משנה יבמות ו ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת יבמות · פרק ו · משנה ו | >>
לא יבטל אדם מפריה ורביה, אלא אם כן יש לו בנים.
בית שמאי אומרים, שני זכרים.
ובית הלל אומרים, זכר ונקבה, שנאמר, (בראשית ה) זכר ונקבה בראםכג.
נשא אשה, ושהה עמה עשר שנים, ולא ילדה, אינו רשאי לבטל.
גירשה, מותרת לינשא לאחרכז.
ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים.
ואם הפילה, מונה משעה שהפילה.
האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה.
רבי יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר, (בראשית א) ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו.
לֹא יִבָּטֵל אָדָם מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה,
- אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בָּנִים.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי זְכָרִים.
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זָכָר וּנְקֵבָה,
- שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם".
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זָכָר וּנְקֵבָה,
- נָשָׂא אִשָּׁה, וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה,
- אֵינוֹ רַשַּׁאי לִבָּטֵל.
- גֵּרְשָׁהּ,
- מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְאַחֵר,
- וְרַשַּׁאי הַשֵּׁנִי לִשְׁהוֹת עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים.
- וְאִם הִפִּילָה,
- מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁהִפִּילָה.
הָאִישׁ מְצֻוֶּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אֲבָל לֹא הָאִשָּׁה.
- רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר,
- עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (בראשית א, כח):
- "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ":
- עַל שְׁנֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (בראשית א, כח):
לא יבטל אדם - מפריה ורביה,
- אלא אם כן - יש לו בנים.
- בית שמאי אומרין:
- שני זכרים.
- ובית הלל אומרין:
- זכר ונקבה,
- שנאמר: "זכר ונקבה בראם" (בראשית ה ב).
- נשא אישה -
- ושהת עימו עשר שנים - ולא ילדה,
- אינו רשאי ליבטל.
- גירשה - מותרת להינשא לאחר,
- ורשאי השני - לשהות עימה עשר שנים.
- ואם הפילה - מונה משעה שהפילה.
- ושהת עימו עשר שנים - ולא ילדה,
- האיש - מצווה על פריה ורביה,
- אבל - לא האישה.
- רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
- על שניהם הוא אומר:
- "ויברך אותם אלוהים, ויאמר להם אלוהים פרו ורבו" (בראשית א כח).
בית שמאי מביאים ראיה ממשה, ובית הלל סברי משה שנמנע מן האשה לפי שהנבואה שורה עליו תמיד, ואין מביאים ממנו ראיה לאחרים, אבל המצוה זכר ונקבה שבהם יתקיים המין רוצה לומר בזכרים ובנקבות.
והסיבות המונעות ההריון הם רבות והם ידועות אצל הרופאים, ואפשר שתהיה סיבה זה מן האיש לבדו או מן האשה לבדה או משניהם יחד, ולפיכך כשגרשה ישאנה אחר, ואינה מותרת להנשא לשלישי לפי שכבר הוחזקה.
וטעם עשר שנים - אמרו "מקץ עשר שנים לשבת אברם"(בראשית טז, ג), ומיד נתאמת לשרה שהיא עקרה ונתנה לו הגר.
וצריך שיהיה כל העשר שנים מתמידי בתשמיש כדי שיעלו לחשבון, ולפיכך ימי חוליים או פרידת אחד מהם שהלכו בדרך, אינם עולים מכלל העשר שנים. וכשיהיה העניין כך, מיד אינו מותר לו להשאר עמה. ויוציא ויתן כתובה אם היא אומרת שהסיבה ממנו שאינו יורה כחץ. ואין פוטרו מלפרוע הכתובה אלא הודאתה שהוא יורה כחץ, ולפיכך הוא יכול להחרים חרם סתם בשם מי שיודע שאני יורה כחץ ולא תודיע הדבר. ואם הוא יטעון שהיא הפילה בתוך עשר שנים כדי שיעמוד עמה, ותאמר היא שלא הפילה, יוציא ויתן כתובה לפי שהיא אינה חשודה לאחזוקי נפשה כעקרה.
ואין הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה:
בית שמאי אומרים שני זכרים - דילפינן ממשה שפירש מן האשה לאחר שנולדו לו שני זכרים:
ובית הלל אומרים זכר ונקיבה שנאמר זכר ונקבה בראם - וממשה אין ראיה שעל פי הדבור עשה כד:
ושהה עמה עשר שנים וכו' - כדאשכחן באברהם לאחר ששהה עשר שנים עם שרה ולא ילדה נשא הגר. כה וימים שישב עמה בחוצה לארץ לא עלו מן המנין, דדלמא ישיבת חוץ לארץ גרמה. וכל הימים שהאיש או האשה חולים או חבושים בבית האסורים וכיוצא בזה מדברים שמונעים התשמיש אין עולין למנין עשר שנים:
גירשה מותרת לינשא לאחר - דשמא לאו מינה הוי אלא מיניה. וכשהוא מגרשה נותן לה כתובתה אם טוענת דמיניה הוא כו שאינו יורה כחץ, ומטילין חרם עליה אם יודעת שהוא יורה כחץ וטוענת עליו טענת שקר:
האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה - דכתיב (בראשית א) פרו ורבו וגו' וכבשוה, וכבשה כתיב חסר וי"ו, האיש שדרכו לכבוש את האשה הוא מצווה על פריה ורביה:
רבי יוחנן בן ברוקא אומר וכו' - ולית הלכתא כותיה:
לא יבטל אדם מפריה ורביה. מלת יבטל היו"ד בחיר"ק והבי"ת בקמ"ץ והטי"ת דגושה שהוא מבנין התפעל והא דלא תנן לא יבטל אדם פריה ורביה כו' נ"ל לפי שאע"פ שמשמש מטתו אפשר שלא יוליד ונמצא שפריה ורביה לאו בידו ולכך לא שייך למתני לא יבטל ולשון הרמב"ם בפט"ו מה"א לא יבטל מלפרות ולרבות:
ובה"א זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם. וב"ש אין דנין אפשר משא"א דאי לא איבראי חוה לא הוה נקבה אחריתי אבל הכא מי שיש לו שני זכרים נקבות הרבה בעולם. ומ"ש הר"ב לב"ה דממשה אין ראיה שע"פ הדיבור עשה שנאמר (דברים ה') לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי:
ושהה עמה עשר שנים וכו'. כתב הר"ב כדאשכחן באברהם לאחר ששהה עשר כו' ויצחק ששהה עשרים שהרי בן ארבעים שנה היה בקחתו את רבקה ובן ששים שנה בלדת אותם תירצו בגמרא דיצחק עקר הוה ויודע שמחמת עצמו הוא וכו' ורש"י בפירש החומש כתב על פי הברייתא דסדר עולם דבת ג' נשאה ושהה עשרה עד שתהא ראויה לילד ואחר כך עוד עשרה כמו שעשה אביו:
גירשה. כתב הר"ב נותן לה כתובתה אם היא טוענת דמיניה הוא שאינו יורה כחץ לפי שהיא נאמנת בזה שהיא יודעת ומרגשת אם יורה כחץ אם לאו והוא אינו מרגיש. גמרא. ומ"ש מטילין חרם כו' לפי שכל שאין טוען בבריא אין משביעין אפילו היסת. אבל מתקנת הגאונים להחרים סתם ואף על פי שבכל מקום לא הזכירו אלא חרם סתם ואף לשון הרמב"ם בכאן ובחיבורו פט"ו מה"א כתב חרם סתם אין לתפוס בזה על הר"ב שכתב ומטילין חרם עליה לפי שבכאן אין מי שיודע בדבר אלא היא א"כ החרם סתם הרי אין יכול לחול כי אם עליה:
[* מותרת לינשא לאחר. לשני אין לשלישי לא. מתני' [מני רבי] היא כמ"ש כבר לעיל סוף פרק ב']:
(כג) (על המשנה) זכר כו'. וב"ש אין דנין אפשר משא"א דאי לא אבראי חוה לא הוה נקבה אחריתי אבל הבא מי שיש לו שני זכרים נקבות הרבה בעולם. גמרא ורש"י:
(כד) (על הברטנורא) שנא' לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי. גמרא:
(כה) (על הברטנורא) ויצחק ששהה כ' שהרי בן מ' היה בקחתו את רבקה ובן ס' בלדת אותם. תירץ בגמרא דיצחק עקר היה ויודע שמחמת עצמו הוא. ורש"י בחומש ע"פ הברייתא, דבת שלש נשאה ושהה י' עד שתהיה ראויה לילד ואח"כ עוד י' כמו שעשה אביו:
(כו) (על הברטנורא) לפי שכל שאין טוען בבריא אין משביעין אפילו היסת אבל מתקנת הגאונים להחרים סתם. ועתוי"ט:
(כז) (על המשנה) לאחר. לשני אין לשלישי לא ומתניתין מני רבי היא:
לא יבטל אדם מפריה ורביה וכו': היו"ד בחיר"ק והב' בקמ"ץ וכתוב בתוי"ט והא דלא תנא לא יבטל כו' ונכון הוא וביד פט"ו דהלכות אישות סי' ב' ד' ז' י"ב י"ד ובטור א"ה סי' א'. וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דמרישא שמעינן לה דקתני כהן הדיוט לא ישא אילונית ולאו דוקא כהן וכו' מ"מ איצטרך הכא לדיוקי דבגמ' דדייק הא יש לו בנים מפריה ורביה בטיל מאשה לא בטיל או לדיוק אחרינא הא יש לו בנים בטל מפריה ורביה ומאשה בת בנים נמי בטיל או משום פלוגתא דב"ש וב"ה הדר תני לה ע"כ: ובגמ' מתני דקתני אא"כ יש לו בנים דדייקת מינה הא אם יש לו יבטל דלא כר' יהושע דתניא ר' יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח את ידך וכתב הרא"ס ז"ל וז"ל בכל הספרים כתוב מתני' דלא כר' יהושע והרי"ף ז"ל לא כתבה והביא על מתני' דלא יבטל אדם מפרוה ורביה מימרא דרב נחמן דאסור לעמוד בלא אשה אע"פ שיש לו כמה בנים משמע דס"ל דאיתא למתני' ודר' יהושע ורב נחמן וכדמפ' תלמודא נפקת מינה למכור ס"ת כלומר לעולם יש לו ליקח אשה בת בנים כר' יהושע אם ספק בידו אבל אם אין ספק בידו אם אין לו בנים ימכור ס"ת ויקח אשה בת בנים ואם יש לו בנים אינו מחויב למכור ס"ת כדי שיקח אשה בת בנים אלא יקח אשה שאינה בת בנים ואל יעמוד בלא אשה כדרב נחמן אבל לפי הספרים דגרסי מתני' דלא כר' יהושע משמע דפליגי ולר' יהושע אפי' קיים פריה ורביה ימכור ס"ת לישא אשה בת בנים אלא דהא איכא לר' יהושע בין כשיש לו בנים ובין אם אין לו אם נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אם אין לו בנים חייב לגרשה כדי לקיים פריה ורביה ואם יש לו בנים אינו מחויב לגרשה דר' יהושע לא קאמר אלא לכתחלה ישא אשה בזקנותו שהיא בת בנים אבל אינו חייב לגרשה אם אינה בת בנים עכ"ל ז"ל: ובגמ' תניא ר' נתן אומר בש"א שני זכרים ושתי נקבות ובה"א זכר ונקבה ותניא אידך ר' נתן אומר בש"א זכר ונקבה ובה"א או זכר או נקבה ותרי תנאי אליבא דר' נתן ובגמ' מפרש טעמייהו ובגמ' אמר שמואל אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לו לעמוד בלא אשה אפילו דלאו בת בנים כגון עקרה או זקנה או אילונית משום הרהור דלא טוב היות האדם לבדו:
נשא אשה ושהה עמה: ס"א ושהתה עמו:
ולא ילדה אינו רשאי לבטל: אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה ואע"ג דאמרה דיירנא עמיה בסהדי שלא יקרב אלי לא שבקינן לה דכל כמה דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתי אלא יוציא ויתן כתובה ומותרת לינשא לשני ואע"פ שאין לו בנים כך מפורש בגמ' בס"פ המדיר: ומשמע מן הירושלמי דלא ילדה לאו דוקא דה"ה אם היו לו בנים ומתו מונה לה משעה שמתו ויש שפירשו דכל שיש לה ולד אחד חי אין כופין אותו לגרשה דהא ילדה ומתני' ולא ילדה קתני אלא שיש מפרשי' אחרי' דהאי ולא ילדה ארישא דמתני' דמצות פריה ורביה אזכר ונקבה קאי א"כ כל שלא ילדה זכר ונקבה אינו רשאי לבטל ואם מת האחד שילדה אין מונין לה משעה שמת אלא משעה שפסקה מלדת והרשב"א ז"ל כתב שראשון נראה לו עיקר נמוקי יוסף: עוד כתב בשם הריטב"א ז"ל דהא דאמרי' בגמרא שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין לאו למימרא שאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין לדרים בח"ל דא"כ בטלת כל תורת משנה זו וכל הסוגיא שעליה מבני בבל והא לא אפשר שתהא כולה שמעתא לבני ארץ ישראל ועוד שמצות פריה ורביה חובת הגוף היא אלא אין דברים אלו אמורים אלא באברהם אבינו שהיה עקר ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול אלא בארץ ומייתי לה השתא ללמדנו דזמן הראוי לפקידה בעינן כדדייק סיפא דברייתא לפיכך וכו' ולומר דכי היכי דאברהם לא היה זמן ח"ל ראוי לו כן לאחרים חלה הוא או חלתה היא וכו'. עוד כתב ר"י ז"ל שאם עלה שום אדם מח"ל לא"י שלא יעלה לו מה שדר בח"ל כלל ואפי' דר כמה שנים כי אולי בזכות הארץ יבנה ממנה ומונה משעת כניסתו לארץ עשר שנים כמו שמנה אברהם אבינו עכ"ל ז"ל:
גרשה מותרת לינשא לאחר: מתני' רבי היא דשני אין שלישי לא דבתרי הויא חזקה ס"ל בין הכא גבי נשואין בין גבי מילה בברייתא דמלה ראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול עד שיתחזק הולד בין גבי שור מועד דבעינן שהעידו בו שלשה פעמים בין גבו מי שלקה ושנה בב"ד בין גבי קביעות וסת דאשה או עקירת וסת וקיי"ל בנשואין ומילה כרבי דספק נפשות הם וכן במלקיות גם כן קיי"ל כרבי כדי לבער הרשעים אבל בוסתות ושור המועד קיי"ל כרשב"ג לקולא גבי וסתות משום דהוו דרבנן וגבי שור המועד משום שאין מוציאין ממון מחזקתו אלא בדבר ברור לפיכך אזלינן לקולא:
מונה משעה שהפילה: כיון דקתני סתמא אפי' הפילה תוך מ' יום לעיבורה דלא הוי אלא כמיא בעלמא מונה לה בשעה שהפילה ואם שהתה עשר שנים ולא נתעברה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה אחרת עליה נמוקי יוסף: והכריח ורב אלפס ז"ל דכל הני דאיתא בגמ' דיוציא ויתן כתובה הייני דוקא מנה מאתים אבל תוספת לא וכמו שכתבתי באורך ס"פ אלמנה נזונת: ובטור אה"ע סי' ט' וסי' קנ"ד וכתוב שם בב"י בשם תשובת הריב"ש ז"ל דעת קצת מפרשי' דדוקא קתני מתני' שהתה עשר שנים ולא ילדה הא אם ילדה ולד של קיימא אע"פ שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה אין כופין אותו להוציא מיהו היינו בזו שלא הוחזקה עקרה עדיין ואפשר שתלד לו עוד שהרי כבר זכה ליבנות ממנה אבל בזקנה שאין לה תקנה אע"פ שילדה לו כיון שאין לו בנים כשיעור הצריך לקיום המצוה כופין אותו להוציא אין צריך לומר לדעת מי שאומר דשהתה עשר שנים ולא ילדה ארישא קאי כלומר שלא ילדה ולד קיימא השיעור הצריך ע"כ ונרמז קצת ממנו כבר בשם נמוקי יוסף:
האיש מצוה על פריה ורביה אבל לא האשה: רב יוסף יליף לה מקרא דכתיב אני אל שדי פרה ורבה לשון יחיד דההוא קרא דויברך אותם ויאמר להם אלהים פרו ורבו לשון ברכה בעלמא ולא למצוה:
ר' יוחנן בן ברוקא אומר וכו': והגיה ה"ר יהוסף ברוקה בה"א. פ' השולח (גיטין ד' מ"ג) ובפ"ק דקדושין ד' ל"ה ובירושלמי ספ"ד דתענית ודפ"ק דמגלה ד' ס"ט:
יכין
זכר ונקבה: ובמתו והניחו זכר ונקיבה ביחד מבין שניהן, יצא. ואפ"ה אסור מדרבנן לישב בלא אשה, ובאפשר ישא בת בנים [(שו"ע אה"ע, א)]:
נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל: כשלא קיים פו"ר. ובהיה הוא או היא בדרך או חולה, אינו עולה למניין [שם קנ"ד]:
ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים: אבל לג' לא תנשא:
האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה: והכי קיי"ל [סי' א']. מיהו באין לה בן ובת וטוענת שהוא גורם מדאינו יורה כחץ, וטוענת שרוצה בן שתשען עליו מטילין חרם סתם אם טוענת שקר ואז צריך לגרשה [(שו"ע אה"ע קנד, ו)]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת