מפרשי רש"י על בראשית ג כ
רש"י
"ויקרא האדם" - חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא האדם שמות ולא הפסיק אלא ללמדך שעל ידי קריאת שמות נזדווגה לו חוה כמו שכתוב ולאדם לא מצא עזר כנגדו לפיכך ויפל תרדמה וע"י שכתב ויהיו שניהם ערומים סמך לו פרשת הנחש להודיעך שמתוך שראה אותם ערומים וראה אותם עסוקים בתשמיש נתאוה לה ובא עליהם במחשבה ובמרמה
"חוה" - נופל על לשון חיה שמחיה את ולדותיה כאשר תאמר מה הוה לאדם (קוהלת ב) בל' היה
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיִּקְרָא הָאָדָם – חָזַר הַכָּתוּב לְעִנְיָנוֹ הָרִאשׁוֹן (לעיל ב,כ): "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת". וְלֹא הִפְסִיק אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁעַל יְדֵי קְרִיאַת שֵׁמוֹת נִזְדַוְּגָה לוֹ חַוָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", לְפִיכָךְ "וַיַּפֵּל תַּרְדֵּמָה". וְעַל יְדֵי שֶׁכָּתַב "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרֻמִּים" סָמַךְ לוֹ פַּרְשַׁת הַנָּחָשׁ, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁרָאָה עֶרְוָתָהּ וְרָאָה אוֹתָם עֲסוּקִים בְּתַשְׁמִישׁ נִתְאַוָּה לָהּ, וּבָא עֲלֵיהֶם בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמִרְמָה.
חַוָּה – נוֹפֵל עַל לְשׁוֹן "חַיָּה" שֶׁמְּחַיָּה אֶת וְלָדוֹתֶיהָ. כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר (קהלת ב,כב): "מֶה הֹוֶה לָאָדָם" בִּלְשׁוֹן "הָיָה".
מפרשי רש"י
[לד] חזר לענין הראשון. דאם לא כן למה כתב כאן "ויקרא האדם שם אשתו חוה" ולא כתב זה גבי בריאתה. וקשה דלפי זה לא היה צריך לתרץ למה סמך בריאת חוה אל קריאת השמות, דהא לא קשה רק שיסמוך קריאת שמה אל בריאתה, ובזה שהוא צריך לסמוך "והנחש היה ערום" (פסוק א) אל "ויהיו שניהם ערומים" (לעיל ב, כה) לומר מאיזה עצה קפץ הנחש על חוה (רש"י פסוק א) - בזה יתורץ הכל, שהרי צריך לסמוך בריאת חוה אל קריאת השמות - לומר שברא חוה וקרא לה שמה, וצריך לסמוך גם כן "והנחש היה ערום" אל "ויהיו שניהם ערומים" לומר מאיזה עצה קפץ הנחש עליה, ואם כן הכל כסדר, וצריך לומר דהוי ליה למיכתב קריאת שם חוה אצל קריאת שם הבהמות, ואף על גב דבאותו שעה לא היתה נבראת חוה, ואיך יסמוך קריאת שם חוה אל קריאת השמות, מה בכך, אף על גב שהיה נכתב קריאת שם חוה אצל קריאת השמות - בודאי ידעינן דקריאת שמה היה אחר שנבראה, אלא שהקדים (קריאת שמה) [בריאת חוה] לסמוך (קריאת שמה) [בריאת חוה] אל קריאת שם הבהמות. וכן משמע שהרי אמר 'חזר לענין הראשון ויקרא האדם שמות', שמע מינה דהוי למכתב קריאת שמה אצל קריאת שם הבהמות (לעיל ב, כ), ולפיכך הוצרך לתת טעם שכתב בריאת חוה שם - מפני שעל ידי קריאת השמות נזדווגה לו חוה:
ואין נראה כלל פירוש זה שיהיה נכתב קריאת שמה קודם בריאתה, שדבר זה לא נמצא בשום מקום, ולפיכך צריך לפרש דודאי לא קשה רק שיכתוב קריאת שמה אחר בריאתה ולא קודם לכן, ואל יקשה לך דהיאך 'חזר לענין הראשון', דהא בענין הראשון - דהיינו קריאת שמות - עדיין לא נבראת חוה, ואיך יקרא לה שם קודם שנבראת, ואם רוצה לומר לענין הראשון אחר בריאתה - אין זה ש'חוזר לענין הראשון', שכבר הפסיק מקריאת השמות ודבר מבריאת חוה, אין זה קשיא, שכיון שהתחיל הכתוב לדבר בקריאת שמות הנה גם כן בריאת חוה מענין הזה, שהכתוב אומר (ר' לעיל ב, כ) "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולכל חיה ולאדם לא מצא עזר" - עד שברא לו חוה, וגם לאשתו קרא שם, נמצא כי גם בריאת חוה הוא מענין קריאת השם. ומה שנתן הטעם לענין סמיכות "ולאדם לא מצא עזר", מפני שעל ידי קריאת השם נזדווגה לו חוה, ולא פירש הטעם כי בא לפרש בריאת חוה ולומר כי גם לאשתו קרא שם, והשתא הוי כסדר, זה אינו, דאם לא בא רק לומר בריאת חוה היה לו להקדים בריאת חוה - כדי שיפרש כל קריאת השמות ביחד, אלא על ידי קריאת שמות נזדווגה לו חוה:
והא דהקשה כאן דהוי ליה לסמוך "ויקרא שם אשתו" קודם "והנחש היה ערום" ולעיל (פסוק א) הקשה דהוי למכתב "ויעש אלקים את כתנות עור" קודם "והנחש היה ערום", כבר נתפרש זה למעלה (אות א) דקאי על "ויהיו שניהם ערומים" דהוי ליה לסמוך אחריו "ויעש אלקים כתנות עור וילבישם" כמו שנתבאר למעלה, והכא קאי על "ויקרא האדם וגו'", והוקשה לו דהוי למכתב זה למעלה גבי בריאת חוה:
[לה] מה הוה בלשון היה. כי אותיות אהו"י מתחלפין: