רמב"ם על ערלה ב
ערלה פרק ב
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה ערלה ב רמבם
כבר בארנו במסכת תרומות (פרק ד משנה ז) כי תרומה עולה באחד ומאה. וזכרנו כי זה סמכו חכמים למה שאמר השם יתברך במעשר מן המעשר שהוא אחד ממאה "את מקדשו ממנו"(במדבר יח, כט), ואמרו "דבר שאתה מרים ממנו, מקדשו אם נפל בתוכו". ולפיכך כשנפל חלק בתשעים ותשע חלקים יהיה הכל מדומע, ואם נפל במאה יעלה כמו שבארנו שם, וכן הדין בתרומת מעשר לפי שבה בא הכתוב.
ואין הפרש אצלנו בכל הדינים, בין תרומת מעשר של דמאי או של ודאי, וכבר נתבאר זה. והחלה גם כן נקראת תרומה כמו שבארנו. והבכורים גם כן נקראים תרומה כמו שאמרו "ותרומת ידך"(דברים יב, יז) אלו הבכורים", וכבר בארנו זה בפרק השלישי מתרומות (משנה ז).
ולפי שכל אלו יאסרו במאה, והיא אסורה באכילה רוצה לומר לזרים ומותרת בהנאה, נתנו הערלה והכלאים שהן אסורין באכילה ובהנאה כמו שבארנו יאסרו במאתים, ולפיכך אמר בערלה ובכלאי הכרם עולין באחד ובמאתים. ואיני זוכר עתה לחכמים אסמכתא שסמכו עליו זה הדין.
ורוצים באמרם צריך להרים שיוציא חלק שנפל, ויוותר השאר כמו שבארנו בתרומות.
ואינו צריך להרים - עניינו שמותר לאכול הכל ואינו חייב להוציא את החלק הנופל, ומה שחייב באותם להוציא את החלק הנופל, לפי שהוא לכהן ויתחייב לתתו לבעליו.
וערלה וכלאי הכרם אסורים בהנאה ואינם ממון שום אדם, וכשבטלו במיעוטן הותר באכילה כל התערובת.
ואם מצטרפין זה עם זה יש בהם שלשה מחלוקות.
תנא קמא אומר, מצטרפין בין להיתר בין לאיסור. לאיסור, הוא שיהיה חלק אחד מכולם נופל בפחות ממאתים חלקים, יאסר הכל. ולהיתר, הוא שיהיה חלק אחד מכולם גם כן נופל במאתיים חלקים, ויהיו אותם המאתיים חלקים על דרך הדמיון ממין הערלה בלבד ולא ממין כלאי הכרם, ולולי חלק הערלה שנתערב בכלאי הכרם היינו משערים הכל בנותן טעם לפי שהוא מין בשאינו מינו, ואם היה נותן חלק כלאי הכרם טעם במאתיים חלקים יהיה נאסר הכל מפני הטעם, ואפילו היה אותו חלק פחות ממאתים כמו שנתבאר ויתבאר בזה הפרק, אבל מפני הערלה שנצטרפה לכלאי הכרם והוא ממין המאתיים חלקים, נחשוב כאילו הכל מין במינו ויעלה באחד ומאתים.
ורבי שמעון אומר, אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר כמו שבארנו.
ורבי אלעזר אומר, מצטרפין בנותן טעם - עניינו שלא יאסרו בנותן טעם וזה להיתר כמו שנתננו הדמיון.
אבל לא לאסור - במאתיים, אפילו נפל בדרך דמיון ליטרא יין חציו ערלה וחציו כלאי הכרם בפחות ממאתיים ליטרות יין מותר, לא יאסר אותו המעורב כלל, לפי שאנו לא נחשוב אותו היין האסור ליטרא אלא חצי ליטרא נחשוב אותו, לפי שלא נאמר שהם מצטרפין לאיסור.
והלכה כתנא קמא:
שיעור זו המשנה כך, "סאה תרומה שנפלה לחולין ונעשה הכל מאה", וכן יתבאר מן הירושלמי. אם כן זו הסאה שנפלה בתשעים ותשעה, ואחר כך נפל בהם שלשת קבים ערלה או כלאי הכרם שהם חצי סאה כמו שבארנו שהסאה ששה קבים, והחצי סאה של ערלה אינה אוסרת הכל לפי שהיא נפלה למאתיים כשנחשוב אותה עם התרומה לפי שהם מאה סאה, כי לולי סאה של תרומה, היה נאסר הכל כדרך הערלה או כלאי הכרם מפני שהוא חלק במאה ותשעים ותשעה חלקים.
ועל זה הדרך עצמו תהיה הערלה מעלה את התרומה. כיצד?, כגון שתהיה הערלה נתערבה עם החולין, ואחר כך נפלה תרומה עם אותו דבר המעורב, היא תעלה באחד ומאה מן הכל, ואף על פי שלא נגמרו המאה אלא בערלה, וזה עניינו ששנה בסוף זו ההלכה והערלה את התרומה.
לפי שהוא רצה לספר בזה המאמר שני דברים, והם התרומה מעלה את הערלה, והערלה את התרומה והביא דמיון, שמא יעלה על הדעת שזה הדמיון מספיק ומפרש שני העניינים, הודיענו שאין הדבר כן, אלא שהוא הביא דמיון העניין הראשון ועליו יש לקחת הסברא והיקש האחר. ואמר בדמיון הקודם לזו, היא שהתרומה מעלה את הערלה, ואחר כך חזר והודיעך כי על זה הדרך גם כן תהיה הערלה מעלה את התרומה, ואמר והערלה את התרומה, השיעור "וכן הערלה מעלה את התרומה":
כשנפלה סאה ערלה במאתיים חולין והיה הכל מאתיים ואחד, ואחר כך נפל באלו המאתיים ואחד סאה ועוד של כלאי הכרם, עד שיהיה יחוס הסאה ועוד של כלאי הכרם מן המאתיים ואחד חלק ממאתיים, וזה כשיהיו כלאי הכרם סאה וחלק ממאתיים חלקים מסאה, אז יהיו כלאי הכרם עולין באחד ומאתיים לפי שאנו נחשב הסאה של ערלה, ויהיו כלאי הכרם חלק ממאתיים מן המאתיים סאה וסאה של ערלה. ואילו לא היינו חושבים סאה של ערלה, היתה סאה ועוד של כלאי הכרם חלק ממאה תשעים ותשעה ממאתיים סאה של חולין, וזה עניין אמרם בירושלמי "אין כאן מאתיים אלא מאה תשעים ותשעה", עניינו כי לולי הסאה של ערלה שחשבנו אותה ואמרנו שהיא מעלה לכלאי הכרם, לא היה אפשר שתעלה סאה ועוד של כלאי הכרם במאתיים של חולין, לפי שמה שיחלק ממנה הוא חלק ממאה תשעים ותשעה, ואנו צריכים חלק ממאתיים. וכשנחשוב אותה הסאה של ערלה, יהיה עולה סאה ועוד של כלאי הכרם כמו שבארנו.
ועל זה הדרך בעצמו יהיו כלאי הכרם מעלים את הערלה, והערלה את הערלה, כמו שבארנו בהלכה שלפני זאת:
אומר כי כשילוש אדם בשאור והחמיץ הבצק, אפילו יהיה אותו שאור פחות מכשיעור, כיון שנתפרסמה פעולתו נחוש לו, ולא נחוש לא למאה ולא למאתיים.
וכן התבלין, לפרסום פעולתם לא נחוש לשיעורם, ואם היו התבלין שמתבל בהן התבשיל, או השאור שהחמיץ בו העיסה, של תרומה, יחזור אותו התבשיל או אותו הבצק מדומע, וכבר קדמו לך דיני המדומע במסכת תרומות, וזהו עניין אמרם מדמע בתרומה.
ואם היה השאור או התבלין של כלאי הכרם או ערלה, והחמיץ בהם עיסה או תיבל בהם קדרה, יחזור אותו התבשיל או אותו בצק אסור בהנאה, אפילו יהיו פחות משיעור, וזהו עניין אמרם ובערלה ובכלאי הכרם אסור.
ואמרם בית שמאי אומרים: אף מטמא - עניינו שכיון שהחמיץ בשאור טמא או שתיבל בתבלין טמאין, אפילו יהיה פחות מכביצה, שמטמא הכל לפרסום פעולתה.
ובית הלל אומרים, עד שיהא בשאור או בתבלין כביצה ואז תטמא. וכבר זכרנו פעמים שאוכלין טמאין אין מטמאין זולתן אלא אם יש בהם בכביצה, וזהו עניין אמרם "טומאת אוכלין בכביצה בכל מקום", ואמרו עד שיהיה בו כביצה:
כבר ידעת העיקר שטומאת אוכלין בכביצה, יהיה האומר מי שאמרו:
לפי שאמר במה שקדם "המחמץ, והמתבל, והמדמע", לא ביאר שזה הוא במינו בלבד.
שאל ואמר ולמה אמרו כל המחמץ וכו' - והתשובה מובלעת בדמיון, רוצה לומר באמרם כיצד, וכאילו אמר "אמת שכן הוא לא יהיה מדמע להחמיר אלא במינו, ומה שאמרתי אני במה שקדם כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה, הוא על זה הדמיון שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטין וכו'".
ונשאר עוד חלק שלישי והוא, שאין בו כדי לחמץ ויש בו כדי לעלות באחד ומאה, שמוציא שיעור החלק שנפל, כמו שנתבאר:
כשנפל חלק אחד ביותר ממאה חלקים ונתן טעם וחזר הכל מדומע, זהו להחמיר. וכשנפל חלק אחד בפחות ממאה ולא נתן טעם ונשאר הכל מותר כמו שנזכר, זהו להקל.
הנה נתבאר לך שאנו אומרים בתרומה וחבריה, תעלה באחד ומאה מין במינו, ובתנאי שלא יהיה מחמץ ולא מתבל, אבל אם היה מחמץ או מתבל אוסר בכל שהוא כמו שבארנו. אבל מין בשאינו מינו לא נחוש בו אלא לנתינת טעם בלבד, וכמו כן בערלה ובכלאי הכרם.
וכלל הדברים באלו הדינים בזה העניין, שכל דבר איסור שלא נתנו בו שיעור אלא נאמר בו "אוסר בכל שהוא", כמו יין נסך ומה שמנה מן הדברים, במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. וכל מה שנתנו בו שיעור, כגון אמרם ברוב האיסורים בששים, ואמרם בתרומות במאה ואחד, ואמרו בערלה ובכלאי הכרם במאתים ואחד, מין במינו נקפיד על אותו שיעור אלא אם היה מחמץ או מתבל כמו שבארנו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם. אם כן יהיה העיקר, ולא ישתבש עליך בשום פנים בכל איסורים שבתורה, מין בשאינו מינו בנותן טעם, ועוד יתבאר לך זה במסכת עבודה זרה ובחולין.
וכיון שזכרנו "אחד מששים", אומר לך האסמכתא שסמכו עליה החכמים והוא מאמר השם יתברך באיל נזיר "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל"(במדבר ו, יט), ואמרו (חולין דף צח:) כי שיעור הזרוע בעצמותיו ובבשרו מן הכבש בכללו בעצמותיו ובבשרו חלק אחד מששים, והכל נתבשל בכלי אחד, ועם כל זה לא אסר זה הזרוע לכל האיל, אבל אוכלין אותו בעליו:
שמא יעלה על הדעת, כי כשנפל שאור של חולין בראשונה, שזה השאור האסור שנפל אחר כך שלא לחוש לו, הודיענו שאין הדבר כך:
רבי שמעון אומר, כיון שחמצה פעולתו אינו מפורסם, ודינו שיעלה בשיעורו.
וחכמים אומרים, שכיון שיש בו כדי לחמץ אילו היה צריך הבצק לחמוץ, הרי הוא אסור.
והלכה כחכמים:
אמר כי כשיש שני שמות מתבלין או שלשה, והם כולן מין אחד, כגון הסם הנקרא בערבי "קאקלה" שיש ממנה גדולה וקטנה, ופלפל שיש ממנו לבן ושחור, או שיהיו שלושה מינין אלא שיש להם שם אחד כמיני ה"סיאה" והוא עשב הנקרא בערבי "סריג", ומיני הכרפס שהם מינים הרבה משונים ולהם שם אחד רוצה לומר שכל מיני הכרפס נקראין "כרפס", וכל מיני הסיאה נקראין "סיאה", וזהו עניין אמרם או שלושה, עניינו אף שלושה מינים משם אחד.
כל מה שיהיה בזה הדרך מכלאי הכרם או ערלה או תרומה ונתבל בכל, נאסר אותו דבר שנתבל בהם אף על פי שאין באחד מהם לבדו כדי לתבל, וזהו עניין אמרם מצטרפים, עניינו שמצטרפים אלו לאלו לאסור מה שנתבל כמו שבארנו.
ויהיה שיעור זו המשנה כן, "תבלין שנים ושלושה שמות ממין אחד, או משלשה מינין משם אחד, מצטרפין לאסור".
ואין הלכה כרבי שמעון.
והזהר שלא יעלה על דעתך שאין נקראין "תבלין" אלא המרקחות והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל והפלפל ודומיהן, אינו כן, אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומים והבצלים והשמן והחומץ והיין, כולם נקראין תבלין כשאדם מתכוין לתבל בהם או בזולתם קדרתו ותבשילו:
אחר האחרון אני בא - עניינו כאשר אגיד לך, והוא שאם נפל שאור של תרומה בסוף אסור אף על פי שאין בה כדי לחמץ. ואם נפל שאור של חולין בסוף מותר, ובתנאי שיסיר אותו השאור של תרומה שנפל ראשונה, אבל אם לא הסיר אותו הכל אסור לדעת רבי אליעזר, לפי שהוא סובר "זה וזה גורם, אסור", וכיון שנתחמץ משני השאורים והאחד אסור הכל אסור.
והעיקר האמתי אצלנו בכל "זה וזה גורם, מותר", ולפיכך אין הלכה כרבי אליעזר:
הביא דברי יועזר איש הבירה חיזוק לדברי חכמים.
וכבר אמרנו שהלכה כחכמים:
אחר האחרון - נחשוב אותו השמן שעליהם טמא אם היה האחרון טמא, או טהור אם היה האחרון טהור, לפי שנאמר הראשון נבלע בעצם הכלים ונשאר האחרון.
ורבי אליעזר חושש לראשון ולשני, אומר שלפעמים שיקנח השני וישאר הראשון שנבלע בכלים, והוא אותו שיצא על גבי הכלים אחר שיבש השני.
וכל זה כשהכלים אינן מקבלים טומאה כגון כלי אבנים, וכלי גללים, וכלי אדמה, או פשוטי כלי עץ, ופשוטי כלי חרס, כמו שיתבאר במסכת כלים, אבל אם היו אלו הכלים מקבלין טומאה, כשסכן בשמן טמא נטמאו. ובזה יש חילוק והוא, שאם סכן מבפנים נטמאו כולם, ואם סכן מבחוץ נטמאו אחורי הכלים בלבד, וכשנגעו משקים טהורים באלו הכלים שנטמאו בזה השמן הטמא הם גם כן מטמאין ויהיו תחילה, כמו שבארנו אלו העיקרים כולם במסכתות רבות מסדר טהרות, ומשם תמלא ספקך מאלו העיקרים.
והלכה כחכמים:
אסור לזרים - לפי שאיסור תרומה עליהם, וכמו כן שאור של כלאי הכרם, וכבר נגמר החימוץ מדבר האסור עליהם. אבל לכהנים הוא להם כמו שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה של ישראל, שאמר בהם אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ.
ורבי שמעון, דן דין שאור של תרומה ושל כלאי הכרם כדין מה שקדם זכרו באמרו "התרומה מעלה את הערלה", ואף על פי שאין דומין זה לזה דמיון גמור.
ואין הלכה כרבי שמעון:
הדבר כולו מבואר, אבל השמיענו כי מחלוקתם עם רבי שמעון בשני המאמרים רוצה לומר בשאור ותבלין. שאילו השמיענו כי מחלוקתם בשאור, היינו אומרים בשאור בלבד אומרים חכמים אסור לזרים כמו שאמרנו בהלכה הקודמת, מפני ששאור של תרומה ושאור של כלאי הכרם שם אחד, אבל תבלין של תרומה ותבלין של כלאי הכרם שהם שמות הרבה, מודים לרבי שמעון שהוא מותר לזרים, השמיענו בזו ההלכה שהם חולקים עליו אפילו בתבלין ותבלין. ואילו השמיענו גם כן בזו ההלכה מחלוקתם, היינו אומרים בתבלין ותבלין שהם שמות הרבה מתיר רבי שמעון לזרים, אבל בשאור ושאור מודה לחכמים, על כן השמיענו מחלוקתם בהלכה הקודמת.
ואין הלכה כרבי שמעון:
קדשי קדשים אין אוכלין אותם אלא זכרי כהונה, כמו שבאר הכתוב "כל זכר בכהנים יאכל אותה"(ויקרא ז, ו), אבל "נותר" ו"פגול" הוא אסור על הכהנים ועל ישראל ודינו שישרף, אבל איסורו על ישראל יותר חמור לפי שלא היה מותר לישראל לעולם, וכשאכלו ישראל נתחייב קרבן מעילה כמו שיתבאר במסכת כריתות, אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר קודם שהיה פגול או נותר. ועוד יתבאר דיני הפיגול והנותר במסכת זבחים.
ואמר כי כשנתבשלו אלו השלשה חתיכות עם חתיכת חולין והוציאום אחר כן, ונשאר שאר הבשר שהוא אסור לזרים מפני בשר הקדשים שנתבשל עמהם, ומותר לכהנים אף על פי שיש בו הנותר והפגול כיון שאין איסורו על הכהנים חמור הרבה.
ורבי שמעון אומר, כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים, כיון שהפגול והנותר אסור על הכל.
וזהו מה שאמר בכאן שמותר לכהנים - בין טהורים בין טמאין, לפי שהכל נטמא בנותר ובפגול כמו שיתבאר במקומו.
וכל זה כשהם החתיכות אחד משישים והם מין במינו דליכא למיקם עליה, או אם לא נתנו החתיכות טעם אם הן מין בשאינו מינו כאשר נתבאר במסכת חולין, אבל כשהיו פחות מששים, או נתן הפגול והנותר טעם בשאר התבשיל אם היה מין בשאינו מינו, או נתערבו החתיכות ואינן ניכרות אף על פי שהוציאם, אף על פי שהיתה אחד באלף דאיתיה לאיסורא בעיניה, אין מחלוקת באחד מאלו השלשה פנים שהכל אסור בין לכהנים בין לזרים, לפי שכל אלו עיקרים עליהם הסיבוב ואין בהם מחלוקת, ודע זה.
ואין הלכה כרבי שמעון:
אם היה בשר קדשי קדשים הוא זה שנתבשל עם בשר תאוה, אוכלין הכל טהורי הכהנים כמו שבארנו.
ואם יהיה בשר קדשים קלים שנתבשל עם בשר תאוה, אוכלין הכל טהורי זרים.
ולא נחוש בזה העניין ודומה לו לאחד מששים, כיון שאכל מותר ואין שם דבר יאסור אכילתו:
משנה ערלה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב