תוספות יום טוב על ערלה ב
<< · תוספות יום טוב · על ערלה · ב · >>
ותרומת מעשר של דמאי. אבל תרומה גדולה דדמאי לא משכחת לה דלא נחשדו עמי הארץ עליה כדאיתא בריש דמאי. והא דמחמרינן בתרומת מעשר של דמאי כמו בודאי כתב הר"ש בשם הירוש' דרבי מאיר היא דמחמיר בדבריהם כדברי תורה דתנינן תמן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששים משום זוב דברי ר"מ בפ' בא סימן. והיינו נמי דאמרינן בפרק קמא דנדה ר"מ מחמיר בכתמים. ע"כ. ומשום הכי הרמב"ם בחיבורו פרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות השמיט של דמאי [ועוד אאריך בזה בס"ד במ"ח פ"ד דבבא מציעא]:
עולים באחד ומאה. פי' הר"ב ומפקינן לה וכו'. כבר כתבתי בסוף פ"ק דחלה דמדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא:
ומצטרפין זה עם זה. מ"ש הר"ב מעורבין. משום דאי לאו הכי הא תנן במ"ג דמעלין. והתם בנפלו זה אחר זה. ומה שכתב לאסור ביבש וכו'. כתב פי' אחר בסוף פ"ד דמעילה. ועיין מ"ש שם בס"ד:
סאה תרומה שנפלה למאה וכו'. פירש הר"ב שנעשה בין הכל מאה. ואח"כ נפלו שלשה קבין וכו' הרי סאה של תרומה בטלה במאה [ועוד]. ומסיים הר"ש וז"ל לא שיהא מותר לזרים שכבר נדמעו אלא להתיר לכהנים. והערלה מעלה את התרומה וכו'. לבטל התרומה שנפלה לבסוף. עכ"ל. ותמיהני דהא נפלו תנן דמשמע מאליהן ותנן בסוף פ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה. ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר. ועוד שאם בהפיל במזיד. הא תנן אם מזיד אסור. והיאך תעלה תרומה את הערלה שהפילה במזיד. ואף לר"י שכתב הטור יו"ד סימן קי"א בשמו דהפילה בשוגג נמי אסור דדוקא נפל מאליו בשוגג שרי. קשיא נמי דאי בהכי איירי אמאי תעלה את הערלה ובודאי שאין זו דעת הר"ב דהא אליביה דרבי אליעזר פי' דערלה מעלה התרומה שכבר נדמעת ומדר' אליעזר נשמע לדרבי יהושע למר כשיעור דאית ליה. ולמר כשיעור דאית ליה. ומ"ש הר"ב לדר"א דנפלה בצ"ט וחצי. לא קשיא אמאי נקטה מתני' מאה דהואיל והוי טפי מצ"ט אע"ג דמאה ממש לא הוי. אפי' הכי נקט מאה כדי לקצר:
ואחר כך נפלה סאה ועוד. פי' הר"ב והעוד בטל בסאה חסר משהו. [ויש לתמוה. אמאי נקטה מתניתין כלל להאי ועוד. וכבר הקשה זה הר"ש ולא פירש במתניתין כלום. והרמב"ם מפרש דסאה נפלה למאתים ובטלה בלא צירוף. ואחר כך נפלה סאה ועוד]. ומפרש הרמב"ם דהאי ועוד. יהיה חלק ממאתים חלקים מסאה. [ונצרף סאה של ערלה עם מאתים של חולין. ויהיו כלאי הכרם חלק אחד מן המאתים סאה חולין וסאה של ערלה. ועל דרך זה בעצמו יהיו כלאי הכרם מעלים את הערלה]. ע"כ. [ופירוש זה לא היה נראה להר"ב. לפי שיותר נראה לו לפרש שהמעלה זה את זה הוא בענין אחד ששניהם מעלין זה את זה בערוב אחד. וכמו שמפרש למתניתין דלעיל. ונטה גם שם מפי' הרמב"ם. דמפרש נמי למתניתין דלעיל שההעלאות הן בשני ערובים. וגדולה מזה שהירושלמי דמתניתין דהכא ודאדלעיל אתמר בחד לישנא. ולהרמב"ם יתפרשו בשני ענינים. ולענין קושיתנו הך ועוד. אמאי נקטיה מתניתין. יש לומר מלתא וחושבנא בעלמא אשמעינן שהעוד יכול להתבטל גם כן כדמפרש הר"ב] והא דמפרש הר"ב אליביה דרבי יהושע. הוא הדין דיכול לפרש נמי אליביה דרבי אליעזר וכגון שנפלה למאתים פחות משהו. ולאחר כך נפל לתוכו סאה ועוד כלאי כרם. דהשתא הערלה בטלה במאתים וסאה. וכלאי כרם בטלי נמי דהא הערלה משלמת למאתים וסאה פחות משהו. א"כ כלאי הכרם בטלים עכשיו במאתים ושתי סאות שאין בהם כלאי כרם הבטלים כי אם סאה ומשהו. שהסאה בטלה במאתים וסאה. והמשהו בסאה הפחותה במשהו. וכמו דמתניתין דלעיל נקט מאה אע"ג דבפחות מחצי סאה הכי נמי נקט הכא מאתים אע"ג דבפחות ממשהו:
המחמץ. פי' הר"ב בתפוחים. מסיים הר"ש שרסקו ונתנו לתוך העיסה. ועיין מה שכתבתי במ"ב פ' עשירי דתרומות:
כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו'. מה שכתב הר"ב ה"ק המחמץ והמתבל בערלה ובכלאי הכרם אסור. ומדמע בתרומה. [לכאורה] לאו למימרא דדוקא מדמע בתרומה ולא מחמץ ומתבל. ומחמץ ומתבל דוקא בערלה וכלאים. ולא מדמע. דהא במתני' פי' לכולהו בתרומה. [וכן כתב הר"ש שם. וכן פירש"י בפ' גיד הנשה דף צט] ובודאי דהוא הדין דכולהו בערלה וכלאים [ומתני' דהתם פירושא דהכא] אלא בא לומר דלישנא דמדמע לא נשתמשו בו אלא בתרומה אבל הוא הדין מערב בערלה וכלאים וכן ה"ה מחמץ ומתבל בתרומה כדלקמן [אבל כי דייקת בלשון הר"ב מפרש מדמע דהכא כלומר נעשה איסור דמוע ולא עירוב ובישול כדלקמן ומפ' כולה מתני' דהכא דאינו עולה במאה ואחד וזה דוקא בחימוץ ותיבול. וכן פירש הרמב"ם למתניתין דהכא וגם למתניתין דלקמן מפרש בענין זה כמ"ש שם בס"ד]:
[לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה. עיין מ"ש ברפ"ב דטהרות]:
שמעתי משמאי הזקן. וכן הלכה. הרמב"ם:
ולמה אמרו. פי' הר"ב כמו ובמה אמרו. והלמ"ד שמושית וקריאתה בשו"א והמ"ם פתוחה:
שאור של חטים וכו'. וה"ה בשאר מין במינו שאינו מחמץ איכא לאשכוחי להחמיר. דלעולם בעי מאה ואחד. דהא לא יכול למיקם אטעמא. אלא דבמחמץ הוי חומרא טפי. דלעולם אינו עולה בפחות ממאה ואחד. ומשכחת לה נמי דאפילו במאה ואחד אינו עולה. [אבל להרמב"ם. א"צ לזה שהוא מפרש למתניתין דהכא נמי דה"ק כל המחמץ והמתבל הוא מדמע בתרומה. והר"ב שהעתיק לעיל שטת הרמב"ם לא הוה ליה להעתיק כאן שטת רש"י והר"ש]:
אין בו לעלות וכו'. כתב הרמב"ם ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ. ויש בו כדי לעלות באחד ומאה. שמוציא שיעור החלק שנפל. כמו שנתבאר:
כגון גריסין וכו'. והוא הדין נמי שאור של חטים בשל עיסת שעורים דכל מין בשאינו מינו לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד כמ"ש הרמב"ם. ומשום דשאור לא שכיח בשאינו מינו אסברה לה בגריסין וכו':
תבלין. כתב הרמב"ם הזהר שלא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל והפלפל ודומיהן אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומין והבצלים והשמן והחומץ והיין כולם נקראים תבלין. כשאדם מתכוון לתבל בהם או בזולתם. קדרתו ותבשילו ע"כ. ועיין מ"ש במ"ה פ"ט דשבת. ועיין ריש פ"ט דחולין:
או משלשה. שיעור המשנה או משלשה מינין משם אחד. הרמב"ם:
אסור ומצטרפין [כתב הר"ב כלומר מצטרפין יחד לאסור. אבל] לכאורה תרתי קאמר [וכן] מסקין התוספות דפ' רבי עקיבא במס' שבת דף פט בשם ר"ת דאסורין בנתינת טעם בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובת יבש. ובפי' הר"ש יש ט"ס. ומדברי הרמב"ם בפירושו נראה שסובר דחדא קתני. שכך כתב שיעור המשנה תבלין וכו' מצטרפין לאסור וכן יראה מלשונו שבפ' ט"ז מהל' מאכלות אסורות:
שאלתי את רבן גמליאל הזקן. שהיה בן בנו של הלל וזה לראיה שאף מתלמידי בית שמאי קבלו מבית הלל:
וחזר וסכן בשמן טהור. פי' הר"ב לאחר שנתייבש השמן הראשון. ומסיים הר"ש דאי בעודו טופח על הכלים. אם כן הטמא מטמא הטהור. והכלי ממה נפשך טמא דמשקה מטמא כלי:
תבלין וכו'. איצטריך לאשמעינן דאי לא השמיענו אלא בשאור הוה אמינא דדוקא כששני האיסורים של מין אחד. הוא דמצטרפין לאסור לזרים לרבנן. ולהכי נקט שאור משום דסתם שאור אחד מחמשת המינין דשארא בא לידי סרחון. כמ"ש במ"ה פ"ב דפסחים. אבל בשני מינים ושני שמות אימא מודו לרבי שמעון. להכי תני תבלין שיש בהן הרבה מינים ואפילו הכי אסירי לזרים. ואי תני תבלין הוי אמינא בהא פליג ר' שמעון אבל במין אחד מודה. להכי תני לדלעיל. וכיוצא בזה הצריכם הרמב"ם. אלא שיש לו פי' אחר בפירוש שמות דלעיל דבמשנה עשירית:
חתיכה של קדשי קדשים וכו'. הר"ב מפרשה בטעם המשניות דלעיל ואע"ג דלא אצטריך איכא למימר דמשום סיפא. היינו מתניתין דלקמן. נקט להך רישא דהכא. אבל הרמב"ם מפרש למשנתנו בענין וטעם אחר ממשנה הקודמת. וז"ל נותר ופגול הוא אסור על הכהנים ועל ישראל. ודינו שישרף. אבל איסורו על ישראל יותר חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם. כשאכלו ישראל נתחייב קרבן מעילה. כמו שיתבאר במס' [מעילה] אבל לכהנים היה לו שעת הכשר קודם שהיה פגול או נותר. ועוד יתבאר דיני הפגול והנותר במסכת זבחים. ואמר כי כשנתבשלו אלו השלש חתיכות עם חתיכות חולין והוציאום אח"כ ונשאר שאר הבשר. שהוא אסור לזרים מפני בשר הקודש שנתבשל עמהם ומותר לכהנים אע"פ שיש בו הנותר והפגול. כיון שאין איסורו על הכהנים חמור הרבה. ור"ש אומר כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים כיון שהפגול והנותר אסור על הכל עכ"ל. עוד הוסיף לבאר דהכא בנתבטל הטעם בששים. אם הוא מין במינו. או שאינו בנותן טעם. אם הוא בשאינו מינו. ושאלו החתיכות שיוציא יכירום שהם האסורים ע"כ. ומה שנתן טעם שאיסורו שעל ישראל חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם וכו'. אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר קודם שהיה פגול או נותר. פי' דבריו אלו. כך הוא. לענין פגול דלכהנים היה להם שעת הכשר כלומר ראוי וכשר להיות מותר להם. אלו לא היה נעשה פגול אבל ודאי שקודם שנעשה פגול ג"כ אין להם היתר לאכול דדין פגול באחד מארבע עבודות. שוחט מקבל ומוליך וזורק. כדתנן במ"ג פ"ב דזבחים וקודם שנזרק הדם אסור הבשר באכילה כמ"ש הרמב"ם בפ' י"א מהלכות מעשה הקרבנות. ומשום הכי דקדק לכתוב בלשון שעת הכשר. ולא כתב היה מותר שהוא הפך ל' שלא היה מותר לישראל. ומעתה מה שכתב שלישראל לא היה מותר לעולם אבל יביאו קרבן מעילה. זה בלבד בקדשי קדשים שמועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם. כדתנן בפ"ב דמעילה. וכאלו אמר הרמב"ם שאע"פ שאז היא שעת הכשר לכהנים שיהיו ראוים להם אם לא יתפגלו כמו שפירשתי. אבל לישראל אין להם היתר לעולם. דקדשי קדשים אינם נאכלים אלא לכהנים כדתנן באיזהו מקומן. וכשאכלו ישראל ר"ל בשעת הכושר שיש לכהנים. דהיינו משהוקדשו עד אחר זריקת דמן. נתחייב בקרבן מעילה. כך צריכין לפרש דהא תנן בריש מעילה. דמשהותר לכהנים אין מעילה לישראל. אלא דה"ק דלישראל אין להם היתר לעולם. והיינו בקדשי קדשים שאינן נאכלין אלא לכהנים. ויש בו עוד חומרא. דאם אכלו בשעת הכושר שלכהנים נתחייב במעילה. אבל לכהנים יש שעת הכשר. כלומר ראוי להיות מותר. אם לא יתפגל. ואע"ג דפגול וכן נותר שייכים אף בקדשים קלים. מתניתין לא מפרשה אלא בקדשי קדשים. דקדשים קלים מותר לישראל כמו לכהן. ואע"ג דהמורם מהם נאכל לכהנים. כדתנן באיזהו מקומן. מכל מקום הואיל ולא שייך במורם מעילה כלל כמ"ש הרמב"ם בריש פ"ב מהלכות מעילה. הלכך לא החמירו בפגול ונותר שלהם בישראל יותר מבכהנים. ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דוקא שנתבשלו כל השלש חתיכות בבת אחת עם חתיכות חולין. אלא הוא הדין כשכל אחד נתבשל לבדו עם חתיכות חולין. דהא מטעם שהם חמורים על ישראל נגעו בהו. ולפיכך נמי מותרים לכהנים כי ) נתבטלו. ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור. וזהו שכתב בחיבורו בפ' עשירי מהלכות מעשה הקרבנות בזה הלשון. חתיכות של קדשי קדשים. או של פגול. או של נותר. שנתבשלו עם חתיכות אחרות. אותן החתיכות אסורות לזרים. ומותרות לכהנים. עכ"ל. ותמיהני על בעל כסף משנה. שעל מה שכתב הראב"ד בהשגותיו. והוא שהיה בשל היתר כדי להעלות את האיסור כתב שזה דבר פשוט. וכתבו רבינו בהדיא בפי' המשנה שם. אבל קשה שלא הוה ליה לומר או או וצ"ע. עכ"ל. ולפי מה שהתבאר מדברי פי' המשנה. מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור. וזה שאמר שרבינו כתב כן בפי' המשנה. חושב אני שראה פירושו למשניות הקודמות ולא עיין בפירושו למשנה זו. וניחא נמי מה שדקדק לכתוב או או. דאין חלוק בין נתבשלו כולם בבת אחת בין נתבשלו אחת אחת. כמו שכתבתי:
של פגול ושל נותר. הר"ב כתב ושל טמא. ולא נמצא כן בנוסחות המשניות. גם הר"ש לא כתבו. אבל לפי' הר"ב ניחא טפי אי גרסינן ליה ולהרמב"ם ניחא טפי דלא גרסינן ליה שכבר ראית מה שפי' כמו שהעתקתיו. וכתב אח"כ וז"ל וזהו מה שאמר בכאן שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאים לפי שהכל נטמא בנותר ופגול כמו שיתבאר במקומו ע"כ. ועיין בסוף מס' פסחים. ובמשנה ד פרק ד דמעילה. ובחיבור הרמב"ם פרק ח מהלכות אבות הטומאות. ואל תקשה על מה שכתבתי לעיל דמתניתין חדא חדא קתני. דמכל מקום משום פגול ונותר לא הוי ליה למתני טמא:
[עם בשר התאוה. פי' הר"ב בשר חולין. ומתניתין לישנא דקרא נקטיה דבפ' ראה כתיב כי תאוה נפשך לאכול בשר ובבשר חולין משתעי קרא]:
משנה ערלה, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב