ביאור:דניאל ג כט
דניאל ג כט: "וּמִנִּי שִׂים טְעֵם, דִּי כָל עַם, אֻמָּה וְלִשָּׁן, דִּי יֵאמַר שלה (שָׁלוּ) עַל אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא, הַדָּמִין יִתְעֲבֵד וּבַיְתֵהּ נְוָלִי יִשְׁתַּוֵּה, כָּל קֳבֵל דִּי לָא אִיתַי אֱלָהּ אָחֳרָן, דִּי יִכֻּל לְהַצָּלָה כִּדְנָה."
תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - וּמִמֶּנִּי הוּשַׂם צַו, אֲשֶׁר כָּל עַם, אֻמָּה וְלָשׁוֹן, אֲשֶׁר יֹאמַר תּוֹעָה עַל אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא, נְתָחִים יֵעָשֶׂה וּבֵיתוֹ אַשְׁפָּה יוּשַׂם, כָּל עֻמַּת שֶׁאֵין אֱלוֹהַּ אַחֵר אֲשֶׁר יוּכַל לְהַצִּיל כָּזֶה.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ג כט.
אֲשֶׁר יֹאמַר תּוֹעָה עַל אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹא
עריכהוּמִמֶּנִּי הוּשַׂם צַו
עריכהבתרגום של של"ג נאמר שהמלך הוציא צו (פקודה), למרות שבארמית נאמר "שִׂים טְעֵם" שזאת הוראה חלשה יותר. לא נאמר אם הצו נכתב ונשלח לכל מחוזות הממלכה, חתום בטבעת המלך, כפי שנאמר על פקודת אחשורוש: "וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ" (ביאור:אסתר ג יב). בכל אופן נראה שהמלך הוציא צו, אולם בהמשך לא נראה שהיהודים קיבלו כבוד גדול יותר או זכו למשרות מכובדות חוץ מאשר שדרך, מישך ועבד-נגו ששרתו את המלך.
וּמִנִּי שִׂים טְעֵם, דִּי כָל עַם, אֻמָּה וְלִשָּׁן
עריכהשל"ג תרגם את הפסוק הזה "וּמִמֶּנִּי הוּשַׂם צַו, אֲשֶׁר כָּל עַם, אֻמָּה וְלָשׁוֹן", וזה נשמע כאילו שהמלך הורה שכל עם בממלכתו שיעבור על הצו, יפגע.
לפי מגילת אסתר נראה שהיה צריך להיות כתוב: "וּמִמֶּנִּי הוּשַׂם צַו [ל]כָּל עַם, אֻמָּה וְלָשׁוֹן", כדי להראות שהצו פורסם בכל השפות לכל העמים והאומות, כפי שעשה אחשורוש.
ניתן לראות שהפסוק לא תורגם כראוי, כי בהמשך נאמר: "אֲשֶׁר יֹאמַר ... נְתָחִים יֵעָשֶׂה וּבֵיתוֹ אַשְׁפָּה יוּשַׂם", ומדובר באדם, ביחיד, שעבר על הצו, ולא על עם או אומה.
דִּי יֵאמַר שלה (שָׁלוּ)
עריכההמילה "שלה" או "שָׁלוּ" בארמית אינה ברורה. התרגום בקונקורדנציה - להזניח, להתרשל, לטעות בהסתמך על רש"י שהסביר: "עַל הַשַּׁל" (שמואל ב ו ז) וגם "לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי" (שמואל ב ג כז) - במשמעות 'משגה', טעות. ומזה של"ג תרגם "תּוֹעָה", שוגג. לא ברור אם היתה כאן שגיאת כתיב והיה צריך להיות כתוב: 'שגה' ולא 'שלה'. אולם סביר שהמדבר רעות על אלוהי היהודים לא עושה את זה בשגגה, או בטעות, או שהוא תועה ונבוך, אלא הוא עושה זאת בידיעה ובכוונה, ולכן המלך יעניש אותו קשות.
ניתן לקרוא את הפסוק ללא ידיעת המילה "שלה" בארמית, ופרוש סביר הוא - 'כל איש שידבר [סרה, בחוסר אמונה, בזלזול, בחוסר כבוד, בבוז] על אלוהיהם של שדרך, מישך ועבד-נגו'
יתכן שהשורש של המילה "שָׁלוּ" יצר את המילה "אַשְׁלָיָה" - אמונה בדבר שלא יתקיים, במשהו שאינו אמת, תקוות שווא (מילוג).
נְתָחִים יֵעָשֶׂה וּבֵיתוֹ אַשְׁפָּה יוּשַׂם
עריכה"נְתָחִים יֵעָשֶׂה וּבֵיתוֹ אַשְׁפָּה יוּשַׂם" זה העונש שנבוכדנצר נהג להשתמש בו.
כך פקד המלך כאשר יועצי המלך לא ידוע להגיד לו את חלומו: "אִם לֹא תּוֹדִיעוּנִי אֶת הַחֲלוֹם וְאֶת פִּתְרוֹנוֹ, נְתָחִים תֵּעָשׂוּ, וּבָתֵּיכֶם אַשְׁפָּה יוּשָׂמוּ" (ביאור:דניאל ב ה), למרות שבהמשך רואים ש"אַרְיוֹךְ שַׁר הַטַּבָּחִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ" יצא רק להרוג את חכמי המלך, וגם את זה הוא לא ממש עשה בחפזון (ביאור:דניאל ב יד).
העונש הזה הוא מוות בעינויים גדולים, כאשר המוענש נחתך לנתחים בעודו חי.
בנוסף, גם בני ביתו יאבדו את רכושם וביתם, ויזרקו לרחוב.
מקובל היה שהמלך מקבל את רכושם של פושעים שחטאו למלך. כך זכה אחאב בכרם נבות (מלכים א כא טז), וכך קיבל המלך אחשורוש את בית המן, ככתוב: "בַּיּוֹם הַהוּא, נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן" (ביאור:אסתר ח א).
כאן המלך נמנע לקחת את רכוש הפושע, כדי שלא יאשימו אותו שהוא חמד את הרכוש, וזה לא היה משפט צדק.
כָּל עֻמַּת שֶׁאֵין אֱלוֹהַּ אַחֵר אֲשֶׁר יוּכַל לְהַצִּיל כָּזֶה
עריכההמלך העניק כבוד גדול לאלוהי היהודים, אבל בסוף המשפט הוא מוסיף תנאי, שהכבוד הזה יתקיים רק עד שאלוהים אחר יוכל להציל את עבדיו מהאש בצורה דומה.
המלך היה יכול להעניק כבוד לשני האלים שיכולים לעשות כך, וייתכן שזה אותו אלוה ששומר על עבדיו העובדים אותו בצורה שונה אבל לפי אותם חוקים. אבל המלך בחר לבטל את הכבוד לאלוהי היהודים בצורה מוחלטת אם יתברר שאל נוסף יכול גם הוא לעשות זאת. נראה שהמלך חיפש דרך להתחמק ממתן כבוד לאלוהי היהודים, וקיווה שאלים אחרים יכולים גם הם בקסמיהם לעשות ניסים מעל דרך הטבע. המלך לא עשה מאמץ ללמוד את דברי אלוהים ולהפוך למאמין בו ובתורתו. המלך רק העניק כבוד זמני ליהודים ואלוהיהם.
ממלכות חדשות ומלכים אחרים לא ראו בצו נבוכדנצר פקודה לדורות, ומלבד הסיפור בספר דניאל, פקודת המלך נשכחה ואבדה.