קטגוריה:משלי יא ל

1. הביטוי לקח נפש מופיע בתנ"ך בשתי משמעויות עיקריות:

א. הרג (= לקח את נפשו ממנו), כמו ב(מלכים א יט ד): "וַיֹּאמֶר 'רַב! עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי 'כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי!'";

ב. העביר ממקום למקום, כמו ב(בראשית יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ... וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן..."*.

בפסוק זה שתי המשמעויות משתלבות: החכם לוקח נפשות ומרחיק אותן ממוות, כמו ב(משלי יג יד): "תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים, לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת". במשמעות חומרית - החכם לוקח אנשים ומעביר אותם ממקום-מגורים מסוכן למקום-מגורים בטוח; במשמעות רוחנית - החכם לוקח אנשים ומעביר אותם ממחשבה שגויה ומזיקה למחשבה נכונה: "החכם הוא לוקח נפשות האנשים ומושך אותם לעבודת השם יתברך, שיקנו כלם החיים הנצחיים" (רלב"ג - פירוש שני), "שהתלמידים הם יותר טובים מבנים, שהם בנפש. וכן, מי שמלמד תורה לעם - לוקח נפשות, כי מצוות הן נגד הגוף, ותורה היא נגד הנפש" (הגאון מווילנה).

2. הפועל לוקח בא מהמילה "לֶקַח" שמשמעה "לימוד", ופירוש המשפט "לוקח נפשות חכם" הוא - "החכם מלמד לקח את נפשות תלמידיו" (ע"פ דעת מקרא).

3. בלשון המשנה, לקח = קנה, ומכאן לקח נפש = הציל אדם ממוות חומרי או רוחני, והדבר נחשב לו כאילו קנה אותו: "מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת [כדי להציל את הרעבים ממוות]... 'אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם '" (בבא בתרא יא א), "מי שהוא חכם - קונה לו נפשות, שמלמדן דרך טוב והרי הם לו כאלו קנאם, כענין שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן" (רש"י, ודומה לזה מצודת דוד).

- אולם, עד כמה שידוע לי, הפועל "לקח" בלשון המקרא אף-פעם אינו מופיע במשמעות "קנה" (גם הביטוי "לקח אישה" משמעו "הביא אישה אל ביתו", ורק בלשון חז"ל השתמשו בו כדי לציין קניין). לכן לא נראה לי ש"לוקח נפשות" משמעו "קונה אנשים".

4. המשמעות המדוייקת של המושג נפש היא רצונות וצרכים חומריים. לפי זה, לקח נפש משמעו "לקח והסיר את הרצונות והצרכים החומריים". החכם מלמד את תלמידיו כיצד להתגבר על התאוות, וכך כביכול "לוקח" להם את ה"נפש": "פרי צדיק עץ חיים - כי הצדיק יגיע אל החיים הנצחיים, ומי שהוא לוקח ומושך לעבודות הנפשיות החומריות כדי שיעוררו כלם אל השכל להשגת אלו החיים הנצחיים, הוא חכם" (רלב"ג). כך, אולי, פירש רבי יהודה הנשיא; ראו "הקבלות".

הפסוק מלמד, שההשקעה הצודקת וגם החכמה ביותר היא ההשקעה בבני אדם - "הון אנושי".

אברהם אבינו גילה בחכמתו שיש בורא לעולם, והוא השתדל לעשות נפשות לרעיון - לקחת אנשים ולקרב את נפשם אל ה', (בראשית יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ... וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן". "ולכן, החכם יטרח לתקן הנפשות... כמו שעשה אברהם אבינו" (רמ"ד ואלי).

רבי יהודה הנשיא נהג לחפש את בניהם של חבריו הצדיקים שנפטרו, ולראות מה מעשיהם.

לרבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, היה בן בשם יוסי. לאחר פטירתו של אביו, הבן יצא לתרבות רעה ועסק בזנות.

כששמע על כך רבי יהודה הנשיא, הוא החליט לנסות להציל אותו. הוא מינה אותו לרב, ושלח אותו לישיבה של הרב שמעון בן איסי בן לקוניא. כל היום היה אותו הבן אומר 'אני רוצה לחזור לעירי!' אמר לו ראש הישיבה 'עשו אותך חכם, פרסו עליך גלימה מזהב, וקוראים לך 'רבי', ואתה רוצה לחזור לעירך?!' אמר הבן 'אני נשבע שאני עוזב את עירי!'.

בסופו של דבר גדל הילד ונעשה תלמיד בישיבתו של רבי יהודה הנשיא. כששמע רבי את קולו, קרא עליו את הפסוק שלנו: "פרי צדיק עץ חיים - זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון; ולוקח נפשות חכם - זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא" (בבלי בבא מציעא פה א). רבי, כנראה, פירש את הפסוק כך:

פרי צדיק עץ חיים = בנו, פרי-בטנו של אדם צדיק, מחובר בפנימיותו לעץ חיים, הוא עדיין זוכר מהבית את ההנהגות והדיבורים של אביו הצדיק, ויש לו פוטנציאל להיות צדיק בעצמו: "זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון".

ולוקח נפשות חכם = אדם חכם יודע לקחת ולהסיר את מעטה החומריות, את הנפש החומרית המסתירה על הצדיקות הפנימית (נפש = הצד הגשמי של החיים); אדם חכם יודע ללמד לקח, וכן לקחת ולהביא את נפשו של הבן מכל מקום שהיא נפלה אליו בחזרה אל עולם התורה: "זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא".

מונבז היה מלך בממלכת חדייב, ממלכה באיזור נהר החידקל. הוא התגייר יחד עם אמו בסוף ימי הבית השני. כשהיתה שנת בצורת, הוא בזבז את כל אוצרותיו ואוצרות אבותיו כדי להציל את הרעבים ממוות. אחיו מתחו עליו ביקורת ואמרו לו "אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם!" אך הוא ענה להם: "'אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם'" (בבא בתרא יא א). הוא כנראה פירש את הפסוק כך:

פרי צדיק עץ חיים = תוצאת מעשיו של אדם צדיק היא חיים (פרי = משל לתוצאה); הצדיק עוסק בהצלת חיים.

ולוקח נפשות חכם = גם אדם חכם עוסק בהצלת חיים, לוקח את הנפשות (נפש = אדם חי) ומציל אותן ממוות.

הצלת חיים אינה רק מעשה של צדק, אלא גם מעשה של חכמה: בהצלת נפשות יש גם תועלת כלכלית, ומי שמציל חיים "גונז אוצרות נפשות" שהם יקרים יותר מ"אוצרות ממון". זו תשובתו של מונבז לאחיו, שהאשימו אותו שהוא מבזבז כספים כדי להציל נפשות (ראו פירוש על אגדה זו בעקדת יצחק שער קא).

רעיון זה נכון עוד יותר בימינו, כאשר הכלכלה מתקדמת ומתבססת יותר ויותר על שכל ומחשבה. כל אדם חי יכול להמציא המצאה שתשפר את איכות חייהם של אנשים רבים, ותגדיל את העושר הכללי של החברה; לכל אדם חי ישנו ערך כלכלי, מעבר לערך העצמי שלו כאדם שנברא בצלם אלהים. הפסוק מלמדנו, שהצלת חיים היא לא רק מעשה של צדק אלא גם מעשה של חכמה.