שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רשב"ם | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צב עמוד א

רבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה שאינם נאכלים חייב באחריותן. אמרינן בגמרא דהכי קאמר שרבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה כו' וקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא כיון שאינן נקחין אלא לזריעה ואינן ראויין לה אין לך מקח טעות יותר מזה. ונראה לי דהא אתא לאשמועינן דאף על פי שיודעין ואי אפשר להחזירן חייב שהרי הוא כמו שפירש לו מוכר וכו' הבא לי חיטי ואחזיר לך דמיהן קמשמע לן דלא.
ומכאן שהלוקח מקח מחברו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו נמצא בו מום אינו יכול לומר לו החזיר לי מקחי אלא המוכר מחזיר לו את הדמים והמוכר מיטפל להביא ממכרו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות מכירה. והא דאמרינן חייב באחריותן דוקא כשזרען בקרקע בדוקה ושנים כתקנן אבל זרעם בטרשים או שלא היו שנים כתקנן אינו חייב דתלינן בשנים או בריעות הקרקע אלא אם כן באו בקיאים ואמרו שראו אותם ולא היו ראוין לזריעה וכן נראה מדברי הריא"ף ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: ואם תאמר אמאי חייב באחריותן לימא ליה החזר לי זרעוני ואחזיר לך הדמים ואפילו זרעוני פשתן דחזי לאכילה איכא מאן דאמר בגמרא דחייב באחריותן ואמאי כיון דחזו לאכילה יחזיר לו הזרעים ויחזיר לו הוא הדמים. ויש לומר כיון דבתר רובא אזלינן דזבני לזריעה איהו הוא דאפסיד אנפשיה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיזרעם. והכי תנן בפרק פסולי המוקדשין השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם כו' השוחט את הטרפה ומכרה ונודע שהיא טרפה כו'. עד כאן לשונו.
ווה לשון הרשב"א ז"ל: המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן. כלומר אפילו זרע פשתן דרובו לזריעה כדאיתא בגמרא. רבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן. ותנא קמא מודה בהא אלא דהוצאה איכא בינייהו כדאיתא בגמרא. ואי נמי כולה רבי שמעון בן גמליאל היא כדאיתא בגמרא. וחייב באחריותו דקאמרינן כתב רבינו חננאל ז"ל כשמתברר שהפירות היו רעים ולפיכך לא צמחה וכן הדבר בודאי דאי לא המוציא מחברו עליו הראיה. ומיהו אם זרען בקרקע בדוקה והשנה כתקנה בהא ודאי משמע דבודאי שמחמת ריעות הזרעים משוי לה. וכשמשלם המוכר אין הלוקח מנכה דמי הזרעים ואפילו דמי עצים בעלמא ואף על פי שאי אפשר להחזירם לו שהרי זרעם ועל כן מסרם לו המוכר וכל המקח בטל ולוקח זה לא פשע בכלום אינו חייב לשלם לו כלום. ותנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם מה שאכלו אכלו ומחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו קובר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יחזיר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לעכו"ם או הטילוהו לכלבים ישלמו דמי הטרפה. ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר את הדמים כו'. עד כאן לשונו.

הרי זה מקח טעות. הקשה רבי מאיר מאי טעמא דרב אמאי לא אמר סמוך מיעוטא דזבני לשחיטה לחזקה דממונא והוה ליה פלגא ופלגא ונימא המוציא מחברו עליו הראיה. ותירץ דסבר רב דכל חזקה שנשנית דלפעמים זה מוחזק ולפעמים זה מוחזק לא חשיבא חזקה דמעיקרא היה הלוקח מוחזק ועכשיו המוכר. תוספי הרא"ש ז"ל.

ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. משום דקיימא לן זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה וכיון דשקלינהו מוכר לזוזי מן הלוקח בעידן מכירה לית ליה השתא להדורינהו מיניה אלא בראיה ושמע מינה דהיכא דלא שקל להו מוכר עדיין לזוזי דלית לן לאפוקינהו מן הלוקח אלא בראיה וכיון דליכא ראיה יכול הלוקח לומר לו לרדיא הוא דזבני מיניה. הא דאמרינן וליחזי דמי היכי איכא לאקשויי עליה הא דתנן בפרק הספינה מכר את הצמד כו' וחכמים אומרים אין הדמים ראיה וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים אלמא דמים לא הוו ראיה והכא אמרינן וליחזי דמי היכי אלמא דמים הוו ראיה. ואם תאמר כיון דאוקימנא להאי מתניתין דקתני אין הדמים ראיה דהוי ביטול מקח ואמרי נמי ואי בעית אימא לא קשה כאן בכדי שהדעת טועה כו' דשמע מינה דאף על גב דדמים לא הוו ראיה לשוויי בקר בכלל זביני צמד וצמד בכלל זביני בקר מכל מקום היכא דהויא אונאה יתר על השתות ובכדי שהדעת טועה דהוי ביטול מקח מחמת האונאה הכי נמי איכא למימר דהאי דאמרינן וליחזי זוזי היכי דמהאי טעמא הוא משום דאמרינן מה נפשך אי לרדיא הוא דזבין הא ודאי מקח טעות הוא ואי לשחיטה זבין ביטול מקח הוא אם כן תינח היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה היכא דהויא בכדי שאין הדעת טועה מאי איכא למימר ומדקא פסיק ואמר ליחזי דמי היכי ולא פליג בין היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה מכלל דהאי וליחזי דמי היכי דאמרינן דליהוי ראיה דלרדיא זבן הוא דאמרינן ליה כי היכי דליהוי מקח טעות ולאו משום אונאה כי היכי דליהוי ביטול מקח וכיון שכן קשיא האי מתניתין דקתני אין הדמים ראיה אהא דאמרי הכא וליחזי דמי היכי. ואיתחזי לן בפירוקא דהא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן לא דמי למתניתין דאין הדמים ראיה דכי קתני אין הדמים ראיה הני מילי לעיוני בזביני מידי דלא זבין ליה בהדיא כגון צמד ובקר אבל לברורי מלתא לזבינא גופא היכי הוה דנדע אי הוי זביני אונאה בכי הא לא אמרי רבנן אין הדמים ראיה אלא לעולם הוו ראיה דגלויי מילתא הוא עליה דההוא זבינא היכי הוה מילתא ומשום הכי אמרי הכא לענין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי. אי נמי איכא לפרוקי דלא דמי דין המוכר שור לחברו לדין צמד ובקר דאלו מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן גלויי דעתא דלוקח הוא דבעינן אי לרדיא זבן אי לשחיטה זבן ולא איכפת לן בדעתיה דמוכר בהכי כדאמרינן וליחזי אי גברא דזבין לרדיא לרדיא אי גברא דזבן לנכסתא לנכסתא דשמע מינה דגלויי דעתא דלוקח הוא דבעינן בהכי ולא גלויי דעתא דמוכר וכיון דלוקח הוא נהי דיהיב זוזי משום הכי הוו ראיה לגלויי דעתיה בהדי זביני דהא זוזי דידיה הוו ואיהו הוא דיהבינהו ואף על גב דזוזי ביד מוכר נינהו מדאמרינן ואי ליכא זוזי לשקול תורא בזוזי דשמע מינה כבר שקלינהו מוכר והוו להו ברשותיה והוה ליה לוקח מוציא מיד חברו כיון דלא איכפת לן הכא בדעתא דמוכר אלא על דעתיה דלוקח בעידן זביני הוא דסמכינן ומוכר הא לא יכול לברורי אי הוה דעתיה לרדיא ואי לנכסתא משום הכי מפקינן להו מיניה דמוכר ומהדרינן להו ללוקח ולא מהני ליה למוכר האי דאיתנהו ברשותיה אבל בדין צמד ובקר דעתיה דמוכר נמי בעינן לגלויי אי גמר לאקנויי ללוקח צמד בהדי בקר או בקר בהדי צמד או חד מינייהו בלחוד הוא דגמר לאקנויי משום הכי לא הוו הני זוזי דיהבינהו לוקח ראיה לגלויי דעתיה דמוכר אי גמר לאקנויי ליה תרווייהו או לא. ועוד דכיון דלאו זוזי דמוכר אלא זוזי דלוקח לא חביבי הנהו זוזי עליה דמוכר כי היכי דליקני ליה בהו תרווייהו אלא צמד ובקר הוא דחביבי עליה טפי מהנהו זוזי דלוקח ואכתי איכא למימר דחד מינייהו בלחוד הוא דאקני בהו ולא תרווייהו. וכד מעיינת בהו בהני תרי פירוקי משכחת להו דפירוקא מעליא נינהו. הרא"ם ז"ל.

ואי דליכא לאשתלומי מיניה לישקול תורא בזוזי כו'. כך הגירסא ברוב הספרים בהלכות הריא"ף ז"ל. ושמעינן מינה דכל היכא דאית ליה זוזי ללוה לא מצי למימר למלוה שקול מטלטלי אלא זוזי יהיב בעל כרחו. והיכא דלית ליה זוזי ואית ליה מטלטלי וארעא אף על פי שלא נמצא דינו מפורש בתלמוד דעת הגאונים ז"ל דכי היכי דבאית ליה זוזי זוזי יהיב ליה ולא מטלטלי הכי נמי כי לית ליה זוזי ואית ליה ארעא ומטלטלי מטלטלי יהיב ליה ולא ארעא דדמי טפי לזוזי וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מלוה ולוה. הר"ן ז"ל.

דף צב עמוד ב

לא צריכא דאיכא לאשתלומי מינה רב אמר בתר רובא אזלינן. כתב הראב"ד זכרונו לברכה קשיא בהאי שמעתא דמעיקרא אזיל בתר לוקח ושביק רובא דעלמא דקא מקשי ליה וליחזי האי גברא אי לרדיא זבין אי לשחיטה זבין כו' והדר אזיל בתר רובא דעלמא ושביק ענינא דגברא ומאחר דגברא זבין להאי ולהאי לא ניחוש לרובא דעלמא והיא גופה קשיא לי כיון דגברא זבין להאי ולהאי כי רובא דעלמא לרדיא זבני מאי הוי והא איהו לאו מרובא הוי. ואיכא למימר דגברא דזבין להאי ולהאי ולא ידיע זבינא במאי הוא דרב אזיל בתר רובא דעלמא דהאי נמי מההוא רובא הוי ובהכי מתרצן תרתין קושייתי. עד כאן הרשב"א ז"ל.

רב אמר הרי זה מקח טעות בתר רובא אזלינן. ואף על גב דזוזי בחזקת מוכר נינהו לא אמרינן בהי הא המוציא מחברו עליו הראיה דכי אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה הני מילי היכא דאמר מוכר לשחיטה זבנית לך בפירוש דהוה ליה ברי ומוקמינן ליה זוזי בחזקתיה דהא ברשותיה נינהו עד דמייתי ראיה לוקח במאי דטעין אבל הכא כיון דמסתמא הוי מלתא הוה ליה שמא ואמרינן זיל בתר רובא ורובא לרדיא זבני. ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחברו עליו הראיה וכיון דזוזי בידא דמוכר נינהו אמרינן ליה ללוקח אי אית לך סהדי דגלית אדעתיה בעידן זביני דלרדיא זבנתיה הרי מקח טעות הוא ומהדרת להו לזוזי מניה ואי לא לא. הרא"ם ז"ל.

ושמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא. ונראה דהיינו דוקא ברובא דליתיה קמן. ובריש המניח כמדומה לי שהוא מפורש ואינו מפורש יפה אבל בריש סנהדרין דעביד קל וחומר דיני נפשות דאזלינן בתר רוב ושם מפורש דרובא לרדיא זבני לא הוי רוב גמור אבל ברוב חשוב מודה שמואל. ולפי זה הא דקאמרינן לקמן גבי גנב או קוביוסטוס דכולהו הני איתנהו לאו דוקא כולהו אלא כלומר רוב חשוב. גליון תוספות.

טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים לא שקלה אלא מנה כדקאמר בעל. פירוש והא הכא כיון דרוב נשים בתולות נשאות הויא טענת בעל כטענת שמא כדאוקימנא בכתובות. ועוד דהא נתארמלה קתני וכי נתארמלה טענתה בהדי יורשים וטענת יורשין שמא היא. והא הכא דטענת בעל כשנתגרשה בטענת שמא הוא ואפילו הכי כיון דזוזי בחזקת בעל ויורשים הוו לא אזלינן בתר רובא דבתילות נישאות. אלא מוקמת להו לזוזי ברשותא דבעל ויורשין כדאיתנהו ואי אית לה ראיה דבתולה נשאת מפקא אי לא לא מפקא הכי נמי אף על גב דבסתמא זבניה לההוא תורא דהוי לה טענת מוכר טענת שמא כיון דזוזי בחזקת מוכר קיימי אמאי אזלינן בתר רובא ומפקינן להו מיניה דמוכר ליהוי הך לוקח מוציא מחברו ואי אית ליה ראיה ליפוק ואי לאו לא ליפוק ותיובתא דרב. הרא"ם ז"ל.

וזו הואיל ואין לה קול איתרעי ליה רובא. פירוש איתרע ליה דאפילו לרב דאזיל בתר רובא לא אזלינן בתריה אבל לא איבטיל לגמרי דטפי עדיף רובא דרוב נשים בתולות נישאות מרובא דרוב הנישאות יש להן קול והיינו דתנן בפרק האשה שנתאלמנה אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו כו' ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא כלומר אמאי סגי לן בהאי סהדותא דלא מעליא היא כיון שבקטנות ראוה ואמרינן כיון דרוב נשים בתולות נישאות מלתא בעלמא הוא אלמא אף על גב דרוב הנישאות בתולות יש להן קול וההיא אין לה קול לא איבטיל ליה רובא דרוב נשים בתולות נישאות לגמרי משום דעדיף טפי וכדכתיבנא דליכא למימר דההיא בשיש לה קול דאם כן לרב דאזיל בתר רובא עדות למה לי. הר"ן ז"ל.

לאו משום דרובא הכי איתנהו. ועל כרחך מיירי נמי אף על גב דאכתי איתנהו למעות ביד הלוקח אמרינן הגיעו ומוציאין מידו דאי המעות ביד המוכר מאי איריא דרובא הכי איתנהו אפילו מום אחר דמיעוטא נמי הכי איתנהו נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והרבה מומין איתנהו בעבדים כגון הנך דהשוכר את האומנין נכפה ושוטה ושעמימות וכיוצא בהן שרגיל להיות חולה ולא ידע לוקח אלא על כרחך מיירי נמי שהמעות ביד לוקח דבמום אחר דלא שכיח לא היינו מוציאין מידו דיכול לומר הלוקח הייתי סבור שלא היה מום זה בו דברוב עבדים אינו אבל גנב או קביוסטוס הגיעו ומוציאין מידו אלמא אזלינן בתר רובא ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. אבל מה שפירש רבינו שמשון דמשמע ליה בכל ענין אפילו מעות ביד הלוקח לא נהירא דמנא ליה לתלמודא להקשות לשמואל דהא המוכר שור מיירי שהמעות ביד מוכר והכא נמי נימא דאיירי הכי. בשם רבינו מאיר ותוספי הרא"ש ז"ל. ועיין בחדושי הרמב"ן ז"ל.

דף צג עמוד א

גמל האוחר. פירוש גמל שהוא מועד להזיק את הגמלים. ופירוש אוחר מלשון נוחר כן פירש רבינו חננאל ז"ל. ויש לפרש גמל אוחר אינו עומד ואינו מהלך בנחת אלא ניהל וזועק ומכה ימין ושמאל. הרא"ם ז"ל.
ויש מי שפירש משמש עם בת זוגו והורג המסתכל כמו שאמרנו למדנו צניעות מגמל ואמר אוחר שכן טבען אחור כנגד אחור. ויש גורסים אוהר מלשון יהיר. ורבי אחא לרבותא נקטיה כלומר אין צריך לומר בשור המועד ליגח או לישוך דאית ליה חזקה דגופא אלא אפילו גמל דהוא עצמו אין לו חזקה אלא שהגמלים הואיל ודרך כולם כן כמוחזק בגופו הוא וחייב. סברוה דרובא וחזקה כי הדדי נינהו. הקשה הראב"ד ז"ל ואי חזקה כרובא מכל מקום היאך מוציאין מבעל השור והגמל והא אית ליה חזקה דממונא ורבי אחא גופיה למה מחייב את בעל הגמל להוציא ממנו ומאי אולמיה דהאי מהאי ובכל כי הא אוקי ממונא בחזקת מאריה. ותירץ הוא ז"ל משום דאיכא חזקה וקורבה ואפילו הכי פטרי רבנן שאין מוציאין ממנו אפילו בכי הא. הרשב"א ז"ל.

רבי יוסי אומר נותן לו דמי זרע. דקסבר דכיון דבסתם זבין דלא קא טעין מוכר טענת ברי דלאכילה זבניה ניהליה זיל בתר רובא ורובא דזרע פשתן לזריעה קאי והיינו טעמא דאין משלם המוכר אלא דמי זרע בלבד ואינו משלם ההוצאה דהוה ליה גבי ההוצאה גרמא וקסבר רבי יוסי דלא דייבינן דינא דגרמי ותרווייהו בתר רובא אזלינן רבי יוסי אזיל בתר רובא דזרע פשתן ורובו דזרע פשתן לזריעה קאי ומשום הכי חייביה למוכר לשלם ותנא קמא אזיל בתר רובא דאינשי ורובא דאינשי לדבר אחר זביני ליה דלא זביני ליה לזריעה אלא בני הכפרים שהם זורעים אבל רובא כשקונין אותו לדברים אחרים קונין אותן ואף על גב שהם קונין ממנו מעט ורוב הזרע בני כפרים קונין אותו לא אזלינן בתר רובא דזרע אלא בתר רובא דאינשי וכיון דרובא דאינשי לדברים אחרים זבני ליה משום הכי פטור המוכר מלשלם. אי תנא קמא ואמרו לו ואף על גב דתנא קמא ואמרו לו פטרי למוכר לאו מחד טעמא פטרי ליה דלתנא קמא לא פטר אלא משום דלא אזיל בתר רובא כלל ואמרי לו פטרי ליה דקא אזיל בתר רובא דלוקחים. הרא"ם ז"ל.

דף צג עמוד ב

אי תנא קמא ואמרו לו. הא דמשמע ליה דאמרו לו תנא אחרינא הוא ולא אמרינן דאמרו לו היינו תנא קמא גופיה דאהדר ליה לרבי יוסי הכי וכולהו אזלי בתר רובא אלא דתנא קמא אזיל בתר רובא דאינשי ורבי יוסי בתר רובא דזריעה. משום דאי הכי מתניתין דקתני אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן מני. אי כתנא קמא ומשום דאזיל בתר רובא דאינשי מאי אפילו. אי נמי מגופא דברייתא קא דאיק דמדקתני רישא זרעוני גנה שאין נאכלין חייב שמע מינה דהא שאר פירי שאין נאכלין אף על גב דמיעוטא לאכילה בין באינשי בין בגופייהו דפירי פטור. הר"ן ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ועוד דאם כן אמרו לו היינו תנא קמא. הרשב"א ז"ל.

יש אומרים אף דמי הוצאה. יש מפרשים משום דינא דגרמי. ואוקימנא דמאן יש אומרים רבי שמעון בן גמליאל וכיון דפליגי רבנן עליה לית הלכתא כוותיה וכן פסק הריא"ף ז"ל. ותמיהא לי כיון דמשום דינא דגרמי מחייב ליה למה לא פסקו כוותיה דהא קיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל לענין פסק הלכה פסק הריא"ף ז"ל כמאן דאמר נותן לו דמי זרע דאף על גב דמתניתין רבי שמעון בן גמליאל היא וקיימא לן כוותיה ורבי שמעון בן גמליאל גופיה אסיקנא דסבירא ליה דנותן לו דמי הוצאה לא קיימא לן כוותיה אלא במאי דאיתא במתניתין דהיינו בחייב ובאינו חייב אבל בכמה הוא חייב כיון דפליגי תנא קמא ואחרים דהיינו רבי שמעון בן גמליאל וברייתא כתנא קמא קיימא לן דאין נותן לו אלא דמי זרע דהוצאה לא איתנייא במתניתין כלל וכן כתבו בתוספות בשם הרב אלחנן ז"ל. עד כאן לשונו.

מאן יש אומרים כו'. תנא קמא דקאמר מהו נותן לו דמי ורע ודאי רבי יוסי היא דהא אמר רבי יוסי בהדיא נותן לו דמי זרע ולא הוצאה משום הכי דייקינן מאן יש אומרים ואף על גב דתנא קמא דרבי יוסי קאמר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן היינו טעמא דלא אמרינן הא מני תנא קמא דרבי יוסי היא חדא דתנא קמא ורבי יוסי לענין זרע פשתן הוא דפליגו אבל לענין הוצאה איכא למימר דמודה ליה תנא קמא דרבי יוסי לרבי יוסי היכא דחייב לשלם דאינו משלם אלא דמי זרע בלבד והא דקתני חייב באחריותן ליכא למשמע מינה דמחייב נמי בהוצאה תדע דקא בעי לאוקמה ליה כרבי שמעון בן גמליאל דמתניתין זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן אלא אדמי זרע בלחוד הוא ולאו הוצאה. ועוד דאי נמי אמר תנא קמא בהדיא דמיחייב בהוצאה כיון דסתמא הוא ולא ידעינן נמי האי תנא קמא מאן ניהו לא אמרינן דיש אומרים היינו תנא קמא ואוקימנא כרבי שמעון בן גמליאל דהמוליך חטיו לטחון כו' דמחייב לשלם בשתו ובשת אורחיו דאלמא מיחייב בכל מה שגרם ללוקח מהפסידא וכיון דיש אומרים איפשיטא כרבי שמעון בן גמליאל אי איכא למימר דתנא קמא דרבי יוסי מיחייב נמי בהוצאה ממילא נמי איפשט דתנא קמא דרבי יוסי רבי שמעון בן גמליאל הוא דהיינו יש אומרים. הרא"ם ז"ל.

מתניתין המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה. תאנים מקבל עליו כו'. כתב הריא"ף ז"ל דהני שיעורי דמתניתין באתרא דליכא מנהגא אבל באתרא דאיכא מנהגא כמנהגא עבדינן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מכירה. ולא כן דעת רבינו האיי גאון ז"ל שכתב בספר המקח שכל השיעורים הללו לפי מנהג אותו מקום ששם נשנית המשנה אבל בשאר מקומות הכל לפי המנהג ובמקום שאין מנהג ידוע אין דנין בו באלו השיעורים אלא רואין היאך מביאין אנשי המקום פירותיהן מן השדה ומקבל עליו כיוצא בו וכמו ששנינו בכענין זה בפרק המפקיד יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש ואמרינן עלה בגמרא דלא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה.
תאני רב קטינא רוב~ קטנית לסאה אבל עפרורית פחות מרובע וקיימא לן כוותיה דהא אידחי בגמרא כל מאי דמקשינן עלה ואף על גב דמסקינן עדשים אצטריכא ליה הכי קאמר מהא לא תפשוט וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מכירה. והא דאמרינן לקמן בשמעתין אבל גבי עפרורית מסיק אדעתיה לקבל רובע עפרורית בסאה לאו בדוקא נקט רובע אלא משום דכולהו לבד מעפרורית שערינהו שיעורייהו רובע נקט הכי. הר"ן ז"ל.

מסתברא לי דאי איכא פחות מרובע עפרורית וקטניות משלימו לרובע דמקבל אבל אי קטניות משלימו ליותר מרובע לא מקבל. משיטה לא נודעה למי. עפרורית פחות מרובע אף על פי שאין ביניהם אלא משהו כל שיעורי חכמים כך הם. תוספי הרא"ש ז"ל.

דף צד עמוד א

אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולן. מסתברא לי דדוקא בטינופת אמרו אבל במרתף ובקנקנים בשרון ששנינו שמקבל עשר קוססות למאה ועשר פיטסאות למאה אין אומרים כן דליכא למימר בכי הא מאן דיהיב זוזי אחמרא מעליא יהיב דהא בדינא תלי אי אמר ליה מרתף של יין סתם או מרתף זה של יין או דאמר ליה למקפה או דלא אמר וכן בקנקנים היכי שייך למימר בהו משום דלא טרח אלא דסתם חביות יש בכל מאה עשר נאות. הרשב"א ז"ל.

אמרי לה דינא ואמרי לה קנסא. כתב רשב"ם ז"ל דנפקא מינה בין דינא לקנסא היכא דיזיעינן דלא עריב דאי דינא מנפה את כולו ואי קנסא לא מנפה מידי ואפילו מאי דאיכא יתר מרובע. ולא מחוור דודאי אף על גב דאיהו לא עריב לית ליה ללוקח לקבל אלא לרובע דביתר מרובע קפיד איניש שאם לא תאמר כן וכי לא קפיד לעולם אלא ודאי אפילו למאן דאמר קנסא אף על גב דידעינן דלא עריב מנפה מאי דאיכא יותר מרובע אבל ברובע עצמו הוא דאיכא בין דינא לקנסא. וכתב החכם הגדול ר' יהודה בר חסדאי ז"ל דכיון דלא איבריר בשמעתין אי דינא או קנסא מסתברא דהיכא דאיכא יתר מרובע וידעינן בודאי דאיהו לא עריב דאינו מנפה אלא עד רובע וכמאן דאמר קנסא דספיקא הוא וקיימא לן בכל ספק ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע הלכך מקילינן אצל המוכר שהוא הנתבע ולא מנפה ליה אלא עד רובע. ויפה אמר לפי שיטה זו. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב סתם בפרק י"ח מהלכות מכירה נמצא בהן יותר על השיעורים הללו כל שהוא ינפה את הכל ולא חילק. ולפי זה נראה שדעתו ז"ל שאפילו למאן דאמר קנסא אף על גב דידעינן דלא עירב לא פלוג רבנן. וליכא בין דינא לקנסא אלא כמו שפירש רבינו חננאל ז"ל דלמאן דאמר דינא ילפינן דינא מינה בעלמא ולמאן דאמר קנסא לא ילפינן מינה דקנסא מקנסא לא ילפינן. ולפי פירושו נצטרך לדחוק במקצת השמעתין דאייתינן עלה. עד כאן לשון הר"ן ז"ל. והר"י ז"ל בעליות כתב דנפקא מינה דלמאן דאמר קנסא לא מגבינן לה בבבל מיהו אם תפס לוקח מיניה ואפילו בסהדי לא מפקינן מיניה. עד כאן לשונו.
הא דאמרינן רובע לא טרח מסתברא דלא טרח מוכר כשהוא מוציאן לשוק למכרן קאמר ולפיכך גם הלוקח מחיל בכך דאי לא טרח לוקח לנפות קאמר הא כל שהוא לוקח פירות סופו לנפות ולא להוליך חטיו לטחון עם צרורות. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות אמרי לה דינא מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורובע לא טרח איניש ולפיכך אין המוכר זקוק לטרוח בשביל רובע לסאה שאין דרך בני אדם לטרוח בשלהם לנפות בשביל תערובת שיעור מועט כזה. אי נמי ברובע לא הטריחו על המוכר לנפות כיון שהוא מצוי. יותר מרובע טרחא וכיון דטרח טרח בכוליה הלכך זקוק הוא המוכר לטרוח לנפות את כלו ולא אמרינן כיון דלא טרח איניש בשביל רובע אתיהיב ליה מאת המוכר שיעורא דרובע למחילה דאין אדם מוחל על רובע אלא על דעת שאין שם יותר מרובע.

כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט. ודבר מצוי הוא שיש בסאה חטים תערובות עד רובע ממין אחר הלכך כיון דאורחייהו בהכי אין בזריעתם משום כלאים אבל כשיש בסאה רובע שלם ממין אחר ימעט מרובע ויזרע. ורבינו ז"ל פירשה במחובר וכשיש בו רובע ממין אחר ימעט ויתלוש מן המין האחר עד שלא ישאר שם רובע בסאה אף על גב דקיימא לן זרוע מעיקרו בהשרשה הני מילי לענין כלאי הכרם דכיון דאשרושי תו לית להו תקנה אבל כלאי זרעים אין נאסרים בהנאה אלא שהזורע והמקיים לוקה ומביא ראיה מהא דאמרינן לקמן משום דמיחזי כמקיים כלאים ולא נקט כזורע כלאים. ויש לי להביא ראיה דבזרעין תלושין איירי מדאמרינן עלה בירושלמי במסכת כלאים כיצד ימעט או יפחות או מוסיף על סאה וגרסינן נמי בפרק בית השלחין בענין הא דתנן יוצאין בחולו של מועד על הכלאים ועד כמה אמר רב שמואל בר יצחק כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט פירוש וכדרך שאמרו בבא לזרוע דכל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט כך אמרו במחובר ואי סלקא דעתך דמתניתין במחובר הוה ליה למימר עד כמה כדתנן כל סאה שיש בה רובע כו' ולא הוה ליה למימר אמר רב שמואל בר רב יצחק כיון שהוא משנה שלימה במחובר שהמשניות ידועות היו לכל ואין זה דרך התלמוד להזכיר האמוראים על הבאת משנה מפורשת בלא דיוקא. ויש לדחות דאיצטריך לרב שמואל בר רב יצחק לאשמועינן דאין שלוחי בית דין עוקרין יותר משיעור הראוי ומשום קנס. ומכל מקום למדנו מן הירושלמי ומסוגיא בפרק משקין שהדין כך בין במחובר בין בבא לזרוע דכל סאה שיש לה רובע ממין אחר ימעט ומעתה יתכן שהמשנה כוללת שני הדינים והיינו דאמרי משום דמיחזי כמקיים כלאים ולענין מחובר נקט האי לישנא. ויש לומר דלענין תלושין נמי נקט והכי פירושו שאר בני אדם דזורעין מין אחד בתערובת פחות מרובע ממין אחר שרי אבל הכא כמקיים כלאים מיחזי כלומר כמאן דניחא ליה בכלאים כיון שבורר מקצת ומניח מקצת מדעת וכיון שהוא מגלה דעתו דניחא ליה באותו תערובת הוי ליה תורת כלאים ואסור לעשות מעשה שניכר ממנו דנימא ליה בכלאים ומתורת כלאים אנו למדין כן שאסרה תורה לעשות גדר וקיום לכלאים אף על פי שלא זרען ודרשינן לה מדכתיב כלאים שדה מיהו זריעת כלאים לא מיקרי כיון שהוא זורע כדרך הזורעים מין אחד ומשום גלוי דעתו לא מיקרי זורע כלאים סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי ולא אמרינן שהוא זקוק לברור ולעקור משם כל הנמצא בו ממין אחר ולמאן דאמר קנסא קא מקשינן דודאי כיון דקתני ימעט אלמא רובע לא שכיח וכיתר מרובע דמי לגבי כלאים הלכך הוה ליה למימר דכיון דלא שכיח איהו הוא דעריב ולמקנסיה בכוליה רובע לעקור את כולן ואף על גב דגבי מוכר אמרינן דרוב שכיח והוי מחילה ולא אמרינן דערובי עריב היינו טעמא דמילתא דרובע שכיח ולא שכיח אי נמי ספק שכיח ספק לא שכיח וגבי מכר אזלינן לקולא גבי נתבע וחשבינן ליה כמאן דשכיח ולא יחזיר לו מוכר כלום וגבי כלאים אזלינן לחומרא ודנין אותו כיתר מרובע דלא שכיח כך פירשה רבינו יצחק ז"ל. ולמאן דאמר דינא ליכא לאותובי מיניה דהא דרב הונא דאמר אם בא לנפות כו' טעמא משום מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב וכיון דטרח ביותר מרובע יש לו לטרוח בכולו דלא מחיל לוקח מידי אלא היכא דאין דרכו לטרוח אבל לענין כלאים כיון דפחות מרובע ממין אחר כמין אחד דמי משום דשכיח תערובת דידיה ומותר לזרוע לכתחלה היכא דאיכא נמי רובע או יותר מרובע כיון שימעט מרובע שרי דשוב אין שם כלאים הלכך ליכא לאותובי מידי מינה לרב הונא. ויש לפרש עוד דלמאן דאמר דינא נמי מקשינן מינה כיון דבעלמא כשיש שם יותר מרובע דרך בני אדם לטרוח ולנפות את כולו לענין כלאים נמי כשני מינים דמי והוה לן למימר שיברור את הכל. ולשון ראשון עיקר דכוליה סוגיא פחות מרובע איירי וליכא למימר דעריב ביה מידי ולא שייך למקנס בה כלל. אי הכי אמאי ממעט משום חומרא דכלאים. פירוש דגזרינן רובע אטו יותר מרובע דהוי כלאים וצריך למעט הלכך ברובע נמי ימעט ובמיעוט מיהת סגי אף על גב דגזרינן אטו יתר מרובע דהא ביתר מרובע נמי במיעוט סגי מן התורה כיון שממעט מרובע שוב אין שם כלאים אלא דקנסא בעלמא הוא דאמרינן ביתר מרובע שיבור את הכל וגזרה לקנסא לא קנסינן ולפיכך רובע מיהת במיעט סגיא. אי הכי אימא סיפא רבי יוסי אומר יברור. פירוש אי אמרת בשלמא רובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי משום דרובע לא שכיח וחיישינן דלמא ערובי עריב בהא פליגי תנא קמא ורבי יוסי דתנא קמא סבר בין רובע בין יתר מרובע ימעט דלא קנסינן לבור את הכל ודלא כמאן דאמר קנסא ורבי יוסי סבר כיון דלא שכיח אמרינן הוא דעריב וקנסינן ליה לבור את הכל וליכא לסיועי למאן דאמר קנסא מדרבי יוסי דהא איכא למימר משום חומרא דכלאים קניס רבי יוסי וליכא למילף מינה לענין מכר ומלתיה דתנא קמא איכא לאותובי למאן דאמר קנסא דהא אפילו גבי כלאים לא קנסינן היתרא משום איסורא. אלא אי אמרת דרובע דכלאים כרובע דהכא והכא אמרינן דשכיח מאי טעמא דרבי יוסי דאמר יבור דיו שימעט משום גזרה דיתר מרובע ולמה הוא מחייבו לבור דהא יותר מרובע גופיה אין צריך לבור אלא מקנסא והיא גופה קנסא ואנן ניקום ונגזור גזרה לקנסא לומר דברובע נמי יבור. והוה מצי לשנויי דבהא פליגי דתנא קמא סובר רובע שכיח ורבי יוסי סבר שכיח ולא שכיח הלכך רובע דכלאים כיותר מרובע דמי אלא דלא ניחא לתלמודא לאוקמי פלוגתייהו בכהאי גוונא שיחלקו אם רובע שכיח או אם שכיח ולא שכיח. ופרקינן התם היינו טעמא דרבי יוסי משום דמיחזי כמקיים כלאים כיון דחזו ליה שהוא ממעט ויודעים שזה זרוע כלאים ולא ידעי דבמיעוט סגיא וכי חזו ליה שהוא מניח שם מאותו המין אומרים שהוא נמלך מעקור הכלאים אחר שעקר מקצתם. ואם באנו לפרש דהא דמותבינן סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי למאן דאמר נמי דינא קמקשה דכיון דטרח איניש טרח בכוליה הלכך תורת כלאים על כל הרובע וצריך לבור את הכל לא מסתגיא לן סוגיא כלל דהיכי משני עלה ואזיל דרובע דכלאים כרובע דהכא דמי ומשום חומרא דכלאים נמעט כלומר דגזרינן אטו יותר מרובע ויותר מרובע מן הדין יש לו לבור את הכל דתורת כלאים על כל הרובע ואם כן כיון דגזרינן רובע אטו יותר מרובע הוה לן למימר נמי יבור שהרי ביתר מרובע אם ימעט ולא יבור הכל לא תיקן כלום לענין כלאים ועכשיו כשאתה גוזר רובע אטו יותר מרובע מה תועלת במה שאתה אומר ימעט. ועוד מאי האי דמקשינן אי הכי אימא סיפא רבי יוסי אומר יבור והא ודאי כיון דגזרינן רובע אטו יותר מרובע צריך לבור כמו יותר מרובע שיש לו לבור מן הדין לא מקנסא אלא שמע מינה דלמאן דאמר קנסא בלחוד מקשינן ושקלינן וטרינן וכמו שפירשנו כן נראה בעיני. ולמאן דאמר דינא לא קשיא ולא מידי דלעולם רובע דכלאים כיתר מרובע דמי ואפילו הכי ימעט ודיו והוא הדין ליותר מרובע דלא שייך למימר מנפה את כולו למאן דאמר דינא אבל לענין מכר משום דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורבי יוסי דאמר יבור סבר דקנסינן היתרא משום איסורא ומכל מקום הוה מסתייע למאן דאמר דינא ממילתיה דתנא קמא דלא קנס דהלכה כרבים מיהו למסקנא הוא הדין נמי מפרשינן למאן דאמר דינא דטעמא דדבי יוסי דאמר יבור משום דמיחזי כמקיים כלאים כי היכי דאסיק תלמודא למאן דאמר קנסא וטעמא מעליא הוא אי נמי משום חומרא דכלאים קניס רבי יוסי ולפיכך יבור דרובע דכלאים כיתר מרובע דמי דלא שכיח ולעולם גבי מכר לא קניס אפילו ביתר מרובע. הר"י ז"ל בעליות.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו יש מפרשים דאלישנא דקנסא קא מקשה ויש מפרשים דאלישנא דדינא קא פריך. והנכון בעיני מה שכתב הרא"ם ז"ל דכל הני תא שמע דמייתינן לאו אלישנא דדינא וקנסא קפרכינן אלא לאותובי אדרב הונא או לסיועיה קמייתינן להו והכין מיפרשה כולה שמעתא שפיר טפי. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"ן ז"ל ואחרים פירשו דהכי מקשינן סברוה דרובע דכלאים כיתר מרובע דהכא דמי משום דפירי דזריעה שפירי נינהו מפירי דאכילה הלכך קשיא בין למאן דאמר דינא בין למאן דאמר קנסא דלמאן דאמר דינא קשיא משום דלענין כלאים נמי בתר חזותא וקפידא דאינשי אזלינן ואפילו הכי אמרינן דנהי דמרובע קפדי במיעוטא סגי דקאמר ימעט ולא קאמר יבור ואם איתא דמאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב הכי נמי הוה לן למימר דכיון דטרת טרח בכוליה. ולמאן דאמר קנסא נמי קשיא דכיון דרובע דפרי דזריעה משום דפירי שפירי נינהו כיתר מרובע דפירות דאכילה מיהו הוי לן למימר הכא דכיון דאית בהו רובע איהו עריב והוה לן למקנסיה בכוליה. ושני ליה דרובע דכלאים כרובע דהכא דמי שאין הפרש כלל בין פירות של זריעה לפירות דאכילה אלא דמשום חומרא דכלאים אמרו ימעט דלא ליתי לאיחלופי ביתר מרובע הלכך במיעוטא סגי. עד כאן לשונו.

דף צד עמוד ב

וזה לשון הרא"ם ז"ל תא שמע שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים כו'. בשלמא למאן דאמר לענין רובע דינא אין קנסא לא היינו דלא קנסינן להו הכא אלא למאן דאמר קנסא הכא נמי נקנסינהו ויהא מונח עד שיבא אליהו. ופרקינן הכי השתא כו'. תא שמע מסיפא אמר רבי יוסי אם כן מה הפסיד כו' בשלמא למאן דאמר משום קנסא היינו דקניס היתרא אטו איסורא אלא למאן דאמר דינא אין קנסא לא הכא נמי אמאי קניס רבי יוסי. ופריק הכי השתא התם ודאי איכא רמאי ומשום הכי קניס רבי יוסי בכל אבל הכא מי יימר דערובי עריב מידי כי היכי דנקנסיה נמי בהיתרא שהוא רובע דלמא אתרמי ליה למיהוי ביה יותר מרובע. תא שמע שטר שיש בו רבית קונסים אותו כו' אלמא קנסינן היתרא משום איסורא. ודחינן הכי השתא התם ודאי משעת כתיבה עבד ליה שומא כלומר עבר על לא תשימון עליו נשך ובודאי עבר עבירה ומשום הכי קנסינן ליה כו' הכא מי יימר דערובי עריב ליה מידי כי היכי דנקנסיה ברובע דהיתרא אטו יתר מרובע דהוי איסורא. תא שמע מסיפא וחכמים אומרים כו' ותיובתא למאן דאמר משום דינא ניחא אלא למאן דאמר משום קנסא. ודחינן כו'. תא שמע דתני רבין לא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' בשלמא למאן דאמר משום דינא ניחא אלא למאן דאמר משום קנסא הכא נמי מאי קנסא איכא כלומר הא לא עבד מידי דנקנסיה. ודחינן הכי השתא התם הן חסר הן יתר אמר ליה מיהו רובע לא חשיב סאה יותר מרובע חשיב וכיון דהוה ליה תשעה קבין הויא ליה חשיבותא באנפיה נפשה והדרא תא שמע האונאה פחות כו' אלמא קנסינן היתירא בהדי איסורא ותיובתא דמאן דאמר דינא אין קנסא לא ופריק התם נמי דינא הוא בשוה אמר ליה כו' תא שמע המקבל שדה מחברו כו' אלמא קנסינן היתירא ותיובתא דמאן דאמר דינא אין קנסא לא. אמר רב הונא בריה דרב יהרשע התם נמי אין מגלגלין עליו את הכל משום קנסא אלא משום דינא דכיון דאיכא יתר מעשר בורות מכורות הויא ליה שדה חשובה בפני עצמה וצריך ליטע אותה מתחלה ולא הוי טפלה לגבי הסאה ומשום הכי מגלגלין עליו את הכל. ויש לפרש כל הני תא שמע דאמרינן הכא דאעיקר מימריה דרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כולן ואליבא דמאן דמוקי משום קנסא איכא מינייהו מאן דהוי תיובתא עליה ואיכא מינייהו מאן דהוי סייעתא למימריה וקא מייתי ליה לסיועי לדרב הונא ולמפשט מיניה דמימריה סליק אליבא דהלכתא כי היכי דלא ליסליק אדעתין דלאו הלכתא הוא משום הך תיובתא דאותבינן עליה ואף על גב דהא פריק לה איכא למימר דוחק הוא להכי אמרינן תא שמע לסיועי למימריה ולמפשט מינה דהלכתא הוא והאי פירוקא פירושא מעליא הוא. אבל למאן דמוקים לה להא דרב הונא משום דינא לאו תיובתא איכא עליה מהני תא שמע דאמרינן ולאו סייעתא מסייע ליה כיון דאמרינן דהא דרב הונא דינא הוא ולאו קנסא ליכא לאותובי עליה מהנך דלא קנסי להו ולאו לסיועי מהנך דקנסי להו וגם הכי נמי ליכא למימר איפכא (חסר מכאן עלה א').

תא שמע מסיפא אמר רבי יוסי כו'. ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא משום דהתם ודאי מנה דחד מינייהו הוא. תוספות הרא"ש ז"ל.

תא שמע דתני רבין לא את המותר בלבד כו'. משנה שלימה היא בפרק בית כור אלא דמתרצינן התם לישנא דמתניתין מתוך ברייתא זו לפיכך הביא זאת הברייתא והיא שנויה בענין האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך דקתני רישא פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון מיהו מחזיר לו מעות אם רצה או מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר מעות כדי ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגנה בית חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע מחזיר לו קרקע הא לאו הכי מחזיר לו מעות. ולא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' פירוש היכא דאיכא בההוא בית כור מותר על רובע לסאה ובין הרובעים והמותר יש שם יתרון תשעה קבין מחזיר לו המותר והרובעים אלמא כיון שהיתרון דבר חשוב מחזיר לו את הכל ולא אמרינן כבר נתן רובע לכל סאה למחילה הכי נמי לענין רובע קטנית לסאה אם יש שם מותר על רובע קטנית מנפה את כלו ולא אמרינן כיון דלא טרח איניש בשביל רובע הא אתיהיב ליה מעיקר המכר שיעורא דרובע למחילה לפי שאין אדם מוחל על רובע אלא על דעת שאין שם יתר מרובע ומסייע למאן דאמר דינא. הכי השתא הן חסר הן יתר אמר ליה רובע לא חשיב יתר מרובע חשיב דכיון דהוה ליה תשעה קבין הויא ליה ארעא חשיבתא באנפי נפשה והדרא פירוש התם היינו טעמא דרובע לסאה הויא מחילה משום דהן חסר הן יתר אמר ליה ואם לא מפני שהתנה עמו הן חסר הן יתר אפילו רובע לסאה לא הויא מחילה הלכך יתר מרובע לסאה כיון דאינו בכלל התנאי מחזיר לו את כולו דבמכירת קרקעות לא מחיל איניש ולא מידי אפילו בפחות מרובע הרי שדרך בני אדם לצמצם ולדקדק במכירתה ולהוסיף דמים בשביל תוספת המדה וכדאמרינן לקמן התם שוה בשוה אמר ומאי דאמרינן דהוסיף רובע לסאה הגיעו לא מפני שדרך למחול על רובע אלא משום דאמר ליה בפירוש הן חסר הן יתר הלכך אמרינן מחזיר את כולו ולא אמרינן דרובע לסאה מאותו יתרון הויא מחילה לפי שדרך בני אדם שמדקדקין ואין מוותרין במכירתם ולא דמי לההיא דרובע טנופת לסאה שדרך בני אדם לוותר על כך ושלא להטריח לו לנפות בשביל רובע לסאה ובלא שום תנאי שהתנה עם הלוקח הגיעו הלכך אפילו בשיש שם יותר מרובע איכא למימר שהוא מוחל עד רובע ולא ינפה לו את המותר. ואף על גב דאסיקנא דסתמא נמי כהן חסר הן יתר לא מפני שדרך לוותר על כך אלא היינו טעמא לפי שהיה לו להזכיר מדה בחבל ולא הזכיר כמאן דאמר הן חסר הן יתר דמי דשם בית כור עליו אף על פי שפיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה. שאין הדבר מצוי שימצא ביד אדם בית כור או לתך מכוון ומצומצם ולפיכך הוה ליה להזכיר מדה בחבל וכיון שלא הזכיר כמאן דאמר ליה הן חסר הן יתר דמי ולא מתוקמא מתניתין בשלוקח בית כור מתוך בקעה גדולה וטעה והותירה המדה דהתם אפילו כל שהוא יחזיר היכא דאמר ליה בית כור סתמא כן נראה בעיני. והא דאמרינן מיהו רובע לא חשיב פירושו אף על גב דאיכא תשעה קבין מותר כל זמן שאין שם יתר מרובע לסאה כגון דזבין ליה שני כורין מחילה הויא בכלל הן חסר הן יתר הוי דרובע לסאה לא חשיב דקיימא לן כרב נחמן דאמר נותן תשעה קבין ומחצה לכל כור כך פירושו בעיני. ואם תאמר כיון דקיימא לן כרב הונא דאם בא לנפות מנפה את כולו היכא דאיכא מותר רובע לסאה ולא הוי תשעה קבין כגון שיש שם שמונה קבין לכור דאיכא חצי קב טפי מרובע לסאה למה אינו מחזיר את כל הרובעים במעות כיון שמחזיר את המותר. יש לומר דשאני התם דאמר ליה הן חסר הן יתר הלכך לעולם רובע לסאה הויא מחילה אף על גב דאיכא יותר מרובע לסאה צד שיצטרף המותר לשיעור קרקע הראוי בפני עצמו דהיינו תשעה קבין אבל היכא דליכא מותר תשעה קבין מחזיר לו במעות מה שיש שם יותר על רובע לסאה אף על פי שאמר ליה הן חסר הן יתר והרובעים הוו מחילה. מיהו רב הונא גופא סבירא ליה דהיכא דאיכא מותר על רובע לסאה אף על גב דלא הוי תשעה קבין מחזיר את הכל כדמוכח בפרק בית כור. ורב האי גאון ז"ל פירש בפרק בית כור דהא דתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' לא קאי היכא דשייר בבית כור תשעה קבין אלא כל היכא דאיכא מותר מרובע לסאה כגון שיש שם שמונה קבין מחזיר את הכל במעות בין לרב נחמן בין לרב הונא. וקשה לי לפירושו הא דאמר בשמעתין כיון דהוה ליה תשעה קבין הויא ארעא חשיבתא כו'. ובפרק בית כור אנו מוסיפין ביאור בדברים אלו. ועוד יש לומר הכי השתא התם הן חסר הן יתר לא בפירוש אמר ליה הן חסר הן יתר ולמה הוא מחזיר כל הרובעין כולה אפילו לרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כלו אלא על כרחך היינו טעמא דכיון דהוה ליה תשעה קבין הוה ליה ארעא חשיבתא באנפי נפשה ואדרא כולה שאין הקרקע הראוי בפני עצמו בכלל הן חסר הן יתר. הר"י ז"ל בעליות.

דף צה עמוד א

ותני ברישא דברייתא ומקבל עליו כו'. מסתברא דלאו חסורי מחסרא לה אלא פריש מקבל עליו קאמר דכלפי מה ששנו במרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ולא כולו ממש אלא כולו יפה כדרך האוצרות שכולו יפה אלא שעל הרוב יע בהן קצת קוסס. הרשב"א ז"ל.

והא תני רבי חייא המוכר חבית של יין. פירוש משום הכי מקשה דהוה משמע ליה דלאו חבית ידועה קאמר ליה אלא שיעורא דחבית ואפילו בכלים הרבה הלכך הוה ליה לקבל יין קוסס לפי חשבון. ופריק שאני חבית של יין דכוליה חד חמרא הוא כלומר דכיון שאמר לו חבית יין הראוי להיות בחבית אחת קאמר ואין מערבין יפה בקוסס באחד. הר"ן ז"ל.

קשיא זה וזה. תימה לי אמאי לא משני דברייתא קמייתא סברה דריחא חלא וטעמיה חמרא חמרא הלכך נותן לו יין הנמכר בחנות וברייתא דרב זביד סברה דריחא חלא וטעמיה חמרא חלא הלכך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות כו' וצריך עיון. חד אמר מקבל. תימה לדידיה אמאי מוקי רב זביד מתניתין כרבי הושעיא כו' ככתוב בתוספות. ונראה לי דאין הכי נמי והכי קאמר בברייתא וזהו דין אוצר ששנו חכמים במשנה. ור"מ תירץ משום דסיפא נמי מוקמינן לקמן למקפה להכי נמי אוקי רישא בדאמר ליה למקפה. תוספות הרא"ש ז"ל.

דף צה עמוד ב

ולמאן דדייק מרב זביד קשיא ברייתא ואם תאמר ולישני ליה דמאי כולו יפה מקבל עליו עשר קוססות כדשני ליה לעיל. יש לומר דלעיל דאכתי לא ידעינן לדרב זביד הוה מצינן לשנויי הכי אבל השתא דאייתינן לדרב זביד ותני כולו יפה בדוקא מסתברא דתנא דברייתא נמי בדוקא תני ליה. ואם תאמר ולמאן דדייק מרב זביד וסבירא ליה במרתף סתם כיון דלא הוא ליה למקפה מקבל עליו מתניתין נמי כהאי גוונא משכחת לה ואם כן היכי תני רב זביד זהו אוצר ששנו חכמים כלומר בדאמר ליה זה ואמר ליה למקפה והא אף בדלא אמר ליה למקפה נמי משכחת לה ובדלא אמר זה. יש לומר דאין הכי נמי דלאו זה דוקא קאמר אלא אף זה הוא אוצר ששנו חכמים כלומר דאף באמר ליה למקפה משכחת לה לדינא דמתניתין אבל הוא הדין דבמרתף סתם נמי משכחת לה. וכך הם דברי הריא"ף ז"ל בהלכות.
ולענין הלכה במרתף של יין סתם ולא אמר ליה למקפה כיון דפליגי בה רב אחא ורבינא ובכל דוכתא רבינא לקולא וקיימא לן כוותיה וקולא דממונא היינו אצל הנתבע נקטינן דמקבל עליה עשר קוססות למאה דמסתמא מוכר הוא הנתבע ומיהו אף על פי שלא פרע עדיין לוקח המעות מקבל עליו עשר קוססות. וכתב רשב"ם ז"ל דמרתף זה ואמר ליה למקפה הוי דינא כמרתף זה של יין ואמר ליה למקפה אני מוכר לך נותן לו יין הנמכר בחנות דוקא. ובדלא אמר ליה למקפה סיפא נמי דמרתף זה אני מוכר אפילו כולו חומץ הגיעו דוקא בדלא אמר ליה למקפה. הלכך נקטינן דכל היכא דאמר ליה מרתף של יין ולמקפה נותן לו יין שכולו יפה אמר ליה מרתף של יין ולא אמר ליה למקפה אי נמי מרתף זה של יין ואמר ליה למקפה או מרתף זה למקפה ולא הזכיר של יין בכלהו הני תלתא נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה ומשכחת לה למתניתין בכל חד מהנך תלת. אמר ליה מרתף זה של יין ולא אמר ליה למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. אמר ליה מרתף זה ולא אמר ליה למקפה אפילו כולו חומץ הגיעו. וזה כללו של מרתף. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק י"ז מהלכות מכירה אלא שלא פירש במרתף זה למקפה כלום. הר"ן ז"ל.

דף צו עמוד א

הא דאמרינן רבי יהושע בן לוי חמרא מתתאי עקר. איכא למידק למה לן למימר דרבי יהושע פליג על רבי יוחנן בתרתי לימא חמרא מעילאי עוקר כרבי יוחנן אלא דסבירא ליה דריחא חלא וטעמיה חמרא חלא והלכך שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ דכל שריחו וטעמו חומץ בידוע שלשה ימים קודם לכן היה ריחו חומץ. והרא"ם ז"ל טרח להעמידה בתירוצין ואין צורך. והנכון מה שפירש רש"י דנפקא מינה לספוקי אפילו במה שהפריש עליו ואפילו בשעת בדיקתו ואף על גב דטעמיה ולא היה חלא אפילו הכי הוי ליה ספק שמא כבר עקר מתתאי והוי ליה בההיא שעתא מלתחת ריחיה ודיניה כחלא. כאן פשט ליה. ולא איפשיטא הכא אבל בפרק אחרון שבמסכת עבודה זרה גבי חמרא לגו חלא בפלוגתא דאביי ורבא קאמר רבא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא וכל היכי דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם הלכך מברכין עליו בורא פרי הגפן כרבי יוחנן ומקדשים עליו וכדאיתא לקמן.

המוכר חבית של יין לחבירו והחמיצה רב אמר כל שלשה ימים ברשות מוכר. פירש הרא"ם ז"ל דקסבר רב חמרא מתתאי עקר ואף על גב דטעמיה ולא עקר אימא מתתאי עקר. ואיני יודע מי הזקיקו לכך דאפילו אי תמצא לומר מעילאי עקר והא טעמיה ולא עקר כל שהוא בקנקנים דמוכר אפילו לא אמר ליה למקפה אם החמיץ תוך שלשה והוה ליה ריחיה וטעמיה חלא חייב באחריותו לדעת רב דלא מצי למימר ליה לא איבעיא לך לשהויי דכל שנמצא תוך שלשה ימים חומץ ודאי עם סלוק ידיו ממש הוי ליה ריחיה חלא ויין אמר ליה וזה קוסס הוא עד שלא יספיק לשתותו ואפילו טלטלו ממקום למקום או שעירה אותה מכלי לכלי לדעת רב לפי מה שנפרש דברי שמואל. הרשב"א ז"ל.

כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר. וכגון שלא טעמו הלוקח בשעה שלקחו דאמרינן כיון שהחמיץ תוך שלשה ימים ודאי בשעה שלקחה הוה ריחיה חלא והוי מקח טעות אבל אם מתחלה טעמו והוי ריחיה וטעמיה חמרא על כרחך אחר כך החמיץ. וחכמי צרפת פירשו דמיירי בשטעמו דהרי סתמא דמלתא שטועמו הלוקח בשעת המקח ואפילו הכי סבירא ליה לרב דכל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר דאי אפשר לו שיחמיץ בפחות משלשה ימים והא ודאי תוך שלשה ימים הוה ריחיה חלא ואף על גב דטעמיה לאו אדעתיה. ושמואל סבר כיון דטעמיה בשעת מכירה והוה חמרא ודאי יש לנו לתלות דמחמת הטלטול החמיץ אחר כך ולפיכך תולים בטלטול לפי שאין לתלות בריעות היין דאין מתחמץ בפחות משלשה ימים אלא ודאי מפני הטלטול החמיץ אבל בעלמא אין תולין בטלטול אלא בריעות היין דאמרינן לקמן אבל בקנקנים דמוכר אומר לו הא חמרך והא קנקנך ואין תולין שהחמיץ על ידי טלטול אלא תולין ביין או בקנקנים ואפילו אם טעמו מתחלה והוה ריחיה וטעמיה חמרא כיון שהחמיץ לאחר שלשה ימים. ולפי דבריהם שאין הדבר רגיל להיות כך אלא הכא בלבד תולין בטלטול לא הוי ליה להזכיר חמרא אלא הוי ליה למימר ושמואל אמר אכתפא דגברא שוור כלומר במקום זה כיון שהחמיץ תוך שלשה והשתא דנקט חמרא אכתפא דגברא שוור משמע דכך תולדת היין ודרכו וכעין הא דאמר רב חייא בר יוסף חמרא מזלא דמאריה גרים. ועוד דלא מסתבר דלימא רב כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר כיון דטעמיה והוה ריחיה וטעמיה חמרא. ועוד יש לשאול מה בכך אם הטלטול גרם כיון שלקחו על מנת לטלטלו הוה ליה למכור יין הראוי להתקיים אחר הטלטול כי היכי דאמרינן לקמן דהיכא דאמר ליה למקפה יש לו למכור יין הראוי להתקיים ולקמן מפרשים לה בטעמא דמסתבר. עליות.
ונראה לי דלא קשיא במכירין היין בטעם מי שראוי להתקיים אבל אין להכיר ביין שלא יתקלקל על ידי טלטול וגם לפעמים מטלטלים אותו בחוזק ומזה הוא מתקלקל. ולפירוש רשב"ם שפירש שהמזל גורם מאי קאמר עבד רב יוסף עובדא כוותיה דרב בשכרא כשמואל נמי עבד דלא כתיב בקרא אלא אף כי היין בוגד ואם תמצא לומר שגם השכר תלוי במזל אמאי עבד כמר בשיכרא וכמר בחמרא אבל לפירוש רבינו תם ניחא דשמואל סבר שהטלטול קשה ליין ולשכר ורב יוסף סבר דלא קשה כולי האי לשכר שנתלה הקלקול בטלטול. תוספי הרא"ש ז"ל.

ויש מי שפירש אכתפא דגברא שנושאים אותו ומערין אותו מכלי אל כלי קאמר ועירויו גרם לו ומקרא מלא דבר הכתוב לא הורק מכלי אל כלי על כן עמד טעמו בו כו'. אלמא הרקתו מכלי אל כלי גורם שיומר טעמו וריחו והלכך אפילו אמר ליה למקפה אינו חייב באחריותו וכדרבי יוסי בר חנינא דלקמן ואפילו הכי סבר רב דכל שנשתנה והחמיץ תוך שלשה ימים אין תולין אותו בעירוי אלא בפגמו של יין שנשתנה עם סלוק ידיו. ואני תמה לרב היכי מיתוקמא ליה מתניתין דהמוכר יין לחברו והחמיץ אינו חייב באחריותו דלפי פירוש זה אפילו בקנקנים דהלוקח קאמר רב שהוא ברשותו של מוכר. ויש לומר בשהחמיץ לאחר שלשה ימים דאפשר לומר דלאחר מכאן התחיל להמיר ריחו וטעמו וכשמכרו עדיין לא היה בו שום שינוי וכן פירש ר"ש ז"ל וכן צריכין אנו להעמיד משנתנו אליבא דשמואל בקנקנים דלוקח כלומר בשעירה אותו מכלי אל כלי דאי לא אפילו שמואל מודה ליה לרב דכל שלשה ימים ברשות המוכר ואפילו לא אמר ליה למקפה. ואי נמי לאחר שלשה ימים ואפילו בקנקנים דמוכר ודלא אמר ליה למקפה דלא איבעי ליה לשהויי דעד כאן לא הוצרך שמואל לטעם כתפא דגברא אלא בתוך שלשה ימים הא לאחר שלשה ימים בלאו הכי יצא מרשות המוכר ואפילו ידוע שיינו מחמיץ כדאיתא לקמן בדרבי יוסי בר חנינא ושמואל ורבי יוסי בר חנינא בחדא שיטתא קיימי וכן דעת הרי"ף ז"ל. ומכל מקום קשיא לי קצת אי בקנקנים דלוקח ועל זה סמך שמואל לפטור את המוכר מן האחריות הוה להו לפרושי בהדיא המוכר חבית של יין לחברו ועירה אותו לקנקנים דלוקח ואף על פי שגם במשנתנו שנינו בלשון הזה סתם המוכר יין לחברו והחמיץ אפילו הכי מוקי לה רבי יוסי בר חנינא בקנקנים דלוקח אף על פי כן אין דרך האמוראים לסתום אלא לפרש. ואפשר דמשום דאורחא דמלתא הכי דלוקח מחברו יין מערה אותו לחביותיו לפיכך אמרו סתם דסתמן בכל כיוצא בזה כפירושן. והראב"ד ז"ל פירשה בקנקנים דמוכר וכשטלטלה על הכתף להוליכה לביתו והיינו דקאמר אכתפא דמאריה שוור מחמת נדנודו וכדאמרינן בשילהי פרק המפקיד גבי הטה את החבית ונשברה אמר רבא לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כולה מאי טעמא גירי דידיה אהני ליה. והא דאמר רבא לקמן האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנואה ותקיף אפלגא או תילתא דינא הוא דמקבל ליה פסידיה התם בשטלטלה במוט בשנים שאינו מתנדנד ואי נמי אפילו יחיד במוט. ואי נמי יש לומר דשאני חנואה דכיון דחנואה הוא וידע דלטלטלה להוליכו לחנותו הוא צריך הרי הוא כמתנה עמו בכך וכענין שאמרו בדאמר ליה למקפה. אלא שאין זה נכון בעיני כל כך דאם כן אפילו באיניש דעלמא נמי שהדבר ידוע שהלוקח חבית של יין לא להעמידה בבית מוכר הוא ולשתות מתחת יד המוכר אלא לחוליכה לביהו אבל לדברי הרב ז"ל ניחא דאפשר הוה ליה להוליכה במוטות. אלא שעדיין קשה לי שאם כן היה לו לשמואל לפרש כשהוליכה על הכתף. ויש לומר דכיון דסתם רב ואמר שהיא עומדת כל שלשה ברשותו של מוכר בכל צד השיב שמואל שאינו כן שעל כתף הכתפין הוא מדלג וכאלו פירש לו שפעמים שאינו כן כיצד אם נשאוהו בכתף. והרי"ף ז"ל העמיד דברי שמואל או בקנקנים דלוקח ואף על גב דאמר ליה למקפה ואי נמי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה כי היכי דתיקום כרבי יוסי בר חנינא דקיימא לן כוותיה ולא תיקשי הלכתא אהלכתא. ומיהו איכא לעיוני בדברי הרב ז"ל דאי בקנקנים דמוכר ומשום דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה כיון שהחמיץ תוך שלשה ימים לגמרי איזה שהות הוי ליה לשתותו וכי לשתות את הכל באותו מעמד לקחו. ועוד למה הוצרך שמואל לטעם כתפי דגברא ואי אפשר לו לפרש מזלו גרם שהרי הוא מעמיד דברי שמואל כרבי יוסי בר' חנינא. אלא שאפשר לומר דבשטלטלו בקנקנים דמוכר קאמר ולא איבעיא לך לשהויי אחר טלטולו קאמר. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות הך פלוגתא דרב ושמואל על ענין משנתנו הוא דתנן המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ונחלקו רב ושמואל אם החמיץ תוך שלשה כיצד הדין והא דאייתי לה תלמודא הכא משום דאיירי בדין תוך שלשה בשמעתין לעיל. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"ן ז"ל אכתפא דגברא שוור. פירש רשב"ם ז"ל כו'. ולא מחוור כו' ככתוב בתוספות. ועוד קשה בעיני שכיון שאמרנו למעלה כל שלשה ימים ודאי אלמא אי אפשר ליין שיעשה חומץ גמור בפחות משלשה ימים דאי לאו הכי אמאי ודאי ונהי דמזלא דגברא גרים היינו שמשנעשה שלו הוא מתחיל להחמיץ אבל אי אפשר שיהא חומץ גמור בזמן יותר מועט ממה שהוא טבעו ורבי חייא בר יוסף דאמר לקמן חמרא מזליה דמאריה גרים הכי נמי קאמר שאף על פי שהיה ראוי להתקיים אצל ראשון מכיון ששינה בבעלים משתנה ומתקלקל אבל שיהא מחמיץ בפחות מן הזמן הידוע לו לא אמרה אדם מעולם. לפיכך נראה כמו שכתב הריא"ף ז"ל בהלכות דשמואל לא אזיל בשיטתיה דרבי חייא ברבי יוסף דלקמן בההיא דרבי יוסי בר חנינא סבירא ליה ומשכחת לה אי בקנקנים דמוכר ובדלא אמר ליה למקפה אי בקנקנים דלוקח ואף על גב דאמר ליה למקפה וכך פירושא דשמואל הכי קאמר נהי שאין היין משתנה להיות חומץ גמור בפחות מארבעה ימים וכדתניא בברייתא כל שלשה ימים ודאי הני מילי בשלא טלטלו אותו אבל כל שטלטלוהו מתוך שהטלטול קשה לו אכתפא דגברא שמטלטל אותו שוור ומשתנה לאלתר מיין לחומץ הילכך אפילו בקנקנים דמוכר ואפילו שלשה ימים הראשונים ברשות לוקח.
ולפי דרך זה נמצינו למדין ארבעה חלוקים במוכר חבית של יין לחברו דכל שלא טלטלו אותו אף על גב דלא אמר ליה למקפה שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר שאי אפשר ליין שישוב חומץ בלא טלטול בפחות משלשה והיינו ברייתא כל שלשה ימים ודאי וזהו דין ראשון. אבל כל שטלטלו אותו אפילו בתוך שלשה ימים הראשונים ואף על פי שהוא עדיין בקנקנים דמוכר כיון דלא אמר ליה למקפה הגיעו והיינו דשמואל דאמר חמרא אכתפא דמאריה שוור וזהו דין שני. אבל היכא דאמר ליה למקפה כל זמן שהוא בקנקנים דמוכר אפילו לאחר שלשה אף על פי שטלטלו אותו מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך והיינו דרבי יוסי בר חנינא דלקמן דמדקאמר לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר מכלל דכל היכא דאיתיה בקנקנים דמוכר אף על פי שטלטלו אותו הרי זה מקח טעות דלא מצי אמר ליה טלטולה גרם דכיון דאמר ליה למקפה כבר התנה שיתן לו יין טוב שיסבול טלטול. ועוד דכיון דלמקפה מסתפקים ממנו מעט מעט אי אפשר שבזמן מרובה לא יטלטלו אותו הילכך כיון דאמר ליה למקפה וכדאוקימנא לה לקמן כל היכא דאיתיה בקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך. ומיהו כל היכא שהריקוהו לקנקנים דלוקת אינו חייב באחריותו ולא מפני קלקול הקנקנים אלא אפילו נודע שהיו משובחים ביותר אינו חייב באחריותו מפני שהערוי קשה לו ואף על פי דאמר ליה למקפה שאין לך יין בעולם שלא יתקלקל מחמת הערוי וזהו דין שלישי. אבל היכא שאמר ליה יין מבושם אני מוכר לך זו היא ששנינו חייב לעמוד עד עצרת כלומר ואפילו שיערו אותו לקנקנים ללוקח דדומיא דרישא תנן סיפא אפילו הכי חייב שהרי הוא כמו שהתנה בפירוש. ואם תאמר דהא אמרינן לקמן אמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמרא לחנואה ותקיף אפלגא או אתילתא דינא הוא דמקבל מיניה הא התם דלא אמר ליה למקפה ואיכא טלטול דמסתמא חנוני טלטלו חבית מוכר לחנותו ואפילו הכי אמרינן דהרי הוא ברשות מוכר. ואף על פי שרשב"ם ז"ל פירש דאף על גב דאמרינן זבין לאו דוקא שאין חנוני זה אלא שלוחו של בעל הבית. דלישנא לא משמע הכי דזבין מכר גמור משמע. תירץ הרמב"ן ז"ל דלא קשיא דמכר דסתם חנוני כמאן דאמר למקפה דמי שהרי הוא מוכר מעט מעט ועל דעת לקבל כמה טלטולין מכרו לו. זו היא שיטת שמועתנו על נכון וכפי דרך ראשון של הרי"ף ז"ל שפירשה בקנקנים דמוכר ולא אמר ליה למקפה. ואפשר לפרשה גם כן בקנקנים דלוקח ואף על גב דלא אמר ליה למקפה וכמו שכתב הרב ז"ל ודקאמר אכתפא דגברא שוור הכי קאמר שעל ידי העירוי שמערין אותו הכתפין מכליו של מוכר לתוך כליו של לוקח שוור ומתקלקל הילכך אף על גב דאמר ליה למקפה פטור וכההיא דרבי יוסי בר חנינא דלקמן. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרא"ם ז"ל הא דשמואל לא מתוקמא אלא בקנקנים דלוקח אי נמי בקנקנים דמוכר היכא דלא אמר ליה למקפה אבל בקנקנים דמוכר ואמר ליה למקפה אף על גב דבתר דזבניה לוקח והוה ליה ברשותיה הוא דעקר כיון דלמקפה אמר ליה ואכתי בקנקנים דמוכר ניהו מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כדבעינן למימר לקמן ולא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה כיון דתוך שלשה ימים ראשונים נינהו. והני קנקנים דאמרינן מסתברא לן דדוקא קנקנים דהוי בהו הך חמרא מקמי זביני אבל אי ערייה לוקח להאי חמרא מאני קנקנים לקנקנים אחריני אף על גב דלקנקנים דמוכר ערייה ברשותא דלוקח הוי. דהוו להו הנך קנקנים אחריני כשאולין גביה וכדידיה דמה ואף על גב דלמקפה אמר ליה לא מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך משום דהא הנך קנקנים כשאולין גביה נינהו והוה להו כקנקנים דלוקח. ועוד דכיון דטרינהו ממנא למנא איכא למימר דמחמת ההוא עירוי הוא דעקר ליה דהא דבר ידוע הוא דעירוי מכלי אל כלי קשה ליה לחמרא כדכתיב שאנן מואב מנעוריו וגו'. עד כאן לשונו.

דף צו עמוד ב

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין הלכה כאחרים. ותמהני אמאי אצטריך למפסק הכי פשיטא דקיימא לן כתנא קמא דסתמא היא. ונראה לי משום דסבירא ליה בעלמא ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא אלמא בתר טעמא אזלינן. קא משמע לן דלא אזלינן הכא בתר טעמא דקיוהא בעלמא הוא כדאמרן. משיטה לא נודעה למי ועיין במה שכתב הרשב"א ז"ל לקמן.

כי פליגי דרמא תלתא ואתו תלתא ופלגא. הוה מצי למימר דבתלתא ותילתא פליגי דלאתרים כיון דלא נפקי אלא תרי ופלגא מיא והשאר חמרא איכא חמרא טפי מעל חד תלתא מיאן ולרבנן דסברי תלתא עול תלתא נפיק אפילו ארבעה פחות משהו לאו כלום הוי אלא דנקט דבר שמסוים. תוספי הרא"ש ז"ל.

וביתר מכדי מדתו מי פליגי. איכא למידק אמאי לא אקשי דעדיפא מינה ולימא ובכדי מדתו מי לא פליגי. ויש לומר דאנן לאו אאחרים דייקינן דיחידאי הוא ולית הלכתא כוותיה אלא אדרבנן דייקינן ולומר דאפילו לרבנן אם מצא יותר מכדי מדתו חמרא מעליא הוא ומברכין עליו דהא רבנן לא פליגי עליה דרבי יהודה ביתר מכדי מדתו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות יש לומר דכי קאמר רבא דהיכא דרמא תלתא ואתא תלתא דלכולי עלמא לאו כלום הוא לומר דבין אחרים בין רבנן כולן שוין דלאו כלום הוא. ומיהו רבי יהודה ודאי פליג עליה אלא דקא בעי רבא לאוקמי בין רבנן בין אחרים כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה ופוטרין מן המעשר כשמצא כדי מדתו וכי קאמרי אחרים דשמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם בורא פרי הגפן כשמצא יותר מכדי מדתו דוקא קאמרינן כגון דרמא תלתא דאתא תלתא ופלגא אבל ודאי לרבי יהודה אפילו היכא דרמא תלתא ואתא תלתא מברכין בורא פרי הגפן עליה אבל על הא דקאמר רבא דביתר מכדי מדתו פליגי קא מקשה תלמודא שפיר דאם כן קשיא דרבנן אדרבנן דמחייבי במעשר יותר מכדי מדתו ומאי טעמא קא מוקים רבא סברא דרבנן דהכא דלא כרבנן ורבי יהודה דכולן שוין דביתר מכדי מדתו יהיב במעשר. עד כאן לשונו.

דף צז עמוד א

מצא בה כדי מדתו פטור. קשיא לי אמאי פטור כיון שיש שם נותן טעם שהרי כל איסורין שבתורה בנותן טעם והכא טעם יש בה דמוקי לה בחולין בפרק קמא כשהחמיץ ובהכי דוקא מיחייב רבי יהודה אלמא שנותן טעם. ואין לומר דנותן טעם לפגם הוא הכא דאם כן למה מתמדין אם הוא פוגם. ועוד דאמרינן לקמן שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר פירוש אף על פי שיש בו נותן טעם מדקאמר רבי מאיר עלה שלישי בנותן טעם ושל מעשר ראשון אסור ושני מותר ואלו היה נותן טעם לפגם לא הוו אסרי רבנן ראשון ושני בתרומה ולא ראשון במעשר שני ומאי שנא טבל מתרומה ומעשר שני דאסרינן ביה תמד ראשון מיהת דהא ודאי ראשון ושני דקאמרינן לאו ביתר מכדי מדתו דאם כן בשלישי נמי ליתסר. ותו קשיא לי בהא דמקשי תלמודא ואזיל עד כאן לא פליגי אלא בכדי מדתו אבל ביתר מכדי מדתו לא פליגי פירוש וכיון דמחייבי רבנן במעשר הוא הדין לענין ברכה חמרא מעליא הוא ומאי קושיא ודאי לענין מעשר יש לחייב מכי הוי נותן טעם כשאר כל איסורים שבתורה שהם בששים אבל לענין ברכה בעינן כוזא דחמרא בתלתא דמיא. ופירש רבינו יצחק ז"ל דהך מתניתין בדמאי מיירי ומשום הכי פטרי רבנן מכדי מדתו כדאמרינן לקמן כאן במעשר ודאי כאן במעשר דמאי פירוש הא דתניא ושל מעשר לעולם מותר ואפילו ראשון מיירי בדמאי וטעמו של דבר כההיא דאמרינן בפרק הכל שוחטין שלא גזרו על תערובת דמאי הילכך לא מחייבי רבנן תמד של דמאי במעשר אלא בדרך מזיגתו יין במים וכענין שמברכין עליו בורא פרי הגפן דהוי כמאן דאיתיה לחמרא בעיניה ולא חשבינן ליה כתערובת. וקשיא לי בהאי טעמא הא דאמרי התם כיון דאמר ליה עשו לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי והכא ודאי כשמתמד הלוקח בשמרי יין של דמאי עסקינן דאלו לוקח תמד מעם הארץ אין צריך לעשר שלא נחשדו עמי הארץ על התמד כדאיתא בפרק אלו עוברין אלא ודאי הכא בשהלוקח מתמד מיירי וכיון דאיהו עריב בידים למה לא גזרו עליו כיין דנותן טעם. ויש לומר כיון דאין שמרים עשוים כו' להתעשר בעינייהו אלא בתערובת מים שמתמדים בהם ומעשרין התמד הילכך לא גזרו על התמד כן נראה בעיני. וראינו מקצת רבותינו ז"ל שהם מפרשים דיין במים אין משערים אותה בששים לפי שהוא נותן טעם לפגם כשהמים רבין עליו יותר מדאי כגון בעשרים או בעשרה חלקי מים וכיון שעכשיו טעם היין פוגם מותר אף על פי שאם יוסיף עליו איסור חוזר ואוסר בנותן טעם וכל זמן שהטעם לפגם כמי שאין בו נותן טעם דמי כדאמרינן קדרה זו חסרה מלח יתירה מלח חסרה תבלין יתירה תבלין. וכתבו ז"ל שיעור לדבר ואמרי שהיין מתבטל בששה חלקי מים לפי שהוא טעם לפגם וסמך ר"י ז"ל דבר זה מהא דאמרינן בפרק השוכר את הפועל שתי כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן וערבן זה בזה כו' ובסתם מזיגה מיירי שהיא בשלשה חלקי מים וסליק את היין של חולין שהוא מינו במי שאינו ששה חלקי יין של תרומה מים רבין עליו ומבטלין אותו. ולפי הסברא הזאת יש לפרש הא דמקשינן בשמעתין וביתר מכדי מדתו מי פליגי והא תנן כו' דהכי מקשינן כיון דמחייבי במעשר ביתר מכדי מדתו פורתא אלמא לא אמרו תלתא על תלתא נפיק אלא כשהוא מוצא יותר מכדי מדתו מעט יש שם מן היין כל כך שאין שם ששה חלקי מים לבטלו אם כן רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא יש שם חלק רביעי מיין או יותר ומתרצא נמי בהך סברא הא דפטרי רבנן כשמצא כדי מדתו ואף על פי שיש שם נותן טעם משום דקיוהא בעלמא הוא ולא עיקר טעם היין כיון שבכיוצא בו במזיגה פוגם. עליות.
הא דבעא מיניה רב נחמן בר יצחק מרב חייא בר אבין שמרים שיש בהם טעם יין מהו כעין פלוגתא דרבנן ואחרים בעא מיניה ואי הלכתא כדאמרינן בעא מיניה. ומסתברא לי דמשום דמסתברא טעמייהו דאחרים בעא מיניה דהאיך אפשר דכל מיא דעייל אפיק ועוד דטעמיה מוכח עליו דחמרא הוא. והיינו דאהדר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא הילכך יחיד ורבים הלכה כרבנן דרבים נינהו. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל בעא מיניה רב נחמן כו'. שמרים יש בהם כו' כגון דרמא תלתא ואתי תלתא אי נמי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא. ופשט ליה כרבנן דאמרי לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא. עד כאן לשונו.

כאן בקדושת הגוף כאן כו'. כל המפרשים פירשו בקדושת הגוף במקדיש יין לנסכים לעולם אסור בקדושת דמים במקדיש לבדק הבית רביעי מותר. ולולי שראיתי כולם ז"ל מפרשים כן ולהן שומעין סבור הייתי לפרש בהפך דקדושת הגוף כל שהלך כל לחלוחית היין שבו אין כאן הקדש אבל בקדושת דמים כל שהוא נמכר מחמת קיוהא שבו או אפילו מחמת מראהו דמים לו ודמי הקדש הן שהמקדיש לדמיו הקדישו. הרשב"א ז"ל.
ווה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף. פירוש קדושת שנתקדש בכלי שרת אף על פי שהיין נתקדש בכלי שרת השמרים לא נתקדשו אף על גב דאמרינן במסכת סוכה דכלי שרת מקדשין בין מדעת בין שלא מדעת היינו בסתם אבל בשאומר בפירוש איני רוצה שיתקדשו השמרים אין כלי שרת מקדשין. וה"ר יונה ז"ל פירש דקדושת דמים נמי מיירי ביין של נסכים אלא שלא נתקדש בכלי ולא החמירו מרביעי ואילך כיון שכבר הלך כל היין משם אבל בקדשי בדק הבית לעולם אסור דכיון שהקדיש היין השמרים הנעשים ממנו בכלל ההקדש וכיון שהיין מושבחים על ידי השמרים ויש להם דמים ודאי מועלין בהם וכדקיימא לן במסכת תמורה דיש בקדשי בדק הבית שאין בקדשי מזבח כגון שיפוי ונבייה דבקדשי מזבח מותרין שלא הקדיש אלא הראוי למזבח ובקדשי בדק הבית אסורין דכל שיש לו דמים הקדיש. פירוש שפוי ונביה כגון אם הקדיש עצים לגזירין מותר וכן העלין הנושרין מן האילן שהקדישו לעצי המערכה מותרין בלא הקדש אלא הראוי למזבח אם הקדישן לבדק הבית הכל אסור. וכן יש לפרש כאן בקדושת דמים כגון בקדשי בדק הבית לעולם אסור. כאן בקדושת הגוף כגון בקדשי מזבח רביעי מותר וקרי להו קדושת הגוף דקדושת דמים שבהם סופה לקדושת הגוף. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל. ובעליות.
אבל הרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו כאן בקדושת דמים כגון שהקדיש חבית של יין למכרה ולהוציא דמיה לבדק הבית רביעי מותר דכיון דקדושת דמים וניתן להתחלל קלישא קדושתיה. וכאן בקדושת הגוף כגון שהקדיש חבלת של יין לנסך ממנה על גבי המזבח לעולם אסור דכיון דקדושת הגוף נינהו ולא ניתן להתחלל על דמים חמירא קדושתיה. והא דאמרינן של תרומה ראשון ושני אסור לא תימא והוא דימא תלתא ואתא ארבעה אלא אפילו רמא תלתא ואתא תלתא נהי דלאו חמרא הוא לענין ברכה נמי אסור דכי אמרינן רמא תלתא ואתא תלתא לאו כלום הוא הני מילי לגבי ברכה דלא מברכין בורא פרי הגפן משום הכי כי רמא תלתא ואתא תלתא כיון דגופיה מיא הוא אף על גב דאית ביה טעם יין לאו כלום הוא ולא מברכין עליה בורא פרי הגפן אבל לענין תרומה והקדש כיון דטעמיה נמי אסור כדקיימא לן כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם אפילו רמא תלתא ואתא תלתא נמי אף על גב דגופה לאו חמרא כיון דאית ביה טעם יין אסור. ורבי מאיר סבר אפילו תלתא נמי אי אית ביה טעם יין ואפילו פורתא אסור. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין אף על פי שיש בהן טעם יין ואפילו מצא יותר מכדי מדתו מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו ואם נתן בהם שלש מדות מים והוציא משם ארבע מדות מברכין עליהם בורא פרי הגפן. אבל אם נתן שם שלש מדות והוציא שלש ומחצה אמרינן תלתא על תלתא נפיק. ושמרים של תרומה אף על פי שלא מצא אלא כדי מדתו ראשון ושני אסור כיון שיש בהם נותן טעם שלישי מותר דלאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא הוא ושל מעשר שני ראשון אסור ושני מותר. ושל הקדש השלישי אסור ורביעי מותר בקדושת דמים אבל אם נתקדשו בכלי שרת כיון שקדשו קדושת הגוף החמירו בהן לאסרן לעולם כל זמן שיש בהם נותן טעם וכשאמרו קדושת דמים רביעי מותר לא אמרו אלא בקדשי מזבח שלא הוקדשו לדמים אלא לקרב הן עצמן. אבל בקדשי בדק הבית הואיל והוקדשו לדמים אסורין לעולם כיון שהושבחו המים מחמת השמרים. וכן הדין לענין יין נסך שהמתמד בשמרים של יין נסך כיון שהשמרים אסורין בהנאה כל התמדין אסורין לעולם. ותמד של מעשר שני של דמאי אפילו ראשון מותר וכן הדין בתמדים של טבל דמאי שהתמד הראשון מותר. עד כאן בעליות. והשאר כבר הביאו הרא"ש ז"ל בפסקיו עיין שם.
כתבו התוספות התמד שרגילין לעשות שמשליכין מים על החרצנים והזגים כל שכן דהוי קיוהא דגרע טפי מתמד דשמרים כדמוכח סוגיא דפרק אלו עוברין הילכך לא מברכין אלא שהכל עד דרמא תלתא ואייתי ארבעה. ויש אומרים דוקא בשעוצרין אותם במעצרתא אבל כשאין עוצרין אותם יש לומר שהמים נשארו והיין יצא ואף על פי שלא יבאו ארבעה ויש בו טעם יין מברכין בורא פרי הגפן. ויש אומרים עוד דהאי שיעורא דרמא תלתא ואייתי ארבעה הני מילי ביינות שבזמן רבותינו בעלי הגמרא שהיו חולקים וחשובים ביותר אבל היין דידן דהשתא אפילו רמא תלתא ואייתי ארבעה לא מברכין בורא פרי הגפן. ורבי יהודה אומר דיינות שלנו לא גריעו מיין השרוני דתנן התם בנדרים ובמזג שני חלקים מים ואחד יין מיין השרוני הילכך דילן נמי בתילתא יין ושני תלתי מים מזוג מברכין בורא פרי הגפן. עד כאן משיטה לא נודע שם מחברה.
אמר רבי יוחנן כדרך שאמרו איסור בשמרים ראשון ושני אסור דאלמא כחמרא גופיה דמון ושלישי מותר דאלמא מיא בעלמא נינהו כך אמרו לענין הכשירן דשני מכשיר דחמרא הוא שלישי לא מכשיר דמיא בעלמא הוא. ואקשינן הכשירן דמאי כו'. ופרקינן לא צריכא שתמדו במי גשמים דלא חשיב עלייהו ובעינן נותן מים דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה והכי נמי כיון דבמי גשמים תמד שאינן מוחשבין ולא מכשרי ראשון ושני דכחמרא דמו מכשרי משום חמרא דאית בהו שלישי דמיא בעלמא הוא ולאו חמרא הוא לא מכשרי דהא לאו מוחשבין נינהו. ועיקר הא מלתא דאמרינן חמרא נמי מכשר מפורש בספרא דתניא התם אין לי אלא מים מנין לעשות שאר משקין כמים תלמוד לומר מים כו'. וגרסינן נמי בפרק קמא דשבת הבוצר לגת בית שמאי אומרים הוכשר כו' ואוקימנא לטעמא דמילתא דמכשר משום דפעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענביו ליבצר או נוטל אשכול של ענבים וסוחטו ומזלף על גבי ענבים כו' דשמע מינה אכשורי נמי מכשר. ואקשינן וכיון דקא שקיל ורמא להו למנא לתמודי הא אחשביה ואמאי לא מכשר. ופריק לא צריכא שנתמד מאליו כגון שנפלו עליו מי גשמים וכן בפעם שנית וכן בפעם שלישית. ואקשינן וכיון דקא נגיד עליה קמא קמא אחשביה פירוש דהא לא אפשי למהוי ראשון ושני ושלישי אלא בדנגיד קמא קמא וכיון דנגיד להו גלי אדעתיה דניחא ליה בההוא תמד וכמאן דאחשביה להנהו מיא דמו וכו בכל תמד ותמד וכיון שכן אמאי לא מכשרינן בין דחשבת להו מיא בין דחשבת להו חמרא. ופריק רב פפא בפרה ששתת ראשון כלומר דהאי ראשון ושני לאו איהו שקלינהו בתר דאתמוד כי היכי דגלי דעתיה דניחא ליה בהאי תמד אלא פרה היא ששתת ראשון ראשון כגון דנפיל מי גשמים פעם ראשונה ונתמדו ואתיא פרה ושתיא להו והדר נפיל מי גשמים עליה פעם שלישית ונתמדו דכיון דלא אחשבינהו ולא איהו שקלינהו לקמא קמא דגלי דעתיה דניחא ליה בכל תימוד ותימוד אי חשבת להו מיא לא מכשרי ואי חשבת להו חמרא טכשרי והיינו דקאמר כדרך שאמרו לענין הכשרן דהיינו ראשון ושני ששתת הפרה חמרא הוא ומכשרי שאם נשחטה הפרה לאלתר ונפלה עליה טומאה כיון דהני משקין ששתת חמרא הוא מכשרי להו לבשרא אי נמי אם נפל מאותם משקין מפי הפרה כלום על פירות ונפלה עליהם טומאה וכשם שאמרו לענין איסורין שלישי מותר אלמא מיא הוא ולא חמרא כך אמרו לענין הכשרן דהשלישי שנתמד לאחר ששתת הפרה ראשון ושני אם נפל על האוכלין ונפל עליהן טומאה אינו מכשר דלאו חמרא הוא אלא מי גשמים נינהו דלא מכשרי משום דלא אחשבינהו. ורבי מאיר סבר שלישי בנותן טעם דאלמא אי אית ביה טעם חמרא ואפילו פורתא חמרא הוא ומכשר. ויש לומר להך אוקמתא דאוקימנא בפרה ששתת ראשון דהאי דאמרינן כך אמרו לענין הכשרן לאו למימרא דראשון ושני מכשרי כיון דאוקימנא דפרה שתיא הא ליתנהו דמכשרי אלא למימר דשלישי מיא הוא ולא מכשר והכי קאמר כשם שאמרו לענין איסורן דראשון ושני הוא דהוי חמרא הא שלישי לא הוי חמרא אלא מיא הוא ולא מכשר. אי נמי שלא שתת הפרה כלום ונמצא שלא היה שם אלא ראשון בלבד ונפל על האוכלין כיון דחמרא הוא מכשר להנך אוכלין וכן אם שתת הראשון ואחר כך נפלו הגשמים ונתמדו פעם שניה ולא שתת השני ונפל השני על האוכלין כיון דחמרא הוא מכשר להו להנך אוכלין. אבל אם שתת גם השני ואחר כך נפלו גשמים פעם שלישי ונתמדו ולא שתת השלישי ונפל השלישי על האוכלין מיא הוא ולא מכשרי הנך אוכלין דהא לא אחשבינהו. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: לא צריכא בפרה שותה ראשון ראשון. היא הוציאה הברזא מן הכובא והיתה שותה וכששחטה עדיין משקה טופח עליה דאי מיא ניהו לא מכשרי דבעינן להו מחשבה ואי חמרא הוא לא בעי מחשבה. עד כאן לשונו.

וכיון דנגיד קמא קמא אחשביה. ואוקימנא בפרה שותה ראשון ראשון. ואם תאמר למה ליה למימר בשותה ראשון ראשון אפילו נגיד קמא קמא והשלישי נתמד מאליו ונפל על הפירות או ששתה אותו פרה ונטף מפיה על הפירות הוא הדין והוא הטעם ולמה יכשיר כיון דבחמרא זה לא גלי דעתיה דניחא ליה. יש לומר דכל שתמדו הוא אפילו תמד ראשון או שנתמד מאליו אפילו תמד ראשון ומשכו הוא מן הכובא כי נתמד לאחר מכאן פעם ושתים מאליו אף על פי ששתתה אותו פרה מכשיר כדינו ומשום דגלה בדעתו בתמד הראשון דניחא ליה בכל תמד ותמד שיתמד לאחר מכאן ומאי דקאמר כיון דנגיד קמא קמא אחשביה לרבותא נקט קמא קמא ולומר שאפילו בכל אחד נתגלה דניחא ליה ביה אבל הוא הדין דהוה מצי לאקשויי וכיון דקמא נגיד אחשבינהו לכולהו. ורש"י ז"ל נראה שסובר דדוקא נקט קמא קמא שכן כתב כיון דנגיד ומשיך קמא קמא ראשון ושני גלי דעתיה דניחא ליה שירדו גשמים לכאן לעולם אולי קלטו טעם יין עד כאן. ושמא לאו דוקא אלא משום דאמרינן בגמרא קמא קמא פירש כן ולאו דוקא דבתרי זימני הוא גילוי דעת ולא בפעם אחת. הרשב"א ז"ל.

בפרה ששתת ראשון ראשון. ואם תאמר אמאי אצטריך לשנויי בפרה ששתת ראשון לישני כגון שנתמד שתי פעמים בידים ובשלישי נתמד במי גשמים. ויש לומר כיון שנתמד מתחלה במים נתערב מן המים בגשמים ומכשירין. הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

דף צז עמוד ב

למעוטי מאי אי למעוטי קוסס פלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי היא. וכיון דלרבי יהושע בן לוי חלא הוא ואפילו בורא פרי הגפן אין מברכין פשיטא דאפילו לרבי יוחנן אין להכשירו לענין קידוש. ויש לומר עוד דהכי מקשינן אי כרבי יהושע בן לוי סבירא ליה מאי איריא דאין מקדשין אפילו לענין ברכה נמי הוי חלא ואי כרבי יוחנן סבירא ליה דלענין ברכה הוי חמרא הוה ליה להשמיענו בתחלה דלענין ברכה הוי חמרא דהרי אין זה הדבר פשוט כיון דבפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי היא והכי הוה ליה למימר יין קוסס מברכין עליו ואין מקדשין עליו והשתא דקאמר אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך משמע דמיירי בין שהדבר ידוע שהוא קרוי יין אלא שאינו ראוי לנסך על גבי המזבח. כן נראה בעיני. עליות.

עד שיתן לתוכו מים. והא דאמרינן התם דכוס של ברכה צריך שיהא חי היינו מזוג ולא מזוג כדאמרינן בפרק בן סורר מיהו בברכת הארץ מוסיפין במים ומוזגין אותו מזיגה גמורה בשלשה חלקי מים ואחד יין כדאמרינן התם חי עד ברכת הארץ. ואית דגרסי מוסיפין בברכת הארץ פירוש מוסיפין מים וכדאמרינן בפרק המוציא יין כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע כו' והיינו בברכת הארץ שמעמידין מזיגתו כך פירש רבינו יעקב ז"ל. ונראה דלפיכך אין מוזגין אותו מתחלה לגמרי לפי שהיין סועד יותר בשאינו מזוג כל הצורך לפיכך אין מוזגין אותו בברכת היין כדאמרינן התם תמרי מיזן זייני וברכת הזן פוטרתם וכל שכן חמרא דסעיד וזין כדאמרינן בפרק כיצד ולברך עליהן שלש ברכות ובברכת הארץ מוזגין אותו שכן דרך שבחו ליהנות בו. פלוגתא דרבנן ואחרים ולרבנן מאי איריא דאין מקדשין עליו אפילו לענין ברכה נמי לא חשיב יין ולדעת אחרים ודאי מקדשין עליו כמו שמקדשין על היין מזוג.

עלה בידינו. אין אומרים קידוש היום על היין קוסס דריחיה חלא וטעמיה חמרא אף על פי שמברכין עליו בורא פרי הגפן. ולא על יין שריחו רע ולא על יין מגולה אף על פי דעברה במסננת. אבל מקדשין על יין מגתו ומפיה ומשוליה וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום ומקדשין על יין כושי ובורק וחיוריין הליסטון ושל מרתף ושל צמוקים ועל יין של שמרים ושל חרצנים היכא דרמא תלתא ואתא ארבעה. ויין מבושל מקדשין עליו. עליות.
הרמב"ן ז"ל כתב דיין לבן פסול לקידוש אפילו בדיעבד. וה"ר שמעון בר צמח ז"ל הקשה עליו ותירץ. עיין בתשובותיו סימן נ"ח.

תאנא פיטסאות נאות ומגופרות. כלומר עף צל פי שאינן מבושלות כל צרכן והן מזיעות את היין צריך שיהיו נאות ומזופתין בזפת. הרא"ם ז"ל.

דף צח עמוד א

אמר רבי יוסי בר חנינא לא שנו אלא בקנקנים דלוקח כו'. ומוקי לה ואזיל כגון דאמר ליה למקפה שלדעת שישהנו זמן מרובה מכרו לו אבל לא אמר ליה למקפה אפילו בקנקנים דמוכר אינו חייב באחריותו דאמר ליה לא איבעיא לך לשהוייה ולא נתחייבתי למכור לך יין הראוי לשהייה. ומסתברא שאם החמיץ תוך זמן הראוי לספק בני ביתו בחבית זה חייב באחריותו ולגבי אותו זמן כמאן דאמר ליה למקפה דמי היכא דהאי גברא לשתייה זבין ולא למכירה. ואי קשיא לך כיון דקיימא לן כשמואל דאמר חמרא אכתפא דגברא שוור ואפילו תוך שלשה אינו חייב באחריותו לפי שהטלטול גרם לו להחמיץ אם כן בקנקנים דמוכר נמי אמאי חייב באחריותו ואף על גב דאמר ליה למקפה לימא ליה לא היין ולא הקנקנים שלי גרמו אלא הטלטול גרם לו. וליכא למימר דהא דרבי יוסי בר חנינא פליגא אדשמואל דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן כשמואל וקיימא לן נמי כרבי יוסי בר חנינא מדאמרינן לקמן איכא דאמרי חלא נמי מקבל כרבי יוסי בר חנינא. ועוד אם איתא דהא דרבי יוסי בר חנינא פליגא אדשמואל הוה ליה למימר ופליגא אדשמואל דאמר שמואל כו' כי היכי דקאמרינן ופליגא אדרבי חייא ברבי יוסי דאמר כו' טפי הוה עדיף לן למימר ופליגא אדשמואל דאיפסיקא הלכתא כוותיה. לא קשיא דכיון שלקחו בקנקנים דמוכר ואמר ליה למקפה לא שייך למימר חמרא אכתפא דגברא שוור ולפטור המוכר בטענה זו שאפילו אם הטלטול גרם כיון שהלוקח לטלטלו לקחו ולהוליכו לביתו חייב באחריותו יותר לפי שיש עליו למכור לו יין הראוי להתקיים אחר הטלטול כיון דאמר ליה למקפה כי יש הרבה יינות מתקיימין אחר הטלטול וכמו שאנו אומרים דכיון דאמר ליה למקפה יש עליו למכור לו יין טוב שאינו מתקלקל בשהייתו כך יש עליו למכור לו יין טוב שלא יתקלקל בטלטול שהוא מטלטל ומוליכו לביתו ויהא ראוי להתקיים אחר הטלטול. ודברים של טעם הם. והא דאמר שמואל חמרא אכתפא דגברא שוור ואינו חייב באחריותו ולא אמרינן כיון שלא שהה כדי לטלטלו לביתו חייב באחריותה משום דלא איבעי ליה לזבוני יין הראוי להתקיים אחר הטלטול כיון דלא אמר ליה למקפה דלא איבעי ליה לשהוייה ורב סבר כיון דהחמיץ תוך שלשה בשעת המכר הוה ריחה חלא ומקח טעות הוא. אי נמי לעולם הא דשמואל כדאמר ליה למקפה נמי מתוקמא ובקנקנים דלוקח מיירי ולפיכך אינו חייב באחריותו וסתם משנתנו מיירי בקנקנים דלוקח ואפילו הכי סבירא ליה לרב כיון דהחמיץ תוך שלשה אף על פי שהקנקנים של לוקח חייב באחריותו דאמרינן בידוע שהיה ריחיה חלא בשעת המכר כיון דהשתא טעמא חלא ומקח טעות הוא ושמואל סבר תוך שלשה ימים נמי חמרא אכתפא דגברא שוור ולעולם בשעת המכר חמרא מעליא הוה וכיון דבקנקנים דלוקח הוא אינו חייב באחריותו וכי תימא בקנקנים דלוקח נמי אמאי אינו חייב באחריותו כיון שהחמיץ תוך שלשה הא מחמת קנקנים לא היה מחמיץ תוך שלשה אלא מחמת הטלטול הילכך לימא ליה כיון שלקחתיו לטלטלו ולהביאו לביתו היה לך למכור לי יין הראוי להתקיים אחר הטלטול מצי אמר ליה יין הראיי להתקיים אחר הטלטול מכרתי לך אלא קנקנך גרמו לו ליין שלא יהא ראוי להתקיים אחר הטלטול דהא אפשר שהיין עוקר מיד אחר המכירה על ידי הקנקנים וכיון דעקר והוי ליה יין קוסס שוב אינו ראוי להתקיים אחר הטלטול ואפילו אם לא נעשה יין קוסס לאלתר אלא שנתקלקל מעט על ידי הקנקנים ומתוך כך עקר אותו הטלטול וכשהטלטול עוקר אותו להחמיץ מחמיץ אפילו תוך שלשה. כן נראה בעיני פירוש שמועות הללו. ועל דרך זה הלך הריא"ף ז"ל שכתב בהא דשמואל שאם הקנקנים של מוכר ואמר ליה למקפה חייב באחריותו ואף על פי שטלטלו. ועוד כתב דבקנקנים דלוקח אף על גב דאמר ליה למקפה ואפילו תוך שלשה אינו חייב באחריותו ומסתברא כוותיה מן הטעם שכתבנו שאלו לפי הלשון הראשון שכתבנו בהא דשמואל בדלא אמר ליה למקפה ולפיכך אפילו בקנקנים דמוכר אינו חייב באחריותו דאמר ליה לא איבעי לך לשההויי יש להקשות על זו מי לא עסקינן שראויה חבית זו לספוק בני ביתו לשתייה שלשה ימים או יותר ואשתכח שאין כאן שהייה ואינו יכול לומר לא איבעי לך לשהייה יום או יומיים דגבי שלשה ימים כמאן דאמר ליה למקפה דמי וחייב באחריות מקצת היין שלא היה ראוי שיכלה בשתיית בני ביתו בתוך אותו זמן. ויש שדוחקין הא דרבי יוסי ברבי חנינא דאמר דבקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כגון שלא טלטלו ולא נהירא דדומיא דקנקנים דלוקח קאמר דסתמא דמילתא בקנקנים דלוקח כגון שטלטלו והוליכו לביתו מיירי. ועוד שהרי יש שם עירוי שהוא קשה ליין יותר מן הטלטול לביתו ודכוותה קאמר בקנקנים דמוכר דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך אף על פי שיש שם טלטול כמו בקנקנים דלוקח. וכי תימא בשחלק בקנקנים דלוקה וקנקנים דמוכר הרי זה כמי שחלק בין טלטל ולא טלטל דבקנקנים דלוקח איכא עירוי וטלטול ובקנקנים דמוכר ליכא טלטול דסתמא דמילתא כשמניחו בקנקנים דמוכר אינו מטלטלו לביתו אלא מניחו בביתו של מוכר ומסתפק משם. לא היא דאם כן עיקר ההפרש ועצם הדבר שהחיוב תלוי בו הוה ליה להזכיר וכיון שהדבר תלוי בטלטול הוה ליה למימר לא שנו אלא שטלטלו אבל לא טלטלו חייב באחריותו שהאמוראים אינם סותמין דבריהם כדרך המשניות והברייתות אלא דרכם לפרש ולברר עיקר הדבר וטעמו וכן מוכח בירושלמי דבקנקנים דלוקח מחמת קנקנים מחייבים ליה ולא מחמת טלטול. דגרסינן התם תאני מאה חביות אני מוכר לך חייב להעמיד לו יין יפה ברוב היין הנמכר באותו חנות. מאה חביות אלו אני מוכר לך אפילו חומץ הגיעו. רבי חייא בר אבא אמר כשהקנקנים של מוכר אבל היו של לוקח יכול הוא מימר ליה לשתייה מכרתיו לך פירוש היכא דלא אמר ליה למקפה. ויש לנו להשיב לכל אלה ולומר דבשמעתין מיירי כגון שהמוכר מריק היין לקנקני הלוקח ומוליכן לביתו קודם שנגמר המקח ולא טלטלן הלוקח מבית המוכר והחמיצו בבית המוכר ונמצא שהטלטול קודם שנתקיים המקח וכשנתקיים המקח לא היה היין ראוי להתקיים ובדין הוא דליהוי מקח טעות אי לאו דאמרי קנקנים דלוקח גרמו אבל בקנקנים דמוכר ולא טלטלן הלוקח משם אלא היו מופקדות בבית המוכר ולא היה מסתפק מהם והחמיצו קודם שטלטלן אמר ליה הא חמרך והא קנקנך אבל אם לא טלטלן אלא לאחר משיכה או אחר מתן מעות שהם קונות לענין מי שפרע אינו חייב באחריותו כיון דמחמת מעשה החמיצו לאחר המקח אבל ודאי יש להכריע שאף על פי שטלטלו לאחר המקח חייב באחריותו כל זמן שהוא בקנקנים דמוכר מהא דאמרינן לקמן האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנוני ותקף אפלגא או אתילתא דינא הוא דמקבל מיניה והתם ודאי משמע שטלטלו ואפילו אם תרצה לפרשה כגון שקבלה החנוני למחצית שכר ומקבל לה מיניה כיון שהטלטול גורם ליתא דהא אמרינן לקמן במקבל חמרא מחבריה והוי חלא דלרבי חייא ברבי יוסי לא מקבל המפקיד דמזליה דמקבל גרם בחלא אף על פי שהמפקיד משותף בה אלמא שמו מינה שכיון שלקחו על מנת לטלטלו ולא היה ראוי להתקיים אחר הטלטול אמר ליה הא חמרך והא קנקנך. ועוד דלשון האי מאן דזבין מכר משמע בלא קבלה. ועוד דאמרינן במקבל חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה לפרוותא דזלשפט דאפילו חלא נמי מקבל לרבי יוסי ברבי חנינא אלמא אף על פי שטלטלו מצי אמר ליה הא חמרך כו' ואין לחלק בין מקבל למוכר כמו שכתבנו והא נמי סתמא בטלטלו נמי מיירי ורבינו חננאל ז"ל נמי גריס בה בהדיא ואדממטי ליה להתם זל. ועוד דודאי הדעת נותנת דאף על פי שטלטלו הלוקח דין הוא שיתחייב באחריותו כיון שלקחו על מנת לטלטלו וכמו שמתחייב ליתן יין הראוי לשהייה כיון דאמר ליה למקפה. ואית דאמרי דהא דאמרינן חמרא אכתפא דגברא שוור בשלא לקחו על מנת לטלטלו. ולאו מילתא היא דסתם לוקח על מנת לטלטלו הוא לוקח. עליות.
וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הנני חוזר ול דברי רבי יוסי בר חנינא דהלכתא כוותיה שהם דברי תימה. אמר לזמן מרובה אם החמיץ בקנקנים דמוכר מחזיר את יינו ובודאי בדלא שני בברזא כדאמרינן בחנואה והנה תימה גדול וכי הקונה חטים או פירות מחבירו ולקו אחר זמן מחזירן למוכר ואפילו הן עומדין בשקו של מוכר וכן הקונה בהמה מחברו ולקתה לאחר זמן כלום יחזירנה למוכר ומה נשתנה דין היין משאר דברים וכי אין עשוי שיפול ביין בשינוי העתים כמו שהוא נופל בשאר דברים ולמה יחזירנו למוכר. ונראה דקים ליה לרבי יוסי בר חנינא כי היין לא ישתנה רק מעלילת הנטע שאם הוא מנטע טוב לעולם יעמוד בטובו רק על ידי מקרה או מחמת נדנוד או בשינוי ברזא וכמדומה אני שינוי ברזא היינו נדנוד או מפני ריח רע מריח רפת בקר או ריח מרחץ המזהימות וכשהוא משתנה שלא על ידי עלילה אלא מפני גריעות הנטע ומשרשו נולד לקותו עמו. תדע שאין לך שמתיישן שנים הרבה וטעמו מוסיף והולך לשנים אלא היין כי שאר הפירות ברוב עמידה מרקיבין ופוחתין לפיכך כל שאר הפירות אם יפול בהם לקוח אין חוזרין למוכר. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: לא שנו אלא בקנקנים דלוקח דאמר לו המוכר קנקנים דידך הוא דאפסידו ליה אבל בקנקנים דמוכר אמר ליה הא חמרך והא קנקנך דהאי פסידא ודאי לאו מחמת לוקח קא אתי אלא מחמת חמרא הוא דאתי ואף על גב דבתר דזבניה לוקח הפסיד הוי ליה כמאן דזבין חמרא אדעתא דלמטייה אפרוותא דזלשפט ואמטייה התם וזל דהכי נמי לשתייה זבני מיניה ומקמי דלשתויי החמיץ ומשום הכי כיון דהאי פסידא לאו מחמת לוקח קאתי דהא בקנקנים דמוכר נינהו דינא הוא דמקבל עליה. והני מילי דאמר ליה למקפה דלא מבשל מיניה אלא פורתא פורתא אבל אי לא אמר ליה למקפה מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה והוי ליה כמאן דמטא יומא דשוקא ולא זבין דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה ופליג דרבי חייא בר יוסף דאמר חמרא מזליה דמאריה גרים דכתיב אף כי היין בוגד והוי ליה פסידא דאתי מחמת לוקח וכי מקבל מוכר פסידא דאתי ממילא כגון דעד דמטי התם זל משום דההוא פסידא לאו מחמת לוקח הוא דאתי אבל פסידא דאתי מחמת לוקח לא מקבל ליה מוכר. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: לא שנו אלא בקנקנים דלוקח כלומר ומשום עירוי. ואוקימנא אפילו אמר ליה למקפה דאמר ליה קנקנך גרמו. אבל בקנקנים דמוכר חייב דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך והוא דאמר ליה למקפה. ופירש ר"ש ז"ל משום דכל שהחמיץ עכשיו איתגלי דמעיקרא רעותא הוה ביה והשתא הוא דמבחר נפשיה וכאותה שאמרו בשלהי איזהו נשך מעיקרא אי דחמרא חמרא אי דחלא חלא הוא ובטבת הוא דמבחר נפשיה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק המקבל ההוא גברא דקביל פרדיסא מחבריה בארבעים דני חמרא תקיף ההוא חמרא סבר רב כהנא למימר היינו מתניתין לקתה נותן לו מתוכה אמר ליה רב אשי לרב כהנא מי דמי התם לא עבדה ארעא שליחותה הכא עבדה ארעא שליחותה. ומודה רב אשי בענבי דקרים דבלקתה נותן לו מתוכה דמי דאלמא כל דלא איקרים ענבי לא תלינן בדמעיקרא אלא בהפסד דהגיעו לאחר מכאן. יש לומר כל דלא איקרים ענבי ודאי לא מחמתן אחמיץ חמרא ועבדה ארעא שליחותה אבל משעת דריכה הוא דמטי ליה פסידא. ולדידי קשיא לי דאדרבה מההוא פרק איזהו נשך משמע דכל דהוי חלא מעיקרא והפסד הוא דמטו לה לבתר כן ואלו במתניתין לא פליגי בין קונה קודם טבת לקונה לאחר מכאן. אלא מסתברא דכל דאמר ליה למקפה כמקבל עליו אחריות להעמיד לו יין יפה כשיעור הראוי להסתפק ממנו למקפה וכענין שאמרו במבוסס ובמיושן ולהוליכה לפרוותא דזולשפט.

ובקנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך לשהוייה לא צריכא דאמר ליה למקפה. ודוקא בשהחמיץ לאחר שלשה הא תוך שלשה אף על גב דלא אמר ליה למקפה הרי הוא ברשות מוכר וכמו שכתבתי למעלה דבהא לא פליג שמואל עליה דרב אלא אם כן טלטלו ונדנדו על כתפי הכתפים וכמו שכתבתי למעלה. ואני תמה וכי אפשר לומר לו לא איבעי לך לשהוייה כלל וכי על דעת לשתות שם לשעתו קנאו. על כן נראה לי דלאו כשהחמיץ מיד קאמר אלא לאחר זמן שהיה לו לשתותו ואי אמר ליה לשתותו מעט מעט לעצמו הרי זה כאומר לו למקפה וכחנוני דקונה למכור על יד על יד בחנותו.

האי מאן דמזבין חביתא דחמרא לחנואה. פירש ר"ש ז"ל דשליחא בעלמא שווייה. ואינו מחוור דמאן דמזבין קאמר ואם איתא לימא האי מאן דמקבל. לפיכך נראה דמזבין ממש קאמר ואפילו הכי מצי למימר ליה לא איבעי לך לשהוייה דהא לזדבן ליה בחנותו ביומא דשוקא בעי ליה ובמתנה בהדיה בהכי הוא. וכבר כתבתי למעלה משמו של הראב"ד ז"ל דדוקא בנושא במוט אבל על ידי כתפים לא דאכתף דכתפין שוור. עכ"ל.

אמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמרא לחנוני ותקיף אפלגא או אתלתא. פירוש זבן מיניה החנוני פלגא או תלתא ותקף שאר חביתא כיון דההיא חביתא גופה דתקף ביה חמרא חביתא דמוכר היא ולא חביתא דלוקח דינא הוא דמקבל ליה מוכר דהא ממילא הוא דאפסיד ולא מחמת הלוקח כדאמרן לעיל אבל בקנקנים דמוכר אמר ליה הא חמרך והא קנקנך וליכא למימר לא איבעי לך לשהוייה דכיון דחנוני הוא מידע ידע דלזבוני פורתא פורתא הוא דזבני מיניה והוי ליה כמאן דאמר ליה למקפה דלא מצי אמר ליה לא איבעיא לך לשהויי. והני מילי דלא שני בברזא אבל שני בברזא כלומר אם סתם הנקב שהיה היין יוצא ממנו ועשה נקב אחר והוציא ממנו היין לא מקבל דאיכא למימר דמחמת ההוא נוקבא אמרינא הוא דאפסיד והוי ליה פסידא דאתי מחמת לוקח דלא מקבל ליה מוכר משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה. ולא אמרן אלא דלא מטא יומא דשוקא אבל מטא יומא דשוקא פירוש והוה אפשר ליה לזבוני כולה ואיכשל ולא זבין לא מקבל דאמר ליה לא איבעיא לך לשהויי והוה ליה כפסידא דאתי מחמת לוקח דלא מקבל ליה מוכר משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: האי מאן דמקבל חביתא דחמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרוואתא דזולשפט דינא הוא דמקבל מיניה. כן הגירסא בספרים שלנו. ולפי גירסא זו נראה דדוקא במקבל לעסק דאף על גב דפלגא מלוה ופלגא פקדון כיון דבתורת עסק קבלה ולהוליכה לפרוואתא דזולשפט וזל קודם לכן מחזירה לו שלא על דעת כן קבלה אלא דבהחמיצה פליגי לישני וללישנא קמא החמיצה לא דכל שהחמיצה מזליה גרם ופסידא מחמתיה מטייה וחייב אבל בלוקח יין או סחורה אחרת על דעת להוליכה למקום אחר אינו יכול לחזור בו. וכן הגירסא בהלכות הרי"ף ז"ל וכן בפירוש רש"י ז"ל. אלא שפירש הוא ז"ל שבעל היין מתנה שלא ימכרנו כאן אלא בפרוואתא דזולשפט וכיון שכן דינא דמקבל בעל היין אם הוזל הואיל ואפילו אם הוקיר מיד לא היה רשות למוכרו עד שיגיע לפרוותא דבלשפט. ומיהו לענין גבבה ואבדה ברשות דמקבל קיימא עד כאן. אבל בפירוש רבינו תם ז"ל מצאתי האי מאן דמזבין חביתא דחמרא וכן מצאתי להראב"ד ז"ל. וזה תימה וכי כל קונה להוליך סחורה ממקום הזול למקום היוקר אטו מי קאי באחריותו של המוכר. ושמא כל שאומר בשעת המקח אדעתיה דלמטייה לפרוותא כאלו מתנה שאם אינו מוליכה שם משום דזילא דתהדר וכענין שאמרו באדעתא למיסק לארץ ישראל ונאנס ולא סליק והאי נמי נאנס באונסא דזילא ולא סליק. והאי דקאמר וזל ולא אמטייה הא אמטייה אף על גב דזל לא מצי הדר ביה דאדעתא דלמטייה קאמר והא אמטייה. כן נראה לי. וקיימא לן כלישנא בתרא דאמרו אפילו החמיצה וכרבי יוסי בר חנינא ואף על גב דקנקנים דמוכר מכל מקום הוי ליה כמוכר למקפה והכל מחמת התנאי ודלא כרב חייא בר יוסף וכן פסקו רבינו חננאל והרי"ף ז"ל והיינו נמי דשמואל לפי מה שפירשתי למעלה. אבל רש"י ז"ל פסק כלישנא קמא וכרב חייא בר יוסף ואזיל לטעמיה שהוא אלפיה דברי שמואל כרב חייא בר יוסף וכמו שכתבנו למעלה.
ואמר רבא האי מאן דמקבל חביתא דחמרא מחבריה אדעתא דלמטייה לפרוותא דבלשפט וזל עד דלא אמטייה דינא הוא דמקבל ליה. ואף על גב דכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונמצא שחייב באונסין במכירת היין בין באחריות דגנבה ואבדה בין באחריות הזול הכא היינו טעמא דאינו חייב באחריות הזול כיון דבעל העסק עיכב עליו שלא ימכרנו אלא בפרוותא דבלשפט ומחמת שעיכב עליו ולא הניחו למוכרו כאן אירע שם אונס הזול וכיון דפסידא מחמת בעל העסק אינו חייב באחריות אותו אונס כך פירש רש"י ז"ל. ונראה בעיני דבשאר אונסין נמי לא מיחייב היכא דאתניס בתר דזל שהרי נתבטלה כיון דשוב אין ראוי לעשות בו סחורה ויש לבעל היין לקבלו ממנו. ויש לומר דהיינו טעמא נמי דאינו חייב באחריות הזול משום דאונס הזול וביטול קבלתו באים כאחד דשוב אין ראוי ליה למימטייה לפרוותא דבלשפט. אלא שאין זה מחוור דאם כן היכא דהוה חלא נמי אפילו לרבי יוסי בר חנינא דאמר חמרא מזלא דמריה גרים לימא שהאונס וביטול קבלתו באים כאחד כיון דשוב אין ראוי לעשות בו סחורה. איבעיא להו הוה חלא מאי מי אמרינן מצי אמר ליה מקבל הא חמרך והא קנקנך ככתוב ברשב"ם. אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן חלא לא דלא כרבי יוסי בר חנינא אלא כרבי חייא בר יוסף. ואף על גב דלגבי מלתא דרבא איבעיא לן חלא מאי. תשובת רב כהנא דאמר חלא סברא דנפשיה קאמר ולא אמר לדעת רבא דהא שמעינן ליה לרבא דאמר האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחנוואה כו' דינא הוא דמקבל מיניה אלמא אפילו במכר גמור אמר ליה הא חמרך והא קנקנך ולא מצי אמר ליה מזלך גרם כל שכן בקבלת עסק. איכא דאמרי אפילו תלא נמי לא מקבל כמאן כרבי יוסי ברבי חנינא. וקיימא לן כהך לישנא בתרא ורבא נמי הכי סבירא ליה בהא דלעיל וכדכתיבנא.

עלה בידינו. המוכר יין לחבירו והחמיץ בקנקני הלוקח אף על פי שפירש שהוא לוקח יין למקפה אינו חייב באחריותו ואפילו אם החמיץ תוך שלשה ימים אף על פי שאמרו כל יין שהחמיץ כבר התחיל זה שלשה ימים להיות ריחו חומץ כיון שטלטלו הלוקח יתכן שהיה יין רפה בשעת מכירה וקנקני הלוקח עקרו את היין להחמיץ והטלטול מיהר אותו להחמיץ תוך שלשה ימים. החמיץ בקנקני המוכר אם לא פירש שהוא לוקח למקפה אינו חייב באחריותו שיכול לומר לו היה לך להחל ולשתות ואם פירש שהוא לוקח היין למקפה הרי זה מקח טעות שיכול לומר הרי יינך והרי קנקנך אף על פי שטלטל הלוקח את קנקני המוכר והוליכם לביתו חייב באחריותו הואיל והחמיץ בקנקני המוכר ולקחו למקפה ואין המוכר יכול לומר ללוקח טלטולך גרם לי להחמיץ שהרי יודע היה המוכר שהלוקח לטלטלו לביתו לקחו ונתחייב למכור לו יין הראוי להתקיים למקפה אחר הטלטול. ומה בין זה ללוקח פירות מחברו שהמקח קיים ואפילו אם לקחם לאלתר לפי שהפירות אין תולדות הרקבון מצוייה בהם מתחלתם אלא אחר כך מרקיבין לפי הזמן ולפי המקום אבל היין כשהוא מחמיץ תולדתו מצויה בו מתחלתו ועד סופו וכענין שאמרו בפרק איזהו נשך מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא ובטבת הוא דמבחר אנפשיה ובין שהחמיץ מחמת ריעות המצויה בו ובין שהחמיץ מחמת קנקני המוכר הרי זה מקח טעות שהרי אם קנקני המוכר רעים הם לאלתר שנתנו בו היין היה סופו להחמיץ ועוד כיון שמכרו לו להשהותו בקנקניו והיה סופו להחמיץ שם הרי זה מקח טעות ואינו יכול לומר מה שהחמיצו קנקנים שלי את היין גרמא בניזקין הוא. אם היה ידוע שיינו מחמיץ אף על פי שהתמיץ בקנקני הלוקח חייב באחריותו והוא שלקחו למקפה שאינו יכול לומר לו לא היה לך להשהות את היין. המקבל יין מחברו למחצית שכר שיוליכנו למקום פלוני למוכרו והוזל עד שלא הספיק למוכרו שם כיון שסבת הזול מחמת תנאו של בעל היין שהתנה עמו שלא למוכרו לאלתר עד שיוליכנו לאותו המקום אינו חייב באחריות הזול ומחזיר לו את יינו שהרי אין ראוי להוליכו לשם להשתכר ולא הורשה זה ולא נעשה שליח אלא להוליך היין לאותו המקום אבל הלוקח יין מחבירו אף על פי שאמר בדעתו להוליכו למקום פלוני והוזל עד שלא הספיק להוליכו לשם המקח קיים שהרי לקחו מקח גמור ואם לא נתקיים מחשבתו להגיע לאותו מקום יהא לו לשתייה ואף על פי שאמרו המוכר על דעת לעלות לארץ ישראל ולא יכול לעלות מכרו בטל במוכר בלבד אמרו כי שהמוכר מתוך אונס הוא מוכר והרי נודע הדבר שלא מכר זה אלא מפני שעלה בדעתו שאינו צריך למה שמכר. אמר ליה יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד עצרת. ואם תאמר כיון דאוקימנא מתניתין בקנקנים דלוקח כו' ככתוב בתוספות ובפסקי הרא"ש ז"ל. עד כאן לשון הר"י ז"ל בעל העליות.

דף צח עמוד ב

מתניתין. המוכר מקום לחברו לעשות לו בית כו'. ראיתי מי שכתב דוקא מוכר מקום לבית אבל מוכר בית סתם נותן לו בית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות שנקרא בית. ואני אומר בין שאמר ליה בית בין שמכר לו מקום לבית אי לא אמר ליה בית חתנות לבנו או בית ארמלות לבתו אינו נותן לו אלא ארבע אמות על ארבע אמות והטעם שנותן לו יותר מכן משום שאין עושין בית חתנות או בית ארמלות פחות מכאן. ובית חתנות ובית ארמלות ארישא נמי קאי. ובית קטן שש על שמונה רבי ישמעאל קתני לה ועל בית חתנות קאי מכאן ואילך אפילו בסתם שלא נקרא בית גדול פחות מכאן ולא טרקלין פחות מעשרה כו'. עד כאן להראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: המוכר מקום לחברו לעשות לו בית וכן המקבל לעשות לו בית חתנות לבנו. כתוב בנמוקי הרמב"ן ז"ל דהכי קאמר המוכר סתם מקום לעשות לו בית אינו חייב ליתן לו אלא כשיעור הזה דקרקע בחזקת בעליה ויכול לומר אני לא אמרתי אלא כך כסבור הייתי שלבית חתנות אתה רוצה שאם נתכוונת לקנות יותר היה לך לפרש. וכן המקבל לבנות לו בית סתם לפי שהמקבל לבנות בית חתנות לבנו אינו חייב לעשות לו אלא ארבע אמות על ששה אבל אמר ליה לבנות לעצמו בית קטן עושה ששה על שמונה וכן במוכר לו בפירוש לעצמו וסיפא רבי עקיבא תני לה. וקשה בעיני היאך אפשר שהוציא רבי עקיבא הלשון כאן וכאן מסותם ונאמר זה באומר לו סתם מכור לי מקום לעשות בית וזה במפרש לבנות בית לעצמו ואיך חסר כל מה שעיקר הדין תלוי בו. ולא עוד אדרבה מדקתני סיפא בית קטן לכאורה הוה משמע בית קטן מן הראשון שאמר ברישא אי רבי עקיבא תני לה וכדפירש הוא ז"ל וכדבעינן למכתב והגע עצמך שזו אינה תלמוד שיזכיר הבית קטן בשיעורו בית סתם והבית הגדול ממנו חבירו בלשון בית קטן אלא על כרחך אם כפירוש זה לא סגיא דלא תני ברישא בית חתנות או דליתני בסיפא בית קטן לעצמו. ועל כן נראה עיקר כמו שפירש ר"ש ז"ל דכולה רישא במפרש והכי קאמר המוכר לחברו מקום לעשות לו בית או שמקבל לבנות לו בית וזה וזה לבית חתנות עושה ארבע אמות על שש אבל האומר בית קטן סתם עושה שש על שמונה. והרא"ם ז"ל פירש דסיפא אתאן לרבי ישמעאל. וגם זה נכון. אלא למאן דאמר בגמרא דהרוצה לעשות רפת בקר רבי עקיבא תני לה לא ניחא דאצטריכינן למתני מתניתין פיסקי פיסקי רישא רבי עקיבא ורפת בקר היא זו רבי ישמעאל והרוצה לעשות רפת בקר רבי עקיבא ובית קטן רבי ישמעאל. ואם תאמר בין למר בין למר למה מחייבים המוכר או המקבל סתם בבית יתר מארבע אמות על ארבע אמות והלא כל שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות נדון כבית לכל הדברים לחלוקת השותפים ולמזוזה ולנגעים ולשוב מעורכי המלחמה ולנדרים וכדאיתא בסוכה ובתוספתא. יש לומר דאף על פי כן דירה סרוחה היא ואין דעת מוכר וקונה ושוכר ומקבל לקנות לכתחלה דירה סרוחה והיינו דקאמר לו רבי ישמעאל לרבי עקיבא שאין אדם נותן דעתו לעשות דירה סרוחה כזאת ואפילו של ארבע על שש ולא עליה נתכוונו זה וזה. ורבינו האי גאון ז"ל כתב בספר המקח דהפרש יש בין זה למוכר בית בבתיו דהתם לכולי עלמא כל שיש לו אפילו בית של ארבע אמות על ארבע אמות מראהו לו. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י בעליות: רישא נמי דקתני המוכר מקום לחברו לעשות לו בית היינו בית חתנות לבנו כמו שמסיים ומפרש במקבל מחברו לעשות לו בית אבל המוכר מקום לחברו לעשות לו בית סתם עושה שש על שמונה כדקתני סיפא בית קטן שש על שמונה ולא גרע בית סתם מבית קטן. ואי אמר לחברו בית שיש לי אני מוכר אף על פי שאין לו אלא ארבע על ארבע הגיעו דבארבע הוי שיעור בית אבל כשהוא מוכר מקום לחברו לעשות לו בית סתם בונה בית אינו בונה פחות משש על שמונה אבל בית חתנות הוא פחות מבית קטן ומיירי כגון שעושה אותו אצל ביתו שידור ושישתמש חתנו בבית אלא שיהא לו חדר מיוחד בתוך בית חמיו ואותו חדר שמייחד בתוך בית חמיו לחתנו הוא הנקרא בית חתנות ומתוך שמשתמש בבית חמיו די לו בחדר קטן. ואי אפשר לומר דהא דנקט בית חתנות לבנו משום דבית סתם שיעורו ארבע אמות על ארבע אמות ובית חתנות נפיש מיניה דהא קתני סיפא בית קטן שש על שמונה ולפום חד לישנא דאמרינן בגמרא סיפא רבי עקיבא קתני לה ואפילו לאידך לישנא דאמרינן דרבי ישמעאל קתני לה דוקא ברפת בקר הוא דפליגי אבל בשאר משנתינו לא נחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל. וכולהו שיעורי דמתניתין בין לענין מוכר לו מקום לחברו לעשות בית בין במקבל מקום מחברו לעשות לו בית לשעור חללו של בית נאמרו חוץ ממקום הכותלים תדע דקתני טרקלין עשר על עשר רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו ומשמע דעל האורך והרחב שהזכיר קאמר ושמע מינה חמש על עשר דקתני בשיעור חללו מיירי דודאי רומו כחצי ארכו וכחצי רוחבו היינו לאורך חללו ורוחב חללו דהא מבנין ההיכל גמר להו ואמרינן נמי בגמרא רומו כקורותיו ולימא כרוחבו כו' אלמא ברחבו היינו ברוחב חללו הלכך הא דקתני נמי כחצי אורכו וכחצי רחבו היינו אורך חללו ורוחב חללו. ולענין זו ששנינו ולא הטרקלין עד שיהא בהם כדי לזה וכדי לזה זה הכלל כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין משיעורא דמתניתין גמרינן שם טרקלין. עד כאן עליות. ועיין בנמוקי יוסף בשם הריטב"א.

על מה שכתוב בתוספות נראה דכי היכי דהכא גבי תנאי בנין כו'. כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל וזה לשונו: והריב"ם כתב ונראה לי דארבע אמות על ארבע אמות הוא שיעור חלוקת בית כההיא דפרק קמא דסוכה דחשיב בית לכל מילי. ואין להביא ראיה מכאן דהבונה בית מתחלתו בונה ארבע על שש אבל אדם שיש לו בית בשותפות עם חברו ניחא לו בבית קטן של ארבע על ארבע מבית גדול בשותפות עם אחר ומסתבר הכי כיון דאשכחן דאיקרי בית. עד כאן.

דף צט עמוד א

מתקיף לה רב אשי דלמא שלחופי הוו משלחופי. כלומר הכרובים ביניהם בשורה אחת היו עומדין בכוון בלי שיהיה אחד מהם בולט מן השורה מעט אלא שקצת כנף כרוב זה היה מורכב על קצת כרוב זה איכא הכא לאקשויי בשלמא לאביי דאמר הגופין היו בולטין כתרנגולין ולא היה הגוף מבדיל בין כנף לכנף היינו דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו אלא הני אמוראי דמוקי לה באלכסון זה שלא כנגד זה ושלחופי הוו משלחופי דאלמא לא היה הגוף בולט אלא מבדיל בין כנף לכנף ונמצא רוחב הגוף מוסיף על אורך הכנף היאך אמר הכתוב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו והרי הכנפים לבדם עשר אמות יש בהם דכתיב חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות כנף הכרוב השני. ומסתברא לן בפירוק קושיא זו דהא דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו לאו אחד כרוב קאי אלא אתרי כרובים דכיון דתרווייהו קיימי בהדי הדדי וכל חד מינייהו משיך כנפיה להדי חבריה אשתכח דמקצות כנפיו הימני של אחד עד קצות הכנף השמאלי של שני עשר אמות ודיקא נמי דקתני חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות כנף הכרוב השני עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו אלמא כנפי דהאי כרוב בהדי כנפי דהאי כרוב קא חשיב והיינו דסליק חשבוניה לצשר אמות דהא ליכא גוף בנתים. ולהאי פירושא הא דכתיב קצה דלגבי גוף הכרוב קאי דההוא נמי קצוות מיקרי משום דתחלת הכנף הוא. עד כאן.

כיצד הן עומדין רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו. פירוש שניהם הכרובים בשורה אחת הן עומדין אלא ששניהם מחזירין פניהם זה לזה שאי אפשר שהכרוב עצמו עומד בפני חברו שהרי מקרא מלא דבר הכתוב ומשמע ששניהם בשורה אחת הן עומדים דכתיב וכנפי הכרובים אורכם עשר אמות כו' כנף האחד חמש אמות מגעת לקיר הבית כו'. וקשה לן הא דגרסינן ביומא פרק הוציאו לו את הכף כו' ככתוב בהרמב"ן. ופריק רבינו הרב ז"ל ששניהם בשורה אחת הן עומדים כדכתיב קרא וזה שהיו מעורים זה בזה כזכר עם נקבה בשעה שישראל עולים לרגל בלבד הוא מעשה נס להראות חיבת ישראל לפני המקום כחיבת זכר עם נקבה אבל בשאר ימות השנה לא היו מעורים ובשעה שנכנסו עכו"ם להיכל נמי היו מעורים במעשה נס כמו שהיו מעורים בשעה שעולים לרגל להראות לעכו"ם מה היתה חיבת ישראל לפני המקום אי נמי כדי להראות ערותם לעכו"ם כדי שיזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה עד כאן. הר"י ן' מיגש ז"ל.

דף צט עמוד ב

אבל לא נכנס בתוכה לשדות אחרות. פירוש שאף על פי שהרי נתנו לו מן הצד אין לו ליכנס בתוכה אלא לאותה שדה אבל בשדה אחרת לא מפני שמרבה עליהם את הדרך והא דמיא להא דתנן לקח בחצר אחרת לא יפתח לחצר השותפין ואמרינן עלה בגמרא מפני שמרבה עליהן את הדרך. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמאי ושלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתיב. דקסלקא דעתין דהחליפין קיימים הן מן הדין לפי שכופין על מדת סדום שזה נהנה במה שנתן להם את הדרך מן הצד והם אינן חסרין בכך כלום כן פירש רש"י ז"ל. וקשיא לי היכן מצינו שיקח אדם קרקע של חברו ויחליף בשלו שלא מדעת חברו מטעם זה נהנה וזה לא חסר ובפרק קמא נמי אמרינן מעלינן ליה בנכסי דבי מר מריון. ואפשר לומר כיון דלא קנה ליה גופה אלא להילוכא בעלמא ולא עוד אלא דגופה של בעל השדה כדתנן החיצון זורע את הדרך כגון זה כופין על מדת סדום ליתן להם הילוך מן הצד שאין חסרין בכך כלום. שמע מינה דלא עביד איניש דינא לנפשיה ואפילו במקום פסידא ולהביאם לבית דין אי אפשר לפי שאין יכול להזמין לבית דין כל עוברי דרך. גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון הלכך אפילו נתן להם דרך ישרה חליפין הללו בטלין והיינו טעמא דגזרינן בהא לפי שאם יתן להם דרך עקלתון מאן תבע ומזמין ליה לדינא. ולקמן אזיל ומקשה אי הכי אמאי מה שנתן נתן לימא להו שקולו דידכו והבו דידי ואכולהו פירוקי מקשי להו. ויש לפרש דלהאי פירוקא דלרב זביד לא קשיא לפי שהחליפין קיימין מן הדין הלכך מה שנתן נתן מיהו שלו לא הגיעו משום גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון. והלשון הראשון יותר נכון דודאי כיון דממה נפשך בטלו חכמים את החליפין משום גזירה דין הוא דשלו הגיעו שהרי לא נתן להם זו אלא כדי להחליף להם ראשונה. ופירוש דרך עקלתון שהדרך הראשונה קרובה יותר לכל בני העיר לכל המבואות והדרכים שרגילין לילך להם דרך שדה זו אבל היכא שהראשונה קרובה למקצת מבואות שבעיר ושניה קרובה למקצתן לאו דרך עקלתון הוא לדעת רב זביד ורב משרשיא ולרב אשי כל מן הצד דרך עקלתון היא לפי שמקצת בני העיר רוב הילוכן למבואות הקרובים לדרך ראשונה הלכך הויא דרך שנייה לגבייהו דרך עקלתון ואף על פי שמקצת בני העיר רוב הילוכן למבואות הקרובין לדרך שניה החליפין בטלין כיון דרבים מהם הראשונה נוח להם. הא מני רבי אליעזר היא דתניא רבי אליעזר אומר רבים שבררו דרך לעצמן מה שבררו בררו ותו לא צריכין לכל הני פירוקי דפריקנא בנותן להם דרך עקלתון כו' אלא טעמא דמתניתין לפי שבררו רבים דרך זו שנתן להם והניחו דרך הראשונה. ויש לומר מדלא אמרינן אלא הא מני רבי אליעזר היא דלא איבטלו להו הנך פירוקי דפריקנא אלא עריין צריכין אנו להם דמדקתני נטלה ונתנה להם מן הצד משמע שהניחו הרבים דרך ראשונה והלכו בזו שנתן להם מן הצד וזה חרש וזרע את הראשונה הלכך כיון שאין רבים בוררין עכשיו את הראשונה אלא שהיחידים מהלכים בה לפרקים ומעתה אין בראשונה ברירת רבים דדין הוא שיהו החליפין קיימין ולינקוט פיזרא למנוע את היחידים הבאים לילך בראשונה אף על פי שאי אפשר להביא את כולן יום יום לבית דין להכי אצטריך להני פירוקי דפריקו אמוראי בטעם החליפין גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון כו'. כן נראה לי. ותדע שכן הוא דודאי לא לחנם טרחו כל האמוראים ליתן טעם על החליפין ורב זביד לא לחנם הוה דוחק לומר גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון שהרי היו יודעין שיש להקשות אם החליפין בטלין אמאי מה שנתן נתן אלא לאו שמע מינה דבמסקנא נמי צריכין להנך פירוקי. ועוד דבפרק המניח גרסינן בתר כל הלין פירוקי ולימא להו שקולו דידכו כו' משום דרב יהודה ולא אמרינן אלא משום דרב יהודה. ולפי זה שכתבתי שהניחו הרבים את הראשונה יש לומר דמשום הכי הוה סלקא דעתין שהחליפין קיימין לפי שנתרצו בהם הרבים ויש ביד הרבים להחליף כיון שאין בחליפין חובה ליחידים שלא הלכו בה עדיין ולא מטעם כופין על מדת סדום. ותדע דהיכי תיסוק אדעתין שאדם רשאי להחליף דרך חברו וליתן לו מן הצד והא תנן נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם מדעת שניהן אין שלא מדעת שניהן לא. עליות.

וזה לשון הר"ן ז"ל: אמאי ושלו לא הגיעו כו'. פירוש דכיון דתנן מה שנתן נתן אלמא חליפיו חליפין שכיון שידעו הרבים ושתקו מחלו אלא דשלו לא הגיעו משום דאינו יכול לכופן בבית דין ואמאי ולינקוט הוא גופיה פיזרא דעביד איניש דינא לנפשיה ומדתנן ושלו לא הגיעו שמע מינה דלא עביד. ואם תאמר ולידוק איפכא דמדקתני ושלו לא הגיעו אין חליפיו חליפין וכי קתני מה שנתן נתן משום דלא עביד איניש דינא לנפשיה. כתב הרמב"ן ז"ל דאם איתא דאין חליפיו חליפין זה הדרך החדש שאין העם רגילין בו בקל היה יכול להחזירה לעצמו בלאו מינקט פיזרא כיון שאין רגילין בו. ולי נראה דאפילו למאן דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה הני מילי ליכנס לרשות חברו ולהוציא משם את שלו אי נמי בדבר שהיה של חברו ועכשיו זכה בו כגון דרך זו ישנה של רבים דאפילו אי חליפיו חליפין למאן דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה אינו יכול למנעה מהם כיון דעד עכשיו שלהן היתה אבל אי אין חליפיו חליפין אפילו אי לא עביד איניש דינא לנפשיה יכול למנקט פיזרא ולמחות שלא ילכו בדרך חדשה כיון שמעולם לא זכו בה דודאי יכול אדם למחות בחברו שלא יכנס בשלו ובכהאי גוונא ליכא מאן דפליג הלכך כיון דתנן מה שנתן נתן ושמע מינה דחליפיו חליפין ומשום הכי דייקינן אמאי שלו לא הגיעו. עד כאן.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אמאי שלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתיב. הקשה רבינו תם ז"ל וכי גדול כוחו של יחיד מן הרבים הוא בירר לעצמו ואנו אומרים דלינקוט פיזרא וימנע את הרבים מלעבור בדרך שהיתה שלהם ואפילו יחיד שהחליף דרך יחיד שלא מדעת שניהם לא עשה ולא כלום וכל שכן בדרך הרבים. ויש לומר דמשום דקתני מה שנתן נתן והרבים עושין דרכן שם נראה שנתרצו בחליפיו ושחליפיו חליפין וכיון שכן שלו הגיעו וליעביד דינא לנפשיה לכלות דרך הרבים משם. וכי קאמר ליה דאפשר להיות חליפיו חליפין מקשה דאי אפשר שלא יהא להם הדרך שנתן להם עקלתון למקצת בני רשות הרבים וכיון שכן אין חליפיו חליפין. חזר והקשה אם כן לימא להו הבו לי דידי ושקולו דידכו ולינקוט פיזרא וליתיב על הדרך שנתן להם ואמאי מה שנתן נתן כיון דאמרת דשלו לא הגיעו. ואתא לאוקומי מתניתין כרב יהודה דאמר משמיה דרבי אליעזר דרבים שביררו דרך לעצמן מה שבררו בררו והרי היא שלהן וכל שכן כאן שלא בררו הן לעצמן אלא שנתנה הוא להם. ואקשינן לברורה לדרבי אליעזר וכי רבים גזלנין נינהו והיאך אפשר שיאמר רבי אליעזר כן. ופירשה רב גידל משמיה דרב לדרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה דמן הדין יש להם דרך שם אלא שלא נודע להם עכשיו אם מן הצד או באמצע והם בררו להם דרך זו.

דף ק עמוד א

אמר רב גידל אמר רב כגון שאבדה להם דרך באותה שדה. ואלו אבדה דרך ליחיד בשדה חברו נותן לו דרך אלא שנותן לו איזה שירצה וכדתנן בפרק שני דייני גזרות מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר כו' ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בחד דאתי מכם ארבעה כדאיתא בגמרא התם ויפה כח רבים שאם בררו דרך לעצמן מספק כיון דאיתנהו אורחייהו גביה מה שביררו ביררו ועוד דודאי כיון דלא אפשר לאזמוני כל עוברי דרך לבית דין לית ליה למינקט פיזרא ולהכות העוברים מספק כיון דאית להו אורחא גביה. ולפי דברי רב גידל איבטול פירוקא דמפרקים הא מני רבי אליעזר היא דלא דמי למתניתין דאלו לרבי אליעזר כשאבדה להן דרך באותה שדה איירי וקסבר כיון דאית להו אורחא גביה ברירתן ברירה ועוד דשמא כאן היתה דרך שניהם אבל לענין משנתנו כיון דחליפין שלהם ודאי בטלים ושלו לא הגיעו אמאי מה שנתן נתן הא ודאי תרי אורחיה לית להן ולקמן בעי ואזיל וטעמא מאי ואמתניתין קא בעי ליה משום דאידחי פירוקא דפריקנא הא מני רבי אליעזר היא דהא אוקימנא להא דרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה ושוב אין ראיה ממנה לטעם משנתנו. עליות.
אבל הרא"ם ז"ל פירש דלדברי רב גידל נמי דמיא הא דרבי אליעזר למתניתין וזה לשונו: כגון שאבדה להם דרך באותה שדה דאמרינן ליה מכל מקום אורחן גבך הוא אלמא כיון דבדינא ברירו להו האי דרך ונחתי ליה ואחזיקו ביה אף על גב דאשתכח בתר הכי דרך דידהו לא מצי אמר להו שקולו דידכו והבו לי דידי הכא נמי כיון דבדינא נחתי לה להאי דרך ברשות בעלים הוה ואיהו הוא דיהבה ניהלייהו ומדעתיה אחזיקו בה לא מצי אמר להו השתא שקולו דידכו והבו לי דידי. עד כאן.

אי הכי אמאי אמר רבה בר רב הונא אין הלכה כרבי אליעזר. ואי כשאבדה להן דרך באותה שדה מיירי ודאי מסתבר טעמיה דרבי אליעזר וכדפרישנא ליה. ופרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא דרבה בר רב הונא סבר דאף על פי שלא אבדה להן דרך באותה שדה קאמר רבי אליעזר דמה שביררו ביררו וכי תימא לרבה בר רב הונא תיקשי ליה הא דאקשינן לרבי אליעזר רבים גזלנין נינהו היינו טעמא דרבי אליעזר דקסבר הפקר רבים הפקר בברירת דרך לעצמן ברשות היחיד (נתן) שהוא תקון לעיר וכן מה ששנינו שהמלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו אלא שהמלך לכתחלה רשאי לעשות כן ואין הרבים רשאים לעשות כן לכתחלה אבל בדיעבד אם ביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו. ואל תתמה כיון שהקשה התלמוד לרבי אליעזר רבים גזלנין נינהו איך הניח קושיא זו בלא תירוץ לדעת רבה בר רב הונא ולא פירש טעמו של רבי אליעזר. דאיכא למימר מה שהקשינו לרבי אליעזר רבים גזלנין נינהו לא התלמוד הקשה כן אלא רב גידל הקשה ליה וכההיא דאמרינן בריש פרק אלו מציאות וכמה אמר רבי יצחק קב בארבע אמות. ורב גידל הוא דהוה קשה ליה היאך הרבים פורצים לעשות להם דרך אבל רבה בר רב הונא לא קשיא ליה וכדפרישנא כך נראה בעיני והכי גרסינן טעמא מאי משום דרב יהודה ואמתניתין קא בעי מה שנתן נתן אמאי כיון שהחליפין בטלין כדפרקינן לעיל. רב יהודה היא דאית ליה דברירת הרבים קיימת ולא מן הדין ואקשינן עליה ולרבי אליעזר רבים גזלנין נינהו. ונראה בעיני דבין לרב גידל בין לרבה בר רב הונא קא בעי אמתניתין טעמא מאי דאף על גב דלרבה בר רב הונא קסבר רבי אליעזר דהפקר הרבים הפקר בברירת דרך לעצמן וכל שכן במתניתין שהלכו בה ברשות בעל השדה כיון דאמר רבה בר רב הונא אין הלכה כרבי אליעזר לית לן לאוקומי סתם מתניתין דלאו כהלכתא ולרבנן בעיא מאי טעמא דמתניתין ומכיון שהקשינו ולרבי אליעזר רבים גזלנין נינהו שבקינן להו לפירוקא דפרקינא דמתניתין דרב יהודה היא לרב גידל אפילו לרבי אליעזר אין הפקר הרבים הפקר ולרבה בר רב הונא דאית ליה אליביה דרבי אליעזר הפקר הרבים בברירת דרך הא אית ליה דאין הלכה כרבי אליעזר. ופרקינן משום דרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו רבים בו אסור לקלקלו פירוש כגון שהחזיקו ברשות ולא בגזלנות כעין משנתנו שנתן להם דרך מן הצד וכגון ההיא דאמרינן בסוף חזקת הבתים כנס אין מחזיר כותלים למקומן וסוגייא דפרק המניח מוכיחת על מה שפירשנו דטעמא דמתניתין דקתני מה שנתן נתן לימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי משום דרב יהודה וכו' ואלו הוה מוקמינן מתניתין כרבי אליעזר או לרב גידל או לרבה בר רב הונא הוה מייתי ליה נמי התם ואף על פי שאפשר לך לומר שקיצר שם בתלמוד ונקיט ליה חד מן תרי פירוקי יותר הדבר מתיישב לפי מה שפירשנו ממסקנא דהכא דלכולי עלמא טעמא דמתניתין משום דרב יהודה. ועוד מדאמרינן בשמעתין וטעמא מאי בסתמא ולא אמרינן ולרב גידל טעמא מאי אי נמי ולרבה בר רב הונא טעמא מאי אלמא בין לרב גידל בין לרבה בר רב הונא בעיא לה. ואיכא נוסחי דמשבשי וגרסי ולרבה בר רב הונא מתניתין טעמא מאי ואינה בספרי ובנוסחת הגאונים ז"ל. וקיימא לן כרבי אליעזר אליבא דרב גידל ולא פליגי רבנן עליה כיון שאבדה להם דרך באותה שדה מדקאמרינן אמאי אמר רבה בר רב הונא אמר רב אין הלכה כרבי אליעזר ומפרשי רבוותא ז"ל דהכי קא מקשינן כיון דמלתיה דרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה אמאי אמר רבה בר רב הונא דאין הלכה כרבי אליעזר הא ודאי מסתבר טעמיה דרבי אליעזר. עליות.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: כשאבדה להם דרך באותה שדה. ומשנתנו נמי כיון שברשות נכנסו כמו שאבד להם דרך דמי. אי הכי אמאי אמר רבה בר רב הונא אין הלכה כרבי אליעזר והלא משנתנו הלכה היא. דמתני הא לא מתני הא כלומר רבה בר רב הונא לא מוקי מתניתין כרבי אליעזר דאפילו בגזלה קאמר ולית הלכתא כוותיה. ומתניתין טעמא מאי ואפילו למאן דמוקי דברי רבי אליעזר כשאבדה להם דרך באותה שדה ומוקים למתניתין כרבי אליעזר אכתי לא דמי מתניתין לדרבי אליעזר דהתם חד דרך מיהא תפסי ואף על פי שיפה כחם מן היחיד שיש להם ברירה מה שאין כן ליתיד אבל הכא דקא תפסי שני דרכים מאי טעמא משום דרב יהודה דאמר מיצר שהחזיקו בו רבים כו' כלומר כיון דברשות החזיקו אסור לקלקלו שהנותן לרבים כנותן לשמים שכן העוסק בצרכי רבים כעוסק בצרכי שמים ואף על פי שהוא חוץ מן הדין. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ואקשינן תו על זה שאם כן דרבי אליעזר דוקא כשאבדה להם דרך באותה שדה קאמר היכי אמר רבה שאין הלכה כרבי אליעזר דמן הדין יש לבעל השדה ליתן להם דרך דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דאדמון בפרק שני דייני גזרות במי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרו באויר אלא באחד דאתי מכח ארבעה אבל במד דאתי מכח חד אי נמי חד דאית ליה דרך של חד כולי עלמא מודו דאמר ליה אורחאי גבי דידך הוא. ואי אמרת הא דקאמר רבה אין הלכה כרבי אליעזר היינו במה שבררו לעצמן דמדינא בעל השדה יבחר להם או יביאו ראיה. לא היא דמדקאמר רבה אין הלכה כרבי אליעזר סתם משמע דאין להם דרך כלל דמשמע ליה דהא דמיא לההיא דאדמון דאי לא לימא אין הלכה כרבי אליעזר דאמר מה שביררו ביררו אלא בורר הוא להם דרך אלא ודאי בשלא אבדה להם דרך היא ומשום דדמיא לאדמון וגריעה מיניה. ופריק בשאבדה להם דרך לא אמר בהא רבה אין הלכה כרבי אליעזר. וטעמא מאי. השתא הדרי לברורי מתניתין אפילו כי מוקמת מתניתין כרבי אליעזר ודרבי אליעזר בשאבדה להם דרך באותה שדה מאי טעמא מתניתין לא אבדה להם דרך דדרכן ידוע ולא הגיעו בעל השדה אכתי לימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי. ופרישנא טעמא דמתניתין מדרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ותו לא צריכנא להא דרבי אליעזר כלל. כן נראה לי פירוש שמועתנו. ופנים רבים נאמרו בה וזה נראה עיקר. ובפרק המניח את הכד בראשו הביאו משנתנו גבי פלוגתא דעביד איניש דינא לנפשיה ותו לא צריכין להא דרבי אליעזר כלל ואקשו נמי התם לימא להו שקולו דידכו והבו דידי כדאקשו הכא ופרישו טעמא כדרב יהודה ולא אדכרו בה הא דרבי אליעזר דאלמא טעמא דמתניתין כרב יהודה.

ורבי אליעזר רבים במאי קנו ליה. ונראה לי דלהכי לא קשיא ליה אמילתיה דרב יהודה רבים במאי קנו ליה משום דרב יהודה לאו מדינא קאמר לה אלא אסור לקלקלו קאמר לפי שאסור לצער לרבים ולקלקל מיצר שהחזיקו בו כיון שהרגילו להלוך בו ברשות אבל רבי אליעזר מדינא קאמר לה חדא דאיסור לא שייכא במלתא אי לית בה דינא כיון דלאו ברשות בעל השדה עשו כן ועוד דלשון מה שבררו בררו דאמר משמע דמן הדין ברירתן קיימת. וקשיא לי אליבא דמאן קא בעי תלמודא לרבי אליעזר במאי קנו לה אי לרב גידל כיון דאוקמה כשאבדה להן דרך באותה שדה למה הן צריכין לקניה דלא מן הספק אנו מעמידין אותה בידם כיון דודאי יש להם דרך בשדה זו ויפה כח הרבים כדפרישנא לעיל ואם תמצא לומר דלאו דינא הוא להעמיד בידם דרך שבררו מספק לפי שידם על התחתונה וילכו להן בקצרה כדין היחיד שאבדה לו דרך בשדה חברו דאוקי ארעא בחזקת בעל השדה אכתי היכא מיתרצא ליה בטעמא דקאמר דקני ליה בהילוכא והיכן מצינו קניה אלא ברצון בעל השדה ואי לרבה בר רב הונא קא בעי לה הא טעמא דרבי אליעזר משום דהפקר הרבים הפקר בברירת הדרך כמו שפירשנו. ויש לומר בין לרב גידל בין לרבה בר רב הונא משום דהפקר הרבים הפקר בברירת הדרך אין אדם זוכה על ידי הפקר עד שיחזיק ויקנה וכל היכא דאמרינן הפקר בית דין הפקר בעל הנכסים איבד זכותו על ידי הפקר בית דין והרי הן כדבר שאינו שלו ויש רשות לחברו להחזיק בו ברשות בית דין אבל אינו זוכה בו בדבור בית דין עד שיחזיק ולרב גידל נמי דאוקמה למלתא דרבי אליעזר כשאבדה להם דרך באותה שדה כיון דיחיד שאבדה לו דרך בשדה חברו ילך לו בקצרה רבים ודאי צריכין הן קנייה בברירת הדרך ועד שיחזיקו לא קנו וכשהחזיקו מיהא קנו אף על פי שהחזיקו שלא ברצון בעל השדה לפי שנתנו להם בית דין כח להחזיק ושתהא חזקתם קונה בדיעבד והפקר בית דין הפקר. ועל כרחך רבים שביררו דקאמר רבי אליעזר בשקנו בחזקה מיירי שהרי מודה רבי אליעזר דלכתחלה אין להם לברור אם כן כשיבררו נמי אם לא קנו בחזקה כמו שבאים לברור לכתחלה דמי והיינו דקא משני ואזיל דקנו ליה בהילוכא כך נראה בעיני.

כדתניא הלך בה לאורכה כו'. ואם תשאל לפי מה שפירשתי דלרב גידל נמי דמוקי לה למלתא דרבי אליעזר כשאבדה להן דרך באותה שדה אצטריך תלמודא לפרושי דקנו לה בהילוכא מכדי קיימא לן כרבי אליעזר אליבא דרב גידל כדכתיבנא לעיל והיאך יתכן לפסוק כרבי אליעזר אפילו בשאבדה להן דרך באותה שדה כיון שאתה זקוק לומר דקנו לה רבים בהילוכה. דהא לא קיימא לן כרבי אליעזר לענין קניית גוף השדה לחרישה וזריעה אבל לענין קניית דרך הואיל ועיקר קנייתו להילוך חזקה דיליה נמי בהילוך וכדאמרינן לקמן מודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים כו' והוא הדין לשבילי השדות מן הטעם הזה. והא דאמרינן כדתניא הלך בה כו' לאו למימרא דפליגי נמי רבנן לענין קניית הדרך אלא הכי קאמרינן כדתניא דהילוך מועיל לרבי אליעזר ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא לענין קניית השדה ולא לענין קניית הדרך. ומצאתי ראיה לדברי מפירושי רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו: וטעמא מאי שנינו ושלו לא הגיעו משום דסבר לה כרב יהודה דאמר מצר וכו' ובמאי החזיקו בהילוך דתניא הלך בה לאורכה כו' אמר רבי יוסי בר חנינא מודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים הואיל ואינו אלא להילוך נקנה בהילוך. למדנו מדבריו ז"ל דקיימא לן כרבי אליעזר לענין חזקה דדרך השדות וכל מצר שמחזיקין בו דהא קא מייתי לה להא דרבי אליעזר גבי הא דרב יהודה דהלכתא היא. ונראה לי דהא דנקט לקמן ומודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים לרבותא נקט שביל של כרמים דאף על גב דקניית הילוך הוא עיקר קניית גוף השביל. כי שביל של כרמים לא הוי מקום זרע ואין ראוי לנטוע בו זמורות לפי שמעכבי ההילוך אפילו הכי הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך להיות גוף השביל של לוקח ואין צריך לומר שביל של שדות ואין הלוקח קונה בו אלא ההילוך והגוף של מוכר לזריעה וכי הא דתנן החיצון זורע את הדרך כו' דהא ודאי זכיית ההילוך נקנה בהילוך מיהו שביל של שדות אם בא הלוקח לקנות גוף השביל בין להילוך בין לזריעה אין הגוף נקנה לזריעה בהילוך עד שיחזיק חזקה גמורה כאותה ששנינו נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה. ויש לפרש עוד ולרבי אליעזר רבים במאי קנו ליה לא בעי לה אלא אליבא דרבה בר רב הונא. אבל אליבא דרב גידל לא קשיא ליה ולא מידי דכיון דאית להו אורחא גביה מספיקא מוקמינן לה גבייהו ובזה יפה כח רבים ומסתברא כפירושא קמא דכתיבנא דלכולי עלמא בעי רבים במאי קנו ליה בין לרבה בר רב הונא בין לרב גידל מדקא בעי סתמא ולרבי אליעזר רבים במאי קנו ולא קאמר לרבה בר רב הונא אליבא דרבי אליעזר רבים במאי קנו ליה שכך היה זקוק לומר לפי מה שפירשנו דהא דאמרינן לעיל וטעמא מאי משום דרב יהודה כו' דבין אליבא דרבה בין אליבא דרב גידל קא בעי לה. עליות.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ורבי אליעזר רבים במאי קנו לה בהילוכה. מסתברא דלרבי אליעזר דוקא קא פריך ובין למאי דמוקי כרבי אליעזר בשלא אבדה להם דרך ובין למאי דמוקי לה כשאבדה להם דרך ומשום דאותו דרך שביררו להם לא מדעת הבעלים בררו ולא נעשה להילוך אבל בדרב יהודה ומתניתין לא מיבעיא ליה דכיון שהבעלים מדעת עצמן נתנו להילוכן של רבים הרי הוא כשביל של כרמים דמודו להו רבנן לרבי אליעזר דנקנה בהילוך. ומהדרינן דלרבי אליעזר אפילו בכל קרקע מהני הילוך שכן זכה אברהם אבינו בהילוכו בארץ. כן נראה לי. ורבינו חננאל ז"ל נראה דלא גריס ורבי אליעזר רבים במאי קנו אלא ורבים במאי קנו ובין לרבי אליעזר ובין למתניתין קא מיבעיא ליה. ואינו מחוור בעיני דהיכי עריב הא דרב יהודה ומתניתין בהדי הא דרבי אליעזר ויהיב לכולהו חד טעמא דהא בדרבי אליעזר פליגי רבנן וקיימא לן כותייהו ודרב יהודה הלכה פסוקה היא ואנן היכי מייתינן טעמא לכולהו ממאי דאמר רבי אליעזר ופליגי רבנן עליה. אלא אם כן תאמר דלאו מההיא דרבי אליעזר דוקא קא מייתי אלא כאלו אמר קני לה בהילוכה כדאמר רבי אליעזר אלא דלרבי אליעזר הילוך קני בכל מידי ולדידן במידי דעביד להילוך כדמתניתין וכדרב יהודה וכדאמר רבי יוסי בר חנינא מודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים. אלא דאכתי לא ניחא לי שפיר דאם כן עיקר טעמא הוא מדרבי יוסי בר חנינא מייתי ואם כן הוה ליה למימר אמר רבי יוסי בר חנינא ואין כן בגירסת הספרים אלא ואמר רבי יוסי בר חנינא. ור"ש ז"ל פירש בענין אחר. והראשון נראה לי עיקר.

כי אתו לקמיה דרב יצחק אמר להו הבו ליה כו'. ואם מכר לו שביל של שדות יהיב כשיעורא דמפרש לקמן במוכר דרך היחיד כדי שיעבור חמור במשאו ולתנא דמתניתין דרך היחיד ארבע אמות (כדי שיעבור חמור במשאו) כל שכן דבשביל של כרמים נותן לו ארבע אמות אלא דלא קיימא לן כתנא דמתניתין דהא פסקינן לקמן הלכה כאחרים דאמרי כדי שיעבור חמור במשאה דהיינו שני גמדים ומחצה ושיעור דאמרינן כ9 היכי דדרי טונא דשבישתא והדר לא הוי ארבע אמות אף על פי שאורך המשוי יותר מארבע אמות שהרי מעט מן המשוי נגרר בארץ ובפחות מארבע אמות יכול לחזור במשאו. ויש לומר דהא דתנן דרך היחיד ארבע אמות דוקא בדרך שהולך משם לרשות הרבים דקביע תשמישתיה טפי. עליות.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: כי אתא לקמיה דרב יצחק כו'. נראה דאשביל קאי דאלו דרך ואפילו דרך היחיד הא תני במתניתין דרך היחיד ארבע אמות ואחרים אמרו בברייתא כדי שיעבור חמור במשאו ופירשו שהן בשיעור שני גמדין ומחצה. עד כאן.

עלה בידינו. מי שהיתה רשות הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתנה להן מן הצד וחרש את הראשונה אף על פי שהרבים מהלכין בשניה והניחו את הראשונה אינו יכול להכות בשבט יחידים הבאים להלוך בראשונה לפי שאין החליפין הללו כלום שיש בבני העיר שאין חפצים בחליפין הללו דכל מן הצד דרך עקלתון היא ואף על פי שהחליפין בטלין ולא הגיעו דרך שניה מה שנתן נתן כיון שהרבים החזיקו להלוך בדרך זו השניה שנתן להם מן הצד דקיימא לן כרב יהודה דאמר מצר שהחזיקו כו' וכגון שהחזיקו להלוך ברשות בעל השדה כעין משנתנו שנתן להם דרך מן הצד וכגון מי שסותר כותל שיש לו ברשות הרבים והרחיב להן את הדרך כיון שהחזיקו להלוך בה אינו מחזיר כותלים למקומן כבראשונה במה דברים אמורים כגון שאם יתקלקל המצר לא ישאר להם דרך רחבה שש עשרה אמה אבל אם ישאר לרבים דרך רחבה שש עשרה אמה מותר לקלקל את השאר ולטול את שלו. ורבים שביררו דרך לעצמן ברשות היחיד שלא ברשות בעל השדה לא עשו ולא כלום ומותר לקלקלו. אבל אם אבדה להם דרך בשדה היחיד מה שביררו ביררו ובזה יפה כח רבים שהיחיד שאבדה לו דרך בשדה חברו ילך לו בקצרה כלומר דרך שימעט בה מדרך כף הרגל בשדה חברו. ושבילי השדות נקנין להלוך על ידי הילוך אבל לזריעה אין נקנין עד שיחזיק כאותה ששנינו נעל גדר כו'. שביל של כרמים נקנה בהילוך בין להילוך בין לגוף השדה לזרוע בו ולנטוע אם ירצה הואיל ומתחלתו לא היה מיוחד ועשוי אלא להילוך. עליות.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: מודים חכמים לרבי אליעזר כו'. פירוש בא רבי יוסי בר חנינא להודיע דכי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר הני מילי בקניית השדה עצמה בהילוך דליכא דזבין לשדה כו' אבל בקניית דרך כגון דזבין לה דרך בתוך שדהו והלך בה מודו רבנן דכיון דנעשה להילוך נקנה בהילוך והאי דקאמר בשביל של כרמים הוא הדין דאפילו שביל של שדות ולפי שהדבר ידוע שהכרמים יש להם גדרים שמונעים בני אדם מליכנס בהם ואין לאדם רשות לפקוע כרמו של חברו ולהלך ממנו לשדהו אלא אם כן קנה לו דרך והוי כאלו אמר שביל של כרמו. מיהו יש לומר דדוקא שביל של כרמים והוא הדין נמי בשביל של שדות דכיון שדרך צר ואין אדם צריך ממנו אלא למקום הילוך רגליו בלבד וגופו אינו קנוי לו אלא המקום של בעל הכרם הוא. תדע שהרי שנינו החיצון זורע את הדרך לפיכך קני ליה בהילוך אבל רחב כגון דרך הרבים וכיוצא בהן שנמצא שבעל השדה הזה אבוד ממנו גופו ואין לו בו הנאה הוי ליה כקניית גוף קרקע ממש ולא מיקני ליה בהילוך. ולא נתברר הדבר אצלנו בירור יפה כי היכי דנעביד ביה מעשה. כי אתא לקמיה דרב יצחק כו'. פירוש כי אתא לקמיה מאן דזבין לחבריה שביל סתם בלי שפירש כמה רחבו אמר להו דלו כו' ואיכא נסחי דאית בהו הכי ולא אמרן אלא דמסיימי מחיצתא אבל לא מסיימי מחיצתא כו' ונפקא מינה שאם רוצה מוכר למזרע לה לכולה שדה ולאנוחי מקום הנחת רגליו של לוקח בלבד בלי זריעה הרשות בידו ולית ליה ללוקח לעכובי עליה בהכי דהא ליכא עליה הפסד. עד כאן.
אלמנה מהו שתמעט כיון דאית לה מזוני ממעטא ולא הוי נכסים מרובים אלא כל שיזונו מהם הבנים והבנות והאלמנה עד שיתבגרו הבנות או דלמא כיון דאלו מנסבא לית לה לא ממעטא. ואף של גב דבנות עצמן אי מנסבי לית להו התם תקינו להו דין בנכסים מועטים ואם היינו אומרים דבנות לא ממעטי נמצאת עוקר תקנת נכסים מועטים מעיקרו אבל לאלמנה לא תקנו רבנן תקנת נכסים מועטים אלא נזונת עם הבנות כאחת והא דאמר רב אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים לאו למימר דתקנו רבנן תקנת נכסים מועטים לאלמנה דהא לא אשכחן דתקנו לה אלא לגבי בנות ותדע דהא מספקא ליה לתלמודא אלמנתו מהו שתמעט בנכסים ואם תקנו לה דינא בנכסים מועטים כמו שהבת ממעטת כך היתה האלמנה ממעטת. ועוד אם איתא דתקינו לה לאלמנה תקנת נכסים מועטים שלא במקום בנות היה להם לפרש כמה הם מרובים לגבי אלמנה שהרי כל ימיה נזונת כל זמן שלא תנשא ולא תתבע כתובתה. אלא ודאי היכא דאיכא בנים ואלמנה היא והם ניזונות כאחת שלא באו לעקור ירושת הבנים מפני אלמנתו אלא מפני הבנות שהם יוצאי ירכו. והך מלתא אמר רבי יוחנן דוקא במקום שיש שם בנים ובנות ואלמנה והנכסים מועטים שאין שם כדי שיזונו מהם אלו ואלו עד שיבגרו הבנות וכיון דעקרוה לירושה מחמת בנות ואמרו שהבנים ישאלו על הפתחים תקנו כשיש שם אלמנה שתדחה הבת משום זילותא דאלמנה והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם אלמנה ובנות שתיהן שוות אלמנה ובנים שניהם שווין אין אלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות דוחות האלמנה פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי בנים כו'. כך פירש ר"י ז"ל. ונראה טעם הדבר שהאלמנה ניזונית ~הבנים יחזרו על הפתחים כיון דנכסי בעלה משועבדים לה למזונות ואפילו לאדמון דפליג בתקנת בנות דטעמיה דאדמון שלא נתכוון בתנאי כתובה אלא לעשות בנות כבנים לענין מזונות אף על פי שאינם יורשות. ותדע לך דקיימא לן אלמנה שתפסה מטלטלים במזונותיה מה שתפסה תפסה ואפילו אם יחזרו הבנים על הפתחים מה שאין כן בבנות אם היו הנכסים מרובים ונתמעטו ותפסו הבנות דודאי מוציאים מידם וניזונים כאחת מיהו לגבי אלמנה לא תקינו רבנן אלא נותנים לה מזונות בכל שבוע בין בנכסים מרובים בין במועטים כל זמן שיש בידם מנכסי אביהם אבל היכא דאיכא בנות ואלמנה והנכסים מועטים כיון שיצאו הנכסים מרשות הבנים על ידי הבנות קודמת בהן האלמנה.

דף ק עמוד ב

כגון עמדו יקרים עמודו כו'. פירוש לא היו אומרים כלום אלא במעמד היו אומרים עמדו יקרים עמודו ובמושב היו אומרים שבו יקרים שבו אבל הספד לא היו אומרים במעמדות ובמושבות. אמר ליה אם כן כלומר אם אינם אומרים הספד אלא עמדו יקרים עמודו כו' אף בשבת מותר לעשות כן. שאין עושין אלא במקום שנהגו כו'. ואי קשיא לך הא דתני אין פוחתין משבע מעמדות כו' התם במקום שנהגו עסקינן דכיון דנהגו לעשות מעמדות ומושבות אין פוחתין כו'. מיתבי אמרו לו אף בשבת כו'. פירוש קא סלקא דעתך דבית הקברות חוץ לתחום נינהו ומשום הכי מקשי בשבת מאי בעי התם. ופריק הכא במאי עסקינן בעיר הסמוכה לבית הקברות והא דקתני אף בשבת מותר לעשות כן בבית הקברות דהא בתוך תחום שבת נינהו. הר"י ן' מיגש ז"ל.

ואי אמרת בבית הקברות כו'. ואם תאמר אם כן תקשי למאן דאמר ביום אחד. יש לומר דמשכחת לה דנקבר בערב שבת ולענין אנינות הלילה הולך אחר היום וכן לענין מעמד וכן פירש ר"ש ז"ל. הרשב"א ז"ל. ואין פירושו כפירוש ן' מיגש ז"ל.

מתניתין : המוכר לחברו מקום לעשות לו קבר כו'. פירוש קברי ארץ ישראל מערות היו חקוקות בסלע והיו חוקקים בכל מערה ומערה כוכין כו' בשלש רוחותיה פיהן של כוכין פתוחין אל המערה והם חקוקין ויוצאין חוץ למערה והיו מכניסים את הארון של מת לתוך הכוך וטמין את פיו והיה מנהג כל אחד ואחד שהיה חוקק לעצמו מערה וחוקק בה כוכין על סדר זה והיו מוכנים כדי שיקבר בהם הוא ובני ביתו והיו קורין לכל מערה ומערה קבר והיינו דגרסינן לעיל תנו רבנן המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו כו'. ועל זה שנינו המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר כו' עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש ופותח לתוכה שמונה כוכין כו' אבל מצד הרוח שנכנסים ממנה אצל המערה לא היו עושין בה כוכין כלל מפני ששם היה פתח המערה וכיון שלא היה ברחבה של מערה אלא ארבע אמות בלבד לא היה נשאר בזויות שמימין הפתח ומשמאלו כדי לעשות בהם כוכין אבל לרבי שמעון כיון שרוחב המערה שש אמות גם ברוח שיש בו הפתח יתכן לעשות בו שני כוכין אחד מימין הפתח ואחד משמאלו לפי שכיון שיש בו שש אמות צא מהן שתי אמות ברוחב הפתח נשארו שתי אמות מכאן ושתי אמות מכאן לפיכך עושה מימין הפתח כוך אחד שהוא אמה אחד וישאר חצי אמה ריוח מכאן וחצי אמה ריוח מכאן ומשמאל כוך אחד שהוא אמה אחד כו'. ועושין חצר על פי המערה. כלומר חוקק בסלע על פי המערה חצר שיש בו שש אמות על שש אמות כדי שיורידו בה המטה ונוטלים הארון ממנה ומכניסין אותו אל המערה ונותנים אותו בתוך הכוך.

והכוכין ארכן ארבע אמות. מכאן למדנו שקומתו של אדם אינה ארבע אמות דהא איכא בהני ארבע אמות ארון ותכריכין ואף על גב דגבי היזק ראיה בעינן ארבע אמות התם היינו טעמא כדי שלא יגביה עצמו ויראה. וכתבו בתוספות דנהי דלא הויא ארבע אמות טפי משלש הויא דאי לא משום ארון ותכריכי המת לא בעינן אמה יתירה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דגובהו של אדם שלש אמות מצומצמות. הר"ן ז"ל.

והניח בנים ובנות וטומטום כו'. דוחין אותו ושקיל כנקבות והא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל ואמר אביי דוחין אותו ואין לו. פירש רבינו שמואל ז"ל דקסבר טומטום בריה הוי. וקשיא לי אם כן הא מותבינן ליה לאביי מהא דתניא טומטום כבן וניזון כבת לישני ליה דברייתא סבר לה כמאן דאמר טומטום ספיקא ומשום הכי ניזון כבת בנכסים מרובים דבמסכת בכורות פרק על אלו מומין אשכחן תנאי בהדיא דסבירי להו טומטום ספיקא הוי ורבנן נמי דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל ואמרי דקדושה חלה על טומטום ודאי סבירי להו דספיקא הוי ואביי דאמר דוחין אותו ואין לו אליבא דמתניתין אמר הכי דקתני ילדה טומטום אינו נוטל שמעת מינה דתנא דמתניתין סבירא ליה דטומטום בריה הוי ולפיכך אינו לא בכלל זכר ולא בכלל נקבה. ותו קשיא לי אלא הא דאמר רב חסדא במסכת בכורות פרק על אלו מומין מחלוקת באנדרוגינוס אבל טומטום ספיקא הוה תיקשי ליה הא דתנן הכא ילדה טומטום אינו נוטל. ותו מי מצית אמרת דקסבר תנא דמתניתין דטומטום בריה הוי והא מדקתני דוחין אותו אצל הנקבות אלמא משום ספק נקבות דוחין זכרים אותו ולא משום בריה. אלא הא דקאמר אביי דוחין אותו ואין לו אפילו למאן דאמר טומטום ספיקא קאמר דתנא דמתניתין על כרחין קסבר ספיקא הוי מדקתני דוחין אותו אצל הזכרים והיינו טעמא דילדה טומטום אינו נוטל דכי מתני איניש אם ילדה אשתו זכר ואם ילדה אשתו נקבה בזכר ודאי בנקבה ודאי מתני לפיכך אין טומטום בכלל הלכך לענין מזונות נמי ודאי דוחין אותו ואין לו שאינו בכלל נוקבן שתקנו לאו בית דין מזונות דלא תקינו רבנן אלא כפי מה שיש לשמוע מכלל תנאי הכתובה שכך שנינו לא כתב לה בנן נוקבן כו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין אף על פי שלא כתב חייב כמו שכתב אבל אינו חייב יותר ממה שיש לחייבו מתורת הכתובה וטומטום הרי אין לחייבו מתורת מה שכותב לה בנן נוקבן דיהוין כו' דבנקבה ודאית מהני איניש ולא בספק ורבנן נמי אמדוהו לדעתייהו דאיניש שהם חפצים בתנאים אלו ועשאום כמו שהתנו על כך ואין דרך בני אדם להתנות על טומטום ומלתא דלא מסקי אדעתייהו היא והיינו דמותבינן ליה לאביי מדתניא טומטום ניזון כבת ולא משנינן דהא מני רבנן היא דאמרי ספק הוי משום דלדעתיה דאביי אפילו למאן דאמר טומטום משום ספיקא הוי דהכי מוכח לישנא דמתניתא וכדכתיבנא. כך פירש רבינו יצחק ז"ל. ואם תאמר לאביי כיון דאפילו למאן דאמר טומטום ספיקא הוי לענין תנאה דמתני איניש בזכר ונקבה אינו לא בכלל זכר ולא בכלל נקבה מאי טעמא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל דאמר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם היא אין טומטום בכלל מה שמתנה זה האיש אם זכר עולה ואם נקבה זבח שלמים דבזכר ודאי ונקבה וודאית מתני לכולי עלמא. וליכא למימר דרבנן דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל סברי דאפילו בספק זכר ובספק נקבה מתני איניש והא דשני אביי דוחין אותו ואין לה היינו כרבן שמעון בן גמליאל. דאם כן כי מותיב עליה דאביי מדתניא טומטום ניזון כבת לישני ליה הא מני רבנן היא דפליגי עליה (י"ל) דרבן שמעון בן גמליאל דאמר אין קדושה חלה עליהם כלל דמשמע אפילו בקדושתה דאימיה לא מתפיס כדאיתא במסכת תמורה פרק כיצד מערימין ועל כרחין היינו משום דקסבר רבן שמעון בן גמליאל דבריה הוי שאלו למאן דאמר ספיקא הוי על כרחין קדושת בן כקדושת אמו ובהא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל וסבירי להו ספיקא הוי ומתפיס בקדושתה דאמיה כשאר ולדות קדשים שקדושין בהוייתן. מיהו מודו רבנן דקדושת פיו של זה שהתנה עליהם אם זכר עולה אם נקבה זבח שלמים אינה חלה עליהם דאף על גב דספיקא הוי לא מתנה איניש אלא בזכר ודאי או בנקבה ודאית כדמוכח מתניתין דהכא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל. כן נראה בעיני.

רבא אמר לעולם דוחין אותו ויש לו וסיפא אתאן לרבן שמעון בן גמליאל. פירוש תברא מי ששנה זו לא שנה זו וכן פירש ר"י ז"ל. וקיימא לן כרישא דאתיא כרבנן דרבן שמעון בן גמליאל והויא ספיקא הלכך לענין מי שהתנה אם ילדה אשתו זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים ילדה טומטום נוטל מנה כן פסק הרב אלפסי ז"ל וסבירא ליה לרבא דכי מתני איניש בספק זכר וספק נקבה נמי מתני ורבן שמעון בן גמליאל דאמר טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם קסבר בריה הוה ואפילו בקדושתה דאמיה נמי לא מתפיס כדאיתא בתמורה והא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל רבן שמעון בן גמליאל היא ולפיכך אינו נוטל משום דבריה הוי. עוד יש לפרש דאליבא דרבא בהא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל דלרבנן בספק זכר ובספק נקבה נמי מתני ורבן שמעון בן גמליאל סבר לא מתני איניש אלא בזכר ודאי ונקבה ודאית. ולשון ראשון יותר מחוור דסליק כסוגיא דתלמודא בתמורה. ולרב חסדא דאמר במסכת בכורות פרק אלו מומין מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ספיקא הוי ואקשינן ליה ממתניתא טובא ופרקינן סמי מכאן טומטום להכי לא אקשינן ליה מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם משום דאמר לך רב חסדא הא דקתני אין קדושה חלה עליהם היינו קדושת פיו אי נמי אבהמת חולין קאי דאיירי במתניתין לעיל מינה ומשום הכי אין קדושה חלה עליהם לפי שאין דעתו של זה שהתנה ואמר אם זכר עולה ואם נקבה זבח שלמים אלא על זכר ודאי ועל נקבה ודאית ולא על טומטום שהוא ספק אבל בבהמת הקדש ודאי מתפיס בקדושתה דאימיה רק דספיקא הוי. ונראה בעיני דסוגיא דתמורה להכי מפרש תלמודא אפילו בקדושתה דאימיה לא מתפיס ולא מוקמינן לה בבהמה דחולין דוקא משום דאין דעתו של זה אלא על זכר ודאי על נקבה ודאית משום דסבירא ליה כרבא דאמר בשמעתין לעולם דוחין אותו ויש לה דודאי בכלל בנן נוקבן הוא אם היא נקבה לפיכך שקל כנקבות מספק וכשהוא מתנה אם זכר אם נקבה ודאי בכלל זכר או בכלל נקבה הוא וסבירא ליה לתלמודא דליכא מאן דפליג על סברא זו אלא משום שסובר וטומטום בריה הוי והכי מפרשינן טעמא דרבן שמעון בן גמליאל משום דקסבר טומטום ואנדרוגינוס בריה הוי הלכך על כרחין בבהמת הקדש נמי לא מתפיס בקדושתה דאימיה. וגם יש לומר דלאביי נמי דאמר דוחין ואין לו אפילו למאן דאמר ספיקא הוי קאמר כדברייתא להכי מפרשינן התם דלרבי שמעון בן גמליאל אפילו בקדושה דאימיה לא מתפיס ולא מוקמינן לה בבהמה דחולין משום דבהמה דחולין לא הוי פליגי רבנן דרבן שמעון בן גמליאל דלכולי עלמא כשאדם מתנה בזכר ננקבה אין טומטום בכלל דהא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל דברי הכל היא. ויש מפרש דהא דאמר רבא סיפא אתאן לרבן שמעון בן גמליאל לאו למימרא דפלוגתא ארישא דאם כן הוה ליה למימר תברא מי ששנה זו לא שנה זו אלא סבירא ליה לרבא דודאי טומטום הרי הוא בכלל בנן נוקבן דתקנו לה רבנן מזונות שאם היא נקבה אינו יוצא מכלל תקנת חכמים אבל ודאי אינו בכלל תנאי שאדם מתנה בזכר ובנקבה דבזכר ודאי ונקבה ודאית מתני איניש ולא בספק והיינו מאי דקאמר וסיפא אתאן לרבן שמעון בן גמליאל ולא משום דקסבר בריה הוי דאם כן לענין מזונות נמי ודאי אינו בכלל בנן נוקבן. ולפי הפירוש הזה כיון דסתם מתניתין כרבן שמעון בן גמליאל הלכתא כוותיה. ואין זה מחוור דכיון דתלמודא קא מקשי להדיא דוחין אותה ושקיל כנקבות והא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל אלמא פשיטא ליה דאיכא לדמויי דינא דרישא לדינא דסיפא אם איתא דרבא קא אתי לחלוק בין רישא לסיפא לומר דלא דמי אהדדי היה לו לפרש טעם ההפרש שביניהם ומפני מה אין תלויות זו בזו. ועוד דלפום סוגיא דתמורה ודאי קסבר רבן שמעון בן גמליאל דטומטום בריה הוי מדקאמר דאפילו בקדושתה דאימא לא מתפיס ואם כן ודאי אינו ניזון כבת דאינו בכלל בנן נוקבן והנה לזה הפירוש לדעת רבא מורה רבן שמעון בן גמליאל ברישא דדוחין אותו ויש לו דלא הוי בריה ואין לנו לומר דסוגיא דתמורה דלא כרבא.

דף קא עמוד א

גמרא. הני תרי להיכא קא שדי להו כלומר הני תרתי כוכין דרבי שמעון להיכא שדי להו אי לחצר הא קא מתדשי בחצר ונמצא העומד בחצר טמא מחמתן ואנן תנן חצר הקבר העומד בתוכה טהור. ואוקמה רבי יוסי בר חנינא דעביד להו כמין נגר. הר"י ן' מיגש ז"ל.

דעביד להו כמין נגר. תימה מאי שני אכתי העומד בתוכה אמאי טהור כו'. ועוד קשה לר"י דאיך יתכן שאין פתח המערה רחב אלא שתי אמות ככתוב בתוספות. ואומר רשב"א דיכול להיות פתח רחב שתי אמות כו' ככתוב בתוספות. ודוחקים הללו הם אם נפרש שהכוכין כמין נגר עומדין בתוך החצר וזה אינו נשמע מתוך פירוש רשב"ם אלא שעומדין מימין הפתח ומשמאל בתוך המערה מצד הפתח ולא חייש למחדשי שאין העומדין בתוך המערה נמשכין כל כך בזוית שאחרי הפתח ומעיקרא דמבעיא ליה אי לבראי הא קא מתדשי ולא מיבעיא ליה אי מגואי הא קא מתדשי משום דמשמע דפשיטא ליה דלא עביד כוכין בקרקעות המערה היינו דוקא כוך גדול שארכו ארבע אמות פשיטא ליה שלא יעשנו בקרקעות המערה אבל כוך כמין נגר אמה על אמה בקרן זוית המערה ניחא ליה שיעשה בתוך המערה וניחא השתא דחצר הקבר העומד בתוכו טהור והפתח שלש אמות כדמפרש לעיל. תוספות הרא"ש ז"ל.

דף קא עמוד ב

דעביד להו בקרן זוית. כלומר באותן קרנות הסמוכות לפתחה של מערה אחד מכאן ואחד מכאן ולפי זה צריך לומר שאין קרקעיתן של מערות שוות אלא קרקעית האחת גבוהה משל חברתה שאם לא כן כי עביד ליה בקרן זויות הרי נכנס במערה הסמוכה לה ועומד מגולה וזה אי אפשר על כרחך כגון שאותן קרקעות גבוה ונכנס תחת הקרקע. וכי תימא אם כן שיש כוך תחת קרקעות מערה יכולין אנו לחפור כמה כוכין בקרקעות כל אחד מהן. ליתא שהכוכין בסדר הכותלים הן וכל שהן כך אף על פי שהם נכנסים תחת קרקעות מערה אחרת לא איכפת לן. וצריך לומר עוד דכל שתי מערות סמוכות זו לזו אינו פותח להן כוך באותה המערה השניה הסמוכה שהרי יוצא ונכנס למערה הסמוכה בקרקעיתה ונמצא שהארון עומד מגולה ואף על פי שהדברים הללו דחוקים הם אי אפשר בלאו הכי לפי שיטה זו אבל לפי הפירוש הראשון שפירש רש"י ז"ל דבקרן זוית היינו הכותל שכנגדו אין אנו צריכין לכל זה אלא שאינו במשמע. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: בקרן זוית כגון זה שנמצא ששני כוכין אלו אינם נמשכים לתוך החצר אלא לקרן זוית במערה. ואקשינן והא קא נגעי כוכין בהדדי כמו שאתה רואה בצורה זו שהרי כוך זה שהוא עשוי בקרן זוית במערה מערבית במזרחית צפונית ראשו נוגע בראש הכוך שבצדו באותה מערה עצמה לרוח צפונית וסופו נוגע בכוך הראשון שבמערה צפונית ברוח מערבית וכשעושין גם בקרן זוית דמערה צפונית כוך הרי הכוך מגיע לכוך מערבית זה שבמערה מערבית בקרן מזרחית צפונית ונדחק עמו וכן בקרן מזרחית דרומית של מערה מערבית ופריק רב אשי במעמיק כלומר כשעושה כוך זה בקרן זוית במערה מעמיק אותו בארץ היטב וכיון שכן אף על פי שכוכין הללו מגיעין הן זה לזה כמו שאמרנו כיון שהוא חקוק בארץ היטב נמשך תחתיו בארץ בלי שיהא נוגע בו דאי לא תימא הכי ארבע מערות לרבי שמעון היכי עביד והא נגעי כוכין אהדדי שהרי הכוך הראשון שהוא לרוח צפונית במערה מזרחית נוגע הוא בכוך הראשון שברוח מזרחית במערה צפונית וגם הכוך הראשון שברוח דרומית במערה מזרחית נוגע הוא בכוך הראשון שברוח מזרחית במערה דרומית וכן מערה מערבית עם דרומית וצפונית כמו שנתברר למראית העין בארבע מערות שציירנו למעלה לדעת רש"י ז"ל אלא מאי אית לך למימר במעמיק כו'.

דעביד להו כי חרותא. פירוש כמו חריות של דקל שהן נמשכין מן הדקל ואינן נמשכין כנגדם ביושר כשאר כל גזעי אילנות אלא מתעקמים ונכפפים ראשיהם כנגד הארץ אף כמו כן כוכין אלו שברוח צפונית במערה מזרחית ושהן ברוח מזרחית במערה צפונית אינם נמשכים מן המערות כנגדן ביושר אלא בעקמימות הם נמשכים כנגד החוט הנמתח באלכסון מקרן מזרחית שבמערה מזרחית לקרן צפונית מזרחית שבמערה צפונית כמו שאתה רואה בזו הצורה וכן כוכין שברוח מערבית במערה צפונית עם כוכין שברוח צפונית במערה מערבית וכוכין שברוח מערבית במערה דרומית וכוכין שברוח מזרחית במערה דרומית עם כוכין שברוח דרומית במערה מזרחית. ואמרינן והא דרב הונא בריה דרב יהושע בדותא היא כלומר חיצון הוא מן האמת ואין לסמוך עליו מכדי כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא כמה הויא ליה חד סר ופלגא פירוש שכיון שאורך כל מערה ומערה שמונה אמות הן נמצא החוט הנמתח מקרן מזרחית צפונית במערה מזרחית ועד קרן מזרחית צפונית במערה צפונית שהוא מוסיף שני חומשי שמונה אמות שהן שש עשרה חומשי דהויא ליה שלש אמות וחומש ונמצא חוט זה הנמתח באלכסון בין כל מערה ומערה שיש בו חד סר וחומש וכן חוט הנמתח באלכסון בין כל מערה ומערה מהם ממערה שבצדה כוכין כמה הוו תמניא ארבע ממערה זו וארבע ממערה זו שהן שמונה אמות וכיון שכן בחד סר ופלגא היכי משכחת לה פירוש כלומר והא בעינן אמה ריוח בין כל כוך וכוך. אלא הא דרב הונא בריה דרב יהושע בדותא היא. ואיבעית אימא כדאמר רב אשי בנפלי. פירוש זה הפירוש לענין הקושיא שהקשינו והא קא נגעי בהדדי הוא והכי קאמר ואיבעית אימא כלומר אין אנו צריכין להעמיד אותה במעמיק אלא לעולם אימא לך אף על גב שאינו מעמיק ודקא אמרת והא קא נגעי קצת הני תרי כוכין שהם בקרן זוית בקצת הכוך הראשון שיש מכאן ובכוכין הראשונים שיש במערה הסמוכה לה מכאן ובשני הכוכין שעושין גם הם בקרן זוית כמו שביררנו למעלה שני כוכין אלו שהם בקרן זוית מימין הפתח ומשמאלו לא היו כוכין גדולים כדי שיגיע קצת כל אחד מהם לכוך שבצדו אלא כוכין דנפלי נינהו שהן קטנים ואין בכל אחד מהן אורך כדי להגיע קצתו אל הכוך שבצדו וכן ארבע מערות דרבי שמעון שתי מערות מהן זו כנגד זו היו כל הכוכין שבהן כוכין גדולים אבל שתי המערות האחרות זו כנגד זו לא היו הכוכין היוצאין מהן כנגד הכוכין היוצאין מן המערה שבצדה כוכין גדולים כדי שיגיעו עליהם אלא כוכין דנפלי הוו ולא היו מגיעים אליהם כמו שאתה רואה בצורה זו וכענין זה במערה אחרת שכנגדם. אי נמי יש לעשות כוכין היוצאים ממערה מזרחית לרוח צפונית כוכין גדולים והכוכין היוצאים כנגדם ממערה צפונית לרוח מזרחית כוכין קטנים דנפלי כדי שלא יגיעו אליהם והכוכין היוצאים ממערה צפונית לרוח מערבית כוכין גדולים והכוכין היוצאים כנגדם ממערה מערבית כוכין דנפלי והכוכין היוצאים ממערה דרומית לרוח מזרחית כוכין גדולים והכוכין היוצאים כנגדם ממערה מזרחית לרוח דרומית כוכין דנפלי והכוכין היוצאים ממערבית לרוח דרומית כוכין גדולים. הרא"ם ז"ל.

תנן התם המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו. פירוש משנה זו לענין טהרת ארץ ישראל היא שנויה לפי שהיה דרכן לתקן הדרכים ולבדוק אותם מן הטומאה מפני עולי רגלים וכל מקום שהיו מוצאים בו קבר אם מת אחד או שנים או שלשה שאינם קבורים על סדרי קברי ישראל היו מפנין אותם לפי שיש לומר שבאקראי בעלמא נקברו שם וקיימא לן דכל קבר שאינו ידוע וקבוע מותר לפנותו כדגרסינן בפרק נגמר הדין שלשה קברים הן כו' ואם היו מוצאין מתים קבורים בסדר קברי ישראל בידוע שהוא שכונת קברות ולא היו מפנין אותם אלא מציינין אותם כדי שיפרשו מהן עולי רגלים כדתנן בפרק משקין ומציינין כל הקברות כו' ועל זה שנינו המוצא מת כו'. הרא"ם ז"ל.

מושכב כדרכו. מושכב ולא יושב כדרכו. מפרש בירושלמי שרגליו מפושטות וידיו על לבו. ונראה כי כל זה לענין תפוסתו אתמר שאם לא מצאו כן אין לו תפיסה והתפיסה שנוטל מן הקרקע עמו שלש אצבעות מפני המוחל שלו. ולא ידעתי אם הלכה למשה מסיני הוא מפני שלא מצאו כן שמא עכו"ם הוא ואין לו תפיסה. וירושלמי מקשה וחש לומר שמא מת מצוה הוא ומת מצוה קנה מקומה אמר רב זירא מתי מצוה אינם מצויים.

אם יש ביניהם מארבע אמות ועד שמונה אמות יש להם תפיסה ויש להם שכונת קברות שאינו רשאי לפנותן. אתה דע והבן כשקוברין המת בכוך רגליו מכניסין תחלה וראשו לפתח הכוך ואפילו אם תאמר בהפך מכל מקום זה הענין יהיה לו סימן לבודק הימנו ולהלן עשרים אמה כי בזה נודע אם היא המערה שהיא למזרח החצר או שבמערבה ואם ימצא אותם מארבע אמות עד שמונה כלומר שימצא השנים בתוך ארבע אמות על דרך ריחוקן שיש ביניהן אמה כמשפטן והשלישי מצא בתוך שמונה על דרך השכבתו כאשר אמרנו לענין הכוכין אז נודע כי זאת היא מערה אחת אבל אם מצא השלישי מרוחק יותר מהן אין זו מערה ובהשכבת המת גם כן נודע איזו מערה ובודק ממנו ולהלן עשרים אמה לפי מה שרואה בהשכבת המת וחוץ ממקום המת כולו וכן מצא אחד בתוך עשרים בודק ממנו ולהלן חוץ ממקום הכוך היוצא חוץ לעשרים שאלו מצאו במקום אותו הכוך עדיין משכונת המערה הראשונה היא ולמה יבדוק שכונה אחרת. הראב"ד ז"ל.

דף קב עמוד א

מארבע אמות ועד שמונה. פירש הקונטרס דסבירא ליה להאי תנא כו' ככתוב בתוספות והשתא מארבע אמות ועד שמונה לאו דוקא אלא שני טפחים פחות מארבע ומשמונה דהיינו טפחים של הזויות. וקשה לר"י דלקמן דחיק כו'. תוספות הרא"ש ז"ל.

ובודק ממנו ולהלן עשרים אמה. פירוש שהוא כדי אורך שתי מערות וחצר ביניהם וושרים אמה אלו שבודק אותם מתחלה מתים אלו הן שמונה אותם לפי שיש לנו לומר שמתים אלו היו במערה הואיל ונמצא ביניהם מארבע אמות עד שמונה שהוא סדר קברי ישראל והיה לפניה חצר ששה ולאחר החצר מערה שנקברו בסדר קברי ישראל לפיכך צריך לבדוק עד תשלום עשרים אמה אם לא מצא שם כלום בידוע שלא היה שם אלא מערה אחת בלבד והוא המקום שנמצא בו שלשה מתים אלו אי נמי הוו שתי מערות וחצר ביניהם ולא נזדמן לבעלים לקבור אלא במערה אתת בלבד ואם מצא אחד בסוף עשרים יש לומר שתי מערות היו וחצר בינתיים ונזדמן לבעליה שלא יקבור במערה השניה אלא זה שמת בלבד. הרא"ם ז"ל.

אמר מר מארבע עד שמונה מני כו'. צריך עיון דבשלמא אורכה דמערה דהויא שמונה משמע בהדיא בברייתא מדקתני עד שמונה אבל מנא ליה דרחבה לא הויא אלא ארבע דלמא רחבה שש ואתי שפיר כרבי שמעון ומארבע אמות דקתני יכול להיות בין ארחבה בין אארכה. ונראה דעל כרחך סבר דרחבה ארבע אמות דהא ארבע אמות לא נקט משום דרוחב המערה כן היא דהא שלשה מתים הוו בשלש אמות וארבעה טפחים. ועוד דאי רחבה כו' לא חזיא לחמשה מתים ולחמשה מתים בחמש ושני טפחים סגי ועל כרחך להאי תנא דסבר דבין כוך לכוך שני טפחים וטפח בכל זוית אי אפשר למערה להיות רחבה אלא ארבע. ומיהו לפירוש רבינו תם לא יתיישב בכך. ונראה דלפיכך יש לדקדק דרחבה ארבע דאי רחבה שש לא הוה לתנא למנקט מארבע אמות שאינו אלא באורך ורוחב אלא הוה ליה למנקט מחמש ועד שמונה כי בחמש יש שלשה מתים ומדנקט ועד שמונה משמע שאין רוחב המערה אלא ארבע ולא משכחת ברחבה אלא שלשה מתים אלא עם צד האורך ואז נמצאין שלשה מתים בארבע ולכך נקט מארבע. גליון תוספות.

לעולם רבי שמעון היא והאי תנא הוא דתניא מצאן רצופין כו'. פירוש שמצאן שלשה בתוך ארבע אמות ומצא מת אחד חוץ לשמונה אמות אין להם שכונת קברות ופירוש הלשון כפשוטו מצאן רצופין ואין ביניהם קירוב וריחוק בדרך צורת המערה שהוא ארבע אמות על חמש שיש בהם מתים יותר מן הראוי לה לפי האורך והרוחב אין להם שכונת קברות כי הרוחב ראוי לשנים והאורך ראוי לארבעה ואם מצא שהיו יותר מכאן אינה מערה וחכמים אומרים רואים את היתרים כאלו אינם כו'. ואימא סיפא כו' ואלא לעולם השתא נמי רבנן והאי דקאמר מארבע אמות על שמונה באלכסונא קא חשיב כגון שבדק ומצא האחד בראש הארבע אמות וכיון האלכסון לסוף שש אמות ובדק ומצא האחר ואחר כך חזר ליושר הקו הראשון ומצא אחד בתוך ארבע אמות על משפט קירובו וריחוקו הרי זה שכונת קברות ואלכסון ארבע אמות על שש כאלכסון חמש על חמש שהן עשרה חומשים תן אותה על שש של ארכה הרי הן שמונה בשביל שבדק תחלה באלכסון חשב אורך המערה שמנה עם אורך האלכסון שלה. ומדהא באלכסון אידך נמי באלכסון כו' כלומר וכיון שחשבה המשנה האלכסון במערה הראשונה נאמר כמו כן שחשבה אותם במערה אחרת אם בדקה באלכסון אם כן עשרין ותרתין הויין עם החצר שבאמצע שהיא שש על שש.

חד אלכסון חשיב תרי אלכסוני לא חשיב. ואפילו בדק השניה באלכסון לא הכניס אותו האלכסון בשיעור אורך המערה ומפני שהיה תחלה באלכסון חשבו לזו בלבד אף על פי שלא היה בדין להכניסו באורך המערה כי מה לנו לחשב אלכסון. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: לעולם רבנן היא וכגון דבדק באלכסון. כלומר דהא דקתני מארבע אמות עד שמנה משום דחיישינן דילמא בדק באלכסונה ומערה שהיא ארכה שש ורחבה ארבע הוי אלכסונה כמערה שהיא חמש על חמש ונמצא שצריך להוסיף בשביל האלכסון שתי אמות וכיון שארכה שש הרי שמונה ולפיכך בודק ממנו ולהלן שתי אמות. ואקשינן אם כן אי שניה נמי באלכסונה עשרין ותרתין הויין פירוש ונצריכהו לבדוק שמונה מחמת מערה מפני חשש שמא יבדוק באלכסון והוי להו עשרין ותרתין. ופריק דחרי באלכסונה לא אמרינן כלומר לכולי האי לא חיישינן. ומיהו קשה בעיני שאם מפני חשש אלכסון אפילו לחשש אלכסון החצר יש לחוש שאף על פי שאין בו כוכין כל שבודק באלכסון ממעט ממדתו ונמצאת מדידתו כלה קודם הכוכין של מערה שניה והוה ליה לאקשויי דטפי מעשרין ותרין הויין. אלא שאפשר שבמקום שהכוכין שם מחמירים יותר בבדיקות. ומיהו למסקנא אפילו במערה שניה לא חיישינן שדיינו שנחמיר לחוש בבדיקת מערה ראשונה. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: וכגון דבדק באלכסונה. פירוש כיון שאין ידוע היכן היה אורך המערה והיכן היה רחבה יש לומר דלמא דרך אלכסון נקט ולפיכך הוספנו שתי אמות שהן שנים עשר חומשים לשש על שש הרי שתי אמות כדקיימא לן כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה. ומדהא באלכסונה הא נמי באלכסונה כלומר כמו שחששנו שמא דרך אלכסון נקט בבדיקות מערה זו ניחוש למערה שניה נמי. ומהדרינן חדא באלכסונה אמרינן כלומר אין לנו לחוש שנזדמן לו הטעות שתי פעמים. עד כאן.

במאי אוקימתא כרבי שמעון. הלשון דחוק מאד דמשמע דמשום דאוקמה כו' ככתוב בתוספות. ור"מ תירץ דהכי פריך אי אמרת בשלמא דהך מתניתין לא אתיא לא כרבנן ולא כרבי שמעון אלא תנא אחרינא הוא דפליג עלייהו בשיעור אורך ורוחב המערה אז ניחא דלא תיקשי רישא לסיפא דאיכא למימר דסבירא ליה דהא חצר ארבע על ארבע סגי אם כן האיך יעמדו אנשי המערה. ויש לומר דיעמדו לצדדין ועוד אלו שמכאן יעמדו בפתח המערה וכן אלו שמצד השני אלא כיון דמוקמת לה ברישא ואליבא דרבי שמעון בר יהודה משום דנראה לה דוחק לברוא דבר חדש ולומר דתנא אחרינא הוא כיון דלא אשכחן בהדיא מאן דאמר הכי אם כן אימא סיפא דעל כרחך לדידך לא מצית לשנויי דילמא רבי שמעון בן יהודה משמו פליג נמי באורך חצר וסבירא ליה דהוי ארבע על ארבע דזה אינו לפי סברתך דלא בעית לברוא שום פלוגתא דלא משכחת בהדיא. כגון דבדק באלכסונה פירש ר"ש ז"ל שאלכסון של ארבע על שש עדיף שנים כמו אלכסון של חמש על חמש. ולא יתכן לומר כן כו' ככתוב בתוספות. ונראה לי דלא דק תלמודא לצמצם. הרא"ש ז"ל.

דף קב עמוד ב

רב ששת בריה דרב אידי אמר בדניפלי. פירוש לעולם רבי שמעון היא וסיפא דקתני בודק שני בדניפלי כו'. ואיכא דגרס בהדיא לעולם רבי שמעון היא ובניפלי ואינה כעיקר הנסחאות ורבינו חננאל ז"ל פירש כו' ככתוב בשיטת הרמב"ן ז"ל. הר"ן ז"ל.

ויש לפרש דהא דקתני ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה לאו בהדי מקום שנמצא בו אותם מתים הוא אלא חוץ לאותו מקום מתחיל לבדוק עשרים אמה אלו לפי שיש לחוש שהמקום כולו שכונת קברות הוא ושתי מערות וחצר בינתיים יש שם חוץ למקום מתים הללו כו'. ושהחצר של המערות של מתים אלו והמערות שניה של החצר השניה היתה עשויה ודייקא נמי דקתני מצא אחד בסוף שני בודק ממנו ולהלן עשרים אמה אלמא כל עשרים שבודק מסוף המקום שנמצא בו המת הוא שבודק אותם ומשום חשש שתי מערות אחרות וחצר בינתיים הוא צריך לבדוק אותם. ועל זה הפירוש הא דאמר רב ששת בריה דרב אידי בנפלי אין אנו צריכין לומר כהאי גוונא מתים שמצא היו נפלי אלא לעולם אלו שמצא מתים גדולים היו כדקתני בהדיא אם יש ביניהן מארבע אמות ועז שמונה דשמעינן מינה דמתים גדולים היו והאי דנפילי דקאמר רב ששת על אחד משתי המערות אחרות וחצר בינתיים שאין אנו חוששין שהיו שתי המערות דמתים גדולים שצריך להיות באורך כל אחד מהם שמונה אלא למערה אחת בנפלי והשניה לגדולים וחצר ביניהן הוא שחוששין לפי שכיון שחששא בעלמא נינהו אין לנו לאחוז בה כולהו פנים לחומרא ולומר שהן שניהן דגדולים אלא נקטינן בחד מערה לקולא ואמרינן דנפילי הוא ובחד מערה לחומרא ואמרי דילמא דגדולים הוה והיינו דמקשינן ומדהא בנפלי ומהדרינן חדא בנפלי אמרינן תרי נפלי לא אמרינן ושאר כל השמועה פשוטה הוא. הרא"ם ז"ל. וזו היא שיטת הרמב"ן ז"ל. עיין פרק ט' מהלכות טומאת מת. גליון.

הכא במאי עסקינן בדנפלי כו'. אין לפרש דלא חששו לבדוק כו' ככתוב בתוספות. ונראה לפרש דמסיפא קא פריך מצא אחד בסוף שתי אמות בודק ממנו ולהלן עשרים אמה ופריך כי היכי דתלינן הכא בנפלי התם נמי ניתלי בנפלי ולא יבדוק אלא שמונה עשר אמה. ומשני בכל חצר תליא חדא מערה בנפלי ולא תרתי. תוספות הרא"ש ז"ל.

דרבנן אדרבנן לא קשיא הכא כיון דמינוול לא מיקרי קבר. פירוש מעולם לא קבר אותו על דעת שיטול אותו משם לאחר זמן כי נטילת המת מקברו ניוול הוא לו הילכך לא מצי למימר ליה רואין כאלו אינם כי בודאי על קבורת עולמית נקבר שם אבל נטיעת גפנים בקירוב אפשר כי בכוונה עשה מימר אמר דשפיר שפיר כו‪’‬. הראב"ד ז"ל.
סליק פרק ששי