ביאור:שמות ב
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שמות פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ (מהדורות נוספות של שמות ב, למהדורה המעומדת)
| מציאת משה, מאת ג'ובני בטיסטה טייפולו, אמצע המאה ה-18 |
א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי עמרם נשא לאישה את יוכבד (להלן ו, כ). ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב טוב במיוחד הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים חודשים. ג וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ להחביא אותו (אולי כי הבכי שלו היה חזק מידי) וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת סירה קטנטנה גֹּמֶא קלועה מקני גומא פפירוס שגדל על שפת היאור וַתַּחְמְרָה אטמה אותה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת, וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד. וַתָּשֶׂם בַּסּוּף במים, בין צמחי הסוף. הסוף הוא עשב המגיע לכדי 2 מטר וכך הסתיר את התיבה, וכן מנע ממנה להסחף במים עַל שְׂפַת הַיְאֹר. ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מִרְיָם (טו, כ) מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ כדי לדעת מה יקרה לו. ה וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר. וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ שפחתה וַתִּקָּחֶהָ. ו וַתִּפְתַּח, וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה נַעַר תינוק (בלשון המקרא "נער" משמש גם לתאר ילד או תינוק) בֹּכֶה, וַתַּחְמֹל עָלָיו, וַתֹּאמֶר: "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה". ז וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה: "הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת כי מינקת מצרייה לא תסכים להניק ילד עברי וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד"? ח וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: "לֵכִי". וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד ליוכבד (מבלי לגלות לבת פרעה שהיא אם הילד). ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: "הֵילִיכִי הוליכי, שאי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ". וַתִּקַּח הָאִשָּׁה יוכבד הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ. י וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה, וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא יוכבד אימו שְׁמוֹ 'מֹשֶׁה' מציל, מושיע (מתוך תקוה ונבואה שהוא יוציא את ישראל ממצרים) וַתֹּאמֶר יוכבד הסבירה לבת פרעה שפירוש השם בעברית הוא: "כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ משיתי אותו (מהמים)".
| משה מגן על בנות יתרו, מאת Cesare Dandini, סביבות 1635 |
יא
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם במשאות שסובלים על כתפם, וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.
יב
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה הוא פנה והסתכל לצדדים, וַיַּרְא וראה כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ והכה אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.
יג
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים רבים ומכים זה את זה. וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לזה שהתחיל להכות: "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ"?
יד
וַיֹּאמֶר: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ? הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי"? וַיִּירָא ויפחד מֹשֶׁה, וַיֹּאמַר: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר שהרגתי מצרי".
טו
וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה. וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן, וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר.
טז
וּלְכֹהֵן מִדְיָן הוא יתרו הנקרא גם בשם רעואל שֶׁבַע בָּנוֹת, וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה הן שאבו מים מהבאר וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים שקתות, חפירות או כלי קיבול המחזיק מים לשתיית הצאן לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן.
יז
וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם. וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן הציל אותן מהרועים וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם.
יח
וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן, וַיֹּאמֶר: "מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם"?
יט
וַתֹּאמַרְןָ: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים, וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן".
כ
וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו: "וְאַיּוֹ ואיפה הוא? לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ? קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם".
כא
וַיּוֹאֶל והסכים מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ עם האיש, עם רעואל, וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה.
כב
וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם גר שם, לזכר התקופה בה משה היה גר בארץ זרה, במדין, כִּי אָמַר "גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה". {פ}
כג
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם עברו שנים רבות, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם המלך ששיעבד את בני ישראל, ואולי קיוו להקלה בעבודה, אך זו לא הגיעה, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.
כד
וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם אנחתם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת הברית שהוא כרת עִם אַבְרָהָם, אֶת עם יִצְחָק וְאֶת ועם יַעֲקֹב.
כה
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֵּדַע שם אל ליבו את מצבם אֱלֹהִים. {ס}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- סיפור המפגש עם נערה על יד הבאר (כאן החל מפסוק טו) היא דוגמה טובה לסצנת דפוס. זו מתרחשת בפגישות בין אליעזר עבד אברהם (כבא כוחו של יצחק) לרבקה (בראשית כד) ובין יעקב לרחל (בראשית כט). המוטיבים המרכזיים המאפיינים סצנת דפוס זו הם: היציאה של הגבר לארץ נכר, פגישה בנערה ליד באר, השקיית הצאן, חזרתה של הנערה לביתה לבשר למשפחתה תוך שימוש בפעלים המעידים על חיפזון, עריכת סעודה לכבוד הגבר ואירוסין או נישואין.
| נערה מצרית קוצרת גומא פפירוס על שפת הנילוס |
- "וַיֵּלֶךְ אִישׁ", "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ", "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה", "אֵם הַיָּלֶד", "אִישׁ מִצְרִי... אִישׁ עִבְרִי", "וּלְכֹהֵן מִדְיָן" - דוקא ספר שמות נפתח עם אנשים ללא אזכור שמם. היעדר השמות מסמל את התרבות המצרית שהתהדרה בטכנולוגיה מתקדמת אך לא ראתה את האדם. שלושה גיבורים מרדו בשעבוד של האנונימיות: שפרה, פועה ומשה. (להרחבה ר' במאמרו של נדב הכהן באתר מקור ראשון)
- מתי נודע למשה שהוא יהודי? ההסבר המקובל הוא שתמיד משה ידע שהוא יהודי. הראיה (היחידה?) לכך היא הפסוק "ויצא אל אחיו". אין זו ראיה מוצקה, שכן ייתכן שאנו הקוראים יודעים שאלו אחיו, אך משה טרם ידע זאת. אולם אם נשער שלמשה נודע שהוא יהודי בשלב יותר מאוחר, ועדיין הוא חושב עצמו למצרי, אזי נקרא את הסיפור באופן שונה במעט: משה מציל את האיש העברי ומפריד בין העבריים הנצים לא בשל הזדהות לאומית, אלא מתוך תחושת צדק. בנות רעואל אומרות "איש מצרי הצילנו", כי כך משה הציג את עצמו. בכל מעמד הסנה משה מתייחס לה' כ"א-לקי אבותיכם", ולא "אבותינו". הוא לא מבין איך הוא קשור למשולש ה'-ישראל-פרעה, ולכן הוא שואל: "מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" משה חושש שכשהוא יאמר לעם ישראל שה' התגלה למצרי שכמותו, "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נגלה אליך ה'". ראב"ע מפרש "כבד פה וכבד לשון" – "שאינו מדבר לשון מצרים", אבל מסתבר יותר שהוא דווקא ידע מצרית (שהרי שם הוא גדל), והוא דווקא לא ידע עברית, כי משה אומר משפט זה כשהוא חושש לדבר עם ישראל, ולא עם פרעה. זה מסביר גם למה משה טרם מל את בנו. בסוף מעמד הסנה ה' חושף את הגילוי המרעיש כך: "הלא אהרון אחיך הלוי...". משה מבין שיש לו אח, לוי, ישראלי, ומבין גם את זהותו שלו. מיד משה מפסיק להתווכח, ומתגייס למשימה של הצלת עמו. מובן שאין בפרשנות זו מלהנמיך את קומתו האדירה של משה. ההפך הוא הנכון, אנו קוראים על נכונותו של משה לעזור לעם לא לו, ועל היכולת שלו לשנות את כל מהלך חייו, כאשר הוא נחשף לאמת המורכבת. (בראון דסברג)
