פתיחת התפריט הראשי

משנה ערלה ב טז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ערלה · פרק ב · משנה טז | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

חתיכה של קדשי קדשים [ו]של פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות, אסור לזרים ומותר לכהנים.

רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים.

משנה מנוקדת

חֲתִיכָה שֶל קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים שֶׁל פִּגּוּל וְשֶׁל נוֹתָר שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת,

אָסוּר לַזָּרִים,
וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לַזָּרִים וְלַכֹּהֲנִים:

נוסח הרמב"ם

חתיכה של קודשי קדשים ושל פגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים.

פירוש הרמב"ם

קדשי קדשים אין אוכלין אותם אלא זכרי כהונה כמו שבאר הכתוב (ויקרא ז) כל זכר בכהנים יאכל אותה אבל נותר ופגול הוא אסור על הכהנים ועל ישראל ודינו שישרף אבל אסורו על ישראל יותר חמור לפי שלא היה מותר לישראל לעולם וכשאכלו ישראל נתחייב קרבן מעילה כמו שיתבאר במסכת כריתות אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר קודם שהיה פגול או נותר ועוד יתבאר דיני הפיגול והנותר במסכת זבחים ואמר כי כשנתבשלו אלו השלשה חתיכות עם חתיכת חולין והוציאום אחר כן ונשאר שאר הבשר שהוא אסור לזרים מפני בשר הקדשים שנתבשל עמהם ומותר לכהנים אע"פ שיש בו הנותר והפגול כיון שאין אסורו על הכהנים חמור הרבה ור' שמעון אומר כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים כיון שהפגול והנותר אסור על הכל וזהו מה שאמר בכאן שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאין לפי שהכל נטמא בנותר ובפגול כמו שיתבאר במקומו וכל זה כשהם החתיכות א' מס' והם מין במינו דליכא למיקם עליה או אם לא נתנו החתיכות טעם אם הן מין בשאינו מינו כאשר נתבאר במסכת חולין אבל כשהיו פחות מששים אז נתן הפגול והנותר טעם בשאר התבשיל אם היה מין בשאינו מינו או נתערבו החתיכות ואינן נכרות אע"פ שהוציאם אע"פ שהיתה אחד באלף דאיתיה לאיסורא בעיניה אין מחלוקת באחד מאלו השלשה פנים שהכל אסור בין לכהנים בין לזרים לפי שכל אלו עקרים עליהם הסיבוב ואין בהם מחלוקת ודע זה ואין הלכה כר' שמעון:

פירוש רבינו שמשון

עם החתיכות. של חולין ויש בהן כדי לבטל של קדשי קדשים בפני עצמה ושל פיגול ונותר בפ"ע ורבנן לטעמייהו ור"ש לטעמיה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

חתיכה של קדשי קדשים - שאסורה לזרים ומותרת לכהנים:

ושל פגול ושל נותר ושל טמא - דאסירי בין לזרים בין לכהנים:

שנתבשלו עם החתיכות - של חולין ויש בחולין כדי לבטל של קדשי קדשים בפני עצמן ושל פגול נותר וטמא בפני עצמן:

אסור לזרים - רבנן לטעמייהו, דאמרי שנים ושלשה שמות מצטרפין לאסור יח:

רבי שמעון מתיר לזרים - לטעמיה דאמר שנים או שלשה שמות ממין אחד [אין] מצטרפין:

פירוש תוספות יום טוב

חתיכה של קדשי קדשים וכו'. הר"ב מפרשה בטעם המשניות דלעיל ואע"ג דלא אצטריך איכא למימר דמשום סיפא. היינו מתניתין דלקמן. נקט להך רישא דהכא. אבל הרמב"ם מפרש למשנתנו בענין וטעם אחר ממשנה הקודמת. וז"ל נותר ופגול הוא אסור על הכהנים ועל ישראל. ודינו שישרף. אבל איסורו על ישראל יותר חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם. כשאכלו ישראל נתחייב קרבן מעילה. כמו שיתבאר במס' [מעילה] אבל לכהנים היה לו שעת הכשר קודם שהיה פגול או נותר. ועוד יתבאר דיני הפגול והנותר במסכת זבחים. ואמר כי כשנתבשלו אלו השלש חתיכות עם חתיכות חולין והוציאום אח"כ ונשאר שאר הבשר. שהוא אסור לזרים מפני בשר הקודש שנתבשל עמהם ומותר לכהנים אע"פ שיש בו הנותר והפגול. כיון שאין איסורו על הכהנים חמור הרבה. ור"ש אומר כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים כיון שהפגול והנותר אסור על הכל עכ"ל. עוד הוסיף לבאר דהכא בנתבטל הטעם בששים. אם הוא מין במינו. או שאינו בנותן טעם. אם הוא בשאינו מינו. ושאלו החתיכות שיוציא יכירום שהם האסורים ע"כ. ומה שנתן טעם שאיסורו שעל ישראל חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם וכו'. אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר קודם שהיה פגול או נותר. פי' דבריו אלו. כך הוא. לענין פגול דלכהנים היה להם שעת הכשר כלומר ראוי וכשר להיות מותר להם. אלו לא היה נעשה פגול אבל ודאי שקודם שנעשה פגול ג"כ אין להם היתר לאכול דדין פגול באחד מארבע עבודות. שוחט מקבל ומוליך וזורק. כדתנן במ"ג פ"ב דזבחים וקודם שנזרק הדם אסור הבשר באכילה כמ"ש הרמב"ם בפ' י"א מהלכות מעשה הקרבנות. ומשום הכי דקדק לכתוב בלשון שעת הכשר. ולא כתב היה מותר שהוא הפך ל' שלא היה מותר לישראל. ומעתה מה שכתב שלישראל לא היה מותר לעולם אבל יביאו קרבן מעילה. זה בלבד בקדשי קדשים שמועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם. כדתנן בפ"ב דמעילה. וכאלו אמר הרמב"ם שאע"פ שאז היא שעת הכשר לכהנים שיהיו ראוים להם אם לא יתפגלו כמו שפירשתי. אבל לישראל אין להם היתר לעולם. דקדשי קדשים אינם נאכלים אלא לכהנים כדתנן באיזהו מקומן. וכשאכלו ישראל ר"ל בשעת הכושר שיש לכהנים. דהיינו משהוקדשו עד אחר זריקת דמן. נתחייב בקרבן מעילה. כך צריכין לפרש דהא תנן בריש מעילה. דמשהותר לכהנים אין מעילה לישראל. אלא דה"ק דלישראל אין להם היתר לעולם. והיינו בקדשי קדשים שאינן נאכלין אלא לכהנים. ויש בו עוד חומרא. דאם אכלו בשעת הכושר שלכהנים נתחייב במעילה. אבל לכהנים יש שעת הכשר. כלומר ראוי להיות מותר. אם לא יתפגל. ואע"ג דפגול וכן נותר שייכים אף בקדשים קלים. מתניתין לא מפרשה אלא בקדשי קדשים. דקדשים קלים מותר לישראל כמו לכהן. ואע"ג דהמורם מהם נאכל לכהנים. כדתנן באיזהו מקומן. מכל מקום הואיל ולא שייך במורם מעילה כלל כמ"ש הרמב"ם בריש פ"ב מהלכות מעילה. הלכך לא החמירו בפגול ונותר שלהם בישראל יותר מבכהנים. ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דוקא שנתבשלו כל השלש חתיכות בבת אחת עם חתיכות חולין. אלא הוא הדין כשכל אחד נתבשל לבדו עם חתיכות חולין. דהא מטעם שהם חמורים על ישראל נגעו בהו. ולפיכך נמי מותרים לכהנים כי ) נתבטלו. ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור. וזהו שכתב בחיבורו בפ' עשירי מהלכות מעשה הקרבנות בזה הלשון. חתיכות של קדשי קדשים. או של פגול. או של נותר. שנתבשלו עם חתיכות אחרות. אותן החתיכות אסורות לזרים. ומותרות לכהנים. עכ"ל. ותמיהני על בעל כסף משנה. שעל מה שכתב הראב"ד בהשגותיו. והוא שהיה בשל היתר כדי להעלות את האיסור כתב שזה דבר פשוט. וכתבו רבינו בהדיא בפי' המשנה שם. אבל קשה שלא הוה ליה לומר או או וצ"ע. עכ"ל. ולפי מה שהתבאר מדברי פי' המשנה. מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור. וזה שאמר שרבינו כתב כן בפי' המשנה. חושב אני שראה פירושו למשניות הקודמות ולא עיין בפירושו למשנה זו. וניחא נמי מה שדקדק לכתוב או או. דאין חלוק בין נתבשלו כולם בבת אחת בין נתבשלו אחת אחת. כמו שכתבתי:

של פגול ושל נותר. הר"ב כתב ושל טמא. ולא נמצא כן בנוסחות המשניות. גם הר"ש לא כתבו. אבל לפי' הר"ב ניחא טפי אי גרסינן ליה ולהרמב"ם ניחא טפי דלא גרסינן ליה שכבר ראית מה שפי' כמו שהעתקתיו. וכתב אח"כ וז"ל וזהו מה שאמר בכאן שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאים לפי שהכל נטמא בנותר ופגול כמו שיתבאר במקומו ע"כ. ועיין בסוף מס' פסחים. ובמשנה ד פרק ד דמעילה. ובחיבור הרמב"ם פרק ח מהלכות אבות הטומאות. ואל תקשה על מה שכתבתי לעיל דמתניתין חדא חדא קתני. דמכל מקום משום פגול ונותר לא הוי ליה למתני טמא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יח) (על הברטנורא) אבל הר"מ מפרש בענין וטעם אחר ממשנה קודמת וז"ל, נותר ופיגול הוא אסור על הכהנים ועל ישראל ודינו שישרף. אבל איסורו על ישראל יותר חמור לפי שלא היה מותר לו לעולם וכשאכלו נתחייב קרבן מעילה. אבל לכהנים היה לו שעת הכושר קודם שהיה פגול או נותר. ואמר כי כשנתבשלו אלו השלש חתיכות עם חתיכת חולין והוציאם אח"כ ונשאר שאר הבשר, ושהוא אסור לזרים, ומותר לכהנים אע"פ שיש בו הנותר והפיגול כיון שאין איסורו על הכהנים חמור הרבה, ור' שמעון אומר כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים כיון שהפגול והנותר אסור על הכל:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בסוף פי' ר"ע ז"ל צריך להגי' ממין אחד אין מצטרפים. ומשמע מפירוש הרמב"ם ז"ל דגריס במתני' ר"ש מתיר לזרים ולכהנים וגריס נמי ברישא חתיכה של קדשי קדשים אבל אני מצאתי בספר כתיבת יד נוסח המשנה כך חתיכה של פגול ושל נותר ושל קדשים שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים ונראה שהיא גרסת הירושלמי ל"מ לר' יוחנן אלא אפי' לריש לקיש דאמר במחלוקת שנוי' לא לגרסא אמר ובר קפרא לחוד הוא דתני הכי חתיכה של קדשים של פגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות ר"ש מתיר וחכמים אוסרין והילך פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל חתיכה של פגול שנשחט חוץ לזמנו דאית בה כרת ואפי' לכהנים בין דקדשים קלים בין דקדשי קדשים. ושל נותר ויש בו כרת ואפי' לכהנים ושל קדשים בירוש' פליגי בה אמוראי מאי איסורא דהאי חתיכה איכא מ"ד דשל קדשי קדשים היא כגון של חטאת ואשם דיש בה לזרים איסור עשה דכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה ודרשינן בכהנים ולא ישראל ודרשי' בפ' אלו הן הלוקין דאית בהו לאו לזרים כדילפי' התם מיתורא דבקרך וצאנך ואיכא מ"ד דבקדשים קלים ולפני זריקה ונתבשלו עם חתיכות דחולין ואין בכל אחד מן השנויין שיעור לאסור החתיכות וסמך על בבא דלעיל ולא פירש ובהצטרפות שנים אין מאה בחולין לבטלן [הגהה איני יודע היכן מצא הר"ב ז"ל דין בטול קדשים במאה ושמא ס"ל כמ"ד בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ח) כל האיסורין במאה דילפינן להו מזרוע בשלה דאיל נזיר כדאיתא התם ומאן דסבר בששים נמי מזרוע בשלה יליף וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל לעיל בפירקין סימן ז':]. אסור לזרים ומותר לכהנים דלגבי זרים כולהו אסורין להם דאע"ג דמתבטל כרת דפגול ונותר סוף סוף לא פקע שם קדשים כדמוכחא ההיא דפ' אמרו לו דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות וכו' וה"ה לפגול ויש בהן איסור טומאה ואיסור זרות כדאמרי' בירוש' הלכך לכהנים דוקא שרו ולא לזרים ואפי' טהורים ולכהנים טהורים ולא טמאים ומיירי דיש בחתיכות חולין ובחתיכה אחת מאלו יש מאה והכא כ"ע מודו דל"ג ר"ש מתיר לזרים ולכהנים כדמפ' טעמא ר' יוחנן בירושלמי דאע"ג דלית לי' לרבי שמעון צרוף באיסורין הכא שאני דכולן קרויין שם קודש עליהן ומצטרפין וריש לקיש סבר דבמחלוקת שנוי' ומתניתין רבנן היא עד כאן לשונו ז"ל והתימה מרבינו שמשון ז"ל שלא כתב במשנה זו מכל זה כלל אפי' רמז בעלמא אלא כמו שהעתיק רבינו עובדי' ז"ל והוא נמי נראה דגריס גם פה רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים. ומכל מקום נראה שמלות ושל טמא שבפירוש רבינו עובדיה ז"ל טעות הוא שנפל בדפוס:

תפארת ישראל

יכין

חתיכה של קדשי קדשים:    דאסור לזרים:

של פגול ושל נותר:    דאסור גם לכהנים:

שנתבשלו עם החתיכות:    והיה בחתיכות רק כדי לבטל אחד מהאיסורים ולא כדי לבטל כולם. ונ"ל דמש"ה לא נקט הכא בשר תאוה כבסיפא דהכא מצי איירי אפי' בקדשים קלים דהרי גם הם מותרים לזרים:

אסור לזרים:    עד דאיכא כדי לבטל כולן דב' איסורים מצטרפי' כנ"ל:

ומותר לכהנים:    דקדשי קדשים מותר לגבייהו:

רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים:    ונ"ל דלהכי נקט פלוגתייהו נמי גבי קדשים לאשמעי' דאפי' בקדשים דכתיב בהדיא כל אשר יגע בבשרה יקדש דמינה ילפינן [פסחים דמ"ה] היתר מצטרף לאיסור וכ"ש איסור לאיסור אפ"ה פליג ר"ש:


בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים