ביאור:דניאל ג יג

דניאל ג יג: "בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר, בִּרְגַז וַחֲמָא, אֲמַר לְהַיְתָיָה, לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ; בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ, הֵיתָיוּ קֳדָם מַלְכָּא."

תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - אֲזַי נְבוּכַדְנֶצַּר בְּרֹגֶז וְחֵמָה, אָמַר לְהָבִיא אֶת שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ; אֲזַי אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ג יג.


אֲזַי נְבוּכַדְנֶצַּר בְּרֹגֶז וְחֵמָהעריכה

משפטעריכה

המלך שמע שחבריו של דניאל לא נותנים לו כבוד והוא כעס.
אנו לומדים שהוא כעס שהם לא מכבדים את הצלם שלו ואותו, אולם, בשלב הזה של השיחה, אין זה אומר שהוא הוציא פקודה כפי שפרסם הכרוז.

בְּרֹגֶז וְחֵמָהעריכה

"בְּרֹגֶז וְחֵמָה" מציינים כעס גדול מאוד שמסמל סכנת מוות למואשם.

  • "כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף יְהֹוָה עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם, וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא" (דברים ט יט).
  • "וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה" (שמואל ב יא כ).
  • "וְנִלְחַמְתִּי אֲנִי אִתְּכֶם בְּיָד נְטוּיָה וּבִזְרוֹעַ חֲזָקָה וּבְאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל" (ירמיהו כא ה).
  • "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (ביאור:אסתר א יב).

ניתן להבין שהמלך כעס מאוד, אולם למרות זאת הוא לא פקד כיהודה: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (ביאור:בראשית לח כד), אלא קרא להם לברור. המלך אחשורוש כעס על וושתי, וארגן משפט לפי החוק והמנהג, אולם לא הזמין את וושתי להסביר את מעשיה. נראה שנבוכדנצר היה מלך נאור ונתן לנאשמים הזדמנות להסביר.

אֲזַי אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְעריכה

אנשי המלך הביאו את חבריו של דניאל לפני המלך. לא נאמר שאסרו אותם, או פגעו בהם. הם הובאו בכבוד לפני המלך. נראה שבבל פעלו לפי החוק: "חזקת החפות מפשע" לפני המשפט.

לא נראה ששדרך, מישך ועבד-נגו, ניסו לברוח או להסתתר. הם ידעו שהם עברו על פקודת המלך, אולם היו מוכנים להסביר לו את צדקתם. לוא הם היו בורחים זה היה מוכיח את אשמתם.

יפה שהביאו אותם יחד, והמלך חקר אותם ביחד. היה להם יותר קל לתמוך אחד בשני, ולפעול ביחד.