ביאור:דניאל ג טו

דניאל ג טו: "כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין, דִּי בְעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס (קַתְרֹס) שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצַלְמָא דִי עַבְדֵת, וְהֵן לָא תִסְגְּדוּן, בַּהּ שַׁעֲתָא תִתְרְמוֹן לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא; וּמַן הוּא אֱלָהּ דִּי יְשֵׁיזְבִנְכוֹן מִן יְדָי."

תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - עַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֲתִידִים, שֶׁבָּעֵת שֶׁתִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַקֶּרֶן, הֶחָלִיל, הַנֵּבֶל הַכִּנּוֹר, הַמִּנִּים וְהָעוּגָב וְכָל מִינֵי הַזֶּמֶר, תִּפְּלוּ וְתִסְגְּדוּ לַצֶּלֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי; וְאִם לֹא תִּסְגְּדוּ, בָּהּ בַּשָּׁעָה תָּשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת, וּמִי הוּא אֱלוֹהַּ אֲשֶׁר יַצִּילְכֶם מִיָּדָי.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ג טו.


וּמִי הוּא אֱלוֹהַּ אֲשֶׁר יַצִּילְכֶם מִיָּדָיעריכה

עַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֲתִידִיםעריכה

מעכשו והלאה, בעתיד - המלך אומר לחבריו של דניאל.
המלך מוכן לשכוח מה קרה בעבר. הוא לא מתכוון להביא עדים, שיעידו בשבועה, מתי ואיך הנאשמים לא סגדו לפסל.
ניתן לפול בצורות שונות, ואפילו לא מכובדות, וניתן לסגוד בלב או בתנועות קלות.
המלך החליט לא להעניש את משרתיו שראו שחבריו של דניאל לא סוגדים ולא עשו להם דבר - על זה מגיע להם עונש.

המלך אומר להם - תשכחו ממה שהיה. הנה נתחיל מחדש, מעכשו והלאה, בעתיד - האם תעשו כדברי?

תִּפְּלוּ וְתִסְגְּדוּ לַצֶּלֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִיעריכה

המלך מגביל את החובה לסגוד לצלם האחד והיחיד שהוא עשה. לא מדובר באלפי פסלונים שלו שנמכרים בחנויות לקישוט (אם הוא עשה זאת).
לפול ולסגוד כנראה היה מובן מוגדר בתרבות בבל, כך שיוכלים לדעת אם האדם על הרצפה למטרות אחרות, והאם הוא באמת סוגד לפסל בלב שלם או סתם עושה הצגה.

וְאִם לֹא תִּסְגְּדוּ, בָּהּ בַּשָּׁעָה תָּשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶתעריכה

המלך חוזר על דברי הכרוז, מילה במילה, ומשיב את המילים "בָּהּ בַּשָּׁעָה", שהכשדים שהלשינו על חבריו של דניאל, השמיטו.
בצורה זאת לכולם ברור שהם שמעו את הפקודה, הפקודה באה מהמלך ישירות, כולם יודעים שכולם יודעים ואין אפשרות להתחמק או להמציא תרוצים.

כך היה אצל המן שפקד על נכבדי המלך להשתחוות לו. המן טען שהוא קיבל את הפקודה מהמלך, אבל אי אפשר היה לוודא, ומרדכי החליט שהפקודה אינה חוקית, וכאילו הוא לא שמע, הוא התעלם מהפקודה. כאשר המן לא עשה לו דבר, מרדכי הבין שהמלך לא אישר זאת (ביאור:אסתר ג ב).

כוחו של המלך ואלוהיםעריכה

הצורך בעונש כואב וממית, מראה את חולשתו של המלך. הוא רוצה כבוד אלים, ומראה שהוא בסך הכל איש שיכול לפגוע באנשים. הוא לא יכול לגרום לאנשים לבצע את דבריו באהבה, או לגרום לשמים וארץ לנוע, כדי להפיל אותם. הוא לא יכול לעשות דבר מלבד עונשים.

כך גם אלוהים סבל מהבעיה הזאת. במשך מאות שנים, מאז יציאת מצרים עד גלות בבל, אלוהים רצה שבני ישראל יסגדו לו ורק לו, והם התחמקו וסרבו. לאלוהים לא היתה ברירה והוא העניש אותם ביסורים ומוות, דור אחרי דור. סוף סוף נראה שבני ישראל מגיעים לבחינה הסופית שלהם - האם הם יאמינו באלוהיהם ללא איום של עונש, ונגד סכנת מוות מיידי?

וּמִי הוּא אֱלוֹהַּ אֲשֶׁר יַצִּילְכֶם מִיָּדָיעריכה

המלך נבוכדנצר קורא תגר על אלוהי ישראל.
הוא מעלה אתגר וטוען נגד אלוהים: 'אתם אומרים שהאלוהים שלי אינם קיימים, ואני כפוף לאלוהי השמים שלכם, הנה תראו לי שהאלוהים שלכם הוא בעל כוח אמיתי, והוא יציל אותכם מידי.'

בעבר, דניאל אמר לנבוכדנצר: "אַתָּה הַמֶּלֶךְ, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם נָתַן לְךָ אֶת הַמְּלוּכָה" (ביאור:דניאל ב לז), והמשיך "וּבְכָל שֶׁדָּרִים בְּנֵי הָאָדָם ... נָתַן בְּיָדְךָ וְהִשְׁלִיטְךָ בְּכֻלָּם" (ביאור:דניאל ב לח). המלך שמח בכוחו, אבל לא חשב שאלוהי ישראל מינה אותו ונמצא מעליו. כאשר הוא בנה את צלם הזהב (במתכונת הצלם עם ראש מזהב בחלומו) והודיע שזה אלוהי הארץ, הוא קורא תגר על אלוהים. מטרת הצלם היתה לכפות על היהודים להתנגד, וכך הוא יראה להם שגם אלוהיהם חסר כוח להציל אותם מידו. המלך רוצה הוכחה ממשית, ולא רק מציאת חלום, שלמעשה הוא יודע שהוא שכח, ודניאל רק המציא לו סיפור.

שאלה דומה שאל פרעה את משה (ואלוהים): "מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה" (שמות ה ב), ואכן הוא קיבל תשובה בעשרת המכות עד שהוא הכיר בגדולת אלוהים ואמר למשה: "וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם ... וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" (שמות יב לא-לב).

היתה סכנה לכל עם ישראל, שנבוכדנצר ידרוש מכל העם להכנע ולהשתחוות לצלם. רבים יסרבו וימותו על קידוש השם, והשאר יעזבו את דתם או ימשיכו בסתר, כפי שקרה בספרד. כיוון שהסכנה היתה ממשית ביותר, הן אלוהים ידע מה בליבו של נבוכדנצר, לאלוהים לא היתה ברירה אלא להתערב ולהציל את שלושת נכבדי היהודים - "שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ" ולהפסיק את המשחק הזה.