בבא בתרא ע ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
סוף סוף כי אמר ליה נאנסו לאו שבועה בעי ה"נ מאי נאמן אנאמן בשבועה לימא בפלוגתא דהני תנאי דתניא שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי נשבע וגובה כולו ודייני א"י אמרי בנשבע וגובה מחצה ודכולי עלמא אית להו דנהרדעי דאמרי נהרדעי גהאי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי ומר סבר לא אמרי לא דכולי עלמא אית להו דרב חסדא והכא בהא קמיפלגי דמר סבר אם איתא דפרעיה מימר הוה אמר ומר סבר אימור מלאך המות הוא דאנסיה שלח רב הונא בר אבין המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר לו החזרתיו לך נאמן ושטר כיס היוצא על היתומין נשבע וגובה כולו תרתי שאני התם דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר רבא אמר הלכתא נשבע וגובה מחצה אמר מר זוטרא הלכתא כדייני גולה א"ל רבינא למר זוטרא הא אמר רבא נשבע וגובה מחצה אמר ליה אנן דדייני גולה
רשב"ם
עריכהלאו שבועה בעי - בתמיה והשתא אמרת נאמן בלא שבועה וע"י מיגו לא מצית למיפטריה משבועה ע"י טענתו לקיימה בלא שבועה כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם:
לימא בפלוגתא - הא דרב חסדא:
שטר כיס היוצא על היתומים - ראובן שנתן מעות לשמעון למחצית שכר וכתב לו שטר כמה הפקיד לו ומת שמעון והוציא ראובן אותו שטר על היתומים לתבוע מהם פקדונו והיתומים טוענין שמא אבינו החזירו לך א"נ טענת ברי טענו ואילו היה מלוה בעלמא שהלוה ראובן לשמעון ומת שמעון כולי עלמא מודו דנשבע ראובן וגובה כל השטר מן היתומים דלית לאבוהון שום טענה גבי מלוה ולא מצי טעין נאנסו אלא היה נשבע שלא התקבל מן הלוה כלום וכגון שהיה טוענו הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך כדאמרינן בשבועות (דף מא.) וגבי יתמי דידיה דלא ידעי למיטען טענינן להו ונשבע וגובה חובו וכו' אבל השתא דלא הוי כולו מלוה אלא פלגא מלוה ופלגא פקדון כדין כל מעות הנתונות למחצית שכר כדמפרש ואזיל הוא דפליגי דייני גולה דהיינו שמואל וקרנא ודייני א"י דהיינו ר' אמי ור' אסי בפ"ק דסנהדרין (דף יז: ע"ש): נראה בעיני דה"ג ודכ"ע אית להו דנהרדעי וכ"פ רבינו חננאל ולא גרס סברוה דמסקנא נמי הכי ס"ל:
דאמרי נהרדעי - בבבא מציעא בפרק המקבל האי עיסקא דיהיב איניש לחבריה למחצית שכר פלגא הוי מלוה להתחייב באחריות המקבל דהיינו אותו חצי שנוטל ממנו הריוח ופלגא הוי פקדון גביה ואינו חייב באחריותו דהך פלגא דקשקיל ממנה מפקיד רווחא והתם מפרש טעמא עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה דאיכא קצת אחריות על זה וקצת על זה ואם נגנב או אבד הכל אין האחד מפסיד הכל אלא בין שניהן והלכך כיון דסתמא דמילתא כן הוא דפלגא הוי מלוה גביה צריך הנותן לקבל עליו תרי תילתי בהפסד הואיל ושקיל פלגא באגר כי היכי דלא להוי רבית מאי דטרח מקבל בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה שהלוהו דמאי דמקבל נותן אחריות עליה טפי מפלגא הוי שכר למקבל בשביל טירחא דקטרח בפלגא פקדון או פלגא יקבל הנותן בהפסד ותילתא באגר ומקבל יטול תרי תילתי דהאי דקשקיל מקבל רווחא טפי מפלגא זהו שכר טירחא ואין כאן רבית והכי מפרש באיזהו נשך (ב"מ דף סח:):
מאי לאו - בפלגא דפקדון קמפלגי בדרב חסדא דאמר לעיל נאמן דבפלגא דמלוה הכל מודין דנשבע וגובה אותו דאפילו אי הוה אבוהון קיים לא מצי טעין החזרתי דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי וטענת מיגו ליכא דאפילו אם נאנסו צריך להחזיר דהא מלוה היא גביה הלכך נשבע וגובה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים אלא בפלגא דהוי פקדון קמיפלגי ובדרב חסדא דדייני גולה דאמרי נשבע וגובה כולו לא סבירא להו כרב חסדא דאמר נאמן אלא אי הוה אבוהון קיים לא היה נאמן לומר החזרתיו לך ואף על גב דאיכא מיגו דטענת אונס משום דא"ל אידך שטרך בידי מאי בעי הלכך נשבע וגובה כולו מן היתומים אפילו פלגא דפקדון ודייני א"י סברי לה כרב חסדא דאילו היה אבוהון קיים הוה מצי למיטען החזרתיו לך במיגו דהוה מצי למימר נאנסו ולא הוי אידך מצי למימר שטרך בידי מאי בעי וטענינן נמי הכי בשביל יתמי ומשתבעי יתמי שבועת יורשין כדמפרש בשבועות שבועה שלא פקדנו אבא כו' כדמפרש התם הלכך נשבע וגובה מחצה מלוה אבל פלגא פקדון לית ליה:
ה"ג לא דכ"ע אית להו דרב חסדא והכא כו' - דייני גולה סברי בעלמא סבירא לן כרב חסדא דנאמן לומר החזרתיו לך אבל גבי יתמי ליכא למימר הכי דכיון דאיכא שטרא ביד נותן ואיהו לא קטעין פרעתיך אנן לא טענינן ליתמי דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר בשעת צואת מיתה והשתא דאיכא תרתי שטר ביד הנותן וגם לא צוה בשעת מיתה הלכך נשבע וגובה כו':
דאנסיה - ולא הספיק לצוות:
תרתי - בתמיה דסתרן אהדדי דכיון דנאמן אמאי נשבע וגובה כולו והא מצי אבוהון למיטען החזרתי לך פלגא פקדון
תוספות
עריכהסוף סוף כי א"ל נאנסו לאו שבועה בעי. תימה למאי דמפרש ר"ת בהגוזל קמא (ב"ק דף קו. ושם) בשמעתא דהטוען טענת גנב בפקדון דלא מיחייב שבועת שומרין אלא היכא דאיכא הודאה במקצת היכי קאמר לאו שבועה בעי אין ה"נ דלא מיחייב שבועה דאורייתא ואין לומר לאו שבועה בעי שבועת היסת קאמר דהיכי תיסק אדעתיה דרב עמרם דנאמן דקאמר רב חסדא ליפטר אפילו משבועת היסת ועוד דאמר בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מה:) גבי רמי בר חמא ורבא מכלל דתרוייהו סברי המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בשטר וצריך לפרש וצריך להחזיר לו בשטר אם אין רוצה לישבע אבל בשבועה נאמן כי היכי דלא תיקשי דרבא אדרבא דרבא אמר לקמן דמהימן לומר החזרתי לך במיגו דנאנסו דקאמר רבא הלכתא דנשבע וגובה מחצה ואי בשבועת היסת איירי היכי קאמר בעדים א"צ להחזיר לו בעדים ומהימן לומר החזרתיו לך בלא שבועה הא לעולם בעי שבועת היסת ואומר ר"ת דהך שבועה דהכא מדרבנן ונתקנה קודם שבועת היסת כמו ההיא דהכותב (כתובות דף פז:) דהפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה דקאמר התם דהויא שבועה דרבנן:
מ"ד נשבע וגובה כולו לית ליה דרב חסדא. וא"ת אכתי אמאי גובה כולו דניטעון ליתמי נאנסו וי"ל דמלתא דלא שכיח היא לא טענינן ליתמי דנאנסו קלא אית ליה ואע"ג דאבוהון הוי מהימן לומר שנאנסו מיהו לא טענינן להו ומאן דאמר נשבע וגובה מחצה סבר דלא מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי וטענינן להו החזרתיו לך אף על גב דלא טענינן להו נאנסו כיון דאבוהון היה מהימן בטענה זו מיגו דאי בעי אמר נאנסו ואין להקשות לרבי אבא דאית ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם אמאי פטרינן להו הא מחויבין הן שבועה ואין יכולין לישבע דלגבי יורשין לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדדרשינן בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואם תאמר לרב ושמואל דקאמרי התם אין אדם מוריש שבועה לבניו פי' אין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו אמאי פטורין מלשלם וי"ל דהא דאין אדם מוריש היינו דאין נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון כדפירש הקונט' התם ואם באין לגבות בשטר אין גובין אבל אם מוחזקין הן ובאין לגבות מהן כי הכא אין מוציאין מהן ופטורין וכן מוכח בהדיא בפ' כל הנשבעין (שם דף מח:) דמשני הא מני ב"ש היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי אלמא בדבר . הגבוי אדם מוריש שבועה לבניו:
נשבע וגובה מחצה. נראה דאינו נשבע על הכל דלמה ישבע בחנם כיון דאין משלמין לו אלא החצי הלכך ישבע שבועה שיש לי בידם ואין לי בידם פחות מחצי דלא ליהוי מרע ליה לדיבוריה כי ההיא דשנים אוחזין בטלית (ב"מ דף ה:):
דאם איתא דפרע מימר הוה אמר. דוקא הכא שיש שטר על בניו היה לו להודיעם דפרוע הוא אבל מלוה על פה אמרינן דאין גובה מן היורשין ואפילו הניח קרקעות ואפי' מגדולים אלא כשהודה ומת א"נ דשמתוהו ומית בשמתא דהתם לא אמרינן אם איתא דפרע מימר הוה אמר דאין לו להודיעו כל מה שלוה ופרע כל ימי חייו אלא דוקא הכא שיש שטר כדפרישית:
אמר רבא הלכתא נשבע וגובה מחצה. ומה שקשה דרבא אדרבא בשבועות פירשתי לעיל וריב"ם מפרש דלא קשיא מידי דהכי איתא התם א"ל רבא מאי מעלייתא א"כ שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם יכול לומר נאנסו דאפקיד ליה בעדים דאפקיד ליה בעדים נמי מתוך שיכול לומר החזרתי לך יכול לומר נאנסו דאפקיד ליה בשטר פירוש כיון דאפקיד ליה בשטר איכא שבועה בנאנסו דאז אין לומר מתוך שיכול לומר החזרתיו לך והיה נאמן בלא שבועה דהא המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים ומן הדין אפילו בשבועה לא היה נאמן אי לאו משום דמהימן במיגו דנאנסו בשבועה והשתא אין להקשות כלום משם:
עין משפט ונר מצוה
עריכהנז א מיי' פ"ב מהל' שכירות הלכה י"ב, סמג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ו סעיף ב', [ וברב אלפס ב"מ פ"ג דף פז., ובכתובות פ"ט דף קיב. ]:
נח ב מיי' פ"ז מהל' שלוחין ושותפין הלכה א' ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמג עשין סט, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ח סעיף ד', [ וברב אלפס ב"מ פ"ט דף קכח. ]:
נט ג מיי' שם וסמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ח סעיף ד', וטור ושו"ע יו"ד סי' קע"ז סעיף ב':
ראשונים נוספים
סוף סוף כי אמר ליה נאנסתי מי לא צריך שבועה. אנא נמי הכי אמינא מאי נאמן בשבועה:
שטר כיס היוצא על היתומים. כגון מי שנתן לחבירו ממון שירויח לצורך שניהן והקרן של נותן וכתב לו שטר שכך וכך נתן לו ממון למחצית שכר ומת המקבל והוציא הנותן אותו שטר כיס על היתומין:
דייני גולה. דגרסי' בכל התלמוד היינו שמואל וקרנא:
אמרו נשבע. הנותן וגובה כל הקרן שלו אע"ג דיש שטר בידו דהבא ליפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה:
האי עיסקא. דיהיב חד ממון לחבירו להרויח לשניהן איהו לא הוי כולה פקדון ביד המקבל אלא שויוה רבנן פלגא מלוה ופלגא פקדון ועבדו מלתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה. דאי אמרי' דכולה מלוה ביד המקבל ונגנבה או אבדה משלם המקבל כולה כדין מלוה שנגבית כולה ואי אמרי' דכולה פקדון משתבע המקבל דנגנבה או אבדה וקא מפסיד הנותן הכל. ומש"ה פלגא מלוה כיון דאית ליה למקבל הנאה מיניה משלם פלגא ופלגא פקדון הואיל דהנותן אית ליה רווחא מיניה:
מאי לאו בדרב חסדא קמיפלגי. דבעא מיניה רב עמרם מרב חסדא לעיל המפקיד אצל חבירו בשטר וכו' ואמר ליה רב חסדא נאמן ודייני גולה לית להו דרב חסדא דאם איתא דאית להו דרב חסדא לא הוו משלמי היתומין אלא פלגא דהיינו מלוה ולא הפקדון דמגו דאי בעו מצו למימר היתומין נאנסו בידי אבא ואמרי החזירו לך מהימני ולית להו לשלם אלא פלגא דמלוה דאההוא פלגא דמלוה לא מצי פטרי גופייהו בנאנס משום דחייב באחריות החצי. ודייני א"י אית להו דרב חסדא:
לא דכ"ע אית להו דרב חסדא. ושאני התם אמאי אמרו דייני גולה דגובה כולה משום דליכא למימר מיגו ולא מצו לטעון אבא החזירו דאם איתא דפרעיה אבוהון מימר הוה אמר קודם מיתתו פרעתי. ודייני ארעא דישראל סברי לא יהיבנא ליה אלא פלגא דאכתי איכא למימר מגו. ודאמרת הוה ליה לאבוהון למימר. דאימר מלאך המות אנסיה בפתאום ולא מצי אמר:
תרתי. ליכא למימר דסתרא דא לדא דאי אמרי' המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר לו החזרתי לך נאמן לא אמרי' דשטר כיס היוצא על היתומין דגבי כולה משום דהאי עסקא פלגא פקדון ואמרי' מגו. ומשני אמאי גובה כולו דאי איתא וכו':
אנן דדייני גולה איפכא מתנינן. דהכי אמרו דאינו גובה אלא מחצה:
נשבע וגובה מחצה. פירוש דמלוה, ודפקדון פסיד דטענינן להו החזירה לך אביהן וכתב הרב ר' שמואל ז"ל ומשתבעי שבועו' היורשין שלא פקדנו אבא ולא היא שלא תקנו שבועה זו אלא ביורשין הבא ליפרע מן היורשין שהן נשבעין שבועה זו ונוטלין כמו ששנינו שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששביר זה פרוע וכמו שהיא מפורשת במקומה אבל יורשין נתבעין אינן נשבעין כלום. שוב מצאתי למקצת המחברים דמדמו לה למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דנשבע שאינו יודע, ומיהו היסת הוא ואיכא מאן דפטר אפי' מהיסת, ומסתבר טעמיה.
ואיכא דקשיא לי' ונימא גבי יתמי דמחייבי שבועת הפקדון ואינן יכולין לישבע ולאו מילתא היא דתניא במסכת שבועות שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשי' ואוקימנא התם כגון דאמר מנה לאבא ביד אביך וא"ל אידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענ' דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ויורשין פטורין אלמא לא אמרינן ביורשין מתוך שאינו יכול לישבע משלם וקרא כתיב ולא בין היורשין ואף בשבועות השומרין כתיב.
ומקשו הכא ונטעון להו ליתמי נאנסו, ולא מצי למימר שכרך בידי מאי בעי דהא טוענין ליורשי' ומפרקי דהכי דייקינן ודאי הכא ביתומים גדולים הבאין בטענת עצמן עסקינן כלומר שטוענין החזירם אבינו לך דאי לא נטעון להו אנן נאנסו ועל כרחך נשבע וגובה מחצה אתו לית להו לדייני גולה טוענין ליורש אלא בשבאין בטענת חזרה פסקינן וטעמייהו דדייני כולה משום דא"ל שכרך בידי מאי בעי וכ"כ רבינו הגדול ז"ל. דטענינן להו ליתמי נאנסו הי נמי החזרתים לך אבל פירוש טוב מזה כתבנו בספר מלחמות השם, עיין עליו.
אמר ליה מה נאמן נאמן ובשבועה: הקשה בכאן ר"ח וכן ר"ש ז"ל מהא דאמרינן בריש פרק כל הנשבעין (שבועות מה, ב) דשבועת השומרין דחייב רחמנא, היינו כשהפקיד אצלו בשטר, דאין כאן משום מגו, ואמרינן התם מכלל דסבירא להו דהפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר. ותרצו הם ז"ל דהתם דחיקותא בעלמא הוא והכא עיקר.
ואין דרכם מחוור כאן כלל, דהתם הוא דאמרינן גבי שכיר לא שאנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כי אמר שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן, ואמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא, ועלה אמר ליה רבא ומאי מעליותא דאם כן דאמרינן מגו כי האי, שבועת השומרים שחייב רחמנא היכי משכחת לה, מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם כי אמר נאנסו נאמן הכא במאי עסקינן כשהפקיד אצלו בעדים. בעדים נמי מגו דאי בעי אמר החזרתי, ואוקמה כשהפקיד אצלו בשטר, וקסבר דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר, כלומר, כיון שכן תו אינו נאמן לומר נאנסו לפטר עצמו משבועה תו במגו, דהשתא ליכא מגו, ולולי שפטרתו התורה בשבועת נאנסו היה חייב לשלם או יביא ראיה ויפטור, ומכל מקום כיון שפטרתו התורה בשבועה ואף על פי שאין לו שום מגו, אף בטענת החזרתי פטור מן התשלומין בטענה דהחזרתי במגו דנאנסו ובשבועה, הנה שזה מגלה על זה וישנן לשניהן, כי לולי שהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר היה פטור בלא שבועה, כי אמר נאנסו [נאמן] מגו דהחזרתי אבל עכשיו שאמרו שצריך להחזיר לו בשטר, אף בטענת נאנסו אינו נאמן בלא שבועה, ובשבועה מיהא פטור, שהתורה פטרתו בכך, והדר גלה דין שבועת השומרין שנאמן לומר נאנסו אף כשהפקיד אצלו בשטר לאומר נמי החזרתי שהוא נאמן ובשבועה משום מגו.
לימא בפלוגתא שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה: קשיא, והאיך אפשר לומר דטעמא דדייני גולה משום דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי, והא אכתי איכא מחצה מלוה דחייבין לפרוע, ושמא עליה נשאר השטר. ולא היא, דאם כן מכל מקום היה לו לכתוב שובר. ותדע, דאי לא תימא הכי, לעולם לא אשכחינן דוכתא דלא מצי למימר הכין, דאתי לאיערומי ולמימר דינר אני חייב לך, ועל אותו דינר נשאר, וכדאמרינן ודילמא אפשיטי דספרא זייר ליה.
ואם תאמר אכתי לדייני גולה אף על גב דלא טענינן להו טענת חזרה משום דלא מצי אבוהון למיטען, ולא טענינן להו ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון, נטען להו שמא נאנסו כדמצי טעין אבוהון, דאטו דייני גולה לית להו טוענין ליורש. ושמעתי שהאונס אינו מצוי, ונהי דאילו טעין בריא מקבלין מיניה, שהתורה האמינתו, אבל אנן לא טענינן להו.
אבל הראב"ד ז"ל כתב, דיש אומרים, דהכא ביתומים גדולים עסקינן וטוענין אבינו צוה זה שהחזיר הפקדון, ולפיכך אמרו דייני הגולה שאינן נאמנין, שאפילו הוא שאמר אין מקבלין ממנו, משום דשטרא בידיה מאי בעי, ואין טוענין בשבילם שמא נאנס, שהרי הם מודים בשם אביהם שלא נאנס. אבל בעלמא, שלא טענו הם כלום, היינו טוענין בשבילם.
ודחינן לא דכולי עלמא לא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי אלו טוען האב בעצמו, אבל הם אינם נאמנין, דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר, כלומר, בשעת פטירתו בפני עדים, ודייני ארץ ישראל סברי דנאמנין, דהאי דלא אמר בפני עדים אימר מלאך המות הוא דאנסיה. והראשון ששמעתי נראה לי עיקר, דהכא היוצא על היתומים סתם אמרו, בין גדולים בין קטנים, ואלו היה הדין דוקא בגדולים ובטוענין בריא לא היו אומרים סתם.
אמר רבא הלכתא נשבע וגובה מחצה: פירש ר"ש ז"ל: ונשבעין היורשין שבועת היורשין שלא פקדנו אבא. ואינו מחוור, שאין היתומים נשבעין שבועה זו אלא כשהן באין ליפרע מן היתומים, וכגון שמת מלוה בחיי לוה ואחר כך מת לוה, ומשום שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ויש אומרים שנשבעין שבועת היסת שלא פקדם אביהם. וגם זה אינו, שאין שבועת היסת אלא בטוען טענת בריא על הנתבע שהוא יודע או שיש לו לדעת, אבל זה אי אפשר לומר שהם יודעים, וכן אין להם לדעת אם פרע אביהם או נאנס אם לאו.
ויש מי שהקשה, דאדרבה, הרי הן מחוייבין שבועה ואינן יכולין לישבע וחייבין, שהרי הם חייבין לשלם פלגא, ועל השאר אינן יודעין, והוה ליה כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא. וליתא, דהא אמרינן בשבועות בשילהי פרק כל הנשבעין (מז, א) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין, ואוקימנא כגון שאומר מנה לאבא ביד אביך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, שאילו האב בכי הא חייב, דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, והיורשין פטורין, דהא אמר רחמנא ולא בין היורשין.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב כהנא וכרבא, דאמרינן דהמפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי. ודוקא בשבועה חמורה. ומכאן נראה לי להוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שאינו נאמן לומר פרעתי, שלא כדעת מקצת הגאונים ז"ל שאמרו שהוא נאמן בשבועת היסת כמלוה על פה, וקא יהבי טעמא דכל שטר שאינו גובה מנכסים משועבדים אינו חושש אם מניחו בידו של מלוה, ולפיכך לא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי, ואילו הכא בשטר כיס ובכל מפקיד אצל חבירו בשטר אינו גובה מנכסים משועבדים, ואפילו הכי אינו נאמן לומר החזרתי אלא בשבועה חמורה ומשום מגו דנאנסו, אלמא במלוה את חבירו בכתב ידו צריך להחזיר לו בשטר, שאין לו שום מגו. כנ"ל.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(כג) אמר רבא הילכתא נשבע וגובה מחצה מאי דקשי' לי דרבא אדרבא מפרק כל הנשבעין עיין מ"ש שם במהדורא בתרא:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ד (עריכה)
עו. בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתי לך מהו מי אמרינן מיגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי מהימן או דילמא א"ל מפקיד אם איתא דאהדרתינהו ניהלי שטרך בידי מאי בעי אמר ליה מהימן ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי אמר ליה ואי אמר ליה נאנסו מי מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי א"ל סוף סוף לאו שבועה בעי. ופרקינן מאי נאמן נאמן ובשבועה. מיגו דאי בעי אמר ליה נאנסו נאמן, ובשבועה. והאי שבועה דאורייתא היא דומיא דשבועה דנאנסו דמיחייב שבועת (היורשין) [השומרין]. וכן הלכה:
עז. לימא כתנאי שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולו ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה סברוה דכולי עלמא אית להו כנהרדעי דאמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואי הוה איתיה למקבל והוה טעין נאנסו הוה מהימן אפלגא דפקדון בשבועה. והכא גבי יתמי במאי פליגי, מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי ומר סבר לא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי. כלומר דדייני גולה דאמרי נשבע וגובה כלו סבירא להו דאע"ג דאי הוה איתיה למקבל והוה טעין נאנסו הוה מהימן בשבועה אי טעין החזרתיו לך, לא מהמנינן ליה משום מיגו דאי בעי אמר נאנסו, דמצי מפקיד א"ל למקבל שטרך בידי מאי בעי. דלא אמרינן מגו אלא היכא דליכא ריעותא גבי מריה מגו, וכיון דאלו הוה אבוהון דהני יתמי קיים לא הוה מהימן למימר החזרתיו לך אפילו אפלגא דפקדון, דא"ל מרי עיסקא אם כן שטרך בידי מאי בעי, ליתמי נמי לא טעין טענינן להו, [דלא טענינן להו] ליתמי מילתא דלא יכיל אבוהון למטען. ואי משום טענת נאנסו דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין נאנסו הוה מהימן, ה"מ היכא דאיתיה למקבל וקא טעין נאנסו, אבל מסתמא לא טענינן להו ליתמי דידיה, דאם איתא דאיתניסו עיסקא גביה לא סגיא דלא הוה משתעי צעריה לאחריני, ואיהו דאמר מילתא דאית ליה קלא. והאי מדלא נפיק עליה קלא וליכא סהדי דאמר דאיתניס ליה מידי מההוא עיסקא, מוכחא מילתא דלא איתניס ליה מידי, ואמטול הכי לא טענינן להו ליתמי דידיה. מידי דהוה אטענת פירעון למסקנא דשמעתא אליבא דמאן דאמר נשבע וגובה כלו, דאם איתא דפרעתיה מימר הוה אמר, וכל שכן גבי אונסין לדברי הכל, דאם איתא דאיתניס אגב צעריה מימר הוה אמר. ואם נפשך לומר דטעמא דאונסין לדברי הכל, וטעמא דפרעון למסקנא דשמעתא אליבא דמאן דאמר נשבע וגובה כולו, דהויא לה הא מילתא לגבי יתמי כמקום שיש (רועה) [רואה] דלא מיפטר אלא בראיה. והא דמיא לההיא דאמרינן בפרק השוכר את האומנין (ב"מ פג,א) ארבע מאה דני חמרא כי תקפי קלא אית ליה למילתא זיל איתי ראיה ואיפטר. ואמטול הכי קאמרי דייני גולה נשבע וגובה כולו, דהא ליכא למיחש לא לפרעי ולא לאונסין. ודייני ארץ ישראל דאמרי נשבע וגובה מחצה סבירא להו דאמרינן מיגו אפי' היכא דאיכא ריעותא דשטרך בידי מאי בעי, דכיון דאלו הוה טעין מקבל או שומר נאנסו הוה מהימן, דהא לא שייך בה טענה שטרך בידי מאי בעי, כי טעין החזרתיו לך נמי מהימן משום מיגו דאי בעי אמר נאנסו, ולא מצי מפקיד למימר שטרך בידי מאי בעי. והכא גבי שטר כיס היוצא על היתומים, כיון דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין החזרתיו לך הוה משלם פלגא דמלוה ומשתבע אפלגא דפיקדון ומיפטר, כי מית נמי טענינן להו ליתמי, והרי בעל השטר נשבע שלא נפרע, דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, וגובה מחצה דמלוה ופלגא דפקדון פסיד. אבל מטעמא דאונסין לא, דכולי עלמא מודו דאם איתא דאיתניס מימר הוה אמר.
ואסיקנא לא דכולי עלמא לא מצי א"ל מפקיד לשומר שטרך בידי מאי בעי, והכא גבי יתמי בהא קמפלגי דמר סבר אם איתא דפרעיה מימר הוה אמר קמי עדים בשעת מיתה או מקמי הכין, ומדלא אמר ש"מ ברשותיה הוה קאי, ואמטול הכי לא טענינן להו ליתמי דידיה ולא מידי, אלא נשבע בעל השטר וגובה כולו. ומר סבר אימור מלאך המות הוא דאנסיה. ולא הספיק לומר עד שמת, הילכך נשבע וגובה מחצה.
וכי תימא אי ס"ד טעמא דלא טענינן להו ליתמי טענת אונסין משום דהו"ל כמקום שיש ראיה, אי הכי אפילו אבוהון נמי כל היכא דטעין נאנסו לא ליהמניה אלא היכא דמייתי סהדי דאשתעי צעריה קמייהו, אי נמי דנפקן עליה קלא בהכי. שאני אבוהון, דיכיל למטען האי דלא אשתעי צערי לאחריני דאמינא דילמא טרחנא וממלינא ליה לעיסקא מרוחא דלקמיה כי היכי דלא ליקרי לי מפסיד עיסקי, כדאמרינן בפ' המקבל (ב"מ קה,א) גבי מאן דמקביל עיסקא מחבריה ופסיד וטרח ומליה ולא אודועיה. והשתא דלא יכילנא למלוייה בעינא דלדרי מהך פסידא בהדאי, דכיון דסוף סוף קא טעין נאנסו, מגו דאי בעי אמר עכשיו נאנסו כי טעין דמכמה יומי איתניס, והאי דלא אודעיה משום דסבר דיכיל למטרח ולמלוייה הוא דלא אודעיה, מהימן. אבל גבי יתמי דיליה דלא אמר אבוהון לא בתחלה ולא בסוף ליכא למטען להו, דאם איתא דאיתניס עיסקא גבי אבוהון אגב צעריה מימר הוה אמר. מאי אמרת דילמא האי דלא אמר משום דסבר דיכול למטרח ולמלויי, והיא הנותנת, דמדלא אמר מוכחא מילתא דלא אתניס, ואם תמצא לומר איתניס מדלא אמר מוכחא מילתא דטרח ומלייה, ומשו"ה ליכא למטען להו טענת אונסין אלא טענת פירעון. אי נמי היינו טעמא דשאני לן בין דיליה ליתמי, דאלו גבי דידיה כיון דמ"מ דאמר לבסוף נאנסו איכא להימוניה משום מיגו, אבל גבי יתמי כיון דמית מקמי דלימא נאנסו מוכחא מילתא דלא איתניס, דאם איתא לא הוה דחי נפשיה מיומא לחבריה, דצעריה הוה דחיק ליה למימר, ותו ליכא למיטען להו ליתמי דיליה דאי הוה אבוהון קיים הוה טעין נאנסו, דכיון דמית ולא אמר אנן סהדי דאי נמי הוה קיים לא הוה אמר.
שלח רב הונא בר אבין המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך נאמן ושטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה כלו. ומתמהינן עלה תרתי אמרת, המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתיו לך נאמן, והדר אמרת שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה כלו, ואי ס"ד דאי הוה אבוהון קיים והוה טעין החזרתיו לך הוה מהימן אפלגא פיקדון, למיטען להו ליתמי מאי דהוה יכול אבוהון למטען, אלא לאו ש"מ דאפילו אבוהון נמי לא הוה מהימן למימר החזרתיו לך, וקשיאן אהדדי. ופריק לעולם אימא לך כי הוה אבוהון קיים הוה מהימן למימר החזרתיו לך, ושאני התם גבי יתמי דאם איתא דפרעיה מימר הוה אמר, כדפרישנא לעיל.
אמר ליה מאי נאמן נאמן ובשבועה. הקשה רבינו חננאל ז"ל וכן רבינו שמואל ז"ל מהא דאמרינן בריש פרק כל הנשבעין דשבועת השומרים דחייב רחמנא היינו כשהפקיד אצלו בשטר דאין כאן משום מגו ואמרינן התם מכלל דסבירא ליה דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר. ותירצו הם ז"ל דחיאתה בעלמא הוא והכא עיקר. ואין דרכם מחוור כאן כלל דהתם הוא דאמרינן גבי שכיר לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כי אמר שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן ואמר רמי בר חמא כמה מעללא האי שמעתתא ועלה אמר רבא מאי מעליותא דאם כן דאמרינן מגו כי האי שבועת השומרים שחייב רחמנא היכי משכחת לה מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם כי אמר נאנסו נאמן הכא במאי עסקינן כשהפקיד אצלו בעדים בעדים נמי מגו דאי בעי אמר החזרתי ואוקמה כשהפקיד אצלו בשטר וקסברי דהמפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בשטר כלומר וכיון שכן תו אינו נאמן לומר נאנסו ולפטור עצמו משבועה במגו דהשתא ליכא מגו ולולי שפטרתו התורה בשבועה ואף על פי שאין לו משום מגו אף בטענת החזרתי פטור מן התשלומין במגו דנאנסו ובשבועה. הנה שזה מגלה על זה וישנן לשניהם כי לולי שהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר היה פטור בלא שבועה כי אמר נאנסו מגו דהחזרתי אבל עכשיו שאמרו שצריך להחזיר לו בשטר אף בטענת החזרתי אינו נאמן בלא שבועה. והדר גילה דין שבועת השומרים שנאמן לומר נאנסו אף כשהפקיד אצלו בשטר לאומר נמי החזרתי שהוא נאמן בשבועה משום מגו. לימא בפלוגתא דתנן שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרו נשבע וגובה כולה ודייני ארץ ישראל אמרו נשבע וגובה מחצה. וקשיא לי והיאך אפשר לומר דטעמא דדייני גולה משום דמצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי והא אכתי איכא מחצה מלוה דחייבין לפרוע ושמא עלה נשאר השטר. ולא היא דאם כן מכל מקום היה לו לכתוב שובר ותדע דאי לא תימא הכי לעולם לא אשכחינן דוכתא דלא מצי למימר הכי דאתי לאיערומי ולומר דינר אני חייב ועל אותה דינר נשאר וכדאמרינן דילמא אפשיטי דספרא זייר ליה. ואם תאמר אכתי לדייני גולה אף על פי דלא טענינן להו טענת חזרה משום דלא מצי אבוהון למטען ולא טענינן להו מאי דלא מצי טעין אבוהון נטעון להו שמא נאנסו כדמצי טעין אבוהון דאטו דייני גולה לית להו טוענין ליורש. ושמעתי שהאונס אינו מצוי ונהי דאלו טעין ברי מקבלין מיניה שהתורה האמינתו אבל אנן לא טענינן להו. אבל הראב"ד ז"ל כתב דיש אומרים דהכא ביתומים גדולים עסקינן וטוענין אבינו צוה שהחזיר הפקדון ולפיכך אמרו דייני גולה דאינן נאמנים שאפילו הוא שאמר אין מקבלים ממנו משום דשטרא בידיה מאי בעי ואין טוענין בשבילם שמא נאנסו שהרי הם מודים בשם אביהם שלא נאנסו אבל בעלמא שלא טענו הם כלום היינו טוענים בשבילם. ודחינן לא דכולי עלמא לא מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי אילו טען האב בעצמו אבל הם אינם נאמנים דאם איתא דפרעיה מימר הוא אמר כלומר בשעת פטירתו בפני עדים. ודייני ארץ ישראל סברי דנאמנים דהאי דלא אמר בפני עדים אימא מלאך המות הוא דאנסיה. והראשון ששמעתי נראה לי עיקר דהכא היוצא על היתומים סתם אמרו בין גדולים בין קטנים ואלו היה בדין דוקא בגדולים ובטוענין ברי לא היו אומרים סתם. הרשב"א ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר למה גובה כולו נטען להו ליתמי וכו'. ותירצו בתוספות דנאנסו קלא אית ליה ומילתא דלא שכיח הוא ונהי דכי אמר אבוהון דנאמן ליתמי לא טענינן להו. וכן דעת הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל. ונפקא מינה שאם יש עדים שהודה בשעת מיתה שלא החזיר זה הממון גובה המלוה כולו אפילו למאי דקיימא לן נשבע וגובה מחצה ולא טענינן להו דילמא נאנסו. ואין כן דעת הריא"ף ז"ל שהוא הביא הא שמעתא בפרק המקבל אמר רבא הלכתא נשבע וגובה מחצה שהוא בתורת מלוה אבל בפלגא שהוא בתורת פקדון חיישינן שמא נאנסו אי נמי דילמא פרעיה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל דטענינן להו ליתמי נאנסו. וכי תימא אם כן הדרא קושיין לדוכתא. יש לומר דהכי דייקינן ודאי הכא ביתומים גדולים הבאים בטענת עצמן עסקינן כלומר שטוענין החזירו אבינו לך דאי לא נטעון להו נאנסו ועל כן נשבע וגובה מחצה אטו לית להו לדייני גולה טוענין ליורש אלא ודאי בבאין בטענת חזרה עסקינן וטעמייהו דדייני גולה משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי. וכן כתב הראב"ד ז"ל. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אי דלא טעני יתמי ולא מידי הכי נמי דטענינן להו והכא כגון דטעני יתמי ואמרי אמר לן אבא החזרתים לך דהשתא ודאי הא הם אומרים דלא נאנסו מאי אית לך למימר שיהא נאמן בהחזרה משום מגו או לא מר סבר אמרינן ביה מגו ואינו גובה אלא מחצה ומר סבר לא אמרינן ביה מגו וגובה כולו ודחינן לא דכולי עלמא לא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי ואי דקא טעין איהו החזרתי לך נאמן דהכא בהא קמיפלגי מאן דאמר גובה כולו סבר אם איתא דפרעיה בעדים הוה אמר ואתון דאמריתו משקריתו מיהו בחובה דידהו מהימנינן ליה דאתון קאמריתו דלא נאנסו ובחזרה לא מהימניתו מדלא אמר בעדים. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה