ביאור:תוספתא/יבמות/יב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת יבמות פרק שנים עשר

בעילת זנות מחייבת

(א)
רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו

ראו משנה יא, א-ב. ר' יהודה טוען שאנוסת אביו היא כאשת אביו, גם אם לא נשא אותה.
לעניין הגיורת – כאן מוסיפים שאין בניה חייבים על אשת אח. אם נולדו בקדושה – חייבים משום אשת אח, כי הם אחים מהאם, אבל אינם חולצים או מייבמים כי אין אביהם נחשב כאחד.

שנאמר (ויקרא יח ח) ערות אשת אביך לא תגלה וגו'
ולהלן הוא אומר (דברים כג א) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו
ואומר (דברים כב כט) ולו תהיה לאשה וגו'
הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מיבמין
היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן שלא בקדושה
ולא חולצין ולא מיבמין ואין חייבין משום אשת אח
היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה - אין חולצין ואין מיבמין, אבל חייבין משום אשת אח
היתה הורתן ולידתן בקדושה הרי הם כישראל לכל דבר.

לידה במחבא ועירבוב הולדות

(ב)
חמשה נשים שנתערבו ולדותיהן, והגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו

ראו משנה יא, ג. התערבות הולדות היא במערות מסתור, שבהן היה קשה להשיג פרטיות.
אם חלק מהאחים הם גם אחים של אחת הנשים – אותם אחים חולצים, ושאר האחים של הנפטרים, שאינם אחיהן של אחת הנשים – מייבמים.
אם חלק מהאחים הם כהנים, האסורים בחלוצה – הם חולצים, ואחרים מייבמים.
אם כולם אחים של הנשים או כהנים – כולם חולצים.

מקצתן אחין ומקצתן אין אחין - האחין חולצין; שאין אחין - מיבמין
מקצתן כהנים ומקצתן אין כהנים - הכהנים חולצין, ושאינם כהנים מיבמין
מקצתן אחין ומקצתן כהנים - חולצין ולא מיבמין
ספק שהיא אמו, ספק שהיא בתו, ספק שהיא אחותו
חולצין ולא מיבמין
זה הכלל: כל הספקות ביבמה חולצין ולא מיבמין.

(ג)
כיצד חולץ אדם לאמו מספק?

היתה מסורת שקיים מצב שאדם יחלוץ לאמו, לאחותו או לבתו.
התיאור דומה בקוים כלליים למשנה יא, ד.

אמו ואשה אחרת, להן שני זכרים; וחזרו וילדו שני זכרים במחבא
עמדו שנים הראשונים, זה לקח אמו של זה וזה לקח אמו של זה, ומת בלא ולד
זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן
נמצא אדם זה חולץ לאמו מספק
כיצד חולץ אדם לאחותו מספק? - אמו ואשה אחרת, ולהן שני זכרים
חזרו וילדו שתי נקבות במחבא ונישאו הבנות הצעירות, המסופקות לשני אחים של שני אחיהן מאב, אבל לא מאם
ומתו בלא ולד - זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן
נמצא אדם זה חולץ לאחותו מספק
כיצד חולץ אדם לבתו מספק? אשתו ואשה אחרת ילדו שתי נקבות במחבא
ונישאו לב' אחין מאב, שלו ומתו בלא ולד - חולץ לשתיהן
נמצא אדם זה חולץ לבתו מספק.

(ד)
כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה - אין אוכלין במורם מקדשי הקדשים

ראו משנה יא, ה. ר' יוסי חולק על יישום הכלל "שאין נותנים לעבד" במקרה הזה.
המשנה קבעה "ואין מוציאים את שלהם מידם", כלומר התרומה מהשדה שלהם נשארת בידם, כי יתכן שהם כהנים. ר' יוסי חולק גם על כך ומחייב אותם למכור את התרומה.

שאין עבדי כהנים אוכלין במורם מקדשי הקדשים
אבל אוכלין במורם מקדשי קלים, שעבדי כהנים אוכלין מהם
שניהם יוצאין לגורן ונוטלין חלק א', שאין נותנין לעבד אא"כ היה רבו עמו
ר' יוסי אומר: יכול לומר לו אם עבד כהן אני - תן לי ברשות רבי, ואם לאו - תן לי ברשות עצמי
הגדילו התערובות, ושחררו זה את זה
אינן אוכלין במורם מקדשים קלים, שאין הזרים אוכלין מהן
ר"י אומר: מוכר את התרומה ולוקח בדמיה חולין
שכל שאינו אוכל קדשי אחרים - אינו אוכל קדשי עצמו.

(ה)
מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים, ונשאת וילדה

ראו משנה יא, ו-ז.
הבן מכה ומקלל את שני אבותיו הפוטנציאליים, לדעת ת"ק הוא חייב רק אם הכה או קילל את שניהם יחדיו. ר' יהודה פוטר אותו על הכאה ומחייב אותו אם קילל את שניהם יחדיו. וראו גם סנהדרין יא, א.
אם יש לו אח אחד מהאב הראשון ואח אחד מהשני, מאם אחרת, ואחד מהם מת – יכול הספק לחלוץ או לייבם.

ואין ידוע: אם בחזקת הראשון הוא - הרי הוא בנו של ראשון
ואם בחזקת השני הוא - הרי הוא בנו של שני
ספק בן תשעה לראשון, ובן שבעה לאחרון
הכה את זה וחזר והכה את זה, קלל את זה וחזר וקלל את זה - הרי זה פטור
הכה שניהם כאחד, וקלל שניהם כאחד - חייב
ר' יהודה אומר: המכה את אביו ואת אחר כאחת - פטור
המקלל את אביו ואת אחר כאחת - חייב
היו לה בנים מראשון ובנים מן השני - הן לו חולצין ולא מיבמין, וכן הוא להן חולץ ולא מיבם
היו לו אחין מן הראשון ואחין מן השני, שלא מאותה האם
הוא להן חולץ ומיבם, והן לו אלו חולצין ואלו מיבמין.

(ו)
האשה שיצא עליה שם רע - ולדות כשרין מפני שהן בחזקת הבעל

הרישא מתנגדת לפסילת הבנים בגלל שם רע שיצא על אימם. הסיפא מתיחסת למשנה יא, ז.

ר"י אומר: שניהן מבית אב אחד - נוטלין חלק אחד.

החליצה כטקס רשמי

(ז)
מצות חליצה בשלשה, ובלבד שיהו יודעין לקרות

ראו משנה יב, א, וראו ספרי דברים רפט-רצא, שיש הדורשים זקנים ויש הדורשים שהדיינים בחליצה לא יהיו גרים. לדעת ר' אלעזר ראו שם משנה ה.

ר' יהודה אומר: בחמשה
א"ר אלעזר בר' שמעון: מעשה וחלצה לפני ר' ישמעאל ביחידי בלילה.

(ח)
חלצה בסנדל שנפחת ומקבל את רוב הרגל, במנעל שנפרם וחופה את רוב הרגל

ראו משנה יב, ב. היתה להם מסורת שר' אליעזר פוסל בסנדל מעץ. בסיפא מביא ר' שמעון עדות מהזקן שאין חולצים במנעל, בניגוד לרישא ולמשנה א שם. ר' יעקב טוען גם הוא שאין חולצים בנעל, וכנראה המילה "נעל" התפרשה להם כסנדל דווקא.

בסנדל של שעם, בסנדל של סיב, ובמוק, ובקב של קטע,
בסמיכת הרגלים, באנפליא של עור,
והחולצת מן הגדול - בין עומד, בין יושב, בין מוטה, החולצת מן הסומא - חליצתה כשרה
בסנדל שנפחת ואין מקבל את רוב הרגל, במנעל שנפרם ואין חופה את רוב הרגל
בסמיכת הידים של בגד, והחולצת מן הקטן - חליצתה פסולה
א"ר יהודה: אילו ראה ר"א בסנדל של עץ עכשיו - היה אומר עליו: הרי הוא כסנדל לכל דבר
אמר ר' שמעון: מצאתי זקן אחד מנציבין, נמתי לו: בקי היה לך ר' יהודה בן בתירה?
אמר לי הן, ועל שולחני היה תדיר
אמרתי לו: ראיתו כשהוא חולץ מימיך? נם לי: הן
נמתי לו: במה ראיתו, במנעל או בסנדל? נם לי: וכי חולצין במנעל?
אמרתי לו: א"כ מה ראה ר"מ לומר שחולצין במנעל?
ר' יעקב אומר משמו: מודה היה ר' מאיר שאין חולצין במנעל.

(ט)
קטנה שחלצה - תחלוץ משתגדיל

ראו משנה יב, ג-ד. כאן מוסיפים שלעיתים גם בחליצה פסולה אינו יכול לחזור בו וליבם אותה. אבל אם החליצה לא כללה את חליצת הנעל כלל – כאילו לא חלצה.

אם לא חלצה - חליצתה פסולה, דברי ר"א; וחכ"א: אם לא חלצה - חליצתה כשרה
נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל, או שנשמט רוב הרגל - חליצתה פסולה. אם רצה לחזור - לא יחזור
חלצה ולא רקקה ולא קראה - חליצתה כשירה. אם רצה לחזור - לא יחזור
רקקה ולא קראה ולא חלצה - חליצתה פסולה
קראה אבל לא רקקה ולא חלצה - לא עשה כלום ויכול לחזור.

(י)
חליצה מוטעת - כשירה

חליצה מוטעית כשרה, אבל צריך שידעו הוא והיא שמדובר בחליצה, גם אם טעו בדברים אחרים.
חליצה בית דין של גויים פסולה, אבל ניתן להשתמש בהם אם הם מגבים בי"ד של ישראל, וראו גיטין ט, ח.

חלץ לה, הוא מתכוון והיא אינה מתכוונת, היא מתכוונת והוא אין מתכוון - חליצתה פסולה
חליצה מעושית בב"ד של ישראל – כשרה; בב"ד של עובדי כוכבים - פסולה
בעובדי כוכבים היו חובטין אותו, ואומרים לו עשה מה שרבי פלוני אומר לך.

(יא)
חולצין לאשה אע"פ שאין מכירין אותה

אשה שאינה מוכרת לבית הדין באה עם גבר ובקשה לחלוץ לו, והגבר מסכים – חולצים, וכן אם הגיעה לבית הדין ובקשה למאן. אבל אם ידוע שהיתה שומרת יבם של אדם מסוים, או שהיא מקודשת ע"י הוריה – אינה נאמנה לטעון "חלצתי" או "מיאנתי" אלא אם הציגה ראיה.

ממאנין לאשה אע"פ שאין מכירין אותה
האשה שאמרה חלצתי - תביא ראיה לדבריה; מאנתי - תביא ראיה לדבריה.

(יב)
בראשונה היו כותבין שטר חליצה

דוגמא לראיה שמוכיחה שאכן חלצה. ניתן להציג גם עדים, ראו משנה יב, ה.
שטרי חליצה ומיאון היו מוכרים, ראו למשל מו"ק ג, ג, וכן ב"מ א, ח.
רוק דמתחזי - ראו ספרי דברים רצא.
לדברי ר' שמעון ראו משנה יב, ג.
רשב"א מסתפק בכך שיקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, כבפשט הכתוב.

קרבת לקדמנא ושרת סיניה מרגליה דימינא, ורקת קדמנא רוק דמתחזיה
ואמרת (דברים כה ט) ככה יעשה וגו'
ר' שמעון אומר משום ר' עקיבה: חליצה מעכבת ואין רקיקה מעכבת
רשב"א אומר: הואיל ולא רצה לה להקים לאחיו שם בישראל
יבא ויטול לו השם תחת השם: ונקרא שמו בישראל וגו'.

(יג)
מצוה בדיינים ולא מצוה בתלמידים

ראו משנה יב, ו. ר' יהודה מביא מעשה של ר' טרפון, כשם שהובאו לעיל ר' ישמעאל (הלכה ז) ור' יהודה בן בתירא (הלכה ח).
יתכן שבסוף תקופת המשנה כבר לא היו חולצים הרבה ונשארו בעיקר זכרונות. וראו ספרי דברים רצא.

ר' יהודה אומר מצוה על כל העומדין לומר: חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל
א"ר יהודה מעשה והיינו יושבין לפני רבי טרפון
ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל.