מפרשי רש"י על בראשית ב יט
<< | מפרשי רש"י על בראשית • פרק ב' • פסוק י"ט |
• ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יד • טו • יח • יט • כא • כב • כג • כד •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיִּ֩צֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כׇּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃
רש"י
"ויצר וגו' מן האדמה" - (חולין כז) היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה ויעש אלהים את חית הארץ וגו' אלא בא ופי' שהעופות נבראו מן הרקק לפי שאמר למעלה מן המים נבראו וכאן אמר מן האדמה נבראו ועוד למדך כאן שבשעת יצירתן מיד בו ביום הביאם אל האדם לקרות להם שם ובדברי אגדה (ב"ר) יצירה זו לשון רידוי וכבוש כמו (דברים כ) כי תצור אל עיר שכבשן תחת ידו של אדם
"וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו'" - סרסהו ופרשהו כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם הוא שמו לעולם
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיִּצֶר מִן הָאֲדָמָה – הִיא יְצִירָה הִיא עֲשִׂיָּיה הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה (א,כה): "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ...". אֶלָּא בָּא וּפֵרַשׁ שֶׁהָעוֹפוֹת נִבְרְאוּ מִן הָרְקָק: לְפִי שֶׁאָמַר לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם נִבְרְאוּ, וְכַאן אָמַר מִן הָאֲדָמָה נִבְרְאוּ (חולין כז,ב). וְעוֹד לִמֶּדְךָ כַּאן שֶׁבִּשְׁעַת יְצִירָתוֹ מִיָּד בּוֹ בַיּוֹם הֱבִיאָם אֶל הָאָדָם לִקְרוֹת לָהֶם שֵׁם. וּבְדִבְרֵי אַגָּדָה (בראשית רבה יז,ד): יְצִירָה זוֹ לְשׁוֹן רִדּוּי וְכִבּוּשׁ, כְּמוֹ (דברים כ,יט): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר" – שֶׁכְּבָשָׁן תַּחַת יָדוֹ שֶׁל אָדָם.
וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה... – סָרְסֵהוּ וּפָרְשֵׁהוּ: "כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם שֵׁם, הוּא שְׁמוֹ" לְעוֹלָם.
מפרשי רש"י
[לו] ועוד ללמדך וכו'. פירוש דאין לומר כי לא בא הכתוב ללמוד שהעופות נבראו מן הרקק, דאם כן בהמה למה לי למכתב. ובהאי פירושו נמי לא סגי - דבא ללמוד שבשעת יצירתן הביאן אל האדם כו' - דאם כן "מן האדמה" דכתב למה לי, לא הוי למכתב רק 'ויצר אלקים את כל חיות השדה'. ומפני שקשה דהוי למכתב 'ויעש' כדכתיב לעיל (א, כה), דרשו רז"ל (ב"ר יז, ד) שהוא לשון כבוש, כמו "כי תצור" (דברים כ', י"ט). ואל תרחיק זה הפירוש עם שהוא נראה רחוק, כי כאשר תבין מאוד תמצא שהוא דבר נפלא, כי כל לשון 'צורה' הוא בעצמו לשון רדוי וכבוש, כי הוא צר ועושה גבול וחוק לאותו דבר, וזהו כיבושו, שכובש את הדבר באותו צורה להיות לו גבול זה. ומתחלה כאשר לא היה האדם - נכתב (לעיל א, כה) "ויעש", ועכשיו שנברא האדם נכתב "ויצר", לפי שהצורה נותנת לדבר חוק וגבול, ולכך נקרא 'צורה', וכאשר נברא האדם - על ידי צורתן שנתן לבהמות היה כובשן שיהיו תחת האדם. שכל דבר שיש לו גבול הוא תחת אחר, ולפיכך צורתו זאת - הוא כבוש בעצמו תחת האדם שהוא יותר עליהן, והבן זה:
[לז] סרסיהו וכו'. דאין לומר כמשמעו "כל אשר לו נפש חיה הוא שמו", ד"נפש חיה" בלא קריאתו של אדם הוא שמו, שהרי הוא נפש חיה: