ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ד

< שיטה מקובצת על הש"ס‏ | בבא בתרא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סא עמוד א עריכה

מאי יציע הכא תרגימו אפתא. יש שפירשו עלייה ויש שפירשו כגון זיזין היוצאים מכותל הבית ועליהן לוחין מונחין והוא כמו עלייה על פתח הבית כגון אלו שקורין להם שוארע. רב יוסף אמר בדקא חלילא והיא חלל שיש בתוך הכותל כמו התא שהיה בכותל ההיכל. מאן דאמר אפתא לא מזדבנא ואף על פי שהיה בנויה באויר הבית כל שכן בדקא חלילא דלא מזדבנא שהרי אינו בנוי באויר הבית אלא בתוך הכותלים ומקום בפני עצמו הוא ויתכן לו להוציא פתחו לחוץ. ומאן דאמר בדקא חלילא לא מזדבנא אבל אפתא כיון שבאויר הבית היא בנויה מזדבנא נמי בהדי הבית שכיון שמכר הבית לא שייר באוירו ולמעלה כלום. וזה סיוע למי שפירש אפתא שהוא עלייה שעל גבי הבית. הר"י ן' מיגש ז"ל.
וזה לשון הרב רבינו יונה ז"ל בעליות אפתא פירוש עלייה קטנה ועושים בכותלי הבתים שנועצים קורות בכותלי הבית ועושים בנין נמוך לבית לכנוס עצים ולשמירת הכלים ואינו ראוי לדירה לפיכך הוצרך להשמיענו שאינו נמכר בכלל הבית דאלו עלייה גמורה שהיא ראויה לדירה כגון שמגביהים כותלי בית לעשות עלייה לא הוצרך התנא ללמדנו שאינה נמכרת בכלל הבית לפי שזה דבר פשוט הוא. הרי"ף ז"ל פירש אפתא עלייה שפתוחה לתוך הבית ועולים שם מן הבית דרך ארובה אבל הפתוחה לחצר אינה נקראת אפתא ולא אצטריכא ליה למתני בהא שאינה נמכרת בכלל הבית. ולא איתברר לן האי פירושא דאם כן מאי טעמא דרב יוסף דאמר בדקא חלילא אבל אפתא מזדבנא ומאי שנא מחדר שאף על פי שהוא לפנים מן הבית ואין נכנסין לו אלא דרך הבית אפילו הכי אינו מכור ואף על פי שאתה יכול לחלק ולומר שאני חדר שהוא חוץ לקרקעות הבית אבל עלייה כיון דאית ביה תרתי שהיא בתוך הבית ואין עולין לו אלא מן הבית הרי היא נמכרת בכללו מכל מקום כיון ששנינו ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה כו' סתמא אף על פי שעולין לו מן הבית קתני דאין מכור ומסתברא דלא גרעא עלייה מגג דהוא הדין לעלייה אף על פי שהוא מעין תשמיש הבית יותר מגג. והא דתנן ולא את החדר שלפנים הימנו לאו למימרא שאם יש חדר בתוך הבית באחד מן הזויות הרי הוא מכור בכלל הבית דמאי שנא מאפתא אף על פי שהיא בתוך הבית אינה מכורה למאן דאמר מאי עלייה אפתא אלא רבותא קמשמע לן דאף על פי שהוא לפנים מן הבית וצריך לעבור דרך כל הבית אל החדר אפילו הכי אינו נמכר בכלל הבית. רב יוסף אמר בדקא חלילא. פירוש כעין חלול עשוי חורין ועושין אותו לנוי או לתקרה. ומאן דאמר אפתא לא מזדבנא כל שכן בדקא חלילא שאינו משמש מעין תשמיש הבית. והא דתני רב יוסף שלשה שמות יש לו כו'. לאו איציע דמתניתין קאי שהרי פירש בו רב יוסף עצמו דהיינו בדקא חלילא ותאים של בית המקדש לא היו עשויין כן אלא איציע דקרא קאי. ומסתברא דהלכתא כרב יוסף מדאמרינן בסוף פרק דלעיל מאי עלייה אפתא ואי סלקא דעתך דיציע אפתא מאי שנא דהכא קרי ליה עליה והכא קרי ליה יציע. ואי קשיא לך למה שפירשנו דבין אפתא בין בדקא חלילא בנין שבנוי בקירות הבית בתוכו מאי האי דאמרינן לקמן גם האי לא צריכא אף על גב דמצר לה מצרי אבראי עסקינן והלא על כרחך כיון דמצר ליה מצרי הבית ממילא מצר בכללו מיצרי היציע. לא היא דמצר אבראי אין בהם ראיה ממילא למכירת היציע שהרי למכירת הבית הוצרך לו למכור אותם מצרים אבל גבי חדר הוו מצרי אבראי ראיה למכירת החדר שהרי החדר חוץ לביתו משום הכי הוה סלקא דעתך שהחדר מכור בכלל הבית שאם שייר החדר הוה ליה לעשות החדר עצמו לאחד ממצריו של בית כן נראה בעיני. והריא"ף ז"ל פירש בדקא חלילא בנין שהוא עשוי חוץ לכותל והיינו דמתני עלה הא דקתני רב יוסף שלשה שמות יש לו כו' היציע בית המקדש היינו חדרים שהם חוץ לכותלים. ואפשר דלשון חלילא על שם שעושים אותו סביבות הבית אחורי הכותלים מלשון חוזרות חלילה. או שמא מפני שחלול ופתוח לבית אלא שאין לשון חלל נופל לזה. ועוד מדתנן ולא את היציע אף על פי שהיא פתוחה לתוכו משמע דיציע מיקרי אף על פי שאינו פתוח לתוכו. וכתב רבינו ז"ל וסוגיין כרב יוסף וכבר פירשנו שאין להביא ראיה על פירוש יציע שהוא חוץ לכותל מהא דאמרינן לקמן לא צריכא דאף על גב דמצר ליה מצרי אבראי ומהא דתני רב יוסף נמי אין להביא ראיה לדבר שיש לומר דגבי תאים של בית המקדש נמנית ברייתא זו. ומצאנו בפירושי רבינו חננאל ז"ל כתב מר רב שרירא גאון ז"ל בכתביו פירוש אפתא בלשון ישמעאל אנרו"ג והוא שמקרין בית תחת קירוייו של מעלה וטחין אותו ומשתמשין אותו בו כו' ופירוש בדקא חלילא אצטבא גדולה כו' ככתוב בנמוקי יוסף. עד כאן לשונו.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: מאי יציע הכא תרגומו אפתא כו'. פירש ר"ש ז"ל בנין נמוך אצל הבית חצרו או מאחריו. וקשיא לי בעיני דאם כן נימא ולא היציע שאחריו כמו שאמר ולא את החדר שלפנים ממנו. ועוד דברייתא קתני לקמן תנו רבנן המוכר את הבית מכר את הדלת כו' אבל לא מכר את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין ובין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע ואלו חדר שלפנים ממנו שייריה והיכי דמי אי דמצוי ליה מצרי בראי בין הדר בין יציע מכור דכיון דכתב הוא וכל מה שבתוכו הרי הוא כאלו כתב לו ולא שיירית בזביני אילין קדמי כלום ואי דלא מצרי ליה מצרי בראי אפילו חדר נמי לא קנה ואם כן לתני ולא את היציע ולא את החדר שלפנים ממנו ומאי שנא דשייריה. אלא מסתברא שהיציע הוא בתוך חללו של בית כמו שפירשו מקצת המפרשים וכמו שיראה מפשוטא של שמועה שבסוף פרק חזקת הבתים דאמרינן התם מאי חדר שחלק חדרו לשנים ומאי עלייה אפתא. אי נמי שהיא עלייה שעל גבי הבית ופתוחה לתוך הבית ועולים דרך ארובה כמו שכתב הריא"ף ז"ל. ולפיכך ברייתא כשמצר לו מצרים החיצונים וחדר שלפנים מכור הואיל וכתב לו הוא וכל מה שבתוכו דהוי כלא שיירית בזביני אילין אבל מצרים לבור ודות שהן תוך הבית כי מצר לו מצרי הבית לא מוכחי מידי למכירתם של אלו שהרי לא מחמת אלו מצר אלא מחמת גופו של בית. והוא הדין ליציע ובשלא כתב לו מארעית תהומא ועד רום רקיע וכי אוקימנא מתניתין לקמן גבי חדר דמצר לו מצרים החיצונים ומשמע דכולה מתניתין אוקימנא בהכין ואמרינן טעמא דלא קנה משום דהוה ליה למכתב ולא שיירית ולא כתב אחדר בלחוד קאי אבל איציע ואגג גבוה לא קאי דבין מצר בין לא מצר הדין שוה בהם דמצרים לגבי דידהו לא מוכחי כלום כן נראה לי. עכ"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אפתא לשון אפים אפי ביתא כבר פירשתיו. בדקא חלילא. הוא התא האמור במקרא. בדקא ברא קאי מפני שהוא חוץ לבית והוא חלול כמו חדר קטן והוא עשוי לשמירת הבית ופתוח לחוץ ולבית וכך היו תאי ההיכל. אלו המקראות שמביא ליציע לא באו כי אם להודיע שהוא בנין עומד חוץ לבית סביבות הכותל בין בבנין שלמה בין בבנין יחזקאל ומן הענין הדבר ידוע שכן הוא. ואני תמה למה לא הביא לצלע מבנין שלמה הואיל והתחיל בו ביציע שהרי שניהם בפסוק אחד ויבן על קיר הבית יציע סביב להיכל ולדביר ויעש צלעות סביב התא דכתיב והתא קנה אחד אורך וקנה אחד רוחב ובין התאים חמש אמות והקנה שש אמות וזרת ובנין שלמה היציע התחתונה חמש אמות והתיכונה שש אמות והשלישית שבע אמות. ואי בעית איכא מהכא כותל ההיכל שש והתא שש וכותל התא שש הנה התאים חוץ להיכל והנה מדתם כמדת היציע הנזכר לתיכונה וכמדת יחזקאל קנה אחד שהוא שש אמות. עד כאן לשונו.

השתא יציע אמרת לא מזדבנא חדר מיבעיא. לפי מה שכתבתי הכי קאמר השתא יציע שהוא תוך הבית לא מזדבן חדר שהוא לפנים ממנו מיבעיא. ור"ש ז"ל פירש לפי שהחדר אין תשמישו דומה לתשמיש בית שאינו עשוי אלא לשמור אוצרו ויש מדקדקים מכאן דחדר נמי בדאית ליה ארבע אמות הא לית ביה ארבע אמות לא חשיב ומזדבן אגב ביתא דאי לא תימא הכי מאי קשיא ליה הדר מיבעיא אין צריכא למיתני ולאשמועינן דאיזה חדר שיהיה ואפילו אין בו ארבע אמות לא מזדבן. ומסתברא דאין כאן ראיה דהכי קאמר השתא יציע לא מזדבן אף על פי שהוא תוך מצרי הבית וכולה חדא תשמישתא היא חדר ואפילו אין בו ארבע אמות דהאי תשמישתיה לחוד והאי תשמישתיה לחוד דאין חדר עשוי אלא לשמירת אוצרו ואפילו פחות מארבע ראוי לתשמיש וחשוב מבעיא דלא מזדבן. ולפיכך מסתברא דחדר אפילו אין בו ארבע אמות על ארבע אינו מכור. ועוד נראה לי ראיה מדאמר לה מר זוטרא גבי יציע דאם איתא לינטר ולימא לה גבי חדר ולימא והוא דהוי ארבע אמות כלומר בין יציע בין הדר. כן נראה לי. מדהוה ליה למכתב ולא שיירית בזביני אילין קדמאי כלום ולא כתב שמע מינה שיורי שייר תמיהא לי מי אמר לן אכתי דלא כתב דאי כשלא כתב ליה הכין הוה ליה למימר הכא במאי עסקינן בשמסר לו המצרים החיצונים ולא כתב לו ולא שיירית בזביני אילין קדמאי ואם תאמר סתמא דמלתא לא כתב לפי שאין רגילין לכתוב לא היא דאדרבה סתמא דמלתא בשכתב שכן הורגלו כדמשמע לקמן דאמרינן כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דאביי האי מאן דמזבין מידי לחבריה צריך למכתב ליה ולא שיירית כו'. ונראה לי דמתניתין דייקא ליה דלא קתני בה ואם אמר ליה הוא וכל מה שבתוכו כדקתני לאידך בבא דמוכר את הבית מכר את הדלת דלשון כל מה שבתוכו מכרתי לך הרי הוא כאומר לא שיירית בזביני אילין דמה הפרש בין אומר כל מה שבתוך מצרים מכור לך ובין אומר לא שיירתי לעצמי דלמה שיש תוך מצרים אלו כלום בודאי אם מכר הכל לא שייר כלום ואדרבה הכל מכרתי לשון מרווח יותר שאמר שהכל מכר אבל לא שיירתי אינו בא אלא מכלל הדברים לומר שכל שלא שייר מכר. אלא שעדיין קשיא לי במימריה דרב נחמן דאמר המוכר בית לחברו בבירה גדולה אף על פי שמצר לי מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו והיה לו לבאר בדבריו ולא כתב לו ולא שיירית בזביני אילין קדמאי כלום ושמא כי אמר רב נחמן האי מימרא אכתי לא הורגלו לכתוב לשון זה והלכך רב נחמן דינא דמצרים הרחיב לו אתא לאשמועינן וממנו למדו לתקן שיהו כותבי שטרות כותבין כן כדי להוציא מדינו של רב נחמן ואביי הוא דתקון כן מן בתר רב נחמן דאמר משמיה דרבה בר אבוה. כתבו רבוותא ז"ל דלא שיירית בזביני אילין אינו מועיל אלא בכעין דברי רב נחמן דמיעוטא מיהו קרו ליה לבירה נמי בית דכיון דאיכא מצרים החיצונים ומקצתם קורין לבירה בית ועוד דכתב ליה ולא שיירית אף הבירה בכלל מכירתו שהרי נתגלה שכן קורא אותם מוכר זה. אבל אי כולי עלמא קרי לבירה בירה ולבית בית אף על פי דמצר לו מצרים החיצונים וכתב ליה ולא שיירתי לא קנה דמצרים הרחיב. וראייתן מדאמרינן לקמן אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ביתא לחבריה אף על גב דכתב ליה עומקא ורומא צריך למכתב ליה קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיעא כו' אהני ארעית תהומא למקני בור ודות ומחילות. ואם איתא בלשון לא שיירית מהני לכלול במכר כל מה שהוא תוך המצרים אף על פי שאינו במשמע לשון הדבר הנמכר. למה ליה למכתב ארעית תהומא דהא משמע דלשון לא שיירית היו מורגלין לבתים כטופסי דשטרי מדאמר רב יהודה משמיה דאביי ועוד דטפי הוא עדיף ליה לרב דימי לאשמעינן דבלשון זה לבד קני בור ודות ומחילות ועוד דלשון לא שיירית בזביני אילין כלום הכי משמע דלא שייר כלום במה שהוא בכלל לשון המכר אבל כשאינו במשמע זביני לא מכר. ונראה לי כי הדין דין אמת ולא מן הראיות שהביא דאלו מדרב דימי ליכא למשמע מינה מידי משום דהתם שאני דמצרים לגבי בור ודות ומחילות שבתוך הבית לא מוכחי כלל וכמו שכתבתי למעלה דמצרים משום בית נצרכו אבל בחדר וכיוצא בו מה לי בשמצר לו מצרים החיצונים וכתב ליה ולא שיירת ואף על גב דכולי עלמא קרו לבית בית ולבירה בירה ולשון לא שיירת בזביני אילין נמי לא מוכחי מידי דלשון לא שיירת היינו כלשון כל מה שיש תוך מצרים אלו מכרתי לך ולא שיירתי בו כלום כמו שכתבתי למעלה וזה הוא כלשון שאמרנו במשנתנו. ואם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו וכן הזכירו הגאון ז"ל בספר מקח וממכר על דבר זה וזה לשונו: ותדע שלא דקדק במצרים דקדוק גדול כגון שהזכיר שם הקרקע או בסימן שנתן לו או שהרחיב את המצרים ויש בתוכן בתים מרובים או שדות מרובות ויש בין הלוקח והמוכר מחלוקת בכך שזה אומר הכל מכרת וזה אומר לא מכרתי אלא כך וכך וראו את השטר שכתב לו שהזכיר את המצרים שהרחיב אמר כל שיש לו בתוך המצרים הללו מכור לך ולא שיירתי לעצמי כלום הכל מכור וכדגרסינן המוכר את הבית כו' וכדרב נחמן דאמר רב נחמן המוכר בית לחברו בבירה גדולה כו' עד כאן לשון הגאון ז"ל. הרי למדנו מלשונו דלא שיירית היינו כלשון משנתנו דאמר כל מה שיש בתוך המצרים מכרתי לך ואלמא הוי דינם יפה אלא שאפילו כתב כל מה שיש בתוך המצרים מכרתי לך ולא שיירתי לעצמי כלום לא מכר את הבור ולא את הדות ולא שום דבר שאינו בכלל הלשון או בתשמישיו ואפילו מצר מצרים החיצונים וכדקתני בברייתא המוכר את הבית לא מכר את המפתח כו' ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין ובין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע וההיא אפילו בשמצר לו מצרים הוא וכמו שכתבתי למעלה. ומתניתין נמי הכין מוכחא דבפסיקתא ראשונה דבית לא הזכיר בה כלל ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכה לפי שאין לשון זה ענין בור ודות וגג. ואף על פי שמשנתנו בשמצר לו מצרים היא וכדאדקימנא לה משום דקתני לא את החדר וכולה מתניתין בהכי מיירי דאינו מן הדעת שנחלק משנתנו בשני עניינים רישא בשלא מצר וסיפא בשמצר. ותדע לך מדקתני בברייתא גבי המוכר את המרחץ דאם אמר לו וכל תשמישיו כלן מכורים ואמר רב אשי חזינן אי אמר לו בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך ואילין מצרנהא סגי ואי לא לא קני אלמא דוקא בדאמר לו הוא וכל תשמישיך קני הא אי לא אמר ליה הוא וכל תשמישיו אף על גב דמצר ליה מצרים החיצונים לא קנה. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל שם. וזו ראיה מוכרחת בדין זה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.


דף סא עמוד ב עריכה


מיעוט ארעתא תרי. ואיכא למידק מאי שנא מההיא דאמרינן בריש פרק חזקת הבתים ההוא גברא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי סיסין מזבינא לך הוי חדא ארעא דמקריא דבי סיסין אמר ליה האי לאו דבי סיסין היא ואיקרי הוא דמקריא דבי סיסין ואתא לקמיה דרב נחמן ואוקמה בידא דלוקח. יש לומר דהתם כל נכסי דבי סיסין קאמר ליה והכי גרסינן התם בנוסחאי דוקאני. ואיכא למידק תו דהא גרסינן במציעא בפרק השואל האי מאן דשאיל נרגא מחבריה למרפק פרדסא רפיק כל פרדסא דבעי. פרדסי רפיק ביה כל פרדסי דאית ליה ולא אמרינן דלא רפיק ביה אלא תרי פרדסי. ויש לומר דהתם לא גרסינן פרדסי אלא פרדסאי. ואם תאמר מה הפרש בין פרדסאי לארעתאי דבי רבי חייא בפרדסאי מכנה להו בשמא דנפשיה והתם מכנה בשמא דאחריני ומאי שנא. יש לומר כל שהוא מקדים ומזכיר הקרקעות אמרינן מיעוט ארעתי שתים אלא שלאחר מכאן כדי לבאר מאיזה מוכר לו אם מאותן שהיו מזולת בי חייא או מאותן של בי חייא קא מפרש ומגלה ארעתא דאמר ליה הם מאותם שלקח מבי חייא והוא הדין לאומר ארעתא שלי דשלי לא אמר אלא לברר שמשל עצמו הוא מוכר לו אותן ארעתא ומיעוט ארעתא תרי אבל כשאומר פרדסאי או ארעתאי הרי מכר כל מה שכולל הכנוי והוא הדין לאומר קרקעות חייא. ונראה שאפילו אומר הקרקעות שלי או הקרקעות של בית חייא הכל בכלל המכר ואפילו שלש וארבע שהרי הקדים הכנוי לזכירת הקרקעות.
הכי גרס ר"ש ז"ל ואי אמר ליה נכסי אפילו בתי ועבדי ואי אמר ליה כל נכסי אפילו מטלטלי. ואיכא למידק דהכא משמע דמטלטלי ליתנהו בכלל נכסים ובפרק מי שמת אמרינן גלימא איקרי נכסי אלמא מטלטלי בכלל נכסים והתם נמי נכסי גרסינן ולא כל נכסי. ויש אומרים דהתם נכסאי והכא נכסי. ויש מי שאומר דהתם מתנה ובעין יפה נותן והכא מכר. ובספרים שלנו לא גרסי הכי אלא ואי אמר ליה כל נכסי ואפילו בתי ועבדי והוא הדין למטלטלים ואגב הנך דלעיל נקטה. ומיהו התם נמי לא גרסי כל נכסי אלא נכסי לפלניא. ואפשר דמשום דאמר הכא כל ארעתא נקט נמי הכא כל נכסי והוא הדין לאומר נכסי. והעיקר נראה כפירוש הראשון דהתם באומר נכסאי והאמת כן הוא כי שכיב מרע שצוה על נכסיו אינו אומר נכסי אני נותן אלא נכסאי. הרשב"א ז"ל.
ועל מה שכתב הרשב"א דהוא הדין לאומר קרקעות חייא כלומר דכיון שלא אמר של חייא או דבי חייא כולן מכורין כאלו אמר שדותי. ויש חולקין כיון שלא הזכיר השם והכינוי ביחד. ומיהו אמר הקרקעות שלי או הקרקעות של בית חייא הכל בכלל המכר דכיון שהזכירם בה"א הידיעה שאמר הקרקעות הידועים משמע ואם אתה אומר שאינם אלא שתים אינם ידועים. וכן כתב ה"ר יונה ז"ל והר"ן ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות. וקשה לן הא דמסקינן בפרק מי שמת באומר נכסי לפלניא דכל מטלטלין איקרי נכסי ולא אמרינן דיהיב ליה תרי מני או תרי זוזי כדאמרינן הכא דאי אמר ליה ארעתא יהיב ליה תרי ארעתי. ועוד מדקאמרינן כל נכסי אפילו בתי ועבדי משמע דבלשון נכסים נמי צריך שיאמר כל דאי אמר ליה נכסי ולא אמר ליה כל דיהיב ליה תרי ארעתא. ויש לומר התם דקאמר נכסי לפלניא בלשון כנוי משמע כל נכסים שיש לי הכא דאמר ארעתא ולא קאמר ארעתאי אמרינן מיעוט ארעתא תרי. ולא גרסינן בשמעתין כל נכסי בפתח אלא כל נכסי בצירי ופירושו כגון דאמר כל נכסי דבי חייא כמו שפי' צריך שיאמר כל. ואם תאמר מאי שנא האומר נכסי בפתח מהאומר נכסי דבי חייא וכן כשאומר ארעתא דבי חייא מאי טעמא אמרינן דלא יהיב אלא תרי ארעתא והרי מכנה את הקרקעות לחייא והוה לן למימר דכל ארעתא דבי חייא בכלל כמו שאתה דן באומר ארעתאי בכנוי עצמו והדברים נראים דכי אמרינן הכא אי אמר ליה ארעתא יהיב ליה תרתי ארעתא פירושו שאומר ארעתא דבי חייא. ויש לומר דכן הוא עיקרו של דבר כשאומר נכסי בפתח הרי זו הודעה לנכסים שהוא מוכר כשסומך הנכסים לכינוי וכן אם יאמר קרקעותי הרי הודיע קרקעות שהוא מוכר כשסמך אותם לכינוי. תדע שלא תאמר הנכסי הקרקעות לפי שכבר הודיע אותם בסמיכתם לכינוי ואין צריך להודיעם בה"א ההודעה וכיון שיש הודעה לנכסי בלשון נכסי ויש הודעה לקרקעות בלשון קרקעותי נמצא כשאומר נכסי כלל כל נכסיו וכשאומר קרקעותי כולל כל הקרקעות לפי שהודעה כוללת היא את כל מה שהוא מודיע אבל כשאומר נכסי דבי חייא או ארעתא דבי חייא אין שם הודעה דנכסי בלשון ארמית כמו נכסים מוכרת בלשון עברי נמצא שאינו סומך את הנכסים לכינוי. תדע שלא נסמכו לכינוי שהרי צריך לאות דל"ת כשבא לכנותם לבעליהן כגון נכסי דבי חייא נכסי דבי סיסין וכיון שאינו סומך את הנכסים לכנוי אין שם הודעה. תדע שצריך להודעה שהרי תאמר בלשון עברי הנכסים של בית סיסין וכן הקרקעות של פלוני הם הנה תראה מן הכתוב כשהוא אומר נכסים של פלוני וקרקעות של פלוני אין שם הודעה עד שתבא ה"א הידיעה וכיון שלא הודיע הנכסים והקרקעות אין הלשון כולל הלכך כשאומר קרקעות שלי או קרקעות אני מוכר לך שהם שלי יהיב ליה תרי ארעתא דמיעוט קרקעות שנים וכן כשאומר קרקעות של פלוני רוצה לומר קרקעות אני מוכר לך שלקחתי מפלוני וכן כשאומר נכסים של פלוני אינו נותן לו כי אם שתי קרקעות. כן נראה בעיני. והדקדוק הזה ברור ומכוון. ולפיכך האומר הקרקעות שלי אני מוכר לך או הקרקעות של פלוני כיון שהודיע אותם נותן לו את כלם. ובעובדא דנכסי דבי סיסין גרסינן כל נכסי בר סיסין שאם לא אמר כל לא יהיב ליה אלא תרי. ויש ספרים שכתוב בהם נכסי דבי סיסין ואין שם כל ומכל מקום צריך לפרשה כשאמר כל לפי גירסת הגאונים ז"ל שגורסין כאן כל נכסי ופירש לך התלמוד בכאן כשבא לבאר עיקר הדין שצריך לומר כל ולא הוצרך להזכירו בסיפור המעשים וכן פירש שם רבינו חננאל ז"ל. ואית דלא גרסי בשמעתין כל ומפרשים דלשון נכסים כולל הוא. תדע שלא יבא ממנו לשון יחיד מה שאין כן בלשון ארעתא. עוד יש מפרשים דהא דאמרן בפרק מי שמת אמר מטלטלי לפלניא אמר נכסי לפלניא כשאמר כל מטלטלי וכל נכסי מיירי ואלו לא אמר כל יהיב ליה תרי מאיזה מין שירצה דלשון נכסי כולל כל המינין כמו שמפורש שם וזהו דעת רבינו חננאל ז"ל שפירש הא דאמרינן בשמעתין כל נכסי אפילו בתי ועבדי כשמכנה אותם לעצמו ואמר כל נכסי בפתח ואפילו הכי צריך שיאמר כל. עכ"ל.


דף סב עמוד א עריכה


מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר. אי אפשר לפרש כגון שמצר לו שני מצרים ארוכים ואתד קצר כגון זה ) דהא אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דקנה כנגד ראש תור דבכי הא אי אפשר שיאמרו הם שיקנה כנגד ראש תור דהא אמרינן בסמוך מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי ומצר רביעי לא מצר לו רב אמר קנה כולה חוץ ממצר רביעי ורב אסי אמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה והשתא קשה כשמצר לו שלשה מצרים ארוכים לא קנה לרב אסי אלא תלם אחד על פני כולה וכשלא מצר לו אלא שנים וחצי קנה כנגד ראש תור. אלא הכא בשמצר לו שלשה ארוכים ולא מצר לו המצר הרביעי אלא קצר כגון זה *) ובכי הא אמר שלא קנה מן הדרומי אלא כנגד הצפוני הקצר כזה *). הרשב"א ז"ל.
ואם תאמר כיון שבמצר לו ארבעה המצרים עסקינן אלא שהרביעי קצר היכי קאמר רב בהא לא קנה ארוך כנגד קצר והא שמעינן ליה לרב דאמר שאפילו לא מצר לו אלא שלשה מצרים קנה הכל חוץ ממצר רביעי ולמה יגרע כשהמצר הרביעי קצר יותר מזה שלא מצר לו מצר רביעי כלל. יש לומר היינו טעמא דגרע כשמצר לו מצר רביעי והוא קצר לפי שהיא כמפרש שאינו רוצה שיקנה כנגד הארוך שהרי מיעט כנגדו ומצר לו מצר קצר לומר שלא קנה ארוך אלא כנגד קצר אבל כשמצר לו שלשה מצרים ומצר קצר אין שם כל ארכו ורחבו של שדה בכללם וצא ולמד מעיקר מצרים דהא ודאי אם אמר לו שדה זו אני מוכר לך ולא מצר לו מצרים כלל קנה כל השדה וכשמצר לו מצר אחד או שני מצרים לא קנה אלא תלם אחד על פניהם כדאמרינן צריך למכתב ליה רוחין תרתין. כן נראה בעיני. וראיה לדבר שאם לא מצר לו מצרים כלל קנה כל השדה ולא תשעה קבין בלבד מהא דאמרינן לעיל חדא ארעא אמר ליה תרתי ארעתא לא אמר ליה והרי זה לא מצר מצרים לאותם שדות מדהוה מסתפקא להו אי קנה חדא או תרתי ואפילו הכי חדא ארעא מיהת קנה. ויש לדחותה כשהשדות מחוברות ומצר לו מצריהן ואפילו הכי לא קנה אלא חדא ארעא דאמרינן מצרים הרחיב לו. מכל מקום כן הדעת נוטה דשדה כל השדה משמע וכן בית כל הבית במשמע וכמו שאנו אומרים במחזיק בנכסי הגר כשהשדה מסויימת במצריה שקנה כל השדה במכוש אחד ולא אמרינן שלא קנה ממנה אלא תשעה קבין כך האומר שדה זו אני מוכר לך קנה כל השדה ואפילו אם אינה מסויימת במצריה מסתברא דקנה כל השדה כולה ואף על גב דבמחזיק בנכסי הגר אמרינן דלא קנה אלא כדאזיל תיירא דתורי והדר אלמא כי האי שיעורא מיקרי שדה אחת דעת אחרת מקנה אותה שאני דכיון שהוא מפרש לו שיקנה השדה כל השדה במשמע ולא הוצרכו המצרים אלא להכיר ולפרסם מקום הבית והשדה שהוא מוכר לו. שתיק רב וכיון דשתק כו'. ונראה בעיני דלהכי אמרינן ומודה רב אף על גב דהדר ביה כו ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. והיכא דלא מצר לו אלא שלשה מצרים ואחד מהם ארוך כנגד קצר כיון דקיימא לן כההיא דאמר רב קנה הכל חוץ ממצר רביעית הכא נמי אמרינן שקנה כנגד ראש תור. ולענין מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר קיימא לן כרב כהנא ורב אסי. ואפשר דהא דאמרינן אם מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר בהכי מיירי ואף על גב דרב אסי אמר לקמן לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה לדבריו דרב קאמרי ליה לדבריך דסבירא לך היכא דמצר לו שלשה מצרים קנה הכל חוץ ממצר רביעי הכא יהיה כנגד ראש תור. והיכא דמצר לו ארבעה מצרים מצר מזרח ארוך ומצר מערב קצר מצר דרום ארוך ומצר צפון קצר לרב לא קנה ארוך אלא כנגד הקצר בין לאורך בין לרוחב ולרב כהנא ורב אסי פלגינן לה בתרי ראש תור ובהכי נמי מצינא לפרושי לפלוגתיה דרב ורב כהנא ורב אסי. רוחין תרתין שאם לא כתב לו כן אלא שכתב לו שדה שיש לי בתוך שדות ראובן ושמעון אני מוכר לך איכא למימר כו' ככתוב בתוספות. אי נמי נותנים לו תלם אחד על פני מזרח וצפון. מכל מקום אין פוחתין מתשעה קבין דלא איקרי שדה בפחות מכאן כדתנן ולא את השדה כו'. עליות הר"י ז"ל.

סיים לו את הקרנות מהו. כגון שהזכיר לו המצרים של הקרנות קרן של מזרחית צפונית ושל צפונית מערבית ושל מערבית דרומית ושל דרומית מזרחית ולא הזכיר לו מצרים של רוחות מהו מי אמרינן כיון שסיים לו את הקרנות בזכרון המצרים שלהם כמי שסיים לו את הרוחות והזכיר לו מצרים שלהם דמי או דלמא לא דמי כמי שסיים את הרוחות ולעולם לא קני אלא מקום הקרנות בלבד כמו שאמרנו. מאי מי אמרינן כיון שלא הזכיר הרוחות אלא הקרנות בלבד עבדינן לה ארבע פיסקי באלכסון מקרן מזרחית צפונית לקרן מערבית דרומית ומקרן מזרחית דרומית לקרן מערבית צפונית כגון זה ולא קני אלא תרי פסקי בלחוד מנייהו דאמרינן כל קרן מנייהו מחד גיסא הוא דמשמש ולא מתרי גיסי והכי קאמר זבנית לך מקרן מזרחית דרומית ועד קרן מזרחית צפונית ומקרן מערבית דרומית ועד קרן מערבית צפונית ואשתכח דלא אקני ליה אלא תרי רוחי בלבד רוח מערבית ורוח מזרחית אי נמי איפכא דיהבינן ליה מקרן מזרחית דרומית ועד קרן מערבית דרומית שהוא רוח דרומית ומקרן מערבית צפונית ועד קרן מזרחית צפונית דלא אקני ליה אלא תרי רוחי בלחוד והאי דכתב ליה ארבע קרנות תחלת כל רוח וסופו הוא שסיים ולעולם כל קרן מנייהו לא משמש אלא מחד גיסא. או דילמא כל קרן מנייהו מתרי גיסי משמש דקרן מזרחית דרומית משמש מקרן מזרחית דרומית ועד חצי רוח מזרחי מכאן וחצי רוח דרומית מכאן וקרן מזרחית צפונית משמש חצי רוח מזרחי וחצי רוח צפוני וקרן מערבית צפוני משמש חצי רוח צפוני וחצי רוח מערבי וקרן מערבית דרומית משמש חצי רוח מערבי וחצי רוח דרומית והוה ליה כמי שסיים ארבע רוחותיה וקני ליה כוליה כמין גמא מהו. כגון זה) מי אמרינן כיון דמצר ליה מזרח וצפון קני ליה לרוח דרומית ולרוח מערבית דאמרינן כיון שכתב רוח מזרחית לא צריך תו למכתב ליה רוח דרומית וממילא שמעינן דאקני ליה נמי מקרן מזרחית דרומית כנגדו ועד קרן מערבית דרומית וכיון דכתב ליה נמי רוח צפונית לא צריך תו למכתב ליה רוח מערבית דרומית דממילא שמעינן דאקני ליה מקרן מערבית צפונית כנגדו עד דמטי לקרן מזרחית דרומית דהוה ליה מרובע. או דלמא אמרינן כיון דלא כתב ליה רוח דרומית ורוח מערבית לא קני אלא תלם אחד על פני מזרח וצפון כגון זה) אי נמי כנגד ראש תור כזה) הר"י ן' מיגש ז"ל.
והכלל בכל שאין נותן לו פחות מתשעה קבין במקום אחד אבל אין לחוש אם נותן לו בשני מקומות אף על גב דשדה הזכיר לו דמשמע שדה אחת דלהכי מצר ליה בענין זה שיקנה בשני מקומות ויש אומרים צריך שיהא החלק שתחלוק לו כולו מחובר ויהא בו תשעה קבין. הר"י ז"ל בעליות.


דף סב עמוד ב עריכה


קנה הכל חוץ ממצר רביעי. פירש רבינו חננאל ז"ל חוץ ממצר השדה ממש וכל השדה קנה עם שלשה מצרי השדה אבל המצר הרביעי לא קנה והואיל ולא מצר לו מצר רביעי והיינו דקאמרינן בסוגיין דבשדה לא שיירי ולא מידי כלומר בגוף השדה לא שייר כלום אלא המצר הרביעי בלבד שייר. ואמרינן לקמן לפום חד לישנא דאף על גב דמובלע מצר הרביעי בתוך המצרים שמצר לו לא קנאו ונראה בעיני דוקא כשיש שם מצר והמצר חלוק הוא מן השדה והואיל ולא מצר לו מצר רביעי לא קנה מצר השדה שבאותו רוח אבל אם אין שם מצר קנה הכל ואפילו תלם אחד לא שייר שהרי כל השדה נכללת בתוך שלשה מצרים ואפילו רב אסי דאמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה דוקא כשיש שם מצר ברוח רביעי דכיון ששייר המצר שהרי היה צריך לו מצר רביעי כדי שיקנה המצר אמרינן דשייר נמי בכל השדה. והר"י הלוי ז"ל פירש חוץ ממצר רביעי חוץ מחלק רביעי של השדה דפלגינן לה בארבע פסקי באלכסון. ולישנא דקאמרינן לקמן דבשדה לא שייר ולא כלום אינו מתיישב על זה הפירוש. עליות.

וזה לשון הר"י מיגש ז"ל: מצר לו מצר ראשון כו'. קנה הכל חוץ ממצר רביעי. פירוש דעבדינן לה לארעא ארבע פיסקי באלכסון כגון זה וקני ליה לשלש פסקי מנייהו בר מפיסקא רביעית. ושמואל אמר אפילו מצר רביעי נמי כיון שהזכיר שלש רוחות לא הוצרך להזכיר מצר רביעי וממילא שמעת דמתחינן ליה לחוץ מקצת רוח ראשון ועד קצת רוח שלישי וקני הכל. ורב אסי אמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה כגון זה ה. סבר לה כרב דאמר שיורי שייר מצר רביעי ומדשייר מצר רביעי שייר נמי כולה ולא אקני ליה אלא תלם אחד על פני כולה. ומסתברא דשיעור האי תלם כרוחב דקאמר רב אשי דאזיל תיירי דתורי והדר. אמר רבא הלכתא קנה הכל חוץ ממצר רביעי ולא אמרן אלא דלא מיבלע האי מצר רביעי עם השדה כולה אבל מיבלע ונראית כשדה אחת קנה הכל ואפילו מצר רביעי. וכן מובלע נמי לא אמרן אלא דליכא עלה דהאי מצר רביעי ריכבא דדיקלי ולא הוי תשעה קבין אף על גב דלא הוו עליה ריכבא דדיקלי ואי איכא לא קני ליה דהא שדה חשובה היא בפני עצמה משום הנהו ריכבא דדיקלי דאית ביה. איכא דאמרי כו'. והני תרי לישני דרך אחד הן ואין ביניהם חלוקה ולפיכך אמרינן ושמעינן מהני תרי לישני דאי הוה בינייהו פלוגתא אלישנא בתרא סמכינן. דבארעא לא שייר ולא מידי. פירש רבינו חננאל ז"ל דבארעא לא שייר ולא מידי מדקאמר קנה הכל ולאפוקי מדרב אסי דאמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה. ולענין מצר רביעי נמי שמעינן דהיכא דמבלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי ולא הוי תשעה קבין ודאי קני. לא מבלע ואיכא עליה ריכבא דדיקלי אי נמי הוי תשעה קבין ודאי לא קני. מבלע ואיכא עליה לא מבלע וליכא עליה אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא. כלומר ללישנא קמא דרבא לא קני אלא עד דהוי מבלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי וללישנא בתרא קני דהא ללישנא בתרא לא אמרינן דלא קני אלא היכא דלא מבלע ואיכא עליה ריכבא דדיקלי דאף על גב דלא מבלע קנה זהו פירוש אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא כלומר להאי לישנא קני ולהאי לישנא לא קני. ורבינו האי גאון ז"ל פירש בספר מקח וממכר דהאי דאמרינן דבארעא לא שיירי ולא מידי דאפילו מצר רביעי נמי לא שייר ביה ולא מידי והאי דאמר רבא קנה הכל חוץ ממצר רביעי מוקי להו בחצר דמצר רביעי חשיב ביה. ולהאי פירוש לא משכחת טעמא לתשעה קבין דתשעה קבין ליתנהו אלא בשדה כדתנן ולא את השדה כו' אבל בחצר לא אשכחן דתלי ליה בתשעה קבין. ועוד דריכבא דדיקלי בחצר מאי בעי. הילכך האי פירושא לא אתברר לן. ולהך פירושא דפריש רבינו חננאל ז"ל נמי קשיא הא דאמרינן לא שייך ולא מידי דמשמע דאפילו מצר רביעי נמי לא שייר. ויש לומר דהא דאמרינן לא שייר ולא מידי בשדה שהוא מובלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי שהוא שדה לבן משום דשדה לבן סתמא דמובלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי הוא ובתר הכי הדרינן למידק בה בגופא דהאי שדה דאיירינן ולא שייר בה ולא מידי היכא דמובלע וליכא עליה ריכבא דדיקלי הוא דהיינו סתם שדה אבל לא מובלע ואיכא עליה לא קני כו'.

הא דאמר רבה מצר ארעא דמינה פליגא פלגא. מצר ארעא דמינה פסיקא תשעה קבין. פירושו היכא דזבין ליה איניש לחבריה חולקא סתמא מארעיה ואמר ליה זבינית לך או יהבית לך מצר ארעא דמינה פליגא כיון דקאמר דמינה פליגא ודאי הך חולקא דזבין ליה פלגא הוא דלשון פליגא משמע דתרי פליגי מתעבדי האי ארעא וחד פלגא מינה הוא דזבין לה או יהיב ליה. ואי אמר ליה דמינה פסיקא לשון פסיקא משמע דלאו פלגא דארעא זבין ליה אלא פסקא בלחוד הוא דזבין ליה הילכך יהב ליה פסקא דמתקריא שדה וקיימא לן דשדה לא הויא פחותה מתשעה קבין כדתנן ולא את השדה כו'. ואסיקנא דבין אמר מינה פליגא בין אמר מינה פסיקא אי אמר ליה אלין מצרנהא פליגא. פירוש אי אמר ליה אילין מצרני האי ארעא דיהבית לך מינה האי חולקא שמע מינה דפליגא קאמר ליה משום הכי קאמר ליה אילין מצרנהא לברורי עד היכא מטי תחומה כי היכי דלשקול פלגא מינה דאי סלקא דעתך פסקא דהיא תשעה קבין בלחוד הוא דאמר ליה למה ליה לאודועי מצרנהא כיון דתשעה קבין הוא דאית ליה מינה בין הויא ארעא רבתי בין הויא זוטרתי מאי נפקא ליה מינה לאודועי מצרנהא ועד היכן מטי תחומה אלא לאו שמע מינה מדקא מסיים מצרנהא מכלל דחולקא הוא דאקני ליה מינה דאי מטפי ארעא מטפי ליה ואי חסרא מחסר ליה ולהכי אצטריך לסיומי מצרנהא כי היכי דלידע עד היכי מטי תחומאה דלשקול מינה חולקא וכיון דמקני ליה חולקא מינה לא הוי פחות מפלגא דמאן דאמר דילמא פחות מפלגא הוא דאקני ליה עליו להביא ראיה. ואי לא אמר ליה אילין מצרנהא בין אמר ליה דמינה פליגא בין אמר ליה דמינה פסיקא תשעה קבין הוא דאית ליה דאי סלקא דעתך פלגא קאמר ליה אמאי לא קא בריר ליה מצרנהא כי היכי דלברור תחומאה דלשקול פלגא מינה אלא לאו שמע מינה פסקא קאמר ליה דהוא תשעה קבין. ומשום הכי לא איכפת ליה לאודועי מצרנהא וברורי תחומאה ואף על גב דמינה פליגא קאמר ליה לשון פליגא משמע נמי פסקא דהא אפילו מאן דלית ליה בארעא אלא פסקא זוטרתי כד בעי לברורה ולמשקלה תא נפלוג בהדך הוא דאמר ליה לשותפיה אלמא לשון פליגא נמי משמע אפיסקא. עד כאן לשונו.

ולא היא דחזאי לכולהו שטרי דנפקי מבי מר וכתיב בהו הכי פלגא דאית לי בארעא פלגא. יש שכתבו דהכי פירושו כשהאדם היה נותן ומוכר ואומר לשון פלגא דאית לי בארעא היו כותבים בשטר המכר פלגא וכשהיה אומר פלגא בארעא דאית לי היו כותבים בשטר דריבעא מכר ליה. ומכאן שהעדים יכולים לכתוב. פירוש הלשון ואינם צריכים לכתוב הלשון בעצמו. הר"ן ז"ל.


דף סג עמוד א עריכה


על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו. וכדמפרש ואזיל דשייריה למקום מעשר ועל מנת שמקום מעשר ראשון שלי קאמר והאי על מנת כחוץ דמי וכאלו אמר חוץ מן השדה למעשר דגן שיצא שם בכל השדה והרי זה כמוכר דקל חוץ מן הפירות של שנה או שתים. ואם תאמר והא גבי מעשר כתיב חלף עבודתם ודרשינן ולא חלף שכרן והרי בן לוי זה נוטל מעשר זה בשכר מה שפיחת ללוקח מדמי זה השדה ומכח תנאי נטלו ולא חלף עבודתו. לא היא שהרי מעשר זה שהוא נוטל שלו הוא מתחלה ואינו נוטלו משל ישראל והוי כמו מעשר שהלוי מעשר מפירות שדהו שמעכבו לעצמו דהא אמרינן דשיורי שייריה למקום מעשר ולא מכר לעולם חלק עשירי מן הפירות שהרי שייר זכות בשדה למעשר פירותיו. ומכל מקום הלוקח יכול לתקן גרנו באותו חלק עשירי ששייר בן לוי בפירות שהרי אדם יכול להשאיל לחברו פירות כדי שיעשר עליהם פירותיו ומחזיר את המעשר למשאיל ואם המשאיל ישראל נותנו ללוי ואם הוא לוי מעכבו לעצמו והכא נמי הרי זיכה בן לוי ללוקח את השדה אף לחלק עשירי מן הפירות עד שיתקן בו פירות השדה שכך משמע לשון התנאי שאמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי כלומר לאחר שיתקן בו פירות השדה מדקרייה מעשר ראשון ולא אמר ליה על מנת שחלק העשירי שלי. ואם אמר לי וליורשי מת יחזיר. נראה בעיני דלהכי נקט לשון יחזיר ולא קאמר יתן לבניו משום הא דאמרינן דשיורי שייריה למקום מעשר ונמצא שזה המעשר הרי הוא של המוכר ושל יורשיו מתורת זכות ששייר בשדה והוא מושאל ללוקח עד שיעשר עליו את פירות השדה ואחר כך מחזיר למוכר את חלקו אחר שנשתמש בו. ואם אמר לו כל זמן שהיא בידך כו'. לפי שעכשיו אינה בידו מכח בן לוי המוכר אלא מכח זה שלקחה ממנו והוא זוכה בה בזכות שהיתה בידו. עליות. תוספות הרא"ש ז"ל.

ואמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. איכא למידק מאי קאמר והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם התם במכר או מתנה אבל בתנאים לא שייך דבר שלא בא לעולם ואלו אמר שדה זו מכורה או נתונה לך על מנת שתתן לי סאה מפירות הנולדים לך בשדה לשנה הבאה בודאי תנאו קיים ואם נתן המכר והמתנה דבריו קיימין ואם לאו אינם קיימין. תירץ הרא"ם ז"ל דאין הכי נמי שקיום המכר תלוי ועומד בודאי בקיומו של תנאי וכדתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ותתן ואמרינן עלה בגמרא רב הונא אמר והיא תתן ורב יהודה אמר לכשתתן אבל מקנה ממש לההוא תנאה כי היכי דלא מצי חד מינייהו למיהדר ביה אלא עד דקני. ודעת הרב ז"ל בתירוץ זה לומר דלפי מה שאמר כאן מעשר ראשון שלו משמע שקנאו וזה קנה שדה וזה יש לו על כל פנים המעשר והאיך קנאו והלא אין הלוקח חייב ליתן אלא אם רצה שלא ליתן ולבטל מקחו לא יתן והרשות בידו. ודינו של הרב ז"ל בלי ספק לאמת ודבריו ברור ופשוט הוא אלא שאין הענין מתקבל בעיני במקום זה דאם כן מאי דבר שבא לעולם והלא הקושיא זו שוה בין שהתנה בדבר שבא לעולם או בדבר שלא בא לעולם דלעולם לא נתחייב הלוקח ליתן לו ואפילו אמר שדה זו נתונה לך על מנת שתתן לי סאה מפירות שיש לך בתוך ביתך וירד זה לתוך השדה אף על פי כן לא נתחייב ליתן אותה סאה שהוא לא נתחייב לו בכלום אלא שהנותן תלה מתנתו בקיום תנאו ואם לא רצה המקבל ליתן לו נתקיימה מתנתו והוא הדין והוא הטעם בתנאין שבמכר ואינו דומה לדמי מקח דכל שהחזיק הלוקח במקחו נתחייב בדמים דהתם כיון שקנה נתחייב גברא בדמיו אבל כאן אין כאן חיוב חליפין אלא תנאי של קיום אם תתן תקנה ואם לא לא תקנה וזה ברור אבל הכא הכי פירושו מדקתני על מנת שמעשר ראשון שלי ולא קתני על מנת שתתן לי את המעשר שמע מינה האי לאו תנאה קא מתנה אלא שיורא הוא דקא משייר. ועוד שמעינן לה מדקתני מעשר ראשון שלי ולא קתני נתן לו את המעשר קנה ואם לאו לא קנה והילכך כי היכי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו משייר דבר שלא בא לעולם והאיך הוא שלו ולא יתנם ללוי אחר. ופריק כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי מקום מעשר שיורי משייר ולאו מחמת לשון על מנת דאמר דהוא הדין לאומר חוץ מן המעשר ראשון או מעשר ראשון שלי דעיקרא דמילתא משום דכיון דנחית לשיורא כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר וכדאמרינן בפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן אם תמצא לומר דקל לאחד ופירותיו לאחד לא שייר מקום פירי דקל לאחד ופירותיו לפניו שייר מקום פירות מאי טעמא כל לגבי נפשיה כי משייר בעין יפה משייר. ואמר ליה רבא לרב אשי אנן אדריש לקיש מתנינן לה. דאמר ריש לקיש המוכר בית לחברו ואמר ליה על מנת שדיוטא עליונה שלו כו' חוץ מדיוטא העליונה מהו כו' ואמר רבא אמר רב נחמן חוץ מדיוטא הוי שיור אלמא לא מחמת לשון על מנת הוא אלא משום דנחית לשיורא וכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר. הרשב"א ז"ל.
טעמא דהאי תנא דחשיב ליה להאי על מנת שיורא ולא חשיב ליה תנאה משום דקאמר על מנת שמעשר ראשון שלי ובפרקין פליגי תנאי גבי על מנת שהמתנות שלי אי תנאה הוי אי שיורא הוי והאי תנא סבירא ליה כמאן דאמר שיור הוי. אי נמי דכולי עלמא סבירי להו הכא שיורא הוו דאי תנאה הוי הוו ליה האי מעשר גבי בן לוי חלף שכרו. כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי מקום מעשר שיורי שייריה. פירוש אף על פי שאין אדם מקנה לחברו מעשרות שדהו ופירות דקל אבל המשייר לעצמו פירות דקל של שנה או שתים או מעשרות שדהו זכה בשיורו דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ואמרינן דבגוף הדקל והשדה שייר ולא משום דאלים לשון על מנת קאמרינן הכי דאפילו בלשון חוץ דינא הוא ודבר זה מתברר בפרק מי שמת דהכי אמרינן התם דקל לאחד כו'. מיהו מעיקרא כי איבעיא לן התם בנותן דקל ושייר פירותיו לעצמו מהו משום דליכא למפשט מהאי דקתני על מנת שמעשר ראשון שלי כו' דילמא לשון על מנת שאני משום דאלים לשון על מנת שהוא תולה מכר השדה בשיור זה ואינו רוצה שיהא המכר קיים אלא אם כן יהא שטר המעשר קיים וכיון דאסיקנא התם דהוא הדין במשייר לפניו בלשון חוץ הא דאמרינן בשמעתין כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי הכי קאמרינן כיון דמעשר לעצמו שיורי שייריה למקום מעשר ובעין יפה משייר והוא הדין במשייר בלשון חוץ. כן נראה בעיני. ועוד יש לומר דלהכי נקט בשמעתין כיון דאמר על מנת דמשמע משום דאלים לשון על מנת לומר דלא תפשוט מברייתא זו בעיין בפרק מי שמת דמבעיא לן במשייר לעצמו בלשון שיור וכהא דקתני בברייתא זו. עליות.
ואם תאמר כיון דמשייר מקום מעשר אם כן מת אמאי לא יתן ליורשיו והא כל שיש לו מוריש לבניו וירשו יורשיו אחריו. יש לומר שזה אינו משייר ממש מקום המעשר אלא גוף כל השדה ללוקח הוא אלא כדי שיהא שיור פירות קיים לפניו משייר מקום הפירות למעשרותיו וכמשייר פירות דקל שהדקל ללוקח מעתה ואם מכרו מכור וכמו ששנינו הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו מכרן הבן מכורין לכשימות האב. ואם תאמר עוד מכל מקום כיון ששיורו למעשרותיו וזכה בהון הוא אף יורשיו כן דהא לא קבע ליה זמן. ואין לדחוק ולומר דאתיא כמאן דאמר לו ולא ליורשיו. ויש לומר דאפילו מאן דאמר גבי על מנת שתתני לי מאתים זוז לי וליורשיו הכא מודה דהכא שאני דלא שייר דבר קצוב אלא פירות היוצאים בשדה שנה שנה והאומר על מנת שתתן לי מנה בכל שנה ושנה לא התנה לו וליורשיו אלא לימי חייו ומיהו פירות שבאו לעולם כשמת אף על פי שלא הגיעו לידו הרי הן ליורשיו שכל מה שזכה בו הוא יורשיו יורשין אחריו וכן אם התנה בדבר קצוב כגון שאמר על מנת שמעשר של שנה או שתים ושלש שלי אפילו מת נותן ליורשיו אבל במשייר מעשר פירות שנה ושנה אין ליורשיו במשמע אלא כל שהוא קיים. ואם תאמר עוד כיון ששייר זה מקום המעשר הרי הוא כאלו שייר עשירית הפירות לעצמו ואם כן כשיתן לו ישראל את המעשר האיך נתקנו פירות של ישראל זה. יש לומר כיון שאמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי ולא אמר ליה על מנת שעשירית הפירות שלו שמע מינה שכך אמר ליה הריני משייר מקום עשירית הפירות ועל תנאי כן שיהו מושאלין לך לעשר בהן פירותיך ואחר כך תתזירם לי. והיינו נמי דקתני מת יחזיר ליורשיו ולא קאמר מה יתן ליורשיו. כן כתב מורי ז"ל. ור"ש ז"ל כתב דכיון דלא פירש כן אינו מוריש בדבר זה זכותו לבניו דכיון דמשום יתיר לשון הוא דאמרינן דשייר מקום מעשר די לו אי אהני ליה יתורא למה שפירש דהיינו לעצמו. והרמב"ן ז"ל מקשה עליו דהא לאו משום יתור לשון הוא אלא משום דכל מאן דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר מקום מעשר משייר. ונראה לי דאין זה קשה כל כך לר"ש ז"ל דאלו אמר חוץ ממעשר ראשון בודאי הוו ליה כדקל לפירותיו אלא הכא על מנת קאמר ואלו על מנת דתנאי בעל מנת דעלמא לא מהני ליה ולא מידי. והיינו קושיין דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא דאנן הוא דאמרינן כדי לקיים דבריו ושלא להוציא דבריו לבטלה דהאי על מנת כחוץ הוא ומקום מעשר שיורי משיירי. ותדע לך דהא בבעיין דאיבעיא לן בפרק מי שמת בדקל לאחד ופירותיו לעצמו מאי לא פשטינן ליה מן הברייתא אלא ממימרא דרבא דאמר משמיה דרב נחמן דכל דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר ובעיין דמשייר דיוטא נמי לא פשטינן ליה מן הברייתא דעלה אמר ריש לקיש ואמאי לא פשטיה מן הברייתא אלא דברייתא לא איברירא אלא דאנן הוא דאמרינן משום יתור לשון דעל מנת זה כחוץ דמי ולשיירו לעצמו בלבד קאמר עד שיאמר לי וליורשי. כן נראה לי ליישב ולהעמיד דברי הרב ז"ל. ומכל מקום מה שיוציא לו לרב ז"ל מתוך דבר זה אינו מחוור כמו שאכתוב בסמוך בעזרת השם.

על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. פירש ר"ש ז"ל דיוטא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים דאמרינן במתניתין דאינו מכור עם הבית. ואמר רב זביד למאי הלכתא שאם רצה מוכר להוציא זיזין מדיוטא העליונה על אויר החצר שמכר עם הבית מוציא דכשם ששייר למעלה בשדה שמכר מקום מעשר שכל תנאי דלא מהני מאי דקאמר איהני מיהו לשייר מקום כך שייר זה בחצר שמכר הוצאת זיזין ודוקא הוא אבל בנו אין לו רשות להוציא זיזין עד שיפרש לי ולבני כדאמרינן גבי מעשר דכל מילתא דדייקינן מיתורא די לנו אי אהני יתורא לעצמו. רב פפא אמר כולי האי לא אהני תנאי לשייר מקום ממה שמכר אלא להכי אהני תנאיה המיותר שאם רצה לבנות דיוטא זו אם תפול על גבו של בית בונה והכי מפרש לקמן דאי נפלה הדר בני לה דלהכי אהני ליה תנאיה דאי בסתמא אי נפלה אזדא דלהך דיוטא אישתעביד ביה לדיוטא אחרינא לא עד דאמר לשון מיותר כדאמרינן בריש פרק הבית והעליה גבי משכיר עליה דאמר ליה עליה שעל גבי בית זה אני משכיר לך דשעבדיה בית לעליה. והקשה הוא ז"ל על דבר זה דהא תנן הבית והעלייה של שנים שנפלו אומר בעל העלייה לבעל הבית כו' כל שותפין לזה בית ולזה עלייה בית משועבד לעלייה שאם נפלה חוזר ובונה אותה ולא עוד אלא שמכריח לבעל הבית לבנות בית בו כדי שיבנה הוא עלייתו על גביו. והעמידה הרב ז"ל לההיא באחין או בשותפין שחלקו דמסתמא על מנת כן חלקו דכמו שיש לזה בית לעולם כך תהיה לזה עלייה לעולם. וסתמן כפירושן. אי נמי בלוקח ומוכר וכשהתנה בפירוש. זהו תורף פירושו של הרב ז"ל. ואינו מחוור דמה שפירש דלו לבדו אהני תנאו ולא ליורשו וכמו שפירש הוא ז"ל ודמה אותם למשייר מעשר ראשון הא ליתא דהא דאמר ריש לקיש זאת אומרת לא לדמותן לגמרי קאמר אלא לומר דכשם שזה אנו דנין אותו כמשייר מקום מעשר דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ומקום מעשר שייר גם זה כן וכמו שאמרו שם בפרק מי שמת על זו דריש לקיש אבל לומר דכשם שלגבי מעשר איני נותן לבניו עד שיתנה בפירוש לו וליורשו לא אמר אלא האי כדיניה והאי כדיניה וכבר כתבתי למעלה דטעמא דמעשר משום דלא שייר דבר קצוב אלא מעשר היוצא השדה שנה שנה ואין ליורשין זכות אלא במה שזכה האב ומעשר של שנים הבאות לאחר האב לא זכה האב בהן שיירשו אותו יורשיו אבל שיורי הוצאת הזיזין וכן ששייר זכות בכותלי הבית לבנות על גביהן עלייה אחר שתפול הראשונה או השניה ושייר חצר לאוירה להוצאת זיזין והבית לבנות עלייה עליו כבר זכה האב בזה והרי יורשיו קמים תחתיו ויש להם להוציא ולבנות אחר מיתת האב. וקרוב לענין זה כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: ונראה לי שלא אמרו לו ולא ליורשיו אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכר ונתן כגון דקל ופירות שלו ודמי למעשר שלו דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא פירות בשל אחרים שאף על פי ששייר בגוף קנין גמור לפירות מיהו גוף ודאי דלוקח הוא כדקיימא לן גבי מת הבן בחיי האב וכיון שכן הוה ליה בתנאי לי ולא ליורשי משמע כענין שאמרו על מנת שתתני לי מאתים זוז לא נתנה זקוקה ליבם אבל בעל מנת שדיוטא העליונה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע דכיון דדבר מסויים שייר לעצמו הרי יורשיו כמוהו עד כאן. גם מה שכתב הוא ז"ל דמוכר את הבית ששנינו שלא מכר את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה שאם נפל אינו חוזר ובונה אותו וכענין שאמרו במשכיר את העלייה שאם נפלה אזדא ומתוך כך הוצרך להעמיד משנת הבית והעלייה באחין או בשותפין שחלקו אי נמי כשהתנו אהדדי תימה דאם כן אי אפשר שלא היתה מזכרת כן וכמו ששנו שם דין השותפין ודין שוכרין הוה ליה לשנות דין הלקוחות או שהיו אומרים כן בגמרא. ועוד שאם אתה אומר כן שנלמוד דין הלוקח מדין שוכר שאם נפלה אזדא אם כן אפילו במוכר את הבית אם נפלה אזדא וחזר גוף הקרקע למוכר ואפילו משכיר בית לחברו אמרו כן וכדאמרינן בשילהי פרק השואל אי דאמר לו בית זה נפל אזדא. אלא ודאי אין דין השוכר ודין הלוקח בזה אחד דלוקח גוף הקרקע הוא קונה קנין גמור או שעבוד גמור מה שאין כן בשוכר שאינו שוכר אלא בית זה לדירה וכל שהוא אומר לו בית זה השכיר לו כל שהוא בית כלומר שראוי לדירה אבל אחר כך לא וכן הדין בלוקח שני אילנות שאינו לוקח אלא גוף האילנות לימי האילנות הואיל ואין להם קרקע ומשייר שני אילנות משום דמפסדי בארעא ולא לומר ליה לוקח הקרקע עקור אילנך שקיל וזיל נחית לשיורא ומשייר גם קרקע והכי נמי במשייר עליה דאיהי נמי מפסדה בבית וכדאמרינן בפרק הבית והעלייה כמה מפסדא עליה בבית משייר הוא בבית שמכר לבנות העלייה על גביו לעולם ואפילו מכר עלייה ושייר את הבית משועבד לעלייה דאם נפלה הדר בני לה. ולא עוד אלא שכופה את בעל הבית לבנות ביה כדי שיבנה הוא העלייה על גביו וכענין שאמרו בפרק הבית והעלייה. ואם אין לזה ולזה שיוכלו לבנות ונמכר הבית בעל העלייה נוטל שליש בדמים דכל אותם דינין שאמרו שם בין לרב זביד ובין לרב פפא בונה וחוזר ובונה אם היה השיור על הדרך שפירש ר"ש ז"ל. ומורי ז"ל כתב בשם רבינו יצחק ז"ל דלוקח עלייה לעולם הבית משועבד לו ואם נפלה חוזר ובונה אותה. והא דאמרינן בשמעתין דאתני על מנת דאי נפלה הדר בני לה אבל לא התנה אינו חוזר ובונה אותה משום דדיוטא לא חשיבא כמו עלייה ולא חזייה לדירה ולפיכך אין הבית משועבד לה. וקשה על זה דבכל ספרי ספרד גרסי שאם רוצה לבנות עלייה על גבה בונה דמשמע דדיוטא היינו עלייה. עד כאן. והרב בעל הערוך ז"ל כן פירש דיוטא עלייה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: רב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גביו. פירוש אם נפל הדיוטא ורצה לחזור ולבנות דיוטא אחרת במקומה בונה והכי פרשינן לה במסקנא דשמעתין דאמרי אהני על מנת דאי נפלה הדר בני לה. ודוקא כשהתנה ואמר על מנת שדיוטא העליונה שלי לעולמים שאם נפלה אחזור ואבנה אבל אם לא התנה אף על פי שהיא מצויירת כיון שיש לה מעקה גבוה עשרה טפחים אם נפלה אינו חוזר ובונה אותה שאין לו למוכר חלק בקרקע כיון שמכר את הבית אלא הדיוטא בלבד היא שלו כל זמן שהיא קיימת. והא דתנן הבית והעלייה של שנים שנפלו ואמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות כו' התם בדאתנו אהדדי מתחלה בפירוש שאם תפול העלייה יחזור ויבנה כך פירש רשב"ם ז"ל. ועוד נראה בעיני דמתוקמא מתניתין דהתם בשנים שלקחו קרקע זה לבנות בית וזה לבנות עלייה דכיון שיש לו חלק בקרקע ודאי אם נפלה עלייה ראשונה שבנה זה חוזר ובונה עלייה אחרת שהקרקע משועבד לו לעולם לבנין עלייה. אי נמי מתוקמא באחין שחלקו זה נוטל בית וזה נוטל עלייה ולא עלו אהדדי בקרקע נמצא שעל מנת כן שתהא שם לזה עלייה לעולם כמו שיש לזה בית לעולם חלקו שאם נפלה חוזר ובונה אותה אי נמי כגון שמכר עלייה לחבירו ואמר לו עלייה זו שעל גבי בית זה אני מוכר לך דכיון דאמר על גבי בית זה שעבודי שעבדיה בית לעלייה והכי מוקמינן התם דקתני רישא הבית והעלייה ונפחתה העלייה כו' והוא הדין דסיפא הכי מיירי אלא דרישא בשוכר ומשכיר וסיפא בשותפין. אבל המוכר עלייה לחברו ואמר ליה עלייה זו אני מוכר לך ונפלה העלייה אמרינן נפלה אזדא כדמקשינן התם גבי רישא דמתניתין דאי אמר ליה עלייה זו נפלה אזדא וכי היכי דאמרינן בשוכר דלא משתעבד לבית לבנותו ולדור שם ימי שכירותו הוא הדין בלוקח. ור"י ז"ל פירש דלעולם מי שלוקח עלייה הבית משועבד לו ואם נפלה חוזר ובונה אותה אף על פי שאמר ליה עלייה זו אני מוכר לך והא דאמרינן בשמעתין דאתני על מנת דאם נפלה הדר בני לה אבל אם לא התנה אינו חוזר ובונה אותה. משום דדיוטא לא חשיבא כמו עלייה ולא חזיא לדירה כל כך ולכך אין הבית משועבד לה. וקשיא לי על זה דבכל ספרי ספרד גרסינן שאם רוצה לבנות עלייה על גביו בונה דמשמע דדיוטא היינו עלייה סתם ולא גג דליכא למימר דהכי קאמר אם נפלה עלייה בונה אותה במקומה חדא שאינו רשאי להכביד שם יותר מתחלה ועוד דלישנא דקאמרינן דאי נפלה הדר בני לה משמע דהדר בני דיוטא כבתחלה אלמא היינו דיוטא. ובספרי צרפת כתיב שאם רוצה לבנות על גביו בונה. וכדברי מצאתי בפירושי ר"א ז"ל דדיוטא לאו היינו גג מה לשונו: שכתב בספר בענין חוץ מחרוב פלוני וכו' הרי משנה שלמה שנינו ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה כו' וכל שכן דיוטא העליונה ואמרינן למאי הלכתא פירש הכי והלא אפילו לא פירש לא נמכרה ומה הועיל לו זה שפירשנו רב זביד אמר שאם רצה כו'. ואיכא מאן דמפרש לה לשמעתתא בדיוטא פחותה מעשרה ולא סליק האי פירושא כל עיקר. חדא דסתם דיוטא לא משמע פחותה מעשרה וכל שכן לנוסחא דידן דגרסי בדרב פפא שאם רצה לבנות עלייה כו'. ועוד דדיוטא פחותה מעשרה מכרה בכלל בית וצריך הוא לשיירה נמצא כי זה שאמר על מנת שדיוטא העליונה שלי לא אמר לשון יתר אם כן מאי צריך לפרש בלשון תנאו דשייריה הוצאת זיזין ולבנות על גבה. ואם תאמר לפי שאמר על מנת דאלמיה לשיורי הרי בפרק מי שמת מפורש דהוא הדין אם אמר חוץ מדיוטא העליונה. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: רב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גביו בונה הא דרב פפא קא אוקימנא לקמן דלבנות על גבה לא אצטריכא ליה דהא קיימא לן דבסתמא לא קני עומקא ורומא כי אצטריכא ליה להיכא דהויא עלייה על גבה בנויה ונפלה דהדר בני לה דאי לאו האי תנאה לא הוה יכול מוכר למהדי ולמבני לה משום דאמר ליה לוקח נהי דבההיא עלייה לא מקניא לי כי נפלה מיהא לא שביקנא לך למהדר ולמבני לי משום דמרעת להו לאשיתאי הילכך אנא לא בנינא לה ואת נמי לא בנית לה אנא לא בנינא לה דהא דיוטא העליונה לאו דידי הוא ואת לא בנית לה משום דמרעת להו לאשיתאי ומשום הכי אצטריך לאתנויי עלה גופא על מנת שדיוטא העליונה שלי דכיון דחזינן דלא הוה צריך לאתנויי עלה גופא וקא מתני אהני ההוא תנאה דאי נפל הדר בני לה. ואמרינן בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת משום דהני זיזין דמיין למעשר וכי היכי דמעשר בעידנא דאתני ליתיה בעולם וכי אמר על מנת שיורי שייר למקום מעשר הוא הדין זיזין בעידנא דזבין ליתנהו בעולם וכי אמר ליה על מנת שיורי שייר למקומם בכתלים ובאויר אלא לרב פפא מאי זאת אומרת כלומר מאי ענין זה אצל מעשר בעידנא דאתני ליתיה בעולם משום הכי אצטריכא למימר דשיורי שייריה למקום מעשר אבל דיוטא העליונה כיון דבעידנא דאתני הא איתא בעולם דהא אוקימנא דבנויה היא למה ליה למימר הכא דשייורי שיירי למקומה ולדמייה למעשר. ויש לפרש להא דרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה כמשמעו הוא שנמצא שעדיין העלייה לאו בנויה היא וכיון דלאו בנויה היא והשתא הוא דבני לה ליכא למימר דהא דאמרינן לקמן אהני על מנת דאי נפל הדר בני לה דהא נפל אעלייה קאי דהשתא לכתחלה קא בני לה כי נפלה מבעיא אלא האי נפל אבית קאי דאי לאו תנאה כי נפל האי ביתא והדר לוקח ובני לה לא יכול מוכר למהדר ולמבני על גבה עלייה לא מיבעיא למבני על הנהו כתלים דלוקח דלא יכיל אלא אפילו למבנייה על גב דיומדין נמי לא יכיל משום דכי שייר אוירא דההיא ביתא דזבין ליה הוא דשייר וכיון דנפיל אזל ליה לעלמא והאי בית דבנה לה השתא האי לוקח בית אחר הוא הילכך אי לאו תנאה לא הוה יכיל מוכר למבנא עליה מידי וכיון דאתני אהני תנאי דאי נפל ביתא כלומר ובנה ליה לוקח הדר מוכר ובני על גביה עלייה. ולהאי פירושא הא דאמרינן בשלמא לרב זביד היינו דקתני וכו' הכי פירושו בשלמא לרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזים מוציא דאלמא מקום תשמיש בעלמא הוא דשייר באויר ולא האויר עצמו שיחוץ אותו לגמרי היינו דקתני זאת אומרת דכי היכי דלענין מעשר היכא דאתני אמרינן שיורי שייר למקום מעשר להנאתו ולא לאפוקי מרשות לוקח הכי נמי לענין זיזין שיורי שיירי באויר לענין הנאה ולא לאפוקי לאויר מרשות לוקח לגמרי אלא לרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה דאלמא לגמרי קא מפיק ליה להאי אויר מרשותא דלוקח מאי זאת אומרת כלומר מה ענין זה אצל זה התם לענין הנאה הוא דשייריה לההוא מקום ולא לאפוקי מרשות לוקח לגמרי והכא קא מפיק ליה לאויר מרשותא דלוקח לגמרי. זהו פירוש שמועה זו והוא הנכון. אבל הפירוש הראשון אינו נכון משום דלא דייק חדא דהא האי דאמרינן לקמן אהני על מנת דאי נפל הדר בני ליה לאו על דברי רב פפא בלחוד הוא אלא בין לדברי רב זביד בין לדברי רב פפא אם עלייה זו דקאמר רב פפא בנויה היא גם דקאמר רב זביד בנויים נינהו וכיון שכן הא דאמרינן בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת אלא לרב פפא כו' אמאי קא ניחא ליה לרב זביד וקא קשיא ליה לרב פפא. ועוד שאלו היתה עלייה זו בנוייה אפילו כי כתב ליה נמי עומקא ורומא לא קני ליה משום דעומקא ורומא על אויר הבית בלחוד הוא דמשמע אבל עלייה הואיל וחשובה היא ויש לה שם בפני עצמה אפילו כי כתב ליה נמי עומקא ורומא לא מקניא עד דכתב ליה מארעית תהומא כו' וכיון שכן אמאי אמרינן ואי סלקא דעתך בסתמא לא קני עומקא ורומא למה לי על מנת דשמע מינה דהיכא דכתב ליה עומקא ורומא בודאי קני לה. ועוד בר מן דין ומן דין האיך יתכן לפרש דברי רב פפא שעל עלייה בנויה הוא אומר והא שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה קאמר דמשמע דעדיין לאו בנויה היא. הילכך האי פירושא לא דייק ופירושא בתרא טפי עדיף ומסתברא. אי נמי יש לפרש להא דאמרינן בשלמא לרב זביד כו' הכי כלומר בשלמא לרב זביד כו' דאמר שאם רצה להוציא בה זיזים מוציא שנמצא שבאויר הבית עצמו שהוא המקום המכור הוא שמוציא היינו דדמיא למעשר שהרי המעשר במקום המכור עצמו הוא ששייר לעצמו הנאת המעשר אלא לרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה הוא דבונה אבל באויר הבית עצמו שהוא המקום המכור לא שייר לעצמו בו כלום מה זאת אומרת הא לא דמי למעשר. ושני הפירושים עולים הם וקרוב ענינם זה לזה. עד כאן לשונו.


דף סג עמוד ב עריכה


אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ביתא לחבריה אף על גב דכתב ליה עומקא ורומא צריך למכתב ליה קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיע. נראה לי דרב דימי חדא דאית בה תרתי אתא לאשמועינן חדא דעומקא ורומא בסתמא לא קני ועוד דאפילו כתב ליה עומקא ורומא לא מהני למקני בור ודות ומחילות עד דכתב ליה מארעיה תהומא ועד רום רקיע. ועיקר חידוש דאתא לאשמועינן דבסתמא לא קני עומקא ורומא ועלה נחלקו בכולה שמעתין אבל בבור ודות ומחילות פשיטא דלא קני עד דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיע לפי גירסת הגאונים ז"ל כמו שאני עתיד לכתוב בסייעתא דשמיא. ותדע לך דהא בהדיא תנינן במתניתין ולא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא ורומא ורב דימי לא אתא לאשמועינן מתניתין. ועוד דכי אתינן לסיועיה ממתניתין דלא את הבור ולא את הדות אמרינן ואי סלקא דעתך בסתמא קני עומקא ורומא כו' אם איתא למה ליה למידק בה כולי האי לא הוה ליה למימר אלא לימא מסייע ליה דתנן לא את הבור ולא את הדות אף על פי שכתב לו עומקא ורומא ותו לא. וכן בכולה שמעתין אי אמרינן בסתמא קני עומקא ורומא אז לא שקלינן וטרינן ואי לא כתב ליה עומקא ורומא לא קני עומקא ורומא אף על פי שאין עליו גג גבוה עשרה טפחים ואם בא להגביה ולבנות על אויר הבית או לחפור תחת הקרקע אינו רשאי דרום ועומק משוייר הוא והלכך אם חצר היא לא קנה לוקח אלא עד ראש כותל החצר וכן כתב הרא"ם ז"ל מן הקרקע ועד רום הכתלים ואם יש עליו תקרה קנה גם הגג בזמן שאין לו מעקה גבוה עשרה טפחים עד כאן. ואם בית אין לו באויר שעל גבי הבית ולא למטה ולא כלום. ואם חורבה נ"ל כיון שסתם חורבות עשויות לבנות יש לו באויר כדי סתם רומו של בית דהיינו כדנקיט איסורייתא דמחוזא ועייל ונפיק והדר וכדאמרינן בריש פרק השותפין כי לא אתנו בהדדי עד כמה ואסיקנא אמר רב הונא בריה דרב יהושע בדנקיט איסורייתא דמחוזא ועייל ונפיק והדר. ובשדה וכרם מסתברא דמסתמא קני רומא דלכך עשויין דאין עשויין לבנות על גביהן אבל בעומקא לא עד דכתיב עומקא דהא אין עשויין לכך וכדתנן המוכר את השדה לא מכר לו את האבנים שאינם לצורכו ולא את הקנים שבכרם כו' ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין ובין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הגת. הרשב"א ז"ל.
וכתב הר"ן ז"ל בשדה וכרם. כתב הרשב"א ז"ל דמסתברא דמסתמא קני רומא ואם בא מוכר לבנות על גביהן אינו רשאי דשוב לא יהיו ראויין לנטיעה ולזריעות אבל עומקא לא קני עד דכתב ליה. אבל הרא"ה ז"ל כתב דאפילו עומקא נמי מסתמא קני ליה שאם בא מוכר לחפור תחתיו מחילות מזיקו בהיזק גדול שמונעו מיניקת התהום שהרי משם יונקים האילנות והזרעים וכדאיתא במסכת תעניות. עד כאן לשונו. וכשכתב לו עומקא ורומא קנה עומק ורום שאם בא להגביה ולבנות באויר או להעמיק ולחפור מגביה ומעמיק והכין תניא בתוספתא למה כתב לו עומקא ורומא שאם רצה להשפיל ישפיל להגביה יגביה. ואיתא נמי בירושלמי. ובמוכר חצר אני מסתפק אי קנה עומקא ורומא בסתמא דהא משמע דיותר בקל קני עומקא ורומא מבור ודות הבנויים כבר ותנן המוכר את החצר מכר בורות שיחין ומערות. ומסתברא דלא קנה עומקא ורומא דחצר שאני משום דחצר כולל הוא כל הבנוי אשר שם כמו בירה שכולל את כל מה שהוא בנוי שם אבל המוכר את החצר או את הבירה לא קנה עומקא ורומא עד שיכתוב לו עומקא ורומא וכל שלא כתב לו עומקא ורומא ובא מוכר לבנות עלייה באויר על גבי דיומדין בונה וכן אם בא לחפור מבחוץ ולהשפיל תחת קרקע הבית עושה ובלבד שלא יזיק בחפירתו לבעל הבית. והרא"ם ז"ל כתב שאינו יכול לחפור תחת הקרקע כדי שלא יזיק ואם כן מה מועיל לו למוכר שיור עומקא שאם חפר הלוקח בורות שיחין ומערות הרי הן של מוכר. הרשב"א ז"ל.
והר"י ז"ל כתב בעליות וזה לשונו: ונראה בעיני שהמוכר את החצר אף על פי שלא כתב לו עומקא ורומא קנה כל האויר כיון שאין שם מקום מסויים למעלה ואף על פי שאין ראיה לדבר סעד לדבר הא דאמר רבי אלעזר שלא מכר לו אלא אוירא של חצר. ויש להביא ראיה לזה מדברי רב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא שמע מינה שאם לא התנה לא היה המוכר יכול להוציא זיזין לחצר מפני שמשתמש באויר החצר שזהו חדושו של רב זביד ואין עיקר חדושו מפני שמכביד בזיזין על הבית מדקאמרינן בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת וכדפירשנו לעיל כו' וכמו שהביא הרא"ש עיין בפסקיו. ומסתמא כשלא כתב לו עומקא ורומא מיירי ומילתיה דרב פפא נמי על כרחך למאי דסלקא דעתין לקמן בשלא כתב לו עומקא ורומא מיירי. עד כאן לשונו.

אהני עומקא ורומא למקני עומקא ורומא. פירש ר"ש ז"ל דכד כתב ליה עומקא ורומא אף על גב דלא קני בור ודות גג גבוה מיהא קני ואף על גב דלא כתב ליה עד רום רקיע והיינו דאמרינן אהני מארעית תהומא למקני בור ודות ומחילות ולא מני בהדייהו גג גבוה אלמא בעומקא ורומא לבד קנאו והא דאמרינן מארעית תהומא ועד רום רקיעא לא מהני ולא מידי אלא סוף דבר הוא כלומר שכל תחום צריך שני גבולין על כל פנים בראשו ובסופו. ואני אומר דלפי דרכו של הרב ז"ל עוד נוכל לומר בהזכרת עד רום רקיעא משום דבלשון זה לבד קנה עומקא ורומא ובור ודות ומחילות וכדעת הגאונים ז"ל וכמו שאכתוב בסמוך בעזר השם. ועוד ראיה לדברי הרב ז"ל מדקתני בסיפא דמתניתין ולא את הבור ולא את הדות כו' אף על פי שכתב לו עומקא ורומא ואלו ברישא דקתני לא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים לא קתני שמע מינה דגג קנוי לו בשכתב לו עומקא ורומא אלא דלדידי קשיא דאם כן כי אמרינן מסייעא ליה לא את הבור ולא את הדות כו' ואי סלקא דעתך בסתמא קני עומקא ורומא כי כתב ליה עומקא ורומא ליהני למקני בור ודות ומחילות אמאי לא דחי לעולם בסתמא קני עומקא ורומא וכי כתב ליה אהני ליה למקני גג גבוה עשרה טפחים ועומקא לתחום לו את הגבול וכמו שאמרנו לדעת הרב ז"ל בעד רום רקיעא. ועוד יש להקשות אי כי אמרינן אהני מארעית תהומא למקני בור ודות ומחילות בדוקא אמרינן דלרומא לא אהני ולא מידי הא לא אפשר דמי איכא למימר דקני אפילו עלייה הבנויה על הבית ומי גריעא עלייה מדות. ועל כן נראה יותר כדברי הרב ר"י הלוי ז"ל שכתב דגג נמי לא קני אלא אם כן כתב לו עד רום רקיעא ואם תאמר אם כן אמאי לא אמרינן הכא אהני מתהום ארעא ועד רום רקיע למקני בור ודות ומחילות וגג גבוה כבר פירש הרמב"ם ז"ל דמחילות היינו עלייה שעל גבי הבית ופעמים עושין כעין מחילות על הגגות ומתניתין דקתני אף על פי שכתב לו מעומקא ורומא אכולה מתניתין דהמוכר את הבית קאי. ובין הבור ודות וגג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים הכי קאמר אף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי למקנא עומקא ורומא כלומר מתניתין הכי קאמר אף על פי שכתב לו בסתם מכירתו עומקא ורומא דכל מי שקנה על דעת כן הוא קונה וסתמו כפירושו לקנות עומקא ורומא מכל מקום אינו כמפורש לגבי בור ודות ומחילות אלא אי כתב ליה קני ואי לא לא קני. כך נראה פירושו לפי גירסת הספרים דגרסי ולמקני בור ודות ומחילות אלא אי כתב ליה קני ואי לא לא קני. ולפי גירסא זו משמע דהא דאמר רב דימי צריך למכתב ליה מארעית תהומא עד רום רקיעא לא שהלשון הזה כולל העומק והרום ובור ודות אלא מיתור הלשון שדנין כן ולכאורה ודאי הכי משמע מדאמר לימא מסייע לא את הבור ולא את הדות כו' ואי סלקא דעתך עומקא ורומא בסתמא קני כיון דכתב ליה עומקא ורומא ליהני למקני בור ודות ומחילות אלמא קניית בור ודות וגג אינו תלוי בלשון מארעית תהומא אלא ביתור הלשון אבל הגאונים ז"ל גורסים למקני בור ודות ומחילות אי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיע קני ואי לא לא קני אלמא לא מחמת יתור הוא אלא משמעות הלשון. ולפי גירסא זו נראה לי דלא גרסינן ולמקני אלא למקני והכי פירושא אף על פי דעומקא ורומא סתמן כפירושן ובין כתב ובין לא כתב הרי הוא קונה עומקא ורומא למקני בור ודות ומחילות אינו קונה עד שיכתוב לו מארעית תהומא ועד רום רקיעא ואף על פי דמעיקרא למאן דאמר דמתניתין מסייעא ליה קסלקא דעתיה דתלוי ביתור לשון השתא אמרינן דאינו אלא במשמע הלשון כן נראה לי לפי גירסת הגאונים ז"ל. והלכך אי לא כתב ליה אלא קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיעא אפילו לרב דימי עומקא ורומא ובור ודות ומחילות וגג אלא לרב דימי אתא לאשמועינן דעומקא לבד לא מהני מידי אלא מתהום ארעא ועד רום רקיעא מהני אפילו לבור ודות וכיון דמהני להני דחשיבי כל שכן לעומקא דלא חשיב. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: הכי גרסינן בכל ספרי ספרד הכי קאמר אף על פי שלא כתב לו כמי שכתב לו דמי למקני עומקא ורומא ולמקני בור ודות ומחילות אי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא ולא קאמר אי כתב ליה עומקא ורומא קני משום דבלשון עומקא ורומא לא משתמע בור ודות ומחילות אלא מייתור הלשון כלומר לפי שלא היה צריך לכתוב עומקא ורומא כיון דמסתמא קנו ליה אלא משום בור ודות כתבו אבל מלשון מארעית תהומא ועד רום רקיעא משתמעי בור ודות ומחילות ממשמעות של לשון ולא משום יתור הלשון לפיכך שפיר דמי לכתוב בשטרות לשון שהענין נשמע ממנו ולא לכתוב לשון שהענין נדון ממנו מחמת יתורו ויש סיוע מכאן למה שכתבנו דאף על גב דלא כתב ליה עומקא ורומא כיון דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא קני בור ודות ומחילות לפי שנכללין במשמעות הלשון דמשום הכי נקט הכא אי כתב לה מארעית תהומא ועד רום רקיעא ולא נקט עומקא ורומא דאיירי ביה. וכן כתב רבינו חננאל וזה לשונו: זה ששנינו ולא את הבור ולא את הדות פירושו המוכר חצרו סתם אף על פי שכתב לו עומקא ורומא לא מכר לו את הבור ואת הדות אלא יפרש ויכתוב לו בפירוש מכרתי לך חצר זו ובתים בחזקתם כמו שהם מארעית תהומא ועד רום רקיעא ואם כתב לו בלשון הזה קנה הכל. למדנו מדבריו כי זה הלשון מפורש הוא ואף על פי שלא כתב עומקא ורומא קנה. עד כאן לשונו.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: אמר רב דימי כו'. מאי טעמא בסתמא לא קני עומקא ורומא כלומר לא קנה האויר שעל גבי הבית לבנות עליו כלום ולא קרקעית הבית לחפור בו כלום לפי שלא הקנהו אלא מעל גבי קרקעית הבית ולמעלה עד התקרה שהוא אויר הבית שמסבב על הכותלים ואם יש עליו תקרה קנה גם הגג בזמן שאין עליו מעקה עשרה אבל מן הקרקע ולמטה לחפור בו בורות וכיוצא בו ומן התקרה ולמעלה לבנות עליה עלייה לא מכר לו ואם רצה המוכר לבנות עלייה על גבה בונה אבל אם רוצה לחפור מבחוץ תחת קרקע הבית בורות אינו חופר משום דקא מרעת ביתא דלוקח. ואם תאמר אי הכי הא דאמרינן לא קנה הלוקח עומקא מאי נפקא ליה למוכר מינה. נפקא מינה שאם עמד הלוקח וחפר בה בורות אותם בורות הרי הם למוכר ואין בהם ללוקח כלום משום דבסתמא לא קני עומקא ורומא כי אמר ליה עומקא ורומא אהני ליה למקני עומקא דבית למחפר בה בורות שיחין ומערות ולמקני האויר שעל גבי הבית לבנות בו כל מה שירצה. ועדיין אם יש בקרקע הבית בורות עשויין או דות או מחילות או אם יש עלייה בנויה או גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים שהם חשובים ויש להם שם אפילו כתב לו עומקא ורומא לא קני עד דכתיב ליה קנה לך מארעית תהומא כו' דלא אקני ליה בעומקא ורומא אלא מה שיש מן הקרקע ולמטה לעשות בו כל חפצו ומאויר התקרה ולמעלה לבנות עליו עלייה ולעשות בו כל מה שירצה אבל בורות שהם בנויים ועומדים ובין עלייה שהיא בנויה ועומדת או גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים לא הקנה אותם לו לפי שהם חשובים ויש להם שם בפני עצמן וכאלו בית בפני עצמו הוא כל אחד מהם חשוב. ואי כתב ליה מארעית תהומא כו' הני נמי קני. לימא מסייע ליה לא את הבור כו'. נוסחא דילן אית בהו והכי נמי מסתברא כדאמרינן מעיקרא דמתניתין מסייעא לרב דימי ולא כדמחינן בתר הכי ואשכחן נוסחא דאית בה תא שמע ולא את הגת ולא הגג ופירושא תא שמע דמתניתין מסייעא ליה לרב דימי. ומסתברא דנסחא דייקא היא ונסחא דידן טעותא היא.

נקטינן השתא מהאי שמעתתא היכא דכתב לו סתמא לית ללוקח הבית אלא אויר בלבד מן הקרקע ועד ראש הכתלים. ואם יש עליו תקרה קנה גם הגג בזמן שאין לו מעקה גבוה עשרה טפחים אבל האויר שהוא למעלה מן הכתלים או מן הגג ברשות המוכר הוא ואם רצה לבנות עלייה על גבה בונה וכן מה שתחת הקרקע ברשות מוכר ואם חפר שם לוקח בורות אותם בורות של מוכר הם. והיכא דכתב ליה עומקא ורומא קנה הלוקח גם האויר שהוא למעלה מן הכתלים ומן הגג ויש לו לבנות שם כל מה שירצה וגם קנה מה שתחת הקרקע וכל בורות שחופר שם הרי הם שלו אבל ודאי אם יש בורות או מחילות עשויין או עלייה בנוייה לא קנה אותם לפי שיש להם שם בפני עצמן. והיכא דכתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא אפילו היה שם בור ודות ומחילות עשויין או עליה עשוייה קנה הכל. והא דאמרינן דהיכא דכתב ליה סתמא יש לו למוכר לבנות עלייה באויר שהוא למעלה מהכתלים דוקא כל זמן שהבית קיים אבל אם נפל וחזר הלוקח ובנה אותו נעשה כמו בית אחר ואין לו למוכר לבנות עליו ולא כלום. ואם פירש לו המוכר על מנת שדיוטא העליונה שלי אף על פי שנפלה חוזר ובונה אותו לפי שכיון שלא היה צריך להתנות והתנה בידוע שלא התנה אלא על מנת שאם נפל חוזר ובונה אותו. ולענין אשתמושי בכתלים מסתברא לן דלא מיבעיא היכא דנפל הבית וחזר ובנה אותו חלוקה שאף על פי שהתנה עליו המוכר על מנת שדיוטא העליונה שלי שבאויר בלבד הוא שיש לו להשתמש על גבי דיומדין אבל בכתלים אין לו להשתמש מפני שכתלי לוקח הם אלא אפילו לא נפל נמי אין לו להשתמש לפי שכיון שמכר הבית נמצאו הכתלים כתלי הלוקח ומצי אמר ליה קא מרעית לאשיתאי עד שיתנה עליו בפירוש שיבנה על גבי הכתלים דקיימא לן תנאי גבי ממון תנאו קיים. עכ"ל.

גירסת הספרים כך היא. תא שמע לא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים ואי סלקא דעתך בסתמא קני כי גבוה עשרה טפחים מאי הוי אמרי כי גבוה עשרה טפחים חשיב. ולפי גירסא זו בודאי יש סיוע מכאן לדברי ר"ש ז"ל שכתב דאי כתב ליה עומקא ורומא לכולי עלמא קני גג גבוה עשרה טפחים דאי לא היכי סלקא דעתך דלמאן דאמר דבסתמא קני קני טפי בסתם ממפורש למאן דאמר בסתמא לא קני ודי לו לסתם להיות כמפורש. ויש גירסות אחרות דגרסי הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך בסתמא לא קני כי לא גבוה עשרה טפחים מאי הוי אמרי כי גבוה השיב כי לא גבוה לא חשיב. ולומר דאפילו לא היה לו מעקה עשרה טפחים לא גרע מאויר ולמה קנאו ואהדר ליה דכל שאינו גבוה לא חשיב ובטיל גבי בית ומכלל הבית נחשב ונקנה עמו. תא שמע ריש לקיש אומר זאת אומרת כו' ומדרב פפא קא מייתי ואף על גב דמשמע דלית הלכתא כרב פפא אלא כרב זביד חדא דהא דרב פפא סלקא בקושיא. ועוד דבפרק מי שמת גבי בית לאחד ודיוטא לעצמו נקטינן ודייקינן מדרב זביד. ואי אפשר לומר דרב זביד אית ליה נמי הא דרב פפא דמשום יתור לשונו היכי יהבינן ליה תרווייהו דלמא לא נתכוון אלא לאחד לא מהני אלא ודאי כי היכי דלרב פפא חדא לרב זביד נמי חדא. ומכל מקום שפיר פריך הכא מדרב פפא דרב זביד ורב פפא בהא לא פליגי ופלוגתייהו לא בהא תליא הלכך כיון דמדרב פפא מיהא שמעיגן דבסתמא קני לפיכך פרכינן מינה. ודחינן לעולם בסתמא לא קנה ואהני דאי נפל הדר בני לה. וקיימא לן כרב דימי דעומקא ורומא בסתמא לא קני ואהני עומקא ורומא למקני עומקא ורומא ומארעית תהומא ועד רום רקיעא למקני גג גבוה עשרה טפחים ובור ודות ומחילות. ולפי גירסת הגאונים ז"ל אפילו מארעית תהומא ועד רום רקיעא לבד קנה הכל כמו שכתבתי למעלה. הרשב"א ז"ל.


דף סד עמוד א עריכה


והרב רבינו יונה ז"ל כתב בעליות וזה לשונו: תא שמע דאמר ריש לקיש זאת אומרת כו'. מדרב פפא קא מקשה דקסלקא דעתין לבנות ולהגביה על הדיוטא קאמר והיינו דאקשינן ליה למה לי על מנת בלי שום תנאי נמי רשאי המוכר לבנות מן הדיוטא ולמעלה על ידי עמודין שיעמיד בחוץ דהא לא קני לוקח רומא דעל כרחך בדלא כתב ליה עומקא ורומא מיירי שהרי הוא משייר לו להגביה ולבנות. ואם תאמר לישני ליה דאהני על מנת לבנות על גבי הדיוטא ולהכביד על הבית דאי לאו על מנת לא היה המוכר רשאי להכביד על הבית אלא אם בא לבנות צריך להעמיד עמודין מבחוץ ולבנות על גביהן. יש לומר דסבירא ליה לתלמודא דהשתא נמי דאתני ואמר על מנת שדיוטא העליונה שלי אינו רשאי להכביד ולבנות על גבי הדיוטא עצמה אלא לבנות על גבי העמודין. ונראה לי דמשמע ליה הכי מדלא קאמר אמר רב פפא שאם רצה להגביה רשאי וקאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה כלומר שלא יבנה ויגביה על הדיוטא עצמה אלא שיבנה על גבי דיומדין מבחוץ והיינו דקשיא ליה אי סלקא דעתך בסתמא לא קני למה לי על מנת. עד כאן לשונו ז"ל.


דף סד עמוד ב עריכה


הא דאמרינן דלמא רבי עקיבא ורבנן בהא פליגי דרבי עקיבא סובר אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוהו אחרים כו'. פירש ר"ש ז"ל דרבי עקיבא היזק דריסה עדיף ליה מהיזק פריחה ולפיכך על המוכר רמי לגלויי ורבנן סברי בהיפך דהיזק פריחה עדיף טפי ולוקח הוה ליה לגלויי. וקשיא לי דאם כן מאי קאמר אין אדם רוצה שיטול מעות ויפרח באויר לא הוה ליה למימר אלא אין אדם רוצה שיפרח באויר. ועוד דכי אמרינן אלא מסיפא מכרן לאחר כו' הוה ליה למימר אי הכי אימא סיפא מכרן לאחר כו' ואי בטענת דריסה ופריחה פליגי איפכא שמעינן להו וקשיא רישא אסיפא. ונראה לי דהכי פירושו דלמא רבי עקיבא סבר אין אדם רוצה שיתן מעותיו וידרסוה אחרים ואף על גב דלגבי מוכר איכא הפסד טפי דצריך לפרוח באויר מכל מקום כיון דצריך הוא למעות מעות דחקוהו שלא לחוש למריחתו וגמר ומכר ולא שייר אפילו דרך ורבנן סברי אין אדם דחוק כל כך למעות שיטול מעות על מה שמוכר ויפסיד כל המשוייר שיצטרך לפרוח ואי אפשר לו ולעולם הפסד פריחה אפילו לרבי עקיבא טפי עדיף מהפסד דריסה ולפיכך חזר והביא מסיפא דתנן מכרן לאחר כו' כלומר ובשלמא לרבי עקיבא דאמר דמוכר מוחל מחמת דוחקו על פריחה כל שכן על דריסה אבל רבנן הוה להו לאודויי כיון דהפסד פריחה מרובה ושל דריסה מועט מידע ידיעה דלוקח על דעת כן נותן מעות ולא שיצטרך לפרוח באויר אלא דלאו בהכי פליגי אלא בעין יפה ובעין רעה וקיימא לן כרבי עקיבא חדא דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא. ועוד דהא אמר ליה רב הונא לרב נחמן הלכה כוותייהו דמקרביתו לבבא דריש גלותא. הרשב"א ז"ל.


דף סה עמוד א עריכה


רב ושמואל אזדו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו כו'. פירוש משום דסבירא ליה לשמואל דמוכר בעין יפה מוכר ולפיכך כשמכר פנימי לחיצון בעין יפה מכר לו ולא שייר דרך לעצמו. ואם תאמר אדרבה נימא איפכא דבעין יפה מכר לו חיצון לפנימי ומכר לו דרך עליו. נראה לי דלאו קושיא הוא משום דכי אמרינן דאין להם דרך הוי עין יפה גבי מכירת פנימי לחיצון ואינה כל כך עין רעה גבי מכירת חיצון לפנימי דמכל מקום במה שמכר לו לא שייר כלום אבל אי נימא איפכא דיש לו דרך לפנימי על החיצון לפי שהחיצון בעין יפה מכר לו ונתן לו את הדרך הוי עין רעה לגמרי אצל הפנימי שאף מה שמכר לחיצון דהיינו בית החיצון לא מכרו לגמרי וזו עין רעה גמורה שאף במה שאדם מוכר שייר לעצמו ומשום הכי אמר שמואל שאין להם דרך זה על זה שזו עין יפה שלהם שלא נשאר לאחד מהם בחלק על חבירו כלום ומהאי טעמא נמי אמרינן לקמן בשני בתים זה לפנים מזה דאין להם דרך זה על זה דכיון דלשניהם מכר אפילו לרבנן לשניהם בעין יפה מוכר וכמו שפירש ר"ש ז"ל עלה דההיא וכיון דבעין יפה מוכר זו היה עין יפה שלהם שלא יהא לאחד מהם בשל חברו כלום וכל כהאי גוונא לא הוי עין רעה לגמרי לחד מנייהו אבל אי על מנת דיש לו לפנימי דרך לפי שבעין יפה מכר לו אם כן הוי עין רעה לגמרי לגבי חיצון שאף במה שמוכר לו שייר והיינו טעמא דשמואל דאמר הכא אין להם דרך זה על זה ורב דאמר יש להם היינו טעמיה משום דסבירא ליה דמוכר בעין רעה מוכר וכיון שכן ודאי כשמכר לו פנימי לחיצון לא היה דעתו להסתלק ממה שהיה רגיל בו כבר דבעין רעה מוכר אבל כשמכר לו חיצון לפנימי לא הוצרך למכור לו את הדרך כי היכי דנימא דלא מכר לו כיון דסבירא ליה דבעין רעה מוכר דדרך לא היה צריך למכור לו שכבר היה מוחזק ורגיל בכך. הר"ן ז"ל.

ובשיטה שלא נודע שם מחברה תירץ דכיון דתרי עין יפה זה היפך מזה איכא אית לן להעמיד כל אחד בשלו ושלא יקח בשל חברו כלום ודומה למאי דאמרן שניהם במכר כו'. כן נראה לי ועיקר. עד כאן לשונו.

שני בתים זה לפנים מזה כו'. וכל שכן חיצון כו'. וכל שכן חיצון במתנה ופנימי במכר בדאקני להו תרווייהו בבת אחת קיימא וכל שכן אי אקני לחיצון והדר אקני ליה לפנימי ואי אקני לפנימי ושייר חיצון והדר אקני ליה לחיצון מכי אקני ליה לפנימי ושייר חיצון לא שנא אקני לפנימי במתנה לא שנא אקני במכר מההיא שעתא זכה ליה פנימי בדרך על החיצון דהא קיימא לן כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן נותן. ודאמרינן בתר הכי חיצון במכר ופנימי במתנה סבור מינה כו' לא משכחת לה אלא בדאקני להו תרווייהו בבת אחת וכל שכן אי אקני לפנימי והדר אקני לחיצון אבל אי אקני לחיצון והדר אקני לפנימי מכי אקני לחיצון ושייר פנימי לפניו מההיא שעתא זכה ליה חיצון בהסרת הדרך מעליו דהא קיימא לן כרבי עקיבא דאמר צריך ליקח לו הדרך כו'. הרא"ם ז"ל.

מתניתין: המוכר את הבית מכר את הדלת אבל לא מכר את המפתח כו'. ולא מכר את התנור ולא את הכירים כך כתוב בנוסח הספרים שלנו. ולגירסא זו פליגא מתניתין בהא אברייתא וכן יש בנוסח משנתנו מכר המכתשת הקבועה אבל לא מכר את המטלטלת ובברייתא מכר את החקוקה אבל לא את הקבועה ולפי זה מתניתין רבי אלעזר היא ואפילו הכי קיימא לן כסתם מתניתין ויש מי שגורס בברייתא מכר המכתשת הקבועה אבל לא את החקוקה. ופירש הראב"ד ז"ל החקוקה היושבת בחקק שלה אשר הכינו לה לישב בתוכו ולא קבעוה שם בטיט והקבועה היא הקבועה בטיט ומתניתין כן נראה לי וכן הוא בירושלמי. וכתב הרב ז"ל שזו הגירסא ישרה בעיניו ואם הגירסא כן לא ידעתי על איזה חולק רבי אליעזר. ואולי על המפתח דבמפתח הקבוע היא דומיא דדלת כדאמרינן בגמרא. אלא שאני תמה שהדלת בעצמו אינו מחובר לקרקע. הרשב"א ז"ל.

אבל לא את המפתח. פרישנא בגמרא מפתח דומיא דדלת אף על גב דקבוע בדלת אינו מכור. ופירש הראב"ד ז"ל טעמא מפני שהמפתח אינו צריך אלא לנטירותא יתירתא הוא אבל הדלת ודאי כאחד מן הכתלים הוא. ובגר ומנעול מכורים מפני שקבועים בדלת במסמרים קבועה גדולה. עד כאן לשונו ז"ל משיטה לא נודע שם מחברה.


דף סה עמוד ב עריכה


גמרא. לימא מתניתין דלא כרבי מאיר. פירש רשב"ם ז"ל מדקתני דלא מכר את המטלטלת קפריך. ולא נהירא דמשמע דמעיקרא קפריך מכח מפתח דמיניה מסלק מילתיה דקאמר הא דומיא דדלת קתני מה דלת קבוע אף מפתח נמי דקבוע. לשון תוספות הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: לימא מתניתין דלא כרבי מאיר דאי כרבי מאיר הא אמר מכר כרם מכר תשמישי כרם דתנן מכר את הכרם מכר את הקנים שהם לצרכו וסתם מתניתין רבי מאיר והכי נמי מפתח אמאי אינו מכור. ופריק התם קבוע הכא לא קבוע. פירוש קסלקא דעתך דהאי מפתח של מנעול הנקרא בלשון ערבי קפי"ל הוא ומשום הכי פריק התם לענין כרם הקנים קביעי תשמישתיה בכרם ואינן עשויין להסיר אותם משם ולפיכך הם מכורים ואף על פי שאינם קבועים בארץ דהא אוקימנא לקמן דמתקנן ואף על גב דלא סדירן אבל מפתח זו שהוא מפתח של מנעול הנקרא קפל אין תשמישתו קבוע באותו דלת שבאותו בית שכיון שאין המנעול קבוע בדלת עשוי הוא לנעול בו היום בבית זה ולמחר בבית אחר וכיון שהמנעול אינו קבוע גם תשמיש מפתחו אינו קבוע להשתמש בו בבית זו כמו שקבועים תשמיש קנים בכרם זה. ואקשינן והא דומיא דדלת קתני מה דלת דקביע תשמישתיה בבית זה ואינו עשוי לפתוח ולנעול בו בבית אחר אלמא מפתח זה אינו מפתח של מנעול הנקרא קפל אלא מפתח של מנעול הנקרא פלג שמנעול שלו קבוע בדלת ונמצא שתשמיש מפתחו קבוע הוא בזה הדלת ואפילו הכי אינו מכור. אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי מאיר דסבירא ליה דלא הוי מכור אלא כל מאי דמחובר לקרקע כגון דסדירן וכגון מכתשת קבועה וכיוצא בה אבל מאי דלא מחובר לקרקע אף על גב דקבוע תשמישתיה לא הוי מכור. עד כאן. ורשב"ם ז"ל פירש קבוע בדלת ושאינו קבוע בדלת. ולא מחוור. ופירוש הרא"ם עיקר. הרשב"א והר"ן.

צנור שחקקו ולבסוף קבעו. פירש רשב"ם ז"ל צנור של אבן או של עץ כעין סילון ויורדין ממנו מים למקוה. ואינו מחוור דצנור שהוא פתוח מכאן ומכאן כעין סילון אינו פוסל את המקוה שאין עשוי לקבלה כו' ככתוב בתוספות. הרשב"א ז"ל.

הי רבי אליעזר אילימא רבי אליעזר דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואפילו תנור וכירים כחקקו ולבסוף קבעו דמי ואפילו הכי קאמר רבי אליעזר דכקרקע הם חשובים דילמא לאו כקרקע הם חשובים משום דכחקקו ולבסוף קבעו דמי והאי דקאמר רבי אליעזר הרי הם כקרקע לענין מכירה בלחוד הוא דקאמר כו'. הרא"ם ז"ל.

רבי אליעזר אומר הרי הוא כקרקע. השתא סלקא דעתך דבכוורת מחוברת איירי והרי הוא כקרקע אכוורת קאי שהכוורת הרי היא כקרקע לקנות בכסף ובשטר ובחזקה ולפי המסקנא דמסיק טעמא משום דאתקש ליער קאי אדבש כו' ככתוב בתוספות. לשון תוספי הרא"ש ז"ל.


דף סו עמוד א עריכה


וממאי דילמא טעמיה דרבי אליעזר התם דאמר רבי אליעזר מאי דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב ומשום הכי קא חשיב ליה לכוורת כקרקע לכל מילי דהא גלי רחמנא לענין שבת שהתולש ממנה חייב אלמא כקרקע היא חשובה אבל שאר מידי דלאו כוורת כיון שחקקו לבסוף קבעו לאו כקרקע היא חשובה. הרא"ם ז"ל.
שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן ולפיכך מיקל בו רבי אליעזר דאפילו קודם שקבעו אין לו טומאה אלא מדרבנן והלכך בקבעו מיקל בו רבי אליעזר אבל לעיל גבי צנור שמים פוסלין את המקוה דאורייתא כדתניא יכול מלא מים על כתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקנה בידי שמים התם מודה רבי אליעזר דפסול מקוה. ומתמה תלמודא מכלל דשאיבה דאורייתא כלומר מדמשני הכי שמע מינה דברייתא דלעיל בפסול שאיבה דאורייתא מיירי והלא מדרבנן היא כדתנן במסכת יבמות מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר אמר רבי יוחנן עד כמה עד רובו דכל שהיה כשר מתחלתו אפילו נתן לתוהו מים שאובים בטלי ברובא ואי נמי קמא קמא בטיל ולעיל נמי גבי צנור המקוה עשוי כבר כהוגן ואחר כך קבעו צנור כדקתני פוסל את המקוה מכלל שהיה שם מקוה מעיקרא הלכך פיסולה מדרבנן היא. זהו תורף פירושו של ר"ש ז"ל. ומה שאמר הרב במקוה שלם אם נפלו עליו לאחר מכאן מים שאובים פוסלין את המקוה מדרבנן אינו מחוור דמקוה שלם שיש בו ארבעים סאה שוב אינו נפסל דתנן היו בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן עד שיחזרו מראיהן למראה מים. והא דתנן מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רבי יוחנן עד רובו כדאיתא ביבמות פרק הערל כלומר אם נטל רובו בענין זה פסלה ואף על פי שמתחלה כשר היה. יש לומר דשאני התם דכיון שנוטל ממנו פוסלין אותו משום מראית העין דנראה כנוטל מן הכשרים ונותן שאובים. ומיהו דוקא עד רובו הא לא נטל רובו כשר ולא חיישינן. ורש"י ז"ל פירשה במי פירות ולא שינו מראיהן דמפסיל ברוב ובודאי דלעיל מינה איירי התם במשנה במי פירות שנפלו למקוה. והא אמר רבי יוסי בר חנינא בדף של מתכת עסקינן. פירש ר"ש ז"ל דמשום דלא מצינו לפשוטי כלי עץ שום טומאה ואפילו מדרבנן אלא בראויין למדרסות דכלי עץ ושל עצם ושל עור איתקש לשק משום הכי אוקמיה רבי יוסי לדף בשל מתכות. וגם זה אינו מחוור דאם כן מאן דאמר שאני פשוטי כלי עץ דרבנן מיטעא טעי וסבר דאית ליה מדרבנן ואם איתא הכי הוה ליה למימר ופשוטי כלי עץ בר קבולי טומאה כלל נינהו והא דומיא דשק בעינן ואמר רבי יוסי בר חנינא בדף של מתכת עסקינן ומדלא פריך הכי ודאי משמע דמאן דמוקי לה בשל עץ לא טעי אלא דמדרבי יוסי מקשה אמאי דקא מוקי בשל עץ אבל בשל מתכת אפילו רבי אליעזר מטמא ואלו רבי יוסי קאמר דאפילו בשל מתכת פליגי ואפילו בהכי מטהר רבי אליעזר וכח דטהרה אתא לאשמועינן. ואי נמי דאפילו רבנן מודו בשל עץ דכיון דאין להם טומאה מדאורייתא כי קבעי בטלי מתורת כלי אבל בשל מתכת דטומאתן מדאורייתא הוא דמטמו. כן נראה לי. ועוד דהא תניא בתורת כהנים יכול שאני מוציא השלחן והטבלא והדולפקי תלמוד לומר מכל כלי עץ אלמא אלו שמשמשין בני אדם ומשמשין משמשי אדם מקבלין טומאה אפילו מדאורייתא. ויש אומרים ששלשה חלוקי פשוטי כלי עץ. יש שמקבלין טומאה מדאורייתא ויש מדרבנן ויש שטהורין לגמרי. כלים הראוין למדרסות מקבלין טומאה מדאורייתא וכדאמרינן בבכורות בפרק אלו מומין אין לו תוך לכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא. והא דומיא דשק בעי. ופריק בהנך דחזו למדרסות. וכן אם משמשין את האדם ומשמשיו טמאין מן התורה כדתניא יכול שאני מוציא את השלחן ואת הטבלא ואת הדולפקי תלמוד לומר מכל כלי עץ ריבה אימא אף אני ארבה את השלחן והטבלא והדולפקי שהן משמשין את האדם ותשמישי אדם ודוקא משמשי אדם ותשמישיו אבל משמשי תשמישי האדם ואינם משמשין את האדם טמאין מדרבנן. והיינו דאוקימנא מעיקרא בשמעתין בדף של מתכת אבל פשוטין שאינם משמשין אפילו משמשי אדם לכולי עלמא טהורין מכלום וכדאמרינן במסכת סוכה גבי חצין בזכרים כשרה ואמרינן התם נמי גבי מחצלת עשאה לסיכוך מסככין בה. ויש אומרים דכל פשוטי כלי עץ ואפילו משמשין אדם ומשמשיו כשלחן והטבלא אין להם טומאה מדאורייתא ודרשה דתורת כהנים מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כדדרשינן נמי התם מעשר ירק ואילן מקראי ודבר ברור שאינן אלא מדרבנן אלא דקראי אסמכתא בעלמא נינהו ומביאין ראיה מהא דתנן בכלים ומייתו לה בפרק קמא דשבת כלי עץ כלי זכוכית אין להם טומאה מדאורייתא ושמע מינה דפשוטיהון לא מקבלין מן התורה כלל אלא מדרבנן. הרשב"א ז"ל.
כתב הראב"ד ז"ל אי קשיא לך כיון דחזינן דרבי אליעזר סבירא ליה תלוש ולבסוף חברו מחובר הוא ואפילו טומאה דאורייתא נמי מטהר טעמא דרבי אליעזר מיערת הדבש למה לי ההוא לדבש שבתוכו הוא דאתא אבל לכוורת גופה לא צריך. הרשב"א ז"ל.


דף סו עמוד ב עריכה


בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהם להדיח בהם את האיצטרוביל וירדו על הפירות מהו להכשיר אותם פירות אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך דהא אמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ומחשבה במים שירדו על הקרקע לאו מחשבה היא כדתניא בספרא יכול אפילו חשב עליהם שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין תלמוד לומר אשר ישתה אין לי אלא שמלא לשתיה מנין שאם חשב להדיח בהם עצים שהם מכשירין את הפירות תלמוד לומר מים אי מים יכול אפילו חשב עליהם שירדו לבורות תלמוד לומר אשר ישתה מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה אף אני ארבה כל מה שחשב להדיח בהם עצים שהרי יש עמה מחשבה ואוציא אני את שחשב שירדו בבורות שאין עמה מהשבה. פירוש לפי שהמחשבה שירדו על הקרקע היא ומחשבה על הקרקע אינה מחשבה אלא עד שחשב שירדו על דבר שהוא מקבל טומאה. כי תיבעי לך אליבא דרבנן מאי כיון דסבירי להו דאיצטרוביל אינו מכור בכלל הבית אלמא כמטלטלי הוא חשוב כי חשב שירדו עליהם גשמים מחשבה גמורה היא ומכשירין את הפירות או דילמא כי קאמרי רבנן לאו כקרקע הוא חשוב הני מילי לענין מכירה משום דסבירי להו דמוכר בעין רעה מוכר אבל לענין מידי אחרינא כקרקע הוא חשוב תיקו. הרא"ם ז"ל.
לפירוש התוספות הא דלא בעי באצטרוביל לענין קבלת הטומאה דאצטרוביל כלי העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה. תוספות הרא"ש ז"ל.

אפילו מעמלא דבתי. פירוש שכירות הבתים כגון שמת האב והיה לו אצל השוכר שכירות הבית אבל שכירות שהיה לאחר מיתת האב לא מגבינן מיניה משום דברשות היורשים היה. הרא"ם ז"ל.

אצטרובלא דריחייא. יש מפרשים השכב. והקלת הרכב וקורין אותה קלת שהיא קלה ומעגלת על השכב לטחון התבואה והוא כענין שאמרו בברייתא מכר את הריחים התחתונה אבל לא את העליונה. הרשב"א ז"ל.


דף סז עמוד א עריכה


מתניתין. המוכר את החצר מכר בתים בורות כו'. פירוש דדרכיה דחצר למהוי בה בורות שיחין ומערות הילכך כשמכר לו החצר לא מכרה אלא עם בורות שיחין ומערות שיש בה שכן דרך החצרות להיות בהם כך. אבל בית שאין דרכה להיות בה בור כשמכר לו הבית לא מכר לו בור לפי שלא מכר לו אלא בית כבתים דעלמא ושייר לעצמו בור. וכן המוכר את החצר לא מכר את המרחצאות שבה שאין דרך החצרות להיות בהם מרחצאות הילכך כשמכר לו לא מכר אלא חצר כמו חצרות דעלמא אבל מרחץ שבתוכה לא מכר לו. אבל המוכר את העיר כיון שדרך העיירות להיות בהן מרחצאות כשמכר לו את העיר מכר לו גם המרחצאות על זה הדרך פשוט הוא. הרא"ם ז"ל.

גמרא: תנו רבנן המוכר את החצר מכר בתים כו'. פירוש בתים החיצונים הפותחות לחצר ובתים הפנימיים הפתוחות לאותו בית הפתוחות לחצר. משיטה לא נודעה למי.

חנויות פתוחות לתוכה נמכרות עמה ושאין פתוחות לתוכה אין נמכרות עמה פתוחות לכאן ולכאן אלו ואלו נמכרות עמה. מלומר בין הפתוחות לתוכה בין הפתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה כיון שפתוחות לכאן נמכרות עמה. הרא"ם ז"ל.

אלא אויר של חצר. פירוש בלא בתים. כי פליגי דאמר ליה דרתא לשון דירה הוא ודירה לא הויא בחצר בלחוד עד שיהיו שם בתים ומר סבר דרתא אינה מלשון דירה אלא מלשון חצר כדמתרגמינן החצר דרתא הילכך תרביצה בלחוד משמע שהוא חילוסה של חצר בלי בתים. פירוש חולסות כמו בית החולסאות והוא מקום שנוטלין ממנו החול לזכוכית וגם ראוי הוא למשטח ביה עורות. ופירוש מצולה אגם מים שהוא כמו בריכה בתוך החצר והיא ראויה לשרות בה פשתנו או להתקבץ אליה המים להשקות ממנה גנו ופרדסו. וכיון שהחולסית גבוהה והמצולה עמוקה ותשמישתא דהא לחוד ותשמישתא דהא לחוד אם החזיק באחד מהם לא קנה את חברתה ללישנא קמא וללישנא בתרא קנה אותה ואת חברתה.


דף סז עמוד ב עריכה


ים טלפחא. והיא שקורין אלערסהלה והיא כמו אבן של ריחים בנויה על גבי איצטבא שעליה טוחנין את הזתים. ממל מפרכתא והיא הריחים העליונה שמהלכת על הזתים וטוחנן אותם. בתולות כלונס של ארז שמכניסין תחת הקורה ומעמידין אותה עליה בשעה שמגביהין אותה מעל הטיפות של זתים. עכירים כבשי. הן כמו לוחים ועצים שנותנים אותם על הקופות של זתים וגם על הענבים הדרוכין כדי שתרד עליהם הקורה וכובשת אותם ומוציאה כל מה שבתוכה. גלגל חומרתא. והוא העץ המגולגל המעלה את הקורה שקורין לו אלמגזל. תנו רבנן המוכר בית הבד מכר את בית הסורים שהוא הבור שיורד לו הזתים בשעה שהן נכבשים תחת הקורה. ובית היקבים הבור שיורד לתוכו היין בשעה שנדרך. מפרכות היינו ממל שהוא מפרכתא. ריחים התחתונה נראין הדברים שהיא הנקראת ים שעליה טוחנין את הזתים. ריחים העליונה לא נתברר לנו איזו היא. הרא"ם ז"ל.
מתניתין: ולא את השקין ואת המרצופין מפני שאפשר בסלי בסרים שמכניסים בהם הזתים ודורכין עליהם המפרכות וזה שאמרו מכר הנצרים והיקבים וכולן מקלפי דקלין. המוכר את המרחץ מכר בית הנסרים. הנסרים הם שמניחים אותם על הדוד הגדול שבו המים החמים פעמים שאינם רוצים שיצא מהם הבלא למרחץ ומכסים אותו בהם והבית שמצניעים הנסרים בתוכו הוא מכור עם המרחץ. הראב"ד ז"ל.
והרא"ם ז"ל פירש נסרים הן עשוין במרחצאות על גבי האיצטבאות מקום שבני אדם פושטים בגדיהם דיש מקומות שעושים נסרים בבית החיצון של המרחץ כדי שישבו עליהם בני אדם היוצאים מן הבית הפנימי. יקמים הם ספלים של עץ שמשתמשים בהם בבית המרחץ ונותנים בהם מים לפני כל אחד ואחד והוא שקורין לה אקבא"ב. וילאות קורין לה סת"ר תולין אותם במקום שפושטים את בגדיהם ובמקום שרוחצים שם בשעה שהם יוצאין. הרא"ם ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש וכן בית הספלים בית הוילונות לקנח בהם הרוחצים או יריעות שעושים מהם וילון לרוחצים שהם ישנים שם אחר הרחיצה והבתים שהם ישנים בם נמכרים שהם נזכרים על שמם אבל לא הכלים עצמם מפני שמשתמשין בהם תשמישים אחרים שלא בשעת הרחיצה ואינם מיוחדים לאותה מלאכה בלבד אבל הבריכות שמכניסים בהם המים למרחץ ואת בית כינוס העצים שאינם מכורין גם אלה מפני שיש להם שם בפני עצמו כמו שפירשתי בבית המרחץ ובית הבד במכירת החצר ועוד שאין תשמישן מיוחד למרחץ בלבד כי לכל צרכיו הם מספיקין ואפילו ייחד אותם למרחץ. עד כאן.

בין בימות ההמה בין בימות הגשמים. פירוש מספיקות בימות החמה ובימות הגשמים כמו שביל קבוע בין בימות החמה בין בימות הגשמים אבל אם אינם מספיקות אלא בימות הגשמים מכורים ואין לפרש או בימות החמה או בימות הגשמים דלא שכיח שמספיקות בימות החמה ולא בימות הגשמים. תוספות הרא"ש ז"ל.


דף סח עמוד א עריכה


ואם אמר לו מרחץ וכל תשמישיו אבל מוכר לך כולן מכורין. ונראה לי דבעינן ואלין מצרנהא והם נכנסו בתוך המצרים כדבעינן בבית הבד וכל תשמישיו ואם לא אמר ליה וכל תשמישיו אף על פי שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב. הראב"ד ז"ל.

חזינן אי אמר ליה בית הבד וכל תשמישיו ואילין מצרנהא קני. מסהברא לי דדוקא דשטחו בהו שומשמי שהשומשמין לשמן עומדין ושייכי לבית הבד ואז כשמצר לו מצרים החיצונים והני בתוך המצר וכתב לו כל תשמישיו ואילין מצרנהא קני אבל אם תשמישייהו לדבר אחר דלא שייך כלל לבית הבד לא קני עד דכתב ליה ולא שיירית בזביני אילין כלום כדאמרינן לעיל. ורשב"ם כתב כיון דשטחי ביה שומשמי אף על פי שעיקר תשמישו למכור יין ופת קני. משיטה לא נודעה למי.

מאי סנטר הכא תרגימו בר מחווניתא. פירוש אדם בקי באותה העיר כו' והכי קאמר ליה רבי שמעון בן גמליאל לתנא קמא אף על פי שלא מכר את העבדים שיש לו בתוכה העבד שהוא סנטר מכור לפי שהעיר צריכה לו. מאן דאמר באגי אבל בר מחווניתא מודה רבי שמעון בן גמליאל דלא מזדבן כל היכי דלא מזדבני עבדים דאית בה. תא שמע דתניא רבי יהודה אומר סנטר מכור אנקולמוס אינו מכור פירוש אנקולמוס מלשון קולמוס כלומר סופר העיר. מאי לאו מדאנקולמוס גברא סנטר נמי גברא מידי איריא כו' והכי נמי מסתברא מדקתני סיפא דהאי ברייתא אבל לא את שיריה מאי שיריה ביזלי ומאי ביזלי אמר רבא פיסקי באגי פיסקי באגי הוא דלא מזדבני הא באגי עצמן מזדבני פירוש אי אמרת בשלמא מאי סנטר דקאמר רבי יהודה בגי היינו דאצטריך סיפא למתני אבל לא את שיריה אף על גב דבגי עצמם מזדבני פיסקי בגי לא מזדבני אלא אי אמרת סנטר היינו בר מחווניאתה אמאי אצטריך תו למתני סיפא אבל לא את שיריה דמשמע בגי עצמן מזדבני השתא בר מחווניאתה מזדבן בגי לא כל שכן ותו פיסקי בגי גופייהו אמאי לא מזדבני השתא בר מחווניאתה מזדבן פיסקי בגי לא כל שכן. ודחינן מי סברת כלומר לא"ב מאי סנטר גברא ומי סברת רבי יהודה כרבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה רבי יהודה כרבנן סבירא ליה ולרבי שמעון בן גמליאל הוא דקמהדר והכי קאמר ליה וכי סנטר מכור והלא אקולמוס שהוא גברא כמותו אין מכור וכשם שזה אינו מכור כך זה אינו מכור והיינו דאצטריך סיפא למתני ורבי יהודה אומר אבל לא את שיריה דמשמע דבגי עצמה מזדבני למימרא דאף על גב דסנטר דהוא גברא לא מזדבני בגי עצמה מזדבני והכי נמי מסתברא דרבי יהודה כרבנן סבירא ליה דקתני אבל לא את שיריה ולא בנותיה ואלו רבי שמעון בן גמליאל הא אמר בנותיה נמי מזדבני דתניא כו' ודחי אי משום הא לא איריא דאיכא למימר רבי יהודה סבירא ליה בחדא כו'. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: בר מחוניאתה סנטר כלומר לשון מודה. שמגיד לגזבר המלך המסים והארנוניות שיש למלך על העיר. מאן דאמר בגי מפרש סנטר לשון מרעה ובלעז קורין לאכילה סינא. תנא קמא אמר גנונייתא בלחוד ומהדר ליה רבי שמעון בן גמליאל בר מחוניאתה הוה ליה למימר מכר הבגי והסנטר ואנקולמוס כותב דברי העיר לכל יציאותיה. מידי איריא כו' כלומר הכי אמר רבי יהודה בגי מכורים אנקולמוס אינו מכור ואנקולמוס כמו בר מחוניאתה הוא ורבי יהודה כרבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה. מאי ביזני פיסקי באגי שיש נחלים נוזלין מן הבאגי ובין אותם כו'. פיסקי בגי הוא דלא מזדבני הא בגי עצמם מזדבני וקסלקא דעתך אדאמר רבי יהודה קאי דאמר סנטר מכור דהיינו באגי ועלה קתני סיפא אבל לא שיריה ואי סנטר דרבי יהודה בר מחוניאתה מה ענין פסקי באגי אצל מחוניאתה דקתני עלה אבל לא את שיריה מי סברת סיפא אדרבי יהודה קאי לאו אדרבי יהודה קאי אלא אדרבנן קאי דאמרי שלחין מזדבני וקאמר אבל לא את שיריה דהיינו פיסקי באגי ולפיכך רבי יהודה כרבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה. ומי מצית אמרת דרבי יהודה כרבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה והא קתני סיפא ולא את בנותיה ואלו רבי שמעון בן גמליאל תנא מכר את העיר מכר את בנותיה ואי רבי יהודה כרבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה הוה ליה לרבי יהודה לאיפלוגי עליה אסיפא דרבנן בבנותיה כי היכי דפליג בסנטר ברישא והאי קושיא אתרווייהו לישני מצי לאקשויי עליה דהא מכל מקום בסנטר כוותיה סבירא ליה. נוסחא אחרינא במקום מי מצית אמרת גרסינן הכי נמי מסתברא כלומר דסיפא קתני אבל לא את שיריה ולא את בנותיה לאו רבי יהודה קתני לה אלא רבנן קתני לה דאי רבי יהודה כיון דבסנטר כוותיה דרבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה קסלקא דעתך דבכולה מילתא נמי כוותיה סבר והא רבי שמעון בן גמליאל מכר בנותיה קאמר. ושני לעולם סיפא רבי יהודה קתני לה ובסנטר סבירא ליה כוותיה ובבנותיה פליג עליה וזה עיקר. עוד יש נוסחא אחרינא ובמקום מי סברת סיפא אדרבי יהודה קאי כו' גרסינן הכי מי סברת רבי יהודה כרבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה רבי יהודה כרבנן סבירא ליה הכי נמי מסתברא מדקתני אבל לא את בנותיה ואלו רבי שמעון בן גמליאל סבר מכר את בנותיה סבירא ליה כוותיה בחדא כו'. והאי נוסחא לא מפרש אלא דאמרי דסנטר דרבי יהודה לאו כסנטר דרבי שמעון בן גמליאל הוא. ולא מחוור. עד כאן.


דף סח עמוד ב עריכה


אמר מר ביברין של חיה ושל עופות נמכרים עמה ורמינהו היו לה בנות או חלק אחד ביבשה. פירוש כגון חורשין וכן ביברין של חיה כו' אין נמכרים עמה. לא קשיא הא דנגיח קאיהו לגאו כו' גיח כמו יגיח ירדן וגו' משיכתן לגאו כלפי העיר כניסתן קאיהו לשון עמידתן והוא מקום שאדם נכנס שם ועומד לצוד אותם אם היא כלפי העיר מכורים עמה ואם היא לבר אינם מכורין. אי הכי לגבי חורשין נמי איכא פלוגתא בין קאיהו לבר דהא בחדא שיטה קתני להו חלק אחד ביבשה דהיינו חורשים בהדי הנך והא קתני בהך ברייתא דלעיל ולא חורשין המוקצין לה משמע אפילו קאיהו לגאו. אימא המוקצין ממנו דהיינו קאיהו לבר אבל סיפא דביברין של חיה ושל עופות מיירי דקאיהו לגאו ותנא רישא קאיהו לבר בחורשין דאין נמכרין עמה והוא הדין לביברין ותנא סיפא בביברין ובקאיהו לבר נמכרין והוא הדין לחורשין. אי נמי אורחא דמילתא נקט הכי דגבי חורשין הכי שכיח טפי מפני שהחיות מצויות שם שלא יבאו לעיר ויזיקו וגבי ביברין הכי שכיח כי היכי כו'. עד כאן לשון הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים נמכרין עמה ורמינהו ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין נמכרין עמה לא קשיא הא דנגיח קאיהו לגאו כו'. פירוש אם היה פתח הביבר כנגד העיר נמכרת עמה. ואקשינן והא קתני ולא את החורשין המוקצין לה פירוש קסלקא דעתך דהאי מוקצין דקתני יערים המוקצין מכל העולם וקרובין לה הוא ומשום הכי הא מקשה והא קתני לא את המוקצין לה אלמא אף על פי שקרובין לה ונראין מתחומיה אין נמכרין עמה אלמא קורבא לא מהניא מידי ואמאי אמרינן הכא דאי הוה פתח של ביברין פתוחין כנגד העיר שהן נראין מתחומי העיר שהן נמכרין עמה. ופריק אימא ולא את החורשין המוקצין הימנה כלומר הרחוקים ממנה אבל לא קרובין דאם היו קרובין ונראין מתחומיה נמכרין הן עמה. עד כאן לשונו.


דף סט עמוד א עריכה


אבני דאכפא. כיפי מלשון עמרים. ויש מפרשים אכפא מלשון כתף כלומר אבנים גדולות הניטלות על הכתף ונותנים אותן על העמרים. רבינו יהונתן ז"ל.

אבני דאכפא. על העמרים מניחין עליהן אבנים שלא יפזר אותם הרוח ולעולם הם מונחים בשדה ואין להם תשמיש אחר זולתי לזה והן מיוחדות לכך שאינם ראויות לבנין וכן קנים המוחלקות שסומכים בהם הגפגים כענין הזה הן. ולעולא דאמר אבנים הסדורות לגדר כל שכן שהם כמו כתלי העיר אף על פי שאין ביניהם לא טיט ולא רכסא. ואת חיצת הקנים המוחלק והוא סביב הכרם אם היא פחותה מבית רובע קב נמכרת עמה לפי שאין לה שם בפני עצמה. ואת השומירה העשויה בטיט. פירוש היא עצמה עשויה בטיט לפי שאינה מטלטלת כלל. ואף על פי שאינה מחוברת בקרקע בטיט והיא שמירת הכרם כמו הדלת לבית בין כך ובין כך לא מכר לו את חיצת הקנים שהוא בית רובע מפני שיש לה שם בפני עצמה זרדתא מקריא. ולא את השומירה שאינה עשויה היא עצמה בטיט מפני שהיא עצמה מטלטלת ממקום למקום וכמו מטלטלין שבבית הוא ואפילו היא מחוברת בקרקע בטיט כשיכלו ענבים מן הכרם או שיכלו פירותיהן מן המקשאות והמדלעות השומר יטול אותה והיא שלו לפיכך לא יועיל בה היא וכל מה שבתוכה כמו שמועיל בתנור וכירים שבבית ושאר מטלטלין שבחצר. אי נמי מפני השדה והכרם פרטין הן ואין מושכין עמהן כמו שמושכת החצר והעיר שהן כללות. ובספרים שלנו מוחלפת הגירסא כי השומירה העשויה בטיט אינה מכורה ושאינה עשויה בטיט מכורה והאי עשויה ואינה עשויה לא מחוברת בקרקע קאמר אלא שהיא עצמה עשויה בטיט והיא כמו בית בפני עצמו. ואם תאמר מכר החצר הרי מכר עמה כמה בתים. כבר אמרנו כי חצר כלל הוא לבתים ולבורות אבל כרם ושדה פרטים הם ואין בכללם בתים. הראב"ד ז"ל.
וכן הרא"ם ז"ל גריס איפכא וזה לשונו: ואת השומירה שאינה עשויה בטיט פירוש שומירה סוכת שומרי גנות ופרדסים ואם אין כתליה עשויות בטיט אינה חשובה ומזדבנת בהדי ארעא והוא דקביע בארעא ואף על גב דלא קביע בארעא בטיט שנמצא שעשויה היא לטלטל ממקום למקום כיון שבשעת המכירה הרי היא קבועה בארץ אינה כמטלטלים שאינם נמכרים בכלל השדה שהרי קבועה היא בארץ ולא היה לה שם בפני עצמה ואף על פי שקבועה היא בארץ אינה חשובה שהרי אינה עשויה בטיט ונמכרת היא בכלל השדה. ולא את השומירה העשויה בטיט שכיון שהיא עשויה בטיט כדבר חשוב בפני עצמו הוא אף על גב דקביע בארעא כארעא דמיא ומזדבנא בהדי ארעא אלא כיון שהיא עשויה בטיט הוה ליה דבר חשוב בפני עצמו ואינו נמכר בכלל השדה ויש לו למוכר ליטלה משם ולהוליכה לשדה אחרת שלו. עד כאן לשונו.

לרבי מאיר דמתקנן ולא מחתן. נראה לי אף על פי שלא הונחו שם לעולם על גבי העמרים לרבנן והוא דמחתן שכיון שנשתמש בדין זה התשמיש דאי לא הרי הן כמטלטלין שבשדה שהרי ראויות הן לצורך אחר ובמה הן נכרות שיהו מיוחדות לתשמיש העמרים והוא לא נשתמש בהם מעולם ושאינן לצורכה הן נקראות וכן נאמר בסדורות לגדר. ונראה לי כי זה הגדר אינו אלא לסגור הפרצה שעושים בשדה בחריש ובזרע ובשעת הקציר וכשיכלו המלאכות ההם גודרין אותם הפרצות באבנים עד זמן מלאכת השדה שחוזרין ומסיעין אותם משם והם מטלטלות ואינם קבועות כשאר גדרי השדה ולרבנן בעינן והוא דסדורן מסודרות או בצד הפרצה או מסודרות כדרך הנחתן דאף על פי שלא הונחו שם מעולם מפני שהן נכרות בסדורן כי לכך הם מזומנים וכן אני מקיים בקנים שבכרם שהם לצרכה דאמרינן לרבנן והוא במקומן פירושו שהונחו שם פעם אחת אבל אם לא הונחו שם מעולם אף על גב דמשפיין שאינם לצורכה הם נקראות לפי שאינם נכרות כשהם משופות שהוכנו לתשמיש זה. מלבנות של פתחים. מזוזות שעושין לפתחים שאינן מן הבנין מהו. היכא דמחברי בטינא ודאי נמכרים הן עם הבית כמו קורות הבית אף על פי שאינם לצורך גדול בבית הרל נעשו כגוף הקורות. כי תיבעי לך דמחברי בסיכי עם המשקוף מאחר שאינם צורך גדול לבית רק שעושים אותם כדי שלא יביט אדם מבחוץ בין הדלת והאגף ולמנוע מעט רוח שנכנס משם ורובם של פתחים אינם מקפידין עליהם אינם נמכרין עמה או דילמא כיון דנקיטי בסיכי נמכרין ולא דמי לאבני השדה ולקנים שבכרם דאמרינן כיון דמחתן או סדרן נמכרין אף על גב דלא מחבר כלל דהנהו צורך הכרם והשדה הם. ועוד שאינם מחוסרים מלאכה אחרת לתשמישיהן אבל הנך אינן צורך לבית כי אם מעט ורוב בני אדם אינם מקפידין עליהם. ועוד שהם מחוסרין חיבור הטיט שאינם עומדים בטוב עד שיתחברו בטיט וגם לתשמישן לא יועילו אלא בחיבור הטיט על כן נסתפקנו אם יהיו נמכרות עמה אם לאו. מלבנות של חלונות. נראה לי בנקיטי בסיכי נמי מיבעיא ליה ואם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר מלבנות של פתחים כיון שהן עשויות להגין ומחברי בסיכי נמכרין אבל של חלונות לא נעשו אלא לנוי בעלמא הילכך לא מזדבני או דילמא כיון דמחברי מחברי. והא דקאמר הכא מחברי ולעיל אמר דנקיטי הא פרישנא דאם תמצא לומר קאמר ונקיטי בסיכי מחברי חשיב להו. הראב"ד ז"ל.
והרא"ם ז"ל פירש מלבנות של פתחים פירוש כגון פצימיו עשוין של עץ וקמיבעי ליה היכא דנקיטי בסיכי מאי כיון דקביע תמן מזדבני או דילמא כיון דלא מחברי בטינא לא מזדבני. עד כאן.

מלבנות של פתחים מהו. פירש רשב"ם דאפתח הבית קאי. ולא נראה דהא לא איירי הכא בבית. ונראה דאפתח דשומירה קאי. ולפי ספרים דגרסי במתניתין לא חיצת הקנים קודם ולא את השומירה ניחא דקאי אמכר שומירה דרישא דהא לקמן איירי בחיצת הקנים דאמר רבה בר רב הונא אמר רבי יוחנן לא חיצת הקנים בלבד אמרו. אבל לפי ספרים דגרסי במתניתין ולא את השומירה קודם ולא חיצת הקנים קשה דלא מצי לפרושי דקאי אולא את השומירה. ומצינן לפרושי דקאי שפיר אולא את השומירה דסיפא וקאי אהא דקתני בסיפא אבל נותן מתנה נותן את כולם ובעי מלבנות של פתחים מהו. מיהו יותר נראה לי דקאי אמכר את השומירה דרישא. תוספות הרא"ש ז"ל.

מלבנות של כרעי המטה. כמו מסגרות גבוהות על צידי המטה כדי שלא ישמטו הבגדים מעליהם פעמים שמחברין אותם עם ארוכות המטה ביתדות ופעמים מעמידין אותם בצידיה על סמיכות אחרות ואינם מטלטלות עם המטה ואותם שהם קבועות עמה לא מיבעיא לן דכגוף המטה הן כי מיבעיא לן באותן שאינן מטלטלות עמה כיון שאינן מטלטלות עמה אין נמכרות עמה לפי שישנה למטה זולתם ועוד שהמטה מטלטלת לפרקים לתקנה ואם יעמדו במקומן נמצא שהן כמטלטלי הבית ולא כצרכי המטה לפי שאדם יושב עליהם שלא בחשמיש המטה או דילמא כיון דלצורך המטה הרי הן כמו ארוכות המטה שנתפרקו זו מזו שהן נמכרות עמה. תיק"ו. הראב"ד ז"ל.

מלבנות של חלונות מהו. כלומר בדלא מחברי בטינא אלא דנקיט בסיכי כאידך דמלבנות של פתחים. והכי קא בעי אף על גב דלגבי פתחים לא ברירא לן הכא גבי חלונות מי נימא דודאי לנוי בעלמא הוא דעבידי כל דלא מחברי בטינא או דילמא כיון דמחברי מחברי והרי הן כמלבנות של פתחים. אלא דקשיא לן שאם לעשותן כמלבנות של פתחים קאמר מאי נפקא לן מינה דבין שתמצא לומר דוודאי לנוי עשוין ובין שתמצא לומר שהן בספק כמלבנות של פתחים כאן וכאן לא קנה מספק ובחזקת מוכר הן והוא מוציא מיד לוקח לא בראיה. ויש לומר דאיכא בין הא להא תרעומת דברים בלבד.
הא דאמרינן סביב אמר רב משרשיא מכאן למצרים מן התורה לאו למימרא שיעכבו המצרים בקניית שדה וכרם שאלו אמר שדה בשדותי מכורין לך ולא מצר לו מצרים גם כן קנה וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספר מקח וממכר. ותדע לך מדאמרינן במנחות בית בביתי אני מוכר לך ונפל אחד מהם מראשו נפול. ואמרינן נמי לעיל בין מצר ארעא דמינה פסיקא בין מצר ארעא דמינה פליגא אי אמר ליה אילין מצרנהא פלגא ואי לא אמר ליה אילין מצרנהא תשעה קבין אלמא אין המצרים מעכבין. אלא שהראב"ד ז"ל פירש שאם לא מצר לו מצרים יכול הוא לומר לא מכרתי אלא תשעה קבין. ואינו מחוור. עוד פירש הוא ז"ל דנפקא מינה לשדה שאינה מסויימת באותה בקעה ואם לא מצר לו מצרים באותה בקעה יכול לטעון שלא מכר לו באותה בקעה רק במקום אחר ואם מצר אף על פי שלא כתב לו ולא שיירית שוב אינו יכול לטעון שהמצרים מן התורה והא אתא לאשמועינן כן כתב הרב ז"ל. עוד נראה לי דנפקא מינה להיכא דקרי לשדה שדה ולבקעה נמי שדה ומצר לו המצרים החיצונים אף על גב דלא כתב ליה ולא שיירית קנה הכל משום דמצרים מן התורה ואם לא היו המצרים מן התורה אין לו אלא שדה אחת קטנה שבכולן לפי שיד בעל השטר על התחתונה ואפילו אם אמר ליה שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו ואין לומר דיד בעל השטר על התחתונה ונפקא מינה לגרעון הלוקח היכא דאמר ליה שדה שלי מכורה לך ואין לו אלא אותה שדה אי נמי יש לו ואמר ליה שדה זו ואילין מצרנהא ומצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר שאין לו אלא ארוך כנגד קצר או כנגד ראש תור וכן לכולהו אינך דאמרינן בריש פירקין כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.


דף סט עמוד ב עריכה


ואף על גב דאי לא כתב ליה הכי קני שופרא דשטרא הוא. כתב הראב"ד ז"ל דמשום הכי צריך למכתב משום דנהי דמסתמא קנו אי קאי מוכר ומערער מקמי דליחזיק בהו לוקח מקבלינן מיניה דאי לאו הכי למאי צריך למכתב. ולא מחוור דהא רב יהודה גופיה אסיק במילתיה דשופרא דשטרא הוא ואם כדברי הרב ז"ל דינא נמי איכא. אלא רב יהודה עצה טובה קמשמע לן כי היכי דלא ליצטריך למיתי בדינא ודיינא. אי נמי מפני חשש בית דין טועין וכן דעת הרשב"א ז"ל. וקשיא לי כיון דכתבי אינשי לישנא יתירה משום שופרא דשטרא ואף על גב דלא צריך רבנן נמי מתקני להו למכתב הכי למה מודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך וקיימא לן נמי הכי נימא לשופרא דשטרא כתבו הכי. וניחא לי דכי אמרינן דשופרא דשטרא הוא הני מילי גבי לוקח דכיון דאתי לאפוקי מחזקה דמוכר אף על גב דלא צריך לפרושי קא מפרש בהדיא לפי שהוא חושש שאם יסתפקו בית דין בדבר יעמידו בחזקת מוכר וחייש לבי דינא דלא גמירי אבל מוכר שהוא מוחזק למאי חייש הרי אין הדבר מצוי שיהו בית דין טועין כל כך שיוציאו הדבר מחזקתו שלא כדין והיינו דכל לישני יתירא דפרקין דאמרינן דלטפויי קאתי נקטינן להו גבי מוכר בזמן שאמר לו חוץ מאלו על מנת שדיוטה עליונה שלי חוץ מחרוב פלוני וזהו כלל גדול בדינין הללו דכל לישנא יתירה דאמר מוכר דלא צריך לטפויי קאתי אבל כי אמר ליה לוקח לשופרא דשטרא בעלמא הוא דמכוון. הר"ן ז"ל.
וכתב הרשב"א ז"ל שנשאל באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל מלתא דלא צריך לטפויי אתא והשיב בזה אין כח בידינו לדון בדמיונות אלא במקום שאמרו ובמקום שלא אמרו לא ידענו מה ואין כח בידינו לדון בו והביא ראיה לדבר. עיין בבית יוסף בטור חושן משפט סימן ס"א בסופו.

אמר רב יהודה האי מאן דמזבין ארעא לחבריה צריך למכתב ליה דיקלי כו'. כתב הראב"ד ז"ל קשיא לי דקאמר צריך למכתב ליה וקאמר דאי לא כתב ליה בסתמא קני. ותירץ הוא ז"ל דאי לא כתב ליה בסתמא אזיל האי ואכיל פירי אבל אי קאי ומערער מקמי דהחזיק בהו מקבלי מיניה ואי שתיק ולא ערער אף על גב דלא אחזיק ביה לא מצי מערער דאמרינן ליה מסתמא אקני להו. עד כאן. ואינו מחוור בעיני דהא כולה מתניתין מילי פסיקתא קתני ובמוכר את הבית אם ערער ואמר לא מכרתי את הדלת ולא את האיצטרוביל וכן במוכר את החצר לא מכרתי את הבור ואת הדות אין משגיחין בו דמסתמא הכל נכנס בכלל החצר וכן הדין במוכר את השדה ששנינו מכר את החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה שאם בא וערער ערעורו אינו ערעור. ועוד דהא רב יהודה בעצמו אסיק במימריה אפילו הכי שופרא דשטרא הוא ואם כדברי הרב ז"ל דינא נמי איכא. אלא נראה לי דלשון חכמים שלום וכדי לסלק התרעומת אמר כן כלומר שופרא דשטרא הוא דלאו כולי עלמא דינא גמירי וכי היכי דלא ליתו לאינצויי צריך לפרש כן בשטרו יפה ולא יצטרך למיקם בהדיה בדינא ודיינא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

ארעא ודיקלי אי אית ביה דיקלי כו'. אף על גב דבסתמא היו קנויים לו כל הדקלים מיהו השתא הוא דגרע כחו כו' ככתוב בתוספות. והא דקאמר יהיב ליה תרי דיקלי ולא קאמר לא יהיב ליה אלא תרי דיקלי אגב דבעי למימר זבין ליה תרי דיקלי פריק ליה תרי דיקלי נקט נמי האי לישנא יהיב ליה תרי דיקלי. תוספי הרא"ש ז"ל.
הא דאמרינן ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה תרי דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי. איכא למידק הא דבר שלא בא לעולם הוא ולא קנה ולמה קונה זה ואפילו רב הונא דאמר קונה זה הא אמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור. והרי"ף ז"ל כתב דלא אמרו אלא בשאינו מצוי לקנות אבל בדבר המצוי לקנות כדיקלי קנה וחייב להעמיד לו מקחו והוא ז"ל דחה טעם זה דכל שאינו ברשותו דבר שלא בא לעולם הוא וכתב הוא ז"ל דלא לחייב את המוכר לקנות לו קאמר אלא שאם ירצה שיהא ממכרו קיים יקנה לו שני דקלים. וגם זה אינו מחוור בעיני משני צדדים האחד שנראה מתוך דבריו שהלוקח מקפיד בדבר ואינו רוצה לקנות את השדה כיון שאין לו שני דקלים ולפיכך אמרו שאם רצה להכריח הלוקח זבין ליה תרי דיקלי ואם כן דעת הרב ז"ל כבודו במקומו מונח שכל המקח בדבר שלא בא לעולם שניהם יכולין לחזור בהם. ועוד שאלו שני ממכרים הם השדה והדקלים ואף על פי שאין לו דקלים מכר השדה קיים שהרי זה כאומר שדה אני מוכר לך ודקלים אני מוכר לך שאין זה תלוי בזה ולמה זה יקנה דקלים ולמה יקבל זה. והרב בעל העיטור כתב דלא אמרי דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דשניהם יודעים ומתני בדבר שלא בא לעולם אבל אם המוכר מתנה בדבר שבא לעולם ועל דעת כן נתן לו לוקח את מעותיו מחוייב הוא לקיים לו תנאו. וכן כתב גם משמו של רבינו נסים ז"ל ושהביא ראיה מהא דגרסינן בתוספתא פרק ד' דמציעא הא כו' וכן כתב הר"ן ז"ל בחדושיו בתוספתא דתרומה בפרק האומר תרומה הא למה זה דומה למוכר חפץ לחברו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו. ולדידי קשיא לי דהא קיימא לן בנמצאת שדה שאינה שלו ולקחה דאפילו חזר הגזלן שמכרה ולקחה מבעלים הראשונים ואורתה לאו לאוקמי קמי לוקח קא בעי ואין מחייבים אותו להעמידה בפני הלוקח אף על פי שהיה הלוקח סבור דדבר שלו מכר לו וכן כשגבאה בחובו ולית ליה ארעא אחריתי. ואולי נאמר דשאני התם דכיון דהושבה אצל נגזל אי אפשר לומר לו על כל פנים אותה קח לי דשמא לא יתרצה הנגזל למוכרה לו ואף בכפלים מדמיה וכיון שכן כל שהוציאה נגזל מיד הלוקח כבר נסתלק הלוקח ממנה ולפיכך גם כשהגזלן חוזר ולוקח מנגזל אינו חייב להעמידה בפני לוקח סוף דינא כתחלת דינא ואפילו חזר ולקחה מן הנגזל קודם שהספיק להוציאה מיד הלוקח מן הטענה הזו בעצמה שכתבתי אבל כשאינו מתנה לו בשדה מסויימת ובדבר מסויים והוא מידי דשכיח למזבן חייב להעמיד לו מקחו שאם אין לזה יש לזה. אלא שבדקתי אחר הנוסחאות שבתוספתא ירושלמי היא בפרק האוכל תרומה שוגג עיין שם ולא מצאתי כן. והנכון שבשמועה מה שפירש ר"ש ז"ל זבין ליה תרי דיקלי שלא יהא מחוסר אמנה שכך התנה לו אני מוכר לך אילנות שאקנה לצורכך או יחזיר מן המעות כנגד שני דיקלין ע"כ לומר שאין מכר השדה תלוי בזה ואף על פי שאין לו דיקלין ואינו נותן לו דשני ממכרין הן והלכך משום מחוסרי אמנה הוא דזבין ליה הא לאו הכי אין זה מקח טעות והיינו דאמרינן אי אמר ליה ארעא בדיקלי אי אית בה דיקלי קני ואי לא לא קני מקת טעות הוא דעבד. הרשב"א ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ובמקצת נוסחי הלכות הרי"ף ז"ל כתוב דלא אמרו דבר שלא בא לעולם אלא בדבר שאינו מצוי לקנות אבל בדבר המצוי לקנות כדקל קנה וחייב להעמיד לו המקח. אבל נראה שהוא ז"ל דחה טעם זה דמכל מקום דבר שלא בא לעולם היא וכן נראה לי ברור דאפילו דבר המצוי לקנות מיקרי דבר שלא בא לעולם דלאו בידו הוא. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק הרבית אמר רב הונא האי מאן דיהיב זווי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם כדאזיל אפרוותא דזולשפט אמר אמימר כו' הני מילי ביין סתם רב אשי אמר אפילו ביין סתם כו' ומקשינן לרב אשי מאי שנא מהא דתנן אם אוביר כו' ומפרקינן התם בידו כו' ודאי יין סתם יותר מצוי למכור הוא מן הדקלים ואפילו הכי מסקינן התם לאו בידו. לפיכך נראה כמו שכתוב במקצת נסחי הלכות הרב ז"ל וכי אמרינן הכא דזבין ליה תרי דיקלי לאו חיובי מחייבינן ליה למזבן תרי דיקלי אלא יהבינן רשותא למזבן ליה תרי דיקלי קנה לה להאי ארעא ואף על גב דלית בה דיקלי על כרחך נראה מדבריו שעיקר המכר הוא השדה ומה שאמר ודיקלי אינו אלא כמתנה שאם יתן לו דקלים יקנה השדה ואם לאו לא יקנה ואפשר דלא בכל שני דברים אמרינן הכי אלא דוקא בדיקלי דכיון דאפשר דלא בעי להו וכי קאמר ודיקלי לצורך קרקע קאמר משום הכי מכר הקרקע תלוי בהו. כן פירש הרא"ה ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל. עד כאן לשונו.

חזינא אי דיקלא בישא הוא כל שכן הנך. האי בישא וטבא דאמרינן איכא מאן דפריש דליכא ביש מינה וליכא יפה מינה. ודחוק דאם כן קשיא בינוני אבינוני. אלא כל שנקרא מן הרעים שבאותה שדה כל שכן אותם שהן יפין ממנה ולא אותם שהם רעים ממנה ואם נקרא מן הטובים לדידיה הוא דשייר ואף על פי שיש שם טובים ממנו. הראב"ד ז"ל.
ובשיטה לא נודעה למי כתוב ונראה לי אם הוא בינוני כל שלמעלה ממנו לטיבותא שייר בהדיה מכל שכן ואינך לאו לא כמו שפירש רשב"ם ז"ל דיקלא טבא דטעון קבא דיקלא בישא דלא טעון קבא. עד כאן.

גופני ודקלי לבר מגופני. פירוש דכיון דגופני חשיב מדיקלי כדאמר ליה רב לאריסיה למחר אייתי לי מקורייהו משום דהוו מפסדי להו לגופני אלמא גופני חשיבי מאילני אזלינן בתר דעתיה דאמרינן כיון דשייר גופני הוא דשייר משום דחשיבי. הרא"ם ז"ל. וכבר דחה רשב"ם ז"ל פירוש זה.

כל שעולין לו בחבל הוי שיור. פירוש זה שהתנה ואמר לבר מאילני כל אילן שהוא גדול ואין עולין לו אלא בחבל הוא ששייר אבל אילנות קטנים שעולין להן בלא חבל לא הוי שיור אלא מזדבני בהדי ארעא דכיון דקטיני לא חשיבי ולא מקרי אילנות אלא כארעא דמיין. ודייני גולה אמרי כל שהעול כובשו לא הוי שיור כלומר כל אילן שהוא נמוך על הארץ כדי שיהא הבקר העובר תחתיו כובש האילן בעול שעל כתיפו לא הוי שיור הא קטן ולא חשיב וכי אתני אלא אתני אלא לשייר דבר שהוא חשוב באילנות אבל מה שאינו חשוב לא שייר ואם הוא גבוה מן הארץ בכדי שיהא הבקר עובר תחתיו ואין העול שעל כתפו מגיע אל האילן ואינו כובשו הוי שיור דהא אילן גדול הוא וחשוב וכיון דאתני ואמר לבר מאילנות לא מזדבן דודאי דהאי אילן הוא דאתני עלה משום דאילן חשוב הוא. הרא"ם ז"ל.


דף ע עמוד א עריכה


אלא פליגי הא דאמר רב כל שעולין לו בחבל הני מילי בדיקלי שדרכן לעלות להן בחבל הלכך כשהן נמוכים ואין צריכין לעלות להם בחבל לא הוי שיור והא דדייני גולה דאמרי כל שאין העול כובשו באילני שאין דרכם להגביה כל כך כדי שיעלו להם בחבל הלכך אם גבוהים בכדי שאין העול כובשו הוי שיור ואף על פי שעולין עליה שלא בחבל. הרא"ם ז"ל.
הכי גרסינן וכן הוא בפירושי רבינו חננאל ז"ל אלא לדמי הכי נמי לדמי וכתב הוא ז"ל שכך קבל מרבותיו ורבו מרבו דלהכי אמר לו חוץ מחרוב והסדן פלוני לשייר באותה שדה שמכר חלק אחד כמה ששוה אותו חרוב או אותו סדן וכן באומר חוץ משדה פלוני רואין אם נשאר בשדה שמכר תשעה קבין אחר שיסתלק ממנה שיעור דמי החרוב או השדה ששייר קנה ואם לאו לא קנה שאין פחות מתשעה קבין קרוי שדה. ור"ש ז"ל העביר עליה קולמוס ואמר דהכי גרסינן הא הוא דלא קני הא אחרים קני אלא לא קני הכי נמי לא קני. וטעמו של הרב ז"ל דאפילו הוי לשון מיותר ולטפויי מלתא קא אתי הא איכא למימר דלשייר לו דרך קאמר וכדתנן ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך ומה נעשה לגירסתן של גאונים ז"ל שגירסתם תורה שלימה היא וכן כל הספרים מסכימים עליה. ויש מפרשים דבעיין לרבנן היא דאמרי דאין צריך ליקח לו דרך ועל כן השמיטה הרי"ף ז"ל. ואינו מחוור בעיני דהא גבי הלכתא פסיקתא מייתי לה ומשמע דאליבא דהלכתא בעי לה ודבר המוכרע ממקומו הוא. על כן נראה לי דלא אמרו במתניתין אם אמר חוץ מאלו אין צריך ליקח לו דרך אלא במשייר כל החרובין והבורות והלכך כל שאין לפרושי יתור לישניה בשיורא קלילא ועוד במאי דשייך בגוף מאי דשייך מוקמינן הלכך לא שייר אלא דרך אבל הכא בדשייר חד מנייהו ואיכא אחריני וכדקאמרינן ההוא דלא קני הא שארא קני הלכך כיון דלא שייר בפירוש מכולהו אלא האי מימר אמרינן דודאי לאו לשייר דרך איכוין דאינך כולהו נמי דרך בעי שלא יפרח באויר ומאי שנא דשייר להאי ארעא ולא שייר לאחריני ולא חרוב טב מאינך הוא אלא ודאי לשייר במה שמכר דמיו של זה הוא ומתניתין נמי דכוותה שאם אמר חוץ מחרוב פלוני ויש שם אחרים שצריך לו דרך שייר דמיו באותה שדה. ולולי שיראה מדברי ר"ש ז"ל שאין לחרוב המורכב וסדן משקמה המשויירין דרך לדעת רבי עקיבא כמו שאין לבור ולדות ולשובך הייתי אומר שיש להם ומשוייר הוא להם ממילא ויש לי ללמד על זה מהא דאמר רב הונא מכר קרקע דשייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא אבל גבי אילנות דמכחשי בארעא שיורי שייר דאי לא אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל כלומר דאם לא שייר לפניו קרקע מצי למימר ליה לוקח עקור אילנך מעתה כמו שפירש רבינו יצחק ז"ל ולא שיכול לומר לו כן מן הדין אלא שיתרעם עליו בכך והלכך הוצרך לשייר לפניו קרקע ומדנחית לשיורא שייר קרקע גמור לפניו לכל צרכי האילן ואפילו תחתיהן וביניהם וחוצה להן וליטע אחרים במקומן וכיון דיש להם מלא אורה וסלו כל שכן דיש להם דרך דיותר נהנה דרך ממלא אורה וסלו כדמשמע לקמן בפרק המוכר את הספינה על הא דקתני קנה קרקע ובמה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הרי זה קנה תחתיהן וביניהן כמלא אורה וסלו ואתקיף עלה רבי אלעזר השתא דרך אין לו דהויא לה ארעא אחריתי מלא אורה וסלו יש לו אלמא כל היכא דיש לו מלא אורה וסלו כל שכן דיש לו דרך. ועוד שמעינן לה מדרבי זירא דאמר התם מדברי רבינו נלמוד שלשה הוא דאין לו דרך הא שנים יש לו דרך דאמר ליה בארעא דידך קיימי אלמא לרבנן אפילו מכר שני אילנות ושייר קרקע לפניו יש לו דרך אם כן כל שכן דמוכר קרקע ושייר אילנות לפניו דיש לו דרך שהרי מה שאין לו ללוקח שני אילנות יש לו למשייר שני אילנות ומשום דנחית לשיורא משייר כל מה שצריך להן ושיעור יניקתן ואם נפלו נוטע אחרים תחתיהן וכל זה משום דנחית לשיורא כל שכן דמה שיש ללוקח דהיינו דרך דיש לו למשייר אותם דאי לא מאי אהני ליה שיוריה אם לא יכנס לעובדן וללקט פירותיהן ושיור חרוב וסדן נמי שהוא ממילא ומשייר בפירוש שאר אילנות חד דינא כדמוכח לקמן דמקשינן לרב הונא ממתניתין דקתני רבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה ואי אמרת שיורי משייר מדנפשייהו קא ינקי אלמא שיורי החרוב דממילא ושיור מפורש דשאר אילנות חד דינא אית להו. ואם תאמר והא מתניתין היא דאין להם דרך דתנן בין כך ובין כך לא מכר לא מחיצת הקנים ולא חרוב המורכב ולא סדן השקמה ולא את הבור ולא את הגת ולא את השובך בין החריבין בין יבשין וצריך ליקח לו דרך אלמא אף להנך דמכחשי בארעא צריך ליקח לו דרך. לא היא דהאי צריך ליקח לו דרך לאו אכולהו קאי אלא אבור וגת ושובך דסליק מנייהו קאי ומשום דלא מכחשי בארעא וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכך כתב ז"ל וצריך המוכר לקנות דרך מן הלוקח כדי שילך בה עד אותו הבור או הגת או השובך שנשארו לו בשדה עד כאן. הנה שפרט אלו אלמא לאלו בלבד צריך ליקח לו הדרך הא לכל השאר לא דכל דאית ליה למיחש לשיורא משייר כל מה שצריך לו ואין לך דבר שצריך לשיורא כדרך שלא יפרח באויר ובהני לא פליגי רבי עקיבא ורבנן דמשויירין הן לזה כמו לזה ונחית לשיורא למה שהן צריכין לרבי עקיבא כמו לרבנן הואיל ומכחשי בארעא וכדרב הונא ולרבנן ודאי דרך יש להם אף לרבי עקיבא כן. ואינו במשמע שנאמר דרב הונא אמר סתם יש לו קרקע ואפילו לרבי עקיבא ונחלק אנחנו ביניהם ונאמר שלא על דרך אחד יש לו לרבי עקיבא כרבנן אלא לרבנן כל הצריך ואפילו דרך ולרבי עקיבא מלא אורה וסלו ולא דרך וזו אינה תורה. ועוד דאם דרך אין לו ואינו רשאי ליכנס שם ללקט פירותיו מלא אורה וסלו למה ליה. ותדע לך עוד דאי לא תימא הכי לרבי זירא דאמר לקמן בפרק המוכר את הספינה מדברי רבינו נלמוד שלשה הוא דאין לו דרך שנים יש לו דרך לא מתוקמא ליה מתניתין אלא בשלשה דהויא ארעא אחריתי הא באחד או בשנים אינו צריך ליקח לו דרך דלא הויא ארעא אחריתי ומתניתין סתמא קתני לא שנא חד ולא שנא שנים ושלשה אלא ודאי משמע לרבי זירא דצריך ליקח לו דרך ואין צריך דקתני במתניתין לאו אהנך דמכחשי בארעא ולא תימא דחרוב המורכב וסדן השקמה שאני דאפילו חד ארעא אחריתי היא דמאי שנא ואף על פי שראיתי כן לאחד מהחכמים שכן כתב וסמך בזה על ראיות שאין בהם ממש לפי דעתי ולפיכך איני כותבן. ופלוגתא היא בירושלמי דגרסינן התם אמר רבי יוחנן הקונה סדן של שקמה בתוך של חברו מחלוקת רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבנן רבנן סברי אין לו קרקע ורבי ישמעאל סבר יש לו קרקע ויחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד כדאמרינן לקמן בשלהי פרקין חרוב המורכב תורת אילן עליו דאלו אקדיש שני אילנות והוא יש לו קרקע ותורת קרקע עליו דלא מזדבן אגב ארעא. אמר רבי אמי עומר שיש בו סאתים תורת עומר עליו ותורת גדיש עליו תורת עומר עליו דשני עמרים שכחה בו והוא אינו שכחה תורת גדיש עליו דתנן עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה ואם כן הוה ליה למימר תורת אילן עליו דהיכא דאקדיש שני אילנות והוא יש לו קרקע ותורת קרקע עליו דאלו אקדיש חרוב אחד יש לו קרקע והשתא הוי דומיא ממש דאותה של עומר שתופס שני ההפכים בענין אחד שהיא השכחה. ואלו היה לו לחרוב אחד קרקע גם כן היה לו לתפוס שני ההפכים בענין אחד שהוא קניית הקרקע דקנה קרקע ואינו נמכר אגב קרקע אינו הפכים ממש. וסוף דבר מכל מה שכתבתי יראה לי לכאורה דשייר שני אילנות או אפילו אילן אחד וכן בשיור דממילא דחרוב המורכב וסדן השקמה ומחיצת הקנים דמכחשי בארעא לשיורא נחית בהו ושייר קרקע כדין שלשה אילנות ודרך אפילו לרבי עקיבא והיינו דרב הונא והלכך באומר חוץ מחרוב פלוני לא הוצרך לא משום דרך דממילא אית ליה ואלא אמר לו לדמי. ומיהו לפי פירושינו זה הא דאמרינן בחוץ משדה פלוני לאו בשדה שלפנים מזה שמכר ושאין לו דרך אלא על זה שמכר היא דההם ודאי אין לו דרך ממולא ולשייר לו דרך קאמר וכדברי רבי עקיבא בבור אלא חוץ משדה שיש לו במקום אחר שיש מצד אחר קאמר כן נראה לי. אבל מה אעשה ומדברי רבינו שמואל ז"ל אין נראה כן. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: יש מפרשים דבעיין לרבנן ומשום הכי מסקינן לדמי הא לרבי עקיבא אהני לשייר לו דרך ולפיכך השמיטה הריא"ף ז"ל מן ההלכות. ואינו מחוור בעיני דאי למתניתין מדמינן לה אפילו לרבנן לא מהני שיוריה לדמי דהא תנן ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך ולמאן מודה לרבנן דאיהו בר פלוגתייהו אלמא דבזמן שאמר לו חוץ מאלו רבי עקיבא ורבנן שוין הן וכי היכי דלרבי עקיבא לא מהני שיוריה לדמי דהא איצטריך ליה לדרך הכי נמי לרבנן דאף על גב דלדידהו לא אצטריך ליה דרך לא אהני שיוריה למידי אלא לפרושי מלתא וכמו שפירש רשב"ם ז"ל ואי לאו הכי לא שייך מודה ואם כן למאן מסקינן הכא לדמי לא לרבי עקיבא ולא לרבנן. ועוד דהא גבי הלכתא פסיקתא מייתי ליה. ונראה שזה טעמו של רשב"ם ז"ל שמחק גירסא זו. אבל אם באנו לקיים אותה צריכים אנו לדברי האומרים דליכא למימר הכא דלדרך נתכוון מאי שנא האי מאידך הרי כולן צריכין דרך ולפיכך אנו אומרים דלשייר בשדה בשיעור דמי נתכוון וכך פירשו הרשב"א והרא"ה ז"ל. עד כאן לשונו.
הראב"ד ז"ל כתב גם כן וגריס כגירסת רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו: חוץ מחרוב פלרני. פירוש שדי מכורה לך והיו בו חרובין מורכבים ואמר לו חוץ מחרוב פלוני מורכב מי אמרינן מדלא שייריה אלא היאך הא שאר חרובין מורכבין זבין ליה או דילמא שאר חרובין נמי לא קני דכיון דחרוב המורכב בסתמא לא מזדבין מכלל לאו אי אתה שומע הן דבפלוני פי' אחר למכירתו. אמר ליה לא קנה תדע דאלו אמר ליה שדי מכורה לך חוץ משדה פלוני כו' והא שדי אמר ליה אלא מאי אית לך למימר האי לישנא יתירה דאמר ליה דלא הוה צריך לדמי הוא דקאמר פירוש שאפילו באותה שדה שמכר לו שייר דמי אותה שדה פלוני וכמו שאמר לו חוץ מדמי שדה פלוני הכי נמי בחרוב המורכב כשאמר לו שדי מכורה לך חוץ מחרוב מורכב פלוני בשדה עצמו שייר דמי אותו חרוב המורכב. עד כאן לשונו וכן גריס ופירש הרא"ם ז"ל.

ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי. איכא למידק אם כן אף במרדה בשטר שכתבו לא יהא צריך לקיימו כיון דלא אמרינן מגו במקום חזקה דשטרך בידי מאי בעי. יש לומר דאין הכי נמי דלמאי דאיבעי ליה לרב עמרם השתא הכי נמי דמספקא ליה התם ודלמא הלכה כרבי שמעון בן גמליאל דאמר דאין צריך לקיימו. ואי נמי יש לומר דשאני התם דמאן קא משוי שטרא האי הא קאמר פריעא הוא אבל הכא שטרא מעליא הוא דילמא אפילו במקום מגו אמרינן ליה שטרך בידי מה בעי דאנן סהדי דלא שבק ליה אלא פרעיה ומגו במקום עדים לא אמרינן א"ל ואי אמר ליה נאנסו מצי אמר לו שטרך בידי מאי בעי. תמיהא לי מאי קא קשיא ליה תו לרב עמרם דהא איהו מעיקרא לא בעא מיניה אלא אי אמרינן מגו כי האי ונאמן או לא משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי ואהדר ליה דנאמן משום מגו ואם כן מאי קא קשיא מעתה. ועוד רב כהנא מאי חדית ליה השתא דאמר ליה ואי אמר ליה נאנסו מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי היינו דאהדר ליה מעיקרא. ונראה לי דרב עמרם דינא וטעמא קא בעא מיניה וכי אהדר ליה רב כהנא דנאמן. אכתי בעי דטעמא מאי ואהדר ליה הגע עצמך אלו אמר ליה נאנסו זה כמה מי מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי ואמאי לא אמרת לי עד השתא ולא שקלתיה לשטרך מההיא שעתא אלא מאי אית לך למימר דילמא לא אזדמין ליה עד השתא ונאמן הכי נמי נאמן בההוא מגו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
ואין זו קושיא אצלי דהוה סבירא ליה לרב עמרם כיון דפשט ליה רב חסדא מהימן ולא אדכר ליה מגו כלל ולא אמר ליה נמי מהימן ובשבועה משמע דכי פשט ליה מהימן בלא שבועה קאמר משום דלא אמרינן שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שאין אדם יכול להשמט ממנו בטענת נאנסו ושאינו גובה מן הלקוחות אין אדם מקפיד עליו והיינו דפשט ליה דמהימן ולגמרי ומשמע אפילו בלא שבועה ומשום הכי קשה ליה אמאי ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי שאף על פי כן אין אדם עשוי להניח שטרו ביד אחרים ולפיכך פירש לו רב חסדא דמשום מגו היא דקאמר ומאי מהימן מהימן ובשבועה. הר"ן ז"ל. וכן פירשו בתוספות.


דף ע עמוד ב עריכה


אמר ליה מאי נאמן נאמן ובשבועה. הקשה רבינו חננאל ז"ל וכן רבינו שמואל ז"ל מהא דאמרינן בריש פרק כל הנשבעין דשבועת השומרים דחייב רחמנא היינו כשהפקיד אצלו בשטר דאין כאן משום מגו ואמרינן התם מכלל דסבירא ליה דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר. ותירצו הם ז"ל דחיאתה בעלמא הוא והכא עיקר. ואין דרכם מחוור כאן כלל דהתם הוא דאמרינן גבי שכיר לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כי אמר שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן ואמר רמי בר חמא כמה מעללא האי שמעתתא ועלה אמר רבא מאי מעליותא דאם כן דאמרינן מגו כי האי שבועת השומרים שחייב רחמנא היכי משכחת לה מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם כי אמר נאנסו נאמן הכא במאי עסקינן כשהפקיד אצלו בעדים בעדים נמי מגו דאי בעי אמר החזרתי ואוקמה כשהפקיד אצלו בשטר וקסברי דהמפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בשטר כלומר וכיון שכן תו אינו נאמן לומר נאנסו ולפטור עצמו משבועה במגו דהשתא ליכא מגו ולולי שפטרתו התורה בשבועה ואף על פי שאין לו משום מגו אף בטענת החזרתי פטור מן התשלומין במגו דנאנסו ובשבועה. הנה שזה מגלה על זה וישנן לשניהם כי לולי שהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר היה פטור בלא שבועה כי אמר נאנסו מגו דהחזרתי אבל עכשיו שאמרו שצריך להחזיר לו בשטר אף בטענת החזרתי אינו נאמן בלא שבועה. והדר גילה דין שבועת השומרים שנאמן לומר נאנסו אף כשהפקיד אצלו בשטר לאומר נמי החזרתי שהוא נאמן בשבועה משום מגו. לימא בפלוגתא דתנן שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולה ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה. וקשיא לי והיאך אפשר לומר דטעמא דדייני גולה משום דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי והא אכתי איכא מחצה מלוה דחייבין לפרוע ושמא עלה נשאר השטר. ולא היא דאם כן מכל מקום היה לו לכתוב שובר ותדע דאי לא תימא הכי לעולם לא אשכחינן דוכתא דלא מצי למימר הכי דאתי לאיערומי ולומר דינר אני חייב ועל אותה דינר נשאר וכדאמרינן דילמא אפשיטי דספרא זייר ליה. ואם תאמר אכתי לדייני גולה אף על פי דלא טענינן להו טענת חזרה משום דלא מצי אבוהון למטען ולא טענינן להו מאי דלא מצי טעין אבוהון נטעון להו שמא נאנסו כדמצי טעין אבוהון דאטו דייני גולה לית להו טוענין ליורש. ושמעתי שהאונס אינו מצוי ונהי דאלו טעין ברי מקבלין מיניה שהתורה האמינתו אבל אנן לא טענינן להו. אבל הראב"ד ז"ל כתב דיש אומרים דהכא ביתומים גדולים עסקינן וטוענין אבינו צוה שהחזיר הפקדון ולפיכך אמרו דייני גולה דאינן נאמנים שאפילו הוא שאמר אין מקבלים ממנו משום דשטרא בידיה מאי בעי ואין טוענין בשבילם שמא נאנסו שהרי הם מודים בשם אביהם שלא נאנסו אבל בעלמא שלא טענו הם כלום היינו טוענים בשבילם. ודחינן לא דכולי עלמא לא מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי אילו טען האב בעצמו אבל הם אינם נאמנים דאם איתא דפרעיה מימר הוא אמר כלומר בשעת פטירתו בפני עדים. ודייני ארץ ישראל סברי דנאמנים דהאי דלא אמר בפני עדים אימא מלאך המות הוא דאנסיה. והראשון ששמעתי נראה לי עיקר דהכא היוצא על היתומים סתם אמרו בין גדולים בין קטנים ואלו היה בדין דוקא בגדולים ובטוענין ברי לא היו אומרים סתם. הרשב"א ז"ל.

אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר למה גובה כולו נטען להו ליתמי וכו'. ותירצו בתוספות דנאנסו קלא אית ליה ומילתא דלא שכיח הוא ונהי דכי אמר אבוהון דנאמן ליתמי לא טענינן להו. וכן דעת הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל. ונפקא מינה שאם יש עדים שהודה בשעת מיתה שלא החזיר זה הממון גובה המלוה כולו אפילו למאי דקיימא לן נשבע וגובה מחצה ולא טענינן להו דילמא נאנסו. ואין כן דעת הריא"ף ז"ל שהוא הביא הא שמעתא בפרק המקבל אמר רבא הלכתא נשבע וגובה מחצה שהוא בתורת מלוה אבל בפלגא שהוא בתורת פקדון חיישינן שמא נאנסו אי נמי דילמא פרעיה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל דטענינן להו ליתמי נאנסו. וכי תימא אם כן הדרא קושיין לדוכתא. יש לומר דהכי דייקינן ודאי הכא ביתומים גדולים הבאים בטענת עצמן עסקינן כלומר שטוענין החזירו אבינו לך דאי לא נטעון להו נאנסו ועל כן נשבע וגובה מחצה אטו לית להו לדייני גולה טוענין ליורש אלא ודאי בבאין בטענת חזרה עסקינן וטעמייהו דדייני גולה משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי. וכן כתב הראב"ד ז"ל. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אי דלא טעני יתמי ולא מידי הכי נמי דטענינן להו והכא כגון דטעני יתמי ואמרי אמר לן אבא החזרתים לך דהשתא ודאי הא הם אומרים דלא נאנסו מאי אית לך למימר שיהא נאמן בהחזרה משום מגו או לא מר סבר אמרינן ביה מגו ואינו גובה אלא מחצה ומר סבר לא אמרינן ביה מגו וגובה כולו ודחינן לא דכולי עלמא לא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי ואי דקא טעין איהו החזרתי לך נאמן דהכא בהא קמיפלגי מאן דאמר גובה כולו סבר אם איתא דפרעיה בעדים הוה אמר ואתון דאמריתו משקריתו מיהו בחובה דידהו מהימנינן ליה דאתון קאמריתו דלא נאנסו ובחזרה לא מהימניתו מדלא אמר בעדים. עד כאן לשונו.


דף עא עמוד א עריכה


אמר רב הונא אף על גב דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו קרקע. ולאו דוקא שנים אלא הוא הדין לאחד דהא טעמא דקאמר אפילו בחד נמי שייך. ויש מקשים מאי אף על גב דאדרבה היא הנותנת דמאי טעמא אמור רבנן בקונה שני אילנות שאין להם קרקע משום דמוכר בעין רעה הוא מוכר ומינה למוכר קרקע ומשייר שני אילנות דבעין רעה מוכר ומשייר במה שמכר קרקע ליניקת האילנות דהא אפילו גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא אמור רבנן דאין צריך ליקח לו דרך. ותדע לך עוד דכי אקשינן עלה דרב הונא מדרבי שמעון ואמרינן רב הונא דאמר כרבנן הדר אקשיה רב הונא כרבנן פשיטא אם כן מאי אף על גב דקאמר. ויש מתרצים דהן שני אילנות ושלשה אילנות אם קנה קרקע אם לאו אינו תלוי בעין רעה ובעין יפה אלא אם הקרקע טפלה להן ונקרא שדה אילן או לאו ואמור רבנן דשלשה הן שגוררין את הקרקע להיותו טפלה להן אבל שנים לא ואפילו הכי לגבי דידיה אית להו קרקע דמשום דלא לימא ליה לוקח עקור אילנך אנן סהדי דרמי אנפשיה ונחית לשיורא ולא תימא דוקא לרבנן דאמרי דמוכר בעין יפה מוכר בעלמא אלא אפילו רבי עקיבא דאית ליה בעלמא מוכר בעין יפה מוכר הכא מודה דנחית לשיורא משום דמכחשי בארעא וזה נכון. ועוד נראה לי דהא דאמר רב הונא אף על גב דאמור רבנן הכי קאמר אף על גב דתנן הקונה שני אילנות בתוך של חברו הרי זה לא קנה קרקע דמתניתין היא בפרק הספינה וההיא אפילו רבי עקיבא היא וכדכתבינן בפרק חזקת בשמעתא דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע ומשום דמתניתין אפילו רבי עקיבא היא אלא דלא מיפרשא בהדיא מאן תני לה אמר הכין אף על גב דלא מפרש ואזיל דכולי עלמא מודה בה ואפילו רבי עקיבא. וכי אקשינן עליה דרב הונא מדרבי שמעון ואתי למימר דרב הונא כרבנן משבשי כל האי לישנא ונימא דלא הכי אמר רב הונא אלא הכי קאמר לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר מכר קרקע ושייר שני אילנות יש לו קרקע כי היכי דמשבשי ליה ואמרינן דלאו אפילו לרבי עקיבא קאמר. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ואין זו קושיא אצלי דהאי אף על גב אסוף מילתיה דקאמר ואפילו לרבי עקיבא קאי והכי קאמר אף על גב דלרבנן משום עין רעה של מוכר לא קנה לוקח קרקע והוה לן למימר משום האי טעמא דמשום עין יפה לרבי עקיבא מכר שדה ושייר שני אילנות דלא שייר קרקע דכשם שאין לו ללוקח קרקע משום עין רעה דמוכר לרבנן כך ראוי שלא יהא קרקע למשייר מפני שמכר בעין יפה אליבא דרבי עקיבא ואף על פי כן לא אמרינן הכי אלא אפילו לרבי עקיבא יש לו קרקע. כן נראה לי על דרך פירושו של רשב"ם ז"ל שאמר דכי אמרינן קונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע דדוקא אליבא דרבנן ומשום עין רעה אבל לרבי עקיבא קנה. אבל לדעת אחרים שאומרים דכי אמרינן לא קנה קרקע לאו משום עין רעה אלא אפילו לרבי עקיבא לא קנה וכמו שכתבתי בסמוך בסייעתא דשמיא צריכין אנו לפרש דהכי קאמר אף על גב דאמור רבנן דקונה שני אילנות לא קנה קרקע ומשום דדוקא שלשה אילנות הוא שגוררים את הקרקע כו'. עד כאן.
והראב"ד ז"ל כתב דאי משום דרבי עקיבא קאמר לא הוה ליה למימר הכי אלא הכי איבעי ליה למימר אף על גב דאמר רבי עקיבא המוכר שני אילנות יש להם קרקע אבל אם שייר אותם לפניו יש להם קרקע דלא הוי דינייהו כדין בור ודות שיש חלוק בין מוכר למשייר. ולעיקר קושיין יש לתרץ משום דאיכא למימר שלשה אילנות דיש להם קרקע ואפילו לרבנן בין במוכר בין במשייר ולא אזלינן בהו לא לעין יפה ולא לעין רעה ולשני אילנות אין להם קרקע וטעמא דמלתא משום דשלשה אילנות בטלה ארעא לגבייהו דשדה אילן מיקרי אבל שני אילנות לאו שדה אילן מיקרי והאי אילנות אמר ליה שדה לא אמר ליה מיהו כי משייר להו קמיה אף על גב דאמר אילנות אני משייר לפני ולא אמר שדה אפילו הכי יש להם קרקע ולא תימא אליבא דרבנן בלחוד דאית להו עין רעה בשאר מילי אף על גב דאיתנייהו באמצע המכר דשם קרקע יש להם בבור ודות והדומין להם וכל שכן באילנות דשמא אחרינא נינהו אלא אפילו לרבי עקיבא דאית ליה עין יפה אפילו באילנות דתרי שמות נינהו הני מילי במוכר אבל במשייר אית להו ארעא. עד כאן לשונו.

אמר רב הונא אף על גב דאמור כו'. קשיא לן טובא מאי שנא גבי בור ודות דכי מכר קרקע ושייר בור ודות לפניו לא שייר לעצמו דרך וכי מכר בור ודות ושייר קרקע לפניו מכר להם דרך וגבי שני אילנות אמרינן בהיפך. ומסתברא לי דמלתא דתליא וטפלה מהשתא בההוא מידי דזבין ליה ודאי יפה כח הלוקח משום דמוכר בעין יפה מוכר כגון דרך דצריך וטפל לבור וכן נמי טפל לקרקע דקשה לו משום דוושא אבל שני אילנות כיון דלא חשיבי שדה האילן אין קרקע טפלה להם והא מלתא לא תליא לא בעין יפה ולא בעין רעה כלל אלא אדרבה ראוי ליפות כחו של מוכר בזה מפני שיש לו לשייר ההוא מידי דמשייר בקיומו לעולם ואם מת יטע אחר במקומו כמו שהיה ברשותו קודם שמכרו ואם כן אפילו לאילן אחד קרקע טפלה לו לגבי דידיה כדי שלא יאמר לו לוקח כשימות האילן עקור אילנך שקול וזיל מה שאין כן בלוקח כיון שאין קרקע טפלה לו השתא לא אמרינן דזבין לו מידי אחריני משום מוכר בעין יפה ושוב ראיתי לדברי רשב"ם ז"ל שמטין כן. עד כאן משטה לא נודע שם מחברה.


דף עא עמוד ב עריכה


הא דאמרינן דאי לא אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל. פירשו משם רבינו יצחק ז"ל הידוע בכל התוספות דאי לא אמר לו עקור אילנך מעתה קאמר דאף על גב דהקונה שני אילנות בתוך של חברו אין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך מעתה אלא עומדים שם עד שיבשו הני מילי גבי לוקח שני אילנות דכולי עלמא לא שדו זוזי בכדי אבל משייר שני אילנות סבור הלוקח דכל שקבל מעות ומכר לו הקרקע לא שייר קרקע לאילנות אלא לקוצצן לעצים שיירן ואמר לו עקור מעתה ואפילו שמן הדין יש לו לשיירן כל ימי העץ אפילו הכי כל היכי דלא ניתו לאינצויי ולא תיהוי ליה ללוקח תרעומת עילויה אנן סהדי דנחית לשיורא ושייר כל הצריך לאילנות. כן נראה לי לפרש לפי דברי רבינו יצחק ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ורשב"ם ז"ל פירש עקור אילנך לכשיבשו. דהלשון דחוק לפירושו דאי לא תימא הכי שלא יוכל ליטע אחר במקומו כשיבש אם כן יאמר לו כשיבש עקור אילנך ודאי כן יאמר לו והכי הוה ליה למימר שיורי שייריה ליטע אחר במקומו לפי שאינו רוצה להסתלק לגמרי מן הקרקע ולא דמי לבור ודות שאינו מסתלק שלעולם הבור ודות קיים אבל האילן סופו להתייבש ועוד לפי פירושו לא נתן טעם אלא שיוכל ליטע אחר במקומו אבל מה שיש לו קרקע לזרוע סביב האילנות בזה לא פירש לו ועכשיו מיירי אם יש לו קרקע לזרוע סביב האילן מדפריך לקמן פשיטא ומשני דאי נפל כו' וכי תימא דשמעינן זה מכלל זה מדאית ליה קרקע ליטע אחר במקומו הכי נמי אית ליה לזרוע סביב אם כן פשיטא לן טפי דאית ליה קרקע ליטע אחר במקומו מדאית ליה לזרוע סביב ולקמן לא משמע הכי דפריך אי כרבנן פשיטא פירוש שיש לו קרקע לזרוע סביב האילן ומשני נפקא מינה דאי נפל הדר שתיל להו. ועוד קשה מאי שנא במוכר קרקע ושייר אילן שייר לו קרקע ושייר בור ודות לא שייר לו דרך לרבי עקיבא ולוקח הוי איפכא קנה שנים לא קנה קרקע כו'. לכן נראה לפרש כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

ואי סלקא דעתך שיורי שייר אמאי מדנפשייהו קא ינקי. פירוש אי אמרת בשלמא דלא שייר ארעא אתי שפיר דאף על גב דמדינא מצי לשיורי אילנות גביה כל זמן שיתקיימו וכדאמרינן בהדיוט אפילו הכי כיון שאין לו קרקע ולכשימותו יחזור הקרקע להקדש מחזי כאלו ינקי משדה הקדש ומשום הכי ודאי יהיב אדעתיה לאקדושינהו עם הקרקע אלא אי אמרת דמשייר ארעא מדנפשייהו קא ינקי דאף על גב דנהי דשייר ארעא מכל מקום לא שייר אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו ואינהו ינקי טפי דאינהו עד שש עשרה אמה אבל הא לא קשיא דכיון שיש להם קרקע ליכא משום מראית העין דכשדה אחר דמיא ומדינא נמי ליכא איסורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ ואם כן למה ישנן בכלל הקדש. הר"ן ז"ל.

ואי סלקא דעתך שיורי משייר כו'. תימא לר"י ולרבינו תם דמכל מקום לאו מדנפשייהו ינקי כו' ככתוב בתוספות. אי נמי כשהוא מוכר לאחרים לא קנה הלוקח אלא תחתיהן וחוצה להן כו'. אי נמי כיון שתחתיהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו אינו קדוש בשביל יניקה מועטת שיונקת חוצה להם לא הוה ליה למימר דקדשי והכי צריכין למימר גבי חיצת הקנים דלא קדשי מהאי טעמא דינקי משל הקדש משום דעיקר יניקתם בקרקע שתחתיהן ואין יונקים לחוץ אלא יניקה מועטת. ומיהו איכא למימר דשמא הקדיש הקנים החיצונים אבל הפנימיים דלא ינקי משל הקדש כלל לא הקדיש. תוספי הרא"ש ז"ל.

אלא רבי שמעון דאמר כרבי עקיבא ורב הונא דאמר כרבנן. קשיא כי אמרינן רבי שמעון כרבי עקיבא מאי היא הא מכל מקום לכולי עלמא יניקתן משויירת היא למוכר כל ימי העץ וכמו שכתבתי למעלה ואם כן אכתי קשיא לרבי שמעון והא מדנפשייהו קא ינקי. ואי אפשר לומר דלרבי עקיבא דאמר בעין יפה מוכר חרוב המורכב וסדן השקמה שאינם נכנסים בכלל מכר השדה משויירים הן לעצים וצריך הוא לקוצצן כדי שלא יהי יונקין משדה הלוקח דאם כן מאי צריך ליקח לו דרך דקתני אם קוצצן דרך למה להו ולפיכך כל שהמקדיש את השדה כולו בפירוש ואי נמי בסתם אי אפשר לו לשייר אילנות לפניו מפני שהן יונקים משדה הקדש ואי אפשר להיות השדה מוקדש ושיהיה אילנות של הדיוט יונקין ממנו דבשלמא אלו היה משייר קרקע של הדיוט הוא דקא משייר גוף הקרקע אבל זה אי אפשר לו לשייר יניקה בשדה הקדש ואף על גב דקיימא לן דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ואפילו לרבי עקיבא וכדקיימא לן במוכר דיקלי ושייר פירות לעצמו משייר דקל לפירותיו כדאמרינן בפרק מי שמת וכדאמרינן נמי לעיל בריש פרקין מקום מעשר שיורי שייר והכא נמי הרי הוא כמשייר מקום יניקת האילנות אפילו הכי אי אפשר בשדה הקדש שגוף הקרקע מוקדש הוא ושייר מקום היניקה אינו אלא כדי שיהא גוף לפירות וכן בדקל לאחר ופירותיו לעצמו וכן במוכר דקל לפירותיו. ותדע דהא אם מכר דקל לפירות שנה אפילו תוך זמנו אם מכרוהו הבעלים מכור וכמו ששנינו בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכרן הבן מכורין לכשימות האב. ולפיכך אמר רבי שמעון שהמקדיש את השדה אי אפשר לו שלא להקדיש חרוב המורכב וסדן השקמה וכן כל היונקין מן השדה למאן דאית ליה דלרבי עקיבא לא שייר מקום האילן ממש כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.


דף עב עמוד א עריכה


הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם. פירוש משום דשרשים נגעו בהדדי והויא להאי שדה אילן וכי אקדשינהו לאילנות אקדשיה לקרקע הלכך כי פדה להו בתורת קרקע הוא דפדה להו. פחות מכאן. פירוש דכיון דמקרבי גבי הדדי לא קיימי וכיון דלא קיימי לית להו זכייה בקרקע וכי אקדשינהו לא מקדשא ארעא אמטו להכי יותר מכאן נמי לא הקדיש דכיון דמרחקי לא מקדשא ארעא בהדייהו. הרא"ם ז"ל.

אלא רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו כו'. כתב הר"ז הלוי ז"ל וכיון דקם ליה האי תירוצא קמה לה שמעתתא דרב הונא כדמעיקרא ואפילו לרבי עקיבא ואי נפול לא הדר שתיל להו עד כאן. ואינו מחוור מעיקרא נמי הוה שמיעא לן מדרב הונא דאי נפול הדר שתיל להו. ותדע דהא אמרינן דלית ליה ללוקח שני אילנות אית ליה למשייר ואלו לוקח הא מצי לקיימן עד שיבשו ואין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך וזיל מעתה אלא למאי אמר רב הונא דאית ליה למשייר אילנות טפי מלוקח דאלו התם אם מתו לא יטע אחרים במקומם ובמשייר רשאי ליטע אחרים במקומם. וכן כתב ר"ש ז"ל. ואף על גב דאמרינן רב הונא כרבנן פשיטא ופרקינן הא קמשמע לן דאי נפיל הדר שתיל להו לאו למימרא דעד השתא לא שמעינן ממימריה הכי אלא מאן דאקשי הכי הוה מסיק אדעתיה דעיקר חדושיה דרב הונא אינו אלא הא דקאמר דאפילו רבי עקיבא מודה בה ואמרינן דרב הונא כרבנן ולא אתא לאשמועינן אלא הא דכי נפל הדר נטע להו ואף על גב דלגבי בור ודות אי נפיל בענין שאינו יכול להחזירן אבד את הדרך וכן עיקר. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו דאלו לוקח שני אילנות אין לו קרקע כלל אלא לימי העץ ולכשיבשו עוקרן וקרקע חוזר לבעלים ואלו מוכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואם מתו לא יטע אחרים במקומן אלא שמקומן שלו למשטח בה פירי. ומכל מקום הראשון נראה עיקר דכל שיש לו קרקע יכול ליטע בו אילנותיו מתקנת יהושע. הרשב"א ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: אלא רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו. פירוש והשתא דאתית להכי דקושיא מפרקא דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא דרב הונא לאו לרבנן בלחוד אמרה אלא אפילו כרבי עקיבא וקיימא לן כוותיה וכן פסק הריא"ף ז"ל. ואם תאמר דהכא משמע דפחות ממטע עשרה לבית סאה לא קנה קרקע משום דמקורבין נינהו ויותר ממטע עשרה לבית סאה לא קנה משום דמרוחקין נינהו ולא משכחת לה שיהא קרקע טפלה להם אלא כי האי שיעורא בלחוד דהיינו בנוטע עשרה לבית סאה מצומצמות וקשה דאלו לקמן בפרק הספינה איפסיקא הלכתא בהדיא מארבע אמות עד שש עשרה כלומר דפחות מארבע אמות כיון דרצופין נינהו ולעקור קיימי אין להם קרקע ויותר משש עשרה נמי כיון דמפוזרין נינהו אין להם קרקע אבל מארבע אמות ועד שש עשרה יש להם קרקע כו' ככתוב למעלה בפרק חזקה הבתים תוספות (דף ל"ו ע"ב) ובחידושי הר"י בעליות ז"ל כמו שכתוב הכל למעלה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר כו'. לעולם רבי שמעון כרבנן סבירא ליה במוכר ובמקדיש פליג עלייהו רבנן במוכר קרקע ושייר אילנות לפניו אמרי דיש לו קרקע או משום דמוכר בעין רעה מוכר או אפילו לרבי עקיבא נמי משום דמסתפי דלא לימא ליה עקור אילנך כדאמרינן מעיקרא. והאי דאמר רבי שמעון הואיל וינקי משדה הקדש לדבריהם דרבנן קאמר דאמרי מקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר בארעא מידי אף על גב דבמכר כהאי גוונא שייר הלכך איבעי להו למימר דחרוב המורכב וסדן השקמה נמי הקדיש הואיל ויונקין משדה הקדש (אע"ג דשובך למה) ולדידיה אפילו חרוב המורכב כו' נמי לא הקדיש ושייר להו ארעא ורב הונא לא הדר בהא דאפילו לרבי עקיבא נמי אם שייר שני אילנות לפניו יש להם קרקע משום ההוא טעמא דפריש לעיל ובפרק זה נמי איתא להאי טעמא וכן הלכתא. ונראה לי דהאי דאמר רבי שמעון לדידי דכי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא לאו כמלא אורה וסלו בלחוד אמר לענין מקדיש דהא קפיד על יניקתן ואם כן שש עשרה אמה צריך להם דהיינו שיעור יניקתן. עד כאן לשונו.
נקטינן השתא דלגבי שלשה אילנות לעולם אית להו קרקע בין מכר אילנות ושייר קרקע לפניו בין מכר קרקע ושייר אילנות לפניו בין למאן דאמר בעין יפה מוכר בין למאן דאמר בעין רעה מוכר וכי פליגי רבנן דרבי עקיבא הני מילי גבי שני אילנות דסתם שני אילנות לית להו זכייה בקרקע הלכך מאן דיהיב להו קרקע לאו משום דקרקע דבעל אילנות נינהו תדע דהא אי נפלי לא הדר ונטע להו אלא משום עין יפה ועין רעה הוא דומיא דבור ודות דהאי דיהבינן להו דרך משום עין יפה ועין רעה הוא דיהבינן להו ולא משום דגוף הדרך קנוי עם הבור ועם הדות תדע דהא אי משתקיל להו הני בור ודות לא משתייר להו דרך. אבל גבי שלשה אילנות כיון דשלשה נינהו אית להו זכייה בקרקע גופיה וכאלו הקרקע גופיה זבין בהדי אילנות. אי נמי שייר לנפשיה בהדייהו והוה ליה כקרקע הבור עצמו דכולי עלמא דבעל הבור והדות הוא. והלכתא כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר הלכך מכר אילנות ושייר לפניו קרקע יש לו קרקע מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו נמי קרקע ואף על גב דבעין יפה מוכר אי לא משייר קרקע מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל. ונקטינן נמי השתא דהא דאמרינן מוכר בעין יעה מוכר הני מילי לשיורא המוכר זכותא בההוא מידי דזבין אי נמי למהוי ליה ללוקח זכותא בההוא מידי דשייר המוכר לנפשיה דומיא דדרך גבי בור ודות אי נמי קרקע גבי אילנות אבל לעיולי בכלל זביני מידי דלא זבין ליה בהדיא ליכא למימר לא מוכר בעין יפה מוכר ולא בעין רעה מוכר אלא עד דמפרש ביה לוקח בהדיא כמו חרוב המורכב ומאי דדמי להו ואי לאו מידי דחשיב באנפי נפשיה הוא כמו שאר אילנות ומאי דדמי להו עיילי בכלל זביני כדאמרינן לעיל אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דמזבין ליה ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך תאנין ודקלין ואילנין ואף על גב דכי לא כתב ליה הכי קני אפילו הכי שופרא דשטרא הוא. הרא"פ ז"ל.
סליק פרק רביעי
פרק חמישי


דף עב עמוד ב עריכה


אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_בתרא/פרק_ד&oldid=1404421"