מדרש תנחומא נח
<< · מדרש תנחומא · נח · >>
פרשת נח
על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן? כך שנו רבותינו: "על שלשה וכו' " (משנה, שבת ב, ו).
ושלשתן מן התורה:
- נדה – דכתיב: (ויקרא טו, כה): "ואשה כי יזוב",
- חלה – (במדבר טו, כ): "ראשית עריסותיכם",
- הדלקת הנר – דכתיב: (ישעיה נח, יג): "וקראת לשבת עונג" – זו הדלקת הנר בשבת.
ואם תאמר לישב בחשך – אין זה עונג! שאין יורדי גיהנם נדונין, אלא בחשך. שנאמר: (איוב י, כב): "אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל".
ומה ראו נשים להצטוות על שלש מצות האלו?
- אמר הקב"ה: אדה"ר אדם הראשון תחלת בריותי היה ונצטווה על עץ הדעת וכתיב בחוה (בראשית ג, ו): "ותרא האשה וגו' ותתן גם לאישה עמה ויאכל" וגרמה לו מיתה ושפכה את דמו, וכתיב בתורה: (שם ט, ו) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" – תשפוך דמה ותשמור נדתה, כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה.
- מצות חלה מנין? היא טמאה חלתו של עולם, דא"ר יוסי בן דוסמקא (נ"א קצרתא): כשם שהאשה מקשקשת עיסתה במים ואח"כ היא מגבהת חלתה – כך עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, דכתיב: (שם ב, ו) "ואד יעלה מן הארץ והשקה" ואחר כך: (שם, ז) "וייצר ה' אלהים את האדם עפר וגו'".
- הדלקת הנר מנין? היא כבתה נרו של אדם, דכתיב: (משלי כ, כז): "נר אלהים נשמת אדם" – לפיכך תשמור הדלקת הנר:
ב. [ עריכה ]
"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ", כך פתח רבי תנחומא בר אבא ואמר (משלי יא, ל): "פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם" א"ר יהודה הללו בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה, א"ל הקב"ה למה אתה בוכה מפני שלא עמדת פרי בעה"ז יש לך פרי יפה מן הבנים, אמר לפניו רבש"ע אי זה פרי שהעמדתי א"ל הקדוש ברוך הוא התורה שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים, בנים אינו אומר אלא פרי צדיק וכן תולדותיו של אדם אלו מעשיו הטובים, וכן הוא אומר "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים".
א"ר אבהו מצינו שהקב"ה עושה לאחרונים בזכות הראשונים, ומנין שאין לראשונים בזכות האחרונים שנאמר (בראשית ו, ח): "ונח מצא חן בעיני ה'" ובאיזה זכות בזכות תולדותיו שנאמר "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ", "וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם" זה הזן ומפרנס העני, כך דרש רבי תנחומא, אמרו רבותינו לא מת נח עד שראה העולם בישובו ועד שראה ע' אומות יוצאים מחלציו ומשם לא נזכר אלא צדקו, ולוקח נפשות חכם זה נח שזן ומפרנס את הבהמה ומה היה מאכילן, א"ר עקיבא דבילה היו כולן אוכלין כמ"ש והיה לך ולהם לאכלה, ורבותינו אמרו לא, אלא כל אחד וא' מכל מין ומין האכילם מה שלמד, הגמל תבן, והחמור שעורים, וכן כולם מה שלמד היה אוכל, הוי ולוקח נפשות חכם, יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחד ביום ויש בשתים ויש בשלש ויש בשליש הלילה ויש באמצעו ויש בקרות הגבר, אמרו רבותינו י"ב חדש בתבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו הרי "וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם":
ג. [ עריכה ]
אלה תולדות נח נח, יתברך שמו של ממ"ה הקדוש ברוך הוא שבחר בישראל משבעים אומות כמ"ש כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים, לב) ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבע"פ וגלה אותם לישראל, ולא עוד אלא שתורה שבכתב כללות ותורה שבע"פ פרטות ותורה שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט ועל שבע"פ נאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים (איוב, יא) וכתיב ולא תמצא בארץ החיים (איוב, כח), ומאי לא תמצא בארץ החיים וכי בארץ המתים תמצא אלא שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר, יט). וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות, לד). ואמרו חז"ל לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא ע"פ הדברים וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה, ט), אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים, ה), ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות, יט). ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנא' ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים, ו), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שנון, ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פירוש מתן שכרה בעוה"ז כמ"ש בפרשה שנייה והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות (ס"א תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד, ובפ' שנייה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב בכל מאדכם ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעה"ב שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד שנאמר (ירמיה לג, כה): כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה? זו תלמוד. וכן הוא אומר (ירמיה לג, כ): כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תפר את דוד עבדי וגו', ואומר (תהלים, א): כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל שלא תשכח תורה שבע"פ מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות שנא' (ישעיה, נט): ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו וגו' ולא כתיב ממך אלא מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, ולפיכך קבע הקב"ה שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד כדי שלא יכשלו ישראל בד"ת, שנא' (תהלים, קיט): שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, (תהלים, כט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל ולא שלט בהן לא יון ולא אדום והוציאן הקדוש ברוך הוא י"ב שנה קודם חרבן ירושלים בתורתן ובתלמודן שכך כתיב והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר ולא נשאר זולת דלת עם הארץ (מלכים ב, כד), וכי מה גבורה יש בבני אדם ההולכים בגולה, אלא אלו גבורי תורה שכך נאמר בה על כן יאמר בספר מלחמות ה' (במדבר, כא). ומתוכן החרש והמסגר, חרש, שבשעה שאחד מהן מדבר נעשו הכל כחרשין. מסגר, כיון שאחד מהן סוגר דברי טומאה וטהרה או איסור והתר אין בעולם שיכול לפתוח לטהר ולהתיר לקיים מה שנאמר (ישעיה, כב): ונתתי מפתח בית דוד על שכמו ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח, ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל, יז), אלו חורי יהודה ובנימן שעליהן נאמר (ירמיה, כד): כה אמר ה' וגו' כתאנים הטובות האלה כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה ארץ כשדים לטובה, וכתיב (דניאל, ט): וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו, וכי משום דצדיק וישקד ה' על הרעה ויבא את הרעה, אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיה כדי שלא תשתכח מהן תורה שבע"פ וישבו בתורתן בבבל מן אותה שעה עד היום ולא שלט בהן לא אדום ולא יון ולא גזרו עליהם שמד, ואף לימות המשיח אין חבלו של משיח רואין שנא' (זכריה, ב): הוי ציון המלטי, מאדום ומיון מגזרותיהן, וכתיב (מיכה ד, י): חולי וגחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה, ושכנתי כתיב בשדה, שאע"פ שאדם גולה בשדה שכינתי לא זזה ממך, (מיכה ד, י) ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף איביך. שם, ללמדך שמשם מתחלת הגאולה משם עולין לירושלים שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' (עובדיה, א). אותה שעה, והיתה לה' המלוכה, וכי"ר:
ד. [ עריכה ]
שאלתא דאסור להון לבית ישראל למגזל ולמחטף מידי חד מן חבריה דאין לך חמור בכל האסורין שבתורה מעונש הגזל, דא"ר אליעזר: כל עבירות שבתורה עברו דור המבול עליהן ולא נחתם עליהם גזר דינן למחות את זכרם במי המבול עד שפשטו ידיהם בגזל. שנא': כי מלאה הארץ חמס וכתיב (יחזקאל, ז): החמס קם למטה רשע וגו'.
א"ר אליעזר: מלמד שזקף החמס ועמד כמקל לפני הקדוש ברוך הוא ואמר רבש"ע: אני לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נח בהם.
א"ר אבהו: ג' – אין הפרגוד ננעל בפניהם: אונאה וגזל ועכו"ם.
- אונאה - דכתיב בה (עמוס, ז): כה הראני והנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך.
- גזל - דכתיב (ירמיה, ז): חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד.
- עכו"ם - דכתיב (ישעיה, כא): העם המכעיסים אותי על פני תמיד זבחים בגנות וגו'.
וא"ר יוחנן: כל הגוזל שוה פרוטה מחבירו – כאילו נוטל נשמתו הֵימנו, שנאמר: (משלי, א): כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח.
ומאן דגזל ועבד תשובה ומהדר גזילה למריה מכפר ליה, אי מאית נגזל מהדר ליורשיו ומכפר ליה.
וכי מהדר לנגזל מבעי ליה לאחולי על גביה כי היכי דלא למנע מלמעבד תשובה, דתנו רבנן: "הגזלנין ומלוי רבית שהחזירו – אין מקבלין מהן, וכל המקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו" (ע"פ תוספתא מסכת שביעית סוף פרק ח').
ה"מ שאין גזלה חוזרת בעינה; אבל, חוזרת בעינה – מקבלין. דא"ר יוחנן: בימי רבי נשנית משנה זו- מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה, א"ל אשתו: "ריקה! אם אתה עושה תשובה – אפילו אבנט שאתה חוגר אינו שלך!" ונמנע, ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו: "הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו" (ראה בבא קמא צד ב).
שאלו תלמידיו את רבי יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מן הגזלן? שהגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה'? והגזלן כתיב ביה "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה וגו' " (ויקרא, ה)? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו. כביכול עשה עין של מעלה כאילו אינו רואה ואוזן כאילו אין שומעת, שנאמר: (ישעיה, כט): הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם וגו'. וכתיב (תהלים, צד): ויאמרו לא יראה יה וגו'. וכתיב (יחזקאל, ח): עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה.
תניא: א"ר מאיר, משלו משל משום רבן גמליאל: למה"ד? לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה. אחד זימן כל בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן לא את בני העיר ולא את בני המלך. איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר- זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך.
א"ר מאיר: בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה: שור, שביטלו ממלאכתו – חמשה. שה, שלא בטלו ממלאכתו – ארבעה.
ורבן יוחנן בן זכאי אומר: בא וראה שחס הקב"ה אפי' על גנב, שור שהלך ברגליו ה', ושה שהרכיבו על כתפו ד'.
והיכא דגזל ואמר אישקול השתא דצריך לי והדר אשלם רשע מקרי. דכתיב: (יחזקאל לג, טו): חבול ישוב רשע גזלה ישלם. אף על פי שמשיב – רשע הוא! ברם, צריך את למילף. ה"מ היכא דקא גזיל אדעתא למישקליה לנפשיה. אבל, היכא דקא בעי למיתן מתנה לההוא נגזל ולא בעי לקבולי, אומר אגנוב מניה כי היכי דאהני ליה ואשלם ליה תשלומי כפל, א"נ שבק מאני בדוכתא דלא מנטר או זוזי ופשע, ואשכחינהו איניש אחרינא ואמר אקניטנו עד דיתבעהו ויזדהר במאניה זימנא אחרינא ולא ליפשע מאי כיון דלהנאתו קא מכוין ושרי, או דלמא כיון דעד דמהדר ליה אית ליה צערא מאי, ת"ש דתניא לא תגנוב ע"מ למיקט לא תגנוב ע"מ לשלם תשלומי כפל, מ"ט קרא יתירא הוא דכתיב: "לא תגזול". וכן הלכה:
ה. [ עריכה ]
אלה תולדות נח נח וגו' את האלהים התהלך נח, ג"פ בפסוק למה, זה אחד משלשה שראו ג' עולמות נח, ודניאל, ואיוב, נח ראה עולם בישובו וראהו בחרבנו וחזר וראהו בישובו, דניאל ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבנין בית שני, איוב ראה בנין ביתו וחרבנו וחזר וראה בישובו, איש צדיק על שזן בריותיו של הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו את הבריות נח ויוסף שכך כתיב בו על מכרם בכסף צדיק (עמוס, ב) וכתיב בו ויכלכל יוסף (בראשית, מז), א"ר אחוה ב"ר זעירא אף בני נח שנכנסו בתיבה והבהמה והחיה ועופות כלן צדיקים היו, לפי שדור המבול השחית כל בשר את דרכו על הארץ כתיב בהן, שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל, לפיכך כתיב בהן הנני משחיתם את הארץ, ומנין שממעשה בראשית נצתוו הבהמות והחיות והעופות ורמש שלא להדבק עם שאינו מינו דכתיב (בראשית, א) ויעש אלהים את חית הארץ למינה וגו'. אמר להן הקב"ה כל מין ומין ידבק במינו, ושאין מינו אסור. תמים, זה אחד משבעה מהולים שנולדו בעולם. אדה"ר נברא מהול, ושת בנו נולד מהול, דכתיב (בראשית, ה) ויולד בדמותו כצלמו. נח נולד מהול, דכתיב תמים היה בדורותיו. יעקב נולד מהול, דכתיב (בראשית, כה) ויעקב איש תם. ויוסף נולד מהול, דכתיב (בראשית, לז) אלה תולדות יעקב יוסף, שהיה דומה לאביו. משה נולד מהול, שנאמר (שמות, ב) ותרא אותו כי טוב הוא. ואיוב נולד מהול, דכתיב (איוב, א) איש תם וישר. בדורותיו, ולא בדורות אחרים. רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר תמים היה בדור המבול ובדור הפלגה, שאלו היה בדורו של אברהם אבינו לא מצא ידיו ורגליו, משל לחבית של אפרסמון שהיתה מונחת במקום המטונף במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף, וחד אמר תמים היה בדורותיו כ"ש בדורות אחרים, משל לצלוחית של פלייטון שהיתה מונחת במקום הטנופת כ"ש אם היתה מונחת במקום הבושם. את האלהים התהלך נח, שהיה הקדוש ברוך הוא סומכו שלא ישתקע במעשה דור המבול, משל למלך שהיה לו בן והיה הולך בשליחות אביו והיה לפניו דרך משוקע בטיט והיה המלך סומכו שלא ישקע בטיט, אבל אברהם כתיב בו התהלך לפני, ובאבות כתיב האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו, שהיו מרווחין (ס"א מדיחין) לשכינה והיו מקדימין והולכין לפניו לעשות רצונו. עשה לך תבת עצי גופר, א"ר הונא בשם רבי יוסי ק"כ שנה היה מתרה הקב"ה בדור המבול שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו תשובה א"ל עשה לך תבת עצי גופר, עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים והיו אומרין לו ארזים אלו למה, אמר להן, הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי, והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו והיה משקה אותן ארזין והן גדילין, והיו אומרים לו מה אתה עושה, ומשיב להן כענין הזה, והיו מלעיגין עליו, לסוף ימים קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו מה אתה עושה, ואומר להן כך והיה מתרה בהן, כיון שלא עשו תשובה מיד הביא עליהן מבול שנאמר וימח את כל היקום:
ו. [ עריכה ]
"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ" ילמדנו רבינו: הרואה קשת בענן מה צריך לברך? כך שנו רבותינו: "הרואה קשת בענן מברך: ברוך אתה ה' אמ"ה זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". הרי מן המשנה אין לנו משנה זו! ראה: תוספתא מסכת ברכות, פרק ו הלכה ה', ירושלמי ברכות ט ב ו- ברכות נט א, מן התורה — מנין? דכתיב: "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית" (בראשית ט יג).
ואין מעשיו כמעשה בשר-ודם. בשר-ודם: כל זמן שאוהבו חי — אהבתו קיימת עמו; מת — בטלה האהבה. והקב"ה אינו כן; מת אברהם, היתה אהבתו קיימת ליצחק בנו, שנאמר: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים וגו'" (בראשית, כה)
בנוהג שבעולם: המלך מכבד אוהבו בכסף וזהב ובגדים ומעשרו, נכנס לספינה, עומד עליו סער גדול — מאבד את נפשו וממונו, לפי שאין יכול המלך לשמרו מן הים ומן הלסטין. והקדוש ברוך הוא נותן לאוהבו מתנה — ומשמרו, שנא' (במדבר, ו) "יברכך ה' וישמרך". ברך לאברהם ושמרו, שנאמר (בראשית, כד): "וה' ברך את אברהם בכל", וכן ליצחק וליעקב. אדם נכנס בספינה, עמד עליו סער: אם יש עמו בהמה וכלים — מזרקן לים ומקיימין את האדם, שאין מרחמין על הבהמה וכלים כשם שמרחמין על האדם. אבל הקב"ה: כשם שרחמיו על האדם, כך רחמיו על הבהמה, שנאמר (תהלים, קמה): "ורחמיו על כל מעשיו",
ז. [ עריכה ]
ויזכור אלהים את נח. זש"ה יודע צדיק נפש בהמתו (משלי, יב). יודע צדיקו של עולם אפי' נפש בהמות אפי' בשעת כעסו שאין מדותיו כמדת ב"ו מדת ב"ו כשמרדה מדינ' למלך משלח לגיונותיו עליה והורג הטובים עם הרעים לפי שאינו יודע מי מרד ומי הוא כשר, והקדוש ברוך הוא אינו כן אלא אפילו כל הדור מכעיסו ויש בו צדיק אחד מצילו הוי אומר יודע צדיק נפש בהמתו, וכה"א טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו (נחום, א) ורחמי רשעים אכזרי אלו דור המבול שהיו אכזרים אמרו רז"ל בשעה שהעלה הקב"ה עליהן את התהומות והיו רואין את המעינות עולות עליהן מה היו עושין היו להן בנים הרבה כמ"ש (איוב, כא) זרעם נכון לפניהם עמם, שהיתה האשה מתעברת ויולדת כד"א והיה נכון לבקר (שמות, יט) וצאצאיהם בעיניהם שהיו רואין לעצמן בנים ובני בנים, היו בהם בני אדם שהיו נוטלין את בניהם ונותנין אותם על התהום וכובשין עליהם ואינן מרחמין עליהם, לכך נאמר ורחמי רשעים אכזרי ומנין שהיו עושין כן שכן איוב אומר ישכחהו רחם מתקו רמה עוד לא יזכר ותשבר כעץ עולה (איוב, כד) עוד לא יזכר הרחם שלו שהיו בניו, מה עשה להם הקדוש ברוך הוא הוריד עליהם מבול מלמעלה ושברן שנא' ותשבר כעץ עולה, א"ר ברכיה קשים היו מאוד ובעלי קומה שכך כתיב בהן (בראשית, ו) המה הגבורים, ואלולי שפרע מהם באש מלמעלן אין בריה יכולה להן שכך איוב אומר אם לא נכחד קימנו ויתרם אכלה אש (איוב, כב) כיון שראה הקב"ה שלא נשטפו קומתן בתהומות שלמטן הוריד עליהם אש מן השמים שנ' ויתרם אכלה אש, ולא עוד אלא שהפך עליהם העוף והבהמה והחיה והן גועו אותם שנאמר ויגוע כל בשר הרומש וגו' במה בעוף ובבהמה ובחיה, כיון שהיו רואין עצמן שהן אובדין היו מבקשין להפוך את התיבה, מה עשה הקדוש ברוך הוא הקיף את התיבה אריות שנאמר ויסגור ה' בעדו ואין ויסגור אלא אריות כד"א (דניאל, ו) שלח מלאכיה וסגר פום אריותא:
ח. [ עריכה ]
וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה. ילמדנו רבינו, מהו ליתן רוק תפל על גבי העין בשבת? א"ר חייא בר אבא בשם רבי לוי אסור ליתן רוק על גבי העין בשבת, מפני שהוא כמרפא בשבת, בוא וראה שאין מכה בעולם שאין לה רפואה ומה היא רפואתו של יצה"ר תשובה דאמר ר"י ב"ר שלום בשם ר"א ג' דברים מבטלין גזרה קשה אלו הן תשובה ותפלה וצדקה, א"ר יוסי אף שינוי השם ומעשים טובים לפיכך הקב"ה מקוה לדור המבול שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו תשובה וימח את כל היקום וגו' ושייר לנח בתבה, כיון שנחו המים היה צריך נח לצאת מן התבה, אלא אמר ברשות הקדוש ברוך הוא נכנסתי שאמר לי בא אתה וכל ביתך אל התבה ועכשיו איני יוצא אלא ברשותו, נגלה עליו הקב"ה שנאמר וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה אתה ואשתך:
ט. [ עריכה ]
צא מן התבה. זש"ה הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי (תהלים, קמב) הוציאה ממסגר נפשי שהיה נח סגור בתבה, א"ר לוי כל אותן י"ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות, ר"ע אומר אפי' שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן, יש בהמה שאוכלת לב' שעות בלילה ויש אוכלת לשלשה, תדע לך שלא טעמו טעם שינה דא"ר יוחנן בשם ר"א ברבי יוסי הגלילי פעם אחד שהה נח לזון את הארי הכישו הארי ויצא צולע שנאמר וישאר אך נח, אך שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב קרבן והקריב שם בנו תחתיו, ועליו נאמר הן צדיק בארץ ישולם (משלי, יח), רב הונא בשם רבי יוסי אמר יצא גונח וכוהה דם מן הצנה לפיכך הוא אומר הוציאה ממסגר נפשי וגו' בי יכתירו צדיקים, שבי נוטל הקדוש ברוך הוא כתר (ס"א נוטלת כתר צדיקים) שאומר ומה נח שהיה צדיק ולא היה צדיק שלם כך עשה לו הקב"ה נסים שנאמר ימלט אי נקי (איוב, כב) ולא נקי, אם היה צדיק גמור עאכ"ו:
י. [ עריכה ]
צא מן התבה. זש"ה (קהלת, ח) אני פי מלך שמור על דברת שבועת אלהים. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל משביע אני עליכם שאם תגזור עליכם מלכות גזירות קשות אל תמרדו עליה בכל דבר שהיה גוזר עליכם אלא פי מלך שמור, אבל אם תגזור עליכם לבטל התורה ואת המצות אל תשמע לה אלא אמור לה אני פי מלך שמור בכל מה שאתם צריכים, אבל על דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך, לפי שאין מבטלין אתכם מן המצות אלא שתכפרו בהקב"ה לפיכך על דברת שבועת אלהים, וכן עשה חנניה מישאל ועזריה בשעה שהעמיד נבוכדנצר את הצלם אמרו לו מה אתה סבור שאם תשליך אותנו לתוך כבשן האש אין הקדוש ברוך הוא מצילנו, יודעים אנחנו שהקב"ה יכול להציל אותנו, אלא בין מציל ובין שאינו מציל אין אנו משתחוים לצלם דכתיב (דניאל ג, יז) הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכול לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא ישזיב, (דניאל ג, יח) והן לא ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד, אמר להם נבוכדנצר (דניאל ג, יד) הצדא שדרך מישך ועבד נגו. מהו הצדא, אמר להם האמת אתם אומרים כך (דניאל ג, טז): ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרים למלכא נבוכדנצר לא חשחין וגו', ולא אמרו לו מלכא אלא אמרו לו נכובדנצר לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך, אם למסים אם לארנוניות ולכל מה שאתה גוזר אני פי מלך שמור ואתה מלך עלינו, אבל לכפור בהקדוש ברוך הוא אתה נבוכדנצר לא חשחין אנחנא וגו' שכן אנו מצווין על דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך אל תעמוד בדבר רע (קהלת, ח), כיון ששמע מהן כך (דניאל ג, יט): באדין נבוכדנצר התמלי חמא וצלם אנפוהי אשתני על שדרך מישך ועבד נגו ענה ואמר למזא לאתונא חד שבעה על די חזא למזיה. כיון שהסיקו את הכבשן (דניאל ג, כא): באדין גבריא אילך כפותו בסרבליהון פטישהון וכרבלתהון ולבושיהן ורמיו לגוא אתון נורא יקידתא, מכאן אתה למד שאפי' בשעת הסכנה אל ישנה אדם את עצמו מן כבודו שהרי יצאו אלו לשרוף וקישטו עצמן, (דניאל ג, כג) וגבריא אילך תלתהון שדרך מישך ועבד נגו נפלו לגוא אתון נורא יקדתא מכפתין, כיון שירדו לתוך הכבשן תלו עיניהם ואמרו רבש"ע גלוי וידוע לפניך שלא בטחנו במעשינו אלא בשמך הגדול שלא יתחלל לעיני הגוים, (תהלים, קטו) לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד וגו', למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם וגו' כל אותו ענין, והרי כנס הרשע הזה את כל הלשונות שנאמר (דניאל ג, ג) באדין מתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא כל שלטוני מדינתא לחנכת צלמא די הקים נבוכדנצר, ו' נסים נעשו באותו היום לצדיקים, ואלו הן: צף הכבשן, ונפרץ הכבשן, ונמק יסודו, ונהפך הצלם על פניו, ונשרפו ארבע מלכיות, והחיה יחזקאל את המתים, וכולן מן המשנה אלא הללו ד' מלכיות מפורש מן הפסוק דכתיב (דניאל ג, כב) גברא אליך די הסקו לשדרך מישך ועבד נגו קטל המון שביבא די נורא, ומנין שנשרפו ארבע מלכיות דכתיב (דניאל ג, כז) ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא. והיכן אדרגזריא גדבריא וחבריו אלא קטילו המון שביבא דנורא, באותה שעה בקשו מלאכי השרת לירד להציל חנניה מישראל ועזריה מן הכבשן, אמר להן הקב"ה הואיל ולשמי יורד אני יורד ומצילן ומתירן שנאמר (תהלים, קמו) עושה משפט לעשוקים ה' מתיר אסורים משהתירן והציף להם את הכבשן והעלה אותו והשוה אותו לארץ שהיה עמוק, כיון שראה המלך אמר להן צאו לכם מכאן שהרי כבר התיר אתכם הקדוש ברוך הוא ועשה לכם נסים והשוהו לארץ, א"ל אין אנו יוצאין אלא ברשות המלך שלא יאמר ברחו להן מן הכבשן אני פי מלך שמור ברשותו הושלכנו ברשותו נצא, כשבא נבוכדנצר וראה אותן התחיל תמיה (דניאל ג, כו): ענה ואמר שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עלאה פוקו ואתו, באדין נפקין שדרך מישך ועבד נגו מן גוא נורא. "פוקו וסקו" לא נאמר, אלא: "פוקו ואתו". מכאן שנעשה הכבשן שוה לארץ. באדין נפקין, ברשותו הושלכו וברשותו יצאו, ממי למדו? מנח, שנכנס ברשותו של הקב"ה שנאמר לו בא אתה וכל ביתך ולבסוף נאמר לו צא מן התבה, בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק (משלי, יב). בפשע שפתים מוקש רע, אלו דור המבול שאמרו (איוב כא, טו): מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו, ולא עוד אלא אמרו לאל סור ממנו (איוב כא, יד). יש גר ותושב אומר לבעל הבית פנה את כליך? ויצא מצרה צדיק, זה נח שאמר ליה צא מן התבה:
יא. [ עריכה ]
ד"א צא מן התבה. אמר דוד (תהלים, קמא) הוציאה ממסגר נפשי, כשהיה נח בתיבה היה מתפלל תמיד הוציאה ממסגר נפשי שנא' (תהלים, לב) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, א"ל הקדוש ברוך הוא נח גזרה היה מלפני שלא תצא מן המסגר הזה עד שתשלימו י"ב חדש, וכן ישעיה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו' (ישעיה מט, ח), לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו (ישעיה מט, ט). לאמר לאסורים צאו, שהיו אסורים מתשמיש המטה, למה שבשעה שהעולם ניתן בצרה ובחרבן אסור לאדם להזקק בפריה ורביה שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבן העולם והוא בונה וכן עשה יוסף עד שלא באו שני בצורת נזקק לאשתו שנאמר (בראשית, מא) וליוסף יולד שני בנים אימתי בטרם תבוא שנת הרעב, וכן איוב אומר (איוב ל, ג) בחסר ובכפן גלמוד, כשהחסר והכפן בא לעולם גלמוד גלה מתשמיש המטה, וכן עשה נח כשנכנס בתיבה כתיב בו ויבא נח ובניו אח"כ ואשתו ונשי בניו וכשיצא א"ל צא מן התבה אתה ואשתך ובניך וגו' מכאן אתה למד שנאסרו נח ובניו מתשמיש המטה הה"ד לאמר לאסורים צאו, לאמר לאסורים מתשמיש המטה צאו מן התבה, לאשר בחשך הגלו אלו הבהמה והחיה והעוף, מיד אמר להן ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה, א"ל נח רבון העולם שמא אתה חוזר ומביא מבול אמר ליה לאו נשבע אני שאיני מביא מבול עוד לעולם שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' וגו', ואומר (ישעיה נד, ט) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו', אתה מוצא מן אותה שעה עד שבנה שלמה בהמ"ק ארבעים יום היו עושין גשמים כל שנה ושנה לשום מי המבול שהיו מ' יום, וכשבנה שלמה ביהמ"ק בקש רחמים עליהם ופסקו מן העולם שנאמר (מלכים א, ו) ובשנה האחת עשרה בירח בול, מהו ירח בול ירח שבוללין לבהמות מתוך הבית, ד"א בירח בול ירח שבחרו (ס"א שנחסרו) ארבעים יום של מבול, ומצינו שאמר לנח לא יהיה עוד מים למבול ובא ישעיה ופי' שנשבע דכתיב אשר נשבעתי וקיים דברי לעולם, שלש שבועות שנשבע בפירוש לישראל עאכ"ו, אלו הן: (ישעיה נד, ט) כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך וגו', זה ראשונה, והשניה (עמוס, ד): נשבע אדני ה' בקדשו וגו', והשלישית (ישעיה, סב): נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו. בימינו, זו תורה שנאמר (דברים, לג) מימינו אש דת למו. ובזרוע עוזו, אלו תפלין שנאמר (תהלים, כט) ה' עוז לעמו יתן, אם אתן את דגנך עוד מאכל לאוביך וגו' בחצרות קדשי זו ירושלים, ומה נשבע שהוא בכבודו בונה אותה שנא' (תהלים, קמז) בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, א"ר שמואל בר נחמני מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות, ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגליות ולא נבנית ירושלים אל תאמין למה שכך כתיב בונה ירושלים ואחר כך נדחי ישראל יכנס, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע לא כבר נבנית ירושלים וחרבה, אמר להם על ידי עונותיכם חרבה וגליתם מתוכה אבל לעתיד לבא אני בונה אותה ואיני הורס אותה לעולם שנא' (תהלים, קב) כי בנה ה' ציון נראה בכבודו:
» ויהיו בני נח «
דרשת "ילמדנו"
ילמדנו רבינו: מי הוא המצווה על פריה ורביה- האיש או האשה? כך שנו רבותינו (משנה, יבמות ו, ו): האיש מצווה ולא האשה, ר"י אמר על שניהם נאמר: "ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כח). וכבשה כתיב האיש כובש את הארץ ואין האשה כובשת. והאיש מצווה על פריה ורביה יותר מן האשה.
תדע שהרי דחק אברהם להשיא אשה ליצחק בנו ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו וגו' וכתיב ואשביעך בה' אלהי השמים וגו', וכתיב כי אם אל ארצי וגו' (בראשית, כד) הרי אברהם דחק על פריה ורביה, וכן יצחק אמר ליעקב קום לך פדנה ארם וגו' (בראשית, כח) לישא אשה ההוגנת לו, ולא כדור המבול שהיו שטופין בזנות והולכין ונזקקין לשאינן מינן, ראה מה כתיב בהן "ויראו בני האלהים וגו'" ולכך אבדו מן העולם, ואף הבהמה קלקלו לשאינן מינן הסוס על החמור והחמור על הסוס והנחש על הצפור שנא' כי השחית כל בשר, כל אדם לא נאמר אלא כל בשר, לפיכך "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה וגו'".
ולא נכנסו לתיבה אלא אותן שלא קלקלו לשאינן מינן שנ': "מכל הבהמ' הטהור'", לפי שאין התיבה קולטות אלא כשרים, ומאליהן באו שנא': "שנים שנים באו אל נח".
ראה: מה כתיב ביציאתן מן התיבה? "כל החיה כל הרמש כל העוף כל רומש על הארץ למשפחותם יצאו מן התיבה"- וכי יש משפחה בבהמה?
-אלא: ממשפחה שלא נדבקת למין אחר. לכך יחסו הכתוב הם ובני נח:
דרשה שנייה
- "ויהיו בני נח"- שעשה להם הקב"ה הויה בעולם.
אבל, בעובדי עכו"ם כתיב: "בלהות בלהות אתנך ואינך ותבקשי ולא תמצאי וגו'" (יחזקאל, כו):
ותבקשי- לעה"ב,
אבל שומרי תורה- חיו, ועתידין לחיות. ומניין?
דכתיב: "זכור עדתך קנית קדם" (תהלים עד); "קדם"- עד שלא נברא העולם.
והן עכשיו, שנאמר: "אתם נצבים היום" (דברים, כט), ואומר: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" (דברים, ד)
ועתידים להיות לעתיד לבא, שנאמר: "והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם כאשר יחמל איש על בנו העובד אותו" (מלאכי, ג).
- "היוצאים מן התבה שם חם ויפת"
וכי שם היה הגדול? והא כתיב "אחי יפת הגדול"? —ולמה הקדים שם? לפי שהיה כשר ושלם לבוראו.
| "וחם הוא אבי כנען" | זה אחד משלושה ששמשו בתיבה | ||
| אלה הם: | חם וכלב ועורב | ושלושתן לקו | |
| 1 חם לקה בעורו | |||
| 2 כלב נקשר | |||
| 3 עורב מזריע מן הפה | שלשה— "אלה בני נח" וסימן לזה שנסמך אליו פסוק זה: (בראשית א, כח) |
יג. [ עריכה ]
ויחל נח איש האדמה. כיון שנזקק לאדמה נעשה חולין. א"ר יהודה ב"ר שלום בתחלה איש צדיק תמים, ועכשיו איש האדמה. "ויטע כרם"- משנטע כרם, נקרא איש האדמה.
שלשה נזקקו לאדמה ונעשו חולין, אלו הן: קין נח ועוזיה; קין דכתיב (בראשית, ד) וקין היה עובד אדמה, מה כתיב נע ונד תהיה בארץ, נח דכתיב ויחל נח איש האדמה ויטע כרם ונתבזה, וישת מן היין אמרו חכמים בו ביום נטע בו ביום עשה פירות בו ביום בצר בו ביום דרך בו ביום שתה בו ביום נשתכר בו ביום נתגלה קלונו, ארז"ל כשבא נח ליטע כרם בא שטן ועמד לפניו, א"ל מה אתה נוטע, א"ל כרם, א"ל מה טיבו, פירותיו מתוקים בין לחים בין יבשים ועושין מהן יין המשמח לבבות דכתיב (תהלים, קד) ויין ישמח לבב אנוש, א"ל שטן בא ונשתתף שנינו בכרם זה, א"ל לחיי, מה עשה שטן הביא כבש והרגו תחת הגפן, אח"כ הביא ארי והרגו, ואחר כך הביא חזיר והרגו, ואח"כ הביא קוף והרגו תחת הכרם והטיפו דמן באותו הכרם והשקוהו מדמיהן, רמז לו שקודם שישתה אדם מן היין הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, שתה כהוגן הרי הוא גבור כארי ואומר אין כמותו בעולם, כיון ששתה יותר מדאי נעשה כחזיר מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר נשתכר נעשה כקוף עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה ואינו יודע מה יעשה, וכל זה אירע לנח הצדיק מה נח הצדיק שהקדוש ברוך הוא פירש שבחו כך, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה, ועוד שקילל זרעו ואמר ארור כנען וגו', וחם על שראה בעיניו ערות אביו נעשו עיניו אדומות, ועל שהגיד בפיו נעשו שפתותיו עקומות, ועל שחזר פניו נתחרך שער ראשו וזקנו, ועל שלא כסה הערוה הלך ערום ונמשכה לו ערלתו, לפי שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, ואעפ"כ חזר הקדוש ברוך הוא וריחם עליו שרחמיו על כל מעשיו, אמר הקב"ה הואיל ונמכר עצמו לעבדות יצא בעין שראה ובפה שהגיד בדין הוא שיצא לחרות בשן ובעין דכתיב (שמות, כא) כי יכה איש את עין עבדו לחפשי ישלחנו תחת עינו וכתיב ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו, והלא דברים ק"ו ומה אם עבדו קנין כספו על שסימא עינו והפיל שינו יצא מעבדות לחרות, זרע ברוכי ה' שהן מטע ה' להתפאר כשהן מתין אינו דין שיצאו לחירות מן העונות במתים חפשי (תהלים, כח) לחרות ברמ"ח אברים, אמר הקדוש ברוך הוא בעוה"ז ע"י יצה"ר רבו עונות אבל לע"ל והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל, לו), דכתיב (יחזקאל, כט) ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון בפנותם אחריהם, וכתיב (ירמיה, נ) בימים ההם ובעת ההוא נאם ה' יבקש את עון ישראל ואיננו.
בעוזיה כתיב (דברי הימים ב, כו י) כי אוהב אדמה היה, שהיה מלך והפקיר עצמו לאדמה ולא נזקק לתורה. יום אחד נזקק לבית הועד, אמר להם במה אתם עוסקין אמרו לו בהזר הקרב יומת (במדבר, א), אמר להם עוזיה הקב"ה מלך ואני מלך נאה למלך לשמש פני מלך ולהקטיר לפניו, מיד (דברי הימים ב, כו טז) ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת, (דברי הימים ב, כו יז) ויבא אחריו עזריה הכהן ועמו כהנים לה' שמונים בני חיל, וכלם מפרחי כהונה, (דברי הימים ב, כו יח). ויאמרו לו לא לך עוזיהו להקטיר לה' כי לכהנים בני אהרן המוקדשים להקטיר צא מן המקדש כי מעלת. ולזה יצא עליו קצף מלפני ה', מיד (דברי הימים ב, כו יט) ויזעף עוזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו. באותה שעה נבקע ההיכל הילך והילך י"ב על י"ב מיל (דברי הימים ב, כו כ) "ויבהילוהו משם וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה'", מי גרם לו זו? שבטל מן התורה והפקיר עצמו לאדמה:
יד. [ עריכה ]
ויטע כרם זה אחד מארבעה שהתחילו בד' דברים, נח התחיל בנטיעה דכתיב ויטע כרם, ובארורה ארור כנען, ובעבדות עבד עבדים יהיה לאחיו, בשכרות וישת מן היין וישכר, ואברהם התחיל בזקנה וביסורין ובפונדק ובליגטא, התחיל בזקנה שהיו האב והבן נכנסים לעיר ולא היו מכירין הזקן לכבדו והיה אברהם מצטער אמר לפניו רבש"ע מה הפרש בין אב לבן, א"ל הקדוש ברוך הוא חייך אני מתחיל בך שנאמר (בראשית, כד) ואברהם זקן, וביסורים אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע אלולי נתת שלוה לדור המבול לא היו מכעיסין ומורדין ואומרים סור ממנו (איוב, כא), אמר לו ממך אני מתחיל לפיכך נתיסר בבנו שנא' (בראשית, כא ח) ויגדל הילד ויגמל, רבי אושעיא ור' אבין, חד אמר שנגמל מיצה"ט, וח"א שנגמל מיצה"ר, בפונדק שנא' (בראשית, כא לג) ויטע אשל, ר' נחמיה אומר אילן שא"ל הן האותיות שהיה אדם מיד נכנס אצלו והוא אומר לו מה אתה מבקש שאל ואני נותן לך, ועשה פונדק בפרשת דרכים, בליגטא שנא' (בראשית, כה) ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וגו', משה התחיל בכהונה ובדוכן וקרבנות ובתורה, בכהונה ששמש בכהונה גדולה בשבעת ימי המלואים, ובדוכן שהעמיד אלעזר בן אהרן על הדוכן שנא' (במדבר, ג) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו', בקרבנות שנא' (ויקרא, ח) ויקטר משה את הראש וגו', בתורה שנא' (שמות, כד) ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה, בלעם התחיל בקוביא בבלורית ובקסמים ובזנות הוי נח אחד מארבעה שהתחילו בארבעה דברים אלו:
טו. [ עריכה ]
"ויטע כרם" מהיכן היו נטיעות? מחרצנים שהכניס בתבה.
"ויקח שם ויפת"- ויקחו לא נאמר, אלא ויקח, מלמד ששם נתחזק תחילה במצוות. "וילכו אחורנית" שהיו מהלכין לאחוריהן, "ויכסו את ערוות אביהם"- שהיה ביאתן כדרך הליכתן. מה פרע להם הקדוש ברוך הוא? לשם פרע לו שכרו מצוות תכלת תפילין שהיה מכסה בה, וליפת נתן לו קבורה בארץ ישראל.
"ויאמר ארור כנען וגו'"- חם ראהו לכנען נתקלל, רבי יהודה אומר אין הקללה שוכנת במקום הברכה שהרי ברך הקב"ה נח ובניו שנא' ויברך אלהים את נח ואת בניו וכנען נתעבר בתבה, ר' נחמיה אומר כנען ראה והגיד לחם אביו וחזרה קללה לעיקרה לפיכך ויאמר ארור כנען, ורבותינו אמרו: עד שהיה נח בתבה אמר בלבו הלואי שיהיו לבני אלו עבדים שיהיו בני יושבין ועבדים משמשין לפניהם אלא כשאצא מכאן מה שאני מוליד אעשה אותן עבדים להם מיד אמר לחם אתה לא הנחת לי להוליד בן רביעי שיהא עבד לפיכך בן רביעי שאתה מוליד יהיה עבד, ויאמר ארור כנען, על דעתיה דמ"ד (בבלי, סנהדרין ע עא) שחם עמד וסרס את אביו, אר"ש בן לקיש והרי אף משל שם היו עבדים שנא' "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" (דברים, טו), אילו בניו של שם יוצאין לחירות בשש שנא' "ובשביעית יצא", ושל חם אינן יוצאין לחירות שנא' "והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך וגו' ולקחת את המרצע והיה לך עבד עולם", הוי עבד עבדים יהיה שאינו נוטל חירות ויוצא לעולם, ומי גרם לו כל הארירה הזאת? על שבזה את כבוד אביו. כך עתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע מבני בניו של חם ולבזותם על ידי מלך אשור שנא' (ישעיה, כ) כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש ערום ויחף וגו'. אבל, יפת שכבד אביו, מה פרע לו הקב"ה כשיבא גוג ומגוג על ישראל ומפילן שנא' (יחזקאל, לט) והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר וגו'. ולשם מה פרע לו? כשנכנסו בני אהרן להקריב ותצא אש מלפני ה' (ויקרא, י) ולא היו בגדיהם שרופים אלא שרופי הנשמה ולא הגוף שנאמר אותם ולא הגוף אותם ולא בגדיהם על שהיו מבני בניו של שם. הרי בצדיקים, ברשעים מנין? כשעלה סנחריב מירושלים וחיילותיו נשרפו גופן ולא בגדיהם. למה? על שהיו מבני בניו של שם בן נח, שנאמר: בני שם עילם ואשור וארפכשד וגו'" וכתיב: "יפת אלהים ליפת" ואף על פי כן "וישכן באהלי שם":
טז. [ עריכה ]
ויהי כל הארץ שפה אחת. ילמדנו רבינו בית שנותנים בו עירוב מהו שהוא צריך לעירוב, כך שנו רבותינו ר' יעקב בר אחא שאל את רבי אבהו בית שנותנין בו עירוב מהו שיהא צריך עירוב, אמר ליה ב"ש אומר צריך וב"ה אומר אין צריך, והלכה כב"ה, אמר רבי יהושע בן לוי לא התקינו עירובי חצרות אלא מפני דרכי שלום, כיצד אשה משלחת בנה לחברתה והיא גוחנת עליו ונושקתו ואמו אומרת הרי אוהבת אותו והיה בלבה עליה ונמצאו עושות שלום ע"י העירוב, אמר הקדוש ברוך הוא אני עושה שלום בעולמי ורשעים אלו עומדים לתת מחלוקת בעולם, ומנין שחלקו על הקב"ה ממה שקראו בענין ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים:
יז. [ עריכה ]
ויהי כל הארץ שפה אחת. זש"ה (תהלים, נט יב) אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו בחילך והורידמו. פסוק זה דוד אמרו כנגד אחיתופל ודואג, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אל תהרגם כשאר בני אדם פן ישכחו נסים שעשית עמי אלא הניעמו בחילך שיהיו מטולטלים בעולם והורידם מגדולתן למה כי מרו בך, (תהלים, נט יג) חטאת פימו, שיהיו חוטאין בפיהם ומדברים בשפתותיהם דואג אמר ראיתי את בן ישי בא נובה אל אחימלך בן אחיטוב (שמואל א, כב) אחיתופל אמר אל אבשלום בא אל פלגשי אביך אשר הניח וגו' (שמואל, ב), ד"א אמר דוד כנגד דור הפלגה אל תהרגם פן ישכחו בהריגה שהרגת דור המבול, אלא הניעמו בחילך טלטל אותם בעולם כמ"ש ויפץ ה' אותם משם, והורידמו על שאמרו הבה נבנה לנו עיר למה כי מרו בך:
יח. [ עריכה ]
ויהי כל הארץ שפה אחת מה כתיב למעלה מן הענין אלה משפחות בני נח ומאלה נפרדו הגוים וגו' אחרי כן ויהי כל הארץ שפה אחת, אמר שלמה (משלי, כז) אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו, מי שהוא מכה את האויל עד שהוא מעלה את השבט לשנות לו שוכח את הראשונות, בתוך הריפות בעלי עד שהוא עולה הוא שוכח את השניה אף על פי כן לא תסור מעליו אולתו, נחמן בנו של רבי שמואל בר נחמני אמר למה"ד לצנצנת מליאה חגבים עלה הראשון ונפל עלה השני ונפל והשלישי ונפל, שלישי לא למד מן השני השני לא למד מן הראשון כך עמדו דורו של אנוש קראו שמו של הקב"ה לעבודת כו"ם שנאמר (בראשית, ד) אז הוחל לקרוא בשם וגו', והקדוש ברוך הוא קרא ים אוקיינוס והציף שלישו של עולם, שנא' (עמוס, ה) הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ לה' שמו, ואומר (איוב, יד) אבנים שחקו מים תשטף ספיחיה עפר ארץ ותקות אנוש האבדת. דור המבול אמרו לאל סור ממנו ולא למדו מדור אנוש עד שמחה זכרם, דור הפלגה לא למדו מדורות הראשונות הוי אם תכתוש את האויל במכתש, מהו בתוך הריפות אלו דור הפלגה שהיו מחרפין בפיהם אחר יחידו של עולם, שפה אחת שי"ן כתיב ששפו פורעניות לעולם, אמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים ויתן לנו התחתונים נעלה לרקיע ונכהו בקרדומות, ונחלקו לג' כתות אחת אומרת נעלה ונשב שם וא' אומרת נעשה עמו מלחמה, וא' אומרת נעלה ונעבוד שם עבודת כו"ם, זו שאמרו נעלה ונשב שם, משם הפיצם ה', וזו שאמרו נעלה ונעשה עמו מלחמה נעשו קופין רוחין ושדין, וזו שאומרת נעבוד שם עבודת כו"ם בלע ה' פלג לשונם שנאמר ויפץ ה' אותם משם, רבי איבו בשם רבי יוסי הגלילי אומר בשלשה מקומות חלקו באי עולם על הקדוש ב"ה, אחת כאן, ואחת בימי יהושע שנאמר (יהושע, ט) ויקבצו יחדיו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד, ואחת בימי גוג ומגוג שנא' (תהלים, ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד וגו', וכאן ויאמרו איש אל רעהו כוש לפוט ופוט לכנען, הבה נלבנה לבנים אמר הקב"ה רשעים בהבה פשעכם, בהבה אבלבל אתכם שנא' הבה נרדה ונבלה שם שפתם. א"ר חייא בר אבא מגדל שעשו שליש נשרף שליש נבלע שליש קיים, מי שעולה לראשו רואה דקלים אשר ביריחו כחגבים. אתה מוצא מעשה דור המבול נתפרשו מעשיהם, ומעשה דור הפלגה לא נתפרשו מעשיהם. דור המבול בא איוב ופרשן שנא' (איוב, כד ב) גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו, שהיו נכנסין זה בגבולו של זה, עדר גזלו וירעו, שהיו גוזלין זה צאנו של זה. (איוב, כד ג) חמור יתומים ינהגו, שהיו רואין חמור של יתום באים ונוטלין אותו ממנו. (איוב, כד ג) יחבלו שור אלמנה, אלמנה שמת בעלה והניח לה שור באין ונוטלין אותו ממנה, כיון שרואים שאר בני אדם כך, מפשיטין בגדיהם והולכין ערומים שנא' (איוב, כד ז) ערום הלכו בלא לבוש, ואין כסות בקרה (איוב, כד ז), על שאמרו לאל סור ממנו (איוב, כא יד), מה שדי כי נעבדנו (איוב, כא טו). למה היו דומין דור המבול ודור הפלגה? לשני בני מלכים האחד אומר למלך איני יכול לעמוד בך ולא בטרחותך, והשני אומר לא כל הימנך אלא אומר הבה נבנה לנו עיר ירד הוא למטה ואנו נעלה לשמים, ואם לאו נעשה עמו מלחמה, ואעפ"כ הניחם ואמר להם עשו שנאמר (בראשית יא, ו) ועתה לא יבצר מהם, (תהלים, ב) יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו, שאלולי לא בנו היו אומרים אלו בנינו היינו עולין לשמים והיינו נלחמים כנגדו, והצליח להם ועשו, הביט בהם והפיצם שנאמר ויפץ ה' אותם משם, אמר להם אתם אומרים פן נפוץ תהיו נפוצים על פני כל הארץ, הה"ד (משלי, י) מגורת רשע היא תבואנו. וירד ה' לראות, וכי הוא צריך לרדת ולראות? והלא הכל צפוי וגלוי לפניו שנאמר (דניאל, ב) ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא, אלא ללמד לבריות שלא לגמור את הדין ושלא לומר דבר מה שלא רואין, ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהן מהו ועתה, אע"פ שמרדו בו ובעטו ועשו מגדל פשט להם הקדוש ברוך הוא ימינו לעשות תשובה כמ"ש (דברים, י) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', והן אומרים לא יבצר מהן אפילו אותן אנשים נבצרים מן העולם אינן עושין תשובה כדאמר (ירמיה ו, ט) כבוצר על סלסלות:
יט. [ עריכה ]
"הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם". בלבל לשונותם ולא יבין אחד מהן לשון של חבירו שהלשון הראשון היו מדברים בלשון הקדש ובו בלשון נברא העולם, אמר הקב"ה בעה"ז על ידי יצה"ר חלקו בריותי ונחלקו לשבעים לשון אבל לעוה"ב משוין כולן כתף אחד לקרוא בשמי ועובדין אותי שנאמר (צפניה ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" ויבטל שעבוד העכו"ם מישראל ויהיו עובדים אותו בשמחה שנאמר (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה" אבל העכו"ם יהיו עובדין אותו ברעדה כגון אדם שבנו משרת לפניו משרת בשמחה אומר אם אקלקל מעט לפני אבי אינו יכעוס עלי שהוא אוהב אותי לכך עובד בשמחה, אבל העבד הנכרי משרת ביראה אומר אם אקלקל לפניו כועס עלי לכך עובדו ביראה, כך העכו"ם מה כתיב עליהם (שם ב, א) "למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק" כל המזמור מדבר על העכו"ם, מה כתיב בסוף המזמור (שם,) "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה נשקו בר", אמר להם דוד הזהרו בעצמיכם, לא תסלפו הדרך פן יאנף ותאבדו דרך כלומר בדבר מועט הוא כועס עליכם, אבל על ישראל מה כתיב "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה" ואותו המזמור על ישראל נאמר שהרי יסדו דוד על התודה כדכתיב "מזמור לתודה":
<< · מדרש תנחומא · נח · >>