ביאור:בבלי תענית דף כא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת תענית:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
| הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
משום דנפישי בני חילא דמחוזא [1].
אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא; דחיקא להו מילתא [2] טובא. אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין (דברים טו ד) אפס כי לא יהיה בך [3] אביון [כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה]; אזלו, אותבי תותי גודא רעיעא, הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת; שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא [4] ועוסקין בחיי שעה [5]! אמר ליה אידך: שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא [6]. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע.
אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי?
אמר ליה: לא.
אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע - שמע מינה [7] - לדידי קיימא לי שעתא.
אמר ליה רבי יוחנן: איהדר [8] ואוקי בנפשאי (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ [על כן אנכי מצוך לאמר: פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך].
רבי יוחנן הדר, אילפא לא הדר. עד דאתא אילפא [9] - מליך רבי יוחנן [10].
אמרו לו [11]: אי אתיב מר וגריס [12] - לא הוה מליך מר [13].
אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא [14], אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא [15] ולא פשטינא ליה ממתניתין [16] - נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא [17].
אתא ההוא סבא תנא ליה [18] [תוספתא כתובות פ"ו ה"י [ליברמן]]: 'האומר [19] "תנו שקל לבניי בשבת [20]" והן ראויין לתת להם סלע [21] - נותנין להם סלע [22], ואם אמר 'אל תתנו להם אלא שקל' אין נותנין להם אלא שקל; אם אמר "מתו - ירשו אחרים תחתיהם" - בין שאמר 'תנו' בין שאמר 'אל תתנו' - אין נותנין להם אלא שקל' [23].
אמר ליה [24]: הא מני [25] - רבי מאיר היא, דאמר [26] מצוה לקיים דברי המת [27] [28].
אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים [29]; פעם אחת [היתה מטתו מונחת בבית רעוע] בקשו תלמידיו לפנות מטתו ואחר כך לפנות את הכלים; אמר להם: "בניי - פנו את הכלים ואחר כך פנו את מטתי, שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל". פינו את הכלים ואחר כך פינו את מטתו - ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו: רבי - וכי מאחר שצדיק גמור אתה - למה עלתה לך כך? אמר להם: בניי: אני גרמתי לעצמי, שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עמי משוי שלשה חמורים: אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי 'רבי פרנסני'! אמרתי לו "המתן עד שאפרוק מן החמור".
לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי "עיני, שלא חסו על עיניך - יסומו; ידיי, שלא חסו על ידיך - יתגדמו; רגליי, שלא חסו על רגליך - יתקטעו;" ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי "כל גופי יהא מלא שחין". אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך.
אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך.
[הערה: ירושלמי פיאה דף לז,ב פרק ח הלכה ח גמרא: נחום איש גם זו היה מוליך דורון לבית המא; פגע ביה מוכה שחין אחד. אמר ליה: "זכה עמי ממה דאית גבך" אמר ליה: "מי חזר"; חזר ואשכחוניה ומית, והוה אמר: "לקיבליה עיינוהי דחמונך ולא יהבון ליך, יסתמיין ידים דלא פשטן למיתן לך, יתקטעון רגליי' דלא רהטן מית' ליך, יתברון ומטתי'"; כן סליק לגביה רבי עקיבא - אמר ליה: אי לי שאני רואה אותך כך! אמר ליה: אי לי שאני אין רואה אותך בכך. אמר ליה: מה את מקללני? אמר ליה: ומה את מבעט ביסורין.]
ואמאי קרו ליה 'נחום איש גם זו'? - דכל מילתא דהוה סלקא ליה [30] אמר 'גם זו לטובה'. זימנא חדא בעו לשדורי ישראל דורון לבי קיסר אמרו מאן ייזיל? ייזיל נחום איש גם זו, דמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה מלא סיפטא [ארגז] דאבנים טובות ומרגליות. אזל בת בההוא דירה [31]; בליליא קמו הנך דיוראי ושקלינהו לסיפטיה [32], ומלונהו עפרא. כי מטא התם שרינהו לסיפטא, חזנהו דמלו עפרא! בעא מלכא למקטלינהו לכולהו [33], אמר: "קא מחייכו בי יהודאי!" אמר "גם זו לטובה". אתא אליהו, אדמי ליה כחד מינייהו [34], אמר ליה: "דלמא הא עפרא - מעפרא דאברהם אבוהון הוא [35], דכי הוה שדי עפרא - הוו סייפיה גילי [36] הוו גירי, דכתיב (ישעיהו מא ב) [מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים ירד] יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו?
הויא חדא מדינתא דלא מצו למיכבשה, בדקו מיניה - וכבשוה. עיילו לבי גנזיה ומלוהו לסיפטיה אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה.
כי אתו - ביתו בההוא דיורא [37], אמרו ליה: מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי?
אמר להו: מאי דשקלי מהכא - אמטי להתם.
סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא, אמרו ליה: "האי עפרא דאייתי הכא - מדידן הוא"! בדקוה ולא אשכחוה - וקטלינהו להנך דיוראי.
אי זו היא דֶבֶר? - עיר המוציאה חמש מאות רגלי כו':
תנו רבנן: 'עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי, כגון כפר עכו, ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה דֶבֶר; ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דבר; ועיר המוציאה חמש מאות רגלי כגון כפר עמיקו, ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים [38] זה אחר זה - הרי זה דבר;
ביום אחד או בארבעה ימים - אין זה דבר [39];
דרוקרת [40] - עיר המוציאה חמש מאות רגלי [41] [42] הוה, ויצאו ממנה [43] שלשה מתים ביום אחד [44]; גזר רב נחמן בר רב חסדא תעניתא. אמר רב נחמן בר יצחק: כמאן? כרבי מאיר, דאמר 'ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו - לא כל שכן! [45]!.
אמר ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יצחק: ליקום מר ליתי לגבן [46]!
אמר ליה: תנינא [47]: רבי יוסי אומר: לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו [48], שכן מצינו בהר סיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה (שמות לד ג) [ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר] גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא [49]; נסתלקה שכינה ממנו - אמרה תורה (שמות יט יג) [לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה] במשוך היובל [50] המה יעלו בהר [51]; וכן מצינו באהל מועד שבמדבר: שכל זמן שהוא נטוי - אמרה תורה (במדבר ה ב) [צו את בני ישראל] וישלחו מן המחנה כל צרוע [וכל זב וכל טמא לנפש]; הוגללו הפרוכת [52] - הותרו זבין והמצורעים ליכנס שם!
אמר ליה: אי הכי - ניקום אנא לגבי מר!
אמר ליה: מוטב יבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה, ואל יבא מנה בן מנה אצל מנה בן פרס [53].
בסורא הוות דברתא [54], בשיבבותיה [55] דרב לא הוות דברתא.
סברו מיניה משום זכותיה דרב, דנפיש. איתחזי להו [56] בחילמא: רב דנפישא זכותיה טובא הא מילתא זוטרא ליה לרב [57], אלא משום ההוא גברא דשייל מרא [58] וזבילא [59] לקבורה [60].
בדרוקרת הוות דליקתא ובשיבבותיה דרב הונא לא הוות דליקתא; סבור מינה בזכותא דרב הונא דנפיש; איתחזי להו בחילמא: האי זוטרא ליה לרב הונא, אלא משום ההיא איתתא דמחממת תנורא ומשיילי לשיבבותיה [61].
אמרו ליה לרב יהודה: 'אתו קמצי' [62]! גזר תעניתא. אמרו ליה: לא קא מפסדן? [63]. אמר להו: זוודא אייתו בהדייהו [64]?
אמרו ליה לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי! גזר תעניתא.
נימא קסבר רב יהודה 'מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין'?
לא, שאני חזירי, דדמיין מעייהו לבני אינשי [65].
אמרו ליה לשמואל: איכא מותנא [דֶבֶר] בי חוזאי [66]! גזר תעניתא [67].
אמרו ליה: והא מרחק [68]?
אמר: ליכא מעברא הכא דפסיק ליה [69]?
אמרו ליה לרב נחמן: איכא מותנא בארעא דישראל! גזר תעניתא. אמר: אם גבירה לוקה - שפחה לא כל שכן [70]!
טעמא - דגבירה ושפחה, הא שפחה ושפחה - לא [71]!? והא אמרו ליה לשמואל 'איכא מותנא בי חוזאי' - גזר תעניתא!?
שאני התם כיון דאיכא שיירתא [72], דלווי ואתיא בהדיה [73].
אבא אומנא [74] הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא [75] כל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, לרבא כל מעלי יומא דכיפורי.
הוה קא חלשא דעתיה דאביי משום דאבא אומנא. אמרו ליה: לא מצית למיעבד כעובדיה!
ומאי הוו עובדיה דאבא אומנא?
דכי הוה עביד מילתא [76] הוה מחית גברי לחוד ונשי לחוד [77]; ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא [78] דהוות בזיעא כי כוסילתא [79]; כי הוות אתיא ליה איתתא - הוה מלביש לה כי היכי דלא ניסתכל בה; ואית ליה דוכתא דצניעא דשדי ביה פשיטי דשקיל: דאית ליה - שדי ביה, דלית ליה - לא מיכסיף [80]; כי הוה אתרמי ליה צורבא מרבנן אגרא מיניה לא שקיל; ובתר דקאי יהיב ליה פשיטי ואמר ליה: זיל בריא נפשך [81].
יומא חד שדר אביי זוגא דרבנן למיבדקיה [82], אותבינהו ואכלינהו ואשקינהו ומך להו ביסתרקי [83] בליליא;
הערות
עריכה- ^ דאיכא עניי טפי, וקא מיכלי קרנא
- ^ עניות
- ^ - בך בעצמך
- ^ תורה
- ^ עולם הזה, זה סחורה
- ^ עתיד להתגדל, ואין זמנו למות
- ^ מדאנא שמעתיה
- ^ איזיל לתורתי
- ^ ממקום שהלך שם לסחורה
- ^ מינוהו ראש ישיבה עליהן; מנהג הוא: מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהן, ומעשירין אותו, כדאמרינן לגבי כהן גדול בסיפרא וביומא (יח,א): והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא י) - גדלוהו משל אחיו
- ^ אנשי המקום לאילפא
- ^ אם היית יושב ועוסק בתורה
- ^ היינו ממליכין אותך כמו שעשינו לרבי יוחנן, דאילפא הוי גמיר טפי מרבי יוחנן
- ^ כלונס עץ ארוך תקוע, בלב הספינה, שמניחין עליה מכסה, וילו"ן בלעז [תורן]
- ^ דהוו מסדרי מתניתא על פי רבינו הקדוש, שהיה רבם
- ^ דאשכחנא משנה כוותיה דההיא ברייתא
- ^ כלומר: אף על גב דעבדי עיסקא - גריסנא אנא טפי מיניה
- ^ שנה לפניו, כלומר: בעא מיניה
- ^ מי שמת, והניח ממונו ביד איש נאמן, ואמר:
- ^ תנו שקל, חצי סלע, לבניי, להוצאה בשבוע
- ^ שיש לו בנים הרבה, ואין מסתפקין לשבת בפחות מסלע
- ^ דאי הוה בדעתיה דלא למיתן להו אלא שקל - היה מצוה: 'אל תתנו להן אלא שקל'; והאי דקאמר 'תנו להן שקל' ולא אמר תנו סלע - - משום דבעי לזרוזינהו, כדאמרן בכתובות (ע,א): כדי לזרזן במשא ובמתן, כדי שיטרחו וילמדו דרך ארץ, וירויחו
- ^ אף על גב דאמר 'תנו שקל', ולא אמר 'אל תתנו אלא שקל' - גלי בדעתיה דלא בעי למיתב להו אלא שקל בשבת, כי היכי דאי מתו - ירשו אחרים תחתיהן
- ^ אילפא
- ^ דקתני 'אף על גב דלא ספקי בבציר מסלע לא יהבינן להו אלא שקל'
- ^ במסכת כתובות, במתניתין
- ^ הגמרא הסבירה כך את המשנה בכתובות סט,ב
- ^ דאי לאו מצוה - מן הדין נותנין להן כל הראוי להן, שהרי כל הממון שלהן הוא, ואין בו לאותן אחרים כלום אלא לאחר מיתתן: אם יש מותר - יש להן, ואם לאו - לא יטלו, ומתוך שרוצין אנו לקיים דבריו שירשו אחרים תחתיהם - אנו מקמצין את הממון, כדי שיהא שם מותר
- ^ מפני שהיה גידם, ואם היו עולים - אינו יכול ליטלם בידיו ולזורקן
- ^ כל המאורע לו, אפילו רעה
- ^ לן לילה אחת באותו המלון
- ^ ארגז שלו
- ^ שונאיהן של ישראל
- ^ כאחד משרי קיסר
- ^ כשנלחם עם המלכים
- ^ קשין
- ^ לנו במלון
- ^ מת אחד בכל יום
- ^ דאקראי בעלמא הוא
- ^ כפר עכו = דרוקרת; נוסח אחר: דיוקרא, עיר ששמה יו"ד, והיא קטנה, על שם שיו"ד קטנה באותיות
- ^ הכי גרסינן: אלף וחמש מאות איש, דהיינו פי שלשה בעיר קטנה
- ^ הכי גרסינן: עיר גדולה המוציאה אלף וחמש מאות רגלי
- ^ תשעה מתים:
- ^ הכי גרסינן - יצאו הימנה שלשה מתים בשלשה ימים
- ^ בשור מועד קאי, בבבא קמא, בפרק 'כיצד הרגל מועדת': אי זהו תם ואי זהו מועד? - כל שהעידו בו שלשה ימים - דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר: כל שהעידו בו שלש פעמים ביום אחד; רבי יהודה סבר: כתיב או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום (שמות כא לו), מתמול - תרי, שלשום - תלת, הרי שלשה ימים, ורבי מאיר סבר: ריחק נגיחותיו, כשנגח בשלשה ימים זה אחר זה - חייב, קירב נגיחותיו שנגח שלש פעמים ביום אחד לא כל שכן
- ^ דרב נחמן בר יצחק הוה יתיב בין גברי דלא חשיבי כולי האי, וקאמר ליה רב נחמן בר רב חסדא ליקום מר מהתם וליתי ליתיב גבאי
- ^ תני אנא, שונה אני ברייתא זו
- ^ ואם אלך ואשב שם - אין המקום מכבדני
- ^ דמשום שכינה היה הר סיני מכובד ומקודש, דכתיב 'ההוא', משמע: כל זמן שהוא בגדולתו, שהשכינה עליו
- ^ בסיום השופר, כשתסתלק השכינה, דרך הוא להאריך ולמשוך התקיעה בשעת סיום
- ^ ואף על גב דהאי קרא בלוחות הראשונות כתיב - לא נסתלקה שכינה עד לוחות האחרונות שניתנו ביום הכפורים, וגם כל ימות החורף שעסקו במלאכת המשכן שהתה שכינה בהר, ומשם ניתנו כל המצות בקולי קולות ולפידים ביום קבלת עשרת הדברות, עד אחד בניסן שהוקם המשכן, ונסעה וזזה שכינה מן ההר וישבה לה על הכפורת, ושם באהל מועד נשנית התורה כללותיה ופרטותיה, ועל אותה שעה היה מתיר להם בלוחות הראשונות לעלות, כדאמרינן במסכת ביצה (ה, א): כל דבר שבמנין - צריך מנין אחר להתירו, ובראש קונטרס רומי אתה מוצא תשובת רבים בכך
- ^ שהיו נגללין בשעת נסיעתן היו נוסעין כולן, ובאין זבים ומצורעים ונכנסין במחנה
- ^ - חצי מנה; ולשון פרוסה, כמו פרס פריסת מלכותך (דניאל ה כח): שאביו של רב נחמן בר רב חסדא גדול מיצחק אביו של רב נחמן, מדמיתקרי בר רב חסדא ואידך רב נחמן בר יצחק, מכלל שלא נסמך
- ^ דֶבֶר
- ^ בשכונתו
- ^ להנך אינשי דסברי משום זכותיה דרב הוא
- ^ נס זה קטן הוא לפי גדולת רב
- ^ [פושיי"ר בלעז [מעדר]
- ^ פלי"א בלעז [את]
- ^ ומשום זכותיה דקבורה - מדדו בו מדה כנגד מדה
- ^ ומשאילתו לשכנותיה לאחר שהסיקתו משלה, לפיכך נמדדת השכר בה במדה
- ^ ארבה שמכלה את התבואה
- ^ לא בעינן למיגזר תעניתא
- ^ בתמיה: וכי צידה הביאו עמם שלא יפסידו את התבואה
- ^ בני מעיין שלהן, שאין להן כרס הפנימי כשאר בהמה, וסימן רע הוא
- ^ מקום במלכות בבל
- ^ בעירו
- ^ ואין לחוש שמא יבא עד כאן
- ^ וכי מעברות ושאר מחיצות מפסיקין לפני הדבר שלא יבא
- ^ ויש לחוש שמא ישתלח עד כאן
- ^ שתי עיירות של חוצה לארץ, כגון בי חוזאי ונהרדעא דאתריה דשמואל
- ^ דאזלי מבי חוזאי לנהרדעא
- ^ מתלוה ובא עמהן
- ^ מקיז דם
- ^ בת קול אומרת לו: שלום עליך
- ^ כשהיה מקיז דם לבני אדם
- ^ לצניעותא
- ^ וינטוש"א [כוס (רוח) להקזת דם]
- ^ שהיה תקוע בו הקרן שהוא מקיז בו, ולנשים הוי מלביש לה
- ^ דלאחר שהכה לא הוה ידע מאן רמי (בכסילתיה) פשיטי להתם, ומאן דלא רמי
- ^ תבריא עצמך
- ^ לבדקו במעשיו
- ^ קיפל תחתיהן תכשיטי צמר, טפיד"ו בלעז [שטיח] לישן בהן