מלאכת שלמה על ערלה ב

<< · מלאכת שלמה · על ערלה · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי:    כצ"ל. ובירוש' ר' יונה בעי ולמה לא תנינן חלת דמאי אי בגין דתנינן חלת ודאי לא תני חלת דמאי והתנינן תרומת מעשר ותרומת מעשר של [צ"ל דמאי.] ודאי ולא משני מידי וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ושמא ס"ל דגלי תנא בחדא וה"ה לאינך:

ומצטרפין זה עם זה:    הך מילתא איצטריכא למימר משום דקיימא לן כר' יהושע דאמר במעילה פ' קדשי מזבח דשני שמות לא מצטרפי ור"ש דמתני' ס"ל כותי' דשני שמות אין מצטרפין ומש"ה מהדר בירושלמי לפרושי לן דטעמא דהכא משום דהוי שם אחד דתיקו כר' שמעון אבל לר"מ לא צריך דאיהו דריש לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ומש"ה כי קתני דערלה וכלאי הכרם מצטרפים אמרינן דר"מ הוא דלא מפליג בין שני שמות לשם אחד והך רישא לא נצרכה אלא לר"ש דקאי כר' יהושע דאע"ג דפליג בסיפא מודה ברישא ומצטרפין דקתני היינו בין ללקות עליהן בכזית ולחייב קרן וחומש לאוכל מכולן שוה פרוטה בשגגה והגרסא הנכונה בין לאסור והיינו קב מתרומה גדולה וקב מתרומת מעשר ודאי וקב מתרומת מעשר דמאי וקב מחלה וקב מבכורים ובין ליתן טעם דאם נפל לקדרה שמבשלין בה תבואה כגון דייסא כזית מכולן בעינן מאה של היתר לבטלן ולא תימא כיון שיש מאה לכל חד לחודי' אין מצטרפין:

וצריך להרים:    מפני גזל השבט ותני כן כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עלי' כגון תרומת הכליסין והחרובין ושעורים שבאדום אינו צריך להרים:

ומצטרפים זה עם זה:    מפ' בירושלמי דר"מ היא ובין ללקות בין ליתן טעם וטעמא דר"מ מדכיילינהו לכולהו איסורי בחד שמא דלא תאכל כל תועבה וכדכתיבנא:

רש"א אינם מצטרפי':    ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל טעמא דר"ש דס"ל כר' יהושע דשני שמות לא מצטרפין וערלה שם אחד וכלאי הכרם שם אחד וכיון דאיכא מאתים דהיתרא לגבי ערלה או לגבי כלאי הכרם אע"ג דליכא מאתים לגבי שניהם בטל והא דקאמר ר"ש אין מצטרפי' דמשמע דבלא צרוף ליכא שום מלקות ולא שום איסור היינו כי אישתני איסורי מברייתי' כגון כוס יין מגפן ערלה ומגפן של כלאי הכרם ובין שניהם היה רביעית אז אינו לוקה או אינו מדמע כיון דליכא שיעורא לגבי כל איסור לחודי' ואף ליתן טעם נמי כגון אם נפלו לקדרה לא בעינן מאתים רביעיות אלא בק' רביעיות סגי דהא איכא מאתים לגבי כל איסור לחודי' אבל אי לא אישתני איסורא מברייתי' כגון שאכל פרידה של ענבים מערלה ופרידה של ענבים מכלאי הכרם כברייתן לוקה שתים על זה לעצמו ועל זה לעצמו דאשכחן דסבר ר' שמעון כל שהוא למכות וחטה כברייתה לקי בפ"ג דמכות והשתא לא פליגי סוגיא דמעילה וסוגיא דע"ז והשתא פליג ר"ש ארבנן בתרתי חדא דכשאכל עניבה מזה ועניבה מזה לר"מ בעינן משניהם כזית ובכזית לקי ולרבנן אפי' איכא כזית פטור דשני שמות נינהו ולר"ש לוקה שתים ואפי' ליכא כזית כיון דְבִרְיָא היא ואם שתה רביעית יין משניהם לר"מ מצטרפין אע"ג דשני שמות הן ולר"ש פטור דשני שמות הן ואין מצטרפין ובזה יתיישב סוגיא דפ' השוכר דע"ז וסוגיא דפ' קדשי מזבח שפיר ואין צורך לפלפולו של ר"ת ז"ל. מצטרפין בנ"ט דמיני מתיקה הן דיהבי טעמא בקדרה בעינן מאתים כנגד כולן אבל לא לאסור כדתני סיפא התרומה מעלה את הערלה דסוף מילתי' דר' אליעזר היא עכ"ל ז"ל משמע קצת מתוך פירושו ז"ל דגרסי' ר' אליעזר ביו"ד [הגהה אכן ה"ר יהוסף ז"ל הגי' אלעזר בניקוד קמץ גם הגיה אבל לא לאסר וכתב ס"א לאיסר ע"כ:] וכך נראה ג"כ בהדיא ממה שפירש על מה שאמרו בירושלמי כמה דתנינן ר' אליעזר ור' יהושע אומרים התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה וכו' ופי' הוא ז"ל דלא שייך הכא לומר סתם כר' יהושע משום דסמוכין הדברים על דברי ר' אליעזר וסיפא דר' אליעזר היא ומש"ה אמר כמה דתנינן ר' אליעזר ור' יהושע כלומר ותני כן ר"א ור' יהושע אומרים התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה וכו' וטעמא דאשכחן דתרוייהו בענין צרוף ובענין שיעור שוין דאשכחן לר' יהושע דסבר בפ' קדשי מזבח הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שני שמות ור' אליעזר נמי אית לי' הכא דאין מצטרפי' לאסור ומתני' דהיא סיפא דר' אליעזר סבר' דתרומה בטלה במאה ועוד ואע"ג דתנינן בתרומות בפ' המפריש ר' אליעזר אומר תרומה עולה בא' ומאה ור' יהושע אומר במאה ועוד הא מפרשינן התם דבהוספה לכתחלה על תשעים ותשעה הוא דפליגי דבשיעורא קמא בשנפלה התרומה בצ"ט ועוד סגי לתרוייהו אלא כי ליכא אלא צ"ט דהיתרא כמה מוסיף להעלות פליגי בה ר' יהושע סבר אפי' השתא נמי מוסיף כל שהוא ומעלה ור' אליעזר סבר מוסיף סאה ומעלה [לפי הנראה יש כאו חסרון דברים בהעתקת לשון הרש"ש:] בצ"ט ועוד בין לר' אליעזר בין לר' יהושע אשכחן לר' יהושע דלא מפליג אלא לעולם סגי לי' בכל שהוא א"כ הוי כאילו שנינו בה ר' אליעזר ור' יהושע אומרים התרומה מעלה את הערלה ואיכא למידק דמרישא דפירקין מצינא למידק דלית לן דר' יהושע דקתני עולין באחד ומאה [הגהה נלע"ד דה"פ בתמיה דמי לית לן כר' יהושע דסבירא לי' במאה ועוד דקתני הכא עולין באחד ומאה ולא קתני במאה ועוד והא אפסיקא הלכתא בירושלמי כר' יוסי בן משולם דאזיל בשיטתי' דר' יהושע וי"ל וכו' ומ"מ ברפי"ג דהלכות תרומות פסק כר' אליעזר וכן כתב רבינו עובדי' ז"ל במתניתין דבסמוך:] וי"ל דאיידי דתני סיפא אחד ומאתים תני רישא אחד ומאה עכ"ל ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל ומצטרפין זה עם זה שלש מחלוקות בדבר ת"ק אומר מצטרפין בין להתיר בין לאסור הוא שיהי' חלק אחד מכולם נופל בפחות ממאתים חלקים יאסר הכל ולהיתר הוא שיהי' חלק אחד מכולן ג"כ נופל במאתים חלקים ויהיו אותן המאתים חלקים על דרך הדמיון ממין הערלה בלבד לא ממין הכלאי הכרם ולולי חלק הערלה שנתערב בכלאי הכרם היינו משערין בנ"ט לפי שהוא מין בשאינו מינו ואם הי' נותן חלק כלאי הכרם טעם במאתים חלקים יהי' נאסר הכל מפני הטעם ואפי' הי' אותו חלק פחות ממאתים אבל מפני הערלה שנצטרפה לכלאי הכרם והוא ממין המאתים חלקים נחשוב כאילו הכל מין במינו ועולה באחד ומאתים ור"ש אומר אין מצטרפין לא לאיסור ולא להיתר ור' אליעזר אומר מצטרפין בנ"ט עניינו שלא יאסרו בנ"ט וזה להיתר כמו שנתננו הדמיון אבל לא לאסור במאתים אפי' נפל בדרך דמיון ליטרא יין חציו ערלה וחציו כלאי הכרם בפחות ממאתים ליטרא יין מותר לא יאסור אותו המעורב כלל לפי שאנו לא נחשוב אותו היין האסור ליטרא אלא חצי ליטרא נחשוב אותו לפי שלא נאמר שהם מצטרפים לאסור עכ"ל ז"ל:

בפירוש ר"ע ז"ל מצטרפין בנ"ט שצריך בקדרה בלח כדי לבטל טעם שתיהן יחד וכו'. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה שפי' אינו בלשון המשנה ואין לו ישוב אפי' בדבריו אלא נראה ששני מיני צרוף הן האחד לענין שיעור כזית שאם יאכל חצי זית ענבים של ערלה וחצי זית ענבים של כלאי הכרם הוא חייב מלקות שהרי אכל משניהם יחד כזית ועוד יש צרוף אחר כגון כשנפלו לתוך התבשיל או שנתערבו בתערובת אחרת שאם אין באחד מהם כדי ליתן טעם השני מצטרף עמו ואוסרין את התערובת והנה הת"ק קאמר סתם ומצטרפי' זה עם זה דס"ל דמצטרפין בכל אופן ור"ש סובר שאין מצטרפין לא לזה ולא לזה כי לענין צרוף התערובת נ"ט קסבר ר"ש שאין שני מינים מצטרפין ולענין האיסור דהיינו להתחייב מלקות ג"כ אינם מצטרפין כי ר"ש מחייב בכל שהוא והרי אין צריך צרוף וכך יש במסכת מעילה ור' אלעזר קאמר לענין נ"ט מצטרף אבל לא לאסור על האוכלין בעין כן נ"ל עכ"ל ז"ל:

משנה ב

התרומה מעלה את הערלה:    כלומר מצטרפת עם החולין ומסלקת את איסור הערלה ומבטלתו וכבר פירשנו למעלה דהך מתני' ר' אליעזר קתני לה דקסבר דאין האיסורין מצטרפין לאסור אלא בנ"ט כלומר כשהן מיני מתיקה אבל לאו מיני מתיקה כיון דאינם משם אחד אדרבה מבטלין זה את זה כדמפ' ואזיל סאה תרומה שנפלה למאה מפ' בירושלמי דבצ"ט הוא דקאמר דאילו מאה ממש לא בעי צרוף ג' קבין לבטל את התרומה ועוד מה צריך לצרוף סאה לבטל שלשה קבין דערלה אלא ודאי צ"ט חולין הוו וסאה תרומה הרי מאה סאה דהוו להו מאתים חצאי סאה וכי נפלו שלשה קבין של ערלה דהיינו חצי סאה נתבטלו דאשכחו מאתים לבטלן והתרומה עצמה נתבטלה כשנפלו שלשה קבין דערלה שהרי יש נגד התרומה צ"ט סאה וחצי דהוי כמו ועוד ועל כרחך אתיא כר' יהושע דאמר צ"ט ועוד סגי ור' אליעזר מודי לי' דלא בעי מאה דהיתרא אלא כשבא להוסיף כדאמרי' לעיל ונראה דהך מתני' לא מפליג בשנודע לו בין נפילה לנפילה אלא כיון דזה מבטל לזה וזה מבטל לזה ל"ש נודע לו ל"ש לא נודע לו הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין במה שכתבתי בפ"ה דתרומות סי' ח':

בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל ואח"כ וכו' עד בפירקא קמא. אמר המלקט צריך להגי' בפ"ד דתרומות וכו':

ואח"כ נפלו שלשת קבין ערלה או שלשת קבין וכו':    כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל: ועל מה שפי' ר"ע ז"ל וכגון שנפלה סאה של תרומה לתוך צ"ט סאין וחצי סאה של חולין וכו' כתב עליו קשה לפירושו דא"כ היאך הכלאים עולין בערלה והערלה בכלאים במשנה דלקמן ובירוש' לא אמרו כן. עכ"ל ז"ל:

זו היא שהתרומה מעלה את הערלה:    שנצטרפה עם החולין ולא שיהא מותר לזרים שכבר נדמעו אלא להתיר לכהנים והערלה את התרומה אם נפלה הערלה תחלה בחולין ובין הכל יש מאה לבטל סאה תרומה שנפלה בסוף ה"ר שמשון ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' וז"ל לפי שהוא רצה לספר בזה המאמר שני דברים והם התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה והביא דמיון שמא יעלה על הדעת שזה הדמיון מספיק ומפרש שני העניינים הודיענו שאין הדבר כן אלא שהוא הביא דמיון הענין לראשון ועליו יש לקחת הסברא והיקש האחר ואמר בדמיון הקודם זו היא שהתרומה מעלה את הערלה ואח"כ חזר והודיעך כי על זה הדרך ג"כ תהי' הערלה מעלה את התרומה ואמרו והערלה את התרומה השיעור וכן הערלה מעלה את התרומה עכ"ל ז"ל ועיין בפי' שתי משניות הללו דתרומה מעלה ודהערלה מעלה בהר"ן ז"ל בפ' בתרא דע"ז דף שפ"ה בשם הראב"ד ז"ל שהביא ראי' משתי משניות הללו שאם יפול איסור לתוך היתר מעט מעט שאין בו כדי נתינת טעם בשעת נפילה אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור שיפול בו אח"כ כמו תרומה וערלה דמתני' שלאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא על ידם לאחר מכאן כ"ש שאין מצטרפין עוד לאיסור ודוקא בערלה וכלאי הכרם דכיון שנתבטלו אין צריך להעלותן כלל אלא נעשה הכל היתר גמור א"נ בתרומה לגבי ערלה ולכהן שאינו צריך להרים אבל תרומה לגבי חולין דישראל צריך להרים דתנן בתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה ה"ז אסורה ור"ש מתיר לא ע"כ בקיצור. אבל הרמב"ן ז"ל חלק עליו ע"ש שהאריך וכתב הר"ן ז"ל בסוף שגם תוספות חלקו על סברתו וכתבו בפשיטות דכל שבא לכלל נתינת טעם חוזר ונעור וכי תימא א"כ קשיא מתני' דערלה אינה קושיא דהתם שאני מפני ששיעורן בק"ק ואע"פ שנפלה עוד סאה אחרת אכתי אין באיסור כדי ליתן טעם הלכך דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל דכיון שנתבטל מחמת מיעוטו ועדיין לא ניתוסף כ"כ שיתן טעם דין הוא שלא יהא נעור האיסור הראשון אבל ודאי אם ניתוסף עד כדי נתינת טעם חזר איסור ראשון וניעור ע"כ בקיצור וראיתי הגרסא שם כך כיצד סאה של תרומה שנפלה לק' סאה של חולין ואח"כ נפלו ג' קבין ועוד ערלה או שלשה ועוד של כלאי הכרם שנפלו למאה סאה חולין ואח"כ נפלה סאה ועוד תרומה זו היא שהתרומה וכו' אבל דומה לי ששם נפל טעות אע"פ שלא מצאתי עד עתה מי שהגי' בו מאומה. ושם בהשגות פ' ששה עשר דהמ"א ג"כ יש להסתפק קצת בגרסת המשנה שז"ל אמר אברהם כמה אוהב זה המחבר חשבונות גדולות עד שהניח חשבון המשנה שלשת קבין ערלה שנפלו למאה סאה של חולין ואח"כ נפלה שם סאה ועוד של תרומה הרי הערלה מעלה את התרומה פי' שאותו ועוד אחד [כך הלשון שם ונ"ל דצ"ל אחד ממאה באותן וכו'] באותן שלשה קבין של ערלה שנפלו שם והן עצמן מבטלין אותו ע"כ:

משנה ג

לשון:    החכם ה"ר סולימאן אוחנא ז"ל פי' ר"ע ז"ל והערלה את הערלה צ"ל דאחד מהם נטע רבעי וכו' תימה דנטע רבעי דינו כמעשר שני ואין דינו בא' ומאתים כמו הערלה ודינו לענין בטול כדין מעשר שני ששנינו בפ' שני דבכורים שאוסר בכל שהוא בירושלם וחוץ לירושלם בטל ברובו כמו שכתב שם במשנה א' ומה שהקשה שאיך אפשר לאיסור של שם א' לבטל קצתו לקצתו אינה קושיא שהרי גם הערלה וכלאי הכרם תנן לעיל דמצטרפין זה עם זה לאיסור ואיך יהיו מעלין זה את זה אלא מאי אית לך למימר שיש הפרש בין כשנפלו שניהם ביחד או כשנפלו זה אחר זה ה"נ בערלה וערלה כשנפלו זה אחר זה מעלין זה את זה עכ"ל ז"ל. וז"ל פי' החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל פי' זה קשה הרבה דאין נטע רבעי נקרא ערלה סתם וגדולה מזאת כי אין דרך המשנה לומר דבר שיש בו טעות בדין וגדולה מזאת כי סאה של נטע רבעי יש לה מתירין וא"כ אין שייך לומר שהוא עולה במאתים ונראה לפ' דמיירי שנפלה סאה ערלה ולא ידעו בה ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה וידעו ומדדו ומצאו שנתבטלה במאתים שלימות ואח"כ נודע להם שכבר נפלה בתוכו סאה אחרת הרי זו השניה כבר נתבטלה והיא מסייעת לבטל את הראשונה וכך יש בירוש' בפירוש שהידיעה מתרת ואוסרת דקאמר התם פשיטא שידיעתו מתירתו ידיעת חברו מהו שתתיר כנ"ל וצ"ע עכ"ל ז"ל:

הערלה מעלה את הכלאים וכו':    כשנפלה סאה ערלה במאתים חולין והי' הכל מאתים ואחד ואח"כ נפל באלו המאתים ואחד סאה ועוד של כלאי הכרם עד שיהי' יחוס הסאה ועוד של כלאי הכרם מן הק"ק ואחד חלק מק"ק וזה כשיהיו כלאי הכרם סאה וחלק מק"ק חלקים מסאה אז יהיו כלאי הכרם עולין בח' ומאתים לפי שאנו נחשוב הסאה של ערלה ויהיו כלאי הכרם חלק מן המאתים סאה של חולין וסאה של ערלה ואילו לא היינו חושבין סאה של ערלה היתה סאה ועוד של כלאי הכרם חלק מקצ"ט וזהו ענין אמרם בירושלמי אין כחן מאתים אלא קצ"ט עניינו כי לולי הסאה של ערלה שחשבנו אותה ואמרנו שהיא מעלה לכלאי הכרם לא הי' אפשר שתעלה סאה ועוד של כלאי הכרם בק"ק של חולין לפי שמה שיחלק ממנה הוא חלק ממאה וצ"ט ואנו צריכין חלק מק"ק וכשנחשוב אותה סאה של ערלה יהי' עולה סאה ועוד של כלאי הכרם כמו שבארנו ועל זה הדרך בעצמו יהיו כלאי הכרם מעלין את הערלה והערלה את הערלה. הרמב"ם ז"ל:

סאה ועוד:    האי ועוד הוא אחד ממאתים מן הסאה ערלה שנפלה בתחלה:

בפי' ר"ע ז"ל צריך להגי' וההוא ועוד בטל בסאה חסר משהו וכו' או האי ועוד וכו'. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ה"ג הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה לק"ק ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה וסאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שאמרו הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה וה"פ הכא נמי כדמפ' ר' ברייס דבצרוף הוא דקאמר ומפרש לי' דמאתים חסר אחד קאמר דאילו מאתים ממש לא בעינן צרוף דכלאים להעלות הערלה כלל אבל בקצ"ט מיתרצא מתני' וכמו שאפרש דהא כשנפלה סאה ערלה לתוך קצ"ט סאה נאסרו וכשחזר ונפל שם סאה ועוד כ"ש דנאסרו משום ערלה וכשנפלה סאה ועוד של כלאי הכרם מתרת כולן דהא סאה של כלאי הכרם לגבי ערלה לא מצטרף ואדרבה מצטרף עם קצ"ט דחולין לבטלה הרי שבטלו הכלאים סאה ערלה ראשונה הרי שהכלאים העלו הערלה והערלה לא הניחה מקום לאסור לכלאים דנצטרפה עם החולין ויש מאתים כנגדם הרי שהערלה העלה הכלאים והערלה את הערלה שהרי כשבאו ללחום קצ"ט דחולין וסאה דכלאים על סאה ועוד דערלה השני' אין בהן שיעור נגד הועוד וצריך סאה ערלה הראשונה שהיא בטלה לסייען דהא אין כאן אלא מאתים נגד סאה ערלה שניי' אלא שאנו מצטרפין גם הסאה הראשונה לבטל הועוד הרי דערלה עצמה צריכה שתהא מבטלת לערלה וכן הועוד של כלאים צריכין להסתייע מבטול סאה ערלה שניי' נגדו והשתא אתי שפיר דאין צריך לאוקומי הך מתני' כר' יהושע דלא אשכחן לר' יהושע אלא גבי תרומה בצ"ט ועוד וטעמא משום דדריש מקדשו ממנו מעיקרא אבל בסוף בצ"ט ועוד שרו ובכל שהוא טפי סגי אבל ערלה וכלאי הכרם לעולם אימא לך דמודי דבעינן מאתים דדרשינן בפ' אלו עוברין מדכתיב מן המאתים ולא אשכחן שום תנא דפליג אמאתים ולא צרכינן לאולודי מנפשין פלוגתא שלא הוזכרה בתלמוד כך נ"ל ורבינו שמשון ז"ל כתב דהא נמי כר' יהושע וכן כתב הרא"ש ז"ל וי"ס שכתוב בהן או סאה ועוד של כלאי הכרם וזה טעות ודאי שכאשר נפלה סאה ערלה על קצ"ט נאסרה וכשחזרה ונפלה עוד אחרת ועוד הותרה בתמי' והרא"ש ז"ל תירץ דהאי ערלה היינו רבעי ואלו דברים שאין הדעת סובלתן ולישנא דמתני' מוכחא דסאה [אולי צ"ל דוסאה וכו'] ועוד גרסי' דקתני סיפא זו היא שאמרו שהערלה וכו' משמע דכך שנוי' בחד בבא והסופרים טעו ונשתבשו מרישא שכתוב בה שלשת קבין ערלה או שלשת קבין של כלאי הכרם ומצאתי לר"י מסימפונט ז"ל דגריס נמי כמו שכתבתי וז"ל אמר ר' אלעזר לא שנפלו לתוך מאתים אלא לתוך קצ"ט פי' קצ"ט סאין דחולין ועם סאה דערלה נעשו מאתים ונפלה סאה ועוד דערלה וסאה ועוד דכלאי הכרם עולות שתיהן הרי ערלה מצטרפת עם החולין ונעשין מאתים סאין ומעלין הכלאים והכלאים מצטרפין ונעשין מאתים ומעלה הערלה וכשלא נפלו כלאי הכרם אלא נפלה סאה דערלה נאסרו כולהו משום ערלה ונמצא שהערלה מעלה את הערלה וקמ"ל לפי דברי ר' אליעזר עכ"ל הרב ז"ל מסכים הרב ז"ל לכל מה שאמרתי אלא לגבי ערלה מעלה את הערלה שנ"ל דהיינו לגבי בטול ועוד דסאה ערלה שניי' וטעמא דהך מתני' כיון דאין האיסור בנ"ט דבמין במינו עסיקי' לא די דאינו חוזר ונעור אלא אף מה שנאסר חזר והותר והא דנקט ואח"כ נפלה סאה ועוד של ערלה וסאה ועוד של כלאי הכרם ה"ה שני סאין של ערלה שנפלו לקצ"ט של היתר ואח"כ סאה ועוד של כלאי הכרם אלא לאשמועי' רבותא דכי נפלו כלאי הכרם שבאו להתיר בא עמו הערלה שמסייע לאיסור ואפ"ה מבטל לה עכ"ל ז"ל. ועיין בפי' ה"ר שמשון ז"ל שכתב והשתא מתני' דהכא דערלה מעלה את הערלה לא מיתוקמא אלא כשהיתה לו ידיעה בינתים ע"כ:

משנה ד

כל המחמץ וכו':    וה"פ כל המחמץ בערלה או בתרומה או בכלאי הכרם כגון בתרומה ובכלאי הכרם בשאור של דגן וברמון [פי' בתרומה] חמוץ ובתפוח חמוץ ובערלה בבוסר וברמון חמוץ ובתפוח חמוץ ואע"ג דאין בהן כביצה ויש בעיסה שיעור להעלות איסור והיינו להחמיר דקתני לקמן וכן קבלו מן הנביאים ולקמי' מפ' דהאי להחמיר היינו במין במינו דוקא:

והמתבל:    כגון בצל ושום של תרומה ושל כלאי הכרם ופלפלין דערלה דתניא בברכות דבפלפלין נהגא ערלה נמי אסור ואפי' יש בו כדי להעלות:

בפי' ר"ע ז"ל והמדמע בתרומה כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה רחוק הרבה כי הלא גם המחמץ והמתבל חוזרין על התרומה א"כ מהו המדמע ונ"ל לפ' דהמדמע חוזר על כולם כמו המחמץ והמתבל ופירוש המשנה כך הוא כל דבר שהוא מחמץ או שאינו מחמץ אלא מתבל או שאינו מתבל אלא שהוא מדמע כלומר שמערב טעמו והרי הוא כאילו אמר והנותן טעם בין בתרומה בין בערלה בין בכלאי הכרם אוסר. עכ"ל ז"ל:

והמדמע:    י"ג מדמע ולא נהירא וכתב הרש"ש ז"ל והמדמע כגון שעירב מכל התרומות קמח ועשה מהן שאור וחימץ בו עיסה ויש בה כדי להעלות מדמע לשון מערב כמו מטמע משפחה שנטמעה נטמעה נטמעו בין העובדי כוכבים והני כולן אפי' הוו פחות מכביצה ויש בעיסה כדי להעלות אוסרין משום דכך קבלו כל המחמץ וכו' להחמיר וטעמא כדאמרינן בפ"ק דחולין שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל אבל במטמא כגון כחצי ביצה טמא שנתנו לתוך העיסה וחימצה נחלקו דלב"ש הכא נמי דיינינן להחמיר ונעשית העיסה כשאור ונטמאת ולב"ה לא נטמאת ואע"ג דנאסרה ובירו' מיבעיא לן טעמא דב"ש אי דוקא כי הוי זית דהיינו חצי ביצה השאור של תרומה דמגו דאוסר לעיסה מטמא לה או דילמא לעולם קאמרי דיש בו טומאה ואפי' אין בו איסור עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין במה שכתבתי במסכת מקואות פ"ז סי' ג':

ובכלאי הכרם אוסר בש"א אף מטמא:    כך צ"ל:

משנה ה

דוסתאי:    העיד שהיה שמאי הזקן עצמו אומר כדברי ב"ה. וב"ש או מטעם זחוחי הלב או מטעם שלא שמשו כל צרכן הוו פליגי על ב"ה וטעמא דבעינן בטומאה כביצה נפקא לן בת"כ מקרא דמכל האוכל אשר יאכל ואפי' דאסר לה היינו משום נתינת טעם וטעם כעיקר דאורייתא הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואית דגרסי שאלתי את שמאי הזקן ואמר וכו'. וכן הגי' ה"ר יהוסף ז"ל וגם מחק האל"ף של דוסתאי ונקד התי"ו בחיר"ק דוסתי:

משנה ו

ולמה אמרו:    הוי"ו בנקודת שור"ק והלמ"ד בשב"א:

כל המחמץ דהמתבל והמדמע וכו':    כך צ"ל:

כיצד שאור של חטים וכו':    ואית דגרסי להחמיר מין במינו כיצד שאור וכו' וכדתנן לה בסיפא להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד וכו': וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל ובמה אמרו כל המחמץ וכו' כלומר דקבלו מן הנביאים דכל דבר המחמץ וכן כל דבר המתבל וכן כל המדמע לעולם להחמיר ומשמע בין יש בו ליתן טעם ובין אין בו ליתן טעם ומפ' לה ואזיל גבי תרומה וה"ה לאינך דלעיל וחד מינייהו נקט אבל במין בשאינו מינו על זה אמרו פעמים להקל ופעמים להחמיר. שאור של חטים שנפל לתוך עיסת חטים היינו מין במינו אבל גבי עיסת שעורים אע"ג דכולהו חייבין בחלה לאו מין במינו חשיבי. ויש בו כדי לחמץ היינו נ"ט. אין בו להעלות בא' ומאה אפי' אין בו כדי לחמץ אסור שתרומה דינה ליבטל בא' ומאה ובזה הוא שלמדו לומר כן והיינו דדרשי' את מקדשו ממנו אם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו ובמין במינו ואין בו כדי לחמץ משתעי קרא ומתני' לא מיפרשא אלא מחמץ מין ומינו ומתבל נמי כגון בצל דאיסורא לתוך בצלים דהיתרא דאם יש בבצל לתבל כל הבצלים חוזרין איסורא ואפי' יש בהן כדי להעלות אסורין ע"כ ומצאתי להרמב"ם ז"ל שפירש והזהר שלא יעלה על דעתך כו' עד כולן נקראין תבלין ע"כ אבל תוס' ז"ל כתבו בס"פ ר"א דתולין דלא מיקרי תבלין אלא ירקות כעין כמון אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין ע"כ ועיין בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ד) דבור קטן של תוספות המתחיל הנח שמשם נראה שרשב"א ז"ל סובר דשום בכלל תבלין וגם תמהתי שהרמב"ם ז"ל בפ"ט דשבת סי' ה' לא הזכיר השום והבצל בכלל התבלין כמו שכתבתי שם ונראה שקיצר שם וסמך על מה שכתב כאן ועיין ג"כ בסמוך בסוף סי' י' במ"ש בשמו ז"ל:

בסוף פי' ר"ע ז"ל ועד מאה אוסר אפי' בלא נתינת טעם. אמר המלקט והיינו דקתני בין שאין בו כדי לחמץ אסור. וכתב הר"ן ז"ל בפ' בתרא דע"ז ריש עמוד שני דדף שפ"א בשם הרמב"ן ז"ל דאע"ג דממתני' משמע דשאור ועיסה מין במינו הוא ואע"ג דלא הוו לא חד שמא ולא חד טעמא מ"מ לא קשי לאביי ולרבא דהתם משום דשאני עיסה הואיל וראוי' להמתין והוי חמץ מש"ה ה"ל מין במינו מהשתא ע"כ בקיצור מופלג:

משנה ז

להקל ולהחמיר וכו':    פי' הר"ן ז"ל בחולין פ' גיד הנשה בדף תשי"ב אין בהן בנ"ט בין שיש בהן להעלות בא' ומאה בין שאין בהן להעלות בא' ומאה כלומר אלא בששים שרי והה"נ לערלה וכלאי הכרם דדוקא במינן בעינן בהו אחד ומאתים אבל בשאינו מינן אזלינן בי' בתר נ"ט ע"כ ובפ' בתרא דע"ז סוף דף שפ"ה כתב שיש מביאין מכאן ראי' ליין של תרומה שהוא מתבטל בששים חלקים מים שכנגדו הא בפחות מס' ודאי לא דלא גרעא תרומה מכל איסורין שבתורה ודלא מרבינו יצחק שכתב שהיין מתבטל בששה חלקי מים שבכך הוא נט"ל. ועיין במה שכתבתי שם בפ' בתרא דע"ז סוף סי' ח':

כגון גריסין שנתבשלו עם העדשים:    ירושלמי ר' יונה בעי ולמה לא תנינן גריסין שנתבשלו עם האורז אלא מתני' כמ"ד נט"ל אסור ומשני אפי' כמ"ד נותן טעם לפגם מותר הכא מודה שהוא אסור דגריסין מתבלין העדשים דאהכי מייתי לה במתני' ובמתבל חוזר לשבח:

בסוף פי' ר"ע ז"ל דאסמכוה אקרא את מקדשו ממנו מה שאתה מרים ממנו אם נפל לתוכו מקדשו וזהו מין במינו. אמר המלקט שהרי אסור להפריש ממין על שאינו מינו:

משנה ח

שאור של חולין:    שנפל לתוך עיסת חולין ולא חמצה עד שנפל שאור של תרומה עלי' ושניהם חמצוה אסור הבצק ואפי' שהו שניהם שם וחמצוה יותר מדאי ופגמוה ובירושלמי משמע דכולהו מודו דפליג אפי' בהא ר"ש הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכן פי' הרב רבינו שמשון ז"ל דאפי' הכא ברישא דלאו נותן טעם לפגם פליג ר' שמעון כדמפ' טעמא בפ' בתרא דע"ז דלר"ש כשהשביחו שניהם השביחו וכשפגמו שניהם פגמו ורבנן דאסרי אפי' בסיפא קסברי נט"ל אסור ע"כ ורבינו עובדי' ז"ל תפס דרך שני שכתב רבינו שמשון ז"ל דא"ר זירא התם פ' בתרא דע"ז וכן משמע מפי' הרמב"ם ז"ל ג"כ דר"ש לא פליג ברישא:

משנה ט

שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחמצה וכו':    ת"ק דר"ש הוי ר"מ כדמוכח בירושלמי וגם שם פ' בתרא דע"ז ומוכח נמי התם בירושלמי דר"א בר"ש ס"ל בהא כאבוה דנט"ל מותר:

משנה י

תבלין שנים ושלשה שמות:    פי' רש"י והרמב"ם ז"ל כגון פלפל לבן ושחור וארוך. ומכח קושיא פי' ר"ת ז"ל והביאו רבינו שמשון ז"ל דרוצה לומר פלפלין של ערלה ושל אשרה ושל תרומה וכן פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל הפירוש הנכון בזה הוא מה שפירשו ר"ת והראב"ד ז"ל דשם ר"ל איסור כדתנן בפ"ק דמכות לא השם המביאו לידי מכות וגבי השבת העבוט קתני עובר בכל השמות הללו. וה"פ הך מתניתא קתני לה ר' אליעזר דמודי לר"מ דמצטרפין בנ"ט ומפ' לה השתא ואזיל דתבלין הואיל והן מיני מתיקה וטעמן שוה למתק בהן הקדרה בין שהן ממין אחד אע"ג דשלש איסורין הן כגון פלפלין דע"ז ופלפלין דערלה ופלפלין דהקדש אוסרין את הקדרה ומצטרפין נמי לכזית ללקות עליהן ומודי לר"מ בהא או משלשה מינין ואפי' הן משלשה איסורין כגון פלפלין דערלה ובצל דכלאי הכרם וקפלוט דתרומה אסור התבשיל אם יש בהן ליתן טעם וטעמא לא בטיל ואפי' באלפא כדתנן כל המתבל וכו' ואפי' אין בזה כדי לתבל לחודי' ולא בזה כדי לתבל לחודי' ומצטרפין נמי ללקות ר"ש אומר אשמעי' רבותא דגדול כחו דר"ש דקסבר אין שני שמות מצטרפין ואפי' ממין אחד או שני מינין משם אחד ואפי' במיני מתיקה אין מצטרפין עכ"ל ז"ל. ובשבת פרק ר' עקיבא כתבו תוס' בשם ר"ת ז"ל אסור ומצטרפין ר"ל אסורים בנ"ט בקדרה ומצטרפים לאסור בתערובות יבש והתם וגם בירושלמי פריך ניחא שני שמות ממין אחד דכיון דחד מינא נינהו מצטרפין אלא שני מינין משם אחד אמאי מצטרפין וכל שכן שני מינין משני שמות והא טעמו של זה מבטל לזה ומשני חזקי' במיני מתיקה שנינו פירוש לאו בבצל וקפלוט מיירי אלא בפלפלין וכרכום ולבונה קנה וקנמון דכל אלו נותנין למתק הקדרה וחשיבי טעם אחד ומש"ה מצטרפין. וריז"ל פי' דהכא בתבלין כתושין עסיקי' דכולהו חד טעמא ולא בתבלין בעיניהם ובכתושין הוא דפליג ר"ש את"ק דאילו בשלמין לא צריך צרוף דכל שהוא למכות וכך צ"ל לשון המשנה תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או משלשה אסור וכו':

רש"א וכו':    נלע"ד דאע"ג דלפי' רבינו תם כבר אשמועינן פלוגתא דר"ש ורבנן בריש פירקין ובסוף פ"ד דמעילה אשמעי' נמי הכא גבי תבלין להודיעך כחו דר"ש דאפי' גבי תבלין אין מצטרפין בין שכל האיסורין פלפלין בין שהן שלשה מיני תבלין ומ"מ קשה לע"ד לכל הפירושים אמאי חזר ר"ש לכפול דברי ת"ק כדי לומר אין מצטרפין ליתני רש"א אין מצטרפין כדאי' בר"פ ובספ"ד דמעילה. תו ק"ק מאחר דהדר ליתני נמי או שנים ושלשה מינים משם א' כדקאמר ת"ק וצ"ע לע"ד. וה"ר יהוסף ז"ל הגי' רש"א שני שמות ממין אחד או שני מינין וכו'. ומתק מלת ושלשה וגם המ"ם של שנים. וברמב"ם פט"ז דהלכות מ"א כתב שלשה שמות משם אחד כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה אע"פ שכל אחד מהם שם בפני עצמו הואיל והם מין אחד מצטרפין לתבל ע"כ ועיין במ"ש לעיל סי' ו':

משנה יא

שאור של חולין וכו'. שנפלו לתוך העיסה:    של חולין בזה אחר זה וכשנפלו בבת אחת בירוש' בעי לה ומסיק דאפי' נפלו בבת אחת פליג ר' אליעזר דס"ל זה וזה גורם אסור וטעמא דר' אליעזר דשרי כי הוי אחרון דחולין בשקדם וסילק את האיסור וכו' כמו שפירש כבר ר"ע ז"ל ולא משמע כן פי' הירוש' מפי' ה"ר שמשון ז"ל:

נצטרפו וחמצו:    ס"א הצטרפו וחימצו ה"ר יהוסף ז"ל. וכן הגי' ג"כ לקמן סי' י"ד וט"ו. וכתב הר"ן ז"ל בפ' בתרא דע"ז דף שפ"ה ע"ב שהרמב"ן ז"ל פי' דלדעת הראב"ד ז"ל שכתבתי' כבר בקיצור לעיל סוף סי' ב' מתני' דהכא על כרחין בתרומה דישראל קמיירי דאי לאו הכי ראשון ראשון בטל לדעתו ז"ל אבל הוא הר"ן ז"ל נתן שם טעם לשבח דלא צריכנן לאוקומה בהא וז"ל דבודאי דבזה וזה גורם לא שייך למימר ראשון ראשון שהרי נשתנה דינו שאף היתר אוסר בו למ"ד זו"ג אסור מה שא"כ ודאי בשאר נותני טעמים שהרי הדבר פשוט שאם כזית נבלה וכזית שחוטה נצטרפו ונתנו טעם במקפה מותר אפי' למ"ד זו"ג אסור וחמוץ שאני לפי שמפני שהוא הכשרו של עיסה הרי הוא כאילו נתהוותה העיסה מכח הגורמים וכשתדקדק בכל זו"ג שבתלמוד על דרך זה הוא ומעתה לא צריכנן לאוקומה להא דשאור של חולין ושל תרומה בתרומה דישראל שצריך להרים וכ"ש דליכא למישרי לרבנן אם נפל שם איסור אחר מטעמא דראשון ראשון בטל שאין לו ענין באיסורא דגורם כלל כיון שבגרמת איסור בא דבר זה לעולם או נתקן בעיקר תיקונו עכ"ל ז"ל בקיצור והכריחו תוס' ז"ל שם בפ' כל שעה דעד שיהא בו כדי להחמיץ ר"ל באיסור לבד דאי יש בשניהם כדי להחמיץ נראה לרשב"א דשרי דהא תניא בפ' בתרא דע"ז וכו' אבל שם בפ' כל הצלמים כתבו עד שיהא בו כדי להחמיץ פירוש ואז אסור אפי' יש בהיתר נמי כדי לחמץ ע"כ:

משנה יב

בירה:    שם מקום קרוב לירושלם ושמו בירה:

כשהי' עומד בשער המורח:    שער משערי הר הבית:

משנה יג

וחזר וסכן בשמן טהור:    מיירי מתניתין בשהטבילן לאחר שסכן בשמן טמא ונגבו ואחר טבילה סכן בשמן טהור וחזר ופלט את השמן ופליגי הי מינייהו פליט ומפ' בירושלמי דר"א סבר הראשון מוציא את האחרון כלומר קושטא הוא שמחמת הכלי שבע מן שמן הראשון יוצא השני אבל מ"מ הוא מוציאו ויוצא עמו הלכך לא יסוך אפי' שמן טהור אחר טבילה דקמא פליט ורבנן סברי דאין יוצא אלא אחרון דוקא הלכך לא יסוך שמן טמא אחר שמן טהור דכי פליט טמא הוא דפליט אבל שמן טהור אחר שמן טמא יכול לסוך והכי איתא בתוספתא דתרומות פ"ח הר"ש שירילי"ו ז"ל. וכן פי' ר"ש ז"ל ג"כ אבל הרמב"ם ז"ל פי' דמתני' מיירי בכלים שאינם מקבלין טומאה כגון כלי אבנים וכו'. ועיין במ"ש ר"פ בתרא דמסכת פרה:

בפי' ר"ע ז"ל דסבר ר"א ראשון נפלט לחוץ וחכמים אומרים אחר אחרון סברי אחרון נפלט. כתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' ואם השמן הוא טמא הוי הכלי טמא ואם הוא טהור הוי הכלי טהור ונראה דמיירי לענין טבילה כגון הא דתנן במסכת עדויות על אדם הסך בשמן טהור ונטמא וטבל וכו' הי' שמן טמא וכו' ע"כ:

משנה יד

אסור לזרים ומותר לכהנים:    משום דלכהנים הוא להם כמו שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה של ישראל שאמר בהם אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ ור"ש דן דין שאור של תרומה ושל כלאי הכרם כדין מה שקדם זכרו באמרו התרומה מעלה את הערלה ואע"פ שאין דומין זה לזה דמיון גמור. הרמב"ם ז"ל:

משנה טו

תבלין וכו':    השמיענו מחלוקת חכמים עם ר"ש בשני המאמרים ר"ל בשאור ותבלין שאילו השמיענו מחלוקתם בשאור היינו אומרים בשאור בלבד אומרים חכמים אסור לזרים כמו שאמרנו בהלכה הקודמת מפני ששאור של תרומה ושאור של כלאי הכרם שם אחד אבל תבלין של תרומה ותבלין של כלאי הכרם שהם שני שמות מודים לר"ש שהוא מותר לזרים השמיענו בזו ההלכה שהן חולקין עליו אפילו בתבלין ותבלין ואילו השמיענו ג"כ בזו ההלכה מחלוקתם הייתי אומר בתבלין ותבלין שהן שני שמות מתיר ר"ש לזרים אבל בשאור ושאור מודה לחכמים על כן השמיענו בהלכה הקודמת ע"כ מן הרמב"ם וקרוב לזה פירש הרש"ש ז"ל. ומצאתי מוגה בלשון המשנה שנפלו לתוך הקדרה וכן בספרי כתיבת יד:

משנה טז

בסוף פי' ר"ע ז"ל צריך להגי' ממין אחד אין מצטרפים. ומשמע מפירוש הרמב"ם ז"ל דגריס במתני' ר"ש מתיר לזרים ולכהנים וגריס נמי ברישא חתיכה של קדשי קדשים אבל אני מצאתי בספר כתיבת יד נוסח המשנה כך חתיכה של פגול ושל נותר ושל קדשים שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ומותר לכהנים ונראה שהיא גרסת הירושלמי ל"מ לר' יוחנן אלא אפי' לריש לקיש דאמר במחלוקת שנוי' לא לגרסא אמר ובר קפרא לחוד הוא דתני הכי חתיכה של קדשים של פגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות ר"ש מתיר וחכמים אוסרין והילך פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל חתיכה של פגול שנשחט חוץ לזמנו דאית בה כרת ואפי' לכהנים בין דקדשים קלים בין דקדשי קדשים. ושל נותר ויש בו כרת ואפי' לכהנים ושל קדשים בירוש' פליגי בה אמוראי מאי איסורא דהאי חתיכה איכא מ"ד דשל קדשי קדשים היא כגון של חטאת ואשם דיש בה לזרים איסור עשה דכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה ודרשינן בכהנים ולא ישראל ודרשי' בפ' אלו הן הלוקין דאית בהו לאו לזרים כדילפי' התם מיתורא דבקרך וצאנך ואיכא מ"ד דבקדשים קלים ולפני זריקה ונתבשלו עם חתיכות דחולין ואין בכל אחד מן השנויין שיעור לאסור החתיכות וסמך על בבא דלעיל ולא פירש ובהצטרפות שנים אין מאה בחולין לבטלן [הגהה איני יודע היכן מצא הר"ב ז"ל דין בטול קדשים במאה ושמא ס"ל כמ"ד בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ח) כל האיסורין במאה דילפינן להו מזרוע בשלה דאיל נזיר כדאיתא התם ומאן דסבר בששים נמי מזרוע בשלה יליף וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל לעיל בפירקין סימן ז':]. אסור לזרים ומותר לכהנים דלגבי זרים כולהו אסורין להם דאע"ג דמתבטל כרת דפגול ונותר סוף סוף לא פקע שם קדשים כדמוכחא ההיא דפ' אמרו לו דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות וכו' וה"ה לפגול ויש בהן איסור טומאה ואיסור זרות כדאמרי' בירוש' הלכך לכהנים דוקא שרו ולא לזרים ואפי' טהורים ולכהנים טהורים ולא טמאים ומיירי דיש בחתיכות חולין ובחתיכה אחת מאלו יש מאה והכא כ"ע מודו דל"ג ר"ש מתיר לזרים ולכהנים כדמפ' טעמא ר' יוחנן בירושלמי דאע"ג דלית לי' לרבי שמעון צרוף באיסורין הכא שאני דכולן קרויין שם קודש עליהן ומצטרפין וריש לקיש סבר דבמחלוקת שנוי' ומתניתין רבנן היא עד כאן לשונו ז"ל והתימה מרבינו שמשון ז"ל שלא כתב במשנה זו מכל זה כלל אפי' רמז בעלמא אלא כמו שהעתיק רבינו עובדי' ז"ל והוא נמי נראה דגריס גם פה רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים. ומכל מקום נראה שמלות ושל טמא שבפירוש רבינו עובדיה ז"ל טעות הוא שנפל בדפוס:

משנה יז

בשר קדשי קדשים וכו':    אם הי' בשר קדשי קדשים הוא זה שנתבשל עם בשר תאוה אוכלין הכל טהורי כהנים ואם יהי' בשר קדשים קלים שנתבשל עם בשר תאוה אוכלין הכל זרים ולא נחוש בזה הענין ודומה לו לאחד מששים כיון שהכל מותר ואין שם דבר יאסור זולתו הרמב"ם ז"ל. ור"ע ז"ל תפס לעיקר פי' ה"ר שמשון ז"ל:

ומותר לטהורים:    אפי' זרים ואפי' לרבנן דר"ש משום דקדשי קדשים לחודייהו אין בהן כדי לאסור כדאמרן לעיל עד שיהא בהן כדי לחמץ. הר"ש ז"ל: