תו"א על משלי יז

פסוק ה

(משלי יז ה): "לועג לרש חירף עושהו" -

(ברכות יח.): "המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו - פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה... אבל מהלך בבית הקברות לא? והתניא: "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו"! - התם, תוך ארבע אמות הוא דאסור, חוץ לארבע אמות חייב, דאמר מר "מת תופס ד' אמות לקריאת שמע" [שאסור לקרות בתוך ארבע אמות שלו משום לועג לרש]; הכא, חוץ לד' אמות נמי פטור [מקרית שמע, משום דעוסק במצוה]...

אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עשהו. ואם הלוהו, מה שכרו? אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר (משלי יט יז) מלוה ה' חונן דל, (משלי יד לא) ומכבדו חונן אביון...

רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות; הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן; אמר ליה רבי חייא: דלייה [הגביהנו], כדי שלא יאמרו "למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו"!"

(מנחות מא.): "אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כלי קופסא חייבין בציצית. ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו [לתכריכים] שפטורה... בההיא שעתא [כשהוא מת] ודאי רמינן ליה [מטילים ציצית בבגדים שקוברים אותו בהם], משום לועג לרש חרף עושהו [כדי שלא ילעגו לו שהוא פטור ממצוות]."
(סוטה מג:): "כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע, דכתיב לועג לרש חרף עושהו."
(ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ג): "ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה: לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר לועג לרש חרף עושהו. דלמא ר' חייא רובא ור' יונתן היו מהלכין קומי ערסיה דר"ש בר יוסי בר לקוניא, והוה ר' יונתן מפסע על קיבריה. אמר ליה רבי חייא רובא: כדון אינון מימר 'למחר אינון גבן ואינון מעיקין לן'! א"ל: וחכמין אינון כלום? לא כן כתב (קוהלת ט) "והמתים אינם יודעים מאומה"? א"ל: לקרות את יודע, לדרוש אין את יודע: "כי החיים יודעים שימותו" אילו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים, "והמתים אינם יודעים מאומה" אילו הרשעים שאפילו בחייהן קרויים מתים"

"שמח לאיד לא ינקה" -

(ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה): "תני ר' יוסי אומר: נ"ב שנה עשת ביתר לאחר חרבן בהמ"ק. ולמה חרבה? על שהדליקה נירות לאחר חורבן בהמ"ק. ולמה הדליקה נירות? שהיו בוליוטי ירושלם יושבים באמצע המדינה. וכדו דהוון חמין בר נש סליק לירושלם, הוון אמרין ליה "בגין דשמעינן עלך דאת בעי מתעבדה ארכינטס ובולבוטס" והוא אמר לון "לית בדעתי!". "בדיל דשמעינן עלך דאת בעי מזבנה אוסייא דילך" והוא אמר לון "לית בדעתי!" והוה חבריה אומר לו: "מה את בעי מן דין? כתוב ואנא חתם", והוה כתוב וחבריה חתם. והוון משלחין אוניתא לבר בייתה, ואמרין ליה "אין אתא פלניא מעול לאוסייא דידיה לא תשבקיניה דהיא זבינה גבן". וכיון דהוה שמע מינהון כן, הוה אמר "הלוואי איתבר רגליה דההוא גברא ולא סלק לירושלם". הדא היא דכתיב (איכה ד) "צדו צעדינו מלכת ברחבותינו". צדו צעדינו אצדי אורחתיה דההוא בייתא. קרב קצינו קרב קיציה דההוא בייתא. מלאו ימינו מלא יומיי דההוא בייתא. אוף אינון לא נפקין טבאות שמח לאיד לא ינקה."

<< · תו"א על משלי · יז · >>