ביאור:דניאל ג יח

דניאל ג יח: "הֵן לָא, יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא, דִּי לאלהיך (לֵאלָהָךְ), לָא איתינא (אִיתַנָא) פָלְחִין, וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ, לָא נִסְגֻּד."

תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - וְאִם לֹא, יָדוּעַ יִהְיֶה לְךָ, הַמֶּלֶךְ, כִּי לֵאלֹהֶיךָ אֵין אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים, וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ לֹא נִסְגֹּד.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ג יח.


לֵאלֹהֶיךָ אֵין אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים, וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ לֹא נִסְגֹּדעריכה

המלך שאל שאלהעריכה

אני עומד לשרוף אותכם, "וּמִי הוּא אֱלוֹהַּ אֲשֶׁר יַצִּילְכֶם מִיָּדָי?" (ביאור:דניאל ג טו).
השאלה כוללת מספר שאלות:

  1. מי הוא האלוהים שלכם?
  2. האם האלוהים שלכם יציל אותכם?
  3. מידי - אני השליט העליון ביותר על האדמה!

על השאלה הראשונה: ' מי הוא אלוהיכם?', חבריו של דניאל ענו למלך: "לֹא צְרִיכִים אֲנַחְנוּ עַל דָּבָר זֶה לַהֲשִׁיבֶךָּ" (ביאור:דניאל ג טז), כי שמו אינו חשוב, וממילא זה לא יעשה עליך רושם, כשם שזה לא עשה רושם על פרעה לפני עשרת המכות.

עכשו הם עונים על השאלה השניה: "האם האלוהים שלכם יציל אותכם?"

הנסיוןעריכה

בזמנו דניאל אמר למלך: אתה שליט "בְכָל שֶׁדָּרִים בְּנֵי הָאָדָם" (ביאור:דניאל ב לח), במשמעות: אתה שליט על המקום אבל לא על בני האדם עצמם. אתה יכול להוציא פקודה אבל האנשים יחליטו: לבצע בכבוד, לבצע בזלזול, או למות על קידוש השם, ואתה לא יכול לעשות דבר. כתגובה, המלך בנה את הצלם ופקד לסגוד לו, כדי להראות לדניאל שהוא שולט גם באנשים. וכך הגענו שחבריו של דניאל מראים למלך שהוא לא שולט בהם: גם אם אלוהים יציל אותם או לא, הם לא יצייתו לו בעניין הזה.

וְאִם לֹא, יָדוּעַ יִהְיֶה לְךָ הַמֶּלֶךְעריכה

חבריו של דניאל בטוחים שיש אלוהים שיכול להציל אותם, כל השאלה היא האם הוא ירצה לעשות זאת.
אם אלוהים יציל, או אם אלוהים לא יציל, העניין יהיה ידוע למלך.

המלך בקש הדגמה , והחברים מקווים שאלוהים יציל אותם, וכך אלוהים יראה לגויים ולבני ישראל שהוא קיים ועוזר כרצונו, כאשר העניין חשוב. החברים דורשים שאלוהים יעזר להם כמו בעשרת המכות, כי גם עכשו אלוהים לבטח שומע את זעקתם, ככתוב על מצרים: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי" (שמות ו ה).

במשך מאות שנים עם ישראל עשה הרע בעיני אלוהים. אלוהים הביא עליהם עונשים חוזרים ונשנים, והם התעקשו לא ללמוד.
עכשו בגולה, לכולם ברור שעם ישראל עומד בסכנת כליה. עשרת השבטים מממלכת ישראל, שהגלו על ידי ממלכת אשור, כבר ברובם התבוללו בעמים ונכחדו. עכשו המלך דורש מנכבדי היהודים לסגוד לצלם שלו, כשהוא יודע שאסור להם לפי חוקיהם. אם הנכבדים יכנעו מפחד, שאר העם ילך בעקבותיהם, וגם הם יתחילו לאבד תקווה ולהתבולל. אלוהים הבין, שהעם שרק לפני זמן קצר איבד את בית המקדש, הוגלה מארצו, התחיל לדבר ארמית במקום עברית, נמצא במצב קשה ומסוכן. לאלוהים לא היתה ברירה אלא לעזור. לאחר דניאל בבבל ואסתר בפרס, העם התפזר בגולה, ושליט אחד לא היה יכול להרוג את כל עם ישראל, ולכן אלוהים לא חייב להציל כל תפוצה סובלת.

יָדוּעַ יִהְיֶה לְךָ הַמֶּלֶךְעריכה

המילים "יָדוּעַ יִהְיֶה לְךָ הַמֶּלֶךְ" למעשה צריכות להופיע פעמים במשפט:

  • "וְאִם לֹא, יָדוּעַ יִהְיֶה לְךָ הַמֶּלֶךְ."
  • "יָדוּעַ יִהְיֶה לְךָ הַמֶּלֶךְ, כִּי לֵאלֹהֶיךָ אֵין אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים, וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ לֹא נִסְגֹּד".

כך היה צריך להיות כתוב כדי שיהיה ברור: "וְאִם לֹא, יָדוּעַ יִהְיֶה לְךָ הַמֶּלֶךְ. יָדוּעַ יִהְיֶה לְךָ הַמֶּלֶךְ, כִּי לֵאלֹהֶיךָ אֵין אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים, וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ לֹא נִסְגֹּד."

לֵאלֹהֶיךָ אֵין אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים, וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ לֹא נִסְגֹּדעריכה

הכשדים האשימו את היהודים: "אֶת אֱלֹהֶיךָ אֵינָם עוֹבְדִים, וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ אֵינָם סוֹגְדִים" (ביאור:דניאל ג יב).
המלך שאל את היהודים: "אֶת אֱלֹהַי אֵינְכֶם עוֹבְדִים וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתִי אֵינְכֶם סוֹגְדִים?" (ביאור:דניאל ג יד).
וחבריו של דניאל עונים למלך על שאלתו, 'אנחנו מוכנים למות על קידוש השם, ואם אלוהים יציל או לא, אתה תדע שאת "אלֹהֶיךָ אֵין אֲנַחְנוּ עוֹבְדִים, וּלְצֶלֶם הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ לֹא נִסְגֹּד", לא עכשו ולא בעתיד.'

החברים לא אומרים שהם לא יכבדו את המלך או את הצלם שלו בנפילה. הם פשוט לא יעבדו ולא יסגדו לאלוהים אחרים.

אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָעריכה

תוספת המילים "אֲשֶׁר הֲקִימוֹתָ" מראה למלך שהם מודעים שהוא עשה את הצלם הזה, וציפה אותו זהב.
המלך היה גאה בצלם שהוא עשה, ובסיפור חוזרים על זה מספר רב של פעמים.

אולם כאשר החברים אומרים זאת, זה נשמע כזילזול באלוהותו של הצלם, ידי אדם.