ביאור:מדרש תנאים לדברים/יד

פרק יד

פסוק א

השוו אבות ג יד, בשם ר' עקיבא; וראו ספרי צו. וראו גם בסוף פרק יג לעיל. ר' מאיר ור' עקיבא מודים לר' יהודה שאין קריאת ישראל "בנים" כשהם חוטאים דומה לזו שכשהם צדיקים, שהרי קריאתם "בנים" סתם אינה כקריאתם "בנים לה'"

"בנים אתם לה' אלהיכם", ר' מאיר אומר: חביבין ישראל!
בין שעושים רצונו של מקום ובין שאין עושין רצונו של מקום - הרי הן קרואין "בנים"
שנאמר (דברים לב, יט) "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה פני מהם".
אלא שהפרש בין עושין רצונו של מקום ובין שאין עושין רצונו:
שכשהן עושין רצונו של מקום הרי הוא מיחד שמו עליהן וקורא אותן 'בנים', שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם".

שורת השוואות בין ישראל למלאכי השרת, שבכולן ישראל חביבים יותר מהמלאכים, שהרי הקב"ה משייך אותם אליו.

בני ישראל נקראו 'בנים' שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם"
מלאכי השרת נקראו 'בנים', שנאמר (איוב א, ו) "ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על ה'";
אבל איני יודע איזה מהן חביב? תלמוד לומר (שמות ד, כב) "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל"!
ישראל נקראו עבדים "כי עבדי הם" (ויקרא כה, מב) ומלאכי שרת נקראו עבדים "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה" (איוב ד, יח)
אבל איני יודע איזה מהן חביב? תלמוד לומר (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים"!
ישראל נקראו 'מזמרים' "זמרו אלהים זמרו" (תהלים מז, ז)
ומלאכי שרת נקראו 'מזמרים': "ברן יחד כוכבי בקר", ואחר כך "ויריעו כל בני אלהים" (איוב לח, ז),
ואיני יודע איזה מהן חביב? תלמוד לומר (שמואל ב כג, א) "ונעים זמירות ישראל" דורש את הביטוי כמקבילה לשם ה', "אלוהי יעקב"!
ישראל מזכירין את השם אחר שני דברים: שתי מילים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד)
ומלאכי השרת מזכירין את השם אחר שלשה דברים "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה'" (ישעיה ו, ג)
יתיר עליהן הכהנים עוד אחת, הכהנים עדיפים על ישראל בעניין זה שנאמר (במדבר ו, כד) "יברכך ה'"!

דרשות נוספות על כינויי חיבה לישראל.

"בנים אתם לה' אלהיכם", נקראו בנים לשם חובה, יש בנים המכונים כך כחלק מתוכחה, וראו גם לעיל
שנאמר (משלי לא, ב) "מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי כי בן הייתי לאבי" (משלי ד, ג)
אבל ישראל נקראו בנים לשם שבח: "בנים אתם לה' אלהיכם"!
ישראל נקראו כרם "כי כרם ה' צבאות בית ישראל" (ישעיה ה, ז) "גפן ממצרים תסיע" (תהלים פ, ט)
נקראו צאן "ואתנה צאני צאן מרעיתי" (יחזקאל לד, לא) "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז)
ונקראו עבדים, שהמקום עושה להן רצונו, שהן עבדים למקום
כשם שמשה קרוי עבד כך ישראל קרויין עבדים "ועתה ישראל עבדי" (ישעיה מא, ח)

גדידה על מת חמורה מגדידה לע"ז!

"לא תתגודדו" - לא תעשו חבורה "על מת" וגדידה ושריטה - אחת היא
אלא שעל המת, בין ביד בין בכלי חייב, ולעבודה זרה - ביד פטור בכלי חייב
דכתיב (מלכים א יח, כח) "ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים"

שני פירושים ל"אגודות אגודות": הלכות ומנהגים שונים, או פירוד חברתי. הפירוד החברתי מתואר כאי עשיית רצונו של הקב"ה, וכגורם להנמכתו. בהמשך נפתחת שורת דרשות העוסקות בכוחו של האדם להשפיע על מעמדו של הקב"ה: מעשי האדם משפיעים על יפיו של הקב"ה, על גדלו, על אלוהותו, ועל מקום ישיבתו – כלומר על נוכחותו בעולם ובתודעת בני אדם.

דבר אחר: "לא תתגודדו" לא תהו עשויים אגודות אגודות!
מיכן לשני בתי דינין בעיר אחת, שלא יהו אלו מורין כדברי בית שמאי ואלו מורין כדברי בית הלל!
דבר אחר: "לא תתגודדו" - לא תהיו אגודות אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת
שנאמר (עמוס ט, ו) "הבונה בשמים עליותיו ואגדתו על ארץ יסדה"
כשישראל אגודין ועושין רצונו של מקום - מעלותיו בשמים
ואם אין ישראל אגודין ואין עושין רצונו של מקום - כביכול "ואגודתו על ארץ יסדה"
כיוצא בו אתה אומר (שמות טו, ב) "זה אלי ואנוהו", כשאני מודה לו הרי הוא נאה; ואם אין אני מודה לו - כביכול...
כיוצא בו אתה אומר (דברים לב, ג) "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו"
כשאני קורא בשמו - גודל לאלהינו ואם אין אני קורא בשמו – כביכול...
כיוצא בו אתה אומר (ישעיה מג, ב) "ואתם עדי נאם ה' ואני אל" כשאתם עדי - אני אל; ואם אין אתם עדי – כביכול...
כיוצא בו (דברים לג, כו) "אין כאל ישורון":
כשישראל ישרים ועושין רצונו של מקום - אין כאל, ואם אין ישראל ישרים ואין עושין רצונו של מקום – כביכול...
כיוצא בו אתה אומר (תהלים קכג, א) "אליך נשאתי את עיני הישבי בשמים"
שבשבילי את יושב בשמים, שאלולי אני כביכול...

ראו ספרי סוף צו. שם לומדים מגזירה שווה, וכאן מ"דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד".
הביטוי "בין עיניכם" מתפרש כאן כמו בתפילין, בחלק הגבוה של הראש. לכאורה הביטוי הזה מורה שמותר לעשות קורחה בין העיניים ממש (בין הגבות).
בהמשך דורש "למת" כמיעוט, המתיר לקרוח על צרות אחרות.

"ולא תשימו קרחה בין עיניכם", מנין לעשות הראש כבין העינים?
הרי הוא אומר בכהנים (ויקרא כא, ה) "לא יקרחו קרחה בראשם".
הכהנים בכלל היו, ולמה יצאו מן הכלל? ללמד:
מה הכהנים, עשה בהן את הראש כבין העינים בקרחה - אף ישראל, דין הוא שנעשה בהן את הראש כבין העינים!
או מה כאן "בין עיניכם" אף להלן "בין עיניכם"? אמור: לא בא כאן "בין עיניכם" אלא ללמד על התפלין
שנאמר בהן (דברים יא, יח) "והיו לטטפת בין עיניכם". נאמר כאן 'בין עיניכם' ונאמר להלן 'בין עיניכם'
מה 'בין עיניכם' האמור להלן, על גבוה שבראש - אף 'בין עיניכם' האמור כאן, על גבוה שבראש!
והרי הדברים קל וחומר: מה אם כתובין המלמדין, הרי הן למידין זה מזה - קל וחומר ללמידין, שילמדו זה מזה!
"למת" הקורח על מת הוא שחייב, יצא הקורח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה, שהוא פטור:

פסוק ב

ראו ספרי צז.כאן נוספה דרשה על שנאי ישראל שכולם נענשו ע"י הקב"ה

"כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" קדושה היא עליך, היא גרמה לך!
"כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" אתה קדוש, לא תגרום לעם אחר להיות קדוש כיוצא בך
"בך בחר ה'" אין לך אומה ששלחה ידה בישראל, אלא והקב"ה פורע ממנה:
מצרים אמרו (שמות א, כב) "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו"
כתיב בהן (תהלים קלו, טו) "וניער פרעה וחילו בים סוף"
סנחיריב חירף וגידף, שנאמר (מלכים ב יח, לה) "מי בכל אלהי הארצות"
אמר לו הקדוש ברוך הוא (מלכים ב יט, כב) "את מי חרפת וגדפת?" "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור" תבנית:מלכים ב
היאך הכם? כאדם שהוא שותה כוס, וזו היא גבורתו של הקדוש ברוך הוא!
נבוכדנצר כתיב ביה (ירמיה נא, לד) "אכלני הממני נבוכדנצר מלך בבל" וכתיב בו (ירמיה נא, מד) "ופקדתי על בל בבבל"
אדום שהיא בוזזת את ישראל - כתיב בה (עובדיה א, יח) "ולא יהיה שריד לבית עשו"
אמר הקדוש ברוך הוא לאומות העולם: שוטים שבעולם, אם נגע אדם בבנו של מלך כלום יש לו חיים בעולם?
וישראל הלא נקראו בנים, שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם"! נוגעים אתם בהם, ואני מניח אתכם?

היה צריך להכתב "בבבת עיני" ותוקן כדי לא לפגוע בכבוד הקב"ה; ראו מכילתא שירה ו. ישראל נשמרים כבבת עינו של הקב"ה והם סגולתו - אוצרו, וכל הפוגע בהם נענש בעבר או ייענש בעתיד (ראו נבואת מלאכי). הרחבת הטענה על ישראל כבני הקב"ה.

והלא כתיב (זכריה ב, יב) "כל הנוגע בכם נוגע בבת עינו"! לא נאמר אלא "בבבת עינו",
כאדם שאינו לו אלא עין אחת בלבד, והיא חביבה עליו ביותר, וכל הנגע בה - מיצר לו עד נפשו!
כך אמר הקדוש ברוך הוא: כל המיצר לישראל - כאלו הוא מצר לפני
שנאמר (תהלים צא, טו) "עמו אנכי בצרה", ואומר (ישעיה סג, ט) "בכל צרתם לא צר"
"להיות לו לעם סגולה", אם יכנס אדם לגנו של מלך ליטול סגולתו, אין הורגין אותו?
והם גנו של מקום, שנאמר (שיר השירים ו, יא) "אל גינת אגוז ירדתי"
או אם יכנס אדם לביתו של מלך ליטול סגלתו, אין הורגין אותו?
כך ישראל הן סגולתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "להיות לו לעם סגולה"
"להיות לו לעם סגולה" 'תהא לי' לא נאמר, אלא "להיות". אמר להן: לא עכשיו בלבד תהיו לי, אלא בעולם הזה ולעולם הבא
"לעם סגולה"; אימתי הן סגולים? בזמן שהוא מכלה אומות העולם מפניהם ומשתיירין בעולם
שנאמר (מלאכי ג, יז) "והיו לי נאם ה' צבאות ליום אשר אני עשה סגלה"!
דבר אחר "לעם סגלה", מה סגלתו של אדם, חביבה עליו - כך אתם, תהיו חביבין לי!

שורת פסוקים המביאים לדילמות פרשניות – כגון מי הנושא ומי המושא. הדילמות נפתרות ע"י פסוק אחר. שתי הדרשות הראשונות קושרות את הפסוק שלנו עם תהלים קלה ד ולפיהן הקב"ה הוא הבוחר בישראל ולא ההפך; אבל לאחר שנבחר חזר יעקב אבינו ובחר בקב"ה. וראו גם ספרי צז, המסתפק באיזכור הפסוקים ואינו נדרש לשאלות הפרשניות.
בהמשך מוצגים פסוקים נוספים שיש בהם בעיה פרשנית: שני פסוקים מבראשית י המציגים את יפת ואת נינוה כגדולים מאחרים; וראו בראשית רבה לז.

דבר אחר: "בך בחר ה' אלהיך" למה נאמר? לפי שהוא אומר (תהלים קלה, ד) "כי יעקב בחר לו יה ישראל"
ואין אנו יודעין אם יה בחר ביעקב ואם יעקב בחר ביה? תלמוד לומר "בך בחר ה'"!
ומנין שאבינו יעקב בחר במקום? שנאמר (ירמיה י, טז) "לא כאלה חלק יעקב"
"להיות לו לעם סגלה" למה נאמר? לפי שהוא אומר (תהלים קלה, ד) "ישראל לסגולתו"
ואין אנו יודעין אם ישראל עושין למקום סגלה, ואם המקום עושה להן סגולה לישראל?
תלמוד לומר "להיות לו לעם סגלה"!
כיוצא בו אתה אומר (בראשית י, יב) "ואת רסן בין נינוה ובין כלח היא העיר הגדלה"
ואין אנו יודעין אם רסן היא הגדולה ואם נינוה היא הגדולה? תלמוד לומר (יונה ג, ג) "ונינוה עיר גדולה לאלהים"
כיוצא בו אתה אומר (בראשית י, כא) "ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול"
ואין אנו יודעין אם שם הוא הגדול ואם יפת הוא הגדול?
תלמוד לומר (בראשית יא, י) "אלה תולדות שם שם בן מאת שנה"

השאלה בפסוק מבראשית כא היא האם אברהם התכוון בתחילה לשלח את הגר, כבקשת שרה, למרות שהיה הדבר רע בעיניו – או שהתכוון להשאיר אותם באהלו למרות דבריה. התשובה הנגזרת מדברי הקב"ה היא שהאפשרות השניה היא הנכונה. בהמשך מובא פסוק על באר שבע, והשאלה הפרשנית היא האם יש לקרוא 'לא' או 'לו', וראו בסוף בראשית רבה סד.
התוצאות של מאבק יעקב עם 'האיש' המסתורי הן שהמלאך בכה, ומכאן שיעקב ניצח אותו. הביטוי "אבנים שחקו מים" יכול להיקרא בשני הכיוונים, בדומה לשאלות שבתחילת סדרת הפסוקים, על "יעקב בחר לו יה". בפסוקים מאיוב כג ומשמואל א ב חוזרת השאלה אם יש לקרוא "לו" או "לא". ובפסוק מישעיה התואר "רם ונישא" הוא של הקב"ה ולא של הכסא.

כיוצא בו אתה אומר (בראשית כא, יב) "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך"
ואין אנו יודעין אם לשילוח אם למעשה? תלמוד לומר "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"!
כיוצא בו אתה אומר (בראשית כו, לב) "ויאמרו לו מצאנו מים", ואין אנו יודעין אם מצאו ואם לא מצאו? שהרי ניתן לקרוא "לא מצאנו מים"
תלמוד לומר "ויקרא אותה שבעה" מכל מקום! שהבאר התקיימה ומכאן שהיו מים
כיוצא בו אתה אומר (הושע יב, ה) "וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו"
ואין אנו יודעין אם יעקב בכה למלאך ואם המלאך בכה ליעקב? תלמוד לומר (בראשית לב, כז) "ויאמר שלחני כי עלה השחר"! תוכן התחנונים מלמד שהדובר הוא המלאך
כיוצא בו אתה אומר (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים"
ואין אנו יודעין אם מים שחקו אבנים ואם אבנים שחקו מים? תלמוד לומר "תשטף ספיחיה עפר ארץ"!
כיוצא בו אתה אומר (איוב יג, טו) "הן יקטלני לו איחל" ואין אנו יודעין אם איחל אם לא איחל
שאם אין אני מיחל לו, היאך אני מצוה לו? תלמוד לומר (כז, ה) "עד אגוע לא אסיר תמתי ממני"!
כיוצא בו אתה אומר (ישעיה ו, א) "בשנת מות המלך עזיהו וארא את ה' יושב על כסא רם ונשא
ואין אנו יודעין אם הכסא רם ונשא ואם המקום? תלמוד לומר (ישעיה נז, טו) "כי כה אמר רם ונשא"!
כיוצא בו אתה אומר (שמואל א ב, ג) "ולו נתכנו עלילות" ואין אנו יודעין אם נתכנו עלילות אם עלילות לא היו מכוונות?
תלמוד לומר (תהלים קג, ז) "יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו"!

חזרה על הפסוק השני ברשימה דלעיל. נוסח השאלה קשה ונראה שיש לגרוס '...אמר "ישראל לסגולתו" ואין אנו יודעים' וכו'. לדרשה האחרונה על הפסוק ראו ספרי סוף צז.

אף כאן אמר "להיות לו לעם סגולה", ואין אנו יודעין אם ישראל עושין למקום סגלה ואם המקום עושה להן סגלה לישראל?
תלמוד לומר "להיות לו לעם סגלה"!
"מכל העמים אשר על פני האדמה" - משלפניו ומשלאחריו, ולא מאבות הראשונים!

פסוק ג

ראו ספרי צט. כאן דברי ר' אליעזר הם מר' אליעזר בן יעקב, ונוספה הדרשה של רבי.

"לא תאכל כל תועבה" - בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר
נאמר כאן תועבה ונאמר להלן (דברים יז, א) "תועבה" מה תועבה האמורה להלן
בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר - אף תועבה האמורה כאן, בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר!
ר' אליעזר בן יעקב אומר: מנין לצורם באוזן הבכור ואכל ממנו, שעובר בלא תעשה?
תלמוד לומר "לא תאכל כל תועבה"
ר' אומר "לא תאכל כל תועבה" - כל שאחרים מתעבין!

פסוק ד

המאכלות האסורות מגבילות את ההיתר הגורף לאכילת בשר שניתן לנח ולבניו. וראו בראשית ז ב, שנראה שכבר נח הבחין בין בהמות טהורות לטמאות.

"זאת הבהמה אשר תאכלו", למה נאמר? לפי שהוא אומר (בראשית ט, ג) "כירק עשב נתתי לכם את כל"
יכול הכל יהיה בכלל התר? תלמוד לומר "זאת הבהמה... איל וצבי ויחמור"
הכל היה בכלל התר עד שלא נתנה התורה, ומשנתנה תורה נאמר בתורה (ויקרא כ, כה) "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה"!

פסוק ה

ראו ספרי ק.

"זאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי ויחמור", מלמד שחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה
מלמד שחיה קרויה בהמה ובהמה קרויה חיה, ושהטמאה מרובה מן הטהורה
בכל מקום הכתוב פורט את הממועט, ולפיכך אמר הכתוב "זאת הבהמה"

פסוק ו

דורש את לשון היחיד, ומסכם שיש צורך בשלושת תנאי הטהרה גם יחד, ואין להסתפק בחלקם; וראו ספרי תחילת צח.

"וכל בהמה מפרסת פרסה" - עד שיהיו שלשה סימנין בבהמה אחת
אתה אומר בבהמה אחת, או אינו אלא בבהמות רבות? תלמוד לומר "וכל בהמה"!

פסוק ז

ראו עוקצין ג ג. הגמל וכו' נחשבים מאכלים לעניין טומאת אוכלין גם אם לא חשב עליהם, כי נהוג לאכלם ע"י הגויים.

"טמאים הם לכם" - וחשובין לאחרים
מיכן היה ר' שמעון בן יוחי אומר: הגמל והארנבת והשפן והחזיר [אינם] צריכין מחשבה בכל מקום.

פסוק יא

הדרשה הראשונה מכוונת לחייב את האוכל ציפור טמאה גם בעבירה על עשה, מלבד החיוב בלאו - ראו לקמן פס' יב. לדברי ר' יצחק ראו גם ספרי צח. הציפורים המשתלחת והשחוטה שימשו בטקס טהרת המצורע, וראו לעניינן ספרי קג: הציפור המשתלחת מותרת באכילה, ראו ספרא מצורע פרשה ב ה.

"כל צפור טהורה תאכלו" - זו מצות עשה!
"כל צפור טהורה" זו בנין אב: כל מקום שנאמר "צפור" - בטהורה הכתוב מדבר, דברי ר' יאשיהו
ר' יצחק אומר: עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור. עוף טמא אין נקרא אלא עוף בלבד!
דבר אחר "כל צפור טהורה תאכלו" - זו המשתלחת!
דבר אחר כל צפור טהורה תאכלו" - יש לך טהורה אחרת חוץ מזו, שאין אתה אוכל. ואיזו? זו השחוטה!

פסוק יב

 הניסוח "לא תאכלו" הוא לאו, והוא מצטרף למצוות העשה שבדרשה לפס' יא. האיסור אינו תלוי בשאלה אם מדובר על נבלת ציפור או על ציפור שחוטה: בשני המקרים מדובר על צירוף של לאו ומצוות עשה. בענייני העופות התורה מפרטת אילו עופות אסורים, והשאר מותרים. לפי הכלל "הכתוב פורט את הממועט" מסיקה הדרשה שרוב העופות כשרים; וראו ספרי קג.
הדרשן מסביר את הצורך לחזור ולעסוק בפרשת מאכלות אסורות, למרות שהם הופיעו כבר בויקרא יא בשני הבדלים בין הרשימות: בבהמה נוספה כאן (פס' ז) 'השסועה', (לדעת הדרשן מדובר על מין של חיה טמאה, בדומה לגמל ולארנבת – ראו ספרי צח.) וברשימת העופות האסורים נוספה כאן (פס' יג) 'הדאה'. לפי הדרשה מדובר בשני פרטים שמשה שכח להדגיש בויקרא יא, ולכן חזר כאן על כל הפרשה, ולא התבייש להודות שבפעם הקודמת שכח – ומסיק בקל וחומר לת"ח בימינו.

.

"וזה אשר לא תאכלו ממנו הנשר" - זו השחוטה. נמצאת אומר שהאוכל צפור שחוטה עובר בעשה ולא תעשה!
"הנשר והפרס והעזניה" - מלמד שעוף טהור מרובה מעוף טמא; בכל מקום הכתוב פורט את הממועט!
מפני מה נשנו במשנה תורה? בבהמה מפני השסועה, ובעוף מפני הראה
ללמדך שלא יהא אדם בוש לומר 'שכחתי';
והרי הדברים קל וחומר: ומה אם משה, חכם החכמים גדול הגדולים אבי הנביאים, לא בוש לומר 'שכחתי'
מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות של תלמיד תלמידיו - על אחת כמה וכמה שלא יהא בוש לומר 'שכחתי'!

פסוק יט

השוו ספרי סוף קג.

"וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" - זו מצות לא תעשה האמורה בשרץ.
"העוף" אלו חגבים טמאים!

פסוק כ

ראו שם.

"כל עוף טהור תאכלו" אלו חגבים טהורים.

פסוק כא

ראו ספרי קד. וראו חולין ח ד.
בהמשך דוחה הדרשה דרשה מקל וחומר - אבל מקבלת דרשה מגזירה שווה - שאין לבשל בשר בחלב בהמה כשרה שאינה אמו.

"לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננו ואכלה או מכור לנכרי", אין לי אלא לגר בנתינה ולגוי במכירה; לגר במכירה מנין? תלמוד לומר "תתננה או מכר"!
לגוי בנתינה מנין? תלמוד לומר "תתננה ואכלה או מכר לנכרי"
נמצאת אומר אחד הגר ואחד הגוי בין במכירה ובין בנתינה, דברי ר' מאיר
ר' יהודה אומר: הדברים ככתבן: לגר בנתינה וגוי במכירה!
"כי עם קדוש אתה לה' אלהיך"- מגיד שהפורש מן המאכלות האסורין נקרא קדוש!
"לא תבשל גדי בחלב אמו", מיכן אמרו בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה - אסור לבשלו ואסור בהנייה
בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה - מותר לבשל ומותר בהנאה!
ר' עקיבה אומר: חיה ועוף אינן מן התורה, שנאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלשה פעמים: פרט לחיה, ולעוף ולבהמה טמאה!
"בחלב אמו" - אין לי אלא בחלב אמו, בחלב פרה ורחל מנין? אמרת קל וחומר:
ומה אמו, שלא נאסרה עמו בהרבעה שהרי שניהם מאותו המין - נאסרה עמו בבשול; פרה ורחל, שנאסרו עמו בהרבעה - אינו דין שנאסרו עמו בבשול?
מה לאמו, שכן נאסרה עמה בשחיטה מדין 'אותו ואת בנו' - תאמר בפרה ורחל, שלא נאסרו עמו בשחיטה?
תלמוד לומר "בחלב אמו": 'אמו' 'אמו' לגזרה שוה:
נאמר כאן "בחלב אמו", ונאמר להלן (ויקרא כב, כז) "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו"
מה להלן, שור וכשב ועז שוין - אף כאן, שור וכשב ועז שוין!

הגדי הוא פרי של אמו וגם החלב הוא פרי; איסור 'גדי בחלב אמו' הוא איסור בישול פרי עם פרי, והאיסור "אותו ואת בנו" (ויקרא כב כח) הוא לשחיטה של פרי עם האם; אבל אין ללמוד מזה על זה כי לא נאסר לשחוט גדי עם אחיו, והחלב הוא בגוף האם ואינו נחשב כגוף נפרד.

"בחלב אמו" אין לי אלא בחלב אמו; היא עצמה בחלבה מנין? אמרת קל וחומר:
ומה במקום שלא נאסר פרי עם פרי, בשחיטה, נאסר פרי עם האם בשחיטה מדין 'אותו ואת בנו'.
מקום שנאסר פרי עם פרי, בבשול - אינו דין שנאסר פרי עם האם בבשול?
מה לפרי עם פרי, שכן שני גופין מוחלקין - תאמר בפרי עם האם, שכן גוף אחד? החלב נובע מגוף האם תלמוד לומר "בחלב אמו"!

איסי בן יהודה מציע ללמוד את איסור בישול בשר בחלב לא מגזירה שווה "אמו" מדין שבעת ימים, אלא מגזירה שווה "קדושה"; והוא מרחיב את האיסור גם להנאה על סמך בניין אב מאיסורי הנאה מפרי ערלה, מחמץ בפסח ומכלאי הכרם.
לדברי ר' ישמעאל על שלוש הבריתות ראו ספרי סוף קד.

איסי בן יהודה אומר: מנין לבשר בחלב שאסור? נאמר כאן "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו"
ונאמר להלן (שמות כב, ל) "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" מה להלן, אסור - אף כאן, אסור
ואין לי אלא באכילה; בהנייה מנין? אמרת קל וחומר ומה ערלה, שלא נעבדה בה עבירה - אסור בהנאה
בשר בחלב, שנעבדה בו עבירה - אינו דין שאסור בהנאה?
מה לערלה, שכן לא היתה לה שעת הכושר? חמץ בפסח יוכיח, שהיתה לו שעת הכושר ואסור בהנאה!
מה לחמץ בפסח, שכן ענוש כרת? כלאי הכרם יוכיחו, שאין ענוש כרת - ואסורין בהנאה!
ר' ישמעאל אומר: מפני מה נאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" בשלשה מקומות?
כנגד שלש בריתות שכרת המקום עם ישראל: אחת בחורב, ואחת בערבות מואב ואחת בהר גריזים ובהר עיבל!

פסוק כב

מעשר שני נאכל דווקא בירושלים, ואילו מעשר ראשון הניתן ללוויים נאכל בכל מקום – ראו במדבר יח.

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך" - במעשר שני הכתוב מדבר!
אתה אומר במעשר שני הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא במעשר ראשון? תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך"
מעשר שהוא טעון הבאת מקום אמרתי! ואיזה? - זה מעשר שני
או אף מעשר ראשון יטען הבאת מקום? והדין נותן: מה אם מעשר שני, שאין בו קדושה יתירה - הרי הוא טעון הבאת מקום
מעשר ראשון, שיש בו קדושה יתירה - אינו דין שיטען הבאת מקום?
תלמוד לומר (במדבר יח, לא) "ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם", מגיד שמעשר ראשון נאכל בכל מקום!

שתי דרשות במידה "כלל ופרט", האופיינית לר' ישמעאל. לדרשה של ר' יונתן ראו מעשרות א א. הדרשה של איסי בן עקביא מנוגדת למשנה שם (וראו גם ספרי קה.) שאינה מבחינה בין פרי השדה, פירות המטע וירקות.

"עשר תעשר" הרי זה חובה! ר' יונתן אומר "עשר תעשר" – כלל. "את כל תבואת זרעך" – פרט.
מה הפרט מפורש, דבר שהוא אוכל, ונשמר, וגדוליו מן הארץ, ומתקיים במוכנס
אף כל דבר שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ, ומתקיים במוכנס! - להוציא את הלחים!
איסי בן עקביה אומר: "עשר תעשר" – כלל. "את כל תבואת זרעך" - פרט
אין לי אלא תבואה; אילנות מנין? תלמוד לומר "היצא השדה שנה שנה"! אבל ירקות - מדברי סופרים.

גויים שיש להם גידולים חקלאיים בא"י רשאים להפריש תו"מ, אבל אין להפריש מעשרות משדה שבחו"ל, שהרי מדובר במצווה התלויה בארץ.
לעניין המעשר הטמא, ראו תרומות ב ב, שבדיעבד ובשוגג תרומתו תרומה, אבל לכתחילה אין לתרום מן הטמא, כי אי אפשר לאכול את המופרש בטהרה. אם הטבל נטמא – ראו שם משנה א שלדעת חכמים לכתחילה אין להפריש עליו מהטהור.

"עשר תעשר" - להביא פירות גוים. או יכול אפלו מחוצה לארץ?
תלמוד לומר (ויקרא כז, ל) "וכל מעשר הארץ", בא הכתוב ותלה כל המעשרות בארץ!
"עשר תעשר... ואכלת" - להוציא את הטמא! יכול אם עישר - לא יהא מעושר?
תלמוד לומר (כו, יד) "לא אכלתי באוני ממנו" מכלל אכילה יצא, לא יצא מכלל מעשר!

ארבע דרשות על "היוצא השדה". פטור אכילת עראי – ראו מעשרות א ה. לעניין עציץ נקוב ראו דמאי ה י. לעניין שליש הגידול של התבואה ראו חלה א ג. בעניין אילן הנטוע בבית ראו ירושלמי ערלה א ב.

"היוצא השדה" - לפטור את האוכל מן השדה עראי.
ר' נתן אומר: להביא את הנטוע בעציץ נקוב!
ר' אומר: "היצא השדה" - היכול לצמוח בשדה. ואיזה? זה משהביאה שליש!
דבר אחר: "היצא השדה" - פרט לאילן שנטעו בתוך הבית, שיהא פטור מן המעשרות.

דרשה נוספת על הצירוף "היוצא השדה שנה שנה". אחת מלמדת שאין להפריש מהחדש על הישן או ההפך, וראו מע"ש ה יא, למרות שהחדש והישן אינם כלאים זה בזה, והשניה מלמדת שאין להפריש ממין על שאינו מינו, למרות שבמעשר בהמה אין הדבר כך, (וראו מע"ש שם) שנאמר "והרמותם ממנו"; וראו בכורות ט א.

אני אקרא "עשר תעשר... שנה שנה". ומה תלמוד לומר "היצא השדה"?
שאם קורא אני "עשר תעשר שנה שנה" שומע אני אחד חדש ואחד ישן במשמע;
תלמוד לומר "היצא השדה" – החדש, לא הישן!
שהיה בדין: מה אם כבשים ועזים, שהן כלאים זה בזה - הרי הן מתעשרין מזה על זה
החדש והישן, שאינן כלאים זה בזה - אינו דין שיתעשרו מזה על זה? תלמוד לומר "היצא השדה", החדש, לא הישן!
ומנין שלא יעשרו ממין על שאינו מינו? אמרת קל וחומר:
מה אם חדש וישן, שאינן כלאים זה בזה - אינן מתעשרין מזה על זה
שני מינין שהן כלאים זה בזה, אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה?
הרי עזים ורחלים יוכיחו, שהן כלאים זה עם זה - והן מתעשרין זה על זה
אף אתה אל תתמה על שני מינין, שאף על פי שהן כלאים זה עם זה - יתעשרו זה על זה!
תלמוד לומר (במדבר יח, כו) "והרמותם ממנו", שלא יעשרו ממין על שאינו מינו!

ראו ספרי במדבר קכ. האיסור להפריש מחדש על הישן נדרש גם מהפסוק שלנו וגם מבמדבר. כאן נראה שיש הפרשת מעשרות מפירות חו"ל, בניגוד לדרשה דלעיל על 'עשר תעשר', ונראה שמדובר בסוריה, שלעניין חובת הפרשת מעשר היא כא"י, וראו גם תוספתא תרומות ב ט.

ומנין שלא יעשרו מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש?
תלמוד לומר "והרמותם ממנו", שלא יעשרו מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש!
ומנין שלא יעשרו מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש?
תלמוד לומר "והרמותם ממנו", שלא יעשרו מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש!
ומנין שלא יעשרו מן פירות הארץ על פירות חוצה לארץ ולא מפירות חוץ לארץ על פירות הארץ?
תלמוד לומר (ויקרא כז, ל) "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ"
שלא יעשרו מפירות הארץ על פירות חוץ לארץ ולא מפירות חוץ לארץ על פירות הארץ!

ראו לעיל. כאן חזר הדרשן על הדרשה כדי להחיל את הדין על כל מיני המעשרות, כולל מעשר בהמה; וראו בכורות ט ה.

"שנה שנה" מלמד שאין מעשרין אותו משנה לחברתה!
אין לי אלא מעשר שני שבו דיבר הכתוב; מנין לרבות שאר מעשרות? תלמוד לומר "עשר תעשר"
דבר אחר: "עשר תעשר" - בשני מעשרות הכתוב מדבר: אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ראש השנה שלהן תשרי!
ר' מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה!

פסוק כג

ראו מע"ש ב א.

"ואכלת לפני ה' אלהיך" מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה.
לאכילה ולשתייה מניין? שנאמר "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך".
ולסיכה מניין? תלמוד לומר (דברים כו, יד) "ולא נתתי למת" אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שאסור לחי הוא
לחי אסור, למת לא כל שכן? אלא, איזה הוא דבר שמותר לחי ואסור למת? זו סיכה!

הדרשה מרחיבה את מקום האכילה לכל העיר, ולא דווקא למקדש. וראו כלים א ח.
את המע"ש ואת הבכור אפשר לאכול בירושלים גם כעבור שנה, ראו סנהדרין ג ג וספרי קו, ובניגוד לבכורות ד א.

"במקום אשר יבחר לשכן שמו" מפתח ירושלם ולפנים
"מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך" למה נאמר?
לפי שהוא אומר בבכור (דברים טו, כ) "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה"
שומע אני אם עבר זמנו יהא אסור באכילה? תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך"
מה מעשר, נאכל משנה לחברתה - אף הבכור, נאכל משנה לחברתה!

בכורות בהמה מופרשים בחו"ל אבל אין להביא אותם לירושלים אלא יש להשאיר אותם בחו"ל עד שיהיה בהם מום ויאכל אותם שם. וראו חלה ד יא; אבל השוו תמורה ג ה, המתירה להביא בכורות מחו"ל לירושלים.

דבר אחר: מעשר דגנך תירושך... ובכורות", שומע אני אפלו הוא ברחוק מקום יהא חובה עליו להביא לבית הבחירה?
תלמוד לומר "מעשר דגנך... ובכרת", ממקום שאתה מביא מעשר דגן - אתה מביא בכורות
מחוצה לארץ, שאין אתה מביא מעשר דגן - אין אתה מביא בכורות!
או מה מעשר, אינו נוהג אלא בארץ - אף כך הבכור, לא ינהוג אלא בארץ?
תלמוד לומר (שמות יג, ב) "קדש לי כל בכור" בין בארץ בין בחוצה לארץ!
חזקיה בן אטיטס העלה בכורות מבבל - ולא קיבלו ממנו אף על פי שהיה אדם של צורה, שלא יקבע הדבר חובה!

דרשה מאחרי החורבן, הפוטרת מלהביא מע"ש ובכורות לירושלים ולאכלם שם בזמן הזה, הן מחו"ל הן מא"י; וראו ספרי קו.

דבר אחר: "מעשר דגנך... ובכורות", מקיש אכילת בכור לאכילת מעשר שני
מה בכור, אינו נאכל אלא בפני הבית - אף מעשר שני, לא יהא נאכל אלא בפני הבית!

דברי ת"ק נראים כסגולה מיוחדת למעשרות שעצם הפרשתם מביאה לידי יראת חטא. ר' אליעזר ור' ישמעאל טוענים שהביקור במקדש והמפגש עם הסנהדרין שישבה בו – הם שמושכים את האדם ללימוד תורה וממנו ליראת חטא.
חרש שוטה וקטן פסולים מלתרום ומלהפריש מעשרות, ראו תרומות א א. הדרשה מעלה הצעה לתלות את לימוד התורה במצוות המעשר, הצעה שעלולה לבטל את מצוות הלימוד במן הזה – ודוחה אותה: הלימוד הוא מטרה בפני עצמו, והמעשר נראה כדרך אליו ולא כתנאי לו.

"למען תלמד ליראה את ה'", מגיד שהמעשרות מביאין את האדם לידי יראת חטא!
ר' אליעזר אומר: נדרים ונדבות שאדם מביא לבית הבחירה - לבו מנדבו לתלמוד תורה!
ר' ישמעאל אומר: מעשר שני שאדם מביא לבית הבחירה,
נכנס ללשכת הגזית ורואה חכמים ותלמידיהן יושבין ועוסקין בתלמוד תורה - לבו מנדבו לתלמוד תורה!
דבר אחר: "למען תלמד" להוציא חרש שוטה וקטן:
"כל הימים" בין בארץ בין בחוץ לארץ - להביאם לתלמוד תורה
יכול אין אדם מחוייב בתלמוד תורה אלא משום הבאת מעשר? תלמוד לומר "ליראה", לא משום הבאת מעשר!

פסוק כד

ראו ספרי קז. רחוק מקום נחשב כל מקום שמחוץ לירושלים, והשוו למצוות פסח שני, פסחים ט ב.
אם המקום קרוב לירושלים מביאים את המע"ש גם אם יעבור זמן עד שיגיע לשם; וראו דין דומה לעניין כרם רבעי במע"ש ה ב: הגדרה כפולה: 'מהלך יום אחד' – זמן, ופירוט לפי מקום. לפי מע"ש ג ה המע"ש נפדה אפילו אם היה קרוב לירושלים, ולדעת רשב"ג אפילו אם היה בעיר עצמה.

"וכי ירבה ממך הדרך" בא הכתוב ללמדך על מעשר שני, להקל עליו שיהא נפדה ונאכל בגבולין!
"וכי ירבה ממך הדרך" יכול ברחוק זמן הכתוב מדבר?
תלמוד לומר "כי ירחק ממך המקום", ברחוק מקום הכתוב מדבר, ולא ברחוק זמן!

אם המעשר השני נטמא – חייב לפדות אותו, ואם לא נטמא והמקום רחוק מירושלים – הפדיון הוא רשות. ר' נתן תולה את הרשות לפדות בכמות המע"ש, ולא במרחק מירושלים.

"כי ירחק ממך המקום" - ברחוק מקום הוא נפדה! אינו נפדה במקום קרוב לירושלים אלא אם כן נטמא, שנאמר "כי לא תוכל שאתו"
"כי לא תוכל שאתו" למה נאמר? לפי שהוא אומר "ונתת בכסף" – רשות.
אתה אומר רשות, או אינו אלא חובה? תלמוד לומר "כי לא תוכל שאתו" – רשות, ולא חובה.
ר' נתן אומר: שומע אני מצוה לפדות? תלמוד לומר "כי לא תוכל שאתו" לא אמרתי אלא מפני רוב משא!
"כי יברכך ה' אלהיך" למה נאמר? לפי שהוא אומר "כי לא תוכל שאתו"
אין לי אלא עני. עשיר מניין? עשיר שיכול להביא את המע"ש בעגלה, מניין שזכותו לפדות? תלמוד לומר "כי יברכך ה' אלהיך"!

גם אם המע"ש לא נטמא – רשות בידי הבעלים לפדות אותו.
ר' אלעזר מעיר שהחובה לאכול את כל המע"ש בירושלים אינה מארה אלא ברכה, ולכן יש להקל על המעוניין לפדות ולאכול בשר ודומיו.
בסיום מופיעות שתי דרשות קל וחומר; לפי הראשונה הברכה היא בעקבות קיום מצוות מע"ש, ולפי השניה הברכה היא אפילו במצוות מע"ש וכמובן גם בהקרבת קרבנות במקדש; וראו מע"ש א ג, שהיו נוהגים להקריב שלמים מכספי המע"ש.

דבר אחר: "כי יברכך ה' אלהיך" למה נאמר?
לפי שהוא אומר (דברים כו, יד) "לא אכלתי באוני ממנו" וגו'. אין לי אלא טמא, טהור מניין?
תלמוד לומר "כי יברכך ה' אלהיך"!
דבר אחר: "כי יברכך" ר' אלעזר אומר: לברכה ניתן, לא ניתן למארה!
דבר אחר "כי יברכך ה'", והרי הדברים קל וחומר
מה אם כשאדם מיקל ממשאו, הרי הוא מקבל ברכה - קל וחומר המצער עצמו על כל המצות!
דבר אחר "כי יברכך ה'" והרי הדברים קל וחומר: אם כשאדם אוכל ושותה ושמיח - הרי הוא מתברך
נדרים ונדבות שאדם מביא לבית הבחירה - על אחת כמה וכמה שיקבל עליהן ברכות!

פסוק כה

חילול המע"ש הוא דווקא על כסף, ולא על מטבעות ממתכות אחרות; ר' עקיבא דורש שיהיה דווקא על מטבעות שמוטבעת עליהן צורה (ערך נקוב ותבליט), ור' ישמעאל מתיר גם לפדות על אסימון שאין עליו צורה, ובלבד שאין מדובר בחפץ גדול מכסף שאי אפשר לצרור אותו בצרור המעות; וראו ספרי קז.

המטבעות צריכים להיות ברשותו של המחלל, ולא כאלו שהוא עתיד לקבל.
"ונתת בכסף" אין נפדה אלא בכסף.
"וצרת הכסף" - דבר שדרכו להיצרר, דברי ר' ישמעאל
ר' עקיבה אומר: דבר שיש עליו צורה ואיזה? זה מטבע; פרט לאסימון - שאין עליו צורה!
"בידך" שלא יחלל על מעות שאינו ברשותו, ואם חילל - לא קנה מעשר!

דין מע"ש נהג במקדש שבשילה ואחר כך גם בירושלים; וראו לעניין הנביא לעיל יב ה.
ר' יצחק מסיק מסקנה כללית שאינה נוגעת לדיני מע"ש דווקא.

"והלכת אל המקום" - זו שילה; "אשר יבחר ה' אלהיך בו" זה בית עולמים!
דבר אחר: "אשר יבחר ה' אלהיך בו" על ידי נביא; וכן הוא אומר (שמואל ב כד, יח) "עלה הקם מזבח לה'"!
דבר אחר "וצרת הכסף בידך" אמר ר' יצחק: לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו, שנאמר "וצרת הכסף בידך".
ואמר ר' יצחק: לעולם ישלש יחלק לשלושה חלקים אדם את מעותיו: שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא, ושליש בידו, שנאמר "וצרת הכסף בידך".

פסוק כו

נראה שהדרישה לכך שהמטבע יהיה עובר לסוחר היא מדברי ר' עקיבא דלעיל פס' כה; וראו מע"ש א ב. הדרשה כאן חולקת על ספרי קז, ואוסרת לקנות תבלינים בכסף מע"ש, אלא דווקא אוכל ממשי. וראו דברי ר' יוחנן בן נורי בעוקצין ג ה.

"ונתת הכסף" עד שיהיה אותו המטבע ראוי להוצאה; פרט למטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום!
"בכל אשר תאוה נפשך" - הרי זה כלל; "בבקר ובצאן וביין ובשכר" - הרי זה פרט; "ובכל אשר תשאלך נפשך" - הרי זה כלל:
כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט:
מה הפרט מפורש, דבר שהוא ולד ולדות הארץ - אף הכלל, אין לי אלא דבר שהוא ולד ולדות הארץ
יכול שאני מרבה הקושט והחומס וראשי בשמים והחלתות וחלות חריע והפלפלין?
תלמוד לומר "בבקר ובצאן וביין ובשכר". מה אלו, לאכילת גופו - אף כל לאכילת גופו. יצאו אלו, שאינן לאכילת גופן, אלא לטעם או ריח שבהן

עורן של הבהמות, וחביות היין אינם נאכלים ומותר להשתמש בהם לחולין; וראו מע"ש א ג.
אין לקנות בכספי ההקדש בשר תאווה אלא דווקא שלמים; וראו גם ספרי קז. מצד שני אין לקנות עולות, שהרי אין לקונה עולות זכות אכילה בבשר.

אני אקרא "לבקר", ומה תלמוד לומר "בצאן"? "ביין", ומה תלמוד לומר "בשכר"?
אלא מה בקר וצאן מיוחדין, שאי אפשר להיקנות אלא על ידי עורן, יצא עורן לחולין
אף כל שאי אפשר לו להיקנות אלא על ידי עורו, יצא עורו לחולין
"ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך ושמחת", יכול יקח בהמה למשתה בנו?
הרי אתה דן: נאמר כאן "שמחה" ונאמר להלן (דברים כז, ז) שמחה
מה שמחה האמורה להלן, שלמים - אף שמחה האמורה כאן, שלמים
או מה שמחה האמורה להלן, עולה ושלמים - אף שמחה האמורה כאן, עולה ושלמים?
תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך ושמחת" שמחה שיש עמה אכילה; יצאו עולות שאין עמם אכילה!

פסוק כז

לעניין הלוי ראו ספרי קח, וכן לעיל יב פס' יב.
לעניין ההפקר הפטור מתרו"מ ראו תרומות א ה.

"והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו" מגיד שאת נותן לו ממעשר שני, ומשמחהו עמך בירושלם
"כי אין לו חלק ונחלה עמך" להגיד מה גרם:
דבר אחר: "כי אין לו חלק ונחלה עמך" ממה שיש לך ואין לו - תן לו
יצא הפקר, שידך וידו שוין בו! מיכן אמרו ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות!

פסוק כח

ר' עקיבא טען שמדובר כאן במעשר עני, שאינו ניתן בכל שנה אלא פעמיים בשמיטה, שהרי כאן מופיעים 'הגר היתום והאלמנה'. בניגוד למע"ש, מעשר עני אינו חייב להיאכל דווקא בירושלים, ואין לו מקום מוגדר.

"מקצה שלש שנים" למה נאמר? לפי שהוא אומר (לעיל פס' כג) "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך"
שומע אני אף מעשר עני במשמע? תלמוד לומר "מקצה שלש שנים תוציא והנחת בשעריך"
בא הכתוב ללמד על מעשר עני, שהוא נאכל בגבולין!
"מקצה שלש שנים" ר' עקיבה אומר: במעשר עני הכתוב מדבר
אתה אומר במעשר עני הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא במעשר שני?
תלמוד לומר "ובא הלוי" בחלקו, "והגר והיתום והאלמנה" בחלקן; הא במעשר עני הכתוב מדבר!

ראו ספרי קט.

"מקצה שלש שנים" נאמר כאן קץ ונאמר להלן (דברים לא, י) "מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות"
מה קץ האמור להלן, רגל - אף קץ האמור כאן, רגל. יכול חג הסוכות?
תלמוד לומר (דברים כו, יב) "כי תכלה לעשר", רגל שכל המעשרות כלין בו, הוי אומר זה פסח
מיכן אמרו ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור
ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, ובשביעית מפני מעשר עני שבששית!
"והנחת בשעריך" אם אין שם עני - מניחו באוצר
דבר אחר "והנחת בשעריך" לימד שאינו טעון הבאת מקום.

דורש "בשעריך" – בבית דין, המחלקים בין העניים את המעשר.

דבר אחר "והנחת בשעריך" - שיתחלק על פי בית דין.

פסוק כט

הלוי מקבל את המעשר הראשון, והעניים מקבלים מעשר מהנותר – הוא מעשר עני.
מתנות עניים פטורות מתרו"מ, ראו תרומות א ה.
אין להוציא מעשר עני לחו"ל – ראו ספרי קי.
חובת מעשר עני חלה גם אחרי החורבן. הכמויות המינימליות לעני מפורטות גם בתוספתא פאה ד ב. הכמות המינימלית הנ"ל תקפה דווקא בגורן ולא בבית.
בסוף הדרשה מנמק ר' אליעזר את הצורך לחזור ולברך את נותן המעשר בכך שיש במצווה חסרון כיס, ולכן באה הברכה להשלים את מה שהפסיד, כביכול, בעל הבית.

"ובא הלוי" בחלקו, "והגר והיתום והאלמנה" בחלקן.
"ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך" דברים שאין לו בהן חלק עמך אתה נותן לו, יצא לקט שכחה ופיאה, שיש לו בהן חלק עמך
"והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" - בזמן שהן חסירין. "אשר בשעריך ואכלו" לימד שאין מוציאין אותו מהארץ לחוצה לארץ.
דבר אחר "אשר בשעריך ואכלו ושבעו" שיכול לא יהא נאכל אלא בפני הבית, כמעשר שני?
תלמוד לומר "אשר בשעריך ואכלו ושבעו", בין בפני הבית בין שלא בפני הבית!
"ואכלו ושבעו" - תן להם כדי שבען! מיכן אמרו אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים.
יכול אף מעשר עני המתחלק בתוך הבית יהא חייב ליתן לעניים כל אחד כדי שבעו?
תלמוד לומר "בשעריך ואכלו ושבעו" בשדה אתה מצווה ליתן להן כדי שבען, שהרי אינו מוצא שם ליקח
אבל בבית אין אתה מצווה ליתן להן כדי שבען, אלא נותנו להן אפלו כזית לכל אחד ואחד!
דבר אחר "למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה"
אבא חנון אומר משום ר' אליעזר: כל מקום שהכתוב מזכיר עונש הפסד וחסרון כיס
הרי הוא קובע ברכה, שנאמר "למען יברכך ה' אלהיך"!