פתיחת התפריט הראשי

משלי יז ז: "לֹא נָאוָה לְנָבָל שְׂפַת יֶתֶר, אַף כִּי לְנָדִיב שְׂפַת שָׁקֶר."

תרגום מצודות: לא נאה בעיני הנבל (אדם פחות ונבזה) דברי מעלה ויתרון, ולא יחפוץ בהם. וכל שכן שלא נאה שפת שקר בעיני מי שנדבה לבו בחכמה, כי יותר ימאס החכם בשקר משימאס הנבל בדברי מעלה.

תרגום ויקיטקסט: לא נאה אפילו לאדם נבל (גס והמוני) להבטיח בשפתיו יותר ממה שיעשה בפועל; אף כי (קל וחומר), אין זה נאה לאדם נדיב, נעלה ונכבד, להבטיח בשפתיו דברי שקר שלא יעשה כלל.

/ לא רצוי להגיד על אדם נבל שיש לו יתרונות ומעלות שאין בו; אף כי (קל וחומר) אין זה רצוי להגיד על אדם נדיב דברי-גנאי שהם שקר.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יז ז.


הקבלותעריכה

הפסוק רב-משמעי - כמעט לכל מילה בו הוצעו כמה פירושים. ננסה להבין אותו בעזרת הקבלות לפסוקים אחרים.

נאוה = צורה מוארכת של נאה (מצודת ציון), כלומר, יפה; או מהשורש אוה, רצה. תואר זה נזכר בכמה מקומות בתנ"ך, אולם רק בספר תהלים הוא קשור לדיבור (כמו בפסוק שלנו - שפת יתר), (תהלים לג א): "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בה', לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה" (וכן תהלים קמז1): אנשים ישרים מתאוים להלל את ה', וגם ה' רוצה בתהילתם והיא נאה בעיניו. לעומת זאת, בספר משלי התואר נאוה מתאר את מה שרצוי לאחרים לעשות, כמו (משלי יט י): "לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג, אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים"*- לא רצוי לתת תענוג לכסיל, (משלי כו א): "כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד"*- לא רצוי לתת כבוד לכסיל.

נבל = אדם גס וחסר דרך-ארץ. תואר זה נזכר בכמה מקומות בתנ"ך, אולם רק במקום אחד הוא מנוגד אל נדיב (כמו בפסוק שלנו), (ישעיהו לב ה): "לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל - נָדִיב, וּלְכִילַי - לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ; כִּי נָבָל - נְבָלָה יְדַבֵּר, וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן, לַעֲשׂוֹת חֹנֶף, וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה, לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב, וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר" (פירוט).

יתר = בדרך-כלל פירושו: יתרה, שארית, כמו (מלכים א יא מא): "וְיֶתֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְחָכְמָתוֹ, הֲלוֹא הֵם כְּתֻבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה"; ייתכן שהכוונה לדברים הפחות חשובים, שלא היו ראויים להיכתב על הספר העיקרי. אם כך, שפת יתר = "לדבר הרבה" (הגאון מווילנה), יותר מדי דברים. במקום אחד פירושו: יתרון, מעלה, כמו (בראשית מט ג): "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז"; אם כך, שפת יתר = "דברי מעלה ויתרון" (מצודת דוד). במקום אחד ייתכן שפירושו: גאוה, (תהלים לא כד): "אֶהֱבוּ אֶת ה' כָּל חֲסִידָיו, אֱמוּנִים נֹצֵר ה', וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר עֹשֵׂה גַאֲוָה"; אם כך, שפת יתר = "דברי גאוה" (רש"י). וראו עוד (משלי יב כו): "יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם"*.

לפי זה, ניתן לפרש את החצי הראשון של הפסוק, לא נאוה לנבל שפת יתר, בכמה דרכים -

1. הנבל אינו מתאוה לדבר על יתרונות של אחרים. בניגוד לישרים, המתאוים להלל ולשבח את ה' ואת בריותיו ("לישרים נאוה תהילה"), הנבל מתאוה לנבל את פיו כלפי אנשים ("נבלה ידבר"), ולבזות את ה' ("לדבר אל ה' תועה"), ולא לומר דברי שבח ותהילה ("יתר שאת ויתר עוז"): "לא נאה בעיני הנבל דברי מעלה ויתרון, ולא יחפוץ בהם" (מצודת דוד).

2. לא רצוי לשבח את הנבל ולדבר על היתרונות שלו (כמו ש"לא נאוה לכסיל כבוד"; "לא ייקרא עוד לנבל - נדיב").

3. ה' אינו מתאוה לדברי שבח ותהילה שאומר הנבל. זאת בניגוד לישרים, שה' מתאוה לדברי התהילה שלהם ("לישרים נאוה תהילה"). כך גם לגבי זבחים, (משלי טו ח): "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ"*.

4. לא כדאי להתווכח ולדבר יותר מדי עם נבל, כי זה רק יגרום לו להגיד יותר דברי נבלה .

5. לא כדאי לנבל לדבר יותר מדי - כל דיבור רק מבייש אותו וחושף את נבלותו: "ראוי לו למעט את דיבורו במקום גדולים, פן יהיה לבוז אם ירצה להרבות את דבריו, מפני גריעותו, כי במה נחשב הוא... שאם יקפוץ לדבר, גורם לו ביזיון וקצף" (רמ"ד וואלי). ודאי שלא כדאי לו לומר "דברי גאוה" (רש"י), ולדבר על היתרונות של עצמו, שהרי דיבור כזה ייתפס כמגוחך בעיני כל שומעיו.

6. אפילו הנבל נזהר שלא לדבר יותר מדי - לא להבטיח יותר ממה שהוא מסוגל לקיים: "הנבל הוא היפך מן הנדיב... ואין דרכו להבטיח מתן וחסד; בכל זאת, אם מבטיח איזה דבר, לא לבד שלא נאוה שידבר שקר וצריך לשמור הבטחתו, כי גם צריך להיזהר לעשות כל מה שהבטיח בלא חיסרון, ואם דיבר שפת יתר, היינו יותר ממה שנותן, גנאי לו, כי הגם שהנבל אינו מתנדב, בכל-זאת לא יעבור הבטחתו" (מלבי"ם).

-

נדיב = אדם נעלה ונכבד, בין במעמדו החברתי ובין בהתנהגותו; אף כי = קל וחומר, על אחת כמה וכמה.

הביטוי אף כי רומז שיש קשר של הדרגה בין שני חצאי הפסוק; לפי זה, יש לפרש את החצי השני של הפסוק, אף כי לנדיב שפת שקר, בהתאם לפירוש החצי הראשון:

1. כמו שהנבל שונא לשבח את הזולת - כך הנדיב שונא לגנות את הזולת גם בדבר-אמת (לשון הרע), קל וחומר שהוא שונא לגנות אותם בשפת שקר (הוצאת שם רע). מכאן, שאפשר לעמוד על אופיו של אדם לפי סגנון הדיבור שלו - אם הוא אוהב לדבר על יתרונות, הוא נדיב, ואם הוא אוהב לדבר על חסרונות, הוא נבל.

2. כמו שלא רצוי לומר על הנבל דברי-שבח הנותנים לו כבוד שאינו ראוי לו, כך לא רצוי לומר על הנדיב דברי-גנאי הפוגעים בכבודו, קל וחומר כאשר מדובר בדברי שקר, שהרי, (משלי יז טו): "מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק - תּוֹעֲבַת ה' גַּם שְׁנֵיהֶם"*.

3. כמו שה' אינו רוצה לשמוע דברי שבח מנבלים, כך ויותר מזה ה' מתעב לשמוע דברי שקר מאנשים נדיבים ונכבדים; הוא מצפה מהם ליותר.

4. כמו שלא ראוי לדבר יותר מדי עם נבל, כי זה מביא רק בושה וביזיון, כך ויותר מזה לא ראוי לדבר דברי שקר עם שר ונדיב, שהרי בסופו של דבר השקר יתגלה ויבזה את אומרו.

5. כמו שלנבל לא כדאי להרבות בדברים, כי הוא מבייש את עצמו, כך ויותר מזה לא כדאי לנדיב לשקר, כי חרפתו תהיה גדולה הרבה יותר: "שקר, אף מעט, גרוע יותר מדבר אמת, אף הרבה" (הגאון מווילנה); "הדברים קל וחומר, שהרי אם הנבל אינו רשאי להרבות דברים, אף על פי שיאמר האמת והצדק, כל שכן שצריך הנדיב להיזהר מדבר שווא ודבר כזב, אף על פי שהוא רשאי לדבר כל מה שירצה. והטעם הוא, שהכל מחשיבים את דבריו, ואם הם דברי שקר, הקולר תלוי בצווארו, לפי שמכשיל את הרבים, כי הוא גורם אליהם להחשיב את השקר, מאחר שמחשיבים את המקור שהשקר יוצא ממנו" (רמ"ד וואלי).

6. כמו שהנבל, שאינו אוהב להתנדב, אם בכל-זאת הבטיח משהו, יקיים מה שהבטיח - כך ויותר מזה צריך הנדיב להיזהר לקיים את כל הבטחותיו, כך שלא יהיו אלו הבטחות של שקר (מלבי"ם). מטרת הפסוק היא לעורר את הנדיבים ולהזכיר להם מי הם ומה מקומם בעולם: "אפילו נבל מקיים את מה שהבטיח - קל וחומר אתה, הנדיב!".




דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/17-07