פתיחת התפריט הראשי

עיקר תוי"ט על ערלה ב

(א)

(א) (על המשנה) ותרומת מעשר כו'. אבל תרומה גדולה דדמאי לא משכחת לה דלא נחשדו ע"ה עליה כדאיתא בריש דמאי:

(ב) (על הברטנורא) קראי אסמכתא בעלמא כמ"ש בספ"ק דחלה דמדרבנן. תוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) דאי לאו הכי הא תנן במ"ג דמעלין. והתם בנפלו זה אחר זה:ול"ק אמאי נקטה מתניתין מאה. דהואיל והוי טפי מצ"ט אע"ג דמאה ממש לא הוי. אפ"ה נקט מאה כדי לקצר:

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(ה) (על הברטנורא) ומה דנקיט מתניתין כלל להאי ועוד. י"ל דחושבנא בעלמא אשמעינן שהעוד יכול להתבטל. תוי"ט וע"ע:

(ד)

(ו) (על הברטנורא) מפרש מדמע דהכא כלומר נעשה איסור דימוע ולא עירוב ובישול כדלקמן מ"ו ומפרש כולה מתניתין דהכא דאינו עולה בק"א וזה דוקא בחימוץ ותיבול:

(ז) (על הברטנורא) שרסקו ונתנו לתוך העיסה. הר"ש:

(ה)

(ח) (על המשנה) שמעתי. וכן הלכה. הר"ם:

(ו)

(ט) (על המשנה) שאור של חטים. וה"ה בשאר מין במינו שאינו מחמץ איכא לאשכוחי להחמיר דלעולם בעי ק"א דהא ליכא למיקם אטעמיה. אלא דבמחמץ הוי חומרא טפי דלעולם אינו עולה בפחות מק"א ומשכחת לה נמי דאפילו בק"א אינו עולה. תוי"ט:

(י) (על המשנה) אין בו לעלות. ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ ויש בו כדי לעלות בק"א שמוציא שעור החלק שנפל. הר"מ:

(ז)

(יא) (על המשנה) גריסין. ה"ה נמי שאור של חטים בשל עיסת שעורים דכל מין בשאינו מינו לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד. ומשום דשאור לא שכיח בשאינו מינו אסברה לה בגריסין כו'. תוי"ט:

(ח)

.אין פירוש למשנה זו

(ט)

.אין פירוש למשנה זו

(י)

(יב) (על המשנה) תבלין. לא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחים והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל כו'. אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל. כגון השומין והבצלים והשמן והחומץ והיין כלם נקראים תבלין כשאדם מתכוין לתבל בהם או בזולתם קדרתו ותבשיליו. הר"מ:

(יג) (על המשנה) או מג'. שעור המשנה או מג' מינין משם א'. הר"מ:

(יד) (על הברטנורא) אבל לכאורה תרתי קאמר דאסורין בנתינת טעם בקדירה. ומצטרפין לאסור בתערובת יבש. וכ"כ התוספת במסכת שבת דף פ"ט בשם ר"ת ומדברי הר"מ נראה דחדא קתני:

(יא)

.אין פירוש למשנה זו

(יב)

(טו) (על המשנה) שאלתי את ר'ג הזקן. שהיה בן בנו של הלל וזה לראיה שאף מתלמידי ב"ש קבלו מב"ה. תוי"ט:

(יג)

(טז) (על הברטנורא) דאי בעודו טופח על הכלים. א"כ הטמא מטמא הטהור. והכלי ממה נפשך טמא דמשקה מטמא כלי:

(יד)

.אין פירוש למשנה זו

(טו)

(יז) (על המשנה) תבלין. ואיצטריך לאשמעינן דאי לא השמיענו אלא בשאור הוה אמינא דדוקא כשב' האסורים של מין אחד הוא דמצטרפין לאסור לזרים לרבנן. ולהכי נקט שאור משום דסתם שאור הוא מאחד מחמשת המינין דשארא מסרחא כמ"ש בפסחים פרק ג'. אבל בשני מינין ובשני שמות אימא מודו לר' שמעון להכי תני תבלין שיש בהן הרבה מינים ואפילו הכי אסורים לזרים. ואי תני תבלין הוה אמינא בהא פליג רבי שמעון אבל מין אחד מודה להכי תני לדלעיל. תוי"ט:

(טז)

(יח) (על הברטנורא) אבל הר"מ מפרש בענין וטעם אחר ממשנה קודמת וז"ל, נותר ופיגול הוא אסור על הכהנים ועל ישראל ודינו שישרף. אבל איסורו על ישראל יותר חמור לפי שלא היה מותר לו לעולם וכשאכלו נתחייב קרבן מעילה. אבל לכהנים היה לו שעת הכושר קודם שהיה פגול או נותר. ואמר כי כשנתבשלו אלו השלש חתיכות עם חתיכת חולין והוציאם אח"כ ונשאר שאר הבשר, ושהוא אסור לזרים, ומותר לכהנים אע"פ שיש בו הנותר והפיגול כיון שאין איסורו על הכהנים חמור הרבה, ור' שמעון אומר כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים כיון שהפגול והנותר אסור על הכל:

(יז)

(יט) (על הברטנורא) לישנא דקרא נקטיה בפרשת ראה, כי תאוה נפשך כו' ובבשר חולין משתעי קרא: