ביאור:בבלי תענית דף ה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת תענית:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
| הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
רבא אמר: כיון שהתחיל [1] שוב אינו פוסק.
וכן אמר רב ששת [אחרי רבא? אולי צ"ל 'רבה'!]: כיון שהתחיל שוב אינו פוסק;
ואף רב הדר ביה [2], דאמר רב חננאל אמר רב: מונה עשרים ואחד יום כדרך שמונה עשרה ימים מראש השנה עד יום הכפורים, ומתחיל; וכיון שהתחיל שוב אינו פוסק [3]
והלכתא: כיון שהתחיל שוב אינו פוסק.
משנה:
עד מתי שואלין את הגשמים?
רבי יהודה אומר: עד שיעבור הפסח.
רבי מאיר אומר עד שיצא ניסן, שנאמר (יואל ב כג) [ובני ציון גילו ושמחו בה' אלקיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה] ויורד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון.
גמרא:
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: יורה בניסן [4]? יורה במרחשון הוא [5], דתניא: יורה במרחשון ומלקוש בניסן! [6]
אמר ליה: [7] הכי אמר רבי יוחנן: בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה [8] דכתיב ביה (יואל א ד) יתר הגזם אכל הארבה [ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל]: אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים [9]; ירדה להם רביעה ראשונה [10] באחד בניסן. אמר להם נביא לישראל: צאו וזרעו. אמרו לו: מי שיש לו קב חטים או קבים שעורין יאכלנו ויחיה או יזרענו וימות [11]? אמר להם: אף על פי כן צאו וזרעו.
נעשה להם נס [12] ונתגלה להם מה שבכתלין [13] ומה שבחורי נמלים; יצאו וזרעו [14] שני [15] ושלישי ורביעי [16] וירדה להם רביעה שניה בחמשה בניסן [17], הקריבו עומר בששה עשר בניסן [18]; נמצאת תבואה הגדילה בששה חדשים [19] - גדילה באחד עשר יום [20]; נמצא עומר הקרב מתבואה של ששה חדשים קרב מתבואה של אחד עשר יום; ועל אותו הדור הוא אומר (תהלים קכו ה-ו) הזרעים בדמעה ברנה יקצרו [21] הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע [בא יבא ברנה נשא אלמתיו].
מאי הלוך ילך ובכה נשא משך [הזרע]’ [22]?
אמר רבי יהודה [23]: שור כשהוא חורש הולך [24] ובוכה, ובחזירתו אוכל חזיז [25] מן התלם [26], וזהו בא יבא ברנה.
מאי נשא אלמתיו [27]?
אמר רב חסדא ואמרי לה במתניתא תנא: קנה זרת שיבולת זרתים [28].
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב [29] [ואלישע דבר אל האשה אשר החיה את בנה לאמר קומי ולכי את [30] וביתך וגורי באשר תגורי] כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים [31] - בהנך שבע שנים מאי אכול? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: שנה ראשונה אכלו מה שבבתים, שניה אכלו מה שבשדות [32], שלישית בשר בהמה טהורה, רביעית בשר בהמה טמאה, חמישית בשר שקצים ורמשים, ששית בשר בניהם ובנותיהם [33], שביעית בשר זרועותיהם, לקיים מה שנאמר (ישעיהו ט יט) [ויגזר על ימין ורעב ויאכל על שמאול ולא שבעו] איש בשר זרעו יאכלו.
ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב (הושע יא ט: לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים כי אל אנכי ולא איש) בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר: משום ד-בקרבך קדוש [34] - לא אבוא בעיר [35]?
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה [36].
ומי איכא ירושלים למעלה?
אין, דכתיב (תהלים קכב ג) ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו [37].
ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב (ירמיהו י ח) ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא [38]?
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: [39] אחת היא [40] שמבערת רשעים בגיהנם.
מאי היא?
עבודה זרה: כתיב הכא 'מוסר הבלים עץ הוא', וכתיב התם (ירמיהו י טו) הבל המה מעשה תעתעים [בעת פקדתם יאבדו].
ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב (ירמיהו ב יג) כי שתים רעות עשה עמי [אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים] - תרתין הוא דהוו? עשרין וארבע שביקא להו [41]!
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אחת שהיא
שקולה כשתים [42];
ומאי ניהו? עבודה זרה דכתיב (ירמיהו ב יג) כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארות נשברים [אשר לא יכלו המים] וכתיב בהו (ירמיהו ב י) כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד [וראו הן היתה כזאת] וגו' [43] ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל.
תנא: כותיים עובדים לאש, וקדריים עובדין למים; ואף על פי שיודעים שהמים מכבין את האש - לא המירו אלהיהם, ועמי המיר כבודו בלוא יועיל.
ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב [44] ויהי כאשר זקן שמואל [וישם את בניו שפטים לישראל] - ומי סיב שמואל כולי האי? והא בר חמישים ושתים הוה [45], דאמר מר [46]: 'מת בחמישים ושתים שנה - זהו מיתתו של שמואל הרמתי' [47]!
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: זקנה קפצה עליו [48], דכתיב [49] נחמתי כי המלכתי את שאול [למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים [50] ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה] - אמר לפניו רבונו של עולם: שקלתני כמשה ואהרן, דכתיב (תהלים צט ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו [קראים אל ה' והוא יענם] [51]; מה משה ואהרן, לא בטלו מעשה ידיהם [52] בחייהם - אף אני לא יתבטל מעשה ידי בחיי! אמר הקדוש ברוך הוא: היכי אעביד? לימות שאול? לא קא שביק שמואל; לימות שמואל? אדזוטר [53] מרנני [54] אבתריה [55]! לא לימות שאול ולא לימות שמואל? - כבר הגיעה מלכות דוד, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. אמר הקדוש ברוך הוא: אקפיץ עליו זקנה; היינו דכתיב [56] [וישמע שאול כי נודע דוד ואנשים אשר אתו] ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה [וחניתו בידו וכל עבדיו נצבים עליו]; וכי מה ענין גבעה [57] אצל רמה [58]? אלא לומר לך: מי גרם לשאול שישב בגבעה שתי שנים ומחצה [59]? תפלתו של שמואל הרמתי.
ומי מידחי גברא מקמי גברא [60]?
אין, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (הושע ו ה) על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי [ומשפטיך אור יצא] - במעשיהם לא נאמר [61] אלא באמרי פי [62] - אלמא מידחי גברא מקמי גברא.
רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא; אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא!
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה [63] לושט [64] ויבא לידי סכנה [65].
בתר דסעוד אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת [66].
אמר ליה: וכי בכדי [67] ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא [68] וקברו קברייא?
אמר ליה: מקרא אני דורש [69], שנאמר (ירמיהו ל י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תֵחַת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שִׁבְיָם [ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד]’ - מקיש הוא לזרעו: מה זרעו בחיים [70] אף הוא בחיים [71].
אמר רבי יצחק: כל האומר 'רָחָב' 'רָחָב' - מיד נקרי [72].
אמר ליה רב נחמן: אנא אמינא ולא איכפת לי [73]!
אמר ליה כי קאמינא ביודעה [74] ובמכירה [75].
כי הוו מיפטרי מהדדי, אמר ליה [76]: ליברכן מר!
אמר ליה: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין [77] וצילו נאה [78] ואמת המים [79] עוברת תחתיו; אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו וכשביקש לילך אמר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין - הרי פירותיך מתוקין! שיהא צילך נאה - הרי צילך נאה! שתהא אמת המים עוברת תחתיך - הרי אמת המים עוברת תחתיך! אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך
הערות
עריכה- ^ בשמיני ספק שביעי
- ^ ממאי דאמר 'פוסק'
- ^ מונה כ"א יום מראש השנה עד שמיני ספק שביעי של חג, כדרך שמונה מראש השנה ועד יוה"כ עשרה ימים: שמתחיל למנות מיום ראשון של ראש השנה, ומזכיר מכאן ואילך; וזהו שמזכיר בשמיני ספק שביעי שהוא כ"ב - שוב אינו פוסק. והא דמתחילין אנו למנות מיום א', דהא דאנו עושין ב' ימים לאו משום ספק דשמא עיברו לאלול, דהא אנן בקיאינן בקביעא דירחא, אלא משום דמנהג אבותינו בידינו. לשון אחר: מונה כ"א יום כדרך שמונה כו', כלומר: אם עיברו אלול - לא יחשוב מיום ראשון של ראש השנה כ"א יום, שאם כן לא ימצאו בידו אלא כ', וכלים ביום טוב שביעי - יום נטילת ערבה; אלא מיום שמתחילין למנות עשרה ימים לעשות בעשירי יום הכיפורים - יתחיל למנות באלו, שבכך לא יטעה, שיום הכפורים יום אחד לבד, וידע מהיכן התחילו למנות לו; וביום שכלין כ"א - דהיינו ביום טוב אחרון - מתחיל להזכיר; וכיון שהתחיל שוב אינו פוסק.
- ^ דכתיב ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון בתמיה
- ^ כדתניא לקמן ובספרי; וכן הוא בתוספתא תענית פ"א מ"א: שואלין את הגשמים עד שיצא ניסן שנאמר (יואל ב) ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון [וגו'] - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: יורה במרחשון ומלקוש בראשון בניסן אמר להם רבי מאיר: הואיל ואילן עושה פירות לשנים עשר ותבואה לששה חדשים מה מצינו באילן שנא' [בו] (יחזקאל מז) לחדשיו יבכר אף תבואה לחמשה עשר יום הא למדת שיורה ומלקוש [בניסן] [עקב, פרשה מ"ב] הוא
- ^ מפרש לקמן
- ^ ודאי במרחשון הוא;
- ^ שיורה ומלקוש היה בראשון ע"י נס: שהיה רעב שבע שנים דכתיב כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים
- ^ 'ולא זרעו רוב אדר' לא גרסינן
- ^ התחלת גשמים; ו(לקמן ו,ב) מפרש 'רביעה' שמרביע את הארץ
- ^ ברעב קודם שתגדל התבואה החדשה, שלא יהיה לו מה יאכל
- ^ והיינו דכתיב 'ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה'
- ^ שאצרו העכברים
- ^ מה שבידם
- ^ בניסן
- ^ ומה שמצאו אכלו
- ^ ולאחר שזרעו ירדו להם גשמים בחמישה בניסן
- ^ מאותה תבואה חדשה
- ^ מתשרי ועד ניסן
- ^ מחמשה בניסן עד ט"ז בו
- ^ שלא היה להן מה לאכול
- ^ אם לבני אדם - כבר נאמר 'הזורעים בדמעה ברנה יקצורו'
- ^ אלא על השור הכתוב אומר
- ^ בהליכתו לחרוש התלם
- ^ שחת
- ^ שזרעו בהליכתן, שכשהוא זורע - מיד מתחלת ליגדל
- ^ אם מפני התבואה שיש להם לאכול הרי כבר אמור ברנה יקצורו
- ^ זהו נס גדול מה שאין כן דרך כל תבואה: שהקנה פי שלשה וארבעה בשבולת
- ^ מלכים ב' ח,א
- ^ כתיב: אתי
- ^ בימי יהורם בן אחאב נאמר
- ^ ספיחים ומה שנשתייר בשדות
- ^ מקצתם
- ^ שאתה מטיב מעשיך
- ^ לא יבא הקב"ה בעיר
- ^ והכי קאמר: עד שיהא בקרבך קדוש למטה, דהיינו ירושלים, לא אבוא בעיר שלמעלה
- ^ ירושלים שלמטה תהא בנויה 'כעיר שחוברה לה' - שהיא כיוצא בה חבירתה ודוגמתה; מכלל דאיכא ירושלים אחריתי, והיכן אם לא למעלה?
- ^ אי לאו גזרה שוה - היה משמע אטומים כעץ לקבל מוסר, ולשוא היו לוקין
- ^ עבירה
- ^ שהן עושין - יתבערו הכסילים רשעים
- ^ בתמיה: בפרשת 'התשפוט' (יחזקאל כב) כ"ד עבירות שעברו! ל"א: שעברו על כ"ד ספרים
- ^ דכותיים וקדריים, כדמפרש, שהרעו משניהן: לא הבינו [יותר?] מהן; דכותיים וקדרים, אף על פי שיראתם פחותה, לא רצו להמיר ו'עמי המירו באחר' ולא עוד אלא בלא יועיל
- ^ שם פסוק יא
- ^ שמואל א' ח,א
- ^ דכתיב 'עד יגמל הנער וגו' דשיבירי"ר בלע"ז וכ"ד חדשים נקרא תינוק; וכתיב (שמואל א א כב) וישב שם עד עולם - עולמו של לוי חמשים שנה, שנאמר (במדבר ח כה) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה; בברכות ירושלמי, (ובסדר עולם תמצא כשני דפין תוספת על זה)
- ^ במועד קטן (כח,א)
- ^ ולא כרת היא; במסכת שמחות (פ"ג) מפרש מת 'בכך' שנים - זו היא מיתת כרת; 'בכך וכך' - זו היא מיתת אסכרה
- ^ הלבין שערו
- ^ שמואל א' טו,יא
- ^ ורצה הקב"ה להורגו מיד
- ^ שוין הן
- ^ יהושע; אף הוא היה תלמידו של אהרן כדאמרינן בעירובין (נד,ב) 'יצא משה ושנה להן אהרן פירקו'
- ^ בחור
- ^ כולי עלמא
- ^ דאמרי מדמית זוטר שמא ח"ו עבירה היתה בו
- ^ שמואל א' כב,ו
- ^ גבעת בנימין
- ^ בהר אפרים
- ^ כדמפרש בסדר עולם: שמלך מחצית שנת עשתי עשרה, ושנים עשרה, ושלשה עשר; ושמואל מת בתוך שנת שלש עשרה, לסוף שמונה חדשים
- ^ דאידחי שמואל מקמי דוד
- ^ דמשמע בעבור חטא
- ^ מפני דבר שגזרתי, כגון האי מעשה דשמואל
- ^ כשיוציא הקול נפתח אותו כובע שעל פי הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן
- ^ מאכל ומשתה הולך דרך הושט
- ^ ולפיכך לא אומר לך כלום
- ^ אלא חי הוא לעולם
- ^ בחנם
- ^ דכתיב ביה (בראשית נ כו) ויחנטו אתו (בראשית נ י) ויספדו לו
- ^ והאי דחנטו חנטיא - סבורים היו שמת
- ^ כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים - החיים הוא מקבץ, שהן בשבי, שהמתים אינן בשבי
- ^ שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו, כמו שמצינו במצרים: 'וירא ישראל [את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים] (שמות יד לא) ודרשינן: ישראל סבא; ודחנטו חנטיא - נדמה להם שמת, אבל חי היה
- ^ נעשה בעל קרי
- ^ איני חושש
- ^ היינו נמי מכירה
- ^ ובמזכיר את שמה
- ^ רב נחמן מרב יצחק
- ^ לרעב
- ^ שזה צריך לאדם עייף לנוח תחתיו
- ^ לצמא