משנה ערלה ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ערלה · פרק ב · משנה א | >>
התרומה ותרומת מעשר של דמאיא, החלה והבכורים, עולים באחד ומאה, ומצטרפין זה עם זה, וצריך להרים.
הערלה וכלאי הכרם, עולים באחד ומאתים, ומצטרפין זה עם זה, ואין צריך להרים.
רבי שמעון אומר, אינן מצטרפין.
רבי אליעזר אומר, מצטרפין בנותן טעם, אבל לא לאסור.
הַתְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי,
- הַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים,
- עוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה,
- וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
- וְצָרִיךְ לְהָרִים.
- הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם,
- עוֹלִים בְּאֶחָד וּמָאתַיִם,
- וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה,
- וְאֵין צָרִיךְ לְהָרִים.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אֵינָן מִצְטָרְפִין.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- מִצְטָרְפִין בְּנוֹתֵן טַעַם,
- אֲבָל לֹא לֶאֱסֹר:
תרומה,
- ותרומת מעשר,
- ותרומת מעשר - של דמאי,
- החלה,
- והבכורים -
- עולין - באחד ומאה,
- ומצטרפין - זה עם זה,
- וצריך - להרים.
- הערלה,
- וכלאי הכרם -
- עולין - באחד ומאתיים,
- ומצטרפין - זה עם זה,
- ואינו צריך - להרים.
- רבי שמעון אומר:
- אינן מצטרפין.
- רבי אלעזר אומר:
- מצטרפין - בנותן טעם,
- אבל - לא לאסור.
- וכלאי הכרם -
כבר בארנו במסכת תרומות (פרק ד משנה ז) כי תרומה עולה באחד ומאה. וזכרנו כי זה סמכו חכמים למה שאמר השם יתברך במעשר מן המעשר שהוא אחד ממאה "את מקדשו ממנו"(במדבר יח, כט), ואמרו "דבר שאתה מרים ממנו, מקדשו אם נפל בתוכו". ולפיכך כשנפל חלק בתשעים ותשע חלקים יהיה הכל מדומע, ואם נפל במאה יעלה כמו שבארנו שם, וכן הדין בתרומת מעשר לפי שבה בא הכתוב.
ואין הפרש אצלנו בכל הדינים, בין תרומת מעשר של דמאי או של ודאי, וכבר נתבאר זה. והחלה גם כן נקראת תרומה כמו שבארנו. והבכורים גם כן נקראים תרומה כמו שאמרו "ותרומת ידך"(דברים יב, יז) אלו הבכורים", וכבר בארנו זה בפרק השלישי מתרומות (משנה ז).
ולפי שכל אלו יאסרו במאה, והיא אסורה באכילה רוצה לומר לזרים ומותרת בהנאה, נתנו הערלה והכלאים שהן אסורין באכילה ובהנאה כמו שבארנו יאסרו במאתים, ולפיכך אמר בערלה ובכלאי הכרם עולין באחד ובמאתים. ואיני זוכר עתה לחכמים אסמכתא שסמכו עליו זה הדין.
ורוצים באמרם צריך להרים שיוציא חלק שנפל, ויוותר השאר כמו שבארנו בתרומות.
ואינו צריך להרים - עניינו שמותר לאכול הכל ואינו חייב להוציא את החלק הנופל, ומה שחייב באותם להוציא את החלק הנופל, לפי שהוא לכהן ויתחייב לתתו לבעליו.
וערלה וכלאי הכרם אסורים בהנאה ואינם ממון שום אדם, וכשבטלו במיעוטן הותר באכילה כל התערובת.
ואם מצטרפין זה עם זה יש בהם שלשה מחלוקות.
תנא קמא אומר, מצטרפין בין להיתר בין לאיסור. לאיסור, הוא שיהיה חלק אחד מכולם נופל בפחות ממאתים חלקים, יאסר הכל. ולהיתר, הוא שיהיה חלק אחד מכולם גם כן נופל במאתיים חלקים, ויהיו אותם המאתיים חלקים על דרך הדמיון ממין הערלה בלבד ולא ממין כלאי הכרם, ולולי חלק הערלה שנתערב בכלאי הכרם היינו משערים הכל בנותן טעם לפי שהוא מין בשאינו מינו, ואם היה נותן חלק כלאי הכרם טעם במאתיים חלקים יהיה נאסר הכל מפני הטעם, ואפילו היה אותו חלק פחות ממאתים כמו שנתבאר ויתבאר בזה הפרק, אבל מפני הערלה שנצטרפה לכלאי הכרם והוא ממין המאתיים חלקים, נחשוב כאילו הכל מין במינו ויעלה באחד ומאתים.
ורבי שמעון אומר, אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר כמו שבארנו.
ורבי אלעזר אומר, מצטרפין בנותן טעם - עניינו שלא יאסרו בנותן טעם וזה להיתר כמו שנתננו הדמיון.
אבל לא לאסור - במאתיים, אפילו נפל בדרך דמיון ליטרא יין חציו ערלה וחציו כלאי הכרם בפחות ממאתיים ליטרות יין מותר, לא יאסר אותו המעורב כלל, לפי שאנו לא נחשוב אותו היין האסור ליטרא אלא חצי ליטרא נחשוב אותו, לפי שלא נאמר שהם מצטרפין לאיסור.
והלכה כתנא קמא:
התרומה ותרומת מעשר של ודאי ותרומת מעשר של דמאי. אבל תרומה גדולה לא בעי אפרושי מדמאי דלא נחשדו עליה עולין בק"א סאה אחת מאלו שנפלה למאה סאין מעלהו והשאר מותר והא דעולה בא' ומאה דריש לה בסיפרי בפרשת קרח מדכתיב גבי תרומת מעשר (במדבר יח) מכל חלבו את מקדשו ממנו [מה שהורם ממנו] שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו דהיינו אחד במאה דק' סאין של טבל שיעור תרומת מעשר שבו היינו סאה ואם חזר ונפל לצ"ט אסר הכל אבל נפלה למאה מותר וכלאי הכרם יליף התם בגזירה שוה מלאה מלאה דיש לו ביטול ומקום שכפל את האיסור כפל את המלאה ולכך בעו מאתים:
ומצטרפין זה עם זה. לאסור ואם בין כולן יש יותר מסאה שנפל לק' נדמע הכל אע"פ שבאחד מהן אין סאה ומודה ר' שמעון בהני דכולהו איקרו תרומה ושם אחד להם ולא דמי לערלה וכלאי הכרם שהן ב' שמות וחלה נמי איקרי תרומה דכתיב (שם טו) חלה תרימו תרומה וכן בכורים כדדרשי' בהערל (דף עג:) ותרומת ידך אלו בכורים דכתיב בהו (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך ואמרינן בירושלמי (הל' א) מאן תנא תרומת מעשר של דמאי ר' מאיר דר' מאיר מחמיר בדבריהם כדברי תורה דתנינן תמן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששין משום זוב דברי ר' מאיר בפ' בא סימן (דף נב:) והיינו נמי דאמרינן בפ"ק דנדה ר"מ דמחמיר בכתמים:
וצריך להרים. כשנפלה סאה למאה מרים מהן סאה ופריך בירושלמי (שם) הכא אתמר צריך והכא את אמר אין צריך להרים גבי ערלה וכלאי הכרם דחמורין מן התרומה א"ר אבהו בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט:
עולין בא' ומאתים. מפרש בירושלמי (שם) מנין שהם עולים אתיא מלאה מלאה בכלאי הכרם כתיב המלאה ובבכורים כתיב מלאתך ודמעך מה מלאתך שנאמר להלן עולה אף כאן עולה אי מה כאן ק' אף כאן ק' לפי שכפל הכתוב איסורו כלומר שאסור בהנאה שינו חכמים חיובו עד כדון כלאי הכרם ערלה מנין מה זו אסורה בהנאה אף זו אסורה בהנאה ומה זו עולה אף זו עולה:
ומצטרפין זה עם זה. בין לאיסור בין ליתן טעם מדפליג ר' אליעזר דאמר בנותן טעם אבל לא לאסור ולאסור היינו כדקאמר בירושלמי (שם) דאמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן בשם ר' מאיר כל האיסורים מצטרפין ללקות עליהם בכזית משום לא תאכל כל תועבה ובפרק בתרא דע"א (דף סו.) מייתי לה אי נמי לאסור כגון ענבים דערלה וכלאי הכרם שנפלו בענבים דהיתר לפחות ממאתים ולחד מינייהו איכא מאתים ובנותן טעם כגון יין של ערלה וכלאי הכרם שנפל לתבשיל ומצטרפין לאסור בנותן טעם אע"פ שיש בו לעלות באחד ור':
ר"ש אומר אין מצטרפין. מפני שהן שתי שמות במעילה (ספ"ד) משנה זו ופריך בגמ' (ד' יח:) ומי צריך ר"ש לצרופי והא תניא ר"ש אומר כל שהוא למכות תני אין צריכין לצרף ומיהו האי דהכא לא יתכן לפרש כן דתיקשי לך בפ' בתרא דע"א (סח:) פריך ור"ש להיתר מצטרף לאיסור מיתסר ומשני ר"ש לטעמיה דאמר אפילו איסור ואיסור נמי לא מצטרפי דתנן ערלה וכלאי הכרם מצטרפין ר"ש אומר אין מצטרפין משמע דאיירי לאסור את הקדרה וצ"ל דר"ש תרתי אמר והתם בע"א מייתי מתני' דהכא דכולה לאסור אחריני אבל כולה מתני' דמעילה לא מיירי כלל לאסור מילי אחריני אלא בצירוף לענין עצמו:
התרומה - עולין באחד ומאה. אם נפלה סאה אחת מאלו במאה סאין של חולין בטלה ומותרים לזרים. בפחות ממאה, הכל אסור לזרים. ומפקינן לה ב מדכתיב גבי תרומת מעשר (במדבר יח) את מקדשו ממנו מה שהורם ממנו אם חזר לתוכו מקדשו דהיינו צ"ט דממאה הפריש עשרה למעשר ומעשרה אחת לתרומת מעשר:
ומצטרפין זה עם זה - אם נפלה סאה אחת מכולן לפחות ממאה חולין מקדשתן. ובהא מודו כולי עלמא דמצטרפין, דשם אחד נינהו וכולהו מקריין תרומה דבחלה כתיב (שם טו) חלה תרימו תרומה ובכורים נמי אקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו בכורים דכתיב בהו (דברים כו) ולקח הכהן הטנא מידך:
וצריר להרים - הסאה שנפלה ולתת אותה לכהן, והשאר מותר לזרים. ואע"ג דבערלה וכלאי הכרם דחמירי טפי א"צ להרים והאיסור עצמו בטל שאני תרומה דיש לה בעלים וצריך להרים מפני גזל השבט אבל בכל שאר איסורים דלא שייך בהו דין גזל כשהן מתבטלין א"צ להרים:
עולין באחד ומאתים - דגבי תרומה כתיב מלאה, (שמות כב) מלאתך ודמעך לא תאחר, ובכלאי הכרם כתיב מלאה (דברים כב) פן תקדש המלאה מה מלאה האמור להלן עולה, כדילפינן מאת מקדשו ממנו, אף כאן עולה. ולפי שכפל אסורו שהוא אסור בהנאה כפלו עלייתו וצריך מאתים. וערלה ילפינן לה מכלאים לפי שהיא אסורה בהנאה כמותן:
ומצטרפין זה עם זה - ערלה וכלאי הכרם מעורבין יחד ג שנפלו לתוך היתר, מצטרפין לאסור ביבש עד מאתים, ובלח בקדרה בנותן טעם:
אינן מצטרפין - אפילו לאסור הקדרה בנותן טעם, כיון דשני שמות נינהו. אלא אם יש בקדרה לבטל טעם הערלה בפני עצמן, וטעם כלאי הכרם בפני עצמן, הכל מותר:
מצטרפין בנותן טעם - שצריך בקדרה בלח כדי לבטל טעם שתיהן יחד:
אבל לא לאסור - ביבש, שא"צ שיהיה בהיתר מאתים כנגד שתיהן. והלכה כת"ק:
ותרומת מעשר של דמאי. אבל תרומה גדולה דדמאי לא משכחת לה דלא נחשדו עמי הארץ עליה כדאיתא בריש דמאי. והא דמחמרינן בתרומת מעשר של דמאי כמו בודאי כתב הר"ש בשם הירוש' דרבי מאיר היא דמחמיר בדבריהם כדברי תורה דתנינן תמן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששים משום זוב דברי ר"מ בפ' בא סימן. והיינו נמי דאמרינן בפרק קמא דנדה ר"מ מחמיר בכתמים. ע"כ. ומשום הכי הרמב"ם בחיבורו פרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות השמיט של דמאי [ועוד אאריך בזה בס"ד במ"ח פ"ד דבבא מציעא]:
עולים באחד ומאה. פי' הר"ב ומפקינן לה וכו'. כבר כתבתי בסוף פ"ק דחלה דמדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא:
ומצטרפין זה עם זה. מ"ש הר"ב מעורבין. משום דאי לאו הכי הא תנן במ"ג דמעלין. והתם בנפלו זה אחר זה. ומה שכתב לאסור ביבש וכו'. כתב פי' אחר בסוף פ"ד דמעילה. ועיין מ"ש שם בס"ד:
(א) (על המשנה) ותרומת מעשר כו'. אבל תרומה גדולה דדמאי לא משכחת לה דלא נחשדו ע"ה עליה כדאיתא בריש דמאי:
(ב) (על הברטנורא) קראי אסמכתא בעלמא כמ"ש בספ"ק דחלה דמדרבנן. תוי"ט:
(ג) (על הברטנורא) דאי לאו הכי הא תנן במ"ג דמעלין. והתם בנפלו זה אחר זה:ול"ק אמאי נקטה מתניתין מאה. דהואיל והוי טפי מצ"ט אע"ג דמאה ממש לא הוי. אפ"ה נקט מאה כדי לקצר:
התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי: כצ"ל. ובירוש' ר' יונה בעי ולמה לא תנינן חלת דמאי אי בגין דתנינן חלת ודאי לא תני חלת דמאי והתנינן תרומת מעשר ותרומת מעשר של [צ"ל דמאי.] ודאי ולא משני מידי וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ושמא ס"ל דגלי תנא בחדא וה"ה לאינך:
ומצטרפין זה עם זה: הך מילתא איצטריכא למימר משום דקיימא לן כר' יהושע דאמר במעילה פ' קדשי מזבח דשני שמות לא מצטרפי ור"ש דמתני' ס"ל כותי' דשני שמות אין מצטרפין ומש"ה מהדר בירושלמי לפרושי לן דטעמא דהכא משום דהוי שם אחד דתיקו כר' שמעון אבל לר"מ לא צריך דאיהו דריש לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ומש"ה כי קתני דערלה וכלאי הכרם מצטרפים אמרינן דר"מ הוא דלא מפליג בין שני שמות לשם אחד והך רישא לא נצרכה אלא לר"ש דקאי כר' יהושע דאע"ג דפליג בסיפא מודה ברישא ומצטרפין דקתני היינו בין ללקות עליהן בכזית ולחייב קרן וחומש לאוכל מכולן שוה פרוטה בשגגה והגרסא הנכונה בין לאסור והיינו קב מתרומה גדולה וקב מתרומת מעשר ודאי וקב מתרומת מעשר דמאי וקב מחלה וקב מבכורים ובין ליתן טעם דאם נפל לקדרה שמבשלין בה תבואה כגון דייסא כזית מכולן בעינן מאה של היתר לבטלן ולא תימא כיון שיש מאה לכל חד לחודי' אין מצטרפין:
וצריך להרים: מפני גזל השבט ותני כן כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עלי' כגון תרומת הכליסין והחרובין ושעורים שבאדום אינו צריך להרים:
ומצטרפים זה עם זה: מפ' בירושלמי דר"מ היא ובין ללקות בין ליתן טעם וטעמא דר"מ מדכיילינהו לכולהו איסורי בחד שמא דלא תאכל כל תועבה וכדכתיבנא:
רש"א אינם מצטרפי': ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל טעמא דר"ש דס"ל כר' יהושע דשני שמות לא מצטרפין וערלה שם אחד וכלאי הכרם שם אחד וכיון דאיכא מאתים דהיתרא לגבי ערלה או לגבי כלאי הכרם אע"ג דליכא מאתים לגבי שניהם בטל והא דקאמר ר"ש אין מצטרפי' דמשמע דבלא צרוף ליכא שום מלקות ולא שום איסור היינו כי אישתני איסורי מברייתי' כגון כוס יין מגפן ערלה ומגפן של כלאי הכרם ובין שניהם היה רביעית אז אינו לוקה או אינו מדמע כיון דליכא שיעורא לגבי כל איסור לחודי' ואף ליתן טעם נמי כגון אם נפלו לקדרה לא בעינן מאתים רביעיות אלא בק' רביעיות סגי דהא איכא מאתים לגבי כל איסור לחודי' אבל אי לא אישתני איסורא מברייתי' כגון שאכל פרידה של ענבים מערלה ופרידה של ענבים מכלאי הכרם כברייתן לוקה שתים על זה לעצמו ועל זה לעצמו דאשכחן דסבר ר' שמעון כל שהוא למכות וחטה כברייתה לקי בפ"ג דמכות והשתא לא פליגי סוגיא דמעילה וסוגיא דע"ז והשתא פליג ר"ש ארבנן בתרתי חדא דכשאכל עניבה מזה ועניבה מזה לר"מ בעינן משניהם כזית ובכזית לקי ולרבנן אפי' איכא כזית פטור דשני שמות נינהו ולר"ש לוקה שתים ואפי' ליכא כזית כיון דְבִרְיָא היא ואם שתה רביעית יין משניהם לר"מ מצטרפין אע"ג דשני שמות הן ולר"ש פטור דשני שמות הן ואין מצטרפין ובזה יתיישב סוגיא דפ' השוכר דע"ז וסוגיא דפ' קדשי מזבח שפיר ואין צורך לפלפולו של ר"ת ז"ל. מצטרפין בנ"ט דמיני מתיקה הן דיהבי טעמא בקדרה בעינן מאתים כנגד כולן אבל לא לאסור כדתני סיפא התרומה מעלה את הערלה דסוף מילתי' דר' אליעזר היא עכ"ל ז"ל משמע קצת מתוך פירושו ז"ל דגרסי' ר' אליעזר ביו"ד [הגהה אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגי' אלעזר בניקוד קמץ גם הגיה אבל לא לאסר וכתב ס"א לאיסר ע"כ:] וכך נראה ג"כ בהדיא ממה שפירש על מה שאמרו בירושלמי כמה דתנינן ר' אליעזר ור' יהושע אומרים התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה וכו' ופי' הוא ז"ל דלא שייך הכא לומר סתם כר' יהושע משום דסמוכין הדברים על דברי ר' אליעזר וסיפא דר' אליעזר היא ומש"ה אמר כמה דתנינן ר' אליעזר ור' יהושע כלומר ותני כן ר"א ור' יהושע אומרים התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה וכו' וטעמא דאשכחן דתרוייהו בענין צרוף ובענין שיעור שוין דאשכחן לר' יהושע דסבר בפ' קדשי מזבח הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שני שמות ור' אליעזר נמי אית לי' הכא דאין מצטרפי' לאסור ומתני' דהיא סיפא דר' אליעזר סבר' דתרומה בטלה במאה ועוד ואע"ג דתנינן בתרומות בפ' המפריש ר' אליעזר אומר תרומה עולה בא' ומאה ור' יהושע אומר במאה ועוד הא מפרשינן התם דבהוספה לכתחלה על תשעים ותשעה הוא דפליגי דבשיעורא קמא בשנפלה התרומה בצ"ט ועוד סגי לתרוייהו אלא כי ליכא אלא צ"ט דהיתרא כמה מוסיף להעלות פליגי בה ר' יהושע סבר אפי' השתא נמי מוסיף כל שהוא ומעלה ור' אליעזר סבר מוסיף סאה ומעלה [לפי הנראה יש כאו חסרון דברים בהעתקת לשון הרש"ש:] בצ"ט ועוד בין לר' אליעזר בין לר' יהושע אשכחן לר' יהושע דלא מפליג אלא לעולם סגי לי' בכל שהוא א"כ הוי כאילו שנינו בה ר' אליעזר ור' יהושע אומרים התרומה מעלה את הערלה ואיכא למידק דמרישא דפירקין מצינא למידק דלית לן דר' יהושע דקתני עולין באחד ומאה [הגהה נלע"ד דה"פ בתמיה דמי לית לן כר' יהושע דסבירא לי' במאה ועוד דקתני הכא עולין באחד ומאה ולא קתני במאה ועוד והא אפסיקא הלכתא בירושלמי כר' יוסי בן משולם דאזיל בשיטתי' דר' יהושע וי"ל וכו' ומ"מ ברפי"ג דהלכות תרומות פסק כר' אליעזר וכן כתב רבינו עובדי' ז"ל במתניתין דבסמוך:] וי"ל דאיידי דתני סיפא אחד ומאתים תני רישא אחד ומאה עכ"ל ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל ומצטרפין זה עם זה שלש מחלוקות בדבר ת"ק אומר מצטרפין בין להתיר בין לאסור הוא שיהי' חלק אחד מכולם נופל בפחות ממאתים חלקים יאסר הכל ולהיתר הוא שיהי' חלק אחד מכולן ג"כ נופל במאתים חלקים ויהיו אותן המאתים חלקים על דרך הדמיון ממין הערלה בלבד לא ממין הכלאי הכרם ולולי חלק הערלה שנתערב בכלאי הכרם היינו משערין בנ"ט לפי שהוא מין בשאינו מינו ואם הי' נותן חלק כלאי הכרם טעם במאתים חלקים יהי' נאסר הכל מפני הטעם ואפי' הי' אותו חלק פחות ממאתים אבל מפני הערלה שנצטרפה לכלאי הכרם והוא ממין המאתים חלקים נחשוב כאילו הכל מין במינו ועולה באחד ומאתים ור"ש אומר אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר ור' אליעזר אומר מצטרפין בנ"ט עניינו שלא יאסרו בנ"ט וזה להיתר כמו שנתננו הדמיון אבל לא לאסור במאתים אפי' נפל בדרך דמיון ליטרא יין חציו ערלה וחציו כלאי הכרם בפחות ממאתים ליטרא יין מותר לא יאסור אותו המעורב כלל לפי שאנו לא נחשוב אותו היין האסור ליטרא אלא חצי ליטרא נחשוב אותו לפי שלא נאמר שהם מצטרפים לאסור עכ"ל ז"ל:
בפירוש ר"ע ז"ל מצטרפין בנ"ט שצריך בקדרה בלח כדי לבטל טעם שתיהן יחד וכו'. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה שפי' אינו בלשון המשנה ואין לו ישוב אפי' בדבריו אלא נראה ששני מיני צרוף הן האחד לענין שיעור כזית שאם יאכל חצי זית ענבים של ערלה וחצי זית ענבים של כלאי הכרם הוא חייב מלקות שהרי אכל משניהם יחד כזית ועוד יש צרוף אחר כגון כשנפלו לתוך התבשיל או שנתערבו בתערובת אחרת שאם אין באחד מהם כדי ליתן טעם השני מצטרף עמו ואוסרין את התערובת והנה הת"ק קאמר סתם ומצטרפי' זה עם זה דס"ל דמצטרפין בכל אופן ור"ש סובר שאין מצטרפין לא לזה ולא לזה כי לענין צרוף התערובת נ"ט קסבר ר"ש שאין שני מינים מצטרפין ולענין האיסור דהיינו להתחייב מלקות ג"כ אינם מצטרפין כי ר"ש מחייב בכל שהוא והרי אין צריך צרוף וכך יש במסכת מעילה ור' אלעזר קאמר לענין נ"ט מצטרף אבל לא לאסור על האוכלין בעין כן נ"ל עכ"ל ז"ל:
יכין
התרומה ותרומת מעשר של דמאי: וכל שכן וודאי. מיהו תרומת דמאי לא משכחת לה דהרי לא נחשדו עמי הארץ עליה:
עולים באחד ומאה: סאה איסור מתבטל בק' היתר:
ומצטרפין זה עם זה: באכל כזית מכולן לקי אי נמי בנפל סאה מכולן לפחות מק' נאסרו ובהא כ"ע מודו מדכולן אקרי תרומה והו"ל משם א':
וצריך להרים: מהתערובות כמדה שנפל ונותנו לכהן. מיהו בשאר איסורים דליכא גזל השבט א"צ להרים כשכבר נתבטל. ונ"ל דאפי' היה התרומה שלו כגון שירשה או שקנה אותה אפ"ה צריך להרים מדאיכא עכ"פ גזל השבט שיקנו אותה הסאה בזול בדמי תרומה:
עולים באחד ומאתים: סאה איסור בר' היתר דמדכפול איסורו לאסור גם בהנאה הוכפל בשיעור ביטולו משא"כ תרומה רק הנאה של כליון אסור [כתוס' פסחים דל"ד א']. ודוקא בנתערב בא"מ ביבש או במינו אפי' בלח אבל בא"מ בלח א"צ ק' ור' דבס' סגי וכמ"ז. ומשכח"ל א"מ ביבש בנתפרר או שא"י איזה מין הוא האיסור [ש"ך י"ד ק"ט סק"ח]:
ומצטרפין זה עם זה: דב' איסורים שטעמן שוה ושיעורן להתבטל שוה אף דשמותיהן מחולקין מצטרפין למלקות בכזית ולאסור בר' ביבש ובלח בס' מיהו דוקא בנפלו מעורבין אבל בזא"ז מבטלין זה את זה וכמ"ג דאף למה דקיי"ל כמ"ד חנ"נ אף באיסורים דלאו בו"ח. אפ"ה ביבש ביבש אף בבו"ח א"א חנ"נ ובלח בלח דוקא בשאר איסורים והפ"מ א"א חנ"נ [י"ד סצ"ב]. אבל ב' איסורים שאין טעמן שוה כחלב ודם שנפלו לקדירה אפילו בנפלו מעורבין מבטלי' זא"ז [י"ד צ"ח ס"ד]:
ר' שמעון אומר אינן מצטרפין: אף בלח דשניהן נותנין טעם א' של איסור בקדירה אמ"צ. ור"ש לטעמיה לקמן [מ"י] דכל שאינו משם א' וממין א' אמ"צ:
רבי אליעזר אומר מצטרפין בנותן טעם: ר"ל צריך ס' נגד שתיהן בנתערב בלח:
אבל לא לאסור: בנתערב ביבש כ"א מצטרף לבטל חבירו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת