ביאור:דניאל ג כח

דניאל ג כח: "עָנֵה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאָמַר, בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, דִּי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וְשֵׁיזִב לְעַבְדוֹהִי, דִּי הִתְרְחִצוּ עֲלוֹהִי; וּמִלַּת מַלְכָּא שַׁנִּיו וִיהַבוּ גשמיהון (גֶשְׁמְהוֹן) דִּי לָא יִפְלְחוּן וְלָא יִסְגְּדוּן לְכָל אֱלָהּ, לָהֵן לֵאלָהֲהוֹן."

תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - עוֹנֶה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכוֹ וְהִצִּיל אֶת עֲבָדָיו אֲשֶׁר בָּטְחוּ עָלָיו, וּדְבַר הַמֶּלֶךְ שִׁנּוּ וְנָתְנוּ אֶת גּוּפָם, שֶׁלֹּא יַעַבְדוּ וְלֹא יִסְגְּדוּ לְכָל אֱלוֹהַּ, אֶלָּא לֵאלֹהֵיהֶם.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ג כח.

בָּרוּךְ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ

עוֹנֶה נְבוּכַדְנֶצַּר וְאוֹמֵר

נבוכדנצר שמע שחבריו של דניאל מסרבים להשתחוות לצלם הזהב שלו.
הוא פקד להשליח אותם לאש.
הוא ראה מלאך הולך עם שלושת החברים באש.
הוא פקד עליהם לצאת.
הם יצאו, ונכבדי המלך ראו שהם לא נפגעו מהאש.

נבוכדנצר, בלי לשאול את יועציו, מצהיר הצהרה בדבר הנס שהוא ראה.

בָּרוּךְ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכוֹ וְהִצִּיל אֶת עֲבָדָיו אֲשֶׁר בָּטְחוּ עָלָיו

נבוכדנצר מהלל את אלוהיהם של שדרך, מישך ועבד-נגו ששלח את מלאך להציל את האנשים שבטחו בו.

נס כזה לא קרה הרבה פעמים בתולדות עם ישראל. בתקופה הזאת, לאחר חורבן הבית וגלות בבל העם היה במשבר, וסיפור נס כזה, השיב ליהודים את התקווה שאלוהים ישמור ויגן על עבדיו אשר יבטחו בו.

דברי המלך מראים שהוא מכבד את אלוהי השמים, ויזהר לא לפגוע במאמיניו. ייתכן שזאת הסיבה שנבוכדנצר לא פיזר את היהודים בכל ממלכתו ולא הביא זרים ליהודה, כפי שעשה מלך אשור. היהודים נשארו מאוחדים וקרובים אחד לשני, וזה סייע להם לעזור אחד לשני ולשרוד בגלות.

וּדְבַר הַמֶּלֶךְ שִׁנּוּ וְנָתְנוּ אֶת גּוּפָם, שֶׁלֹּא יַעַבְדוּ וְלֹא יִסְגְּדוּ לְכָל אֱלוֹהַּ, אֶלָּא לֵאלֹהֵיהֶם

"גֶשְׁמְהוֹן" - גְּשֵׁם בארמית זה גוף. ניתן היה לחשוב שמדובר כאן בגשם של מים, שעזר לחבריו של דניאל להמנע מהאש. ייתכן שהעורך היה יכול לבחור מילה אחרת שלא תרמוז על מים, אולם הוא בחר לכתוב במילה בעלת משמעות כפולה.

נבוכדנצר מקבל שהיהודים שינו וסרבו לכבד את פקודת המלך, ונתנו את גופם על קידוש השם.
בדבריו המלך מודה שכוחו מוגבל, והוא אינו אלוהים, וכך הוא מתיר ליהודים לעבוד ולסגוד לאלוהיהם בלבד.