ביאור:דניאל ב יב

דניאל ב יב: "כָּל-קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא, בְּנַס וּקְצַף שַׂגִּיא, וַאֲמַר לְהוֹבָדָה לְכֹל חַכִּימֵי בָבֶל."

תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - כָּל-עֻמַּת זֶה הִתְאַנַּף הַמֶּלֶךְ וְקָצַף מְאֹד, וַיֹּאמֶר לְהַאֲבִיד אֶת כָּל חַכְמֵי בָבֶל.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ב יב.


הִתְאַנַּף הַמֶּלֶךְ וְקָצַף מְאֹדעריכה

וַיֹּאמֶר לְהַאֲבִיד אֶת כָּל חַכְמֵי בָבֶלעריכה

בסיפור מגילת אסתר נאמר: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (ביאור:אסתר א יב), אולם אנו יודעים מה היא הסיבה - וושתי העליבה אותו כשסרבה להשמע לפקודתו. כאן החכמים לא מעליבים את המלך, ולא מסרבים להשמע לו, הם פשוט לא מסוגלים לענות לו מה הוא חלם.

משה מזכיר לבני ישראל: "בְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיִּתְאַנַּף יְהֹוָה בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם" (דברים ט ח). אלוהים אמנם הציע בכעס למשה "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב י) אבל זאת היתה רק בחינה למשה כפי שאלוהים בקש רשות ממשה "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי". כאן המלך רוגז על החכמים ופוקד לפגוע בכל חכמי בבל, על שהם אינם מסוגלים לעזור לו להזכר בחלום שלו.

לא היתה סיבה למלך לכעוס כל כך. מגיע לקוסמים ולמכשפים פסק דין מוות, על זה שהם מתימרים לדבר בשם אלוה, ואינם מסוגלים להוכיח זאת. אבל חכמים, שאינם קוסמים או מכשפים, לא חייבים בעונש כזה. החלטה כזאת צריכה להיות בשיקול דעת, כפי שעשה המלך אחשורוש, ככתוב: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים, כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין" (ביאור:אסתר א יג), ולא בכעס.

לְהוֹבָדָהעריכה

"לְהוֹבָדָה" של"ג מתרגם "לְהַאֲבִיד". המילה להאביד אינה ברורה: האם הכוונה להרוג, או לפזר לגלות, או להפוך אותם לעבדים. בהמשך שר הטבחים מקבל פקודה להרוג את החכמים, כך שניתן להבין שהוא חשב שהמלך פקד עליו להרוג אותם.

וַאֲמַר/וַיֹּאמֶר - האם חכמי בבל נהרגו?עריכה

בארמית כתוב: "וַאֲמַר" - פועל פעיל שמראה שהמלך אמר, והפקודה נוצרה. של"ג מפרש "וַיֹּאמֶר" בשפה מליצית, אבל המשמעות כוללת את האפשרות שהמלך רק 'רצה' לעשות זאת, אבל לא ממש פירסם פקודה. סביר שהמלך נתן פקודה כי נאמר: "וְהַדָּת יָצְאָה, וְהַחֲכָמִים נֶהֱרָגִים" (ביאור:דניאל ב יג), כאילו שהפקודה נחתמה ומספר חכמים כבר נהרגו. אבל בהמשך נאמר שדניא אמר "לְאַרְיוֹךְ שַׁר הַטַּבָּחִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יָצָא לַהֲרֹג אֶת חַכְמֵי בָבֶל" (ביאור:דניאל ב יד), וניתן לחשוב ששר הטבחים 'יצא' מהמלך/הארמון, אבל לא התחיל להרוג.

כיון שהפקודה/דת יצאה בכעס, ולא נאמר שהיא נכתבה ונחתמה, למלך היה קל לבטל את פקודתו, אף על פי שידוע: "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (ביאור:אסתר ח ח). לא נאמר שהמלך ביטל את פקודתו להרוג את החכמים לאחר שדניאל בקש משר הטבחים לרחם עליהם, אבל גם לא נאמר שהמשיכו להרוג אותם. לאחר שדניאל פתר את החלום לשביעות רצונו של המלך, נאמר שדניאל מונה להיות "רַב סְגָנִים עַל כָּל חַכְמֵי בָבֶל" (ביאור:דניאל ב מח), וגם חבריו של דניאל מונו לתפקידים בכירים, ומכאן ניתן להבין שלא כל החכמים הומתו, והפקודה בטלה.