רש"ש על המשנה/ערלה/ב

רש"ש על המשנה מסכת ערלה פרק ב

פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה

א

ות"מ של דמאי כו' וצריך להרים. עמש"כ בפ"ג דתרומות מ"ב ליישב דעת הטור דהא דצריך להרים בת"מ ש"ד הוא משום לא פלוג ותדע דהרי מתניתין סתמה בכל הני דצריך להרים דמשמע אפילו בנפלו לו מבית אבי אמו כהן וע"כ משום ל"פ: שם בתוי"ט ד"ה ותרומת מעשר וכו' ומשום הכי הרמב"ם בחבורו פט"ו מהל' מאכלות אסורות השמיט של דמאי. נ"ב עי' בקול הרמ"ז בפ"ד דב"מ מ"ח ובב"ד כאן ובש"ל כאן שכולם האריכו בזה ונמשכו אחר התוי"ט שהרמב"ם בחבורו השמיט דשל דמאי עולה בק"א אלא שהרמ"ז הביא שהר"מ בפי' המשנה כאן כתב הלשון. ואין הפרש אצלינו בכל הדינים בין ת"מ של דמאי או של וודאי (והביטול בכלל) והב"ד כ' ע"ז וז"ל בע"כ צ"ל חדא מתרתי או דהרמב"ם פירש כן לדעת רש"י דמתניתין ר"מ היא כדלעיל. או צ"ל דבחבורו חזר בו עכ"ל ובמח"כ כולם לא ראו מה שכתב הרמב"ם בחבורו סוף הל' תרומות (פט"ו הל' כ"א) וז"ל. לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודימוע אחד הוא כולן עולין בק"א כו' ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים כתרומת מעשר של ודאי ע"כ. - מהגרמ"ש: שם בתורע"א אות ח' ד"ה מכאן ראיה לדעת הסוברים כו' כ"כ בשעה"מ רפ"ט מה' מעשר. נ"ב עי' בהגהות אאמ"ו הרה"ג שי' ובס' לימודי ד' לימוד ק"י. - מהגרמ"ש:

ג

ברע"ב ד"ה שנפלה למאתים מבואר [וכן בר"ש] דלר' יהושע דתרומה עולה בק' ועוד. ערלה וכה"כ דכפל איסורם צריך ר' ועוד. ולכאורה יפלא דכיון דתרומה עולה בצ"ט ועוד של היתר היה די בערלה וכה"כ אם יכפול את ההיתר המבטל ויהיה קצ"ח וב' עודויין. וי"ל כיון דתרומה אינה בטלה כשהיא א' ממאה. גם הם אינם בטלים כשהם א' ממאתים והבן. ודע דמה שתמה התוי"ט דאמאי נקטה מתניתין להאי ועוד נ"ל דהוא בכדי לסתום כרבי יהושע. ובזה א"ש מה שלא פי' הרע"ב בכאן ג"כ אליבא דר"א כמו במשנה דלעיל (והתוי"ט כתב עליו וה"ה דיכול כו') משום דהיה קשה אליביה הועוד. ונכון בעז"ה:

ד

ובה"א כו' עד שיהא בו כביצה. נסתפקתי אי בעו נמי שהעיסה תהא מוכשרת ואז יטמאנה השאור בתורת מגע. או אפילו שאינה מוכשרת והשאור מטמאה מחמת שנתחמצה עבורו. ועמש"כ בפ"ג דחלה מ"ח. ולב"ש משמע ודאי דלא בעו הכשר: ברע"ב ד"ה כל המחמץ כו'. בערלה [כ"ה בר"ש] ובכלאי הכרם ועמש"כ עליו בפי"ז דכלים מ"ה בס"ד:

ו

בתוי"ט ד"ה ולמה והמ"ם פתוחה. במחכ"ת ל"ד כי צ"ל קמוצה כדינו לפני אותיות אה"ר עי' תל"ע מ"נ בדין דחיק: בתוס' רע"א אות י"ב הביא בשם הר"ן בע"ז דהטעם דנקרא מב"מ אף דחלוקין בשמא ובטעמא משום דעיסה ראויה להמתין ותעשה שאור כו' ע"ש. ובזה מתיישב שפיר מדוע לא צייר התנא לקמן במ"ז כגון שאור של חטים תוך עיסה של שעורים כמו במשנה זו. (והתוי"ט הרגיש וכ' וה"ה כו' וזהו דוחק) דכיון דעיסה ראויה ליעשות שאור הו"ל כחמירא דחיטי וחמירא דשערי דהוה מב"מ לרבא שם. אך ק"ק לפ"ז מדוע בציור מב"מ נקיט תוך עיסת חטים אף דשעורים נמי. וכן לאביי תשאר הקושיא מדוע לא צייר על מבשא"מ שאור בעיסה. ומה שעיין בתור"ע על סברת הר"ן הלזו מהא דחמרא לגו חלא דלרבא בנ"ט. הא סוף החמרא לירד למטה ויהפך לחלא. נ"ל דלק"מ דקיי"ל כר"ח במנחות (כ"ג) דאזלינן בתר מבטל (וכדפסק הרמב"ם בספ"א מהל' אה"ט) דהיינו הרוב אם אפשר לו להיות כבטל דהוא המועט ה"ל מב"מ. ולהכי כיון דהעיסה דהיא הרוב תהיה כמו שאור המועט הו"ל שפיר מב"מ. אבל בתר בטל לא אזלינן ולהכי בחמרא לגו חלא אף דחמרא הבטל סופו להיות חלא כיון דחלא המבטל א"א לו להיות חמרא הוה מבשא"מ. אך הא יש לעיין איך תתיישב הך מתניתין אליביה דרח"נ שם דס"ל דאזלינן בתר בטיל וע"ש (כ"ב ב') בתד"ה ור"י:

ט

ברע"ב ד"ה ור"ש מתיר כו' ורבנן סברי כו' ראויה לחמץ בה כמה עסות אחרות [עי' בר"ש] והוא בע"א (ס"ח) ולכאורה לישתרי מטעם זוז"ג כמו במי"א לקמן. דהואיל דפעולה הזאת ר"ל לחמע בה כו' אין בכח האיסור לבדו לעשות זולת הצטרפות ההיתר ג"כ וי"ל:

טז

בתוי"ט ד"ה חתיכה של ק"ק כו' אבל הרמב"ם מפרש כו' וכשאכלו ישראל נתחייב בקרבן מעילה כו' אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר כו' עי' בתוי"ט ביאור דבריו. ולכאורה משמע מלשונו דלכהנים אין מעילה בק"ק אף קודם זריקה. וז"א דבספ"ק דמעילה מקשה הגמרא מעילה הוא דליכא כו' ממונא דכהן הוא כו' וע"ש במפרש ובתוס' וקתני ברישא לפני זריקת דמים מועלין כו' ובבשר. אלא דכוונתו דאף דלכהנים יש ג"כ מעילה מ"מ יש להם אז שעת הכושר דלאחר זריקה יותרו להם: בפי' הרמב"ם שם וכ"ז כשהם החתיכות א' מס' כו'. ולזה נתכוין גם הראב"ד בעשירי מהל' מעה"ק במש"כ והוא שיהא בשל היתר כדי להעלות את האיסור וכ"כ הכ"מ שם. ומה שהקשה הכ"מ על לשון או או שכתב הרמב"ם. נראה דכוונתו דעל חתיכות קק"ד כשרים לא שייך דינא דמותרות לכהנים דפשיטא. והתוי"ט במחכ"ת שגה פה בכוונתו: