ביאור:דניאל ג כא

דניאל ג כא: "בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ, כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פטישיהון (פַּטְּשֵׁיהוֹן), וְכַרְבְּלָתְהוֹן, וּלְבֻשֵׁיהוֹן; וּרְמִיו, לְגוֹא-אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא."

תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - אֲזַי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה נִכְפְּתוּ בְּשִׂמְלוֹתֵיהֶם, כָּתְנוֹתֵיהֶם, מִגְבְּעוֹתֵיהֶם וּלְבוּשֵׁיהֶם וְהָשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ג כא.


וְהָשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת

עריכה

הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה נִכְפְּתוּ

עריכה

חבריו של דניאל, שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, שסרבו לעבוד לאלוהי המלך ולצלם שלו, בפקודת המלך, נכפתו ונקשרו.

מעניין שדניאל לא התערב לטובתם, או הצטרף לעונשם.
ייתכן מתוך רצון להראות שזה לא קרה בזכותו.

אלוהים הציל אותם, אולם אין ספק שאלוהים לא עשה את זה לאלפי אנשים אחרים שמתו מרצון על קידוש השם, וקיימו את הכלל: "ייהרג ואל יעבור" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין עד א). אלוהים יציל כרצונו ולפי חשיבות העניין. כאן היתה סכנה לקיום עם ישראל. שארית הפליטה מיהודה עמדה להתבולל כשם שעשרת השבטים כחדו, אם המנהיגים היו מוותרים על אמונתם. (הערה: מיליונים של יהודים נרצחו בגלל היותם יהודים, אבל לא תמיד נתנו להם אפשרות לא למות.)

בְּשִׂמְלוֹתֵיהֶם, כָּתְנוֹתֵיהֶם, מִגְבְּעוֹתֵיהֶם וּלְבוּשֵׁיהֶם

עריכה

המספר מדגיש שהם נזרקו לבושים. לא הפשיטו וזרקו אותם, כמו את יוסף לבור (ביאור:בראשית לז כד).
מטרת המספר היא להדגיש את הנס וגדולת אלוהים, שהיה יכול לא רק להציל את האנשים אלא אפילו את בגדיהם, ולהשאיר להם לצאת בכבוד לבושים בבגדי הפאר כשם שהופיעו לפני המלך.

וְהָשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת

עריכה

הסיפור נשמע כמו סיפור לילדים שמתאר ברגש רב כל פרט, וחוזר על המילים שכבר נאמרו.
הסיפור סופר בארמית, שהיתה השפה המובנת לילדים צעירים, במטרה להטביע במוחם את גדולת אלוהי ישראל והישועה שלו.
כמובן שאף ילד בר דעת לא הלך לנסות את זה, הן הוא לא מנכבדי המלך, או חשוב ביותר לאלוהים.

לפי חוקי חמורבי מספר 2, אדם שטוען שהוא קוסם או מכשף יעשו לו את משפט המים, והוא יקפוץ מעצמו למים. אם הוא יחיה, אז הוא קוסם אמת, המאשים יומת ורכושו יעבור לנאשם. אם הוא יסרב או ימות, אז הוא נביא שקר ויומת, ורכושו יעבור למאשים. כאן, לא נתנו להם אפשרות להכנס לאש מרצונם, אלא קשרו וזרקו אותם.

נבוכדנצר פסק לפי החוק והפעיל את חוקי חמורבי על חבריו של דניאל שהם מכשפים שמאמינים באלוהי שקר.

אולם המלך הפך למעורב במשפט וחדל להיות שופט בלבד, כאשר הוא כעס כעס אישי ואיבד את יכולת השיפוט שלו, פקד לקשור את הנאשמים ולזרוק אותם לאש.
וכך, כאשר הם יצאו בשלום והוכיחו שאלוהי ישראל הוא האלוהים היחיד והעליון, לפי החוק, נקבע עונש מוות על המלך, ורכושו חייב לעבור לנאשמים.
ייתכן שהכשדים יצאו פטורים, כי הם רק דיווחו ושאלו שאלה מהמלך. הם לא האשימו את היהודים בדבר שקר.
זאת הסיבה שהמלך הודה מיד בטעותו, כיבד את אלוהי ישראל (ביאור:דניאל ג כח), פקד להגן על היהודים (ביאור:דניאל ג כט), ומינה והצליח את "שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ בִּמְדִינַת בָּבֶל" (ביאור:דניאל ג ל) לתפקידים בכירים יותר (במשמעות: נתן להם מרכושו ומשלטונו).