אבל ד

עריכה

והוא אבילות חורבן ירושלים:

משא גיא חזיון מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה (ישעיה כב, ב). ישעיה ע"ה התנבא בכאן על חורבן ירושלים והיה מאשים לישראל על שהיו משתדלים בכל כחם להכין כלי מלחמה כדי להשגב מן האויבים הבאים להלחם עליה ולא היו מכינים עצמם לתשובה ומע"ט לפי שעם התשובה היו יכולין להשגב מבלתי כלי מלחמה שבעולם ואינם יכולין להנצל מבלתי תשובה וע"כ התנבא עליה פורענות, ואמר משא גיא חזיון קרא לירושלים בקעה לשון שפלות. וידוע כי ירושלים גבוהה מכל הארצות וקראה הכתוב הר וצואר, הר כדכתיב (שם ב) לכו ונעלה אל הר ה', ובפרשה זו כתיב ושוע אל ההר, וצואר כדכתיב (שיר השירים ד', ד') כמגדל דוד צוארך. ודרשו ז"ל מה צואר נתון בגבהו של אדם אף בהמ"ק נתון בגבהו של עולם אבל עכשיו שנתנבא עליה חורבן קראה שפלה להורות כי תפול ממעלתה ותחזור שפלה תחת היותה גבוהה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. וכענין שכתוב (במדבר כ"א, כ') ומבמות הגיא, ובדמיון זה המשיל את ישראל לככבים הוא שכתוב (דברים א', י') והנכם היום כככבי השמים לרוב. והמשילם ג"כ לעפר שנא' (בראשית כ"ח, י"ד) והיה זרעך כעפר הארץ ללמדך כשהם עולים עולים עד לככבים וכשהם יורדין יורדין עד עפר. מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות דרך בני המדינה כשבאים במצור מתאספים לבתים ועולים לגגות ועולים למגדלים להשגב מן האויבים הבאים עליהם, ואמר הנביא כנגד ירושלים מה לך עתה שנאספת אל הבתים ועלית אל הגגות מפני מה היה זה מפני עונך והלא אתמול תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה, כי לא יצאו לעיר להלחם עם אויביהם אלו נאספו אל העיר ומתו בתוכה ברעב והנה אינם מתי חרב אלא חללי מלחמה וכענין שכתוב (איכה ד', ט') טובים היו חללי חרב מחללי רעב ומספר נבואתו והולך (ישעיהו כ"ב, ג') כל קציניך נדדו יחד מקשת אוסרו (שם) ע"כ אמרתי שעו מני אמרר בבכי כי יום מהומה ומבוכה וגו' ועילם נשא אשפה, ויהי מבחר עמקיך, ויגל את מסך יהודה, ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער. פי' גלה האויב מסך יהודה שהיו סבורין שלא תבא עליהם רעת האויב מפני בהמ"ק שהיה בנחלתם והנה בא האויב בעונותם על המסך שלהם. ותבט כנגד עם ירושלים וכנגד המלך אמר האויב בא עליך הבטת אל נשק בית יער הלבנון שנתן שם שלמה מגנים ונתת עיניך בהם להביאם לירושלים כלומר הכינות עצמך למלחמה ולא לתשובה ומע"ט כלומר הבטתך היתה אל הנשק ולא אל האל (שם) כמו שנא' ולא הבטתם. (שם) ואת בקיעי עיר דוד ראיתם כי רבו ותקבצו את מי הברכה העליונה, פי' עשו בציון שהיא עיר דוד הכנות להיותם מגלגלין כל המימות למקום אחד כדי שיעשו מהן הטיט לבנין החומה. (שם) ואת בתי ירושלים ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה, פירוש עשו ג"כ הכנות לקחת אבנים בנתיצת הבתים היתרות הנמצאות בעיר. ומקוה עשיתם בין החומותים למי הברכה הישנה ולא הבטתם אל עושיה שהיה לכם לחזור בתשובה והיא תצילכם יותר מכל ההכנות שעשיתם. כן פירש החכם רבי דוד ז"ל. והזכיר אחרי כן ג"כ (שם) ויקרא ה' צבאות לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. ענין ויקרא גזר כענין הכתוב ויקרא ה' לרעב כי לולא שנגזר חרבן בהמ"ק מן השמים לא היו האויבים יכולין לו. וכן הכתוב אומר (איכה א', י"ג) ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה, ובמדרש איכה אמרה ירושלים לבת בבל אלו ממרום לא עשו בי מלחמה את יכולה להלחם בי. אלו ממרום לא שלחו בי אש את היית יכולה לי, אלא אריא קטילא קטלת קרתא יקידתא יקידת קמחא טחינא טחנת שנא' (ישעיהו מ"ז, ב') קחי רחים וטחני קמח וטחני חטים לא נאמר אלא וטחני קמח, וזהו ששנינו בי"ז בתמוז הובקעה העיר כלו' מעצמה בגזרת שמים וע"כ אחז לשון הבקעה וכן לשון הכתוב (מלכים ב כ"ה, ד') ותבקע העיר, ומצינו שהמלכים לא היה בהם כח לכבשה אלא היו יראים ונרעדים להתקרב אליה ואין שום אומה מאומות העולם האמינ' בירושלי' שתבוא במצור לעולם ושתשלוט בה יד צר ואויב. וכן מצינו במדרש שאמר לו הקב"ה לנבוכדנצר עלה והחרב ירושלים אמר ולא בעא אלא מצמצמא יתי כמא דעבד בקמאי מה עשה ישב בדופני של אנטוכיא ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב ירושלים ולא היה יכול לכבשה נתן הקב"ה בלבו והתחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחים ומחצה עד ששקעה כלה וכיון ששקעה כלה נכנסו האויבים על ירושלים על אותה שעה הוא אומר (איכה ד', י"ב) לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים, הוי אומר (שם א) ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה לשון ממשלה כמו (מלכים א ד') והוא רודה בכל עבר הנהר, או מלשון רדייה חרישה כדתניא חרש טורניסרופוס את ההיכל, וכן הענין מפורש במשנה תורה (דברים כ"ח, מ"ט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר זה טורנוסרופוס הרשע, אמרו במדרש איכה אשתו של טורנוסרופוס ילדה לו בן בליל תשעה באב והיו כל ישראל אבלים ומת בחנוכה אמרו ישראל נדליק או לא נדליק אמרו נדליק וכל דבעי ימטי עלן ימטי אדליקו אזלון ואמרון לישן ביש לאשתו של טורנוסרופוס אילין יהודאין כד אתיליד לך בר מתאבלין וכי מית אדליקו בוצינין שלחה ואמרה לבעלה עד דאת מכבש ברברין בא ונכבוש אילין יהודאין דמרדו בך סליק באילפא חשב למיתי בעשרה יומי ואייתיתיה רוחא בחמשא אתא ואשכחינן דעסקין בהדא פסוקא ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר אמר להו ואנא הואי נשרא דחשבית למיתי בעשרה יומי ואייתיתיה רוחא בחמשה הקיף לגיונותיו והרגן וע"ז קונן ירמיה (איכה ב') על אלה אני בוכיה וכו':


חרבן זה של בהמ"ק באי זה עון היה, כך למדונו רז"ל חרבן בית ראשון מפני מה מפני עבודה זרה, וזה מפורש בספר ירמיהו ויחזקאל, ירמיה אמר (ירמיהו ז', י"ח) הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כוונים למלכת השמים והסך נסכים לאלהים אחרים למען הכעיסני. יחזקאל אמר (יחזקאל ח', ו') ויאמר אלי בן אדם האתה רואה מהם עושים תועבות גדולות אשר בית ישראל עושים פה לרחקה מעל מקדשי ועוד תשוב תראה תועבות גדולות וכתיב (שם) ואבא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב סביב. (שם) ושבעים איש מזקני ישראל עומדים עליהם ואיש מקטרתו בידו ועתר ענן הקטרת עולה (שם) ויאמר אלי הראית בן אדם אשר זקני ישראל עושים בחשך איש בחדרי משכיתו כי אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ. וכתיב (שם) עוד תשוב תראה תועבות גדולות ויבא אותי אל חצר בית ה' הפנימית והנה פתח היכל ה' בין האולם והמזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש, ומספר והולך ענין החרבן עד שאמר לו הקב"ה לאותו שהיה לבוש הבדים הוא גבריאל (יחזקאל ט', ד') עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים וכתיב (שם) ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו אל תחוס עינכם ואל תחמלו זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו. והנה זה רמוז במגלת איכה (איכה א', א') היתה למס כלומר בעון ע"ז במטמוניות שנא' (יחזקאל ח', י"ב) ויאמר אלי בן אדם הראית מה המה עושים בית ישראל איש בחדרי משכיתו ואח"כ היו עובדים אחר הדלת שנא' (ישעיהו כ"ז) ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. ואח"כ על הגגות שנא' (צפניה א', ה') ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים, ואח"כ בגנות שנא' (ישעיהו ס"ה, ג') זובחים בגנות, ואח"כ בשדות שנא' (הושע י"ב, י"ב) גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי, ואח"כ על ראשי ההרים שנא' (הושע ד', י"ג) על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו, ואח"כ בראשי הדרכים שנא' (יחזקאל י"ז) אל כל ראש דרך בנית רמותיך, ואח"כ ברחובות שנא' (שם) ותבני לך גב ותעשי לך רמה בכל רחוב, ואח"כ בעיירות שנא' (ירמיהו ב', כ"ח) כי מספר עריך היו אלהיך יהודה, ואח"כ בחוצות שנא' (שם יג) ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת. עד מתי עד שהכניסו ע"ז בבית קדשי הקדשים שנא' (יחזקאל ח', ג') סמל הקנאה בזה בביאה מפני מארי ביתא, וז"ש הנביא ע"ה (צפניה ג', א') הוי מוראה ונגאלה העיר היונה. ואמר במדרש העיר היונה אומה שציינתיה במצות ובמעשים טובים כיונה אומה שהיה לה ללמוד מנינוה עירו של יונה נביא אחד שלחתי לנינוה החזירם בתשובה ואלו ישראל בירושלים כמה נביאים שלחתי להם שנא' (מלכים ב ו') ויעד ה' בישראל וביהודה ביד נביאי כל חוזה לאמר שובו מדרכיכם הרעים וכתיב (ירמיהו ז', כ"ה) וישלח לכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח מאי השכם ושלוח השכם ושלוח בבקר השכם ושלוח בערב ולא שמעו. וכתי' (שם) אשר לא שמעו בקול ה' אלהים ולא לקחו מוסר בה' לא בטחה ואל אלהיה לא קרבה. ובשביל התועבות הללו באו האויבים והחריבו המקדש ושרפו ההיכל והיו הורגין העוללים ומוליכין את האבות בשבי וחזר הבית המפואר מדבר שממה ונתחללה התורה והכהונה ונסתלקה השכינה, שכן אמרו במדרש (ויקרא י"ג, מ"ה) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. ועל שפם יעטה זו בטול תורה וטמא טמא יקרא זו חורבן ראשון וחורבן שני. ירדו ישראל בשפל ומעלתם הגדולה והנשאה הושפלה והושלכה לארץ זהו שאה"כ (איכה ב', א') השליך משמים ארץ תפארת ישראל, ומשלו רז"ל מלה"ד למלך שהיה לו בן בכה נטלו על ארכובותיו בכה נטלו על זרועותיו בכה הרכיבו על כתפו טנף עליו השליכו לארץ ולא מחתותיה כמסקותיה מסקותיה ציבחר ציבחר ואחתותיה כולה חדא, כך (הושע י"א, ג') ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי ואחר כך (שם י) ארכיב אפרים ואח"כ השליך משמים ארץ תפארת ישראל כיון שנפל תפארת ישראל נפלה עטרת ראשנו נפלו ישראל שנא' (ישעיהו כ"ד, כ') נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. משל למה הדבר דומה לבני מדינה שעשו עטרה למלך והקניטוהו וסבלן והקניטוהו וסבלן אמר להם כלום אתם מכעיסים אותי אלא בשביל עטרה שעטרתם אותי הא לכון טרון באפיכון, כך אמר הקב"ה לישראל כלום אתם מכעיסין אותי אלא בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאי הא לכון טרון באפיכון הוי אומר השליך משמים ארץ תפארת ישראל הא למדת שנחרב בית ראשון מפני ע"ז. בית שני אנו בקיאים בהן שהיו חסידים ואנשי מעשה והיה נחרב מפני שנאת חנם. כך דרז"ל במדרש איכה בליל ט"ב נכנס אברהם אבינו בבית קדשי הקדשים א"ל הקב"ה (ירמיהו י"א, ט"ו) מה לידידי בביתי א"ל רבש"ע בני היכן הם אמר לו חטאו והגליתים בין האומות א"ל לא היו בהם צדיקים אמר לו עשותה המזמתה אמר לו היה לך להסתכל בטובים שבהם א"ל הרבים סגיאין בישין א"ל היה לך להסתכל בברית מילה שבבשרם א"ל חייך כפרו בה שנא' (שם) ובשר קדש יעברו מעליך ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו שנא' (שם) כי רעתכי אז תעלוזי, וכתיב (משלי י"ז, ה') שמח לאיד לא ינקה הא למדת שעיקר חורבן בית שני מפני שנאת חנם היה לא מפני ע"ז היה שלא היו ביניהם עובדי ע"ז אבל היו מוסרין עצמן על קדושת השם שלא לעבוד ע"ז, וכענין שדרשו רז"ל באשה אחת ושבעה בניה נטלן קיסר ונתנן לפנים משבעה קנקלים הביא הראשון ואמר לו השתחוה לצלם אמר לו ח"ו אמר לו למה א"ל מפני שכתוב (שמות כ', ב') אנכי ה' אלהיך מיד הוציאוהו והרגוהו, הביאו לשני וא"ל השתחוה לצלם אמר לו חס ושלום א"ל למה א"ל שכך כתוב בתורתנו (שם) לא יהיה לך אלהים אחרים מיד הוציאוהו והרגוהו, הביאו לשלישי ואמר לו השתחוה לצלם וא"ל ח"ו א"ל למה א"ל כי כך כתי' (שם לד) לא תשתחוה לאל אחר מיד הוציאוהו והרגוהו, וכן הרביעי אמר (שם כב) זובח לאלהים יחרם והרגו, וכן החמישי אמר (דברים ו', ד') שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד והרגו, וכן הששי אמר (שם ז) כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא והרגו, הוציאו השביעי הקטן שבהם אמר לו קיסר בני השתחוה לצלם א"ל ח"ו א"ל מפני מה אמר לו שכך כתוב בתורתנו (שם ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים כבר נשבענו לאלהינו שאין אנו ממירין אותו באל אחר שנא' (שם כו) את ה' האמרת היום והוא נשבע לנו שאינו ממירנו באומה אחרת שנא' וה' האמירך היום, א"ל קיסר אחיך שבעו ימים וראו טובה ואתה נער לא שבעת ימים ולא ראית טובה השתחוה לצלם ואעשה לך טובות אמר לו כתוב בתורתנו (שמות ט"ו, י"ח) ה' ימלוך לעולם ועד. ואומר (תהלים י', ט"ז) ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו ואתם בטלים ומלכותכם בטלה בשר ודם היום חי ולמחר מת היום עשיר ומחר עני, אבל הקב"ה חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, אמר לו קיסר ראה אחיך הרוגים לעיניך הריני משליך טבעתי לארץ לפני הצלם והגביהה כדי שיאמרו הכל ששמעת לקולי, א"ל חבל עליך קיסר אם אתה מתיירא מבני אדם כמותך אני לא אתיירא ממלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא אלהי עולם, א"ל וכי יש אלוה לעולם אמר לו אללי עליך קיסר וכי עולם של הפקר ראית, א"ל וכי יש פה לאלהיכם א"ל באלהיכם כתיב (תהלים קט"ו, ה') פה להם ולא ידברו ובאלהינו כתיב (שם לג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, אמר לו ויש עינים לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתי' (שם קטו) עינים להם ולא יראו ובאלהינו כתי' (דברי הימים ב י"ז) עיני ה' משוטטות, א"ל יש אזנים לאלהיכם א"ל באלהיכם כתי' (תהלים קט"ו, ו') אזנים להם ולא ישמעו ובאלהינו כתיב (מלאכי ג', ט"ז) ויקשב ה' וישמע, אמר לו וכי יש אף לאלהיכם א"ל באלהיכם כתי' (תהלים קט"ו, ו') אף להם ולא יריחון ובאלהינו כתיב (בראשית ח', כ"א) וירח ה' את ריח הניחוח, אמר לו וכי יש ידים לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתי' (תהלים קט"ו, ז') ידיהם ולא ימישון ובאלהינו כתיב (ישעיהו מ"ח, י"ג) אף ידי יסדה ארץ, אמר לו וכי יש רגלים לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתיב (תהלים קט"ו, ז') רגליהם ולא יהלכו ובאלהינו כתיב (זכריה י"ד, ד') ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. אמר לו ויש גרון לאלהיכם אמר לו באלהיכם כתיב (תהלים קט"ו, ז') לא יהגו בגרונם ובאלהינו כתיב (שם כט) קול ה' על המים, אמר לו אם יש כל המדות הללו באלהיכם מפני מה אינו מציל אתכם מידי כמו שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. אמר לו דניאל חנניה מישאל ועזריה כשרים היו ונבוכדנצר היה מלך ראוי לעשות נס על ידו אבל אתה אינך הגון ואנו נתחייבנו מיתה לשמים אם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש למקום הרבה דובים ואריות וזאבים ונחשים ועקרבים אלא לסוף עתיד הקב"ה לפרוע ממך על דמינו מיד גזר עליו להרגו, א"ל אמו בחיי ראשך תנה בני ואחבק אותו ואנשקהו נתנו לה הניקתו חלב אמר לקיסר בחיי ראשך הרגני תחלה אמר לה איני שומע לך מפני שכתוב בתורתכם (ויקרא כ"ב, כ"ח) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אמרה לו שוטה שבעולם כבר קיימת כל המצות ולא נשאר לך אלא זו בלבד מיד צוה עליו והרגוהו. אמרה לו בני לך אצל אברהם אביכם ואמור לו כך אמרה אמי אל תזוח דעתך שבנית מזבח והעלית עליו יצחק לעולה הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלחה שבעה בנים ביום אחד ועוד שאתה נסיון ואני מעשה וכיון שנהרג שיערו חכמים שנותיו של אותו נער ונמצא בן שתי שנים וששה חדשים ושש שעות וחצי. באותה שעה צעקו אומות העולם ואמרו מה אלהיהם של אלו עושה להם שכך נהרגין עליו בכל שעה ועליהם כתוב (תהלים מ"ד, כ"ג) כי עליך הורגנו כל היום והיא עלתה על הגג והפילה עצמה ומתה לקיים מה שנא' (ירמיהו ט"ו, ט') אומללה יולדת השבעה ובת קול יוצא ואומר (תהלים קי"ג, ט') אם הבנים שמחה ורוח הקדש צווחת על אלה אני בוכיה:


חרבן זה של בית המקדש כבר נגזר עליו במדבר בענין מרגלים כשחטאו ישראל והאמינו לדבריהם ובכו בכיה של חנם כמ"ש (במדבר י"ד, א') ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. והיתה ליל ט"ב אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות, וזה שאמרו במדרש שיר השירים מי זאת עולה מן המדבר, עילויה מן המדבר, סילוקה מן המדבר, מיתתה מן המדבר. עילויה מן המדבר, תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, סנהדרין מן המדבר, כהונה מן המדבר, לוייה מן המדבר. סילוקה מן המדבר, שבמדבר נגזרה גזירה על חורבן ביהמ"ק. מיתתה מן המדבר שנא' (שם) במדבר הזה יתמו ושם ימותו, וזהו שתמצא בסדר אלה הדברים הנקרא משנה תורה שמזכיר בו משה ע"ה עלויין של ישראל ומספר החסדים הגדולים שעשה השם עמהם, והם לא כן עשו עמו ית' אבל היו מכעיסין אותו במדבר, וזהו שנא' (דברים א', א') במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל. ודברים אלו לא היו במדבר כי כבר יצאו משם ונכנסו לארץ מואב, ואין אלו שמות מקומות כי לא מנאום במסעות אבל הם מלות של תוכחות שהיה משה מוכיחן על עונותיהם שעשו במקומות מן המדבר, אמר במדבר שכך כתוב (תהלים ע"ח, מ') כמה ימרוהו במדבר. בערבה הוא חטא פעור שהיה בשטים בערבות מואב, מול סוף הוא שכתוב (שם קו) וימרו על ים בים סוף. בין פארן חטא המרגלים, ותפל ולבן שתפלו דברים על המן, וחצרות מחלוקתו של קרח ודבת מרים, ודי זהב הוכיחן על העגל, והא למדת שחורבן ירושלים שעליו התנבא הנביא ע"ה כבר נגזר מן המדבר:


ובמדרש (ישעיהו כ"ב, א') משא גיא חזיון גיא שכל החוזים מתנבאין ממנו דא"ר יוחנן כל נביא שלא נתפרש שמו ושם עירו ירושלמי הוא. ונראה לי כי דעת הירושלמי מה שקראה בקעה הוא לשבח ולמעלת העיר כי כשם שהבקעה מקבלת מי גשמים כך ירושלים מוכנת לקבל שפע הנבואה לפי ששם שער השמים ומשם באה הנבואה לנביאים וזהו שברח יונה בן אמתי לתרשיש כדי שלא תחול עליו הנבואה בארץ, (שם) כי עלית כלך לגגות אלו פרחי כהונה שנטלו המפתחות ועלו לגגו של היכל ואמרו לפניו רבש"ע הואיל ולא זכינו להיות גזברים לפניך הרי המפתחות מסורים לך וזרקום כלפי מעלה יצתה כמין פסת יד ונטלתן והם קפצו ונפלו לתוך האור שהציתו האויבים בו שהרי ביום ט"ב לערב הציתו בו האור והיה דולק והולך עד סוף עשירי, ועל זה היה אומר רבן יוחנן בן זכאי אלמלי הייתי באותו הדור קבעתיו בעשירי ומה שהוקבע בתשיעי משום דאתחולי פורענותא עיקר. ועז"א הכתוב (ירמיהו ו', ד') אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. ועל זה קונן ישעיה משא גיא חזיון מה לך איפה כי עלית כלך לגגות, ואף מלאכי השרת נתקבצו כתות כתות ועשו שורות שורות של הספד ומה היו אומרים (ישעיהו ל"ג, ח') נשמו מסילות שבת עובר אורח הפר ברית מאס ערים לא חשב אנוש. נשמו מסילות אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מסילות שתקנת לירושלים שלא יהיו עוברי דרכים פוסקים ממנו היאך היו שממה. שבת עובר אורח אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה דרכים שהיו ישראל עוברים בהם בחגים היאך שבתו. הפר ברית אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה הופר בריתו של אברהם אבינו שעל ידו נתישבה עולם ועל ידו הכירוך בעולם שאתה אל עליון קונה שמים וארץ. מאס ערים אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מאסת ירושלים וציון לאחר שבחרת בהם הה"ד (ירמיהו י"ד, י"ט) המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך. לא חשב אנוש אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה אפי' כדור אנוש שהיה ראש לעובדי ע"ז לא חשבת את ישראל, וז"ש (ישעיהו ל"ג, ז') הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, ואף הקב"ה מקרקר עליהם כתרנגולין שנא' מקרקר קיר ושוע אל ההר וכתיב ויקרא ה' ביום ההוא לבכי ולמספד. ועל חומר האבלות הראוי לכל ישראל על חורבן בית המקדש החמירו רז"ל בט"ב לפי שבו חרב הבית בראשונה ובשניה ושקולה כיום הכפורים ואפי' להושיט אצבעו במים אסור. ובפירוש אמרו עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביוה"כ והוא הדין שמתענין ומשלימין בט"ב. וכל המתאבל והמצטער בתשעה באב עם הצבור זוכה לראות בנחמת צבור שנאמר (שם סו) שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה: