מלבי"ם על משלי יז

<< · מלבי"ם על משלי · יז · >>

פסוק א

• לכל הפירושים על הפסוק •

"טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", ההצלחה המדומה אינה הצלחה אמתית, ולפעמים אנו רואים רשע מצליח וביתו מלא זבח רב, והצדיק מסתפק בפת חרבה, שאין לו לחם שלם רק פת שהוא הפרוס, ולא פרפרת אל הפת רק חרבה, ובכ"ז יהיה העני מוצלח מן העשיר, אם זה י"ל שלוה בביתו וזה י"ל ריב, אם בביתו אם עם בני עירו שזה משבית ההצלחה המדומה, שעקר ההצלחה היא השלוה הפנימית, שיהיה שקט ומוצלח בנפשו ואין לו שום משבית מרגוע הנפשיית וזה הוא המוצלח באמת הגם שאוכל פת חרבה:

ביאור המילות

"פת". הוא הפרוס, כמו פתות אותה פתים, והשלם נקרא לחם, כמ"ש בס' התו"ה ויקרא (סי' קכ"ד).

" חרבה", בלא טיבול, כמו כל מנחה בלולה בשמן וחרבה, "שלוה", גדר השלוה היא מרגוע הנפש ושלום הפנימי כמ"ש תהלות (קכ"ב) ובכמה מקומות:

פסוק ב

• לכל הפירושים על הפסוק •

"עבד משכיל ימשול בבן מביש", בל תחשוב כי ההון והמשרה נחלת אבות, כי הכל תלוי בהשתדלות וזריזות, וגם העבד אם הוא משכיל ומשתדל וזריז ימשול על הבן המביש ומתאחר ועצל, ובעת חילוק נחלת האדון יהיה כאחד מבניו ויחלק נחלה, ובנמשל שהגר המשכיל נעלה על מעלת ישראל המביש, ומבני בניו של סיסרא למדו תורה ברבים, ומעשה שמעיה ואבטליון עם הכהן גדול לעד:

פסוק ג

• לכל הפירושים על הפסוק •

(ג-ד) "מצרף לכסף" וכו' "מרע מקשיב" וכו', "הכסף" כדי לברר ממנו הסיג צריך "מצרף, והזהב" היקר יותר, סיגיו דבוקים בו יותר ולהפרידם ולזקקם צריך "כור", שהיא אש גדולה יותר "וה' הוא הבוחן לבות", לטהרו מן הסיגים כל אחד לפי מה שהוא, שיש לב שהסיגים בלתי דבוקים בו כ"כ ונמשל ככסף, והוא החוטא בין טוב לרע במפורסמות מצד התאוה, וזה יצורף באש קטנה, ויש המעוה בעיוניות בדברים שבין אמת ושקר שהם בבינה, וזה נמשל כזהב, כי העון והשכל חשוב מן המעשה, אבל הסיגים שלו דבוקים בו יותר וצריך כור ואש גדול לזקקו ולבחנו, ומפרש שהמצרף לכסף, הוא "מרע המקשיב על שפת און", ששומע לתאוותיו שהוא עץ הדעת טוב ורע, שענינו בשפה שהיא חיצונית נגד הלשון. כי ההבדל בין טוב ורע יודע ע"י החושים והדעת שהשפה רומזת על הדעת, ומי שמקשיב על שפת און שהיא התאוה בדברים המפורסמים ומחליף טוב לרע, הוא מרע, והכור לזהב הוא אל "המאזין על לשון הוות", שהלשון הוא בבינה, ואם מקלקל בבינה מביא שבר וניגוד להויה ולישות, והוא שקר, כי מחליף האמת בשקר, וזה צריך כור לזהב להסיר סיגיו ותערובות המינות אשר בו:

ביאור המילות

"מצרף, כור". האש של הכור גדולה יותר ומזה שם כיריים, כמ"ש בס' התו"ה שמיני (סי' ק"ס):

פסוק ד

• לכל הפירושים על הפסוק •

ביאור המילות

"שפת, לשון". כבר התבאר למעלה (י' י"ג), שהשפה חיצונית נגד הפה והלשון, ומרמז על דברים הנודעים בבירור ע"י החוש והדעת, והלשון מציין עניני בינה, וקורא החוטא מצד התאוה בשם מרע, והחטא בשם און, כי החטא הוא בטוב ורע, והמעוה מצד טעות הבינה שקרא בשם שקר, ר"ל איש שקר, כי שוגה בין אמת ושקר, והעון קרא הוות, שהוא הפך ההויה והישות, ששם הוות על השבר בא כדרך השרשים המשמשים דבר והפוכו, הויה ועקירת הויה, ומבואר אצלינו תמיד שהקשבה פחותה מן האזנה, ע"כ אמר בראשון מקשיב ובשני מזין, שהיא הטיית האוזן והשיקול במאזני התבונה, כמו ואזן וחקר:

פסוק ה

• לכל הפירושים על הפסוק •

(משלי יז ה): "לועג לרש חרף עושהו, שמח לאיד לא ינקה" - כבר כתבנו בפסוק "עושק דל חרף עושהו", שהעושה הדל ובראו, בוודאי הכין לו פרנסתו, והעושקו מחרף עושהו שבראו לבטלה. ופה הוסיף, שגם ה"לועג לרש" מפני שהוא חלוש כוח, ואין לו מחיית ידו, "חרף עושהו", שוודאי כיוון בו תכלית טוב, ואין דבר מבריותיו יונח ביד המקרה.

ויש שבא בדרך לעג, ויש שבא בדרך נקמה מפני שהיה שונאו, אומר:

מי שבא בדרך לעג - "חרף עושהו",
ומי ש"שמח לאיד" בדרך נקמה, "לא יינקה" מעונש, כמו שנאמר (משלי כד יז): "בנפול אויבך אל תשמח וכו'".

פסוק ו

• לכל הפירושים על הפסוק •

"עטרת זקנים בני בנים", האדם קיים באיש מצד נפשו, וקיים במין מצד גופו, ומצד שהוא קיים במין מתעטרים הזקנים בבני בנים, שהגם שהזקנה היא העדות שקרוב לחלוף מן העולם, ישארו בני בניו תמורתו, "והבנים יתפארו בזכות אבותם" שבזה הם קיימים באיש וצדקתם עומדת לבניהם אחריהם:

פסוק ז

• לכל הפירושים על הפסוק •

"לא נאוה לנבל שפת יתר", הנבל הוא הפך מן הנדיב, והגם שהנבל הוא הקצה המתנגד אל הנדיבות, ואין דרכו להבטיח מתן וחסד, בכ"ז אם מבטיח איזה דבר לא לבד שלא נאוה שידבר שקר וצריך לשמור הבטחתו, כי גם צריך ליזהר לעשות כל מה שהבטיח בלא חסרון, ואם דבר שפת יתר, היינו יותר ממה שנותן, גנאי לו, כי הגם שהנבל אינו מתנדב, בכ"ז לא יעבור הבטחתו "אף כי לנדיב שפת שקר", שהגנאי משלשה צדדים, אם מצד האיש שהוא נדיב, אם מצד ההבטחה שלא לבד שלא שמר כפי ההבטחה, לא שמר ההבטחה כלל ודבר שקר:

ביאור המילות

"נבל, נדיב". הם שני הקצוות, ויש אמצעיים ביניהם כילי ושוע. כמ"ש (ישעיה ל"ב ה'):

פסוק ח

• לכל הפירושים על הפסוק •

"אבן חן", בא ללמד אזהרה על קיבול שוחד, כי השוחד יעור עיני חכמים, שגם אם יחשוב שלא יטה הדין וישפוט באמת ע"פ חקי החכמה, השוחד יעור עיני השכל וידמה לו שכן האמת ושאינו מטה משפט, ע"ז אמר "שהשוחד" דומה "כאבן חן בעיני בעליו", יש אבן שיש לו סגולה להעלות חן על הנושא, ומי שנושא האבן נדמה לו בעיניו שאינו צריך לשום השתדלות כי "אל כל אשר יפנה ישכיל", כי ימצא חן בכל מקום ובעיני כל איש הגם שאינו ראוי, וכן מי שנותן שוחד לא יעסוק כלל לסדר טענותיו שיזכה במשפט, כי סומך עצמו על סגולת האבן שנושא אותו שיעלה חנו בעיני השופט לעשות רצונו, והשוחד יעור עיני חכמים כמו שהאבן חן מעור עינים מבלי הבט אל הראוי, כי נושא חן בחנם:

פסוק ט

• לכל הפירושים על הפסוק •

"מכסה פשע מבקש אהבה", כבר אמר שעל כל פשעים תכסה אהבה, אמר פה שה"ה בהפך "שהמכסה פשע מבקש אהבה", כי זה גורם ג"כ אהבה מצד השני, אבל "השונה בדבר" כמו איש בושת שאמר לאבנר מדוע באת אל פלגשי אבי "הפריד אלופו" ומיודעו, ומרד בו ונעשה שונאו. ויל"פ עוד, שר"ל המבקש אהבה מכסה פשע אחד, אבל אם הוא שונה ופושע פשע זה שנית אז מפריד אלוף, כי אז לא יוסיף סלוח לו, וכן רומז אצל ה' שאם האדם שונה בחטא לא ימצא מחילה, ועבר ושנה נעשה לו כהיתר:

פסוק י

• לכל הפירושים על הפסוק •

(י-יא) "תחת גערה במבין" וכו', "אך מרי" וכו', הכסיל לא תועיל לו הכאה שהוא יודע חקי החכמה רק נלוז מהם מפני שגברה עליו התאוה, וההכאה לא תועיל רק לחסר לב, כמ"ש ושבט לגו חסר לב שהוא אינו ממרה ומורד בשאט נפש רק שלבו חסר, והוא דומה כבהמה שמכים אותה בשבט להטותה הדרך, אבל להמבין א"צ הכאה כי די לו בגערה, "והגערה תחת יותר במבין ממה שיכו את הכסיל מאה" מכות, כי הכסיל הוא "אך מרי", שהוא אך ממרה בזדון וע"י מרי ומרידה "יבקש רע", כי התאוה תאלצהו למרות פי החכמה בזדון, והוא יבקש רע גם אם "מלאך אכזרי ישולח בו", שלא יועיל לו שום הכאה, שאם לא היה מורד בזדון היה די לו בגערה, כי הוא מבין באמת רק מבקש רע ע"י מרי ומרידה:

ביאור המילות

"תחת", שרשו נחת, ענין ירידה:

פסוק יא

• לכל הפירושים על הפסוק •

ביאור המילות

"מרי". כמו כי מרי המה (יחזקאל ב' ז'), הכסיל הוא מרי:

פסוק יב

• לכל הפירושים על הפסוק •

"פגוש דב שכול באיש, ואל כסיל באיוולתו" - הכסיל שפוגש איש עם איוולתו מסוכן יותר מן הדוב שכול:

הדוב מסוכן לגוף, והכסיל מסוכן לנפש;
הדוב קורע סגור ליבו להוציא הדם, והוא קורע סגור ליבו להכניס שם איוולת וספיקות;
הדוב ינצחנו האדם לפעמים בצידו, והכסיל לא ינוצח באיוולתו;
הדוב יניח את האדם לפעמים, והכסיל לא יניח איוולתו בשום אופן.

פסוק יג

• לכל הפירושים על הפסוק •

"משיב רעה תחת טובה", ה' משלם מדה כנגד מדה, והגם כי האדם המריע יכול לשוב מדרכו, "המשלם רעה תחת טובה" יתן לו ה' כמדתו, שגם אם ישוב ויעשה טוב ישלם לו ה' רעה תחת טובה, "והרעה לא תמוש מביתו" גם בעת ייטיב מעשיו:

פסוק יד

• לכל הפירושים על הפסוק •

(יד-טו) "פוטר מים" וכו', "מצדיק רשע" וכו', המדון שהוא שיחפשו איזה עילה לדון ולהשפט, דומה כמי שפוטר מים ופותחם, שקודם שפטר את הצינור יכול לעכב שטף המים, אבל אח"כ א"א לעכבם, וכן ראשית מדון דומה כרוצה לפטר ולפתוח המים הסתומים, והעצה הוא "שלפני התגלע יטוש" השופט את "הריב", לעשות פשר ביניהם ולהשוותם, וכמ"ש חז"ל קודם שתשמע דבריהם או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה יכול אתה לומר להם צאו ובצעו ואח"כ א"א יכול לומר להם צאו ובצעו, וראשית מדון הוא בטרם התחיל הדין שהוא הפסק על טענות הבע"ד והיינו משתשמע דבריהם וא"א יודע היכן הדין נוטה, וכן הריב נטוש "לפני התגלע", דהיינו בעוד שלא התחיל הריב והטענות כלל, אבל אם שמעת הטענות וידעת הפסק דין מי הצדיק בדינו ומי הרשע ואתה רוצה לעשות פשרה, שאז "אתה מצדיק רשע וגם מרשיע צדיק" ע"י הפשר, שיקח הרשע הקצת שאין מגיע לו, והצדיק יפסיד קצת מן המגיע לו, "גם שניהם תועבת ה'":

ביאור המילות

"מדון, ריב", ריב כולל המריבה מכל מין שיהיה, ואם יש בו דו"ד נקרא מדון, וטרם שיבא לידי דין קראו ריב דהיינו לפני התגלע, והתגלע בע' בא על גילוי של דבר מכוער, בכל תושיה יתגלע (י"ט א') וכל אויל יתגלע (כ' ג'):

פסוק טו

• לכל הפירושים על הפסוק •

ביאור המילות

"גם שניהם". במלת גם ר"ל גם כששניהם ביחד:

פסוק טז

• לכל הפירושים על הפסוק •

"למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין", יש הבדל בין הלוקח בכסף ובין הלוקח במחיר, שהלוקח בכסף נותן דבר הניתן בהוצאה, אבל הלוקח במחיר ובחליפים, מחליף ונותן בעד דבר חפץ דבר שחפץ בו, והכסיל שגדרו שאוהב תאוה וכשבא לקנות חכמה היא תעצרהו בעד תאוותיו, נדמה לו שנותן מחיר בעד חכמה, שאם יחזיק בחפץ החכמה יצטרך לתת בעדה חפץ התאוה שהוא ג"כ דבר יקר בעיניו, והוא אין לו לב שהוא כח המושל לעצור בעד תאוותיו וללכת בחקי החכמה:

ביאור המילות

"מחיר". מציין החליפין ומחיר שדה עתודים וכשבא על הכסף יציין הכסף כדרך חליפין כאלו היה חפץ ונותנו מחיר הדבר הנקנה, וגדר הכסיל, מבואר בכל הספר שהוא מי שמואס בחכמה מפני תאותו, ולב בא תמיד על כח הממשלה אשר בנפש לעצור בעד התאוה ויצריו הרעים, כמ"ש בכ"מ.

פסוק יז

• לכל הפירושים על הפסוק •

(יז-יח) "בכל עת אוהב הרע" וכו', "אדם חסר לב תוקע כף", הנה גדר "הרע שיאהב" את רעהו תמיד "בכל עת", ושבעת "צרה" תגדל אהבתו יותר עד שיהיה "כאח" למסור נפשו בעד רעו כאלו היה אחיו, בכל זאת הגם שהריע מחויב לעשות הכל בעד רעהו אינו מחוייב לכנס "בערבות ובתקיעת כף" בעדו, ואם עושה כן מצד אהבתו הוא "אדם חסר לב" ואינו רואה את הנולד:

פסוק יח

• לכל הפירושים על הפסוק •

ביאור המילות

"תקע, ערב". ע"ל (י"ב ט"ז):

פסוק יט

• לכל הפירושים על הפסוק •

"אוהב פשע אוהב מצה", מי "שאוהב מצה" שהיא המריבה הגדולה בהכאות, הוא, או ע"י "שאוהב פשע" כמ"ש איש חמה רב פשע, שע"י חמה ואף יבא מצה, כמ"ש רק בזדון יתן מצה, או יאהב מצה על ידי רוב גאותו, שחושב שהוא גבוה מכל העם, ואם "המגביה פתחו מבקש שבר", מי שביתו בנוי במקום נמוך, רק שמגביה הפתח לבד, ישבר בדרך כניסה ויציאה, כן אם הוא איש שפל ופותח פיו בגאוה למעלה ממה שהוא, ישבר:

פסוק כ

• לכל הפירושים על הפסוק •

"עיקש לב לא ימצא טוב" -

עיקש לב הוא מי שליבו (שהוא כוח המושל שבו) הולך על-פי דרכים מעוקשים, שלא על-פי דרך החכמה שהיא הדרך הנכוחה, הגם שיחפש דרך הטוב על-פי שכלו, "לא ימצא טוב", כי הדרך הטוב הוא רק על-פי החכמה, שאי-אפשר למצאה מדעתו, רק על-ידי הקבלה מפי חכמים. ובכל-זאת, יוכל להיות שגם לא יעשה רע.

אבל ה"נהפך בלשונו", שהלשון מצייר הדיבור בבינה, ומי שלשונו מדבר תהפוכות, שהם היקשים מתעים וחקירות כוזבות באלהות ובאמונות, ויוצא לאפיקורסות, זה, לא לבד שלא ימצא טוב, כי גם "יפול ברעה", (משלי כג כז): "כי שוחה עמוקה זונה", שהיא המינות.

ביאור המילות

"עיקש לב" - נוהג היפך מחוקי החכמה, כנ"ל (יא כ).

"ונהפך בלשונו" - הפך מן הבינה, שהלשון מציין הבינה (כנ"ל י כ), ו"לשון תהפוכות" הוא היפך הבינה (כנ"ל י לא).

פסוק כא

• לכל הפירושים על הפסוק •

"יולד כסיל לתוגה לו", הכסיל הוא לפעמים בעל חכמה יתירה, רק שתאותו גוברת עליו ומעורת עיניו ותוליכהו שולל, ויש כסיל מלידה שנולד בעל תאוה בטבעו, ויש כסיל ע"י הרגל ולימוד, והנה כעס לאביו בן כסיל, ובכ"ז אם אין הכסילות טבעי הגם שלא ישמח בו, לא ימלא יגון, כי מקוה שיתחנך לדרך הטוב ויעזוב את הכסילות, אבל אם "יולד כסיל" מצד הלידה שהוא כסיל טבעי, הוא "לתוגה לו", כי אין תקוה.

"ולא ישמח אבי נבל", הנבל שהוא הפך הנדיב הוא לרוב ע"פ הרגל, ויש שאביו הנבל מלמדהו ומחנכהו להיות נבל כמהו ושמח בזה, אבל "לא ישמח אבי נבל", שלבסוף לא ישמח בזה כי באחרית יודע לו ששמחתו תוגה:

פסוק כב

• לכל הפירושים על הפסוק •

"לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תיבש גרם", כבר בארתי למעלה (ט"ו י"ג) במ"ש לב שמח ייטיב פנים ובעצבת לב רוח נכאה, שיש לב שמח ורוח נכאה, שהלב בחיצוניותו שמח בטוב העוה"ז ובהצלחה, אבל רוחו הפנימי נכאה וטוב יותר עצבת לב ושלא יהיה רוחו נכאה, ועפז"א "הלב השמח" רק "ייטיב גהה", ר"ל גוה, שהוא הגויה החיצונית, כמ"ש לב שמח ייטיב פנים, אבל "רוח נכאה תיבש את העצם", ועיקר האדם בפנימותו:

ביאור המילות

"לב, רוח". הרוח כולל כל כחות הנפשיות. וההבדל בין לב ורוח התבאר, שלב הוא הכלי החיצונה ששם ישכנו הכחות הנפשיות, והוא כח חומרי, והרוח הוא רוחני, וטוב יותר שיעצב הלב וישמח הרוח, "וגהה" כמו גוה, בחילוף אהו"י:

פסוק כג

• לכל הפירושים על הפסוק •

"שוחד מחק רשע יקח להטות ארחות משפט", יש כמה מיני שוחד, יש לוקח שוחד משני הצדדים כדי להזדקק לדינם כמ"ש ראשיה בשוחד ישפטו, או שע"י לקוח שוחד יעשה פשרה כמ"ש כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, או בדבר שיש בו שודא דדייני ומטה לצד אחד, אבל הרשע "יקח שוחד" כדי "שיטה ארחות משפט", כמו במעשה דהאי צדוקי שאמר תחלה ברא וברתא כחדא ירתון, שבזה הטה הארח הכללי של המשפט, ושוחד זה יקח מן החיק בצנעה, משא"כ השוחד הראשון יקח באתגליא:

ביאור המילות

"מחק". בהצנע, כמו בחיק יוטל את הגורל:

פסוק כד

• לכל הפירושים על הפסוק •

"את פני מבין חכמה, ועיני כסיל בקצה ארץ", דרכי החכמה הם קרובים לטבע נפש האדם כל זמן שלא התגאלה בתאוות העולם הזה ובפיתויי יצר הלב המתנגדים לדרכי החכמה, וכל מֵבִין יראה שהחכמה עומדת את פניו, וחקוקה בפני נפשו, שהיא צורתה האלהית, כמראות הצובאות הפנים לפנים, וכשיסתכל בפני נפשו וצורתה האמתיית, ימצא צורת החכמה חקוקה עליה.

רק הכסיל, שנפשו התגאלה בתאוות, אשר העלו חלודה על פניה ונמחקו רושמי החכמה מצורתה, כמראָה מגואלת בטיט ורפש שאין הצורות ניכרים בה, הוא מחפש את החכמה בקצה ארץ, כאילו הוא דבר רחוק מטבע נפשו הרחק רב ומתנגדת לטבעו, ושלפי דעתו מצטרך ללכת דרך רחוקה ביגיעות רבות עד ימצא אותה.

פסוק כה

• לכל הפירושים על הפסוק •

"כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו", הבן כסיל חוץ ממה שהוא גורם יגון לאביו, על שרואה שיוצא לתרבות רעה, גורם לו ג"כ כעס מצד שהוא ממרר ליולדתו, שנפשו מרה על מעשיו ובזה יכעוס האב על צרת אשתו, או על ריב שי"ל עמה, ואמר לקמן הוות לאביו בן כסיל ודלף טורד מדיני אשה:

פסוק כו

• לכל הפירושים על הפסוק •

(כו-כז-כח) "גם ענוש לצדיק" וכו', "חושך אמריו" וכו', "גם אויל מחריש" וכו'. אמר הנה יש דבר שהוא לפי הנראה "בלתי טוב וישר" בהנהגה, והוא מה שה' "מעניש לצדיק", ומה "שמכה את הנדיבים", שמזה יולד התלונה של צדיק ורע לו, שמה שמעניש הצדיק הוא "לא טוב", ומה "שמכה נדיבים" הוא "על יושר", ר"ל הוא עול בהיושר? משיב ע"ז, מי "שיודע דעת חושך אמריו" ואינו שואל השאלה הזאת, אחר שיודע ע"פ הדעת שה' משגיח ושמאתו לא תצא עול כי הוא השלם בתכלית השלמות, וא"כ יודע שודאי משפט ה' אמת ולא יחקור ולא יגלה אמריו מהקושיא הזאת, ומי שהוא "איש תבונה" הוא מבין טעמי ההנהגה הזאת, שהוא לשלם לו איזה חטא שעשה בעוה"ז, להיטיבו באחריתו וכיוצא מהטעמים שנאמרו בזה, והוא "יקר רוח", שגם ברוחו הפנימי לא תסער השאלה הזאת. אולם "גם האויל" והמסתפק בכל דבר, אם "מחריש" ואינו מתפקר בהשאלה הזאת, "חכם יחשב", שבזה כבר נהג כפי חקי החכמה שלא יוציא שאלות כאלה בפיו, הגם שמסתפק בלבו, ואם "אוטם שפתיו" לגמרי, עד שגם בדבורו החיצוני לא ימצא איזה פקפוק בכיוצא בזה, "יחשב נבון", ויחשבו שהגיע למדרגה להתבונן בה בינה, כמ"ש יקר רוח איש תבונה:

ביאור המילות

"לא טוב, על ישר". על שרשו עול, שהוא עול נגד היושר, וכן פרשתי על משכבכם (תהלות ג'), על אנשים (איוב ל"ג כ"ז) וכן לקמן (כ"ט ה') ולא טוב הוא הפך הנהגת החכמה, ועל יושר הוא נגד חקי הבינה, כי טוב ורע הוא בחכמה, ועול ויושר הוא בבינה, כי הנדיב מפורסם אצל העם יותר מן הצדיק וכולם מבינים שהוא נגד היושר והצדיק נודע צדקתו לה' וענשו לא טוב נגד חקי החכמה:

פסוק כז

• לכל הפירושים על הפסוק •

ביאור המילות

"יודע דעת, איש תבונה". היודע דעת הוא ע"י השגת החושים והנסיון, ואיש תבונה משיג ע"י מופת הבינה מן הקודם אל המאוחר כמ"ש ישעיה (מ"ג י') ובכ"מ בתנ"ך, וייקר רוח י"ל רוח יקר, שהרוח מציין כל כחות הנפשיות היקרות:

פסוק כח

• לכל הפירושים על הפסוק •

ביאור המילות

"חכם, נבון". התבאר בכל הספר שנבון גדול מחכם (ע"ל א' ב').

"ואטם שפתיו", הוא יותר מן המחריש, וגדר האויל הוא מהסתפק בכל דבר:

<< · מלבי"ם על משלי · יז · >>

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/מלבי%22ם_על_משלי_יז"