מפרשי רש"י על שמות יב כט


<< | מפרשי רש"י על שמותפרק י"ב • פסוק כ"ט | >>
א • ב • ג • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כז • כח • כט • ל • לא • לג • לד • לה • לו • לז • מ • מב • מג • מד • מה • מו • מט • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


שמות י"ב, כ"ט:

וַיְהִ֣י ׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַֽיהֹוָה֮ הִכָּ֣ה כׇל־בְּכוֹר֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֒יִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה׃


רש"י

"וה'" - כל מקום שנא' וה' הוא ובית דינו שהוי"ו לשון תוספת הוא כמו פלוני ופלוני

"הכה כל בכור" - אף של אומה אחרת והוא במצרים

"מבכור פרעה" - אף פרעה בכור הי' ונשתייר מן הבכורים ועליו הוא אומר (שמות ט) בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי, בים סוף

"עד בכור השבי" - שהיו שמחין לאידם של ישראל ועוד שלא יאמרו יראתנו הביאה הפורענו' זו ובכור השפחה בכלל הי' שהרי מנה מן החשוב שבכלן עד הפחות ובכור השפחה חשוב מבכור השבי


רש"י מנוקד ומעוצב

וַה' – כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "וַה'", הוּא וּבֵית דִּינוֹ (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א)[1], שֶׁהַוָּי"ו לְשׁוֹן תּוֹסֶפֶת הוּא, כְּמוֹ "פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי".
הִכָּה כָּל בְּכוֹר – אַף שֶׁל אֻמָּה אַחֶרֶת וְהוּא בְּמִצְרַיִם (מכילתא כאן).
מִבְּכוֹר פַּרְעֹה – אַף פַּרְעֹה בְּכוֹר הָיָה, וְנִשְׁתַּיֵּר מִן הַבְּכוֹרִים; וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר: "בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ" (שמות ט,טז) (מכילתא כאן)[2].
עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי – שֶׁהָיוּ שְׂמֵחִין לְאֵידָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל; וְעוֹד, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: יִרְאָתֵנוּ הֵבִיאָה הַפֻּרְעָנוּת (מכילתא כאן). וּבְכוֹר הַשִּׁפְחָה בַּכְּלָל הָיָה (שם), שֶׁהֲרֵי מָנָה מִן הֶחָשׁוּב שֶׁבְּכֻלָּן עַד הַפָּחוּת, וּבְכוֹר הַשִּׁפְחָה חָשׁוּב מִבְּכוֹר הַשְּׁבִי.

מפרשי רש"י

[נו] הוא ובית דינו. ואף על גב דכתיב (פסוק יב) "ועברתי" ולא המלאך, לא היה עושה המכה אלא הקב"ה, כי כל מקום שכתוב "וה'" שפירושו הוא ובית דינו - טפילים הם אצל הקב"ה שהוא העיקר, וכמו שהוא יתברך עיקר והם טפלים אצלו, כך בהכאה הוא יתברך עיקר המכה ליקח מהם עיקר נפשם, ובית דין טפלים אצלו להכות דבר שאינו עיקר. והקשה הרא"ם (פסוק יב) דאיך נפרש "וה' הכה כל בכור בארץ" 'הוא ובית דינו' שאם כן גם "וה' המטיר" (בראשית י"ט, כ"ד) הוא ובית דינו, והרי שם היו המלאכים שלוחים להפוך את סדום, ולא קשיא מידי, דודאי דאף על גב שבאו המלאכים להפוך את סדום, מכל מקום לענין המטר הוא ובית דינו המטיר בלבד, כי הפוך הערים בפני עצמו, דכתיב (איוב כ"ח, ט') "בחלמיש שלח ידו":

[נז] אף של אומה אחרת. דאם לא כן 'כל בכור מצרים' מיבעי ליה, אלא כל בכור שהוא במצרים. והא דלא פירש (רש"י) זה בהתראה, לומר לך שלא היה ההתראה על זה, דמה אכפת למצרים בבכורי אחרים, וכמו שנתבאר למעלה (פי"א אות ה) שבשביל כך לא אמר למעלה (יא, ה) 'בכור השבי', דלא אכפת להו בהם, ולא הזכיר בהתראה דבר זה, רק שהאמת הוא שאינו תולה הדבר בבכורי מצרים, שאף בכורות אחרים והם במצרים נלקו עמהם. וכדי שלא יאמרו שלא ידע משה המכה באיזה ענין תהיה המכה, לכך אמר הדבר כמו שתהיה המכה, "ומת כל בכור בארץ מצרים" (שם). והא דלא אמר משה גם כן בהתראה 'בכור השבי' לומר להם באיזה אופן תהיה המכה, שזה אינו דומה, שאם כן יהיה משמע שבא להתרות עליהם בפרט על זה, כיון שהזכיר בפרט 'בכור השבי', ודבר זה אינו, כי לא שייך התראה בבכור השבי, דמה אכפת להו בבכור השבי. אבל דבר זה, שלא הזכיר בפרט שבכורות אחרים שיהיו במצרים יהיו נלקים, רק שהם בכלל "כל בכור בארץ מצרים", אמר להם כזה, ומכל מקום בודאי לא היה התראה עליהם. לכך לא פירש (רש"י) מידי למעלה (יא, ה), לומר שלא היה התראה בשביל זה:

ואם תאמר מנא ליה לומר כך, שמא "בכור בארץ מצרים" למעוטי אתא, לומר דוקא בכורי מצרים שהם במצרים נלקו, אבל בכורות של מצרים שלא היו במצרים לא נלקו, והא דכתיב (תהלים קל"ו, י') "למכה מצרים בבכוריהם", אין זה ראיה, דודאי בתרווייהו תליא; שצריך שיהיו בכורי מצרים, וגם בארץ מצרים. בוודאי אחר שלמדנו שאף בכורות אחרים והם במצרים נלקו - על כרחך צריך לומר דהא דכתיב "למכה מצרים בבכוריהם" ללמוד אף בכורי מצרים והם בארץ אחרת נלקו, דאם לא כן למה תלה הדבר "בבכוריהם" דוקא, אלא ללמוד שבכורי מצרים והם בארץ אחרת נלקו, אבל אם נאמר שתרווייהו בעינן - בארץ מצרים, וגם בכורי מצרים, לא יקשה כלל, אמנם לכך פירש רש"י "כל בכור" אפילו מארץ אחרת, כלומר דודאי "כל בכור בארץ מצרים" משמע כך - כל בכור, יהיה אף מארץ אחרת, והוא במצרים - נלקה. ולכך אף על גב דפירש רש"י דבר זה למעלה (פסוק יב) אצל "והכיתי כל בכור בארץ מצרים" חזר לפרש פה על "כל בכור" לומר לך כי לא מן "בכור בארץ מצרים" לחוד יליף, רק מדכתיב "כל" וגם "בארץ מצרים". [ו]כתב לך למעלה (פסוק יב) שיש ללמוד ממה שנכתב "בארץ מצרים" ולא כתב 'בכור מצרים', אלא ללמוד שאף בכורות אחרים והם במצרים נלקו, וכאן הוסיף לומר שלא מזה לבד אנו למדין, דאם כן יקשה כמו שאמרנו, אלא מדכתיב "כל בכור בארץ מצרים" גם כן. ומשום כך אין ללמוד מן "כל בכור" דכתיב בהתראה (לעיל יא, ה), דהתם אפשר לתרץ דשמא בא ללמוד שהכה כל בכור אף בכור השבי דלא נזכר בפירוש, ומשום כך לא כתב רש"י שם מידי. אבל אינו צריך, שכבר נתבאר הטעם:

[נח] אף פרעה בכור היה. פירוש דיש לפרש "מבכור פרעה" דומיא ד"בכור השבי", מה "בכור השבי" רוצה לומר השבוי עצמו בכור היה, אף "מבכור פרעה" פרעה עצמו בכור, ולפיכך לעיל דכתיב (יא, ה) "בכור השפחה" לא פירש על "בכור פרעה" מידי, כי שם אדרבא יש לפרש דומיא ד"בכור השפחה", שרוצה לומר בכור של שפחה, אף "בכור פרעה" בכור של פרעה. אבל במכילתא (כאן) דריש "מבכור פרעה" ללמדך על פרעה שהוא בכור, או אינו אלא על בנו שהוא בכור, כשהוא אומר "היושב על כסאו" הרי בנו אמור, ומה אני מקיים "מבכור פרעה וכו'". ולא דמי ל"בכור השבי אשר בבית הבור" או "עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים" (לעיל יא, ה), דודאי עכשיו שכתב "מבכור פרעה היושב על כסאו" הוצרך גם כן לכתוב "עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים", ואי לא כתב "היושב על כסאו" בודאי לא הוצרך למכתב גם כן "אחר הרחיים". אבל מה שלא פירשו רש"י למעלה (יא, ה), מפני שהוא רחוק מפשוטו, רק כאן נראה שהוא קרוב לפשוטו, דהא "בכור השבי" פירושו בכור שהוא שבי, וכן "בכור פרעה" שהוא עצמו בכור. ועוד דלא פירש רש"י זה למעלה משום דלא היה דבר זה צורך התראה, דכיון דלא היה מת פרעה - מה היה צריך זה בהתראה, אלא שנזכר זה במעשה לומר כי היה בכור, ואפילו הכי לא מת כדי להראות לו כחו בים סוף, אבל בהתראה לא היה אומר לו דבר זה כלל, שאין זה שייך בהתראה, ולפיכך בהתראה הדברים כפשוטם, וזה נכון:

[נט] ועליו אומר בעבור זאת העמדתיך. אף על גב כי מקרא הזה (לעיל ט, טז) נאמר לעיל במכת הברד, וקאי על כל המכות, שכן אמר "כי עתה שלחתי את ידי וגו', ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו'" (שם שם טו, טז), אם כן קרא כתיב על מכת הברד דאיירי ביה קרא, מכל מקום מדכתיב "ואולם בעבור זאת העמדתיך" ולא כתיב 'העמדתי אותך ואת עמך' כדכתיב רישא דקרא, אלא דכך פירושו - אילו רציתי הייתי מכה אותך ואת עמך בדבר, ואולם בעבור זאת העמדתי אותך אף במכת בכורות למען הראותך כחי בים, ואת עמך העמדתי במכות הרבות, רק שנקט הכתוב "העמדתיך" את פרעה, שאותו העמיד מעמו, לכך אמר "העמדתיך" עליו בפרט:

[ס] כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם ושהיו שמחים לאידם. הוצרך ליתן ב' טעמים, דאי בשביל שלא יאמרו [יראתם] תבע עלבונם - דבשביל זה אין להרוג אותם, דמה עשו שיהיו נלקים, ואף בטעם שהיו שמחים לאידם לא היה סגי, מפני שכתוב (משלי י"ז, ה') "שמח לאיד לא ינקה", אבל לא היה ראוי שיהיה נלקה במכת בכורות, שהרי מכת בכורות לא היתה רק לגאולת ישראל ולא להגבות עונש ששמחו לאידם, ולפיכך צריך לטעם כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם, והוי שפיר שייך בגאולת ישראל, ולפיכך נלקו:

מה שפרש"י בכור השבי לפי שהיו שמחין לאידן של ישראל ועוד שאמרו כו' ולא די לו בזה הטעם לחוד שלא יאמרו יראתם כולו ובפרט לפי מה שפירשנו לעיל שזה הפי' הוא מוכרח דאל"כ היה משה בדאי ונ"ל דבע"כ צ"ל נמי משו' שהיו שמחין דאל"כ הא אין יסורין בלא חטא וא"כ איך יענשו מפני שלא יאמרו כו' אלא שהיו שמחין לאיד ומ"מ בעבור זה לחוד לא היה רוצה הקב"ה לענש' ותדע שהרי בכור השפחה שהיו ג"כ שמחין לאידם ואפ"ה צריכין אנו לפרש שהיו ג"כ משועבדין בישראל אלא דמשום שמחי' לחוד לא היה רוצה הקב"ה ללקותן ודוק מהרש"ל:

  1. ^ ראו גם רש"י לבראשית יט,כד.
  2. ^ ברש"י כת"י הנוסח: "בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי" בְּיַם סוּף.