שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק א


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד אעריכה

השותפין שרצו וכו'. תמיה לי אמאי לא תני סתמא השותפין שרצו לעשות מחיצה בונין את הכותל באמצע ולמה פרט בחצר. ויש לומר דאי אפשר למיתני סתם דהא בעי לפלוגי בין חצר לגנה ובקעה. ואי נמי יש לומר דאצטריך בין למאן `דאמר היזק ראיה שמיה היזק בין למאן דאמר לא שמיה היזק דלמאן דאמר שמיה היזק אצטריך לאשמועינן דאפילו בחצר שמיה היזק וכיון דרצו לחלוק בונין את הכותל באמצע ולמאן דאמר לא שמיה היזק נמי אצטריך דאי תנא סתם דילמא אתינן למטעי ולמימר דאפילו בבית נמי לא שמיה היזק וטעמא דרצו הא לא רצו לא קא משמע לן דדוקא בחצר הא בבית אפילו לא רצו נמי כופין זה את זה דהיזק ראיה בבית לכולי עלמא שמיה היזק וכדאמרינן בגמרא היזקא דבית שאני. ואף על גב דבהדיא תנינן בפירקין דלקמן החלונות מלמעלה ומלמטה ארבע אמות ותני עלה מלמעלה כדי שלא יציץ ויראה וכו'. אפילו הכי לאו אורחיה דתנא למיסתם לישניה בהאי פירקא ולמסמך אמאי דתני בפירקא אחרינא. וגדולה מזו שנינו במשנה ראשונה דיבמות דקתני חמש עשרה נשים וכו'. ואקשינן עלה וליתני אסורות. ופרקינן אי תנא אסורות וכו' אבל מיחלץ חלצן וכו'. ואף על גב דבהדיא תנינן מן החליצה ומן היבום והכי נמי הוה מצי למיתני אסורות לחלוץ ולייבם. ועוד דאי מהתם הוה אמינא דילמא שאני התם דכבר הורגל בעל הבית לעשות תשמישו בהצנע וכטעמא דיהבינן בגמרא גבי כותל חצר שנפל נפל שאני כלומר וכבר הורגלו לעשות תשמישן בהצנע והשתא לא מצי לאצנועי. הרשב"א ז"ל

ואפשר לומר דלתרץ קושיא זו כתב רש"י ז"ל דכל חצרות ששנו חכמים לפני הבתים הם ורוב תשמישן בחצר. דללישנא קמא אתא לאשמועינן דאפילו בחצר דרוב תשמישם שם ואיכא היזק ראיה טובא לפי שמשתמשים בה תדיר לא שמיה היזק וללישנא בתרא אתא לאשמועינן דאפילו היו שותפים בחצר שעומדת לפני הבתים שרואין זה את זה ויכול ליזהר שלא יעשה שם מילי דצניעותא כי אם בבתים אפילו הכי שמיה היזק. גליון.

כפיסין. מפרש בגמרא ארחי וקשה לר"י וכו' ככתוב בתוספות. וריצב"ש הקשה דבמסכת תעניות משמע דכפיס גופיה הוי דעץ דיליף דקורותיו של אדם מעידין עליו מכפיס מעץ יעננה. לכן נראה דכפיס לשון שבר בין של עץ בין של אבנים. גליון תוספות. וכן פירש הרמב"ן ז"ל.

הכל כמנהג המדינה. יש אומרים כמנהג בניני העיר. ודבר של תימה הוא האיך נצריך כותל חזק בארבע אמות העשוים לסלק היזק ראיה בלבד בכותל גבוה לסמוך בו תקרתו ועליותיו ובהדיא משמע בגמרא דלא בעינן אלא מה שראוי לעמוד בגובה של ארבע אמות ואף על פי שלא היה עומד גבוה יותר וכדאמרינן למימר דבגזית כל ארבע אמות בגובהה אי הוה חמשה טפחים קאי ואי לא לא קאי ואם איתא מאי קאמר כל ארבעה בגובהה דילמא בגובה ארבע בבציר מהכי סגי. אלא שכן נהגו לעשות בבניני העיר שהם כותלים גבוהים ומשום דלא קיימי בבציר מהכי כיון דגבוהין וכיון דבניני העיר שהם כותלים גבוהים צריך חמשה הצריכוהו בכך אפילו בכותל של היזק ראיה ואפילו תמצא לומר דאי לאו דלא קאי אפילו בגובה ארבע אמות לא היו מצריכין אותו בכותל של היזק ראיה אף על פי שצריך לעשות כן בכותלי העיר הגבוהים אף אנו נאמר דאף על פי שנהגו לעשות בנין חזק לכותלי העיר הגבוהים בכותל של ארבע אמות הנמוך לא לפי שאינו צריך לכך ובודאי דבגזית אי הוי גבוה יותר מארבע אמות לא סגי ליה בפותיא חמשה כדמוכח בהדיא בגמרא גבי אמה טרקסין ואפילו הכי בכותל של היזק ראיה לא הצריכו אלא חמשה בלבד דאלמא דאין הולכין בה אחר בניני העיר אלא אחר בניני השותפין ברחבן של כותלים והילכך אף בבנין כן שאין עיקר הענין אלא שמא יבנה בנין רעוע שמא יפול ויצטרך זה לצעוק עליו תמיד אלא דכשנהגו השותפין ממש אין משנין ממנהג שלהם. ויש מפרשים שאין הולכים אלא אחר מנהג השותפין כשמתרצים לחלוק ביניהם בונים גויל או גזית ודומיא דהא דקתני לקמן מקום שנהגו לגדור דהיינו מקום שנהגו השותפין וכן פירש מורי הרב ז"ל וכן נראה עיקר. הרשב"א ז"ל.

בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה כו'. איכא למידק אמאי לא קאמר בגויל ששה טפחים. ועוד דאמאי אצטריך למיתני מדת גויל וגזית כיון דתני הכל כמנהג המדינה כן יעשו ושמא אתא לאשמועינן שאפילו בא אחד לכנוס בתוך שלו ולבנות גויל או גזית חבירו מעכב עליו משום דאמר ליה אם אתה עושה כן לא יהא לי רשות לסמוך וכו' כמו שכתב הרא"ה ז"ל עיין בנימוקי יוסף ומשום הכי קתני זה נותן וזה נותן.

ועוד יש לומר דאתא לאשמועינן דלא נימא בונין באמצע דוקא כשיש להם חלקים שוים בחצר והיינו דקאמר באמצע שהמחיצה היא באמצע החצר אבל אם לאחד יש שליש בחצר ולאחר שני שלישים כל אחד יתן מן הקרקע והבנין כפי חלקו להכי קתני זה נותן וזה נותן לאשמועינן דאפילו שאינם שוים בשותפות החצר זה נותן שלשה וזה נותן שלשה ואתי שפיר נמי דקאמר זה נותן שלשה וזה נותן שלשה ולא קאמר כל אחד נותן שלשה טפחים דאי הוה תני הכי הוה משמע שהם שוים בשותפות החצר להכי תני זה וזה שאף על פי שהאחד יש לו יותר בחצר מחבירו אפילו הכי שניהם נותנים בשוה. וקתני תו במתניתין לפיכך כלומר הואיל ואינם נותנים לפי חשבון אלא לעולם בשוה אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ולא אמרינן דמעלין לפי חשבון. ובהכי מיתרצא קושיית התוספות שמקשים דמאי איריא משום דבונים הכותל בעל כרחם בלאו הכי נמי הוי של שניהם אפילו נפל לרשותא דחד מינייהו כיון דאין חזית לא לזה ולא לזה.

אבל רש"י ז"ל מתחלה פירש דבאמצע היינו זה נותן מחלקו כלומר מאיזה חלק שיהיה לו יתן חצי מקום עובי הכותל דלא משמע ליה באמצע החצר בדוקא דבכל גוונא מיירי מתניתין והיינו דנקט ז"ל ברישא דמתניתין שיש להם חצר בשותפות ובתי שניהם פתוחים לתוכו דמשמע בכל מין שותפות שיהיה אין הכוונה אלא שיהיה בתי שניהם פתוחים בתוכו ואף על פי שאין להם בחצר חלקים שוים. ועוד דמלתא דפשיטא הוא כיון שאין עושין אלא משום היזק ראיה כל כך הוא מוטל על האחד לעשות הכותל כמו על האחר וסיפא דזה נותן וזה נותן לא אצטריכא לאשמועינן הא ולזה כתב רש"י ז"ל זה נותן כו' שעובי כותל גויל ששה טפחים כו' כלומר לא אתא וכו' לאשמועינן דשניהם נותנים בשוה כו' אלא שיעור עובי הכותל אתי לאשמועינן.

ולעיקר קושיין תירצו בתוספות והא דלא קאמר בגויל ששה טפחים משום דלא ניטעי וכו'. והא דאצטריך למיתני מדת גויל דאם נהגו יותר מששה בגויל לא יעשה וכן כולם. ומיהו אם נהגו לעשות פחות מששה יעשה וכו'. ובזה חולק רש"י שכתב הכל כמנהג מדינה אם מנהג לבנות בגויל יבנו בגויל וכו' כלומר שהמנהג מועיל לפחות מגויל לגזית אבל לפחות מגויל טפח ולעשותו חמשה טפחים אין תלוי במנהג דבציר מהכי לא קאמר וכן הסכימו רוב המפרשים.

וכן כתב הרשב"א וזה לשונו חילוקי הבנינים דוקא הוא שתלוי במנהג אם גויל אם גזית אבל שיעורי רחב הכותלים אינו תלוי במנהג שאם נהגו לבנות בגויל של חמשה טפחים מנהג בטעות הוא וכו'. וכל שכן למי שמפרש מקום שנהגו לבנות גויל וכו' מקום שנהגו בבניני העיר דעל כרחך לא סגיא דלא יהיב תנא שיעורא דאי תנא סתמא הוה אמינא דאפילו ברחבן של כותלים אזלינן בתר מנהג בניני העיר ובניני העיר ודאי רחבין הם יותר מן השיעור השנוי במשנתנו דגזית בכותל גבוה ארבע הוא דסגי ליה בחמשה אבל לכותל גבוה יותר מארבע אמות לא סגי ליה בהכי וטפי בעי ולכל חד וחד צריך לפי גבהו כדאיתא בגמרא גבי אמה טרקסין והילכך על כרחך אצטריך תנא לאשמועינן הכא לגובה ארבע בכמה רוחב סגי ליה ולא סגיא בלאו הכי. ואלא מיהו פירושא דמקום שנהגו איכא לפרושי דמקום שנהגו השותפים קאמר כדכתיבנא בסמוך עד כאן לשונו. גליון.

והא דאמרינן גויל ששה וגזית חמשה איכא מאן דאמר שלא נאמרו שיעורין הללו אלא בכותל של טיט וכו'. אבל הרא"ה ז"ל כתב דאפילו הכותל של סיד נאמרו שיעורין הללו דאם לא כן כי מקשינן בגמרא מאמה טרקסין הוה ליה לשנויי דשל סיד הוה והוה עדיף טפי מההוא פרוקא דמפרקינן משום דאיכא טפח יתירה וכי אמרינן בגמרא הני מילי טינא לאו דוקא טינא דלא איתמר אלא לאפוקי ריכסא. הר"ן ז"ל.

בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה וכו'. כתב מורי ז"ל דבעיר חדשה אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו אלא בפחות שבכתלים הנזכר במשנה או בכפיסין או לבנים אבל מכל מקום בהוצא ודפנא לא מדקתני סיפא דמתניתין הכל כמנהג המדינה ואמרינן בגמרא לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא מדאצטריך לאשמועינן דבמקום שנהגו בהוצא ודפנא אזלינן בתר מנהגא שמע מינה דבמקום שאין מנהג לא סגי להו בהכי.

איכא מרבוותא ז"ל שפירשו דאפילו למאן דאמר היזק ראיה שמיה היזק וכל שרצו בונים את הכותל בעל כרחו הני מילי בעיר חדשה וכל שכן במקום שנהגו ממש לגדור אבל במקום שנהגו כולן שלא להקפיד על היזק ראיה אין מחייבין אותם לבנות אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה והביאו ראיה מהיזק ראיה דגנה דחמיר טפי מהיזק דחצר אפילו מאן דאמר לא שמיה היזק בחצר בגנה מודה וכדאמרינן בגמרא גנה שאני אפילו הכי משמע בגמרא דדוקא סתם גנה מחייבים אותו הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אלמא כל שכן אחצר דלא חמיר כולי האי דאם נהגו שלא לגדור אין מחייבים.

ואין דינם יפה בעיני אפילו אם תמצא לומר דבגנה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו בחצר מחייבים אותו ולא אמרו בגמרא דגנה חמירא אלא למאן דאמר היזק ראיה לא שמיה היזק אבל למאן דאמר שמיה היזק ודאי חצר חמור טפי ותדע לך דאפילו מקום שנהגו שלא לגדור בחצר מחייבים אותו מדקתני במתניתין הכל כמנהג המדינה ואמרינן עלה בגמרא הכל לאתויי הוצא ודפנא ומדקאמרינן לאתויי הוצא ודפנא ולא קאמר לאתויי כל מידי דאפילו מחצלת שמע מינה שאין הולכים אחר המנהג בפחות מהוצא ודפנא דמנהג טעות הוא וכן כתב רבינו תם ז"ל. וכיון שכן הגע עצמך דפחות מהוצא ודפנא אין מנהגם מנהג שלא לגדור כלל לא כל שכן ואפילו תאמר דשאני התם דכיון שמקפידים אין שמירתן בפחות מכאן שמירה לפי שצריך לזעוק תמיד על חבירו כשתפול מחיצתו מה בכך כבר נהגו שלא להקפיד על מה שמזיקו בין נפילה לבנין. ועוד דאפילו בגנה נמי מוכח בירושלמי דאפילו במקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו דגרסינן התם תני בגנה בין מקום שנהגו לגדור בין מקום שנהגו שלא לגדור כופין אבל בבקעה מקום שנהגו לגדור כופין מקום שנהגו שלא לגדור אין כופין. ולפי זה הא דאמרינן בגמרא וכן בגנה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבים אותו לאו למימרא דבמקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אלא איידי דבעי למימר דבקעה סתם כמקום שנהגו שלא לגדור ואין מחייבים אמר בגנה סתם מחייבים שכן דרכם לקרב הענינים כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. ואפשר שהירושלמי חולק עם גמרתנו בזה. הר"ן.

והרא"ש ז"ל כתב לכאורה משמע דתלמוד ירושלמי פליג אתלמוד דידן. ונראה לי דגרסינן בירושלמי בין במקום שנהגו לגדור בין במקום שנהגו שלא לגדור כופין פירוש בין במקום שידוע המנהג שנהגו לגדור בין במקום שאין ידוע שנהגו לגדור דהיינו סתמא כופין דלפי גירסת הירושלמי קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דקתני אבל בבקעה מקום שנהגו לגדור כופין הא סתמא אין כופין וסיפא קתני מקום שנהגו שלא לגדור אין כופין משמע הא סתמא כופין. ולמאי דפרישנא ניחא דבמקום שלא נהגו לגדור היינו סתמא. עד כאן לשונו בתוספותיו.

עוד יש מרבוותא שפירשו דכולה מתניתין כשאין אחד מהם רוצה לכנוס בתוך שלו לפי שחבירו אומר לו לא אסייע עמך אלא אם כן נבנה כבניני העיר או השותפים אבל אם רצה לכנוס בתוך שלו כונס ובונה כמה שירצה ואפילו בהוצא ודפנא ותדע לך שלא הוזכר חיוב בנין אבנים או לבנים אלא במקום שבונים באמצע אבל בזמן שזה בונה וזה בונה כגון שני גנים בשני צדי רשות הרבים ואי נמי גג הסמוך לחצר חבירו לא הוזכר שם אלא מעקה דמשמע כל דהו. ואף על גב דגבי שני גנים בשני צדי רשות הרבים אמרינן לא ניחא לי דתיתרע אשיתאי דמשמע בנין אבנים שהוא מכביד על הגג. לא מתורת חיוב אמרו אלא שדרכם של בריות בכך כשבא לבנות בתוך שלו אינו בונה עראי כדי שלא יהא זקוק לבנות תמיד.

ואינו מחוור בעיני כלל שהרי כל עצמן לא אמרו במשנתנו שכופין זה את זה לבנות גויל או גזית אלא כדי שלא יהא צריך זה להזמין את חברו בכל יום בבית דין להקים מחיצתו הנופלת וכיון שכן מה לי שאינו כונס לתוך שלו מה לי כונס. ועוד דהא מתניתין בכופין זה את זה קא מיירי שזה אומר גזית נבנה וזה אומר לא כי אלא כפיסין או הוצא ודפנא כדי שלא יתמעט תשמישי ובכי הא הוא דקתני בונים את הכותל כמנהג המדינה ואם איתא בשופטני עסקינן כשרואה זה שבית דין מחייבים אותו בעל כרחו לתת שלשה טפחים בקרקע ודמי יתירי בגויל וגזית יכנוס לתוך שלו ובונה מחיצה של הוצא כמו שירצה. ועוד שבזה נחלקו רב הונא ורב חסדא לקמן גבי שתי חצרות זו למעלה מזו דרב הונא דאמר תחתון בונה מכנגדו ועולה כלומר הוא לבדו בלא סיוע של עליון לפי שהעליון יכול לומר לו איני צריך ליסוד שאני יכול לבנות עראי בתוך שלי ואפילו הוצא ורב חסדא סבר עליון מסייע מלמטה דקסבר דאפילו זה בונה בעל כרחו כמנהג המדינה צריך הוא ליסוד שאם אין יסוד אין בנין וקיימא לן כרב חסדא ותניא התם כוותיה. וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכן עיקר לפי שיכול זה לומר אף כשתכנוס לתוך שלך איני רוצה להיות עמך בכל שעה בדינא ודיינא. הרשב"א ז"ל.

לפיכך אם נפל הכותל וכו'. ללישנא דמחיצה גודא עד כאן. נראה שצריך לפרשה למשנתנו דדוקא כשיש עדים שנתרצו לעשות מחיצה וקנו מידם הא לאו הכי בחצר שיש בה דין חלוקה פשיטא אי פנינהו חד לרשותיה שיכול לומר לא נתרצית לי לבנות עמי ולא יכולתי לכופך משום דהיזק ראיה לא שמיה היזק והוצרכתי לכנוס בתוך שלי בענין שיכול לטעון בבקעה ואפילו בחצר שאין בה דין חלוקה שאי אפשר לחלוק אלא על ידי ריצוי כיון דהיזק ראיה לא שמיה היזק יכול לומר לו לא נתרצית לי אלא לחלוק אבל למעט תשמישך ולבנות עמי כותל באמצע לא. והילכך על כרחך מתניתין דוקא כשיש עדים שנתרצו ולפיכך כיון שכל אחד יכול לכוף את חבירו חזקה לא ויתר אחד מהם על דינו.

וקשיא לי כיון שכן מאי שנא חצר ומאי שנא בקעה דבקעה נמי כשיש עדים שנתרצו לעשות מחיצה וקנו מידם אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ומאי שנא דבחצר לא תנא תקנתא דחזית כבקעה. וסבור הייתי לומר דללישנא דגודא אין הכי נמי אלא דתנא רישא דינא בנתרצו ואיכא סהדי והוא הדין לבקעה ותנא סיפא תקנתא דלא נתרצו והוא הדין לחצר. ואי קשיא לך אם כן ליתני דינא ותקנתא גבי חצר ואמאי נאדי מחצר ותנא בקעה. יש לומר דעל כרחך אצטריך לאשמועינן ברישא דאף על גב דבחצר היזק ראיה לא שמיה היזק בגנה שמיה היזק משום דאסור לעמוד על שדה וכו' וכיון דתנא בגנה דהיזק ראיה שמיה היזק משום קמותיה אצטריך לאשמועינן דבבקעה לא אף על גב דאיהי נמי אית בה הא טעמא וכיון דסליק מבקעה ואשמועינן דבקעה וחצר חד דינא אית להו תנא בה תקנתא והוא הדין לחצר.

אלא דקשיא לי דאם איתא דבחצר נמי איכא תקנתא דחזית ואם רצה לכנוס בתוך שלו כונס ועושה חזית אם כן מאי לפיכך דאפילו לא היתה משנתנו מלמדת אותנו דין כפייה כו' ובדרך שאמרו בבקעה ולא יעשה לא לזה ולא לזה כלומר דכיון דכשאחד כונס לתוך שלו תקנו לו חזית כו'. על כן נראה דלא תקנו חזית כלל בחצר כדאמרינן בהוצא דלמה לי תקנתא בחזית אלא בשטרא. ונראה לי טעמא דמלתא משום דלא אפשר דאלו בבקעה הרבה נכנסים שם ורואים ויודעים כשיש שם חזית ואם יסירנו משם או יקלפנו יוודע הענין אבל בבית אי אפשר דמי נכנס בביתו של חברו לראות אם קלפו את האבנים אם לאו הילכך לא אפשר אלא תנא דינא בחצר והוא הדין לבקעה ולא תנא בחצר תקנתא משום דלא אפשר ותנא ליה בבקעה משום דאפשר וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל שאין דין חזית בחצר.

מלישנא דמחיצה פלוגתא יש שפירשו דלפיכך נמי דקתני במתניתין היינו דוקא כשיש עדים שנתרצו שניהם לחלוק וקנו בידם ברוחות. וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו הרא"ש ז"ל בתוספותיו לפיכך אם נפל הכותל וכו' פירש רש"י ז"ל הואיל ובתחלת הבנין חייבום חכמים לבנות בין שניהם אם נפל הכותל וכו'. ולמאן דאמר מחיצה גודא צריך לפרש שיש עדים שנתרצו לעשות מחיצה דאם לא כן אין כופין אותו בתחלת הבנין ומצי למימר אותו שנפלו האבנים לרשותו לא רצית לבנות עמי כותל ובניתי על חלקי משלי. אבל ללישנא בתרא ניחא אפילו אי ליכא עדים שנתרצו לחלוק ולא מצי למימר אותו שהאבנים ברשותו לא רצית כי ידעת שאם תחלוק אכוף אותך לבנות הכותל ולא נתרצית לחלוק אלא שאבנה הכותל משלי על חלקי דמסתמא כיון דהיזק ראיה שמיה היזק נתרצו לחלוק ולסלק ההיזק מעליהם.

וכי תימא כיון שיש עדים שנתרצו לעשות מחיצה מאי קא משמע לן לפיכך פשיטא כיון שיש עדים שנתרצו לעשות מחיצה שהמקום והאבנים של שניהם וכן בבקעה נמי ויש לומר דהא קא משמע לן אם הקנו בסתם לעשות מחיצה צריכין לבנות כותל שלם אף על פי דמסיפס נמי איקרי מחיצה ואף על גב דהיזק ראיה לא שמיה היזק מכל מקום כיון שהקנו לעשות מחיצה מסתמא למחיצה המצלת להיזק ראיה הקנו ודאי לפיכך אהא דקאמר בונים את הכותל ולא מצי למימר אמחיצה גרועה נתרצית לי והוצרכתי לבנות משלי כותל טוב על חלקי. אבל בבקעה אפילו יש עדים שהקנו לעשות מחיצה מצי למימר אותו שהאבנים ברשותו אמחיצה גרועה נתרצית לי והוצרכתי לבנות כותל טוב. עד כאן.

וזה לשון הר"ן ז"ל לפיכך אם נפל הכותל וכו'. פירוש כיון שיכולים לכוף זה את זה מסתמא שבין שניהם בנאוהו באבנים ובמקום הלכך אפילו אם נפל לרשותא דחד מינייהו וכו ולפיכך יש מי שאומר שאפילו היה שם חזית מצד אחד המקום והאבנים של שניהם וכו' כמו שכתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל בדפוס. ואם תאמר והא לתרוייהו לישני דגמרא אינם יכולים לכוף זה את זה דללישנא קמא דאמרי היזק ראיה לא שמיה היזק אין יכולים לכוף זה את זה לבנות גודא דמסיפס בעלמא סגי להו ומשום הכי קתני רצו וכיון שכן מצי אמר חד מינייהו אני הייתי חפץ בגודא ולא נתרצית לי והוצרכתי לבנות בתוך שלי וליהני ליה חזית כדמהני בבקעה. וכן ללישנא בתרא דמוקמינן לה בחצר שאין בה דין חלוקה הרי אין יכולים זה את זה לכוף לחלוק כלל וכיון שכן מצי טעין כל חד מינייהו אתה לא נתרצית לי לחלוק אלא אם כן הייתי כונס לתוך שלי והוצרכתי לעשות כן ובניתי משלי וליהני ליה חזית כדמהני בבקעה.

יש לומר דללישנא בתרא כיון שהחצר החלוק לפניך הדבר מוכיח שנתרצו לחלוק שאם לא נתרצו אפילו לכנוס לתוך שלו לא היה רשאי כיון שאין בה דין חלוקה וכיון שהדבר ידוע שנתרצו לחלוק הרי היה לכל אחד מהם לכוף את חברו לבנות באמצע. מאי אמרת דלמא כשנתרצו לא נתרצו אלא על מנת שיבנה אחד מהם משלו. ליתא דריצויין ברור מתוך חלוקתן של אותו חצר ואותו תנאי שאתה אומר אין בו הוכחה כלל וכל כיוצא בזה תופסין את הודאי ומניחים את הספק. ומיהו ללישנא קמא איכא מאן דאמר דכי תנן המקום והאבנים של שניהם דוקא כגון דאיכא סהדי שנתרצו שניהם בגודא הא לאו הכי מצי אמר מתוך שלא נתרצית לי בגודא הוצרכתי לכנוס בתוך שלי ולבנות שלא מדעתך ורשאי הייתי בכך כיון שיש בה דין חלוקה וכיון שכן הוה ליה ממש כבקעה דמהני בה חזית ואינו מחוור זה בעיני דאם כן הוה ליה לתנא למתני שאם לא רצה חבירו לבנות עמו כונס לתוך שלו ובונה ועושה חזית ומדלא תני הכי שמע מינה דלכולהו לישני לא תקנו חכמים חזית בחצר כלל.

לפיכך נראה לי דללישנא קמא נמי אף על גב דליכא סהדי שנתרצו בהדיא אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ולא מהני בה חזית דלא דמי לבקעה דהתם כיון שאין יכולים לכוף זה את זה לבנות כותל כלל אין שום הוכחה בדבר שמשל שניהם בנאוהו ומשום הכי מהני ביה חזית אבל חצר שיש בה דין חלוקה הרי יכול כל אחד מהם לכוף את חברו לבנות כותל באמצע ואף על פי שאין יכולים לכוף זה את זה בכותל סתום כזה שהוא חלוק בו עכשיו אני אומר אותו כותל שהיו חייבים לבנות באמצע כענין שהיא עכשיו בנאוהו ואין לי לחדש בדבר תנאי אחר שאינו מוכיח מתוכו וכל שכן למה שפירש רבינו חננאל ז"ל שהמסיפס שוה הוא ברחבו ובבנין שלו לכותל של גודא אלא שיש בו חלונות וכמו שנכתוב בגמרא וכיון שהם חייבים לבנות כותל כזה ממש משל שניהם לא כל הימנו של אחד מהם לומר לא נתרצית לי לעשותו סתום אלא אם כן אכניס בתוך שלי אלא הכל לאמצע כיון שהיו יכולים מתחלה לכוף זה את זה לבנות כותל כיוצא בזה באמצע מה שאין כן בבקעה. עד כאן לשונו.

והתוספות פירשו דלפיכך אם נפל הכותל וכו'. אתא לאשמועינן לשנויא דגמרא דאפילו נפל לרשותא דחד מינייהו ושהו ברשותו הרבה וכו' ככתוב בתוספות. וכן צריך לומר דתימה הוא לומר דלא אסיק אדעתיה האי דפריך פשיטא דנפל לרשותא דחד מינייהו דהא רוב פעמים נופלים לצד אחד כולן או רובן ואין נופלים בשוה חצי לכאן וחצי לכאן כדפריך בהבית והעלייה וניחזי ברשותא דמאן נפול ונהוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה. עד כאן מגליון בתוספות.

אמנם קשה לשיטת התוספות דשהו דהיינו עיקר התירוץ לא פירש התלמוד ועוד מי יגיד לנו שיעור שהייה זו ואפשר שאין אנו צריכין לכל זה אלא דפשט ההלכה אף בלא שהו. ופריך פשיטא אם נפל הכותל ברשות שניהם שחולקים את האבנים דשכיחא שנופל בחבטא כמו בחבטא והא דפריך בפרק הבית והעלייה וליחזי ברשותא דמאן מנחי לאו אשעת נפילה פריך אלא אבתר דפנינהו בני רשות הרבים. ועוד דמשמע ליה דאבנים מנחי ברשותא דתרוייהו דומיא דמקום. ומשני לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו מהו דתימא ניהמניה דהוא עשאו לבדו כיון שהאבנים ברשותו דלא נוציא ממון מספק קא משמע לן לפיכך אף על גב דבבקעה נמי וכו' שאני חצר שלא תקנו לעשות בו חזית הלכך אי לאו דיכול לכופו מתחלה לבנות הכותל עמו אם נפל לרשות האחד היה נאמן לומר אני בניתיו מתחלה לבדי ואף על גב שאם באו לדון על הכותל בעודו קיים היינו פוסקים להם הדין שיחלוקו מכל מקום כיון שלא נודע לנו שום ספק בכותל קודם נפילה ואפשר אותו שנפלו האבנים לרשותו אלו היה אומר כשהיה הכותל עומד שלי הוא היה חבירו מודה לו נמצא שלא נולד לנו ספק עד אחר נפילה הלכך דמי למחליף פרה בחמור והבית והעלייה שנפלו ואזלינן בתר חזקת ממון ולא דמי לשנים אוחזים בטלית אחד שכבר נודע הספק קודם שתקפו האחר. תוספי הרא"ש ז"ל.

ועוד נראה לר"י לפרש לפיכך שבונים את הכותל בעל כרחם אם נפל הוי של שניהם ואפילו אם עשה האחד חזית והא דפריך בגמרא פשיטא הכי פריך פשיטא שמשום הכי הוא ומאי לפיכך וכהאי גוונא איכא באלו מציאות דבעי מאי לפיכך גבי רבי עקיבא אומר לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. עד כאן מגליון תוספות.

גמרא סברוה בני הישיבה. מאי מחיצה גודא. פירוש כותל מלשון על כל גדותיו. חידושי הראב"ד ז"ל.

מחיצה גודא. פירוש כותל שנמצא שהחצר מוחלקת ביניהם וכל אחד מהם מכיר הוא חלקו ממנה ולא נשאר בינייהו אלא עשיית המחיצה בלבד. הר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל

כדתניא מחיצת הכרם שנפרצה. אף על גב דמחיצה דכלאים בכל דהו סגי ואפילו של קנים מייתי ראיה דמחיצה לאו היינו פלוגתא. גליון.

אומרים לו גדור. פירוש אומרים לו לבעל הכרם שהוא נתחייב להרחיב ארבע אמות משדה חבירו או לעשות מחיצה ולסמוך כדתנן לא יטע אדם וכו' ותני עלה ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם ופירוש שלא יכניס מחרשתו לשדה חבירו שהיו רגילים לחרוש כרמיהם בשוורים. ואפילו רבי יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וכו' מודה בהא דהויא כגיריה וכל שכן דחיישינן להיזק גמור שמא יכנוס מחרשתו או יכנוס וידרוס בשדה.

ונראה לי מכאן דהא דתנן היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר דוקא בגדר של עשרה טפחים דבהכי ממנע מלעבור בשדה לזמור ולארות מדקאמר הכא אומר לו דמשמע שהגדר שיגדור יתיר לענין כלאים. ובפרק קמא דעירובין משמע דמחיצות כלאים כמחיצות שבת ואין מחיצה פחותה מעשרה טפחים. וטעמא דמלתא דמחיצה שמצלת לענין כלאים אף על גב דאיכא יניקה תוך ארבע אמות ואיסור יניקה מן התורה כדכתיב פן תקדש המלאה הזרע ודרשינן זרוע ובא בתוספתא לפי שאיסור כלאים תלוי ביניקה וערבוביא. והא דקתני אומר לו גדור ולא קתני חייב לגדור לפי שצריך להתרות בו דלא מסקי אינשי אדעתייהו להתחייב על כך ואין לחייב על בנין זה מדינא דגרמי בלא התראה ראשונה. עליות ה"ר יונה רבו של הרשב"א ז"ל.

נתיאש הימנה ולא גדרה. ואם תאמר מאי שנא מהא דאמרינן במנחות פרק הקומץ זוטא מעשה באחד שזרע כרמו של חברו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים וקיהיב טעמא התם דלא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף ושאר זרעים דרבנן והאי דעבד איסורא קנסוהו רבנן האי דלא עבד איסורא לא קנסוהו רבנן. ויש לומר דהכא בזרעים דאורייתא בקנבוס ולוף אי נמי חמשת המינים והתם בכלאים דרבנן וכדמפרש טעמא התם. הרשב"א ז"ל.

דף ב עמוד בעריכה

וטעמא דרצו כופין אותם שלא יוכל עוד האחר לחזור בו וכגון שקנו מידם שכל אחד הקנה לחברו בממונו שיעור המחיצה כי זה אינו קנין דברים הא לא רצו לבנות מחיצה לא היו כופין אלא בחלוקה בלבד הואיל ויש בה דין חלוקה ובראשי פספסין להיכרא בעלמא אי נמי במחיצה עשרה לנתפס עליו כגנב אבל כותל ארבע אמות לא מאי טעמא היזק ראיה לא שמיה היזק. חידושי הראב"ד ז"ל.

הא לא רצו שניהם לבנות כותל ביניהם אלא אחד מהם הוא בלבד שרוצה חבירו מעכב עליו אלמא היזק ראיה לא שמיה היזק דאי שמיה היזק אמאי חברו מעכב עליו. ואם תאמר ומאן לימא לן דמשום היזק ראיה לאו שמיה היזק דאי שמיה היזק אמאי חברו מעכב עליו דלמא שמיה היזק והכא היינו טעמא דמעכב עליו משום דהא אחזוק דדיירי הכי אבל אי לא אחזוק דדיירי הכי אף על גב דאין שניהם רוצים נמי בונים את הכותל בעל כרחן. שתי תשובות בדבר חדא דמאן לימא לן דהני שותפי אחזוק דדיירי הכי דלמא לעולם לא אחזוק ולבתר דפליג לאלתר הוא דקם חד מנייהו וקתבע ליה לחבריה למיבני לכותל משום היזק ראיה דליכא הכא חזקה כלל דאי האי חזקה דאחזוק דדיירי בה הכי מקמי דלפלוג בארבע אמות ליכא למימר דחזקה הוא משום דהא דלא הוה מסיים חולקא דחד מינייהו כי היכי דליחזק עליה. ועוד דאי נמי אחזוק דדיירי הכי לבתר דפליג ברוחות ואיתברר ליה חולקא דכל חדא מינייהו אי סבירא לן דהיזק ראיה שמיה היזק חזקה בכהאי גונא לא מהניא משום דהיזק קבוע הוא וכקוטרא ובית הכסא דמי.

ואי קשיא לך הא דתנן בסוף פרק חזקת הבתים חלון המצרית אין לו חזקה ולצורית יש לו חזקה ואמרינן עלה בגמרא למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות דשמעת מינה דחלון דאית ביה היזק ראיה אית ליה חזקה. שאני התם דמדפתח ליה לחלון ושתק ליה חבריה הויא חזקה דהא מעשה קעביד בידים אבל גבי שותפים דדיירי בחצר אחת דחד מינייהו לא עביד מידי בידים דאית ביה היזק ראיה אלא מחמת דיתבי ולא עביד מחיצה הוא דהוי היזק ליכא למימר בכי הא הוי חזקה דהא ליכא מעשה דליחזיק ביה ואפילו גבי חלון נמי ודאי דאיכא חזקה לחלון גופיה אבל לראיה עצמה לית בה חזקה תדע דאלו בעי בעל חלון לעיוני מיניה מאי קא עביד חבריה ומאי דאיכא ברשותיה מי איכא למימר דמצי למעבד הני אלא ודאי דחבריה מצי מעכב ליה ולא מצי הך למימר ליה אין מעייננא ומעייננא דהא אחזקי לי בהכי משום דאמר ליה היאך נמי דלחלון גופיה איכא חזקה אבל למיקם התם ולעיוני למאי דאיכא ברשותי ליכא חזקה דהא לא מחזקי אינשי בהכי.

וחזינן ליה לרבינו הרב ז"ל דקא כתב בתשובת שאלה דאפילו בחצר נמי היכא דאית בה היזק ראיה לית ליה חזקה וקא מייתי ראיה מדין שותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר דאף על גב דאחזיק דדיירי הכי כי קא תבע ליה חד מינייהו למפלג ולמבני כותל באמצע כייפינן ליה לחבריה למפלג ולמבני בהדיה משום דהיזק ראיה שמיה היזק כלשנא בתרא וכיון שרצו בונין את הכותל בעל כרחם. ואנן הא בררינן דלא דמי דין חלון לדין הני שותפים. ועוד דהא מתניתין בהדיא היא חלון המצרי אין לו חזקה ולצורית יש לו חזקה כדבעינן לפרושי לה לקמן בדוכתא בסוף פרק חזקת הבתים. הר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

ולעיקר קושיין תירץ הראב"ד ז"ל וזה לשונו לאו מלתא היא שלא נקראת חזקה אלא בזמן שהאחד מזיק והאחד ניזוק והאחד נהנה והאחד חסר אבל שנים שעמדו בשותפות זה נהנה וזה נהנה זה ניזוק וזה ניזוק אין כאן חזקה שיכולים לומר בעבור שאתה סובל את נזקי אני סובל את נזקך ומה אלו שני אחים שירשו בית אחד מאביהם ועמדו שלש שנים שלא חלקו לא יחלקו עוד לעולם אלא אם כן ירצו שניהם שמא יאמר האחד כבר החזקתי להשתמש בכל הבית ומעתה אף לענין החלוקה עצמה לא יוכלו לכוף זה את זה אף על פי שיש בה דין חלוקה אלא ודאי לאו מלתא היא כלל עד כאן לשונו.

וכן תירץ הרשב"א ז"ל דכיון דחזקה מכח מחאה קאתיא וכל חד וחד מינייהו יש לו טענה במה שאינו מוחה לפיכך אין להם חזקה אבל בעלמא אפשר דאית ביה חזקה אף להיזק ראיה. עוד תירץ ז"ל דאי מתניתין דהכא דאחזוק ומשום הכי בעינן רצו הא לא אתחזיק אפילו לא רצו כופין זה את זה למה לי דנקט בדאחזוק והוא דרצו לישמעינן בדלא אחזוק ואף על גב דלא רצו דהיזק ראיה שמיה היזק. וכן תירץ הר"ן ז"ל. ומכל מקום כתב שאף על פי שאין ראיה מכאן לדברי הרי"ף ז"ל נראה מדבריו דהיזק ראיה למאן דאמר שמיה היזק לא מהניא ביה חזקה דכיון דתדיר היזקא והוא עצמו ניזוק בו הוה ליה כקוטרא וכבית הכסא דאין להם חזקה. וכי תנן בפרק חזקת דחלון הצורי יש לו חזקה תירץ הרמב"ן ז"ל דלאו בחלון שיש בו היזק ראיה עסקינן וכו' ככתוב בדפוס. ובפרק חזקת הבתים יתבאר עוד בסייעתא דשמיא. ע"כ.

ואימא מאי מחיצה פלוגתא. קשה דהא בכל מקום הוי מחיצה גודא ומאי קא פריך ואימא וכו'. ולכאורה משמע דמוכחא דדינא דהיזק ראיה שמיה היזק קא פריך דקיימא לן בכמה דוכתי דשמיה היזק. וליתא דאם כן הוה ליה למימר ואימא היזק ראיה שמיה היזק ומאי מחיצה פלוגתא כדכתיב וכו'. ותו דלשון ואימא משמע דהוא לשון דחייה בלחוד כמו מה ראית ולקמן משמע דסבירא ליה למקשה דליכא למימר דהיזק ראיה לא שמיה היזק כלל כדפריך בסמוך והיזק ראיה לאו שמיה היזק וכו'. אלא יש לומר דמכח הני תרתי קושיא דבסמוך דקא פריך אלישנא דמתניתין גופא דמשמע דלא הוי גודא הוא דדחי וקאמר ואימא מאי מחיצה פלוגתא והיינו דקאמר בתרווייהו דהני תרתי קושיא והיזק ראיה לאו שמיה היזק כלומר עד השתא הוה קשיא לן לשנא דמתניתין והשתא קא פריך אעיקר דינא דלאו הכין הוא. גליון.

אי תנא בונין אותו הוה אמינא אפילו במסיפס בעלמא. פירוש האי מסיפס דהכא בגבוה עשרה קאמר דהא בעינן מחיצה עשרה שיהא נתפס עליו כגנב כדאיתא לקמן בהאי פרקא אלא דלגבי כותל ארבע אמות למחיצה עשרה מסיפס קרי ליה וכל דבר שאינו נגמר קורא אותו מסיפס והוא לשון חתיכה. קמשמע לן כותל. דמשמע כותל השלם שאם לא נגמר מסיפס שמו. ואי קשיא לך היכי תיסוק אדעתך דבונים אותו במסיפס קאמר והא קתני סיפא מקום שנהגו לבנות גויל וגזית וכו'. ואיכא למימר הני מילי בעובי הכותל שלא יעשו מחיצה עראי אבל להגביה ארבע אמות לא קמשמע לן כותל שלם. אי נמי שמא תטעה לומר משנתנו מלתא אחריתי קאמר ומקום שנהגו לבנות גויל גזית בונים קמשמע לן אפילו בסתם כותל ארבע אמות הם בונים דהא מתניתין דרצייה אחד לחבריה קמיירי מדצריך למימר בונים את הכותל באמצע ואם למחיצה עשרה כיון שיש בה דין חלוקה למה לי לרצויי לכפייה בדינא אלא על כרחך בכותל גבוה ארבע אמות הוא דארצויי וקביל עליה וכיון דכותל הוי כשאר כותלי העיר קעביד ליה אף על פי שלא הזכירו בשעת קנין שם כותל אלא שם מחיצה והיזק ראיה נמי לא שמיה היזק אפילו הכי כופין זה את זה לכותל ארבע אמות מן הטעם שפרשתי ובעובי גויל וגזית על פי המנהג של שאר הכותלים ואף על פי שאין שם מנהג ידוע כלל בחלוקת השותפים. הראב"ד ז"ל.

ואם תשאל היכי סלקא דעתך במסיפס בעלמא סגיא אם כן מאי איריא רצו אפילו לא רצו נמי דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר לקמן ובין גג לגג זקוק למחיצה עשרה שיהא נתפס עליו כגנב אף על פי שאין בגגין משום היזק ראיה. יש לומר אי תנא בונים אותה דקאי אמחיצה כיון שסתם מחיצה עשרה הוה אמינא לית לן דרב נחמן דבעי עשרה לנתפס עליו כגנב ולפיכך בעי ריצוי למחיצה וכל כמה דלא רצייה מסיפס בעלמא משהו סגיא קמשמע לן כותל דמשמע כותל גבוה וטעמא דמלתא דאמרינן מסתמא להשמר מהיזק ראיה נתכוונו כשקנו לעשות מחיצה סתם. עליות ה"ר יונה ז"ל.

הוה אמינא במסיפס בעלמא. פירש רש"י ז"ל מסיפס ראשי יתידות וכו' תקועות בארץ. ונראה לי פירוש לפירושו דאי לא רצו די להם בראשי יתידות נמוכות בעשרה טפחים ליתפס עליו כגנב וכשרצו לעשות מחיצה עושין ראשי יתידות גבוהים ארבע אמות לסלק היזק ראיה דאף היא מחיצה נקראת משום הכי תנא כותל דמשמע כותל אבנים או לבנים. ואם תאמר דהא גויל וגזית קתני. יש לומר דהוה אמינא דמתניתין לצדדים קתני והכי קאמר השותפים שרצו לעשות מחיצה בונים כמו שהתנו אם אמרו מחיצה סתם בונים אותה אפילו במסיפס דאף היא מחיצה מקריא ואם אמרו כותל בונים כותל כמנהג המדינה גויל וגזית קמשמע לן כותל. ומיהו מה שפירש דמסיפס היינו יתידות תקועות אינו מחוור וכו'. הרשב"א ז"ל.

והנוסחאות שלנו כתוב בפירושי רש"י ז"ל ורצו דקתני אחלוקה קאי וכן היה לבעלי התוספות הנוסחאות כרש"י ז"ל ולפי מה שפירש הוא דברי רש"י ז"ל קשה דאם כן למה כתב רש"י ז"ל ורצו דקתני אחלוקה קאי. גליון.

וזה לשון הר"ן ז"ל פירש רש"י ז"ל מסיפס יתידות עץ תקועים בארץ ורצו דקתני משום כותל. פירוש לפירושו דהא דמתניתין הכי קתני השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר בונים אותה כמה שהתנו ביניהם אי לא פירשו כלום בונים אותה כדינה דהיינו מסיפס ולהכי לא מהני רצו ולא מידי דבפחות ממסיפס אי אפשר. אבל כי קתני רצו דמשמע טעמא דרצו הא לא רצו לא משום כותל קתני הכי לומר שאם פירשו ואמרו נבנה כותל יבנו גויל גזית כמו שנהגו והיינו סיפא מקום שנהגו לבנות גויל גזית וכו' קמשמע לן כותל לומר שאפילו לא פירשו כלום אלא שנתרצו במחיצה כופין אותם לבנות כותל שכיון שהיו יכולים לכוף זה את זה לבנות מסיפס אמרינן דודאי כי רצו זה את זה ונתרצו מסתמא לכותל הסכימו שאלו למסיפס לא היה צריך ריצוי. וכל זה צריך להדחק לפי פירושו של רש"י ז"ל דמסיפס היינו יתידות עץ תקועות בארץ ולפיכך אנו צריכין לפרש דכי אמרינן הוה אמינא במסיפס בעלמא דמתניתין לצדדים קתני וכדכתיבנא. אבל לפי פירוש רבינו חננאל ז"ל שפירש וכו' ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל. עד כאן לשונו.

ונמצא בגליון של תוספות לפירוש הקונטרס צריך ליישב דהכי קאמר בונים אותו במסיפס בעלמא ורצו דקתני אחלוקה וכשאין בה דין חלוקה אבל אמסיפס לא מצי קאי רצו דבלא רצו נמי עושים מסיפס בעל כרחו אבל כותל לא יעשה בעל כרחו דמצי למימר כי איתרצאי על מנת שלא לעשות גודא אבל בחצר שיש בה דין חלוקה עושים כותל בעל כרחו משום היזק ראיה קמשמע לן כותל ורצו קאי אכותל והיזק ראיה לא שמיה היזק דבענין אחר לא נפקא מינה מידי אי רצו קאי אחלוקה אי אכותל.

ונראה ליישב קושיא ראשונה שהקשו בתוספות לפירוש הקונטרס דהכי פירושא דמתניתין השותפים שרצו לעשות ביניהם מסיפס דמסיפס מקרי שפיר מחיצה כלומר שנתרצו לחלוק במסיפס אבל לא רצו אין עושים בעל כרחם בחצר שאין בה דין חלוקה והשתא לא שייך למפרך לחצות מבעי ליה דשפיר שייך למיתני לעשות מחיצה כיון דמחיצה הלא מחיצה ממש ולא שייך למפרך אלא לעיל כי בעי למימר מחיצה פלוגתא. עד כאן.

באמצע פשיטא. נראה לי דהא דלא דקו ללישנא בתרא באמצע פשיטא לפי שאלמלא לא שנינו באמצע הוה אמינא כיון שאין בה דין חלוקה ולא חלקו על ידי מדת הדין אלא על ידי ריצוי יכול לטעון כי איתרצאי לך לחלוק אדעתא שלא נעשה מחיצה נתרציתי ולא שיתמעט חלק חצרי על ידי המחיצה מיעוט אחר מיעוט אלא אם בא חברו לבנות בתוך שלו יכול לכופו לסייע בבנין משום דהיזק ראיה שמיה היזק ואף על גב דנפקא מסיפא דקתני זה נותן שלשה טפחים וכו' אין לו לתנא להמנע מלפרש דבריו אבל אלישנא דגודא באמצע פשיטא דבין שניהם עושים שהרי שניהם קנו דבשלמא בונים את הכותל איצטריך לאשמועינן דסתם מחיצה שקנו עליה כותל ולא מסיפס אבל להאי לישנא בתרא שבא ללמדנו שעושים גודא על כרחו משום דהיזק ראיה שמיה היזק ודאי ראוי לאסוקיה מלתיה שכופין אותו על ההוצאה ועל מקום הכותל. עליות רבינו יונה ז"ל.

לא צריכא דרצייה וכו'. מהו דתימא מצי אמר ליה כי איתרצאי לך וכו'. לפי מה שפירש רש"י ז"ל דמסיפס היינו יתידות תקועות בארץ אתי שפיר דמצי אמר ליה אי בעינא הוה פליגנא ביתידות שלא הייתי ממעט לא באויר ולא בתשמיש ונהי דאיתרצאי לך לעשות כותל סתם דהיינו למעוטי באויר למעוטי בתשמישתא לא איתרצאי לך דעל דעת שתבנהו כולו בתוך שלך נתרציתי אבל לפירוש רבינו חננאל ז"ל שפירש דמסיפס נמי כותל רחב הוא כרחבן של שאר כותלין לא אתי שפיר דהיכי קאמר אבל למעוטי בתשמישתא לא איתרצאי לך שהרי על כרחו צריך הוא למעט בתשמיש אפילו היה בונה מסיפס. ויש לומר דהכי קאמר אתה היית יכול לכופני למעט בתשמישו אבל לא למעט באוירי וכי איתרצאי לך לבנות כותל סתום דהיינו למעוטי באוירי על דעת שלא תזקיקני למעוטי בתשמישתא נתרציתי לך קמשמע לן ומצינו כיוצא בזה בריש פרק המקבל האי דטפאי לך אדעתא דיהבת לי באלנות. הר"ן ז"ל.

וזה לשון ה"ר יונה ז"ל בעליותיו לא צריכא דארצייה חד מינייהו לחבריה וכו'. וכיון שלא היה חפץ בבנין אלא על ידי שפייסוהו הוה אמינא דלא מחייבינן ליה כי אם במה שמוכיח הלשון שנתרצה בו שאין בכלל עשיית המחיצה אלא הוצאות המחיצה ולא נתינת הקרקע לצורך המחיצה. כי איתרצאי לך למעוטי באוירא כלומר כי איתרצאי לך לסייעך בהוצאה למעוטי באוירא כלומר לשום חלקי בהוצאת הבנין אבל אתה תכנוס לתוך שלך ולא תמעט מתשמיש חצרי. ואין לפרש למעוטי באויר שאתה תבנה בתוך שלך ומשלך אף על פי שאתה ממעט בבניינך אויר חצרי כי על כך לא היה צריך לרצותו דאפילו אי סבירא ליה דהיזק ראיה לאו שמיה היזק יכול לכנוס לתוך שלו על כרחו של זה.

ורבינו חננאל ז"ל פירש כי איתרצאי לך למעוטי באוירא לעשות מחיצה שאינה ממעטת תשמיש החצר אף על גב דקתני מחיצה סתם דמשמע אבנים או לבנים הוה מוקמינן לה כשנתרצו שניהם כאחד ומייתורא דלישנא דקתני באמצע שמעינן דאפילו היכא דארצייה חד מינייהו לחבריה ואתרצי בונים כותל אבנים או לבנים ולשון באמצע יורה על שיתוף במיעוט תשמישתם. עד כאן לשונו.

גנה שאני כדרבי אבא וכו'. ואם תאמר ומהאי טעמא יתחייב לגדור נמי בסתם בקעה. יש לומר דשאני גנה שהירקות נטועות בערוגותיהן והעין שולטת בהן יותר משדה הלבן הזרוע כולו כאחת שאינו ניכר חשיבותו כל כך. ועוד שבגנה יש הרבה מיני ירקות חציר ובצלים ושומים ואבטיחים וקישואין כל אחד ואחד בערוגה שלו ומתוך כך העין שולטת בהם מה שאין כן בשדה לבן. הרב רבינו יהונתן ז"ל מפרש ההלכות.

אי נמי יש לומר דבקעה נמי חייב לגדור מטעמיה דרבי אבא אבל לא בגויל וגזית משום דבבקעה אינה עומדת בקמותיה אלא חדש אחד בשנה ומשום הכי סגי ליה במחיצה כל דהו הראויה לעמוד חדש אחד אבל גנה דכל השנה היא עומדת בקמותיה צריך לגדור גדר חזק כגון גויל וגזית כי היכי דקאי ומחייבים לגדור בגנה ואין מחייבים דבקעה אגויל וגזית קאי. אי נמי דבגנה איכא תרתי עין הרע והיזק ראיה שבעליה עומדים שם לעולם ומשתמשים בתוכה קצת מה שאין כן בבקעה ובחצר דליכא אלא חדא בבקעה עינא בישא ובחצר היזק ראיה ומאן דסבירא ליה דהיזק ראיה שמיה היזק אדרבה חצר עדיפא מינה כיון דאיכא תשמיש טובא ומילי דצניעותא יותר מהגנה אף על גב דלית בה משום עינא בישא. גליון.

והיזק ראיה לאו שמיה היזק. פירוש דמעיקרא לא הוה קשה מידי דהוה אמינא דלא אמרינן לא שמיה היזק אלא במקום שנהגו שלא לגדור בחצר דבהכי משמע דמיירי מתניתין מדלא קתני מנהגא בחצר כמו בגנה כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו והוה מצי לדחויי דלא אמרינן לא שמיה היזק אלא במקום שנהגו שלא לגדור אבל בסתם גנה וחצר לא אבל השתא דאמרת דאצטריך באמצע להיכא דרצייה חד מינייהו לחבריה משמע דהיזק ראיה אפילו בסתם לא הוי היזק דאלו בסתם הוי היזק היכי הוה סלקא דעתך למימר כי איתרצאי לך למעוטי באוירא וכו' אטו מי גרע היכא דרצייה חד מינייהו לחבריה במקום שנהגו שלא לגדור מסתם חצר דהיזק ראיה דידיה הוי היזק אלא ודאי משמע דלית לך היזק ראיה אפילו בסתם חצר ואם כן קשה מסתם גנה והיינו דקתני והיזק ראיה לאו שמיה היזק כלל אפילו בסתם תא שמע וכו'. גליון.

והא וכן קתני. ואם תאמר ולדידיה מי ניחא והא על כרחין לא שוו בדינייהו דחצר אפילו במקום שנהגו שלא לגדור מחייבים אותו לגדור ואלו גנה במקום שנהגו שלא לגדור לא מחייבים ליה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו והר"ן ז"ל. יש לומר דמכל מקום לדידיה שוו בטעמייהו ואלו למאן דאמר היזק ראיה לאו שמיה היזק לא שוו בטעמייהו וזהו שכתב רש"י ז"ל והא וכן קתני דמשמע תרוייהו חד טעמא וכו'. ואף על גב דהר"ן ז"ל כתב דטעמא דמלתא דגבי חצר אפילו במקום שנהגו שלא לגדור למאן דאמר שמיה היזק מחייבים משום דחצר דהיזק ראיה דידיה משום תשמישו של אדם הוא חמור טפי שהכל מקפידים בכך אבל גנה דמשום עין הרע בלחוד היא איכא דלא קפיד בהכי ומשום הכי בגנה במקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים ואם כן לא שוו בטעמייהו. איכא למימר דעין הרע נמי היזק ראיה מיקרי.

ואפשר שדעת רש"י ז"ל דלמאן דאמר שמיה היזק גנה נמי אית ביה היזק כחצר וזה שכתב דמשמע תרוייהו חד טעמא גנה וחצר. ומתוך דברי התוספות משמע דחצר וגנה אפילו למאן דאמר שמיה היזק שוו בדינייהו דבגנה נמי אפילו במקום שנהגו שלא לגדור מחייבים ואדרבה עדיפא גנה מחצר מדהקשו למאן דאמר פלוגתא כיון דאשמועינן דאפילו בחצר שמיה היזק כל שכן בגנה ודחקו לתרץ דאצטריך וכן בגנה משום גויל וגזית ולדידהו ניחא דפריך שפיר והא וכן קתני דמשמע דתרוייהו חד דינא אית להו. ואם תאמר ולפי תירוץ התוספות דאצטריך וכן בגנה למתני משום גויל וגזית אם כן מאי קא מקשה והא וכן קתני דהא לדידיה נמי לא אצטריך וכן בגנה אלא משום גויל וגזית. ויש לומר דמכל מקום קאי אהיזק ראיה שפיר אלא דלא אצטריך אלא לגויל וגזית אבל למאן דאמר היזק ראיה לאו שמיה היזק לא שייך כלל אבונים את הכותל באמצע ומשום הכי פריך. גליון.

תא שמע כותל חצר שנפל וכו'. ואם תאמר מאי קא פריך והא האי מתניתין סיפא דמתניתין דילן היא ופרושי קא מפרש בונים את הכותל דתנן עד כמה מחייבים אותן ורצו דקתני אלעיל מיניה קאי. יש לומר דפריך מינה משום דהפסיק התנא בבבא אחריתי דהיינו המקיף את חצרו וכו' ואי ברצו מיירי הוה ליה לפרושי בה בהדיא רצו. ועוד דאי אדלעיל קאי הוה ליה למנקט לישנא דלעיל היינו בונים אותו עד ארבע אמות דמחייבים טפי משמע בעל כרחו מלשנא דבונים. וזהו שכתב רש"י ז"ל והכא לא קתני רצו אלא על כרחו. גליון.

נפל שאני. פירש רש"י ז"ל נפל שאני דנתרצו מתחלה לעשות כותל. וקשה דכיון דהיזק ראיה לא שמיה היזק ואינו חייב אלא משום דנתרצה בתחלה אפילו למעלה מארבע אמות נמי. ועוד אם נתרצה על כותל ראשון לא נתרצה בשביל זה לבנות כותל לעולם ואותו כותל שנתרצה עליו נפל ואינו מחוייב לעשות כותל אחר. תוספות הרא"ש ז"ל. וה"ר יונה ז"ל תירץ בעליותיו כגון שנתרצו לעשות מחיצה סתם דמסתמא לא למחיצה ראשונה נתרצו כיון שמקפידים הם על היזק ראיה עד כאן לשונו. ובהכי מיתרצא נמי קושיא קמייתא דלמעלה מארבע אמות כיון דליכא היזק ראיה לא נתרצו אלא למחיצה ראשונה וזהו שכתב רש"י ז"ל שכבר נתרצו הראשונים בכותל כלומר כותל סתם.

ואם תאמר כיון דמשום שנתרצו לעשות כותל סתם מחייבינן ליה אמאי לא תני בונים כדקתני ברישא. יש לומר דאתא לאשמועינן דאפילו לא נתרצו הם מעיקרא כלל אלא הראשונים שבנאוהו כיון דהם באים מכחם מחייבין אותם ואפשר שלזה כוון רש"י ז"ל באמרו שכבר נתרצו הראשונים בכותל. ולשיטת רש"י ז"ל לא דייק שפיר לישנא דנפל שאני דלא הוי כשינויא דגנה שאני דלעיל כי קא משני גנה שאני היינו לומר דבגנה אית בה היזק ראיה בלא נפל אלא משום דבנפל נתרצו בכותל מעיקרא ולעולם ליכא היזק ראיה בנפל. אלא שיש לומר דלעיל כי קא פריך מגנה בעי לאותובי דהיזק ראיה שמיה היזק וכי קא משני גנה שאני אהיזק ראיה דקא פריך הוא דמשני ליה אבל הכא לאו אהיזק ראיה לא שמיה היזק קא פריך ליה אלא אמאי דקאמר לעיל דבחצר בעינן רצו קפריך ליה דהא הכא בחצר גופיה לא קתני רצו. ומשני נפל שאני דבנפל לא בעינן רצו שכבר נתרצו הראשונים וזהו שכתב רש"י ז"ל מחייבים אותו והכא לא קתני רצו וכו' נפל שאני שכבר נתרצו וכו'.

ואם תאמר לפירוש רש"י דכי קא משני נפל שאני מוקי לה כשנתרצו לעשות כותל סתם כדכתיבנא לעיל מאי קפריך ודקארי לה וכו' וכי הוה ליה לאסוקי אדעתיה דמתניתין מיירי דוקא כשנתרצו לעשות כותל סתם הא מתניתין סתמא קתני. ומאי משני נמי סיפא אצטריכא ליה וכי משום האי שינויא דחיקא דאית ליה דנפל לאו דוקא ומשום סיפא נקטיה קא פריך לימא דנפל דוקא ולא תיקשי ליה מידי. ויש לומר דמעיקרא כי פריך ודקארי לה כו' לא פריך דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דבנתרצו לעשות כותל סתם קמיירי מתניתין אלא הכי פריך. וכי לא ידע דנפל שאני והיכי הוה מפרש לנפל דמתניתין דמשמע דוקא נפל ומשני דהוי מפרש דהוא הדין נמי מעיקרא והאי דקתני נפל משום סיפא.

אבל התוספות פירשה נפל שאני שהורגלו לעשות דבר הצנע בחצר וכו' כדאמרינן בשמעתין היזקא דבית שאני וכי קא פריך ודקארי לה וכו' פירוש פשיטא דנפל שאני ואדרבה היה לו להוכיח וכו'. ומשני סיפא אצטריכא ליה ולא אסיק אדעתיה דנפל שאני שהורגלו לעשות דבר הצנע בחצר וכו' כי היכי דפריך לקמן מהיזק ראיה דבית ולא אסיק אדעתיה דהיזקא דבית שאני. ואם תאמר ולפירוש התוספות מאי קא משני סיפא אצטריכא ליה מארבע אמות ולמעלה הא נמי פשיטא דלמה נחייב לבנות יותר מארבע אמות.

ורבינו יונה והרשב"א ז"ל תירצו דמשום סיפא דסיפא אצטריכא ליה דהיינו סמך לו כותל אחר וכו'. דאשמועינן שאם בנאו אחד מהם לא אמרינן כיון שמתחלה נתרצה לבנות למעלה מארבע אמות השתא נמי שליחותיה עבד וחייב במחצית ההוצאה אלא עד שיגלה דעתו דניחא ליה בהגבהה לא מחייבינן ליה והא דנקט סיפא אצטריכא ליה ומארבע אמות ולמעלה וכו' אדיניה דכולה סיפא סמיך. עד כאן.

אבל הרא"ש ז"ל תירץ דאפילו הורגלו להשתמש תשמיש צנוע מארבע אמות ולמעלה אפילו הכי אין מחייבים אותו לפי שאין כל כך תשמיש קבוע מארבע אמות ולמעלה. עד כאן. ולפירוש רש"י ז"ל לא קשה מידי דאתא לאשמועינן דאפילו נתרצה מעיקרא למעלה מארבע אמות לא מחייבינן ליה. אי נמי יש לומר דסיפא אתא לאשמועינן דאף על גב דמעיקרא כי הוה גבוה למעלה מארבע אמות פותייה נמי הוה טפי כי היכי דליקום והוה אמינא דנהי דלא מחייבינן ליה לבנות למעלה מארבע אמות מכל מקום רוחב הכותל מחויב לעשות כדמעיקרא כי היכי דליבני אידך עילויה מאי דבעי אי בעי לאגבוהי טפי מארבע אמות קמשמע לן דלא מחייבינן ליה כלל מאי דמהני לטפי מארבע אמות ואפשר שלזה כוון רש"י ז"ל דחזר ואמר ואף על פי שהראשון וכו' לא מחייבינן ליה. גליון.

וזה לשון הרב ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל נפל שאני. משום דאמר ליה לא דאירנא בהדך אלא כד הוה דאירנא מקמי הכי וכי אמרינן אלא לכתחלה. דאקשינן ודקארי לה אמאי קארי לה כלומר זה התנא ששנה אותה מאי אתא לאשמועינן אי אמרת בשלמא דלא שנא נפל ולא שנא כי אתא לכתחלה למבני כותל מחייבינן להו הא קמשמע לן דהיזק ראיה שמיה היזק אלא אי אמרת דנפל דוקא מאי קמשמע לן פשיטא צריכא למימר דהיכא דהוה בינייהו כותל מקמי הכי ונפל דמחייב לאהדורי. ומפרקינן סיפא אצטריכא ליה מארבע אמות ולמעלה אין מחייבינן אותו סלקא דעתך אמינא מצי אמר ליה לא מהדרנא ליה אלא כי הוה מקמי הכי קא משמע לן דלא. עד כאן לשונו. עיין בחדושי הרמב"ן ז"ל לקמן בפרק לא יחפור דבור המתחיל גירסת רש"י ז"ל אמר לך אביי בא בידים שאני.

דף ג עמוד אעריכה

לישנא אחרינא וכו'. וכיון דרצו בונים את הכותל בעל כרחם. איכא למידק למה ליה למימר וכיון דרצו וכו' דהיזק ראיה לא תלי ברצו והכי הוה ליה למימר מאי מחיצה פלוגתא דכתיב ותהי מחצית וגו' ובונים את הכותל בעל כרחם. ועוד מאי אלמא דקאמר. ועוד מאי קאמר ואלא מאי פלוגתא הכי הוה ליה למימר ולדידך לעשות לחצות מבעי ליה. ועוד מאי טעמא אמר הכא אי הכי ובאידך לישנא כי קאמר ואלא מאי גודא לא קאמר ליה. ועוד למה ליה למימר ואי היזק ראיה וכו' לימא מאי איריא רצו וכו' אי הכי. ועוד לא שייך כלל דמשמע דמשום דקאמר דהיזק ראיה שמיה היזק משום הכי הוא דפריך אפילו רצו נמי וליתא דאפילו אי הוה אמינא לא שמיה היזק כיון דמחיצה פלוגתא ורצו קאי אחלוקה שפיר איכא למפרך מאי איריא רצו כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה דמיירי כשאין בה דין חלוקה.

ויש לפרש דהא דאמרינן מאי מחיצה פלוגתא לאו היינו פלוגתא לחוב אלא מאי מחיצה פלוגתא כלומר מחיצה של חלוקה שדרך השותפים לחלוק בה כשבאין לחלוק דהיינו מסיפס בעלמא שאי אפשר לחלוק בלא הוא כדי שיתברר חלקו של כל אחד ואחד כיון דרצו לעשות שם מחיצה אף על גב דהויא מחיצה גרועה בונים את הכותל באמצע כלומר כותל של אבנים אלמא היזק ראיה שמיה היזק כיון דכייפינן ליה למעבד כותל של אבנים ולא סגי להו במסיפס לברר חלק כל אחד ואחד אלמא היזק ראיה וכו'. ופריך ואימא מאי מחיצה גודא כלומר כיון דלדידך נמי מחיצה היינו מסיפס דלא כייפינן להו למיבני כותל משום היזק ראיה אלא אם כן נתרצו במסיפס אימא מאי מחיצה גודא לחוד בלא שם פלוגתא ודוקא שנתרצו לעשות כותל אבנים בפירוש הא לא רצו אף על פי שנתרצו במסיפס לא מחייבינן להו דהיזק ראיה לא שמיה היזק. ופריך אי הכי בונים אותו מבעי ליה. ואהדר ליה ואלא מאי פלוגתא כלומר מדמקשת לי בונים אותו מיבעי ליה שמע מינה דלא סבירא לך דמחיצה היינו מסיפס אלא פלוגתא לחוד דאי הוה סבור לך דמחיצה היינו מסיפס לא הוה קשה לך בונים אותו מיבעי ליה דאי תנא אותו הוה אמינא במסיפס בעלמא כדלעיל אלא ודאי סבירא לך דמחיצה משמע פלוגתא לחוד אי הכי לחצות מיבעי ליה. ומשני כדאמרי אינשי כלומר לדידי סבירא לי דמחיצה היינו נמי מסיפס והיינו דקתני שרצו לעשות מחיצה והאי דפריכנא לך אי הכי בונים אותו מיבעי ליה היינו לדידך דאמרת דמחיצה לא משמע אלא גודא.

ופריך ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו כלומר בין אי סבירא לך דמחיצה היינו פלוגתא לחוד בין אי סבירא לך דמחיצה היינו נמי מסיפס כיון דהיזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו דאי מחיצה היינו נמי מסיפס אמאי בעינן שרצו לעשות מתחלה מסיפס אפילו לא רצו כיון דהיזק ראיה שמיה היזק ואי מחיצה היינו פלוגתא בלחוד קשה נמי מאי איריא רצו אפילו לא רצו נמי כופין זה את זה לחלוק. ומשני משנתנו בשאין בה דין חלוקה וכיון שאין בה דין חלוקה דוקא כשנתרצו לעשות שם כותל כייפינן להו לעשות כותל גמור אבל אם לא הזכירו שם כותל אלא פלוגתא לחוד מצי למימר ליה כי אתרצאי לך לחלוק על מנת שלא לעשות גודא וכו'. אי נמי יש לומר דהכי קאמר וכיון שנתרצו לחלוק ונתפשרו לקחת זה מקום פלוני וזה מקום פלוני לא סגי להו במסיפס אלא בונים את הכותל של אבנים באמצע אלמא היזק ראיה וכו' כלומר אף על גב דכבר בירר כל אחר חלקו מצינו למימר דהיינו טעמא דכופין לבנות כותל גמור משום דכיון שכבר בירר כל אחד חלקו ולא ניחא ליה דלישתמש חבריה ביה משמע דקפידי אהיזק ראיה אבל היכא דלא ביררו ולא קפדי כולי האי לא דהיזק ראיה לא שמיה היזק להכי קאמר אלמא וכו'.

ופריך ואימא מאי מחיצה גודא כלומר כיון דריצוי מוקמת ליה לתרי מילי דרצו לחלק ולברור המקומות לימא שכבר חלקו ורצו לברור המקומות ולעשות כותל אבנים וטעמא דרצו בשניהם הא לא רצו בעשיית הכותל אף על פי שרצו לברור המקומות אין מחייבים אותו אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק. אי הכי בונים את הכותל וכו'. אלא מאי פלוגתא כלומר אף על גב דאמרת דרצו דמתניתין היינו דרצו לחלוק ובררו המקומות מכל מקום פירוש מחיצה דקאמר תנא לא הוי אלא פלוגתא ולא בירור המקומות דנימא דמשום הכי נקט תנא מחיצה לאשמועינן דרצו וביררו המקומות גם כן ולא נשאר כי אם לעשות מחיצה יהא אמרת דמחיצה הוי פירושא פלוגתא לבד ואם כן אי הכי שרצו לחצות מיבעי ליה ונפרש נמי שרצו לחצות וביררו המקומות גם כן. ומשני כדאמרי אינשי תא נעביד פלוגתא כלומר לא כדקא סברת עד השתא דרצו היינו שרצו לחלוק וביררו המקומות דתנא לישנא דאמרי אינשי נקט דאמרי תא נעביד פלוגתא ולא הזכירו בירור המקומות.

ופריך ואי היזק ראיה שמיה היזק כלומר אי רצו דמתניתין קאי אתרוייהו דהיינו לחלוק ולברר המקומות היינו דקתני רצו דדוקא רצו דבלא רצו אי אפשר לבנות כותל דאמר ליה מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי אלא לדידך דאמרת דרצו אחלוקה בלחוד קאי ולא קמשמע לן מתניתין אלא דהיזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו אפילו לא רצו לחלק נמי ומשני בשאין בה דין חלוקה. ומשני פירושים אלו הולך ונשמר רש"י ז"ל ולפירושו יש לתרץ הקושיות של מעלה הכי וכו'. גליון.

משנתנו דלית בה דין חלוקה. ומה קמשמע לן. כלומר הא דנקיט לה בדלית בה דין חלוקה אי לאשמועינן דהיזק ראיה שמיה היזק לשמעינן בחצר שיש בה דין חלוקה וליתני כופין בני חצר זה את זה לבנות ביניהם ואי לאשמועינן דכי רצו פלגי תנינא אין חולקים את החצר וכו'. יש מפרשים כי רצו לחלוק פלגי בכותל וגרסי הכי תנינא אין חולקים וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו מאי לאו כותל לא מסיפס ואינו מחוור בעיני ואם איתא מאי קאמר תנינא אין חולקים את החצר וכו' דהא קתני נמי אין חולקים את השדה עד שיהא בה תשעה קבין וכו' ומי איכא למימר הא רצו חולקים בכותל והא תנן סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור ואין מחייבים אותו. ויש לומר דקסלקא דעתיה דהאי מקשה השתא דמתניתין אין חולקים וכו' אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו דהראוי לכותל כותל הראוי למסיפס מסיפס קאמר וכיון דבחצר תנן לעיל בונים את הכותל אף כאן חולקים בכותל קאמר ובשדה דתנן לעיל דאין מחייבין בכותל חולקים במסיפס קאמר. ודחינן לא מסיפס כלומר דאי מהתם הוה אמינא כולה במסיפס קאמר וחצר דומיא דשדה מה התם במסיפס אף חצר במסיפס קא משמע לן מתניתין דהכא כיון דרצו חולקים אפילו בכותל ואין אחד יכול לומר לחברו כיון דמעיקר דינא חצר זו לאו בת חלוקה היא כי איתרצאי לך לחלוק בלחוד הוא דאיתרצאי לך ואדעתא דאי בעית למיעבד כותל תבנה בדידך אבל לחלוק ולבנות כותל באמצע לא איתרצאי לך אלא בונים את הכותל באמצע והיינו שלא הוצרך מעתה להקשות באמצע פשיטא כמו שהקשה למעלה.

ואפשר לי לפרש עוד דהכי קאמר מאי אתא לאשמועינן כי נסיב לה תנא בחצר שאין בה דין חלוקה ולא נסיב לה בחצר שיש בה דין חלוקה דכי רצו פלגי ואינם יכולים לחזור בהם ולומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל מפני שצר המקום וכל שהם חולקים כופין זה את זה לעשות כותל דהיזק ראיה שמיה היזק. תנינא אין חולקים כו' אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכאן יחלוקו וכל שחולקים במקום שהיזק ראייתו היזק חולקים בכותל אם כן לישמעינן הכא בשיש בה דין חלוקה דהיזק ראיה שמיה היזק וממתניתין דלקמן דאין חולקים את החצר שמעינן שאפילו בשאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק חולקים בעל כרחם ואין יכולים לחזור בהם וכל שחולקים בונים הכותל דהיזק ראיה שמיה היזק. ודחינן אי מהתם הוה אמינא במסיפס בעלמא דאמר ליה כי איתרצאי לך למעוטי בתשמישתא דחצי חצר ולמעוטי נמי מחלקי בכדי חצי מסיפס אבל לבנות כותל באמצע ולמעט בתשמישתא כולי האי לא איתרצאי לך קמשמע לן. ולא גרסינן מאי לאו כותל אלא הכי גרסינן אי מהתם הוה אמינא במסיפס בעלמא קא משמע לן וכן הגירסא ברוב הספרים הרשב"א ז"ל.

וכי רצו מאי הוה ליהדרו בהו. פירש רש"י ז"ל דבין להאי לישנא בין ללישנא דמחיצה גודא קא פריך דהתם נמי כי רצו לעשות כותל והתנו כן אם רוצים לחזור בהם חוזרים דבמה נשתעבדו. ופריק כשקנו מידם. והדר פריך וכי קנו מידם ללישנא דמחיצה פלוגתא מיהא מאי הוי ליהדרו בה דקנין אינו חל אלא או בקרקע או במטלטלים אי נמי בשעבוד אבל בדברים בעלמא לא חייל וכי קנו לחלוק קנין דברים בעלמא הוא שהחלוקה אינו דבר שיש לו גוף.

ויש מפרשים דללישנא דמחיצה גודא לא הוה קשיא ליה ולא מידי דמסתמא היה יודע שקנו מידם כיון דאפשר בקנין אבל ללישנא דפלוגתא הוא דקשיא ליה לפי שלא היה הקנין חל עליה וכדאקשינן למאי דפריך בשקנו מידם וכי קנו מידם מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא כלומר והיינו דקשיא למהדר ביה. ופריק בשקנו מידם ברוחות. והוי יודע דאפילו למאן דאמר גודא לא בשקנו מידם לעשות כותל קאמר דהכא נמי מצי הדרי בהו דהא לא נתחייב חד מינייהו לחבריה במידי אלא בשקנו מידם ונתחייב כל אחד לחברו בדמי מחצית הכותל וכן פירש הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל.

רב אשי אמר כגון שהלך זה לעצמו והחזיק וזה לעצמו והחזיק. יש מפרשים דרב אשי לא בא לחדש דבר אלא דשתי אוקמתות הן ואין חדוש ביניהם ובעלי הגמרא סדרום שניהם בגמרא לרווחא דמלתא. ויש מפרשים דרב אשי בא לחדש דאף על גב דבעלמא קיימא לן דצריך שיאמר לו לך חזק וקנה וכו' ככתוב בתוספות. והלשון נאות לזה דקאמר שהלך זה לעצמו והחזיק ולא קאמר כמו שהלך זה והחזיק ויש מפרשים דרב אשי אתא לאשמועינן דאפילו לא החזיק אלא אחד מהם כיון שהחזיק זה זכה האחר בחליפין וקמשמע לן דחליפין קונים בקרקע כמו שקונים במטלטלים וכדתניא בתוספתא החליף מטלטלים במטלטלים קרקע בקרקע מטלטלים בקרקע כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. וקיימא לן כלישנא בתרא דהיזק ראיה שמיה היזק וכדאמר אביי בשני גגין הסמוכים לרשות הרבים זה עושה וכו' ותניא בברייתא שתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון וכו' עד אין זקוק לו וכו'. וליכא למימר דההיא כשרצו דאם כן אפילו כשהיתה חצרו למעלה מגגו של חברו אם נתרצו זה לזה.

והשתא סדורא דמתניתין כולה אתי שפיר דמעיקרא תנא דאפילו בחצר שאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק עושין כותל באמצע בעל כרחם משום דהיזק ראיה שמיה היזק והדר תני דאפילו בגנה נמי יש בה היזק ראיה ובונים גם בה בגויל וגזית כמנהג המדינה אבל בקעה סתם אין מחייבים אותו לפי שאין בה היזק ראיה. אבל ללישנא דמחיצה גודא קשה לי קצת סדורא דמתניתין דמאי קאמר סתם בקעה אין מחייבים אותו הא אשמועינן ברישא דאפילו חצר אין מחייבים דדוקא רצו הא לא רצו לא כל שכן בקעה ויש לומר דאצטריך דכיון דסתם גנה יש בה משום היזק ראיה ומחייבים אותו לגדור וטעמא משום דאסור לעמוד על שדה חברו בשעה שהיא עומדת בקמותיה הייתי סבור דהוא הדין והוא הטעם לבקעה קא משמע לן דלא דכיון דאינו עומד בקמותיה בכל עת כגנה. הרשב"א ז"ל.

אימא מאי גויל פלגו בגזית. ונפקא מינה למקח וממכר ולמקבל עליו לבנות לחברו כותל גויל והוא הטעם למה שאמרו שמע מינה כל ביני אורבי טפח ולכולה שמעתין. הרשב"א ז"ל.

למימרא דכל גזית בארבע אמות בגובהה אי איכא חמשה טפחים בפותיה קאי ואי לא לא קאי. והטעם מפני שהוא אבן על אבן ואין ביניהם ריכסא או סיד שיעמיד אותם והם כבדות והלבנים אף על פי שהם לבנה על גבי לבנה ואין ביניהם ריכסא אינם כבדות כאבנים. ועוד כי הסיד שבין נדבך לנדבך הוא מחבר אותם יותר מן האבנים לפיכך די להם בשלשה טפחים לגובה ארבע אמות. חדושי הרשב"א ז"ל.

והא אמה טרקסין דהוה במקדש ראשון דהוה גבוה תלתין אמין וקאי על רוחב אמה בת ששה טפחים ואם איתא דגבוה ד' אמות לא קאי אלא ברוחב חמשה טפחים כותל טרקסין דהוה גבוה תלתין ניבעי טפי. ופריקנא כיון דאיכא טפח יתירה קאי ואף על גב דגבוה טפי. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

דף ג עמוד בעריכה

תלתין נמי כי קאי אגב תקרה ומעזיבה הוא דקאי. ואם תאמר למה לא עשו הכותל רחב יותר כדי שיוכל לעמוד ויאריכו מדת הבית. ויש לומר דהא לא מצי עבדי דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל והכי אמרינן בזבחים בפרק קדשי הקדשים שלא היו יכולים להרחיב המזבח אי לאו דאשכחו קרא ודרוש אבל בגובה יכלו להוסיף משום דכתיב גדול וכו' אבל באורך ורוחב לא יוכלו להוסיף מהאי קרא משום דלא יוכלו לשנות הקרקע שנתקדש כבר לאולם לעשותו לצורך היכל וכן מעזרה למזבח אי לאו דאשכחו קרא אבל בגובה יכלו להוסיף מהאי קרא. תוספי הרא"ש ז"ל.

הן וסידן. פירוש הוא הסיד שטחים בו פני הכותל שלא יטשטשם המטר התם בדרברתא דיקא נמי דקתני וכו' אלמא איכא זוטרי מינייהו וקמיבעיא לן הכא כיון דכותל חצר בלבנים לא סגי ליה בלא סיד מפני המטר אי סגיא להו בדזוטרי דליהוו הן וסידן שלשה טפחים ואף על פי שנהגו באותו מקום לבנות בלבנים גדולות מפני שהסיד יעמיד במקום הרוחב או דלמא בדרברתא דהוו שלשה טפחים חוץ מסידן כי הסיד אינו מועיל לסבול הבנין כי אם להגן מן המטר. ואסקי רב נחמן בר יצחק הן וסידן. הראב"ד ז"ל.

מכלל דאיכא זוטרתי. ואם תאמר נימא מכלל דאיכא רבתי. יש לומר אין הכי נמי ומיהו כיון דאיכא למימר הכי והכי אזלינן לקולא לנתבע. הרשב"א ז"ל.

והתוספות תירצו דאם אין פחות משלשה אבל גדולות יש וכו'. עד וממילא הייתי משער בקטנה הואיל ולא מפרש שיעורא משום דדבר המסויים הוא ועוד דתקון מבוי דרבנן הוא אבל כיון דאיכא זוטרתי ניחא דהוצרך לפרש דמשערינן ברברבתא. תוספי הרא"ש ז"ל.

מרימר ומר זוטרא בנו בקייטא וכו'. פירוש דסבירי להו משום צלויי היא כיון דאיכא דוכתא לצלויי סתרו ובנו. ורבינא דבעי מרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי סבירא ליה כמאן דאמר משום פשיעותא. וקשיא לי קצת היאך הזכיר שני ההפכים ביחד ולא אמר מרימר ומר זוטרא סברי הכי ורבינא רב אשי סברי הכי דלפי פשטא הוה משמע דליכא פלוגתא בינייהו. ומתוך הדחק אני אומר כי שמא מה שאמרו משום פשיעותא לאו למימרא דחוששין דלא יבנו כלל אלא דלמא פשעי ומתרשלי ואף על גב דאיכא דוכתא לצלויי כיון דלאו בית הכנסת קבוע הוא חיישינן אבל היכא דאיכא בית הכנסת קביעי לא חיישינן והיינו דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי ולא קאמר דאיכא בי כנישתא אחריתי לצלויי והלכך הכא דאיכא בי כנישתא אחריתי אף על גב דבהאי מצלו בסיתוא ובהאי מצלו בקייטא לפשיעותא דקצת יומי לא חיישינן כיון דהשתא אית להו בי כנישתא אחריתי דמצלו בה כדרכייהו והיינו דקאמר עד דבני בי כנישתא אחריתי. הרשב"א ז"ל.

דילמא מתרמי להו פדיון שבויים כו'. אף על גב דלא עביד איניש לזבוני למלתא דמצוה כגון צדקה אחר שיש שם הכנה דקא שריגי לבני והדרי הודרי אלא טורחים הם ומחזיקים לקיים המצוה ממקום אחר מכל מקום לפדיון שבוים דהיא מצוה רבה טפי ודבר נחוץ מזבני להו שאין דרכם לחזור עד שיגבו מעות. אי הכי אפילו בנו נמי לא ליסתר עד שיתפללו בו כי אז ודאי אין דרכם למכור אפילו לפדיון שבוים פירוש אין דרכם למכרה ואף על פי שמותר להם. עליות רבינו יונה ז"ל.

כל דאמר מבית חשמונאי אתינא וכו'. וקשה דהא שמואל גופיה אמר בפרק החולץ עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל וכו' ככתוב בתוספות פרק החולץ.

אמר מאן דריש מקרב אחיך תשים עליך וכו'. תימה זיל קרי בי רב הוא. ויש לומר משום דרבנן דרשי ממובחר וכו' ככתוב בתוספות.

דף ד עמוד אעריכה

ואי בעית אימא מהכא ויקראו לפניו אברך ומתרגמינן דין אבא למלכא. כלומר אָבִי רַךְ. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

פשיטא. כלומר אפילו לא היתה משנה מלמדת אותנו דין כפייה הייתי יודע שהמקום והאבנים של שניהם דאיזה יד מהם תגבר כן פירש רש"י ז"ל. וקשיא לי דודאי אצטריך דאי לאו הכי אם זה טוען כולה שלי ומשלי בניתיו וזה אומר חציה שלי ושנינו בנינו אותה היה הדין שיטול זה שלשה חלקים וזה נוטל רביע וכמו ששנינו גבי שנים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו' עד וזה נוטל רביע וכמו שאמרו גם כן ביבמות פרק החולץ גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא פלגא דקא מודה להו שקלי דנקא דקא מודו ליה שקיל אידך דנקא הוה ליה ממון המוטל בספק חולקים. וניחא דהתם בשלא היו תופסים בשוה זה כזה בכל הנכסים וכיון שכן דנים בו כן אבל כאן שהמקום על כרחך מוחזק בין שניהם להיותו מחצה דמי מהם מוחזק בו יותר ומסתמא חלק חצרו של זה מתפשט עד מחציתו וזה עד מחציתו והרי האבנים כאלו מוחזקות ותפוסות כולם ביד שניהם בשוה זה כזה וכל שביד כל אחד ואחד מהם הרי הוא כאלו שלו וכדאמרינן התם בפרק קמא דמציעא גבי טלית אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא.

ואלו היו שניהם אדוקים בטלית זה במחציתו וזה במחציתו אף על פי שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי אין מוציאין את הרביע מתחת ידו של זה ונותנים לחברו והכא נמי דכוותה היא כדאמרן. ופרקינן לא צריכא דנפל לרשותו דחד מינייהו ואם לא שלמדנו תנא שיכולים לכוף זה את זה שהאבנים ברשותו היה נאמן לומר אני בניתי דמספק אין מוציאין האבנים מתחת ידו והמקום דקתני פשיטא ואגב גררא דאבנים נקטיה. והא דאקשינן מעיקרא פשיטא לאו למימרא שהיה סבור המקשה דמסתמא נחבס הכותל ונפל תחתיו ולא נתפזרו האבנים חוץ ממקום הכותל כי זה אי אפשר בשום פנים אלא שבא להשמיענו דרך קושיא ותירוץ דאפילו יטעון עליהם אותו שהם ברשותו שהם שלו אין שומעין לו כיון שהדין נותן מתחלה שיכולים לכוף זה את זה אנן סהדי דבין שניהם בנאוהו.

ואיכא למידק אכתי מאי לפיכך דאפילו בעלמא נמי דינא הכי דכיון דכותל זה חוצץ בין חצרו של ראובן לחצרו של שמעון מספקא אם באו לפנינו אנו דנים בו שיחלוקו וכיון שתחלת הדין לחלוק אם כן אפילו כשנפל לרשותיה דחד מינייהו מוציאים אותה מידו וחולקים סוף דינא כתחלת דינא וכדקיימא לן בשנים אוחזים בטלית שאם תקפה אחד בפנינו מוציאים אותה מידו ויחלוקו סוף דינא כתחלת דינא. ויש לומר דשאני דבעוד שהיו שניהם תפוסים היו מתעצמים עליה והיה הדין שיחלוקו ואחר שהדין כן כבר הוחזק בפנינו לשניהם לזה כזה ואם תקפה בפנינו לאחר מכאן נעמיד הדין הראשון על מה שהיה אבל כאן לא יצא הספק עד שבא לידו של זה וכיון שבידו של זה נולד הספק מספק אין מוציאים אותו מידו.

ואכתי קשיא לי דמכל מקום המקום לשניהם הוא וכיון שהמקום לזה כזה גם האבנים העומדים בכל חלק ממנו מוחזקים לבעל המקום הזה וכיון שכן הרי זה כמי שנפל כלי מחצרו של ראובן לחצרו של שמעת ושמעון טוען שהוא שלו שאין שומעים. ויש לומר דאפילו המקום אין אנו דנים בו בבירור שהוא של שניהם אלא מפני שנפלה בו המחלוקת וכיון שאין אחד מהם מוחזק בו יותר מן הספק אנו דנים בו שיחלוקו ככל דבר המוטל בספק וכיון שלא נפלה המחלוקת גם על המקום מתחלה עד שנפלו האבנים לרשותו של זה הרי האבנים אלו בספק ביד זה שאין מוציאים אותם מידו. הרשב"א ז"ל.

אי נמי דפנינהו חד לרשותיה. יש מפרשים דפנינהו בעדים. ואינו מחוור בעיני שאי אפשר לומר כשנפל במקום הכותל ממש ופינן משם לפי שאי אפשר לאבני הכותל ליפול במקומו של כותל ממש ועל כרחנו הם נופלים או ברשותו של זה או ברשותו של זה וכיון שכן אם נפלו ברשותו של ראובן ועמד שמעון ופינן לרשותו בכי הא ודאי נראים הדברים דאפילו בעלמא מוציאים אותם מידו דאף על פי שאין המקום והאבנים ידועים לאחד מהם ולא לשניהם בשתוף מכל מקום כיון שנפלו לרשותו של זה ולא היה שמעון מוחזק בהם מתחלתו הרי זה ככלי הנמצא בביתו של ראובן ובא שמעון והוציא משם בעדים שהדין נותן שמוציאים אותו מידו ומחזירים אותו לראובן וזהו דין נסכא דרבי אבא ואף על פי שלא נחלקו עליהם מתחלה מכל מקום כיון שברשותו של ראובן היה הדין נותן שהיו שלו וראובן מוחזק בהם.

ויש מי שפירש דפנינהו שלא בעדים אלא שאנו רואים אותן עכשיו יוצאות מתחת ידו ומכירים אנו אותם שהם אבני אותו כותל וטוען לקוחות הן בידי דבעלמא ודאי נאמן אבל הכא אנן סהדי דשותפים נינהו ושותפי לא מחזקי אהדדי וכן נראה שפירש הריא"ף ז"ל בהלכות. וגם זה אינו מחוור בעיני דמתניתין לא מיירי בטענת לקוח הוא בידי אלא בטענת כולה שלי ויגיד עליו רעו דקתני המקום והאבנים ואי משום טענת לקוח הוא בידי מה שייך בכי הא המקום. ועוד דאם איתא מאי שנא משום דשותפין לא קפדי אהדדי אפילו בעלמא נמי דלאו שותפי דינא נמי הכי דאלו כותל ידוע לראובן החוצץ בין חצרו לחצרו של שמעון ונפל והרי למחר אבניו יוצאות מתחת ידו של שמעון ויש עדים שמכירים אותן וטוען לקוחות הן בידי אינו נאמן דכיון שהכתלים מצוין הן ליפול וכשנופל אפשר דנפל לרשותו של שמעון אין תפיסתו בהם ראיה והוי להו כגודרות דאין להם חזקה הואיל ואזלין מנפשייהו.

ומיהו בזה יש לומר כגון שנפלו תחלה לרשותו של ראובן ובפני עדים ומחר ראינו אותם יוצאות מתחת ידי שמעון. ואינו מחוור דלאו בטענת לקוחות הם בידי מיירי מתניתין וכמו שכתבתי. ועוד דאי הוי טעמא משום דשותפי לא מחזקי אהדדי הוה ליה למימר קמשמע לן שותפי כהאי גוונא לא קפדי אהדדי כדאמרינן בריש הבית והעליה.

ונראה לי לפרש כגון דפנינהו לרשותיה וליכא עדים ולא ראה דאלו בעלמא נאמן לומר אני בניתיו משלי ואפילו פינן מרשות ראובן משום מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם אבל עכשיו ששנינו ששניהם יכולים לכוף זה את זה לבנות אנן סהדי דלא ויתר אחד מהם על דינו והרי זה כמגו במקום עדים דטפי עדיף מחזקה וכעדים משוינן להו כן כתבו בתוספות דדבר זה כעדים משוינן ליה ולא אמרינן ביה מיגו. אי נמי יש לפרש כגון שנפלו לרשות חצרו ופנינהו שלא בעדים אבל אי איכא עדים דראיה וטוען אני בניתיו ואלו בעלמא נאמן במגו דאי בעי אמר לקוחות הם בידי אבל השתא אינו נאמן במגו דמגו במקום עדים הוא.

ואם תאמר מאי טעמא לא קא מסיים הכא טעמא משום רשות פירוש כהאי גוונא לא קפדי אהדדי וכמו שאמרו בפרק הבית והעליה. תירצו בתוספות דהכא במאי עסקינן בששהו תחת ידו של זה זמן רב דאף על פי שאמרו דשותפי לא קפדי אהדדי אין הדעת נותנת שלא יקפידו אם יעמוד ביד השותף לעולם אלא שאינם מקפידין לקצת ימים והכא לרווחא דמילתא קמתרץ דאפילו פינן לרשותו ועמדו תחת ידו יתר מכדי שיעור שהשותפים אינם מקפידים אפילו הכי אינו נאמן דמשום דאנן סהדי דבין שניהם בנאוהו שלא ויתר בכהאי גוונא אחד מהם על דינו וכמגו במקום עדים משוינן ליה. הרשב"א ז"ל.

אמר אביי הכי קאמר וכן בגנה ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבים אותו. דקסבר אביי דהאי מקום שנהגו דקתני במתניתין לא אגינה קאי אלא אבקעה. אי הכי מאי אבל פירש רש"י ז"ל אי הכי דהאי מקום שנהגו אבקעה קאי מאי קא מהדר אבל בבקעה דהא מבקעה סליק והכי הוה ליה למיתני אבל מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. וקשה לי קצת דאם כן הוה ליה לאקשויי נמי מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא כיון דעיקר קושיא ראשונה אדיוקא דרישא וסיפא קא מהדר לאקשויי והוה ליה למימר מקום שנהגו לגדור מחייבים אותו לבנותו הא סתמא לא אימא סיפא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו הא סתמא כמקום שנהגו לגדור דמי מחייבים אותו. ושמא עדיפא מינה מקשי ליה.

ואפשר לפרש. דרבא אדיוקיה דרישא וסיפא קא מהדר והכי אקשי ליה אי הכי מאי אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו דמשמע הא סתמא מחייבינן ומדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא קפריך ומאי אבל דקאמר רישא דסיפא נקטי. ודכוותה אמרינן לעיל סיפא איצטריכא ליה למעלה מארבע אמות אין מחייבים אותו ואף על פי שעיקר הצריכות אינו אלא מסיפא דסיפא דהיינו סמך לו כותל אחר וכמו שכתבתי למעלה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל פירש רש"י ז"ל אי הכי אבל וכו'. קשה אי הוה תני הכי היה קשה דיוקא דרישא לסיפא דברישא תני מקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו ומשמע הא סתמא לא ובסיפא קתני מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין ומשמע הא סתמא מחייבין. ועוד מאי קפריך רבא דודאי הוה מפרש סיפא כמו רישא אבל סתם בקעה ומקום שנהגו שלא לגדור בגנה אין מחייבים. ונראה לי מאי אבל כלומר מאי אבל וכו' דכל הסיפא משנה דלא צריכא הוא דמרישא שמעינן גנה סתם מחייבים הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים ובקעה דוקא מקום שנהגו לגדור מחייבים אותו ודוקא סתם גינה הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבים אותו. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. סתם חצר וסתם גנה כמקום שנהגו לגדור וכיון שחלקו והיו יכולים לכוף זה את זה לבנות באמצע מפני היזק ראיה אם נפל הכותל אף על פי שנפל לרשות אחד מהם או שפינה האבנים לרשותו בעדים אינו נאמן לטעון לתוך שלי כנסתי ומשלי בניתי כל הכותל אלא הואיל והיו יכולים לכוף זה את זה בבנין חזקה בין שניהם בנאוהו אבל בקעה סתם כמקום שנהגו שלא לגדור ואם כנס אחד מהם לתוך שלו ואין עדים בדבר ונפל הכותל לרשות אחד מהם או שפינה האבנים בעדים לרשותו נאמן לומר ולטעון לתוך שלי כנסתי והאבנים האלו שלי שהמוציא מחברו עליו הראיה. ודוקא שלא רצו על הכותל שלא הוחזק לשניהם שעה אחת שהוא אפשר שהיו שניהם מודים תחילה בכותל זה אם היה כולו לראובן או לשמעון אבל אם רצו עליו קודם לכן הרי הוחזק לשניהם ואם נפל אחר כך לרשות אחד מהם חולקים האבנים כמו שאמרו לענין שנים אוחזים בטלית שאם תקפה אחד בפנינו מוציאים אותו מידו. ובחצר ובגנה אם פנה אחד מהם האבנים לרשותו שלא בפני עדים והם מכירים את האבנים שהם אבני הכותל שהיה בנוי באמצע ונפל אינו נאמן לטעון לתוך שלי כנסתי כיון שהיו יכולים לכוף זה את זה בבנין וכן אינו נאמן לטעון לקוחות הם בידי דכיון שהיו האבנים האלה משותפות אין תפיסת אחד מהשותפים חזקה לפי שאין השותפים מחזיקים בכך שדרך השותפים שכל אחד לוקח הדברים המשותפים ומניחם ברשותו ואין חברו מקפיד עליו בכך. אבל אדם אחר שפינה אבני כותל חברו לרשותו שלא בפני עדים אף על פי שאנו מכירים האבנים האלו שהם אבני כותל חברו נאמן לומר לקוחות הן בידי דאחזוקי אינשי בגזלנותא לא מחזקינן אבל אם אין אנו מכירים את האבנים נאמן אפילו שותף שהם ברשותו לטעון לקוחות הם בידי מתוך שיכול לומר לקוחות הם ואינן מאבני כותל חברו.

ברם צריך תלמוד אם טען השותף בתוך שלי כנסתי אם הוא נאמן בטענה זו מתוך שיכול לטעון לא היו דברים מעולם או שמא אינו נאמן על טענה זו מתורת מגו לפי שיש לומר כיון שהיו יכולים לכוף זה את זה בבנין חזקה בין שניהם בנאוהו. ונראה הדברים שהוא נאמן לטעון בתוך שלי כנסתי להעמיד האבנים בחזקתו ובפרק זה איבעיא לן אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ולא איפשיטא הלכך המוציא מחברו עליו הראיה. ולענין בקעה אם יטעון כל אחד לתוך שלי כנסתי המקום של שניהם ואין אומרים כל דאלים גבר שלא אמרו כן אלא כשיש דררא דממונא לאחד מהם כגון זה אומר של אבותי וכו' אבל כאן יש דררא דממונא לשניהם שהרי כותל זה בנוי בתוך מצרם הדין בה שיחלוקו וכדתנן המחליף פרה בחמור ועד כאן לא נחלקו שם רבנן אלא לפי שהולכים אחר חזקת בעלים הראשונים וכן מפורש בפרק חזקת הבתים. עד כאן. מעליות ה"ר יונה ז"ל.

דף ד עמוד בעריכה

ונעביד מלגאו. דילמא עביד חבריה נמי מלבר וכו'. פירוש אחר הבנין דאלו בשעת הבנין הלא יראו גם הפועלים אם הוא יעשה חזית והיינו דאמרינן לאידך לשנא השתא במי אתי חבריה ולייף ביה ואמר דידי ודידיה ומפרקינן ליפופא מידע ידיע ולא חיישינן שמא בשעת הבנין יעשה גם הוא חזית לצד חברו. עליות הרב ר' יונה ז"ל.

הוצא אמר רב נחמן סנופי דיכי. פירוש בין שורות הקנים יחבר עצים דקים בולטין לצד חוץ. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל דסניף ליה דיכי לבראי. סניף מלשון סניפים מחצר בארוגה. דיכי מלשון נדכאים פירוש קנים חלוקים אחד לשנים או אחד לשלשה מעורבים בין הגזיזים ובולטים לחוץ וטוחים בטיט ולא חיישינן לקיפולא דקיפולא מידע ידיע.

אביי אמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא דדלמא מקפלי לשרקא דטינא ולא ידיע. ונראה דאי עביד חזית בהוצא לא מהני ליה ולא מידי לדעתיה דאביי דכיון דלא תקנו חכמים חזית בהוצא משום דאתי ליה פסידא דדילמא מקפיל ליה ומצי חבריה טעין לא הייתי משגיח ולא נזהרתי בך כיון דלא מהני חזית בהוצא. וליכא למימר דהכי קאמר אביי לא לסמוך איניש אחזית בהוצא דדילמא מקפיל חבריה לטינא ולא ידיע מי הוא דעבד ליה אבל כל זמן שמתקיים שם מהני ליה דאמרינן דלא פליג אביי ולא מידי דעצה טובה קמשמע לן דאם כן מאי האי אמרינן לקמן לאפוקי מדאביי מי איכא למאן דפליג דשטרא עדיף מחזית בין בשטרא בין בגזית. עליות ה"ר יונה ז"ל.

ולא יעשה לא לזה ולא לזה. כלומר וכיון דתקינו רבנן חזית בבקעה כשכונס לתוך שלו כי ליכא לא פליג לא מכאן ולא מכאן מידע ידעינן דתרוייהו דאי דחד חזית הוה עביד ליה. ופריק דחיישינן דילמא קדים חד מנייהו ועביד חזית ואמר כולה דידי הוא.

והקשה ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל אמאי לא חיישינן כי האי חששא בכותל חצר נמי ואמאי לא תני הכי לעיל במתניתין דקתני בונים את הכותל באמצע. ותירץ דלא חיישינן הכי אלא בכותל בקעה שאין אחד יכול לכוף את חברו בסילוק היזק ראיה והלכך חיישינן דמדלא עביד חד מנייהו ואמר מתחלה כונס לתוך שלי הייתי לפי שלא יכולתי לכוף את חברי לבנות עמי כלל אבל בחצר כיון דמעיקרא דינא עבדי ליה מצי למכפייה לחבריה ולמאי ניחוש ליה אי נמי קדים חד ועביד חזית אמרינן ליה את הוא דעבדת ליה ברמאות דכיון דמעיקרא דדינא הוא דמצי למכפייה לא בנית את כוליה וחזית בכהאי גוונא מעלה ולא מוריד ואף על גב דצווח לא צייתינן ליה. כך כתב הרב ז"ל.

וכבר כתבתי למעלה במשנתנו דלפיכך נפל הכותל וכו' כי נראים הדברים דודאי שאין דין חזית בכותל חצר מעיקר תקנת חכמים לפי שאי אפשר והוה ליה כהוצא אליבא דאביי. אבל הדין טעמא דכתב ביה הרב ז"ל אינו מחוור בעיני כלל דאי משום דמצי למכפייה לחבריה הא ליתא דהא למאן דאמר היזק ראיה לא שמיה היזק ומאי מחיצה גודא אם כן מתניתין דוקא כשנתרצו ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה אם יכול הוא לטעון לא נתרצה לי חברי והוצרכתי לכנוס לתוך שלי ועשיתי לו חזית ולמאן דאמר נמי מחיצה פלוגתא הא אוקימנא למתניתין כשאין בה דין חלוקה ובין למר ובין למר מתניתין רצו קתני ואם כן לטעון נמי לא נתרצה לי לחלוקה ולא לכותל ואם תאמר דמתניתין דקתני רצו ואיכא עידי רצוי שוב אינו יכול לטעון אני בניתיו ולא רציתי לכוף את חבירי אם כן אף בבקעה כן בדאיכא עדי רצוי אינו צריך לחזית ואי עביד לא מהני. ועוד דאי משום הא אף על גב דנתרצה לו חבירו בעדים עדים עבוד דמשכחי דשר של שכחה שכיח ואזלי להו נמי ומייתי ולמה הוא סומך על זכרונותם של עדים אי נמי דאי אזלי להו לעלמא אי נמי דאי מייתי מפסיד ולפי זה היה זריז שעשה לו חזית כדי שלא ישתכח הדבר ויבא לידי פסידא. אלא נראה לי כמו שכתבתי למעלה שלא תקנו חזית בבית כלל משום דלא אפשר דדילמא מקלף ליה וגאיז ליה וליכא איניש דידע ביה דאין אדם נכנס לתוך שדה חברו מה שאין כן בבקעה ולפיכך בחצר ליכא תקנתא אלא בשטרא ומשום הכי ליכא למיחש בכותל חצר כדחיישינן בכותל בקעה. הרשב"א ז"ל.

דילמא קיים חד מנייהו ועבד דידיה. קשיא לי ללישנא דאמרינן מכפא קרנא לבר ואי עביד מלגאו לא מהני היאך אנו חוששים שיעשה חזית לצד חברו ולא יראנו חברו וכי תימא משום דבקעה לא שכיחי בה אינשי ומצי עייל אם כן היכא דכנס לתוך שלו ועשה חזית מאבראי לחוש דילמא יכנוס חברו לרשות שלו ועביד חזית ואמר דידי ודידיה הוא ואפילו לפום אידך לישנא דאמרינן חזית מכפא קרנא מלגאו הא מסיקנא לההוא לישנא דלהכי לא חיישינן דילמא אתי חבריה ולייף ביה דליפופא מידע ידיע דאלו בשעת הבנין לא חיישינן דילמא אתי חבריה נמי ועביד חזית דהא חזו ליה פועלים ואי לאחר הבנין ליפופא מידע ידיע ודלמא מסתבר לחלק ולומר דלא ידיע ליפופא היכא דאיכא חזית אחר שנעשה בשעת הבנין לדמותו לו.

ונראה לי דשאני הכא כשעשו מדעת שניהם דאורחא דמלתא שאחד מן השותפים נותן המעות לחברו והוא משתדל בבנין לבדו ואיכא למיחש דילמא בשעת הבנין עביד חזית לצד כותל חברו והלה לא יזהר ולא ישים על לב אבל היכא דמתקני רבנן לעשות חזית מכאן ומכאן ליכא למיחש דילמא עביד חד מנייהו ולא יסמוך על חברו בעשיית חזית שתקנו לו לעשות כדי ליזהר מחברו. עוד יש לומר דהיכא שעשו מדעת שניהם לא מסתפי שמא יתפוס כגנב בכניסתו לצד חברו הלכך יש לחוש דילמא לאחר הבנין יעשה חזית לצד חברו והאי טעמא לא מסתבר כי כמו כן יתפס כגנב אם יעבור לחצר חברו בכותל המשותף היכא שהכניס חברו לתוך שלו וקשיא כנ"ל. ועוד כי זקוקים אנו לתרץ המשנה לדעת האומר דחזינן מכפא לקרנא מלגאו ולדעתו אין לחוש לעשיית חזית אחר הבנין וליפופא מידע ידיע. עליות ה"ר יונה ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל ואם תאמר ניחוש נמי כשעושה לו חזית מבחוץ ולא מבפנים היכא שלא נתן חברו חלק בו ניחוש שמא יבא בלילה ויעשה לו חזית מבפנים ויאמר שלי ושלך הוא. יש להשיב אף על פי שיש לחוש לזה אין טוב להניח הודאי בשביל הספק שאם לא יעשה כלל שום חזית בודאי יתבע חברו חלק בגדר ואם עושה אותו מבחוץ ולא מבפנים אפשר שלא יעשה לו חזית אחר בלילה בדרך גנבה ולא יבא הדבר לידי מחלוקת וכשעשאוה בין שניהם נמי עבדינן חזית מכאן ומכאן כדי שלא יוכל לבא ריב בין שניהם לעולם שאם לא נעשה כלל לא מכאן ולא מכאן אפשר שיבא הדבר לידי מחלוקת דאזיל חד ועביד ליה חזית מבחוץ ולא מבפנים.

ואם תאמר אמאי בחצר לא עבדינן חזית מכאן ומכאן כדעבדינן בבקעה יש לומר דבחצר לא צריך כלל לחזית שאפילו יעשה לו חברו בגנבה חזית מבחוץ אמרינן ליה אייתי ראיה דלא בגנבה עבדת להאי חזית ושקיל ואי לא לא שקיל דהא הוה יכול להכריחו בדין שיתן לו חברו חלק במקום עובי הכותל מה שאין כן בבקעה שאין יכול לכופו משום הכי אי עביד חזית בגנבה וטען לדידי כולה היא טענתיה טענה. אי נמי בחצר דדיירי שם תמיד אין לחוש לדלמא יעשה לו חברו חזית בגנבה אבל בבקעה שיעמוד חדש או שני חדשים שלא יוכל לראותה דהא שדה בית הבעל הוא יש לחוש שיעשה לו חזית בגנבה. עד כאן לשונו.

בשלמא רישא תנא דינא ומשום דינא תנא תקנתא. פירוש דרך התנא לשנות תקנתא דרך עצה אגב דתני דינא וקא מסיק לה למלתיה בתקנתא ועצה אבל אינו שונה משנה בפני עצמה להודיע דרכי עצה ותקנתא לרמאים. וליכא למימר דהא נמי דקתני עושה חזית מכאן ומכאן אסוקי מלתא היא למה ששנינו לעושה מדעת שניהם. דהא גופא לא אצטריכו ליה אלא משום תקנתא דהא ודאי שאם עשו מדעת שניהם בונים לאמצע. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.

אבל הראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו בשלמא רישא תנא דינא ומשום דינא תנא תקנתא. פירוש דינא דרישא ועושה לו חזית מבחוץ דאשמועינן דחזית ראיה היא לחזקה וכיון דאצטריך לאשמועינן הכי ממילא אשמועינן תקנתא אבל סיפא ודאי תו לא הוה צריך לאשמועינן ומשום תקנתא דרמאי בלחוד הוא דתני לה והיינו תמיה. עד כאן לשונו.

רבינא אמר סיפא אתאן להוצא. פירוש ממשנה יתירה קא משמע לן דבכל מחיצה מהני חזית ולא להשיא עצה לעשיית חזית קתני לסיפא דבתקנתא לרמאי לא איכפת ליה לתנא אלא לאשמועינן דינא להודיענו דמהני חזית בהוצא. קמשמע לן דבחזית סגי לאו אסיפא בלחוד דקתני ואם עשו מדעת שניהם קאמר רבינא קא משמע לן דבחזית סגי דאם כן הוה ליה למימר קמשמע לן דחזית צריך דלאביי לא צריך כלל בהוצא לא חזית ולא שטרא היכא דעביד מדעת שניהם דהא טעמא דעשיית חזית מכאן ומכאן מפרש ליה רב אשי דילמא קדים חבריה ועביד ואמר כולה דידי היא ובהוצא ליכא למיחש להכי דהא אי עביד לא מהני ומדקאמר קא משמע לן דבחזית סגי ליה משום דלאביי סגי ליה אלא ארישא קאי דקתני וכונס לתוך שלו ועושה חזית מבחוץ והכי קאמר ולאפוקי מדאביי דאמר בכונס לתוך שלו דהוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא קא משמע לן דבחזית סגי ליה וכונס לתוך שלו הילכך כשעשו מדעת שניהם צריך חזית מכאן ומכאן דילמא קדים על חבריה ועביד ואמר כולה שלי היא דכיון דמהני חזית גם בהוצא ולאביי אין צריך לעשות עליות ה"ר יונה ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ולאפוקי מאביי דאמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטרא. משמע מהכא דאביי אפילו במחיצה שהיא של שניהם פליג דזמנין דאזיל חד ושדי לביני דהוו גביה ואקפל טינא וחבריה לא מרגיש בה ושביק להו להנך דקיימי גביה ואשתכח דהויא ראיה לאידך. עד כאן לשונו.

מתניתין המקיף את חברו משלש רוחותיו וכו'. יש מפרשים המקיף את חברו משלש רוחותיו בשדות וגדר את הראשונה את השניה ואת השלישית בינו ובין שדה חברו כעין מה ששנינו למעלה מקום שנהגו לגדור ומקום שלא לגדור דהיינו בין חברו ובינו וכן פירש רש"י בבבא קמא פרק כיצד הרגל וכן פירש כאן הרב מורי ז"ל. ומדקתני שאין מחייבין אותו על השלש הראשונות על כרחך בבקעה סתם קא מיירי דאי במקום שנהגו אפילו על הראשונות מחייבים אותו אפילו לכתחלה נמי כופין אותו לגדור אלא על כרחך בסתם בקעה שנינו שאינו חייב לגדור ומשום שנהנה מחצרו אין מחייבים אותו שהרי לא נהנה כלל שעדיין פרוץ הוא ברוח רביעית לעוברי דרך ואי משום שנסתלק ממנו היזק ראייתו של מקיף אינו חייב בכך דהיזק ראיה בבקעה אינו חשוב היזק כיון שלא נהגו לגדור. אבל אם גדרו מארבע רוחותיו שעכשיו הוא מהנהו שמסלק ממנו רגל ושן בהמות חייב.

ויש מקשים על פירוש זה מדדייקינן מינה בפרק כיצד הרגל הא רביעית חייב ואמרינן שמע מינה זה נהנה וזה אינו חסר חייב ואם בשגדר בינו ובין חברו וכדי לשמור ממנו מהיזק ראייתו היכי קרי ליה אינו חסר הא ודאי חסר הוא דאטו למאן דאמר זה נהנה וזה אינו חסר פטור אם עמד אחד משותפי החצר וגדר בינו ובין חברו אין מחייבים את הניקף לשלם לו הא ודאי חייב הוא שהרי זה חסר וצריך לעשות מחיצה בינו ובין חברו כדי לסלק מעליו נזק שהיה חברו מזיקו וזה נהנה וזה חסר הוא מחמתו. ויש לומר כיון דבמקום שלא נהגו לגדור הוא לא מיקרי חסר מחמתו דהא לא חשיב להו אותו היזק ראיה ואפילו בשגדר את הרביעית אין הניקף חייב מפני שנהנה בסילוק היזק ראיית המקיף אלא משום שנהנה בסילוק היזק שן ורגל שהיה פרוץ לרשות הרבים מרוח הרביעית ולפיכך קרינן ליה זה אינו חסר שאותו גדר לא מחמת היזק ראיית הניקף צריך המקיף לעשותו אלא מחמת היזק ראיית הרבים ואפילו אם היה מקיפו בשדות מארבע רוחותיו וגדר בינו לבין חברו מארבע רוחותיו משום היזק אינו חסר קרי ליה דלא חשיב כלל היזק במקום שלא נהגו לגדור ואי משום היזק שן ורגל הניקף בחריץ ובן חריץ סגי ליה אם כן אינו חסר בהוצאת הגדרים מחמתו.

ויש שמקשים עוד מדקאמרינן התם את גרמת לי היקיפא יתירא ואם בינו לבין חברו לא הוה ליה למימר היקיפא יתירה אלא את גרמת לי היקף זה. ויש לומר מפני שזה בודאי מאחר שהוא חושש להקיף בינו לבין חברו מסתמא כל שכן שחשש לנזק הרבים וקדם וגדר גדרים חיצונים בינו ובין הרבים ואם לא שהיה זה באמצע שדותיו לא היה צריך להקיף זה השני כלל אם כן מחמת הניקף הוצרך המקיף לגדור היקף זה יתר על הגדרים החיצונים. ולדידי קשיא דכיון שאינו מקיפו בשדות אלא משלש רוחות כשגדר את הרביעית בודאי חסר הוא מחמת הניקף בגדר הרביעית שהוא גודר לנגד האמצע בין הניקף לרשות הרבים כזה*).

ויש לפרש שראובן מקיפו בשדות מארבע רוחות ולפיכך גם בגדר השניה אינו חסר מחמת שמעון ומה ששנינו ומקיף את חבירו משלש רוחותיו ולא קאמר מארבע רוחותיו לפי שלא הוצרך להזכיר גדר הרביעית בין רשות הרבים לשדה שמעון אלא שלש שדות שהוא גודר בינם ובין שדה שמעון ויש מפרשים שהמקיף הזה לא גדר בינו לבין חברו כלל אלא גדרים חיצוניות הוא שגדר בינו משום היזק ראיה וכו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ועל כרחך גם לפירוש זה לבין דרך הרבים ולא צריכים אנו להעמידה במקום שלא נהגו לגדור דאי במקום שנהגו אפילו גדר את כולן למה מחייבים את הניקף כלל על המחיצות החיצוניות והרי למחר זה רוצה לגדור בינו לבין החיצון ונמצא שלא ההנה אותו כלל או שמא למחר המקיף עצמו מכריחו לגדור עמו בינו לבינו באמצע ונמצא מפסיד בגדרים אלא על כרחך במקום שנהגו שלא לגדור ואיכא למידק וכו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל.

ואם תאמר עוד לימא ליה דילמא למחר אצטרך לגדור ביני לבינך שלא תהא דעתי נוחה שתראה בקמתי ונמצאת מפסיד בהוצאת גדרים אלו. ולפי הפירוש השני יש לומר שנותן לו בתנאי שאם יגדור בינו לבינו שיחזיר לו מה שנתן והשתא מיהא נותן לו שהרי מהנהו. הרשב"א ז"ל.

אבל ה"ר יהונתן ז"ל פירש דמשנתנו במקום שנהגו לגדור בבקעה היא וזה לשונו המקיף את חברו וכו'. כלומר שקנה ראובן ארבע שדות סביב שדה של שמעון וגדר ראובן גדר בינו ובין שמעון מן השלש רוחות והניח רוח אחת פרוצה בינו ובין שמעון וכל שדותיו של ראובן פרוצות לרשות הרבים ובמקום שנהגו לגדור בבקעה בינו ובין רשות חבירו קיימינן שאם היה מקום שנהגו שלא לגדור אפילו הקיפו מארבע רוחותיו לא היה נותן לו כלום אבל כיון דבמקום שנהגו לגדור אלו הקיפו מארבע רוחותיו היה מתחייב הניקף בדין לתת לו חלקו בהוצאת הגדר ולקנות ממנו חצי מקום עובי הכותל או הגדר שהכניסה בתוך שלו כולה ובהא ליכא דינא ולא דיינא ובין רבי יוסי ובין תנא קמא מודו דיהיב חלקו משלם אבל כי פליגי היכא שלא הקיפו ראובן אלא משלש רוחות וכשתבעו בדין יצא זכאי לפי שלא ההנהו עדיין שהרי רואים זה את זה מרוח רביעית ואין בדעתו לבנות הרביעית לעולם משום הכי פטרינהו בית דין לשמעון הניקף ולאחר זמן נמלך ראובן וגדרה בלא דעתו של שמעון וחזר ותבעו בדין פעם שנית תנא קמא סבר דלא מחייבים לשמעון הניקף אלא מן הרביעית אבל מן השלשה לא שהרי מוכיח על כולם שהוא בנאם שלא מדעתו ויצא מבית דין זכאי ואמרינן קם דינא. אבל אם עמד ניקף וגדר הרביעית דגלי דעתיה דניחא ליה בכל אותם כתלים שבנה מגלגלים עליו את הכל ולא שייך למימר קם דינא אלא הדר דינא. ורבי יוסי סבר כי היכי שאם עמד ניקף וגדר את הרביעית שמגלגלים עליו את הכל כמו כן נמי אם עמד מקיף אף על פי שיצא מבית דין זכאי והדר דינא כיון דמקום שנהגו לגדור בבקעה הוי לפי שלא יצא מבית דין זכאי אלא למי שלא ההנהו אותו שאם המתין שלא העמידו בדין עד עכשיו אפילו תנא קמא היה מודה שמשלם את הכל כיון דבמקום שנהגו לגדור בבקעה הוי ומשום הכי ראוי שנאמר הדר דינא. עד כאן לשונו.

גמרא רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר. כלומר ואפילו ביוקר משלם ולא לפי גדר אבנים בזול וחייא בר רב אמר דמי קנים בזול וכו' וכמו שכתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל.

בשלמא לרב הונא היינו דאיכא וכו'. תנא קמא סבר דמי קנים בזול. קשיא לי למה הוצרך לומר לדעת רב הונא דתנא קמא פליג בתרתי אדרבי יוסי לימא לן דתנא קמא סבר דמי קנים. ויש לומר משום דמאן דמיקל גבי ניקף משום דמצי אמר לדידי סגי לי בנטירה בר זוזא הילכך מקילים טפי גביה ולא יהיב ליה אלא דמי קנים בזול כדפרישנא לעיל כמו שפירשו התוספות בדבור המתחיל דמי קנים בזול. תוספי הרא"ש ז"ל ועליות ר' יונה ז"ל.

ועוד יש לומר לרב הונא נמי דאמר הכל לפי מה שגדר פירושו דמי אבנים בזול וחייא בריה דרב הונא דאצטריך לפרש דמי קנים בזול לומר דתרי קולי מקילינן עליה. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.

בשלמא לרב הונא היינו דאיכא וכו'. דקא סלקא דעתך השתא דלא נחלקו תנא קמא ורבי יוסי בניקף ומקיף דבין למר ובין למר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף ולא נחלקו נמי בגלגול לכל המחיצות ובגלגול הרביעית בלבד אלא לכולי עלמא מגלגלים עליו דמי כולן לא נחלקו אלא בדמי הגדרים ולפיכך קשיא לחייא בר רב דבמאי פליגי. ופרקינן דראשונה שניה ושלישית איכא בינייהו תנא קמא סבר דמי רביעית אין שעכשיו הוא מהנה אותו לפי שהוא גדור ונשמר על יד זו לגמרי אבל דמי הראשונות לא לפי שלא היה נהנה בהם בשעה שבנה אותם.

וכתב רש"י ז"ל שהוא פטור עליהם לפי שכבר יצא מבית דין זכאי עליהם ואף על פי שעכשיו הוא נהנה מהם בצירוף הרביעית לא הדר דינא אלא אמרינן קם דינא. ורבי יוסי סבר הדר דינא דלא פטרוהו בית דין מתחלה אלא מפני שלא היה נהנה עכשיו שהוא נהנה חייב והרמב"ן נראה פירוש טעמא דתנא קמא דכיון שלא בנה אלא שלש כבר גלה בדעתו שלא בנה אותם על דעת שישתלם מהם שהרי לא היה מהנה בהם את חברו כלל ואף על פי שבנה עכשיו רביעית זו והרי חברו נהנה בכולם פטור על השלש הראשונות לפי שלא עשאם להשתלם מהם כלל ורבי יוסי סבר כיון שלבסוף הוא עומד וגודר הרי גלה בדעתו שמתחלה היה רוצה לגדור לגמרי אלא שלא נזדמן לו עד עכשיו. והיכא דעמד ניקף נמי וגדר את הרביעית לתנא קמא פטור לגמרי על השלש הראשונות או משום שכבר יצא זכאי עליהן כדברי רש"י ז"ל או משום דגלה בדעתו שלא עשאם להשתלם מהם ונתנו למחילה כדברי הרמב"ן נראה. ולרבי יוסי מגלגלים עליו את כולם. ואין לפרש דבניקף לא פליגי דחייב לפי שגלה בדעתו דניחא ליה במה שגדר המקיף דאם כן קשיא אוקמתא בתרייתא דאוקימנא דבניקף ומקיף פליגי. כן נראה לי.

הכי גריס רש"י ז"ל איבעית אימא ניקף ומקיף איכא בינייהו תנא קמא סבר לא שנא ניקף וכו'. ואתיא סוגיא דהכא כסוגיא דפרק כיצד הרגל דמפרש התם וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית פטור הא רביעית חייב. ורבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית טעמא דעמד ניקף הא מקיף פטור. ופשטא דמתניתין הכי משמע מדקתני וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבים אותו משמע אם גדר את הרביעית מחייבים אותו ורבי יוסי נמי דקאמר אם עמד משמע שעמד עכשיו מי שלא עמד עדיין דהיינו ניקף והא דאמרינן דאמר ליה רבא לרוניא זיל פייסיה ואי לא דאיננא לך כרבי יוסי ואליבא דרב הונא דמשמע דרבי יוסי מחייב אפילו במקיף דהא התם רבינא הוא דגדר את כולם יש לומר דהא אוקמתא דהכא דאוקימנא דבניקף ומקיף פליגי היינו דוקא אליבא דחייא בר רב דלתרוצא דמתניתין לדידיה הוא דאתיא אבל לרב הונא לאו בניקף ומקיף פליגי כלל אלא בין למר ובין למר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף ובדמי גדרים בלחוד הוא דפליגי וכולה סוגיא דלעיל בהכין אזלא כמו שכתבתי למעלה עד שהוצרכו לחייא בר רב לאוקמא בהדין כהאי לישנא בתרא וסוגיא דפרק כיצד אתיא כי האי לישנא בתרא ולא קיימא לן כההוא לישנא דאליבא דחייא בר רב ואנן קיימא לן כרב הונא והיינו דרבא. אי נמי יש לפרש דהא דרבא אפילו לההיא סוגיא דבפרק כיצד ולאוקמתא דניקף ומקיף דהכא אתיא שפיר ושאני הכא דרבינא דגדר ארבעתם בבת אחת ובכי הא כולי עלמא מודו דחייב על כולן אלא דלרב הונא לפי מה שגדר ולחייא בר רב דמי קנים בזול ורבא פסק כרב הונא.

ואי קשיא לך לגירסתו של רש"י ז"ל דבכולה שמעתין דלעיל אמרינן דתנא קמא לקולא ורבי יוסי לחומרא וכו'. יש לומר דמעיקרא דקא סלקא דעתך דלא פליגי בניקף ומקיף על כרחך רבי יוסי לחומרא מדקתני מגלגלים עליו את הכל דאלמא לתנא קמא אין מגלגלים עליו את הכל אבל השתא דאוקימנא פלוגתייהו בניקף ומקיף לישנא דמתניתין מכרעת דרבנן מחייבי אפילו במקיף מדקתני וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית דמשמע הא רביעית חייב וכן נמי משמע דרבי יוסי לא מחייב אלא בניקף בלבד מדקתני אם עמד וגדר דמשמע אם עמד מי שלא עמד עדיין דהיינו ניקף דאי במקיף הוה ליה למימר רבי יוסי אומר אם גדר את הרביעית והכי קאמר להו רבי יוסי לחכמים אם עמד הניקף וגדר את הרביעית מודינא לכו דמגלגלים עליו את הכל.

והגאונים ז"ל גרסי בהפך תנא קמא סבר טעמא דעמד ניקף הוא דמחייבים אותו אבל מקיף אין מחייבים אותו אלא דמי רביעית ורבי יוסי סבר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף מגלגלים עליו את הכל. ולפי גירסתם סוגיא זו לגמרי בהפך מאותה סוגיא שבפרק כיצד הרגל וזו אחת מהסוגיות שמתחלפות בתלמוד ויש כיוצא בה בשבועות בשמעתא דטענו שור ושה וכו' שמתחלפות הסוגיא דשם מן הסוגיא שבכתובות במשנתנו דטוען את חברו כדי יין וכו'. והלכה כסוגיא שבכאן לפי שהיא סוגיא במקומה וכדאמר ליה רבא לרוניא דאיננא לך כרב הונא ואליבא דרבי יוסי ואף על גב דרבינא דהוא המקיף גדר את הרביעית ופירש דמתניתין להאי אוקמתא גדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית פטור מכולם הא רביעית חייב עליה רבי יוסי סבר אם עמד אפילו לאחר זמן וגדר את הרביעית מגלגלים עליו את הכל. הרשב"א ז"ל.

והקשה ה"ר יונה לגירסתו של רש"י ז"ל כיון דקפטר רבי יוסי במקיף אלמא קסבר דמצי ניקף למטען לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא ומאי שנא שמחייב בשעמד ניקף וגדר על כרחך משום דגלי דעתיה דניחא ליה בגדרים הראשונים במה שהם בנוים גויל וגזית וגירסת הגאונים היא בהפך וכו'. והא דנקט ראשונה ושניה ושלישית ושביק הרביעית משום דזמנין דאתי ניקף בגדר הרביעית לידי חיוב כל השלש האלה אם עמד הוא וגדרה. ואי קשיא לך סוגיא דפרק כיצד וכו'. יש לומר דסוגיא זו אליבא דרבי חייא בר רב ולדידיה אי אפשר לאוקמא בענין אחר כדפרישנא. ובסוגיות פרק כיצד הרגל סבירא ליה לתלמודא לאוקמא פלוגתייהו בריהטא דשמעתא דתנא קמא איירי במקיף ורבי יוסי בניקף כדפרישנא לעיל.

ומיהו נוכל ליישב גירסת רש"י ז"ל ואיכא למימר דאף על גב דפטר רבי יוסי במקיף משום דמצי ניקף למימר לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא ומחייב כשעמד ניקף וגדר משום דגלי דעתיה בהוצאת הבנין מיהו אף אם גדר הניקף בגויל או בגזית כמו שגדר הראשונים לא משלם אלא דמי קנים בזול משום דמצי אמר לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא ומיהו דמי קנים בזול קא יהיב דאנן סהדי אם היה מוצא קנים בזול היה גודר מארבע רוחותיו ומה שגדר הרביעית בגויל או בגזית אין זו הוכחה דניחא ליה במה שגדרו הראשונים בגויל או בגזית דמצי למימר לדידי סגי לי בארבע הרוחות בגדר של קנים אלא כיון שכבר הוקף שלש רוחות בגויל או בגזית הוצרכתי להקיף גם הרביעית בגויל או בגזית שלא יתכן לעשות מחיצה אחת של קנים אצל מחיצה של גויל וגזית ואדרבה אתה הוספת לי הוצאות שלא לצורך כי די היה לי במחיצה של קנים מארבע רוחות הילכך לא יתן אלא דמי קנים בזול לשלש רוחות. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל המקיף את חברו משלש רוחותיו וכו'. אין מחייבין אותו. תחלה אומר כי השמועה הזאת לא באה לא על היזק ראיה ולא על גדר גבוה ארבע אמות כי במקום שלא נהגו לגדור הוא אבל במחיצה הם עסוקים ומשום נזקי בהמות כדאיתא בשמעתתא והטעם מפני שיכול לומר בלא דידי נמי אתה צריך לגדור עצמך מבחוץ והנזק מצוי לך יותר ממני. אבל כשגדר הרביעית ודאי מחייבים אותו שהרי אין לו שדה מצד רביעי ושניהם שוים בנזק מאותו הצד והרי אני מצייר*) את השדות הללו מפני שיש לי לדקדק עליהם ותחלה אומר שגם אם היה מקיפו מארבע רוחותיו וגדר המקיף את כולם שאין האמצעי חייב כלום מפני שיש לו טענה על הרביעית כמו שיש לו על השלש והא דרוניא דאקפיה לרבינא מארבע רוחותיו ואמר ליה הב ליה מאי דגדר ודייניה רבה הכי ומשמע דבכולהו נמי חייביה כפי מה שגדר כרב הונא ואליבא דרבי יוסי דהא האי דגדרי ארבע קאמר ולא אמר ליה הב לי ברביעית מאי דגדרי. איכא למימר דרבינא משלש רוחותיו הוא דהוו ליה שדות והאי אקפיה מארבע רוחותיו דקאמר אקפיה בגדר קאמר.

עוד אומר דהא דאמר רב הונא אליבא דרבי יוסי הכל לפי מה שגדר וקיימא לן דבכולהו קאמר ממעשה דרבינא ומלשון המשנה דקתני מגלגלים עליו את הכל ולשון גלגול ודאי הכי משמע וחייא בר רב נמי כי מפרש לה בגמרא. מיהו לאו למימר דמחצה למחצה קאמר בכל הגדרים אלא במה שכנגד שדהו נותן מחצה ולא יותר ואי גדר הניקף את הרביעית מחשבין לו להוצאתו לחשבון זה. ועיקר הגירסא במאי דאמרינן ניקף ומקיף איכא בינייהו הכי היא כדאיתא בבבא קמא דתנא קמא סבר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף מחייבינן אותו בכל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ורבי יוסי סבר טעמא דניקף הא מקיף פטור לגמרי מיהו האי גירסא חייא בר רב הוא דתני לה ואשמועינן דמתניתין הכי הוא דקתני אם עמד וגדר מכלל דעד השתא לא עמד אבל לדעת רב הונא לא שנא ניקף ולא שנא מקיף מגלגלים עליו את הכל לפי מה שגדר ואפילו בראשונה ושניה ושלישית ולדעת תנא קמא דמי קנים בזול יהיב להו בכולהו.

וקיימא לן כרבי יוסי ואליבא דרב הונא מהאי מעשה דרוניא כדפרישנא אלא משום דמתניתין בניקף קאמר רבי יוסי כדפרישנא משום הכי אוקי התם בבבא קמא כסוגיא דחייא בר רב דהכא. ואחר שביררנו כל זה קשיא לי מאד מה ששנינו בתוספתא כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ אלמא דינא הוא דליעבדו בינייהו גדר וחריצים למה ליה לפנימי הניקף משלש רוחותיו למגדרה מבחוץ בראשונה ובשניה ושלישית.

ואולי נאמר כי המקיף שאמרו בכאן בין חיצון לפנימי אמרו ולא כענין מתניתין דבית כור ותוספתא דמתניתין ותוספתא במקום שנהגו קאמר אבל במקום שאין מנהג ידוע אין כופין ואין מקבל עליו מקום גדר ולא מקום חריצין ומשנתנו זאת מדברת במקום שאין מנהג ידוע וכיון שאין מן הדין לכופו וגם לא נשמר כלל בראשונה שניה ושלישית לפיכך אין מחייבין אותו אבל ברביעית שנהנה מחייבים אותו.

אבל על כרחך אינו כן חדא שאם לא גדר המקיף מבחוץ זהו שוטה שישמור עצמו מבפנים ואינו שומר עצמו מבחוץ ונמצא השמירה כולה למקיף ואם תאמר בשכבר נגדר מבחוץ אם כן זה השוטה כשיגדור את הרביעית מה לו לגדור כנגד האמצעי לא יגדור אלא נגד שלו ויהיה שמור ולמה קראו אותו זה נהנה וזה אינו חסר הרי חסר ממון וחסר דעת. ועוד שהוקשה לי דהא תוספתא גבי הלכתא דדינא קתני לה שאין תלויות במנהג דקתני התם כופין בני מבוי זה לעשות להם לחי או קורה כופים בני בית הכנסת זה את זה לקנות להם ספר תורה ואיכא מילי טובא כי הנך שאינם תלויות במנהג על כן קשה לי משנה זו על כל מה שהקשיתי. ואולי נאמר כי משנתנו זאת בשלא עשו ביניהם גדר וחריץ והרי גם המוקף צריך שמירה.

ואם תאמר בשגדר הראשונה שניה ושלישית למה אין מחייבין אותה יאמר לו הריני יכול לכוף אותך לעשות גדר וחריץ ביני ובינך עכשיו תן חלק באלו שהרי הועילו לך במקום הגדר והחריץ. זו אינה טענה שיכול לומר אלו היה גדר וחריץ ביני ובינך הייתי שמור ממך ומכל אדם עכשיו איני שמור ממך שמא תכניס בהמותיך לשדותיך ויכנסו לתוך שדה שלי וגם לא מכל אדם. ועוד כי יש לומר שמא למחר אתה כופה אותי לעשות גדר וחריץ ביני ובינך או שמא מפני ההפסד שיגיע אותי מאצלך אהיה צריך לעשות גדר ונמצא הוצאתי בגדרים החיצונים חנם לפיכך אין מחייבין אותו בשלש הגדרים בלבד.

ועדיין קשה לי כשגדר הרביעית למה מחייבים אותו בשלש הראשונות יאמר לו אולי נצטרך לעשות ביני ובינך גדר וחריץ מפני הפסד שיגיעני ממך או שיגיע אותך ממני ונמצאת הוצאתי זאת חנם ואיכא למימר שיתן על תנאי שאם יצטרכו לעשות ביניהם גדר וחריץ שיחזיר לו הוצאתו בשלש הגדרים האלו. עתה לזה הדרך מי שמקיף את חברו מארבע רוחותיו וגדר את כולם יכול המקיף לכוף הניקף לתת עמו בהוצאתו מן הטעם הזה שיאמר לו הרי אני יכול לכוף אותך לעשות גדר וחריץ ביני ובינך ועכשיו הועלתי אותך שאתה שמור מכל אדם וכל זמן שלא נצטרך לעשות גדר ביני ובינך דין הוא שתעזור עמי בגדרים הללו ואם נצטרך אחזיר לך את הוצאתך. מעתה ההיא דרבינא דאקפיה לרוניא מארבע רוחותיו יכולים אנו לומר שהיו לו ארבע שדות סביבותיו ומזה הטעם כפה אותו לסייעו בהוצאתו כי לא היה גדר וחריץ ביניהם והיה יכול לכופו והיתה הוצאתו מרובה יותר.

ואם תאמר משנתנו למה דברה במקיף את חברו משלש רוחותיו אפילו בארבע נמי הכי הוא דבשלש רוחות בלבד אין מחייבין אותו משום דאמר ליה הא לא אהנית לי ולא מידי ובלא דידי נמי אתה צריך להם אבל כי גדר לרביעית מחייבים אותו מהאי טעמא דכתיבנא ממעשה דרוניא ועל תנאי כדאמרן. איכא למימר אין הכי נמי ורבותא קא משמע לן שאף על פי שהאמצעי פרוץ לרשות הרבים מצד אחד וצריך לגדור את עצמו סלקא דעתך אמינא לא נחשביה כמוקף כלל ונחייביה בכל מה שגדר ליה חצון קמשמע לן דכי גדר ליה ראשונה ושניה ושלישית בלבד לא מחייבינן ליה. עד כאן השגתי עד אשר יבא טוב מזה. עד כאן לשונו.

וזה לשון ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל המקיף את חברו וכו'. פירוש המקיף את חברו משלש רוחותיו שנמצאת שדה שמעון בתוך שדה ראובן הילכך כשגודר ראובן את שדהו מבחוץ בינו ובין רשות הרבים אף על פי שגדר משלש רוחותיו כיון שרוח רביעית עדיין לא גדר אותה אין מחייבים את שמעון כלום משום דאמר ליה מאי אהנית לי וכו'. אבל אם עמד מקיף לא. רבי יוסי סבר לא שנא עמד ניקף לא שנא עמד מקיף מגלגלים עליו את הכל. איתמר רב הונא אמר וכו'. כלומר הכל דקאמר רבי יוסי היינו לפי מה שגדר שמחייבים את הניקף לשלם מה שהגיע עליו מהוצאת הבנין שבנו חייא בר רב אמר דמי קנים בזול משום דמצי אמר ליה אנא בקנים בעלמא סגי לי.

והלכה כרבי יוסי ואליבא דרב הונא דאמר הכל לפי מה שגדר דרבי יוסי נמוקו עמו. ועוד דהא אמרינן רוניא אקפיה רבינא וכו' עד אתא לקמיה אמר ליה זיל פייסיה ואי לא דאיננא לך כרב הונא ואליבא דרבי יוסי אלמא הלכתא כוותיה. ודוקא במקיף את חברו הוא שמגלגלים עליו את הכל משום דהא אתהני בהך היקף וקא חסר האיך דאמר ליה את גרמת לי היקפא יתירה. (א"ל) אבל היתה שדהו סמוכה לרשות הרבים ושדה חברו סמוכה לה ועמד וגדר בינו ובין רשות הרבים אף על פי שחברו נהנה מאותו גדר אין מגלגלים עליו כלום משום דזה נהנה וזה אינו חסר הוא שהרי אין כאן לומר את גרמת היקפא יתירא.

ואפילו במקיף את חברו נמי דוקא לאחר שגדר הוא שמגלגלים עליו את הכל אבל לחייבו מתחלה לגדור עמו ולהוציא ממון בבנין אינו יכול לכפותו על כרחו מפני שיכול לומר אנא לא איכפת לי בעוברי דרכים שהרי אפילו אם גדר ראשונה ושניה ושלישית אין מחייבים אותו כלום לפי שעדיין לא נהנה עד שיגדור את הרביעית כדקתני במתניתין בהדיא וכל שכן להוציא עמו בבנין מעיקרא שאין מחייבים אותו בכך וההיא דתנן וכן בגנה וכו' ההוא גדר לפסוק בינו ובין חברו משום היזק ראיה וכדאמרינן לעיל שאני גנה כדרבי אבא וכו' שכיון שהיזק זה מחמתן הוא לפיכך כל אחד כופה את חברו בדין לבנות הכותל כדי שיסתלק ההיזק שלו אבל להפסיק בינו ובין רשות הרבים כיון שההיזק מחמת בני רשות הרבים הוא ולא מחמתם אין אחד מהם יכול לכפות את חברו הילכך אם מקיף את חברו וגדר את הראשונה ואת השניה וכו' מגלגלים עליו את הכל שהרי נהנה הוא וחסר חברו אבל לחייב לכתחלה במקיף קודם שנהנה אי אפשר לחייבו בין בתחלה בין בסוף היכא שאינו מקיף שזה נהנה וזה לא חסר לו.

לאו אצלויי בעי מכלו מלשון מכליא קרנא. כלומר לאו אפסודי מפסדי. ולאו גברא בעיא למכלינהו מלשון מכל אורח רע כליתי רגלי כלומר ולאו גברא בעי לממנעינהו. ויש מפרשים למכלינהו למרמי בהו קלא.

דף ה עמוד אעריכה

ארבע לצלא וארבע לצללא. פירוש לצלא עבדן והוא השכיר שמעבד את העורות של תגר. ופירוש צללא התגר עצמו בעל העורות ששוכר את העבדן לעבד את העורות וכמו משל אמר לו רב חסדא לרבינא כשראה שהיה רוצה לסלק רוניא מעל לקיחה שטרח בה ולהחזיק אותו לעצמו בדינא דבר מצרא כדי לצרף אותם אל השדה שלו וכן אמר לו כיון שהרי יש לך שדה אחרת בצד שדה זו למה אתה רוצה עדיין לקנות זה האחר ולסלק זה העני מעל לקיחה שטרח בה לעצמו וכי נכסים אלו שאתה מרבה כלום יש לך מהם לאחר מיתה אלא ד' אמות של קבורה שאתה נקבר בלבד כמו לעני שאין לו כלום ויש מפרשים ארבעה לצלא כלומר ארבעה ככרות אוכל העבדן שהוא שכיר אצל בעל העזרות כמו שאוכל בעל העורות עצמו. והפירוש שפירשנו הוא הנכון עד כאן לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

ארבע לצלא וכו'. רש"י ז"ל פירש שני פירושים. וה"ר יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל פירש פירוש אחר. ולכל הפירושים קשה לרבינו תם הא אין מרחמים בדין וכו'. ועוד וכו'. ור"מ פירש דקאי אדלעיל דאקפיה רבינא מארבע רוחותיו והיה לו דרך לצאת לבא לשדהו דרך שדות רבינא וזבן ארעא אמצרא דרבינא מבחוץ סבר רבינא לסלוקיה משום שלא היה מצרן אמר ליה ארבעה לצלא כלומר אף על פי שאין לו בגוף שדותיו דרבינא כלום ליטע ולזרוע חשוב הוא מצרן כמו רבינא כיון שיש לו דרך כדאמרי אינשי ארבעה לצלא כלומר בעל העור מרויח ארבעה ועבדן שאין העור שלו מרויח ארבעה אי נמי ארבעה זוזי נותנין לעבד עור קטן כמו עור גדול הכא נמי מה לי מצרן שהקרקע קנוי לו לגמרי מה לי אם הקרקע אינו קנוי לו אלא לדבר אחד לצאת ולבא דרך אותה שדה ותו לא. תוספי הרא"ש ז"ל.

ולריצב"א ז"ל נראה ליישב פירוש הזה דהכריחו לנהוג בו מדת רחמנות משום למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור כי ההיא דסוף פרק האומנין ורבינא סבר לסלוקיה בלא שום גמגום דתשש איסור ושייך למימר שפיר כבר. עד כאן מגליון תוספות.

מתניתין כותל חצר שנפל מחייבים אותו לבנותו עד ארבע אמות. בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן איכא למידק מאי בחזקת שנתן ואיזה מוחזק בו יותר. ויש לומר כגון דאיכא עדים דארצייה חד מינייהו לחבריה וסירב מלבנות עמו ואפילו הכי הרי זה בחזקת שנתן וכיון דדין זה גלוי לכל שחייב הוא לבנות עמו עד שיסלק ממנו היזק ראיה חזקה פורע הוא וכדאמרינן בגמרא כל שפא ושפא זימניה הוא ונאמן הוא לומר פרעתיך בזמני. למעלה מארבע אמות אין מחייבים אותו לבנותו בחזקת שלא נתן. דכיון דסירב בפני עדים מלבנות ויצא זה והתחיל לבנות משלו חזקה לא נתפייס לאחר מכאן ולא פרעו אפילו סמך לו כותל אחר כיון דאין דין זה גלוי שיחייבוהו בית דין על כך וכדאמרינן בגמרא מי יימר דמחייבו לי בי דינא. הרשב"א ז"ל.

בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. פירש רש"י ז"ל אם אמר אחד לאחר שבנאו אני בניתי משלי ולא רצה זה לסייעני ותובעו חצי ההוצאה וזה אמר נתתי חלקי בחזקת שנתן עד שיביא ראיה התובע שתבעו ולא נתן דכיון דחובה עליו לסייעו ומשפט זה לכל גלוי לא היה זה בונה משלו אלא היה צועק עליו בבית דין עד כאן לשונו. ורצונו לומר שכיון שאמר ליה לפני עדים לבנות הכותל ואמר איני רוצה לבנות נעמיד בנין הכותל בחזקת חברו ולא אמרינן שמא אחר כך נתרצה לבנות עמו מארבע אמות ולמעלה אין מחייבים אותו וגם אינו יכול למחות בחברו שלא יגביה אותו.

ואם תאמר לימא ליה אתה מכביד על כותל שלנו וימהר ליפול ששיערו חכמים שכותל גבוה ארבע אמות צריך שיהא גבוה כשיעור המפורש לעיל ובפחות מהכי לא קאי ונמצא כשמגביהו מכביד עליו וממהר ליפול. ומצינא לפרושי שאם רצה להגביה הכותל צריך שירחיבו טפח על קרקע שלו ואז מצי קאי אפילו אם מגביהו כדאמרינן לעיל שאני התם דאיכא טפח יתירא. ומיהו האיך יבנה כותלו באויר של חברו בעל כרחו שאם רוצה בונה עליה עד חצי עביו של כותל שהרי חצי מקום הכותל הוא שלו. ומצאתי כתוב. וזו ששנינו מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות אין לדקדק מזה שאם רצה להגביה אין חברו מעכב עליו שלא בא אלא ללמדנו שאף על פי שהיה מתחלה למעלה מארבע אמות עכשיו שנפל אין מחייבין אותו לבנותו למעלה מארבע אמות והכי קאמר אם הגביה ולא עכב עליו בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. ואין הלשון מיושר בעיני דאין מחייבין אותו משמע דוקא אין מחייבים אבל אם ירצה זה על כרחו יבנה וצריך עיון.

בחזקת שלא נתן. אמר רבינו תם דעביד חזית מארבע אמות ולמעלה שניכר שהכותל שלו ומשום הכי בחזקת שלא נתן. ובחנם דחק לפרש לן דהא מארבע אמות ולמטה לא עביד חזית דהא הוי בחזקת שנתן ואפילו הכי בעי למימר בגמרא לריש לקיש דהוי בחזקת שלא נתן כל זמן שלא נשלמו ארבע אמות דחשיב ליה תוך זמנו אלא מתניתין מיירי כגון דידעי דקדם חד מינייהו וארצייה לחבריה והאחד מסרב וכן משמע הלשון דקתני מחייבים אותו היינו כל כמה דבגמרא חשיב ליה תוך זמנו והא לא אסיק אדעתיה דכל שפא ושפא זימניה הוא אלא סלקא דעתך שלא יהא חייב עד שישלים חברו הארבע אמות. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל.

מארבע אמות ולמעלה אין מחייבים אותו. נראה לי דהוא הדין לענין רוחב הכותל שאין מחייבין אותו עכשיו אלא בשיעורי דמתניתין והא דקתני סיפא סמך לו כותל אחר הכי פירושו כלומר ואם רצה אחד מהם לבנותו גבוה בתחלה וכנס לתוך שלו ועשאו רחב כדי שיוכל להגביה דאי לאו הכי לא קאי כדאמרינן בגמרא דבגזית כל ארבע אמות בגובהה אי הוי חמשה טפחים פותיא קאי אי לא לא קאי והוא הדין שיעורי אחריני דמתניתין. ועוד שחברו יכול לעכב עליו שלא יגביה ולא יבנה על מחצית רוחב הכותל שיש לו בה אלא ודאי נכנס לתוך שלו קאמר וכיון שסמך לו האחד כותל אחר מחייבים אותו במחצית הדמים מהכל מהבנין והמקום כן נראה לי. וזה נראה לי פירוש מחוור ואף על פי שאין דברי רש"י ז"ל מטין כן. עד כאן משטה של אחרון אחר שמביא דברי הרא"ש ז"ל לא נודע שם מחברה.

סמך לו כותל אחר וכו'. פירוש דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה דמה שהגביה חבירו מארבע אמות ולמעלה מיד קנה חצי הכותל לפי שזכתה לו חצרו שהרי חצי הכותל בנוי על חצי חלקו בקרקעו אף על פי שלא אמר לו זה תקנה לך חצרך שהרי על כרחו של זה בנאו יכול זה לזכות בחצי הכותל ולהשתמש בו כיון שבנאו בחלקו ולא שיתחייב בכך ליתן חצי חלק ההוצאה ונמצא זה שלא בנאו ידו על העליונה אם יחפוץ לא יתן חלקו בהוצאה ולא ישתמש בכותל ואם יחפוץ להשתמש בו יזכה בחציו ומיד שישתמש בו או שיגלה דעתו שהוא חפץ בו יתחייב בחצי הוצאת הגבהתה דקניא לו חצרו כן נראה לי. עליות ה"ר יונה ז"ל.

גמרא הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו. פירש גאון ז"ל דוקא קובע אבל בסתם מלוה אף על גב דאמרינן סתם מלוה שלשים יום וכדתני בפרק קמא דמכות המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום אפילו הכי אם אמר פרעתיך תוך שלשים נאמן דכיון דלא קבע לו זמן שלשים יום בפירוש מיקרי ופרע תוך שלשים והיינו דקאמר הקובע זמן ואלו אפילו בסתם מלוה כן קשה לשמעינן בסתם מלוה וכל שכן בקובע.

ולולא שאמרה גאון ז"ל והסכימו בכך כל האחרונים הייתי אומר דהוא הדין בסתם מלוה. ותדע לך מדאקשינן עליה דריש לקיש מהא דתנן עד ארבע אמות וכו' ומאי קושיא דבכל כי הא מודה בה ריש לקיש דהא לא קבע לו חברו זמן עד שיגמור כל הארבע אמות ואדרבה הוא תובעו ורוצה שיבנה עמו מיד. והא דנקט לה ריש לקיש בקובע זמן ולא נקט לה בסתם מלוה משום דההיא לא פסיקא לן דהא במנהגא תליא מלתא כדתניא בתוספתא דמציעא המלוה את חבירו בסתם אין פחות משלשים יום ובמדינה שנהגו בפחות מכאן או יותר מכאן אין משנין ממנהג המדינה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אבל הרא"ש ז"ל כתב דוקא קובע זמן והא דפריך ממתניתין בחזקת שנתן אף על פי דהתם לא קבע ליה זמן כיון דסלקא דעתך דלא נתחייב כלל עדיף טפי מקביעות זמן. עד כאן.

ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן. פירוש וכגון שקבע עליו זמן בפני עדים שאם אין שם עדים על ההלואה או על קביעת הזמן הרי יש כאן מגו וכמו שכתבו התוספות. ומתוך הלשון משמע דלאחר הזמן קאי דאי בתוך הזמן הוה ליה למימר ואמר לו בתוך הזמן פרעתי. וקשה דאם כן תפשוט מכאן בעיא דלקמן דלא אמרינן מגו במקום חזקה. יש לומר דמיירי כגון שתבעו בתחלת יום אחרון דהשתא לא מצי למימר פרעתיך היום כי היכי דלא ליתי וליטרדן ולהכי נקט האי לישנא. תוספי הרא"ש ז"ל.

ובעליות ה"ר יונה ז"ל דהא דלא פשטיה ליה מדריש לקיש משום דאיכא לאוקמא להא דריש לקיש בדליכא עדים על קביעת הזמן אלא שיש עדים שהיו עם הלוה משהגיע זמנו לפרוע עד שתבעו זה ויודעים שלא פרעו אחר זמנו. וכי תימא אם כן למה ליה למנקט לריש לקיש דיניה כשיש בו עדים שלא פרעו משהגיע זמנו ולא נקט לה למילתיה בבא בתוך הזמן ואמר ליה פרעתיך איכא למימר להכי נקט הכי משום דלאו אורחא לתבוע בתוך הזמן וכיון דחבריה לא תבע ליה איהו נמי לא אתי לקמיה ולהכי נקט מילתיה כשתבעו אחר הזמן עד כאן לשונו.

אמר ריש לקיש הקובע זמן לחברו. פירוש בשעת הלואה ובא זמנו ותבעו תיכף לאחר השלמת הזמן ואמר ליה פרעתיך בתוך זמני ולא ביום השלמת הזמן דהא אמרינן בפרק השואל דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה אלא טוען בתוך הזמן פרעתיך אינו נאמן והא דפליגי עליה אביי ורבא ואמרי עביד איניש דפרע גו זמניה דוקא בהלואה בלחוד לפי שאריכות הזמן מדת חסד היא ומשום הכי כי מתרמו ליה זוזי בגו זמניה פרע ליה דכי מטי זמניה לא ליטרדיה אבל בפדיון הבן ושכירות דבתוך הזמן ליכא עליו חיוב פרעון כלל דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ופדיון הבן נמי ליכא עליה חיוב כלל עד דמטי זמניה אי אמרו פרענו בתוך הזמן אינם נאמנים. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן. פירוש ואפילו היה אותו חוב מלוה על פה נמי אינו נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני. אלא בעל חוב גובה בלא שבועה וכל שכן אם היה מלוה בשטר שאין אנו מצריכים אותו שבועה כלל. עד כאן לשונו.

דף ה עמוד בעריכה

כי היכי דלא ליטרדן. אף על גב דבפרק יש בכור תנן וכו' ככתוב בתוספות עד ומיהו קשה הא דפריך לריש לקיש מכותל חצר שנפל. והרא"ש ז"ל תירץ דיש לומר דכיון דיכול לדוחקו ולבנות אין נמנע מליתן. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יונה ז"ל בעליותיו הא דמקשינן לאביי ורבא מהא דתנן כותל חצר שנפל בחזקת שלא נתן וכו'. אף על גב דהתם לא מטא לידיה ממונא דחבריה שהרי לא נשתתף בהגבהת הכותל מארבע אמות ולמעלה ולא זכה בו עד שיסמוך לו כותל אחר או עד שיאמר לו רוצה אני בהגבהתך. מכל מקום לאלתר שיפרע לו חצי ההוצאה יזכה וישתתף בכותל ונמצא שירויח חבירו מכיון שפרע הלכך לאביי ורבא עביד דמקדים ופרע כיון שדעתו לסמוך כי היכי דלא ליטרדיה חברו אחר שיסמוך. עד כאן לשונו.

אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני פשיטא. ואם תאמר מאי פשיטא הא אצטריכא להו למבעי התם בשלהי פרק השואל אי עביד איניש דפרע ביום משלם זמניה או לא. ויש לומר דשאני התם גבי שכירות דכל יום משלם זמניה אינו מחויב לפרוע עד סוף היום והלכך איבעיא להו אי אמר בתחלת היום פרעתיך אי מהימן או לא אבל הכא כיון שנשלמו הארבע אמות הרי הגיע זמנו לגמרי וסוף זמנו הוא ובכי האי ודאי פשיטא. ופריק שאני התם דכל שפא ושפא זמניה ולעולם אין כאן תוך זמן אלא לאחר זמן. ואם תאמר אם כן תהדר קושיין לדוכתא פשיטא. יש לומר דהיא גופא קמשמע לן. הרשב"א ז"ל.

אלא דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני. פירוש שטוען קודם שנגמר הכותל עד ארבע אמות פרעתיך כל חלקי בהוצאה שהיית עתיד להוציא. וקשיא לי מאי טעמא קרי לה להא בתוך זמן שהרי נתחייב כבר מטרם שום אבן על אבן בבנין לשכור עמו פועלים ולקנות אבנים. ויש לומר דלא נתחייב להקדים לחברו כל הוצאת הבנין כאחד אלא להוציא בהוצאת המלאכה עמו דבר יום ביומו. אי נמי קסלקא דעתין השתא דכיון שזה התחיל לבנות הרי הוא כמו שהאריך לו הזמן ונפטר מחיוב הבנין עד שיגמור אכותל עד ארבע אמות והיינו דמפרקינן שאני התם דכל שפא ושפא זימניה. פירש רבינו חננאל גמר השפא. ולא קשיא עליה פשיטא דבחזקת שנתן הוא על השפא שנגמרה שהרי גם מתחלה הוא חייב לבנותה עמו. משום דאיכא למימר הא קמשמע לן דלא אמרינן תוך זמנו הוא עד גמר הבנין ומדקאמר נמי שאני התם דכל שפא ושפא זמניה הוא מכלל דמעיקרא הוה סלקא דעתך שגם על שפא שנגמרת לאו זמניה הוא והשתא נמי דוקא קאמרינן כל שפא ושפא זמניה הוא אבל אינו יכול לתובען קודם גמר השפא וכיון שהתחיל לבנות משלו הרי הוא כמי שפטרו מלבנות עמו עד גמר הטור שהתחיל כן נראה לי. עליות ה"ר יונה ז"ל.

שאני התם דכל שעה ושעה זמניה הוא. כלומר אלו לא היה נתבע חייב ליתן מה שהגיע עליו בכל זמן ההוצאה אלא לאחר תשלום הבנין כולו לא היה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני שהוא קודם תשלום הבנין. עכשיו שהוא חייב ליתן מה שהגיע עליו כל שעה ושעה שהרי מחויבים הם באותו בנין מתחלתו נמצא כל שעה ושעה זמניה הוא ולפיכך כשטוען ואומר פרעתיך בכל שעה ושעה מה שהגיע עלי מן ההוצאה נאמן שהרי זמנו הוא. ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש.

אלמא לא עבד אינש דפרע גו זמניה. הקשה הר"מ ז"ל מעיקרא כי פריך מארבע אמות ולמעלה בחזקת שנתן ורצה להוכיח דעבד איניש דפרע גו זמניה תיקשי ליה מסיפא למעלה מארבע אמות בחזקת שלא נתן אלמא לא עביד איניש וכו' ועל כרחך היה צריך לתרץ מי יימר דמחייבי לי רבנן כי היכי דלא תיקשי רישא לסיפא ואם כן הואיל ואסיק אדעתיה האי שינויא מאי הדר תו פריך מינה. ותירץ דודאי מעיקרא נמי כי אוקי רישא בתוך זמנו היה צריך לתרץ כן דהוה קשיא רישא לסיפא וכיון דברישא אשמעינן חדוש דאדם פורע בתוך זמנו נקט סיפא אגב רישא ואף על גב שאין בו שום חדוש דטעמא דסיפא משום מי יימר אבל השתא דשני כל שפא ושפא זמניה הוא וליכא שום חדוש לא סלקא דעתך דנקט סיפא משום מי יימר אלא להשמיענו דלא עבד אינש דפרע בגו זמניה ואפילו הכי שני ליה שאני התם דאמר מי יימר. תוספי הרא"ש ז"ל.

דף ו עמוד אעריכה

שאני התם דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן. קשיא לי והא טעמא דאביי ורבא משום דכי מטא זימניה לא ליתי ליטרדן הוא והכא נמי כי סמך לו כותל אחר הא גלי דעתיה דבעי ליתן תקרה ואז ודאי מידע ידע דמחייב ליתן אם כן אפילו מהשתא פרע דמימר אמר אי סמיכנא לא ליתי ליטרדן ויש לומר דהתם זמן פרעון על כרחו אתי ולכך אמר לא ליתי ליטרדן אבל הכא בידו היא אי בעי לא יהיב תקרה עד דהוו ליה זוזי והא שייך טעמא דמי יימר דמחייבי לי בי דינא אף על גב דמתרץ ליה השתא אליבא דמאן דסבירא ליה כאביי ורבא אפילו הכי טעמא תריצא הוא ואפילו למאן דאית ליה דריש לקיש דהא לקמן אמרינן ליה אפילו למען דסבירא ליה כריש לקיש. הרשב"א ז"ל.

מי אמרינן במקום חזקה מה לי לשקר. כתוב בתוספות ושמא סוגיא דהכא לא סברה כרמי בר חמא עד כאן. אי נמי האי דנקט שטרא הוי מוחזק וכל העומד לגבות כגבוי דמי ולהכי לא אמרינן מגו להוציא. אי נמי גבי מפקיד עדיף טעמא דשטרך בידי מאי בעי טפי מבעלמא דלא שייך למימר אפשיטי דספרא זייר ליה כמו בהלואה משום דעל הלוה ליתן שכר. גליון בתוספות.

עוד כתוב שם וקצת נראה דלא קשה מידי דהא פשיטא דחזקה עדיפא ממגו דמגו להוציא לא אמרינן ועל ידי חזקה זו אנו מוציאים והכא מיבעיא לן אי מהני מגו שלא להוציא על ידי חזקה ולפי זה לא יקשה אמאי לא פשיט מההיא דיבמות. ועוד נראה דהכא מיירי שיש עדים שהלוהו מדקאמר תבעו אחר זמנו ולא קאמר תבעו בתוך זמנו אי נאמן במגו דלא היו דברים מעולם ולכך כל זמן שהוא בתוך זמן עדיף מסברא דשטרך בידי מאי בעי אבל כשעבר הזמן תו אינו בחזקת חיוב ולכך מיבעיא ליה ולא דמי להא דרמי בר חמא דכל זמן ששטר ביד זה שכנגדו בחזקת חיוב ולא אמרינן מגו והכא נמי בתוך הזמן בחזקת שהלוהו ואפילו היה לו מגו לא מהימן. עד כאן מגליון תוספות.

אילימא שתבעו לאחר זמנו ואמר פרעתיך בזמני. הואיל ואין הדבר רגיל שיכחישו שנים זה את זה על השעה עצמה ולטעון פרעתיך עכשיו להכי נקט כי האי לישנא שתבעו לאחר זמנו הרבה ואמר ליה פרעתיך זה ימים בזמני כלומר מיד שהגיע זמן חיובי לפרוע אחר שנגמר הכותל עד ארבע אמות. אלא לאו שתבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בתוך זמני ואם תאמר לוקמה כגון שתבעו בתוך זמנו קודם שסמך לו כותל אחר ואמר ליה פרעתיך. ויש לומר מדקתני ברישא סמך לו כותל אחר ותנא בתריה בחזקת שלא נתן אלמא כגון שתבעו אחר שסמך מיירי דאם היתה משנתנו עוסקת כשתבעו קודם שסמך הוה ליה למיתני מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו בחזקת שלא נתן. כן נראה לי. עליות ה"ר יונה ז"ל ותוספי הרא"ש ז"ל.

מאי לאו נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בזמני אין לך בידי דאמר ליה בתוך זמני פרעתיך. והוא הדין דהוה מצי למימר אין לך בידי דאמר ליה ביום דמשלם זמניה פרעתיך בתוך זמני דליכא מגו וכמו שכתבנו אלא משום דמשמע ליה דאין הפרש רישא וסיפא דמתניתא על זמן התביעה שהתביעה נעשית בזמן אחד אלא שההפרש בא מצד טענת הלוה. רבינו יונה ז"ל בעליות והרשב"א ז"ל.

למחר אמר לו תנהו לי וכו'. פירוש כגון שתבעו לאחר זמנו בפני עדים והודה לו ואמר אתם עדי. מאי לאו נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בזמני וכו' מדקאמר אין לך בידי ולא אמר לא היו דברים מעולם משמע אין לך בידי עכשיו אבל היה לך בתחלה ואם כן היינו רישא אלא ודאי אין לך בידי כבר מזמן ארוך שכבר פרעתיך בתוך זמני אלמא לא אמרינן מגו. ושני ליה נתתיו לך אפילו בתוך זמני פטור ואין לך בידי דקתני חייב דאמר לו לא היו דברים מעולם פירוש כגון שפירש ואמר אין לך בידי מעולם לשון הראב"ד ז"ל.

וזה לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל תא שמע האומר לחברו מנה לי בידך ואמר הן. פירוש קבע לו זמן למחר לאחר שנשלם הזמן אמר לו תנהו לי אמר לו נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מאי לאו נתתיו לך דאמר לו פרעתיך בזמני שהוא עת תשלום הזמן. אין לך בידי דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני שהוא קודם תשלום הזמן. ודחינא לא נתתיו לך הוי דאמר לו פרעתיך בתוך זמני אין לך בידי דאמר לו לא לויתי ממך לעולם דכיון דאיכא סהדי דמסהדי דתבעו בבי דינא מעיקרא ואמר לו הן מחייב ולא איכפת לן בהאי כפירה דכפר השתא דהא אודי ליה מעיקרא והא דאמרינן מאי טעמא דאמר מר כל האומר לא לויתי וכו' כלומר ואפילו אודי בתר הכי בעיקר ההלואה וקטעין דפרעיה לא מהימן ויש לפרש דלהאי תירוצא דאמרינן לא נתתיו לך דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני אין לך בידי דאמר ליה לא היו דברים מעולם הא אין לך בידי דקאמר ליה לאו השתא הוא דקאמר ליה אלא מעיקרא הוא דקאמר ליה והכי קאמר בברייתא האומר לחברו מנה לי בידך ואמר ליה הן למחר אמר ליה תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי כלום חייב ואם לא אמר הן מעיקרא אלא לא היו דברים מעולם ובאו עדים שיש לו ואחר כך אמר לו נתתיו לך חייב דכל האומר לא לויתי וכו'. עד כאן לשונו.

דאמר מר כל האומר לא לויתי וכו'. תימה אמאי לא מתרצינן דבוריה כמו בפרק אמרו לו גבי לא נטמאתי דהכי קאמר לא עמדתי בטומאה אלא טבלתי. ואמר ריב"א דהכא לא קאמר לא לויתי לא היו דברים מעולם ולא שייך לתרוצי דבוריה אבל בפרק החובל קשה אבל אמרו יתומים אמר לנו אבינו לא לויתי כל האומר לא לויתי וכו' אמאי מתרצינן דיבוריה התם ויש לומר דהאב היה יכול לטעון כן אבל ליתומים לא טענינן מילתא דלא שכיחא. עד כאן. מגליון תוספות.

דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכבר הודה בפני עדים שלוה. קשיא לי למה ליה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי נימא מפני שהוחזק כפרן שהרי הודה בעדים שהיה לו מנה בידו ועכשיו אמר ליה אין לו דהא אמר רבי יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים שיש לו חזר ואמר פרעתי אינו נאמן שהוחזק כפרן לאותו ממון. ואיכא למימר אינו דומה מי שיאמר תחלה יש לך בידי ואחר כך יאמר אין לך בידי כי אלו העדים אינן מכחישים אותו אלא מהודאת פיו ויכול הוא שיאמר לא הייתי זכור בתחלה מפני שהיה לו עמי עסקים רבים ועתה חשבתי ולא היה לו בידי מעסק זה כלום. עוד יש מי שאומר שאין אנו אומרים הוחזק כפרן לאותו ממון אלא במי שכופר בבית דין ועדים מכחישים אותו אבל מי שאינו כופר בבית דין אף על פי שמכחישים אותו במה שאמר חוץ לבית דין לא הוחזק כפרן דעביד איניש דלא אמר כל טענתיה חוץ לבית דין ויש לו פנים. הראב"ד ז"ל.

וכן תירץ הרשב"א ז"ל וזה לשונו יש לומר דאצטריך היכא דטעין שלא בבית דין לא היו דברים מעולם וכו'. משום דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא קא משמע לן הודאה מתוך כפייה הודאה אלימתא היא וכאומר בטענת ודאי לא פרעתי דמי. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמן ואפילו מן היתומים מוציאים ובלא שבועה חזקה לא פרע האב בתוך הזמן ויפה כח מלוה על פה תוך הזמן מן השטר לאחר זמן ואף על פי שטען הלוה אצל היתומים השבע לי שלא פרעתיך כיון דתוך זמן הוא גובה שלא בשבועה ודוקא בגדולים אבל ביתומים קטנים אין גובין מהם תוך זמן ואפילו בשבועה דלהתפסת צררי תוך זמן חיישינן ומתוך שהיתומים קטנים אין יודעים לחקור דבר. ואם אמר ליה ביומא דמשלם זמניה פרעתיך נאמן דעבד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה. ואם לא קבע לו זמן אלא סתם הלוה לו ואמר ליה בתוך שלשים יום פרעתיך נאמן אף על פי שאמרו סתם הלואה שלשים יום כיון שלא פירש לו המלוה זמן לא נתיאש מן הפרעון בתוך שלשים יום והלוה בוש ממנו שמא צריך הוא למעות. ואם קבע לו זמן בינו לבין עצמו ואמר ליה בתוך זמנו אמת הוא שקבעת לי זמן ופרעתיך בתוך הזמן נאמן מתוך שיכול לומר לו לא קבעת לי זמן. וכן אם קבע לו זמן בעדים ותבע לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני נאמן מתוך שיכול לומר פרעתיך בזמנו דבעיא היא בגמרא ולא איפשטא לפיכך המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם יש עדים שלא תבעו משהגיע זמנו ותבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן.

ולענין משנתנו עלה בידנו. כותל חצר שנפל מחייבים אותו על ארבע אמות. ואם בנאו ראובן ולא סייע שמעון השותף עמו הרי הוא בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן בין שטוען לאחר בנין כל הארבע אמות שפרע בין שטוען קודם שנגמר הבנין דכל שפא ושפא זמניה הוא. אבל אם קודם שנגמרה השפא טען שפרע אותה השפא כולה או מקצתה הבנוי אינו נאמן הואיל והחל ראובן לבנותה משלו הרי הוא כמו שהאריך לו זמן חיוב אותה השפא עד אם כלה לבנותה ואין אדם פורע בתוך זמנו. וזו ששנינו עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי שיביא ראיה שלא נתן כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה שמעון במקום פלוני מיום שהחל ראובן בנין כותל זה ויודעים אנו שלא נתן אי נמי כגון שעמד שמעון בדין וחייבוהו לבנות עד ארבע אמות וסרב על צווי בית דין הרי הוא בחזקת שלא נתן כדין גזלן אבל אם סרב בעדים ולא עמד בדין יכול לומר נמלכתי ופרעתי.

כענין זה כתוב בהלכות הריא"ף ז"ל בענין עמד בדין אבל ממה שאמרו בפרק גט פשוט איכא בינייהו כשחייב מודה אי נמי דשמתיה ומית בשמתא נראים הדברים שאין בדבר ראיה שלא נתן עד שסירב על ציווי בית דין ושמתוהו ולא התירוהו עדיין מארבע אמות ולמעלה אין מחייבים אותו אף על פי שבנאוהו מתחלה מארבע אמות ולמעלה עכשיו שנפל אין מחייבים אותו לסמוך לו כותל אחר וכו'.

ולענין התובע את חבירו מנה חוץ לבית דין ואמר לא היו דברים מעולם ואתו סהדי שלוה ממנו מנה אי נמי דאודי קמייהו שחייב לו מנה חייב ואינו נאמן לומר פרעתי ולומר מה שאמרתי מתחלה לא היו דברים מעולם לפי שלא רציתי לגלות דעתי אלא בבית דין ומתוך שפרעתי לא חששתי להודות לך על עיקר ההלואה אינו נאמן דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והרי אדם מחייב עצמו בהודאתו חוץ לבית דין הן בהודאת חיוב גמור הן בהודאת חיוב הבא מכלל פיטור כגון זה שהוא בא לפטור עצמו ולטעון לא היו דברים מעולם ומכלל טענה זו כבר הודה שלא פרע וכשיבואו עדים שיעידו שלוה אינו נאמן לטעון בבית דין פרעתי. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל. עיין בפרק חזקת בשמעתא דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא.

ומודה רב הונא בקרנא ולופתא. פירוש מודה רב הונא שאם חבר לזה הכותל שבנה כותל מחיצת קרן כגון זה*) שאינו חייב מאותה התוספת שהוסיף חבירו על כותל המחיצה אלא מה שכנגד אותו הכותל שסמך בלבד לפי שכיון שעשה קרן זה וחבר אותה אל הכותל נתברר שאין בלבו להאריך בכותל יותר מזה ושאותה תוספת שנשאר מכותל המחיצה אין לו צורך בה. ופירוש לופתא מלשון ליפוף שהוא חבור. ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי כשורי. כלומר ומודה רב נחמן שאם עשה באותה מחיצה שלא בנה עדיין אלא כנגד חציה אפריזא שקורין בלשון ערבי קמחק שעליו מניחים הקורות כי אף על פי שעושה כדי שיהיו מהודקים בכותל או שחקק בכותל או בהמחיצה מקום קביעת ראשי הקורות ואף על פי שלא עשה שם אפריזא שחייב ליתן לחבירו מה שהגיע אליו מאותה תוספת שהוסיף על הכותל שלו ואף על פי שלא בנה עדיין אלא כנגד חציו בלבד לפי שאותה אפריזא ואקבועי כשורי שעשה בשאר הכותל מוכיח שיש בלבו לבנות כנגדו ולהשתמש בו. וראינו מי שפירש בהא דרב הונא ורב נחמן פירוש אחר ולא עלה אצלנו כלל לפי שיש עליו כמה קושיות. ופירוש שפירש ה"ר יהוסף ן' מיגש ז"ל הוא הנכון.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ומודה רב הונא בלופתא וקרן זוית פירוש לופתא שטח סוף בנינו בטיט. וקרן זוית שעשה לו אבן פנה דומה שאין בדעתו לא להאריך ולא להגביה. ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי דכשורי. פירוש אפריזי כמו אפריצא שהניח בסוף בנינו אבנים פרוצות אחת נכנסת ואחת יוצאת כדי שיקשר התוספת עם הבנין וכן עשה בכותל המחיצה מקום קביעת קורות על פני ארכו כבר גלה דעתו שהוא רוצה לסמוך בכולו ולא נחלקו אלא כשהניח סוף בניינו שוה לא טחו בטיט ולא הניח פרצות ולא עשה במחיצה מקום קביעת קורות וקיימא לן כרב נחמן. עד כאן לשונו.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ומודה רב הונא בלופתא וקרן זוית ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי כשורי. הפירוש הנכון דרב הונא מיירי באורך הכותל והכי פירושו מודה רב הונא בלופתא שאם היה לו לזה הבא לסמוך כותל ישן מתחלה בחצר מצד הכותל הזה ובא זה עכשיו ומלפף לו כלום שמחבר לו עוד קצת כותל ומתחיל ממנו ומאריך ובונה קצת עד כנגד כותל זה אין מגלגלין עליו אלא למאי דסמך שזה אינו מוכיח שהוא רוצה להאריך ולבנות עוד עד כנגד כל אורך הכותל אלא חבור קצת הוא שמחבר ומאריך כותלו הראשון. וכן נמי בקרן זוית שאם בנה קרן זוית כזה*) וכאן ודאי יש הוכחה שאין בדעתו עוד להאריך ולסמוך עוד. ומודה רב נחמן שאם העלה הכותל קצת ונתן קורה על הראש אותו קצת שבנה האחד כעין אותו שנותנים קורה להיות ראשי קורות התקרה נסמכין עליה הרי ודאי מגלה דעתו שעוד הוא רוצה להגביה. אי נמי באקבועי כשורי כשעושה מקומות בכותל לנעוץ בו קורות תקרה שנראה ודאי כרוצה להגביה עוד. עד כאן לשונו.

וזה לשון ה"ר יונה ז"ל בעליותיו בלופתא וקרנתא. פירשו רבותי אם חבר לראשו טוח סיד לשפוע ראש הכותל כדי שלא יתעכבו שם מי גשמים וקרנתא כגון שלא סמך אלא לחצי אורך הכותל ועשה בסוף בנין הכותל קרן זוית שגלה דעתו בכך שאין סופו להאריך יותר. וצריך אתה לומר לפי זה הפירוש דמילתא דרב הונא כשבא לבית דין עד שלא עשה לופתא וקרנתא לחייבו מן הסתם על הכל ואם טען שאין דעתו להגביה או שטען שיש בדעתו לעשות לופתא אינו נאמן ואם עשה אחר כך לופתא וקרנתא מהניא. ורבינו חננאל ז"ל כתב ומודה רב הונא בלופתא כגון שלא בנה הכותל כנגד כותל המחיצה אלא היה כותל בנוי מקודם ועכשיו חבר עליו והאריכו כנגד כותל המחיצה שעשה לו קרן זוית או שהיה קטן והרחיבו בקרנות דבהני כולהו אינו חייב אלא כשיעור מה שסמך. ומסתברא בהאי פירושא לפי שמתחלת הבנין אין מחייבין אותו בענין זה אלא למה שסמך ואלו לפירושא קמא כיון שנתחייב כשהתתיל לבנות לתת חלקו בכל המחיצה כי עביד לופתא מקודם שבא לבית דין מאי הוי שמא אחר כך נמלך להגביה שהרי אם בא לבית דין וטען אין דעתי להגביה או שטען שיש בידי לעשות לופתא הרי לא תאמין אותו. עד כאן.

ואף על גב דמנח ליה הימלטי דאמר ליה אמינא לכי פייסת לי לא ליתרע אשיתאי. מדלא אמרינן ואף על גב דהא דמנח המלטי אמינא אודויי אודי ליה לתת חלק במחיצה ולפיכך האמנתיו ועשיתי לו בי כוי אבל עדיין לא פרע לי כלומר שמע מינה שאלו היתה עשיית בי כוי הוכחא שהודה לתת חלקו וכל שכן אם הודה לתת לו בעדים הרי הוא בחזקת שנתן דודאי משפט זה גלוי לכל דכיון שהודה ונתרצית בפילוג המחיצה קנתה לו חצרו וזכה בכותל. ולא נהירא שהרי אין לך גלוי הדעת יותר מסמך לו כותל אחר ולא יהא מעשה כדיבור.

עלה בידנו לענין משנתנו כותל חצר שנפל ובנאו חברו למעלה מארבע אמות וסמך לו זה כותל אחר אין מחייבים אותו בהגבהה אלא כשיעור מה שסמך בין שסמך לחצי הגובה או לחצי הרוחב. ואם יש דבר המוכיח שדעתו לגמור הבנין מחייבים אותו. וכן אם לא סמך אלא לחצי הרוחב והניח שם אבנים נכנסות ויוצאות הדבר מוכיח שדעתו להוסיף על הבנין ומחייבים אותו על הכותל. ואם טען ואמר לא היה בדעתו להוסיף אלא טור אחד או שנים נאמן. ואם לא סמך לו כותל ואומר חפץ אני בשיתוף הכותל שהגבהת הרי זה זכה מיד בכותל לפי שזכתה לו חצרו והרי הוא בחזקת שנתן לפי שמשפט זה גלוי לכל דכיון שהודה שהוא רוצה בבנין נתחייב לשלם. וכן אם סמך לו כותל יותר ונתן עליו את התקרה הרי הוא בחזקת שנתן לפי שמשפט זה גלוי לכל דכיון שמשתמש בכותל ודאי חייב לשלם. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.

אפריזא. הוא נסר עב ארוך וכו'. כמו שפירש רש"י ז"ל. ויש מפרשים שבולט זה הנסר חוץ לכותל להניח על אותה הבליטה ראשי הקורות ואם זה שסמך כתלו כנגד חציו באורך כמו אותו כותל שהגביה חברו וחציו האחר עשה נמוך והניח על הנמוך אפריזא גלי דעתיה דהיום או מחר יבנה על אותה אפריזא בנין או יניח שם קורות לצורך תקרה ומעזיבה לעלייה שיבנה עליה ויגביהו ויהנה מכל כותל חברו. רבינו יהונתן ז"ל.

אמר רב נחמן בי כוי לא הוי חזקה. אמתניתין דבחזקת שלא נתן קאי דאף על גב דאית ביה חורים אינה ראיה לזה הבא לסמוך שכבר נתן ולא בחזקה בעלמא קמיירי דאם איתא בפרק חזקת הוה ליה לאתויה. ועוד דלישנא דאמינא לכי מפייס לי מוכיח הכי וכן פירש רש"י ז"ל. ואידך דרב נחמן נמי דאחזיק לכשורי אית דמפרשים דאמתניתין נמי קאי ולומר דאי אחזיק לכשורי מימר אמר וכו' ולא בבא לסמוך בכותל גמור הידוע לחברו ובטענת מחילה או מכירה קמיירי שאין זה מקומו וכו' ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל. וההיא דרבינא נמי דכשורא דמטללתא אמתניתין מפרשינן לה וכו' וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. ואף על פי שאותה דאחזיק לנטפי הפסיק הענין וזו של רבינא נאמרה אחריה לא שיהו שוות בענין אלא מפני שרצה לסדר מחלוקת רב נחמן ורב יוסף בזה אחר זה ואחר כך חזר לענין משנתנו. הרשב"א.

וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו בי כוי לא הוי חזקה. זה שבנה מחיצה למעלה מארבע אמות אף על פי שהניח בו מקום קביעת קורות לא הוי חזקה לאידך דכיון שהיה מסרב מלבנות וראינו זה שבנה לבדו אף על פי שהניח אותם מקומות בכותל לא יצא מחזקתו והרי הוא בחזקת שלא נתן. ואפילו אם הניח בה המלטא פירוש כגון שהוציא מן הכותל חתיכות מן העצים כדי להניח עליהם ראשי הקורות שלא תאכל הכותל ראשי הקורות והמלטא מלשון אמלטה נא שהוא ממלט הקורות והכותל שלא לחתור הכותל. עד כאן לשונו. ויש מפרשים דכולהו בבי לטעון על כותל חברו בטענת מחילה או סבלנות הם כההיא דנטפי ושופכי. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וזה לשונו בי כוי לא הוי חזקה פירוש כותל שבין ראובן לשמעון והכותל ידוע שהוא לראובן ואינו לשמעון ובשעה שבנאו עשה ראובן מצד שמעון מקום קביעות ראשי קורות כיון שעדיין לא הכניס שם שמעון קורותיו אינו יכול שמעון לומר לראובן משעשית הני בי כוי גלית דעתך שנתת לי רשות להכניס בהם קורות לפי שיש לראובן לומר זה שעשיתי דבר זה דאמינא לכי מפייסת לי ותבקש ממני שתשמש בכותל זה ומפייסנא לך לא תירע אשיתאי והשתא דלא פייסת לי אלא בדינא הוא דבעית לאשתמושי בכותל לא שביקנא לך. הימלטא פירושו אפריזא. עד כאן לשונו.

ויש מפרשים ההיא דבי כוי אמתניתין ואינך כולהו דאחזיק להורדי ואחזיק לנטפי וכשורא דמטללתא בחזקת טענת מכירה או סבלנות ולא הביאן כאן אלא בגררת אותה דבי כוי דאמר רב נחמן אמתניתין סמך לה אידך נמי דרב נחמן ורב יוסף דכשורי ונטפי ובגררא דההיא הביא נמי ההיא דרבינא דומה נמי לדאחזיק לכשורי במקצת.

ואם תאמר אי ההוא דאחזיק להורדי בחזקת הבא לטעון על כותל חברו ולומר שאחר שהחזיק להורדי יכול לנעוץ אפילו קורות גדולות תיקשי לן נמי האי דאמרינן בפרק הבית והעליה וכו'. יש מתרצים דהכא נמי לאו למימרא שאם החזיק לשני הורדי שיכול לנעוץ שני כשורי אלא שאם נעץ עשרה הורדי שכובדן ככשורא אחת יכול הוא ליתן במקום כשורא אחת ולומר שהיזקן שוה שלא תאמר כשהכובד מתחלק כאן מעט וכאן מעט דהיינו הורדי אינו מזיק כל כך בכובד הכשורא שהכל במקום אחד אי נמי בהיפך דלא הכל במקום אחד.

והראב"ד ז"ל כתב שם בפרק הבית והעלייה שהכל תלוי במנהג והתם כשלא נהגו להכביד וכאן במקום שנהגו שלא להקפיד. ולדידי קשיא לי מתניתין דקתני כותל חצר שנפל וכו' למעלה מארבע אמות אין מחייבים אותו דמשמע דלזה שאינו רוצה להגביה יותר מארבע אמות הוא דאין מחייבים הא לחברו שהוא רוצה להגביה אין ממחין בידו ואלו בההיא דפרק הבית והעליה אמרינן עליון שבא להגביה אין שומעין לו דמתניתין דהכא לכאורה לא משמע דמיירי דוקא במקום שנהגו דאם איתא דבכולה מתניתין קתני מקום שנהגו ומקום שלא נהגו והכא קתני סתמא משמע דהאי דינא לאו במנהגא תליא.

ואם תאמר דנפל שאני שכבר היה לו זכות באותו כותל להגביה דומיא דהבית והעליה של שנים שנפלו שהעליון מחזיר כותלים כמו שהיו מכל מקום חברו היאך הוא יכול לסמוך בו ולנעוץ קורותיו דהא משמע דודאי דרשאי מדקתני סמך לו כותל אמר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה מגלגלים עליו את הכל דאלמא משמע דיכול הוא לתת עליו תקרה ומשמע נמי דבירושלמי דייק לה מהכא דגרסינן התם סברין מימר הא אם רצה לקרות אינו מקרה חזר ותנא סמך לו כותל אחר אף על פי שלא נתן עליו את התקרה מגלגלים עליו את הכל הא אם רצה לקרות אינו מקרה. פירוש בתמיה ואף על פי שאמר שם רבי יוסי בר בון תפתר על יד מרישין הא משמע בגמרא דאפילו על הכותל ממש סמך מדקאמר רב נחמן בי כוי לא הוי חזקה אמינא לכי מפייס לי לא ליתרו אשיתאי.

ומסתברא שאם אין לו חלק בכל הכותל אלא שעבוד בלבד כגון הבית והעליה של שנים שהתחתון אין לו למעלה מהבית כלום והעליון אין לו בבית כלום אלא שעבוד בלבד כזה ודאי אין לעליון לשנות להכביד לא להקל או לעשות כמו שהיה לפי שהתחתון אומר אין לך להוסיף בשעבודי אלא כפי המנהג במקום שיש מנהג אי נמי כמות שהיה בעיר חדשה שאין שם מנהג לפי שאין לך במקום הכותל כלום וגם אני איני יכול לסמוך למעלה מביתי אבל בכותל חצר ששניהם שותפים במקום הכותל וגם תל הכותל יד שניהם שוה בו וזה יכול להשתמש בכולו וזה בכולו ולעתים שזה צריך להגביה ופעמים שזה צריך להגביה אין אחד מהם יכול למחות ביד חברו אלא זה מגביה ונועץ וזה מגביה ונועץ שכל אחד על שלו הוא מגביה וזה יפה לשניהם ובלבד שלא יגביה כל כך שיתקלקל הכותל בכך לדעת הבקיאין שזה מפסיד הוא גם חלק חברו ואין שומעין לו והלכך אם תמצא לומר דהא דרב נחמן דאחזיק להורדי אחזיק לכשורי לאו בחזקת גופו של כותל קאמר לענין שאם נפלו שיחלוק עמו במקום הכותל ובאבנים אלא חזקת שעבוד בלבד לדמי הכותל גם זו במקום שנהגו כדברי הראב"ד ז"ל אבל אם חזקה גמורה היא להיות שותף בכותל ולחלוק במקום ובאבנים הרי כעין משנתנו נועץ ומכביד ואין ממחים בידו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

ובשיטה לא נודעה למי כתוב דאין לפרש האי דאחזיק להורדי אמתניתין כלל דהא כבר שמעינן הא מדרב נחמן גופיה דאמר לעיל בי כוי לא הויא חזקה כדפרישית. ותו ללישנא קמא דרב נחמן דהכא היכל לימא אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי. ותו דמשמע שהוא בדרך אחזיק לנטפי דבסמוך. לפיכך רואה אני דברים אחרים שפירשו דלאו אמתניתין קאי כלל ובזה הפירוש מטין דברי רש"י ובעל הערוך ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב אחזוק לעשרה הורדי יכול ליתן שם חמשה כשורי ובלבד שלא יוסיף על הכובד הראשון. ואינו נכון אלא יכול ליתן שם כשורי כמנין ההורדי במקומם. וכן פירש הערוך וזה לשונו אחזיק להורדי שהם קנין במקום הראוי לקורות אחזיק לכשורי ואין חברו יכול למנעו מלתת שם כשורי עד כאן. עד כאן לשונו.

והר' יונה ז"ל סבירא ליה דבי כוי וכשורא דמטללתא קאי אמתניתין ואינך בחזקה שיש עמה טענה וזה לשונו אחזיק להורדי. בחזקה שיש עמה טענה איירי שטוען טענת מכירה או שטוען שמחלה לו בפירוש וכגון שהחזיק שלש שנים וקסבר רב נחמן לפום האי לישנא שאין לו להכביד יותר ממה שהחזיק ואפילו היכא דקא מהניא האי חזקה להחזיק בגוף הכותל ולטעון שמכר לו חצי הכותל שאפילו אם יפול יחלקו באבנים דהיכי דמי דקא מהניא ליה חזקה דהורדי או חזקה דכשורי להחזיק בגוף הכותל כגון שנתן תקרה ומעזיבה על אותן הורדי או על אותן כשורי ודר תחתיהן ונעשה לו כותל חברו כאחד מכותלי ביתו דמסתמא הויא חזקה לטעון שלקח חצי הכותל מן התקרה ולמטה שהרי אי אפשר להחזיק בכותל בענין אחר אלא לעשות מחיצה לדירתו דהא לא עבדי אינשי למלאות את הבית זיזים ומסמרים מתחלתו ועד סופו. איכא דאמרי אמר רב נחמן וכו' וקשה הא דגרסינן בפרק הבית והעליה וכו'. ויש לתרץ וכו'. ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל בשמו ז"ל.

עוד יש לתרץ דהכא כדקטעין שמכר לו הכותל בפירוש להשתמש בו בין בהורדי בין בכשורי עסקינן ונאמן בטענתו כיון שהחזיק בתשמיש הכותל שלש שנים וההיא דתחתון ועליון דפרק הבית והעליה בדלא טעין עליון שהתנה על התחתון לסכך בארזים כל זמן שיחפוץ אלא סתם לקח חלקו לעליה וסכך בשקמים. והא דאמרינן נמי אחזיק לנטפי וכו' בחזקה דשלש שנים מיירי וכגון שבא בטענה. ותדע דבפרק חזקת הבתים תנן המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה והוא לענין שפכי וסתם חזקות דכולי פרקא בשלש שנים. והיכא דאחזיק לכשורי או לשופכי וקטעין טענת סבלנות שסבל זה ולא מיחה בידו חזקה שאין עמו טענה היא ואפילו אחזיק שלש שנים לא מהניא להו חזקה. וכן חלונות דאית להו חזקה כגון שבא בטענת מכירה ולאחר שלש.

ואין לומר דטענת סבלנות מועלת כיון שלא מצינו מקום מוכרח לדבר בתלמוד ולא שמענו טענת סבלנות אלא לרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר כל שבפניו לאלתר הויא חזקה וגם כי יש סוגיא בפרק לא יחפור על משנת ואם לקחו אפילו בפחות מבית רובע הרי הוא בחזקתו מוכחת כן כמו שאנו עתידין לכתוב שם בעזרת השם. ועוד שאם אפרש אחזיק לנטפי בבא בטענת סבלנות והא דלא אזלינן ביה לזמן שלש שנים שאין טענה על זה הזמן אלא למי שבא בטענת מכירה דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר ואי אמרת דלאלתר הויא חזקה כדאמרינן גבי כשורא דמטללתא ואי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה לא מצינו סתם חזקה דהויא לאלתר. ואין לומר דשלשים יום הויא חזקה כמו שפירשנו גבי כשורא דמטללתא כי מה ענין שופכי אצל כשורא דמטללתא ללמוד זה מזה ולומר כי שיעור הסבלנות בזה כמו בזה. עוד דתניא מעשה באחד שפתח חלונותיו לחצר השותפים בא לפני רבי ישמעאל אמר לו החזקת בני בא לפני רבי חייא אמר לו יגעת ופתחת לך יגע וסתום. וכיון דלאלתר לא הוי חזקה אף על גב דהוה ליה לדמויי פתיחת חלון לכשורא דחבריה בטינא ודאי לזמן שלש שנים הוא דאזלינן ביה שלא נתפרש לנו בענין פתיחת חלון זמן אחר וכיון דאזלינן לזמן שלש שנים אם כן דוקא למי שבא בטענת מכירה הוא דמהני ולא שבא בטענת סבלנות ונלמד מינה גם לחזקת שופכי וכשורי דלית בהו טענת סבלנות כי היכי דלא מהני בחלון כן נראה לי.

ויש מרבותי ז"ל שהם אומרים דטענת סבלנות מועלת בשופכי וכשורי וחזקה שאין עמה טענה דלא מהני דוקא לענין חסרון קרקע אבל היכא דליכא חסרון קרקע אלא שעבוד ותשמיש וכשורי חזקה היא. וראיה שלהם מהא דאמר רב הונא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הוי חזקה בתר תלתין יום הוי חזקה דכיון דלא אזלינן בה לזמן שלש שנים אלמא לענין טענות סבלנות נאמרה. ואי איכא לאתויי ראיה מינה דההיא לענין מכירה איכא לאתויי מינה דלא אזלינן לבתר שלש אלא היכא דאיכא חסרון קרקע דכותבים עליה שטרא עד שלש שנים מזדהר איניש בשטריה אבל להעשות כשורי ושופכי לא אזלינן לחזקת שלש שנים דלא עבדי שטרא עלייהו הלכך הוה ליה לאתויי לאחר שלשים יום או לאלתר היכא דחבריה בטינא ואף על פי כן אין לנו ללמוד מדין כשורא דמטללתא לענין שופכי או לענין חלונות דכל מקח קרקע או שעבוד קרקע כתבו שטרא עליה ולא פליגי רבינא בשעבוד קרקע וקרקע עצמו כגון מי שיש לו שופכים על חצר חברו או חלונות שחזקתן מונעות מלבנות כנגדן עד שירחיק ארבע אמות או שיש שם היזק ראיה שהוא היזק גדול לקרקע חברו אבל נעיצת כשורא דמטללתא שאין לו בגוף הקרקע אלא שעבוד יש לו בגוף הכותל כל זמן שהוא כותל לא כתב איניש שטרא עליה ולפיכך חזקתן שלשים יום.

ורבינו יעקב ז"ל פירש לההיא דכשורא דמטללתא לענין מתניתין והוא כעין מימרא דרב נחמן דאמר בי כוי לא הוי חזקה כמו שפירשו רבינו חננאל ורש"י ז"ל והכי משמע לישנא דקאמר וכו'. והפירוש הזה נכון וצריכין אנו לומר לפי הפירוש הזה שאין מגלגלין עליו את הכל מפני נעיצת כשורא דמטללתא תוך שלשים דלא גלי דעתיה דבהכי ניחא ליה בבנין דאיכא למימר דרך עראי מסתמא שם לצל בעלמא כיון שדרך בני אדם לסבול שינעצו כשורא בכותלים לסכך שם לצל עד שלשים יום שאם היו מגלגלים עליו משעת הנעיצה לא היו מחלקים בין שלשים לאחר שלשים שהרי חוב הוא שיש לו עליו ולא סילוק הכשורא ואם האריך לו חובו עד שלשים יום גם לאחר שלשים יתכן שיאריך לו ולאחר שלשים ודאי מגלגלים עליו את הכל דכיון דמשתמש שם דרך קבע בענין שאין בני אדם סובלים לחבריהם ודאי גלי אדעתיה דניחא ליה באותו בנין והוי נמי בחזקה שנתן לפי שמשפט זה ודאי גלוי לכל שאין לו להשתמש בקבע בכותל אלא בסמיכת כותל הוא דשייך דעדיין לא נשתמש בכותל כלל עד כאן לשונו. ולפי פירוש זה שפירש דהא דאחזיק להורדי בטענת מחילה היא אם נפל הכותל אין לו כלום במקום ובאבנים וכו'. ה"ר יהודא אלברגילוני בשם גאון הוסיף ואמר דאפילו החזיק בתוך שלש שנים וכו'. ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל.

ולפי פירוש זה דבריו ז"ל מחוורין שהרי כיון שמשעה שהחזיק ושתק לו חברו זכה לסמיכת קורותיו אף על פי שהחזיק בתשמיש זה שלש שנים אחר כך אין ראיה למקום הכותל דמאי הוה ליה לחבריה למעבד הא לא אפשר ליה למחויי שמכיון ששתק לא זכה בתשמיש קורות הללו ודמי נמי ליודד ברשות שאין לו חזקה דהאי נמי כיון ששתק לו ברשות הוא משתמש בו וכיון שכן אין חזקתו חזקה. אלא שצריך עיון לפירוש הזה אם כן מקום הכותל במה יחזיק ויקנה דאי בשטרא לא אמרינן דעד שלש שנים מזדהר טפי לא מזדהר ואי בחזקה הא אמרינן דלא מהניא חזקת שלש למקום הכותל. וה"ר יונה ז"ל כתב שאם נתן קורות וכו' ונתן עליהם מעזיבה החזיק בכל הכותל ובא בטענה שכן דרך המשתמשים בכותלים גמורים שלהם אבל בלאו הכי אין חזקתו אלא לניעוץ קורות. הר"ן ז"ל.

ויש מי שפירש דהאי כשורי בחזקה בעלמא וכן פירש הרב בעל המאור ז"ל וכתב עוד דלאו למימרא דלא בעי שלש שנים אלא תוספת על השלשים ההם כלומר מן השיעור הזה ואילך מונים לו שלש שנים וכן בסוכה דמצוה מן השבעה ואילך מונין לו. וזו דבר של תימה כי מפני מה הוסיפו בזה יתר על השלש דהא טעמו דשלש משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר ולא משום דתלת מחיל דהא איפרוך ההוא טעמא והלכך אם תמצא לומר הכא דתלתין קמאי מחיל האי טעמא ליתיה ועוד דאם הוא מוחל שלשים יום הרי כבר עבר טפי משלשים ויש בשלש שנים כמה שלשים. ועוד דלישנא דלבתר שלשים הוי חזקה ולישנא דלאלתר הויא חזקה משמע שהחזקה כולה נגמרה בכך ובכך היא תלויה ולא בשלש שנים שלא הוזכרה כאן כלל אלא שלשים דוקא קאמר ושבעה דוקא קאמר. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל בתר תלתין יומין הויא חזקה דעד תלתין יומין לא קפיד איניש אבל בתר תלתין יומין כיון שלא מיחה הויא חזקה עד כלות החג כי מפני המצוה שתק ואחריו אם לא ימחה עלתה לו חזקה אית דאמרי בטענה ואית דאמרי אפילו שלא בטענה מפני שמחל וכל זמן שהכותל קיים יש לו לסמוך אבל לא שיהא שותף בכותל ולא במקום הכותל. ואי סוכה דמצוה היא עד שבעה ימים לא הוי חזקה. פירוש אם נכנסו מימי החג בתוך שלשים אף על פי ששלמו השלשים בתוך החג לא עלתה לו חזקה עד כלות החג כי מפני המצוה שתק ואחריו אם לא ימחה עלתה לו חזקה. עד כאן.

אבל ה"ר יונה ז"ל פירש בעליות דבסוכה דמצוה דוקא עד שבעה יומי לא הוי חזקה אף על גב דבשאר ימות השנה עד שלשים יומי לא הוי חזקה התם משום דמעיקרא אדעתיה של רשות סבל ואורחא דמלתא למחלו ולסבול עד שלשים יום אכל בסוכה דמצוה מעיקרא אדעתא דמצוה סבל לו וכיון דנגמרה המצוה אין דרך לסבול שנית אדעתא דצל. ועוד כיון דתחלתה למצוה הניח שם כשעבר זמן המצוה לא מוכחא מלתא דלצל קשביק לה התם אלא מיחזי קביעותא קשביק ליה וגם כי דרך הכל לסתור סוכותיהם אחר החג הלכך לא מחיל איניש טפי כל כך.

אבל צריפא דאורבני לא. כלומר אם בקש להחזיק אותו קרוי רחב מלמטה וקצר מלמעלה כמין צריפא דאורבני כגון זה*) חברו מעכב עליו שמי גשמים נשפכים בחצר חברו במקרה וברידוף ממה שנשפכים בשופכי ונטפי ויש עליו בכך הפסד. ופירוש צריפה מלשון העושה סוכתו כמין צריף ופירוש אורבני ערבה. ונטפי היינו תקרה מכוסה ברע פירוש שקורין לה בלשון ערבי כרמא"ד שהמים מתפזרין על אותן רעפים ויורד בחצר בטירוף. ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

דף ו עמוד בעריכה

משתמש בזיזיה ובכותליה עד ד' אמות. פירש רבינו תם ז"ל עד ד' אמות בגובה. ובעובי הכותל במקום שנהגו קמשמע לן דסתמא כגון שאין מנהג קבוע אין משתמש בעובי הכותל והאי דלא קאמר אבל בעובי הכותל לפי שהיה ידוע להם שיש מקומות שנוהגים להשתמש בעובי הכותל. וה"ר שלמה פירש לנו מקום שנהגו בעלי בתים עצמן להשתמש בעובי הכותל אף כשהם משכירים ביתם משתמשים בהם השוכרים. עליות בתרא לה"ר יונה ז"ל. וכן פירש הר"ן ז"ל במקום שנהגו בעלי בתים עצמן דאי במקום שנהגו שוכרים קאמר פשיטא עד כאן.

אבל בתרבץ דאפדני לא ורב נחמן דידיה אמר וכו'. היינו במקום שאין שם מנהג ידוע אבל במקום שיש שם מנהג ידוע עושים לפי המנהג לפי שעל דעת כן הוא ששכר השוכר והשכיר המשכיר. פירוש תרבץ אפדני מליסא של חצר. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו בזיזים ובכותלים זיזים היוצאים מן הכותל שנועץ בהם יתדות לתלות כל דבר. ובעובי הכותל במקום שנהגו פירוש חלונות להצניע שם חפציו. והבירה היא חצר גדולה בנויה סביב סביב לשכות והיא מסובבת כולה אלא שמניחים באמצעיתה כעין ארובה ועושים למטה מחיצות קטנות סביב ובתוך אותם המחיצות זורעים ירקות כמין שעושין בַקְוֹושְטְרֵש והוא הנקרא תרבץ אפדני על שם שמרביצים אותו תמיד במים ובאותם המחיצות אינו משתמש אם אין שם מנהג ידוע לפי שאין מחיצות לבית ששכר במחיצות הבירה שהרי בחצר שלפני הבירה הם ואף על פי שנהגו להשתמש בעובי כותלי הבירה בין מבפנים בין מבחוץ בין במה ששכר בין במה שלא שכר אותו המנהג לא יועיל במחיצת התרבץ לפי שאינו מן הבירה אלא מן הגנה שלה הן עד שיהא שם מנהג ידוע לעצמם וכן בזיזים ובכותלים שהוא משתמש בהם עד ארבע אמות כשיעור קומתו בלי מנהג אינו משתמש באותו תרבץ אפדני אלא אם כן יש מנהג ידוע לכל. ורב נחמן דידיה אומר אפילו בתרבץ יועיל מנהג עובי כותלי הבירה מפני שהיא כחצר שלפני הבית ובזיזיה ובכותליה משתמש עד ד' אמות אף על פי שאין שם מנהג ידוע. עד כאן לשונו.

זה עושה מעקה לחצי גגו. איכא למידק דהא אמרינן לקמן אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חברו עושה לו מעקה גבוה ד' אמות אבל בין גג לגג לא אלמא אין בגגים משום היזק ראיה. יש לומר דהא דאביי בגגין שוין שראוים לתשמיש ודשמואל במשופעים שאינם ראוים לתשמיש. הרשב"א ז"ל.

וכן פירש ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וזה לשונו הכא בגגים העשוין לדירה. ואל תתמה דאביי לאו למימרא דגגין יש בהם משום היזק ראיה הוא דאתא לאשמועינן אלא הא אתא לאשמועינן דהיכא דאיכא היזק ראיה תקנוהו שיהא זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' ומעדיף. עד כאן לשונו.

ואינו מחוור דהכא והתם גגים סתם אמרו. ועוד קשה לי דאי דשמואל במשופעים מאי קאמר ריש לקיש דזקוק למחיצת עשרה שיתפס עליו כגנב ומי איכא גנב אי אין משתמשים בהם לכלום. ועוד אף הוא אמאי זקוק לעשות מעקה גבוה ד' אמות כשהוא סומך לחצר חברו דכל שהוא משופע ואינו משתמש בו הא לא מזיקו כלל. ואפשר דאף על פי שהוא משופע ואין תשמישו מצוי מכל מקום לעתים משתמש וגם הוא מניח שם כליו.

ומיהו אינו מחוור דסתם אמרו כאן וכאן. אלא יש לומר דהכא בגגים רחוקים זה מזה וכדקאמר שני גגים בשני צידי רשות הרבים וטעמא דכל שהם רחוקים זה מזה כל שוה משתמש אינו מרגיש בביאת השני וסבור שלא יבא לפי שאינם משתמשים בגגים אלא לקיצין ולא מצי לאיצטנועיה מיניה והיינו נמי דקמתמה רשות הרבים אפילו רשות היחיד נמי לפי שהיה סבור המקשה שבדוקא אמר רשות הרבים שמתוך שביניהם אינו מרגיש. ולהכי פריך מאי איריא רשות הרבים שהיא רחבה הרבה אפילו רשות היחיד בנתיים שגג חברו קרוב לו אפילו הכי חייבים לעשות מעקה כיון שאין הגגין סמוכים ויש הפסק רשות היחיד בנתים דבכהאי גוונא לא מצי אצטנועי מניה דלאו אדעתיה לעיין שם. ודשמואל בגגין הסמוכים זה לזה דכל שחברו בא להשתמש ירגיש ויצניע עצמו כיון שאינו צריך להשתמש בו רק לעתים ובין גג לגג דקאמר דומיא דגג הסמוך לחצר חברו קאמר. ה"ר יונה בעליותיו והרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל יש אומרים דהא דאביי בשני גגים בשני צידי רשות הרבים ואין להם גגים סמוכים להם דאפשר דישתמשו בהן במילי דצניעותא משום דלא מרגשי אהדדי. ואי קשיא להאי פירושא הא דתניא אם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו. איכא למימר כגון שיש לו גג אחר סמוך לו דהא בעי לאצנועי מיניה ולא עביד מילי דצניעותא משום הכל אין בו משום היזק ראיה. עד כאן.

ואם תאמר ומאי שנא משני פתחים בשני צדי רשות הרבים דתנן אבל פותח הוא ברשות הרבים פתח כנגד פתח וכו'. לא דמי דאלו התם פתחים לאו גביהי מרשות הרבים אלא להדי רשות הרבים גופה הוא דפתיחי ומאן דחליף ואזיל מרשות הרבים הא קא חזיא ליה בהדיא ומשום הכי קתני במתניתין אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח דאמר ליה סוף סוף הא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים אבל לענין גגין כיון דגביהי מרשות הרבים ומאן דחליף ואזיל הא לא קא חזי ליה בהדיא משום הכי זה עושה מעקה לחצי גגו וכו'. מהא דאביי שמעינן דמאן דבעי למפתח חלונותיו לרשות הרבים ואית בהו היזק ראיה על חצרו של חברו ואף על גב דרשות הרבים קא מפסקי בין חלונותיו לחצר חברו דינא הוא דמעכב עליה ולא מצי היאך למימר ליה לרשות הרבים קא פתחנא דהא הכא רשות הרבים קא מפסיק ואפילו הכי קאמר זה עושה מעקה וכו'.

ואם תאמר אי הכי נימא ליה בעל חלון לבעל חצר אגבה לי לכותלא דידך כי היכי דליסתליק ליה היזקא דידי מינך דהא זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו קאמרינן וכיון שכן אמאי סתמיה להאי חלון כוליה מקמי היזקא דחצר. לא דמי דאלו לענין גגין כי היכי דלהאי אית ליה היזקא מיניה דהיאך הכי נמי אית ליה להך היזקא מיניה דהאי הילכך הא דאמרינן זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' לא לסלוקי היזקא דחברא מיניה הוא דעביד ליה כל חד מינייהו להאי מעקה אלא לסלוקי היזקא דידיה מחבריה הוא דעביד ליה כל חד מינייהו אבל הכא כיון דחלון הוא דמזיק ליה לחצר וחצר לא קא מזיק ליה לחלון ליכא למימר דבעל חצר הוא דעליה לסלוקי נפשיה אלא בעל חלון הוא דמחייב לסלוקי היזקא מיניה דהא קיימא לן דהיזק ראיה שמיה היזק. ואי קשיא לך הא קיימא לן כרבי יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו והכא קמחייבינן ליה לבעל חלון לסלוקי היזקא מיניה דחצר. שאני היזק ראיה דגיריה דידיה הוא וקיימא לן דמודה רבי יוסי בגיריה. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.

זה שלא כנגד זה ומעדיף פשיטא. סיומא דמלתא נקט ליה וכולה מלתא קשיא ליה ופשיטא ליה דהוה ליה למימר עושים מעקה ותו לא ואנא ידענא דזה שלא כנגד זה עושים ומשני דמלישנא יתירא דאשמועינן דלעולם עושה שניהם אף על גב דקדים חד מנייהו ועבד פלגא מהו דתימא מצי אמר ליה שקיל אוזינא ועבדיה לכוליה דהא עדיף לפי דניצולים בכך מהיזק ראיה יותר דאלו בעושה כל אחד מעקה לחצי גגו אף על פי שמעדיף יכול להציץ אלא שאין אנו יכולים לחייב את אחד מהם יותר מחברו ולעשות כל המחיצה בגגו אבל כיון שהתחיל האחד ועבד פלגא הוי אמינא דמחייבים ליה להשלים כל המחיצה וזה יתן לו חצי ההוצאה קמשמע לן וכו'. ה"ר יונה ז"ל בעליות.

והראב"ד ז"ל הקשה על מלתא דאביי דהיאך ניצולים בכך מהיזק ראיה דכשיעמוד זה חוץ ממחיצתו יעקם את ראשו ויראה בחצי גגו של חברו. ותירץ כיון שאין יכול לראות אלא על ידי עקימת הראש ושיעמוד על שפת גגו מתיירא שמא יפול ולא ידחוק עצמו להביט אל גג חברו. עד כאן.

אבל הרב אב ב"ד ז"ל פירש מעדיף עד שלא יראו זה את זה כלל לפי ריחוק הגגין וארכן. וכן הסכים הרמב"ם ז"ל. אבל רש"י ז"ל פירש דבהעדפה מועטת תספיק. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל. עד כאן משטה לא נודעה למי.

לא צריכא דקדים חד מנייהו. תמיה לי ואכתי מאי למימרא פשיטא דאטו משום דקדים ועביד פלגא סלק היזקו כדינו נחייב אותו לעשות את כולו ומתוך הדחק אני אומר דקדים ועביד פלגא באורך החצר מחמת מעקה שלא יפול הנופל והלכך הוה אמינא מצי למימר ליה כיון דעבדת ליה פלגי מעצמך לשמור עצמך ואינך חושש לכובד הגג עביד ליה כוליה קמשמע לן וכל זה איננו שוה. הרשב"א ז"ל.

אנא נמי מיתרע לי אשיתאי הא דלא נקט לא בעינא למעט תשמיש קרקע הגג. אפשר לפי שצריך הוא לעשות מעקה לגגו אלא שאין צריך לעשות מעקה גבוה אלא משום היזק ראיה ולא בעי דתיתרע אשיתיה להכביד עליו עוד ולהגביה המעקה עד ד' אמות. עליות ה"ר יונה ז"ל.

מיתיבי אם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו. ואלו לרב נחמן זקוק למחיצה עשרה וברייתא סתמא קתני דאף לא היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אלא שני טפחים או טפח אין זקוק לו בעל החצר לבעל הגג דברייתא אעליון קאי דקתני רישא שתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון וכו' אבל בעל הגג זקוק לו לבעל החצר כדאמרינן בגג הסמוך לחצר חברו. ואם תאמר כיון שיבנה בעל הגג מחיצה גבוה ארבע אמות הרי נתפס עליו כגנב ושוב אין צריך למחיצת עשרה. ויש לומר הכי קאמר אין זקוק לו לסייעו בארבע אמות שחייב בעל הגג לבנות אבל זקוק הוא לסייעו בדמי מחיצת עשרה ושאר ההוצאה יוציא בעל הגג משלו. עליות ה"ר יונה ז"ל.

אבל ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל פירש דהא דאותביה עליה דרב נחמן מהא דתניא אם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו הכי פריך דהא ברייתא קתני אין זקוק לו כלומר אם אמר אחד מהם לחברו עשה מחיצה אין זקוק לו לפי שאין שם היזק ראיה מראובן לשמעון ולא משמעון על ראובן לא מראובן על שמעון לפי שהגג אין בה דירה כדי שיהא בה היזק ראיה ולא משמעון בעל הגג על ראובן שהרי גגו למטה מחצרו של ראובן ואינו יכול לראות ממנו כלום בחצרו ואי סלקא דעתך בין גג לגג צריך מחיצה עשרה הכא אמאי אין זקוק לו נהי דשמעון אין זקוק לראובן שכיון שגגו למטה מחצרו הוא אין לחוש כאן להיזק ראיה ולא לנתפס עליו כגנב לפי שאין לך מחיצה יתירה מאותה גובה שבין קרקעות של ראובן לגגו של שמעון והדבר ידוע שהעליון יכול להפיל עצמו בתחתון ואומר אמצורי קא ממצרנא ונפלי אבל התחתון אין יכול לעלות אל העליון ואומר אמצורי קא ממצרנא מחלקי לפי שעל העליה אי אפשר להיות אלא בכונה ולפיכך ראובן אמאי אין זקוק לשמעון נהי לארבע אמות אין זקוק לו שהרי הגג אין לו דירה כדי שיהא בכך היזק ראיה עליו אלא למחיצה עשרה אמאי אין זקוק לו והרי יש לחוש שמא יהיה נתפס עליו כגנב כמו שיש לחוש בין גג לגג שהרי אפשר שיפיל עצמו על גגו של שמעון ויאמר אמצורי ממצרנא ופירוש אמצורי פירש רבינו חננאל כדכתיב ויזורר הנער והוא פשוט עצמותיו. אלא לאו שמע מינה כיון דגג אין בו היזק ראיה אפילו במחיצה עשרה אין זקוק לו אלמא לנתפס עליו כגנב לא חיישינן הכי נמי בין גג לגג כיון דליכא היזק ראיה למחיצה עשרה אין זקוק לו ולנתפס עליו כגנב לא חיישינן הכא עד כאן לשונו ופירש כן דמשמע ליה אין זקוק לה שאין אחד מהם זקוק משום היזק ראיה והיינו דאמרינן אבל זקוק הוא למחיצת עשרה. ואינו נכון דהא קתני לה גבי שתי חצרות זו למעלה מזו שיש שם בתחתונה משום היזק ראיה לעליונה כדקתני בהדיא מסייע למטה ובונה אף כאן ודאי זקוק לבעל החצר משום היזק ראיה. עד כאן עליות ה"ר יונה ז"ל.

אתמר שתי חצרות זו למעלה מזו רב הונא אמר תחתון בונה מכנגדו ועולה. פירוש אם היתה החצר גבוה שתי אמות בונים את הכותל בגויל. התחתון נותן שלשה טפחים מלמטה ובונה עד ארבע אמות והעליון נותן שלשה טפחים למעלה ובונה עד ארבע אמות. נמצא לדעת רב הונא העליון מפסיד בגבהותו שהוא בונה שתי אמות התתתונות שלו ברוחב שלשה טפחים ושתי אמות העליונות שלו ברוחב ששה טפחים אלא שיש לומר כי אותם שתי אמות העליונות שלו כיון שאין לתחתון לסמוך עליהם שהרי בתוך שלו הם בנויות ואין לתחתון שיתוף באותו בנין אין מן הדין לכופו לבנות אותם גויל אלא אפילו בהוצא רק שינצל מהיזק ראיה שלא אמרו גויל וגזית וכפיסין אלא מפני סמיכת תקרה שיכלו לסמוך עליהם אבל להנצל מהיזק ראיה אפילו בהוצא נמצא העליון אינו מפסיד כלום ולא עוד אלא שמרויח בחלישות השתי אמות והתחתון אינו מרויח כלום בשפלותו.

והטעם לרב הונא דקסבר כיון שיש בו היזק ראיה לא שנא מארבע אמות ולא שנא מאמה אחת צריך שיסגור בפניו עד כדי שלא יזיק ורב חסדא אמר העליון מסייע למטה ובונה. סבור הייתי טעמיה דרב חסדא שתהא שפלותו מועלת לו במקום מחיצה וכשראיתי כי רב חסדא דבר שוה אמר העליון מסייע למטה ולא חלק להם שיעורים לפי גבהותם ולפי שפלותם שהוא מסייע מחצה למחצה בבנין אז נראה לי כו' אין הטעם אלא מפני שהעליון צריך לעשות יסוד לבנינו ואם אין יסוד אין בנין וכיון שהוא שותף בכותל ויכול לסמוך עליו תקרה דין הוא שיהא שותף בכל הבנין וכן בדין שתהיה שפלותו מועלת לו זה הוא כשהתחתון צריך לבנות אבל אם היתה גבוה ארבע אמות שאין התחתון צריך בנין העליון בונה ארבע אמות בתוך שלו אפילו בהוצא כמו שפירשנו. זה הדרך ישר מאד בעיני וקרוב אלי הנוטה מזה אחשוב אותו מן הטועים. הראב"ד ז"ל. ועיין בחדושי הרמב"ן כי הוא ז"ל האריך בזה.

דף ז עמוד אעריכה

אבל מטו כשורי למטה מעשרה רשותא דתתאי הוא. כלומר וסתרי ובנו ליה תרווייהו וכדקאמר ליה תתאה לעילאה תא נבניה. מיהו תתאה בני כולה כותל עד תקרת עילאי ואיהו נמי בני תקרה מדינא דתניא בפרק הבית והעליה דתנן הבית והעליה של שנים נפחתה העליה ואין בעל הבית רוצה לתקן הרי בעל העליה יורד למטה וכו' רבי יוסי אומר וכו'. וקיימא לן כרבנן דמעזיבה חזוקי תקרה התחתון בעי חזוקי. הרשב"א ז"ל.

אבל אתנו אהדדי סתרי וכו'. כלומר דאתנו סתם והיינו דקאמר וכי אתנו אהדדי עד כמה. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה סכרנא לך ועבידנא לך כוי מלעיל. נראה לי דהוה אמר ליה הכי לפי שלא היה בית דירה כדאסיקנא לקמן. לא צריכא דאף על גב דמשתמש בה בתיבנא וציבי ולכך היה סבור שלא יקפיד על הגבהת החלונות כיון שלא הלה דר שם ואף על פי כן נראה שהיה יכול הלה להשיבו דלמא ממליכנא עליה לדירה וניחא ליה תשמישתייהו דחלונות במקומה אבל כיון דלא אהדר ליה הכי ומהדר ליה קא מרעית לאשיתאי הוחזק להעמיד טענותיו דלא להוי כטענת סדום וכי אמר ליה לא מצינא למטרח הוצרך רב הונא לומר דינא קאמר גם לפי דבריו שלא רצה לטעון שיש לו הקפדה בהגבהת החלונות אפילו הכי דינא קאמר ליה דלא מצי למטרח בה אף על גב דלא משתמש ביה אלא בציבי ותיבנא ונפקא מינה לעובדא דלעיל דאיתבר תתאי דמצי עילאי למימר לא מצינא דאטרח אף על גב דקמשתמש באותה עליה בציבי ותיבנא. עליות ה"ר יונה.

הנהו בי תרי אחי דפליגי חד מטייה אספלידא וכו'. אמר רב חמא דינא קאמר ליה. וכגון שלא החזיק בחלונות אלו שלש שנים אחר חלוקה ואפילו החזיק כל זמן שאינו טוען שמחל לו פתיחת החלונות בפירוש או שמכר לו אלא שטען טענת סבלנות חזקה שאין עמה טענה היא והא דתנן החלונות מכנגדן ארבע אמות כגון שידענו שפתחן אז חברו ברשות או שהחזיק בהם שלש שנים וטוען שברשות פתחן ורבינא שבא לחלוק על רב אמאי דקאמר מאי שנא דתני האחים שחלקו אחד נטל שדה לבן וכו' סבירא ליה אף על פי שלא החזיק בחלונות האספלידא אבל החזיק בחלונות שלא יקלקל אחיו עליו ורב חמא סבר אדרבה על דעת כן קבל התרביצא שלא יהיה לאחיו שעבוד עליו להרחיק מחלונותיו. כן נראה לי. עליות ה"ר יונה ז"ל.

אמר ליה נהי דעלו להדדי דמי ליבני כשורי והודרי. פירוש דמי הבנין אבל באוירא לא עלו אהדדי ואם לא יוכל לבנות בכל חלקו נמצא אוירו של זה מועטת משל חברו שזה כל חלקו בנוי וזה אינו בנוי. הראב"ד ז"ל.

נהי דעלו להדדי וכו'. פירוש שאמרו כן בפירוש ששמו כמה בנוי שוה יותר מן הפנוי מפני דמיהם של אשיתא והודרי אבל עלו סתם הכל בכלל וכדאמרינן יש לו לבעל הכרם ארבע אמות בשדה הלבן שעל מנת כן חלקו וההיא ודאי כשעלו סתם דמסתמא אמרינן שלא בשביל הגפנים בלבד עלו אלא אף בשביל כל תשמישו של כרם דאי במפרש פשיטא אלא בסתם ושמע מינה דהכל בכלל. הרשב"א והר"ן ז"ל.

הא דקאמרינן שמא בעלמא אמרי ליה ומייתי ראיה מדתניא פרדס אני מוכר לך אף על פי שאין בו רמונים הגיעו. תמיהא לי מי דמי הכא הוי למוכר פרדס רמונים וחוזר ועוקר את הרמונים שהרי זה סותם אורו בפניו. וניחא לו הכא אינו מסלק האספלידא אלא שמונע ממנו אורו הבא לתרביצא ועיקר. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל שמא בעלמא פליג ליה שאף על פי שהוא חשוך אספלידא שמיה.

דף ז עמוד בעריכה

ולא דרך זה על זה. פירש רש"י ז"ל כגון שהאחד נטל שדה לצפון וכו'. ומסתברא לי אפילו כגון שדה בין ארבע שדות או שני בתים זו לפנים מזו שאין יכול ללכת בדרך אחרת דלא אמרינן על מנת כן חלקו שיהא לו בה דרך ולא שיפרח באויר אלא יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר אם לא התנו כן בפירוש וכן מפורשת סוגיא דלקמן בפרק המוכר את הבית. וכן הא דקאמר ולא חלונות פירש רש"י ז"ל שאין יכולים לערער על סתימת האורה ואין צריך להרחיק ארבע אמות מכנגדן שלא יאפיל. וזו קשה לדברי מי שפירש לעיל גבי איספלידא שאינו מאפיל לגמרי והכא נמי צריך הוא לפרש כן וכן פירש בפירוש כאן ואינו במשמע. עד כאן משטה לא נודעה למי.

עלה בידינו. המחזיק בכותל חברו בנועצים שלו וטוען שחברו מכר או נתן לו במתנה חורים הללו לנועצים נאמן ואף על פי שלא החזיק אלא להורדי אין חברו יכול לטעון לא מכרתי אלא להורדי לפי שחזקתו שהחזיק בחורים הללו ראיה היא על מקומות אלו שלקחם מחברו מקח גמור הלכך יכול לנעוץ שם כשורי כל זמן שירצה אף על פי שמכביד על הכותל יותר מהורדי ואין אומרים שאין חזקה זו ראיה שלקח חורים הללו אלא לתשמיש זה שנשתמש בהם בלבד לפי שהחזקות הם על מקח גמור כיון שלא מיחה ואין אדם נזהר לשמור שטרו יותר משלש שנים. וכן אם החזיק לנטפי החזיק לשופכי ויכול לעשות צריף רחב כצריף של ערבה ובלבד שלא יאריך הצנור שלא לצורך. ואם הוא ארוך אף על פי שהחזיק בכך שלש שנים בעל החצר מקצרו וכמו שאמר בפרק חזקת שאם היה ארוך מקצרו. ואם בא להגביה את הצנור בעל החצר מעכב עליו שאין החזקה ראיה אלא על שפיכת המים מגובה זה.

והמחזיק בכותל בניעוצים כגון שנעץ קורות וסכך עליהם להיות לו לצל לא אחזיק אלא באותן החורים שנעץ בהם ואינו יכול לנעץ במקומות אחרים בכותל ולא להרחיב החורים שלא החזיק אלא במקומות שנעץ בהם. ואם נפל הכותל חולק באבנים שאם אי אתה אומר כן לא מצינו חזקה שתועיל בכותל שאין דרך למלאות כל הכותל קורות מראש ועד סוף ואף על פי שחולק באבנים אינו חולק במקום הכותל אם יש עדים שהיה של חברו מתחלה לפי שאין חזקת הכותל חזקה לקרקע ואפילו יש עדים שנתן בעל הכותל רשות לחברו לנעוץ שם הורדי אינו רשאי לנעוץ שם כשורי אף על פי שאינו צריך להרחיב החורים בנעיצת כשורי. לפי שאינו רשאי להכביד יותר ממה שנתן לו רשות. ושנים שלקחו או ירשו מאבותיהם זה בית וזה עליה והיתה תקרת העליה מקורות שקמים ונפלה העליה אינו יכול לסכך בארזים שלא זכה בעל העליה בשעבודו על הבית אלא בהכבדת שקמים אבל לא בהכבדת ארזים וכל אחד מהם זכה בענין שלקח וירש וכן אמרו בפרק הבית והעליה.

אבל אם לקחו קרקע זה לבנות בית וזה לבנות עליה הרי בעל העליה יכול לסכך בין בשקמים בין בארזים ואם סיכך בשקמים ולאחר זמן נפלה העליה יכול הוא לסכך בארזים שהרי זכה מתחלה לסכך בארזים ובשביל שסיכך בשקמים לא איבד זכותו וחזקת ניעוצים וחלונות ושופכים כולן חזקתן שלש שנים ובטענה כגון שטוען שמכר לו או שנתן לו במתנה אבל אם יטעון כיון שסבל חברו שלש שנים מחל אין בטענתו ממש.

ויש אומרים חזקת הורדי וכשורי שלשים יום ואם חברם בטיט לאלתר ובחזקה שיש עמה טענה ואף על פי שחזקת חלונות ומרזב שלש שנים כמו שהכרחנו יש לחלק ביניהם לחזקת ניעוצים לפי שבני אדם כותבים שטר מכירה על מכירת שופכים וחלונות לפי שיש בה חסרון קרקע אבל נעוצים אין בו חסרון קרקע ואין בני אדם מקפידים לכתוב שטר עליהם. וכותל השותפים שבא אחד מהם להגביהה ולבנות על גבה חברו מעכב עליו דכיון שלא התנה מתחלה להגביהו יותר מן השיעור הזה אין אחד מהם יכול להכביד על הכותל המשותף לחברו לפי שאין הכותל הגבוה מתקיים כל כך כמו הנמוך. ואם נהגו השותפים להגביה למעלה כל מה שירצה אחד מהם ואין מקפידים ומעכבים זה על זה הכל כמנהג המדינה וכן שנינו בתוספתא מקום שנהגו לבנות שתים ושלשה דיוטאות בונים הכל כמנהג המדינה.

ויש מן הגאונים ז"ל שהיו אומרים דיכול השותף להגביה ולבנות בכותל ומשלם לחברו כפי מה שנפחת חלקו בכותל מפני כובד שהכביד עליו כאותה שאמרו בפרק הבית והעליה כמה מפסדת עליה בבית תילתא אי אית ביה תילתא. והמשכיר בית לחברו בבירה גדולה משתמש בזיזים ובחלונות ובחורים שבכותלים בגובה ארבע אמות בכותל ואם נהגו בעלי בתים להשתמש בעובי הכותל גם השוכרים משתמשים ובתרבץ דאפדני וברחבה שאחורי הבתים ולענין היזק ראיה יש היזק ראיה בגנים הראוים להשתמש בהם כל זמן שאינם סמוכים זה לזה שיש ביניהם דרך רשות הרבים או אפילו דרך רשות היחיד אבל כשהם סמוכים אין בהם משום היזק ראיה לפי שאין תשמישו תדיר וכשעולה להשתמש ורואה את חברו בגג מונע מלהשתמש שם בדברי צניעות וגגין הסמוכים אף על פי שהאחד גבוה מחברו אין בו משום היזק ראיה כי מתוך שהוא סמוך לו רואה את חברו ואף על פי שגבוה ממנו נוהג בהצנע מפניו כמו שאמרו היתה חצרו למעלה מגגו אין זקוק לו וכמו שהקלו בגגין הסמוכין לפי שאין תשמיש הגגין תדיר כתשמיש חצר כן הקלו בהם לענין עשיית המחיצה שזה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה וכו' זה שלא כנגד זה ומעדיף ואף על פי שיכול לעמוד בראש גגו במקום הפרוץ ולראות בגג חברו אף על פי שהעדיף במחיצה יותר מחצי הגג לא החמירו לסתום עד שלא יוכל שום אחד מהם להציץ לפי שתשמיש גגין אינו תדיר ולא החמירו בדבר יותר שאין היזק ראיה קרוב אחר שעשה כל אחד מעקה לחצי גגו ומעדיף אבל בבית וחצר כל זמן שיוכל להציץ יש שם משום היזק ראיה אף על פי שאין החלון מכוון כלל כנגד חלון חברו וכל זמן שיוכל לראות בבית חברו משם יש היזק ראיה כמו שאמרו החלונות מלמעלה ומלמטה ארבע אמות. ותדע שכן הוא שם כי הקשו בפרק לא יחפור על ששנינו החלונות מלמעלה ארבע אמות והלא מציץ הוא והעמידו במרדד את כתלו הנה למדנו כי אף על פי שאין הדבר נוח לו לראות דרך חלון חברו מראש הכותל שהוא למעלה מארבע אמות לחלון יש שם משום היזק ראיה כיון שיכול להוציא ראשו מכאן.

ופעמים יש היזק ראיה למעלה מארבע אמות כגון שחצרו רחב הרבה וחצר חברו למעלה ממנו שיכול להסתכל מרחוק אף על פי שגבוה ארבע אמות. ובמקום השוה כשמפסיק כותל גבוה ארבע אמות בינו ובין חברו אף על פי לחצרו רחב הרבה אינו יכול לראות לרשות חברו. ואין שיעור להיזק ראיה אף על פי שרחוק זה מחלון הרבה אלא עד שיציל עיניו. ושני גגין בשני צדי רשות הרבים אף על פי שיכולים בבי רשות הרבים להסתכל ולראות את העומדים בגג זה עושה כל אחד מעקה לחצי גגו ומעדיף ואין אחד מהם יכול לומר מה לך על היזק ראיה שלי כיון שצריך אתה להשתמש בצניעות מפני כל עוברי דרך וכו' אבל אם הגג שפל ובני רשות הרבים רואים אותו כמו העומד בגג אין שם משום היזק ראיה כמו ששנינו אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח.

ובגגין הסמוכים אף על פי שאין שם היזק ראיה עושה מסיפס גבוה עשרה טפחים. וגג הסמוך לחצר חברו בעל הגג זקוק לבעל החצר ארבע אמות משום היזק ראיה ובעל החצר אין זקוק לבעל הגג שאין בגג הסמוך לרשות חברו משום היזק ראיה אבל בעל החצר זקוק לסייע עמי בבנין ארבע אמות כדי חצי דמי מחיצה עשרה של הוצא ודפנא לפי שבחיוב מחיצה עשרה שניהם שוין כדי שיהא העובר לרשות חברו נתפס כגנב.

ושתי חצרות זו למעלה מזו מקציעין מעפר החצר העליונה עד שמגיע ליסוד ובונים שניהם העליון מסייע מלמטה עם התחתון ובונה שאם אין יסוד אין בנין וכשיסתלק היזק ראיתו של תחתון בונה העליון כדי שיסלק היזק ראיתו ושנים שדרים אחד בבית ואחד בעליה ונתכסה התחתונה בתוך הקרקע עד שאין התחתון יכול לדור למטה ורצה התחתון לבנות הבית והעליה אף על פי שרוצה לשכור בית שידור בו בעל העליה עד שיבנה הבית והעליה אין העליון חייב לטרוח לטלטל כליו אלא יחפור התחתון בתוך ביתו וידור שם אבל אם תשפל התקרה עד שירדה קרוב לקרקע הבית בתוך עשרה כיון שלא נשתייר שם שיעור דירה לתחתון סותרים ובונים שאין לו לעליון שעבוד בתוך עשרה לקרקע של תחתון וזה בונה את הבית בתחלתו וזה בונה העליה כי הבית משועבד הוא לעליה.

ואם התנה מתחלה שאם תשפיל החומה תחתיה יבנו את הבית והעליה כל זמן שתשפל החומה עד שלא יהא הבית ראוי לדירה הגונה אצל בני אדם בונים שניהם את הבית ואת העליה.

והאחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא סולמות אפילו להשתמש בו דרך עראי להטיח גגות ולא דין חלונות שיכול חברו לבנות כנגדן אפילו שמאפיל על אחיו ואף על פי שנפתחו ברשות דהאב פתחן אמרינן על דעת כן חלקו שלא יהא לאחד מהם שעבוד על חברו. והאחין שחלקו זה נטל אספלידא וזה נטל תרביצא ועלו אותם בדמים ששמו שיווי בכמה יתירה דמי האספלידא על התרביצא שהיא חורבה ונתנו כשיעור העילוי לבעל התרביצא בקרקע או במעות יכול בעל התרביצא לבנות כנגד פתח האספלידא אף על פי שמאפיל עליו אבל אם עלו בסתם דמי האספלידא על התרביצא ולא פירשו שהעלוי מחמת הבנין יש בכלל העלוי שבעל התרביצא יניח אויר כנגד פתח האספלידא ארבע אמות שלא יבנה כנגדו וזו היא ששנו בברייתא האחין שחלקו האחד נטל כרם ואחד נטל שדה לבן וכו' וכגון שעלו בסתם כמה יתרים דמי הכרם על שדה הלבן. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.

אימור ציורי צייריה. כלומר זה השובר מזוייף הוא ומשמע שאביהם בחייו הוציא את השטר חוב על הלוה והיה תובעו בכל יום שיפרענו לו והלוה לא הוציא זה השובר באותו עת וכשמוציאו עתה לאחר מיתתו שמע מינה ציוריה צייריה דאי לא תבעו המלוה ללוה בחייו אמאי אמרינן אימור ציורי צייריה הא ודאי מי שיש בידו שובר אינו מוציאו אלא בעת שמוציאין עליו שטר חוב. ותו קיימא לן נמי אין נזקקין לנכסי יתומים לבד מנמצאת שדה שאינו שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקים ונזקקים והכא היכי מחזיקים סהדי בשקרא. ואית דבעי מימר דכי אמרינן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקים הני מילי בעדות על פה שמעידים העדים בפנינו דהא לא נחשדו ישראל על כך אבל בשובר דחתימי עליו סהדי איכא למימר דלא אסהידו סהדי אלא איהו צייר. אלא דאיכא לעיוני הא דאמרינן גבי נזקקין אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן בעדות על פה היכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין דהא יתומים קטנים כשלא בפני בעל דין. ואיכא מאן דאמר דמיירי שהעידו בחיי אביהם ולא הספיקו לגמור את הדין ולהוציא השדה מיד אביהם. כן כתב ה"ר יהונתן.

ובשיטה לא נודעה למי כתוב וזה לשונו ולי נראה דודאי זה השובר מקוים לפנינו אחר מיתת האב מדקאמר לא מיקרע קרעיה לשטרא מיהו אחר מיתת האב הוא שהוציאו לקיים בדמויי או בטביעות עינא אבל אם העדים עצמם לפנינו ומעידים על חתימתם בכי הא ודאי אחזוקי סהרי בשקרי לא מחזקינן. עד כאן לשונו.

לא קשיא הא מגואי הא מבראי. מאבראי גריעותא שאין העני המחזר על הפתחים יכול להגיע עד פתח הבית ולא ישמע קולו אבל מגואי מעליותא היא ואי איתא אפילו מאבראי פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה דלת ואפילו בדאית ליה דלת פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה פתחא ואפילו אית ליה פתחא פעמים שאף הוא למעליותא וכדאית ליה פתחא מאבראי שיכול העני לפותחו בלא רשות. הרשב"א ז"ל

וראב"ד ז"ל פירש נראה לי כי מגואי לאו דרך חסידות הוא כי העני נמנע מליכנס בו מפני שנראה עליו כבית מפני שהוא לפנים מן השער הגדול אבל כשהוא מאבראי יודע שהוא בית שער ודרך לחצר ואינו נמנע מליכנס בו ובעל הבית רואהו ומקבלו ומאבראי נמי דוקא כשאין לו דלת או שיש לו דלת ואין לו פותתת או שיש לו פותחת והפותחת מבחוץ שיכול לפתוח כל מי שירצה אז אין העני נמנע מלכנס בה. עד כאן.

לפי שבת ממון. שבח ממון שאמרו שבח ממון המטלטל קאמר שאין אלו באים אלא לשלול שלל ואינם נוטלים קרקעות ומכל מקום הכל לפי מה שהוא ענין שאם באו גייסות שבשעת המלחמה ללכוד את העיר להרסה או לשרפה גובין לפי הכל. הרשב"א ז"ל. ועיין במגיד משנה פרק ו' מהלכות שכנים.

לפי קירוב בתים הם גובים או דילמא וכו'. ופשט ליה לפי קירוב בתים הם גובים ונראה לי אף לפי קירוב בתים קאמר שאם יש לפנימיים שבח ממון יותר מן החיצוניים שיתנו בשוה ויעלה הקירוב כבגד שבח הממון. הראב"ד.

דף ח עמוד אעריכה

ואי קא נפקי באכלוזא רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו כתבו בתוספות דמשמע לכאורה דכיון שפטורים אפילו אחרים במקומם אין שוכרים. הר"ן ז"ל.

הכל לגלי גפי. גלי מנעול השערים. גפי יש מפרשים מלשון יגיפם בשערים ולזה הפירוש יותר היה כח לומר לגפי גלי כלומר לנעילת השערים. ויש מפרשים מלשון על גפי מרומי קרת והוא תקרה שעושים על השערים של עיר לחיזוק ולשמירה ועושים שם בנין קטן לשומרי השערים ובידיהם מפתחות השערים על כן נקראו המנעולים על שם גפי ונסמכים עליהם כאלו אמרו למנעולי התקרות. הראב"ד ז"ל.

מצאתי בשם הרמב"ן ז"ל החכמים הלומדים עם התלמידים בשכר אין מן הדין לפוטרם מן המס כיון דבשכר הם לומדים. עד כאן משטה לא נודעה למי.

לא גרסינן כל הפסוק הזה בלשון ארמי נאמר כי אם תיבה אחת בלשון ארמי אלא לא גרסינן הפסוק הזה. עד כאן מגליון תוספות

אי מדויל מדויל וכו'. ומסתברא לי דאפילו רבנן יהבי בהא ואפילו לא מדויל לא מהדרינן להו אלא יתמי איצטריכא ליה דאי לא מדויל מהדרינן משום דלאו בני מחילה נינהו עד כאן משיטה לא נודעה למי.

ולא בשנים דקתני מפני שגיבויו וחילוקו שוין. פירש רש"י ז"ל שהתמחוי צורך שעה הוא ומיד שנגבה מתחלק כדקתני שנגבה בכל יום לפיכך אין גובין בשנים לפי שלא יצטרכו לטרוח ולבקש השלישי לחלק. והריא"ף ז"ל פירש לפי שהקופה דבר קצוב הוא על כל אחד ואחד ואין מוסיפין ולא גורעים אבל תמחוי אינו דבר קצוב אלא לפי צורך שעה הוא נגבה לעניי עולם וכו'. ואנא מסתברא לי כרש"י ז"ל מדמייתי תלמודא כי הא דרבא אכפייה וכו' לגבי גבאי צדקה אלמא דבההוא אורחא הוו גבין גבאי צדקה ודרבא ודאי מסתברא דלאו דבר קצוב הוא. ומאי דבעא תלמודא ברישא מאי שררותא משום דקסלקא דעתין שאין כופים אלא בדברים וכל אחד נותן ברצונו וכי מעיינת בה שפיר האי סברא תריצא הוא דלא דמי חילוק לגיבוי דחילוק אם אינו מתחלק כראוי נמצא גוזל מזה ונותן לזה אבל גיבוי אף על פי שאינו גובה כראוי אינו גוזלו דמצות צדקה קעביד. עד כאן מהשטה הנזכר.

כשהם גובים. כלומר לחומה ודלתים ובריח לפי שבח ממון הם גובים ואף על פי שהוא עומד רחוק מן החומה ואינו יכול להשתמש בחומה כיון שיש לו ממון רב נותן יותר או דילמא לפי קרוב בתים הם גובים כלומר בתים שיהנו בעשיית החומה שיסגרו בתיהם ויכולים להשתמש בעובי החומה עליהם מוטל יותר ליתן בגיבוי החומה אף על פי שיש מהם עשירים בעיר. רבינו יהונתן ז"ל.

דף ח עמוד בעריכה

ולשנותן לכל מה שירצו. כתב הרא"ה וזה לשונו דדוקא לצרכי עניים כגון כסות ומדור וכיוצא בו אבל לדברים אחרים שאין מצרכי עניים לא דכל דנגבו לצורך עניים לעניים הוא ואפילו הותירו כדתנן במסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו והילכך המשנה אותם לדברים אחרים הרי גוזל העניים. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדאמר אביי לקמן מריש הוה עבד מרי תרי כיסי חד לעניי דעלמא וחד לעניי מתא כיון דשמעה להא דרב תחליפא בר אבדימי דהוה עבד חד ומתנה איהו נמי עבד חד ומתני דאלמא תנאה בעי ואמאי והא רביה ריש מתא הוה ואפילו הכי אי לא אתני לא הוה מצי לשנויי אלא לאו שמע מינה דאין להם רשות כלל לשנותן רק לצרכי עניים.

והא דקתני רשאים לשנותו לכל מה שירצו (עניים) לאו דוקא אלא לכל מה שירצו מצרכי עניים ואף על פי שהיתה אותה צדקה צדקת בני אותה העיר כל שכן אם פסקו אותה בני עיר אחרת או שפסק אותה יחיד שאם פסקה אותה אחרים או יחיד אין להם רשות לשנותה לכל מה שפסקו הם. ודאמרינן בריש פרק קמא דערכין ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת שאם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות הני מילי צרכי בית הכנסת שאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואפילו למשתי ביה שכרא.

והא דקאמר מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי הוה קא יתיב ופירש הוא ז"ל שלא נלקחו אותם ציפי מקופת צדקה אלא לצרכי בית הכנסת ועכשיו העמידום בבית המדרש ומעיקרא סבר דאין לשנות מדבר לדבר כלל ואפילו צרכי בית הכנסת והשתא סבר דמשנין ממה שלקחו הצבור לצרכיהם לצורך לישב עליהם בבית הכנסת לצורך אחת לישיבת בית המדרש. ויש גורסים בההיא בהדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא בבי מדרשא וכן הוא בהלכות הריא"ף ז"ל.

והרמב"ן ז"ל הקשה עליו מאותה ראיה עצמה שהביא הוא ז"ל דתרי כיסי דההיא אפילו לדבריו אפילו לא התנה הרי לא הוי שינויו אלא מעניים לעניים והרי הוא כקופה ותמחוי שזה לעניי העיר וזה לעניי עולם ואפילו הכי משנים מאלו לאלו ואפילו בלא תנאי. ואני אומר כי אפשר לרב ז"ל לתרץ דדוקא בני העיר אבל הגבאים מדעת עצמם כלל לא אלא אם כן התנו. ואם תאמר אם כן איזו ראיה יש לומר ממנה לבני העיר דדילמא בני העיר שאני דכחם יפה ויכולים לשנות לכל מה שירצו על כרחן טעמא מאי משום דסתמן לדעתן הם מקדישים ונותנים כשירצו הם ישנו אם כן אף הגבאים כן משנין מן העניים. מיהא דאף אם אנו נאמר דסתם מי שנותן ליד הגבאים לדעת הגבאים הם נותנים לפרנס את העניים לדעתם בין בני העיר בין עניי עולם ומכל מקום מדלא משנין הגבאים מדעת עצמם מעניי מתא לעניי עולם שמע מינה דלא אמרינן לדעתן נתנו לשנותן מאלו לאלו ואף אנו נאמר דלשנות לגמרי מצרכי העיר לדברים אחרים שאינם מצרכי עניים כלל לא.

ומיהא לדידי קשיא לי האיך אפשר לפרש בהנהו ציפי דלתשמיש בית הכנסת לקחום וכי אפשר לומר דרבה לא ידע דאפילו בית הכנסת עצמה יכולים למכור ולשנות לכל מה שירצו ומתניתין היא בפרק בני העיר שמוכרים בית הכנסת סתם בלא תנאי כדעת חכמים ומוכרים תיבה לקנות מטפחות ומטפחות לקנות ספרים ומורי הרב ז"ל הקשה עליו גם כן דאי בציפי דבי כנישתא שנלקחו לצורך בית הכנסת קאמר וקא מייתי אביי ראיה להתירן מברייתא דעושים קופה תמחוי אם כן כי היכי דלברייתא לא משנינן אלא לדבר מצוה אף ציפי דבי כנישתא נמי לא משנינן אלא לדבר מצוה דוקא והא ליתא דתשמישי בית הכנסת אפילו לדבר הרשות משנין ואפילו התנדבו אותם היחידים כל שנשתקע שם בעליהם מהם וכדאיתא בפרק קמא דערכין ומה שהביא ראיה הרב ז"ל ממתניתין דשקלים תירץ מורי הרב ז"ל דההיא דוקא מדעת הגבאים ושלא הסכימו עליו בני העיר לשנותם אבל הסכימו לכך בני העיר או הפרנסים הממונים על הצבור משנים ואין ממחים בידם וכדגרסינן עלה דההיא בירושלמי דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסים הרשב"א ז"ל.

והר"ר יונה דחה לאותה ראיה דשקלים דהתם בשלא הוצרכו לשנות קאמר אבל אם ראו צורך שעה לשנות שאין להם ממקום אחר ודאי משנים וכמו ששנו בירושלמי עלה דההיא מתניתין דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסין כלומר שאם נראה לפרנסין צורך שעה יכולים לשנות שלא ליתן מותר עניים לעניים. וכן נראה לי דודאי אינה ראיה שאף לדבריו יכולים לשנות מעני לעני כדקתני הכא ורשאין לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה והיינו שינוי מעני לעני שהרי אמרו תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר והתם קתני מותר עני לאותו עני שאין רשאים לשנותו לעני אחר אלא לאו שמע מינה דלא אתמר התם אלא לכתחלה כשאין שם צורך שעה כדברי ה"ר יונה ז"ל. עד כאן משטה לא נודעה למי.

ולדידי לא קשיא לי קצת דהא תנינן בההיא מותר המת ליורשיו אף על פי שגבו אותם לצורך תכריכי המת וקבורתו נותנים המותר ליורשיו ואפילו הם עשירים אלמא כבר זכה בהם לצרכו של מת ושלו הוא להורישו לבניו ואם כן האיך ישנו אותם לדברים אחרים ואפילו הפרנסים והרי הם גוזלים את החיים ואת המתים. ואפשר דכל מה שהגבאים גובים על דעת הפרנסים הם גובים ומי שנותן על דעתם הוא נותן והרי זה כאלו התנו בשעה שהם גובים וכענין שאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא ביה. ורש"י ז"ל פירש כך דאותם ציפי ממעות קופה לקחום ושמע מינה דלכל דבר יכולים לשנות ואף על פי שאין בו צורך.

והרמב"ם ז"ל פירש דלשנותה לאו לשנותה לגמרי קאמר אלא ללותם לצרכיהם ואחר מכאן ישלמו דלפשיעה לא חיישינן שאין פשיעת הרבים מצויה כפשיעת היחיד שהיחיד שאמר סלע זו לצדקה משבא ליד גבאי אינו רשאי לשנותו כדאיתא בפרק קמא דערכין ואמרינן התם האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה ופירוש לשנותה ללוותה כדמוכחא ההיא שמעתתא דערכין. וקשה קצת דהא אף בצבור חוששים לפשיעה כדאמרינן לעיל לא ליסתיר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי וקא מפרש התם דחיישינן לפשיעותא ואם תאמר דקיימא לן כמאן דאמר התם טעמא משום צלויי אבל משום פשיעותא לא חיישינן לא היא דהא משמע התם דהלכתא כמאן דאמר דחיישינן לפשיעותא מדבעא מיניה רב הונא מרב אשי גבי זוזי ומנחו מאי אמר ליה חיישינן דילמא מתרמי מילתא דמצוה ויהבי להו שריגי ליבני והדרי הודרי נסורי כשורי מאי דילמא מתרמי פדיון שבוים וכל הני ודאי משום חשש פשיעה נינהו דאי משום צלויי כי נמי איכא ליבני וכשורי מאי הוי הא ליכא דוכתא לצלויי.

וניחא לי דבית הכנסת שאני דמצוה רבתי הוא ורבים צריכים לה תדיר ולפיכך חיישינן בה ואפילו לפשיעה דרבים ועוד דליכא תובעים אבל מעות דצדקה לא חיישינן בהו כולי האי ועוד דאית להו תובעים שהעניים דוחקים ותובעים. ומיהו יש לומר דנדבת היחיד אין בני העיר רשאין לשנותה שלא על דעתן התנדב אלא לעניים והיינו דאמרינן בהאי דהאומר סלע זו לצדקה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה ומשמע לא הוא ולא אחר וההיא דנר ומנורה דאמרינן התם דאם נשתקע שם בעליה ממנה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות תשמישי בית הכנסת שאני ואפילו בזו כתב מורי הרב ז"ל דוקא כשאין צרכי בית הכנסת לה כגון דאיכא נרות אחרים לתשמישי בית הכנסת. הרשב"א ז"ל.

ומסתברא דכי אמרינן ולשנותן לכל מה שירצו לאו בנדבת בני העיר דוקא קאמרינן אלא אפילו יחיד הפוסק צדקה ומסרה לפרנסי צבור מסתמא על דעתם התנדב ורשאים לשנותה. וראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמסכת מגילה הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסים רשאין לשנותה לדבר אחר משזכו הפרנסים אינו ראוי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתם אלמא דמדעת הפרנסים מיהא אפילו יחיד רשאי לשנותה דהא הפוסק צדקה דיחיד משמע והוא הדין לפרנסים עצמן שמשנים אותם שהרי הכל תלוי בדעתם.

והכי נמי מוכח בפרק קמא דערכין דבני העיר רשאין לשנות אפילו נדבת היחיד דאמרינן ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות וליכא למימר דצרכי בית הכנסת שאני לפי שאף בית הכנסת עצמו מוכרים אפילו למשתי ביה שכרא דכי אמרינן הכי הני מילי בבית הכנסת דידהו אבל יחיד שהתנדב מנורה או נר אי אמרינן שלא על דעתם היה מתנדב מה להם לשנותה אלא ודאי טעמא דמילתא כדאמרינן שכל המתנדב ומוסר לפרנסי צבור על דעתם הוא מתנדב. הר"ן ז"ל.

וכן נדבת צבור שעשו לחלק מיד על הצרה שלא תבא ובתעניות אין מותר לשנותה אלא מחלקים אותם מיד שעל דעת כן התנדבו. הא דאמרינן מריש הוה עבד מרי תרי כיסי אפשר לפרש לפי מה שאמרנו דיכולים הצבור לשנות לגמרי לכל מה שירצו התם דוקא צבור או הפרנסים אבל הגבאים שלא מדעת בני העיר או הפרנסים לא ולפיכך בעי לאתנויי. ואי נמי מחמת נדבת היחידים וכמו שאמרנו אבל לפי מה שפירש לשנותן ללות ולשלם קאמר הכא דלשנות לגמרי מעניים לעניים אי אפשר בלא תנאי. הא דאמרינן היכא דאיכא אדם חשוב לא כל כמינייהו דאתנו פירש הרא"ם ז"ל אדם חשוב ממונה על הצבור.

וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמילתא משום דאיכא פסידא ללקוחות דמייקרי תרעא. עוד כתב דמשמע דהיכא דליכא אדם חשוב וגם כן במילתא דליכא פסידא דהוי תנאיהו תנאה דוקא כדאתנו כל טבחי מתא אי נמי כל בני אותה אומנות שבעיר דהוו להו באומנותן דבני העיר לגמרי הוא הא תרי ותלת דמתני במאי קנו ושותפים שאמרו כל מקח שבא לידינו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאלו במתניתין באומנותן לאמצע. יש לומר נעשו שכורין זה לזה כדאמרינן בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה אין יכולים לחזור בהם. אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה ואם תאמר נעשה כמגביה מציאה לחברו במה קנה שלא יחזור בו ויקח לעצמו ומה ששנינו בתוספתא רשאים הצמרים והצבעים לומר כל מקח שיבא בעיר נהיה כלנו שותפים בו ורשאין הנחתומים לעשות רגיעה ביניהם כל זה בתנאי כל האומנים הוא.

וכן כתוב גם משם הרב אלברצלוני וזה לשונו דדוקא בתנאים כל האומנים היא. ופירוש רגיעה חלוקת הרגעים לומר עשה אתה ברגע פלוני ואני אעשה ברגע שניה. ואני אומר דדין פועל ודין השותפים אחד הוא בכל דבר שיש בו מעשה כגון שנשתתפו בין מה שיקנו או מה שירויחו או במציאותיהן דהיינו ודאי מגביה מציאה לחברו נעשו שלוחים זה לזה או שכורין דבשכר שזה מקבל עליו לקנות ולהגביה בשבילו והילוכן ודיבורן היינו שכרן והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון וכיוצא בזה והילכך כל שלא חזרו בהם ממש כל שקנה זכה בו חברו בחלקו עד שיחזור בו בפירוש ואפילו אמר אני זכיתי בה תחלה שחזרתי בי אינו נאמן שאם כן אף הפועל שנשכר ללקט מציאות יאמר כן ונאמין אותו אלא שהפועל אף על פי שיכול לחזור בו ואפילו בחצי היום סתמא דמילתא כל שלא חזר בו בפירוש על דעת תנאו ושכירותו הראשונים הוא עושה ואם חזרו בהם בפירוש בין שותפים בין פועלים יכולים לחזור בהם ואפילו נתקבלו שכר ואפילו התחילו במלאכה שאין התחלת מלאכה עושה דבר לגבי חזרת בעל הבית כדאיתא בפרק השוכר את האומנים והני מילי בכל דבר שיש בו מעשה כמו שביארנו אבל במניעות כגון שהתנו שלא יעשה זה ביומו של זה הא ודאי לא שייך בשותפים אלא בתנאי בני העיר אי נמי בתנאי כל אומני בני העיר וכמו שכתב הרב ז"ל דבמה נשתעבדו שלא לעשות כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וכתב הר"ר יונה ז"ל בעליות וזה לשונו דדוקא כשאין הפסד לעניים באותו שינוי שאם לא היו משנין לא היו מוסיפים בכך קצבתם לעניי העיר לפי שקצבה ידוע נותנים להם ואם ישנו מן הקופה לצרכי צבור כמו כן יחזרו ויגבו מן הצבור לצורך העניים כמנהגן לגבות להם הקצבה הידועה להם אבל אם גבו לצורך העניים לפי שעה כגון שמטה ידם בשנת בצורת וכיוצא בו ולא היו יודעים כמה עניים יש בעיר וגבו להם יותר מן הצריך ודאי אין להם לשנות אותו מותר לצרכי צבור ולא לפסוק את העניים כיון שאינם רגילים לגבות להם קצבה ידועה לזונם אלא שעשו כן.

והא דגרסינן בערכין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה פירוש אסור ללותם דהכי מוכח סוגיא דהתם וכל שכן לשנותה ממש לצרכי צבור התם נמי לפי שאותה הסלע שהתנדב היחיד יש בה מותר לעניים והיא נוספת על הקצבה שמחלקים להם הצבור ושמא יאחרו מלפרעה וניחא להו לעניים לחלקם להם מיד. ובהך סברא מיפרקא הא דאמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי כו' עד איהו נמי עביד חד ומתני וקשיא לן עלה למה ליה אתנויי עם המתנדבים שהרי רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ולשנותה לכל מה שירצו וסתמו של דבר רבה היתה בידו רשות להתנדב כפי דעתו בענין הצדקה ובמקומם היה יכול לשנות לכל מה שירצה ולפי מה שפירשנו לא קשה ולא מידי כי במה שהיה משנה הכיס מעניי עיר לעניי עולם לא היה משתלם להם לפי שלא היו בני העיר מחלקים לעניי עולם תמחוי אלא שהיחידים התנדבו להם.

ועוד נראה לי דכי אמרינן דרשאין לשנותה לכל מה שירצו דוקא כגון שנתאספו להתנדב לצדקה כדי לספק צרכם לעניים לחדש או לשני חדשים ועלתה הנדבה למנה או למאתים ונמצא שמספיק להם חצי החילוק לאותו זמן ולפיכך יכולים לשנות המותר לצרכיהם כל זמן שיסכימו בני העיר או הפרנסים על כך וכשיעבור אותו זמן יחזרו ויגבו להם כמשפטם אבל אם התאספו לעשות צרקה ולחלקה כולה לעניים לאלתר ודאי אין רשאין לגזול את העניים ולשנות מקצת הצדקה לא לצרכיהם ולא למצוה אחרת ומה שהן רשאין לעשות תמחוי קופה וקופה תמחוי לפי שלא נגבית התמחוי אלא לתת לעניי עולם כדי מזון שתי סעודות וכיון שהותיר רשאין לעשותו קופה ושוב ישובו כאן עניי עולם ויחזרו ויגבו להם מן התמחוי כמשפטם.

אכפייה לרב נתן בר אמי. לתירוץ רבינו תם ז"ל קמא קשה דמייתי הכא ממשכנים על הקופה משמע דכופין ממש. ושמא ממשכנים על ידי כפיית דברים קאמר. גליון תוספות.

על מה שהקשו בתוספות בשם רשב"א מהא דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות כו'. שמא יש לומר דאיירי בעני הנשאר בעיר ואינו רוצה לצאת לדרך ולכשיצא מלוה סעודה בהדיה. גם זה מגליון תוספות.

עלה בידינו. קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושים שררה כו' וזה שררה היא שממשכנים על הצדקה את הידועים שידם משגת כו' ומתחלקת בשלשה שהוא דמי לדיני נפשות. במה דברים אמורים שנגבית בשנים היכא שהדבר קצוב כבר כמה נותן כל אחד כו' ככתוב בתוספות. ואדם אחד נאמן על הקופה. ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קפה ולשנותה לכל צרכי צבור במה דברים אמורים כגון שגבו צבור לפרנס את העניים ולחלק להם די סיפוקם לחדש או לשני חדשים ונמצא הגבוי יותר על הצריך להם כי לא נתנו אלא על דעת להשלים חוקם ודי סיפוקם רשאי לשנות המותר לכל מה שירצו כשהסכימו בני העיר לשנותה או שהסכימו על כן פרנסי העיר הממונים על הצבור אבל אין הגבאי רשאי לעשות כך אלא שנותן גם המותר לעניים כמו ששנינו במסכת שקלים מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי.

ובירושלמי אמרו על מתנה זו אין ממחים ביד הפרנסים פירוש שאם הסכימו לעשות מותר העניים לצרכי צבור רשאים אבל אם הסכימו הצבור להרבות בצדקה בזמן התענית ובימי התשובה כדי לחלק הכל לעניים ודאי אין רשאים לגזול את העניים ולשנות מעות הצדקה לצרכיהם. וכשהם רשאים לשנות תמחוי קופה לפי שלא גבו התמחוי אלא כדי ליתן לעניי עולם כדי פרנסתם לשתי סעודות וכשהותירו רשאים לשנותה לכל מה שירצו וכל זמן שיבואו עניי עולם חוזרים וגובים להם התמחוי ואם גבו בני העיר לקופה של צדקה כדי ליתן דבר קצוב בכל שבוע לעניי העיר רשאים לשנות המותר לכל צרכיהם וכשיצטרכו העניים יחזרו ויגבו להם כמשפטם ואין חוששים לפשיעה שמא יתעצלו מלגבות להם בעת הצורך.

ובמסכת ערכין אמרו אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה ללותה שתהא באחריותו עד שיבואו ויתן להם משבאת לידי גבאי אין לו רשות בה. וגם בני העיר אין להם רשות ללוה צדקה שהתנדבו היחידים מעצמם והביאו לידי גבאי עד שיבואו עניי העיר ויתנו להם כיון שלא נגבית על דעת צבור מה זכות יש להם בה. וישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה לדבר הרשות עד שלא נשתקע שם בעלים ממנה אבל לדבר מצוה מותר וכן מפורש במסכת ערכין. ודברים הללו כשאינם צריכים לאותו נר או מנורה שיש בבית הכנסת נרות ומנורות בכל מה שהם צריכים להדליק בהם ולפיכך מותר להם לשנות היתרות מהם לכל מה שירצו שהמתנדבים על דעת צבור הם מתנדבים. עליות ה"ר יונה ז"ל.

דף ט עמוד אעריכה

היכא דאיכא אדם חשוב. שהוא תלמיד חכם וממונה פרנס על הצבור. ן' מיגש. ה"ר יהונתן ז"ל.

דף ט עמוד בעריכה

דהא היסט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם. פירוש מטמא בגדים דכתיב והנושא מנבלתם יכבס בגדיו והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב הנה הנושא מטמא הוא בגדים והנושא הוא מסיט ואינו מטמא אדם כדכתיב והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב הנוגע בנבלתם הוא שמטמא ולא הנוגע בנושא מה טעם נושא זה דהיינו היסט מטמא בגדים ואינו מטמא אדם לאו משום דטומאה בחיבורים שנו כאן. וראיה לזה שפירוש זו דהיינו נושא היינו מסיט דגרסינן פרק אמר רבי עקיבא מנין לעכו"ם שמטמאה במשא כנדה אמר רבה במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמא כי פליגי באבן מסמא ורבי אלעזר אמר באבן מסמא כולי עלמא לא פליגי דלא מטמא כי פליגי במשא ואותביה עלייהו מהא דתני מגע נכרי ונכרית מגע עכו"ם ומשמשיה הם ולא היסטן רבי עקיבא אומר הם והיסטן בשלמא לרבי אלעזר ניחא אלא לרבה קשיא מדקמותביה עלה דרבה דאמר במשא כולי עלמא לא פליגי מהא דקתני מגע עכו"ם הם ולא היסטן רבי עקיבא אומר הם והיסטן מכלל דהיסט ומשא חדא מילתא היא. הרב ן' מיגש ז"ל.

דהא היסט נבלה בהם מטמא אדם כו'. פירש רש"י ז"ל דאינו מטמא כו' ככתוב בתוספות. והקשה ריב"ם דבתורת כהנים משמע דמטמאה כל בגדים בפרשת ויהי ביום השמיני דדריש והנושא את נבלתה יכבס בגדיו כו' ומנין לעשות שאר כלים כבגדים בגד בגד ריבה יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס ומדמרבה שאר כלים כבגדים ומדממעט אדם וכלי חרס אלמא מטמא כל בגדים וכלי עץ וכלי מתכות שלא שייך בהו לבישה בלבד שיגע בהם בעוד שהוא מסיט את הנבלה ולא אחר שפירש והכי תבן במסכת זבים פרק בתרא הנושא את נבלת הנבלה מטמא שנים ואוכל אחד. פירוש בשעה שהוא מסיט הנבלה אם נגע באוכל נעשה האוכל ראשון מחמת חיבורין כאלו נגע בנבלה עצמה פירש מטמא אחד ופוסל אחד פירוש אם אחר שפירש מן הנבלה נגע באוכל האוכל שני שהאדם ראשון. ועוד אי מצורע לא מטמא אלא בגדים שהוא לבוש מאי מייתי רב ששת ראיה משרץ כו' ככתוב בתוספות.

וריצב"א ז"ל מיישב גירסת הספרים ופירש דרב אחדבוי ורב ששת פשיטא להו דמטמא שאר בגדים אלא שאין טעמו של זה כטעמו של זה ואמר לו רב ששת הואיל ומטמא בגדים מדלא קא בעית אלא אדם מכלל דבגדים פשיטא לך דמטמא הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם דאין חילוק בין בגדים שאינו לבוש בין אדם. ואם תאמר מהיכא ידע רב ששת דמטמא שאר בגדים דהא לא כתיב בקרא אלא בגדים שהוא לבוש שאר בגדים מנא לן דהא בנבלה בעינן ריבויא לשאר בגדים והכא לא כתיבא ריבויא. ויש לומר דסברת רב ששת דבמצורע לא צריכא ריבויא דדוקא נושא את הנבלה שאין הטומאה יוצאת מגופו איכא למימר שהבגדים שהוא לבוש בשעה שהוא נושא את הנבלה בטלים לגבי גופו וכאלו הם עצמם נשאו את הנבלה אבל אם נגע בבגדים ובכלים טהורים אבל מצורע שהטומאה יוצאת לו מגופו ומטמא כל הבגדים שהוא לבוש לאו מטעם שיהו בטלים לגופיה הוא הילכך אין לחלק בין בגדים שהוא לבוש לשאר בגדים והשיב לו רב אחדבוי דילמא טומאה בחיבורין שאני כלומר איני יודע שום טומאת בגדים במצורע שנוכל ללמוד מהם טומאת אדם דאינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש תדע שהרי מסיט מטמא בגדים שהוא לבוש כדכתיב וכבס בגדיו ואינו מטמא אדם והא דמסיט נבלה מטמא שאר בגדים היינו משום ריבויי דכתיב ביה אבל מצורע דלא כתיב ביה ריבוייא אינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש וכי תימא נילף מנבלה דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה נבלה אינה מטמא אדם הוא הדין מצורע. וקאמר רב ששת אלא מעתה שרץ כו' כלומר כיון דפשיטא לך דמטמא בגדים מדלא קא בעית אלא אדם ולא מיבעיא לך בגדים משום דמסתבר לך שאין לחלק בין כבוס בגדים דמצורע לכבוס בגדים דנבלה וגלוי מלתא בעלמא הוא דכל היכא דכתיב כבוס בגדים רצה לומר שמטמאה כל בגדים במגע אינו חובה שנלמד הכל מנבלה ולקולא שלא יטמא אדם אלא נלמוד משרץ לחומרא דהואיל ומטמא בגדים מטמא אדם. ורב ששת לא אמר לו טעמו משום דידע דלא מקבל מיניה. תוספי הרא"ש ז"ל.

דף י עמוד אעריכה

דף י עמוד בעריכה

דף יא עמוד אעריכה

מתניתין ולא את הטרקלין כו'. טרקלין שקורין לו בערב"י קצ"ר בבי"ר. הר"י ן' מיגש ז"ל. עד כאן.

טרקלין. פירוש טרקלין ומורן מיני טרקלין פלטרין הם ואין השותפין כופין זה את זה לחלוק בהם עד שתהא בו לכל אחד כשיחלק שיעור טרקלין ומורן עומד שעדיין שמו עליו ולפי שאין מנהג הארצות שוה לקרות טרקלין ומורן לשיעור ידוע כך וכך לא פירש התנא השיעור והניחו ופירש עד שיהא בהם כדי לזה וכדי לזה כל חד וחד כפום אתריה. ובית גרסינן בפרק א' מסוכה שאין האחים והשותפים חולקים בו עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ואפשר שסמך תנא דידן אזה ותניא אחצר. משיטה לא נודעה למי.

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן ארבע שאמרו חוץ משל פתחים. תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה לזה תמיה לי אם כן מאי טעמא שיירינהו במתניתין ~לא תנינן עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה לזה כיון דמעכבין בחלוקה היכי תנינן במתניתין מאי דליתא דהא משמע דעד שיהא ארבע אמות לזה וארבע לזה אין חולקין הא אית בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חולקים ולא עד דאיכא שמונה לזה ושמונה לזה.

ועל כן מסתברא לי דארבע אמות לזה וארבע אמות לזה מעכבין בחלוקה לעולם אבל יתר מכאן פעמים מעכבים ופעמים אין מעכבים כיצד היו בה תשע אמות אינה ראויה ליחלק לפי כשתטול לזה ארבע אמות ולזה ארבע אמות לפירוק משאם שהם העיקר שאם אין פירוק משאם אין בית תשאר אמה למילוס של חצר ואינה ראויה לעצמה לחלק וכן עד שיהא בה כדי לזה וכדי לזה והילכך כולן שיש בה יותר משמונה אמות אינה ראויה ליחלק עד שתעמוד על ששה עשר אמות שיש בה כדי לזה וכדי לזה מלבד ארבע אמות לכל אחד לפירוק משאם וזו היא ברייתא דקתני אין חולקים את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה לזה כלומר חצר שהיא עומדת ליהנות ולהניח שם כלים קטנים אין חולקים אותה עד שיהא בחצר שמונה אמות לזה ושמונה לזה אבל חצר מצומצמת שאין בה אלא שמונה אמות חולקים אותה דאי משום פירוק משאם הא יש בה כדי לזה וכדי לזה ואי משום מילוסה של חצר הא לית בה כלל ומי מעכב והיינו מתניתין דלא תני בעיכוב אלא ארבע אמות לזה וארבע לזה ולא תנינן במתניתין אלא מאי דמעכב לעולם שאי אפשר ליחלק עד שיהא בה כשיעור הזה ומאי דשייר במתניתין תני בברייתא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. והר"י ז"ל כתב עליו ואינו מתחוור. עד כאן.

אמר רב הונא חצר לפי פתחים מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקים בשוה. פירש רש"י ז"ל במי שיש לו ב' בתים כו' וכן פירש גאון ז"ל. והר"י ן' מיגש ז"ל פירש כגון ראובן ושמעון שבנו בתים ברחבה כו'. ומדברי שניהם למדנו דדוקא דבענין זה הוא שנוטל בעל שני הפתחים יותר מבעל פתח אחד אבל אם ירשו או לקחו שניהם בשיתוף בתים וחצר ואחר כך חלקו הבתים כל אחד נוטל בחצר בשוה זה כזה וכדמוכח בעובדא דתרי אחי דחד מטי אספלידא וחד מטי תרביצא ואתא זה דתרביצא וקא בני אפומא דאספלידא ואמר בדידי קא בנינא ואף על פי דמאפיל על מרא דאספלידא אלמא לא זכה בעל האספלידא בארבע אמות כנגד פתחו של אספלידא והיינו נמי דאמר שמואל באחים שחלקו שאין להם זה על זה דרך ולא חלונות זה על זה.

ואם תאמר והא דאמרינן בשלהי חזקת הבתים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ויש לומר דהתם לא שקיל מהשתא קאמר אלא חוששים שמא יטעון שבשעה שהורישו אביו או שקנאו כך היו לו שני פתחים ומי מעיד שאין אדם נכנס לבתיהם לידע מתי נפתחו שם. וארבע אמות אלו שאמרו מרובעות וכדמוכח בסוכה דתנן כל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו חייב במזוזה ואין האחים והשותפים חולקים בו ודייקינן עלה הא אית ביה חולקים והתבן אין חולקים את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ומאי קושיא והא כל שלש בה ארבע על ארבע יש בה כדי ארבע על שתים לזה וארבע על שתים לזה אלא ודאי שמע מינה ארבע אמות שאמרו ארבע על ארבע הם. והכי נמי איתא בברייתא בסמוך דתניא היה לה פתח רחב שמונה אמות נוטל שמונה כנגד הפתח וארבע אמות ברוחב החצר וקפריש אביי דהכי קאמר נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות ברוחב החצר.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב חסדא דהא תניא כוותיה וכל אחד נוטל לפי פתחיו והשאר חולקים בשוה. ויש מרבותי גם כן שאמרו דארבע אמות של פירוק אינם קנויות קנין גמור אלא שהם מיחדות לכל אחד לפרק משאו וחברו גם כן משתמש בהם לעתים והביאו ראיה מהא דגרסינן בירושלמי ארבע אמות לא שהם לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה.

ואינו מחוור בעיני כלל והא דירושלמי לא אמרינן אלא קנויות הם לו קנין גמור ומדרב הונא נשמיענה דודאי לדרב הונא דאמר לפי פתחיה מתחלקת קנין גמור דאלו לפירוק משא לשעה ולהעמיד בהמתו לשעה למה יטול חלק אחד בחצר בין גדולה בין קטנה אלא על כרחך לרב הונא נוטלן והם לו קנין גמור ומדרב הונא נשמע לרב חסדא דרב הונא ורב חסדא בשיעור חלוקה פליגי ובדינא לא פליגי שיהא לזה קנין גמור ולזה קנין שעה דאם כן הוי להו לפרושי. ועוד הגע עצמך כשיש בחצר ארבע אמות לכל פתח ופתח כל אחד נוטל לפי פתחיו וחולקים וכל שחולקים כופין זה את זה לעשות מחיצה בחצר וזה גודרן עם חצרו וזה גודרן עם חצרו וכל שהוא גודרן בודאי הם שלו דאי לא האיך הוא גודרן עם חצרו וזו ראיה שאין עליה תשובה ויש עוד מרבותי גם כן שאמרו דאם אין בחצר אלא ארבע אמות על שמונה לזה וארבע אמות על שמונה לזה אף על פי שיש שם כמה פתחים חולקים שהרי יש כאן שיעור ושיעור פירוק משא שיכול כל אחד לפרוק משאו באחד מן הפתחים וסמכו על מה ששנינו בברייתא אין חולקים את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה קא פסיק ותני לא שנא פתח אחד ולא שנא כמה פתחים כיון שיש בה כשיעור הזה חולקים.

וגם זה אינו מחוור בעיני כלל הגע עצמך אלו יש לזה פתח רחב שמונה ולזה פתח של ארבע ואין בחצר רק שש עשרה אמה אנו אומרים שיחלקו ויטול זה שמונה על ארבע וזה שמונה על ארבע כיון שיש שיעור פירוק משא שיכול כל אחד לפרק משאו ואם כן לקתה מדת הדין בכך וברייתא איפכא תניא דהתניא היה לו פתח רוחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות בחצר.

ועוד שהרי ביררנו למעלה דפירוק משא קנין גמור הוא ואיך יגרע זה זכות פתחו השני ואפילו אם תמצא לומר שאינו קנין גמור אלא לפרק משאו לשעה כנגד כל פתחיו כשיכוף אותו בעל הפתח נמצאת מפסידו זכות שיעבוד אותו פתח ונמצאת נותן לבעל הפתח האחד בחצר קטנה יותר ממה שאתה נותן לו בחצר גדולה אלא ודאי אין חולקים עד שיהא בה כדי לזה וכדי לזה לכל פתח ופתח ודקתני בברייתא אין חולקים את החצר עד שיהא בו שמונה אמות לזה ושמונה לזה לאו ראיה היא כלל דברייתא לא קתני כל שיש בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה חולקים דנשמע מינה דחולקים לעולם כל שיש בה כשיעור הזה אלא ברייתא אין חולקין קאמר דודאי כל שיש בה יותר מארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אין חולקים עד שיהא בה שמונה לזה ושמונה לזה כמו שכתבתי למעלה וברייתא מילתא פסיקתא קתני בודאי שאין לך חצר שראויה לחלק בפחות מכאן אם יש בה חצר המתחלקת כלומר חצר שיש בה יותר מארבע אמות אבל כל שיש בה פתחים הרבה אינה מתחלקת עד שיהא בו כדי לזה וכדי לזה לכל פתח ופתח דברייתא לאו כי רוכלא תחשיב ותיזיל דליתני ואם יש בה פתחים עד שיהיו בה עשרים אמה ואם יש בה כך וכך פתחים עד שיהא בה כך וכך אמות אלא משנים אתה למד לשלשה וארבעה ומאה.

וכלם מעכבים בחלוקת מדת רחבם והילכך כל חצר שיש בה שלשה פתחים שנים לזה ואחד לזה ויש בה עשרים אמה ברחב ארבע השותפים חולקים בה ופחות מכאן מתשע עשרה אמה עד שתים עשרה אין חולקים אלא בדינא דגוד או אגוד אבל אם יש בה שתים עשרה מצומצמות מסתברא לי דהשותפים חולקים בה זה נוטל שמונה לשתי פתחיו וזה ארבע לפתחו והיינו כמתניתין דלא תני במתניתין אלא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה כלומר כשאין לזה אלא פתח אחד ולזה פתח אחד וארבע אמות אלו עולים להם לחצר ולפירוק משא ואין השאר מעכב דהרי אלו כמו שאין להם חצר כלל וכמו שפירשתי למעלה אבל כל שיש בה יותר משתים עשרה אמה או פחות מכאן אין חולקים אלא בדינא דגוד או איגוד או כשנתרצו זה לזה לחלוק.

ואלא מיהו כשנתרצו לחלוק וקנו מידו ואי נמי כשלקחו שניהם בתים וחצר ויש בחצר משתים עשרה אמה ולמעלה עד עשרים זה נוטל ארבע אמות לכל פתח וזה נוטל ארבע אמות והשאר חולקים בשוה אבל אם אין בה אלא תשע אמות צריכה לי לימוד כיצד חולקים אם ונאמר שיחלוקו בשוה בודאי יראה כמשפט מעוקל שיטול בעל הפתח האחד בחצר שיש בה תשע אמות ארבע אמות וחצי ובחצר בת שתים עשרה לא יטול אלא ארבע ואם תאמר שיטול זה ארבע כנגד פתחו ויטול השני חמש נמצא זה נוטל לפתחו ארבע וזה אינו נוטל לכל פתח אלא שתי אמות וחצי. ומסתברא לי דבכל כיוצא בזה יחזור הדין למה שאמר רב הונא ולפי פתחים היא מתחלקת דכל שנתן האב לזה בית בשני פתחים ולזה בית בפתח אחד דעתו היה ליתר זה על זה ואין כאן חלוקה אלא לפי פתחים. כן נראה לי הרשב"א ז"ל.

כתב הר"י ן' מיגש ז"ל שאם אין בחצר אלא ארבע אמות על שמונה לזה וארבע אמות על שמונה לזה כופין זה את זה לחלוק שהרי יש כאן שיעור חצר ושיעור פירוק לזה ולזה שיכול כל אחד ואחד לפרק משאו באחד מן הפתחים וכן הסכים ה"ר יונה ז"ל. ומסתברא לי דדוקא בששוים בפתחים אבל אם יש לאחד יותר פתחים אין יכולים לכופו לפי שתשמישו רב בחצר מפני ריבוי פתחיו. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

אמר אמימר האי פירא דסופלי יש לו ארבע אמות לכל רוח. פירש רבינו חננאל ז"ל לכל רוח ורוח ונמצא נוטל שש עשרה אמה בחצר וכן פירשו רוב המפרשים. אבל הראב"ד ז"ל פירש דלאו לכל רוח ורוח קאמר אלא לאיזה רוח שירצה קאמר ולעולם אינו נוטל אלא ארבע אמות ואם ייחד לו פתח אינו נוטלם אלא כנגד אותו פתח. ובודאי פירושו מוכרע מן הדעת דאיך תטול חפירה אחת בחצר ארבעה ידות ובית אינו נוטל אלא אחד ונמצא הפירוק יותר מעיקר החפירה אלא שלשון הגמרא מכריע כדברי רבינו חננאל ז"ל מדאמרינן ולא אמרן אלא דלא מיחד ליה פתחא אבל ייחד לזה פתחא אין לו אלא ארבע אמות כנגד פתחו ואלו לפירושו של הראב"ד ז"ל לא היה לו לשנות המיעוט אצל הארבע אמות אלא אצל הרוחות ולימא אבל ייחד ליה פתחא אין לו ארבע אמות אלא לפני פתחו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

דף יא עמוד בעריכה

אכסדרה אין לה ארבע אמות. פירוש לפי שאין לה אלא שלש מחיצות והיא מפולשת מלפניה התם באכסדרה דבי רב שיש לה מעט מחיצות לפניה מכאן ומכאן. וקא מקשה לה ההיא פשיטא אינדרונא מעלייתא היא כי גם דלתות היו לה. אלא באכסדרה רומיתא שהיא צרה לפניה ורחבה מבפנים ודומה כעין פתח. ויש אומרים שיש לה עמודים לפניה והם כעין פתחים והני ארבע אמות דיהבינן לכל פתח משום פירוק משא משום דאיכא תרתי קצת פתחים ונמיכות התקרה ואם הוא מפולש לפניו והיינו אכסדרה אין לה ארבע אמות אף על פי שהיא מקורה.

ואם היה בית שאינו מקורה ואפילו חציו מקורה וחציו אינו מקורה ואפילו קרויו כלפי חוץ אף על פי שפתחו צר אין לו ארבע אמות משום דאיכא דעייל לגואי ומפרק ואף על פי שיכנס בדוחק. ואני תמה מידי דהוי כמו פתח רחב שמונה אמות ואפילו עשר אמות מאי שנא אכסדרה. ואפשר ממני שיש לו דלתות והמשא מסתבך בדלתות וקשה להכניסו גם כשהוא לפניה קשה לפרקו מפני נמיכות התקרה וכיון דאיכא תרתי מימנע ולא אעיל ומפרק לבראי עד כאן מחדושי הראב"ד ז"ל ואינו מחוור בעיני דאם כן בית חציו מקורה וחציו אינו מקורה דאמרינן בסמוך דאפילו קירוי כלפי חוץ אין לו ארבע אמות משום דאפשר לעייל לגוואי ומפרק אמאי לא יהיה לו ארבע אמות והא איכא דלתות. אלא נראה לי דאכסדרה כיון שדופן רביעי פרוץ אין מניחין בה כלים אלא לפי שעה והילכך אפשר דעייל לגוואי ומפרק שהרי אין שם כלים שיעכבו אבל בית שמשתמשים בה תדיר בכלים אי אפשר לו לפרק משאו על כליו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

באכסדרה רומיתא דקירוייה מתתאי לא אפשר למיעל לגואי ולמפרק. הר"י הלוי ן' מיגש.

בעא מיניה רב הונא מרב אמי. מרבי אמי גרסינן דרב אמי לחוד ורבי אמי לחוד דרב הונא היה גדול מרב אמי כדאיתא במגילה פרק היה קורא למפרע ובגיטין פרק הניזקין גבי רב הונא קרי בכהני שאני רב הונא דרב אמי ורב אסי כהני חשיבי דארעא דישראל מיכף כייפי ליה ולא היה בעי מיניה מילתא אלא רב אמי ורב אסי תלמידי דרבי יוחנן היו כדאמרינן בפרק כירה דנפל מנרתא על גלימא דרב אמי ולא טלטלה משום דתלמידיה דרבי יוחנן הוה ואית ליה מוקצה לרבי יוחנן ורב אסי תלמיד חבר של רב היה כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה הוו צריכי ולסברא לא הוו צריכי ורב הונא פשט לו לרבי יוחנן כל ספיקותיו בסוף בבא קמא וכמו שהוכחתי דתרי הוו אחד רב אסי ואחד רבי אסי הכי נמי הוו אחד רב אמי ואחד רבי אמי. תוספי הרא"ש ז"ל.

הכי גרסינן וכן גירסת הגאונים ז"ל אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבים עליו אי אין מעכבים עליו אמר ליה מעכבים. אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או למי פתחים מתחלקת אמר ליה לפי בני אדם מתחלקת תניא נמי הכי כו'. ושתי בעיות הם ואינם נוגעות זו בזו. ובני מבוי מעכבים עליו על בני מבוי החדש קאמר ומשום ריבוי הדרך.

ואם תאמר והא ליכא במבוי משום ריבוי הדרך וכדמוכח לקמן בפרק לא יחפור דתנן חנות שבחצר יכול הוא למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים אלמא בחצר דוקא אבל לא במבוי דאי לא ליתני במבוי וכל שכן בחצר וכן נמי בשמעתא דבר מבואה אבר מבואה אחרינא מעכב וכדבעינן למכתב תמן יש לומר דהתם דוקא בשכיני מבוי אבל בבן מבוי חד מעכבים משום שמרבה עליהם את הדרך וכדמשמע נמי התם ומיהו איכא למידק מאי שבקש להחזיר דקאמר דמשמע דאקפידא דבני מבוי הישן קאמר דרוצה להחזיר פתחו למבוי אחר ולסלק רגלו מבני מבואו הישן דאי לא הוה ליה למימר אחד שבא לפתוח פתחו במבוי. ויש לומר דהיכא דפותח שם פתח ואינו סותם פתחו שבמבוי הישן פשיטא ליה שמעכבין לפי שמרבה עליהם את הדרך כל בני מבואו שנכנסים ויוצאים דרך פתחו שבמבוי הישן אבל כשסותם זה והחזירו למבוי האחר שאין מרבה עליהם אלא דרכו מהו ופשיט ליה דמעכבים.

ויש מרבותי ז"ל שאמרו דדוקא כשלא פרץ פצימי פתח המבוי הישן דחיישינן דילמא פותח הוא לאחר שיחזיק כאן וירבה עליהם דרך כל בני מבואו הישן אבל פרץ את פצימיו אין מעכבים עליו והיינו דקאמר שבקש להחזיר ולא קאמר אחד מבני מבוי שסתם פתחו ופתח במבוי אחר. ומיהו קשיא לי והלא אפילו אחד מבני מבוי שבקש לפתוח פתח אחד במבוי למטה מפתחו בני מבוי מעכבין עליו לרבי דאמר פנימית משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונות והחיצונה משתמשת לעצמה ואינה משמשת עם הפנימית ולפיכך הפנימי שבא לסתום כנגד הפתח אין בני מבוי מעכבין עליו ואם כן חיצון שבא לפתוח למטה מפתחו בני מבוי הפנימים מעכבין עליו וכל שכן למי שבא לפתוח מחדש שם. ואפשר דבמבוי הפתוח לרשות הרבים מיירי דבההוא ודאי אין הפנימי יכול לסתום כנגד פתחו דבין בני המבוי ובין בני רשות הרבים מעכבין עליו כדאמרינן בסמוך דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא ואף על גב דפתוח לרשות היחיד אפילו הכי מצו בני מבוי לעכב על יד זה שאינו דומה מי שרגלו תדירה לבני רשות הרבים שאינם תדירים אלא זימנין דדחקי ועיילי. הרשב"א ז"ל.

והר"ן ז"ל פירש הפירוש הכתוב בנמוקי יוסף עיין שם. וכתב עליו וזה לשונו ואם תאמר וכי מרבה עליהם את הדרך מאי הוי והא קיימא לן בפרק חזקת הבתים שאין טענת רבוי הדרך במבוי אלא בחצר השותפים בלבד. לאו קושיא היא דהני מילי ברבוי בתים כגון שלקח בית בחצר אחרת ורצה לעכבו עם ביתו דבכי האי גוונא אף על פי שמרבה עליהם נכנסים ויוצאים ליכא משום רבוי הדרך אבל בכגון זה שמעבר עליהם בני מבוי אחר אפילו במבוי יש משום רבוי הדרך ומיהו אם פרץ את פצימיו ממבוי זה אינן יכולים לעכב. הר"ן ז"ל.

אכסניא לפי פתחים מתחלקת או לפי בני אדם מתחלקת. פירש הרב ז"ל כגון גולפא ושדרוה ודרך האכסנאין מניחין אותם לבעלי בתים ופשט ליה לפי בני אדם מתחלקת. עוד פירש בה הרב ז"ל פירוש אחר אכסניא של מלך או של עבדיו כשגובים אותם אין גובין אותם אלא לפי בני אדם. וזה נכון דלפי פירוש ראשון קשה מהו מתחלקת והלא בביתו של בעל הבית שהם מתאכסנין בו מניחים אותם ואם יש לאחד שני בתים בחצר ומתאכסנים בהם אכסנאים הרבה הלא לבעל הבתים הם ואין לאחרים חלק בהם. אלא שקשה לי דקתני בברייתא בהדיא זבל שבחצר דמשמע חד גוונא נינהו ועל זבל בהמות של אכסניא קאי דומיא דגולפא ושדרוה אבל יש לומר כי הם ענין אחד ומה טעם קאמר מה טעם הזבל מחחלק לפי בני אדם מפני שאכסניא של מלך המוטלת עליהם לפי בני אדם מתחלקת הילכך. זבל הבהמות שלהם מתחלק להם בשוה. ובספרים שלנו פשט ליה לפי פתחים מתחלקת. הראב"ד ז"ל.

והרמב"ן ז"ל תירץ הקושיא דלפירוש הראשון דבחנות בחצר איירי עיין שם בחדושנו.

עוד כתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו ובשאלה ראשונה שמענו פירוש אחר כי על בני המבוי שמעתיק עצמו משם הוא שואל אם יעכבו אותו אם לאו ושתי השאלות אחת הם ועל אכסניא של מלך קאמר כגון שיש דבר קצוב על המבואות כמה אכסנאים מקבל כל מבוי ומבוי ואם יעתיק עצמו משם נמצא המשא כבד עליהם ומיקל על המבוי האחר אם לפי פתחים מתחלק כי מאחר שלא יהא לו פתח פתוח למבוי הזה אין לו חלק באכסניא של זה ויהא לו עם האחרת אבל אם לפי בני אדם מתחלק עדיין הוא ממבוי זה שלא נסתלק לגמרי מזה אם לא יפרוץ פצימיו ופשטא ליה שמעכבים עליו מלהעתק מהם מפני שאכסניא מתחלקת לפי פתחים. זו היא הגירסא בספרים שלנו.

ומי שמדקדק יפה הגירסא אחרת נכונה מזו משני פנים האחד מפני ששנינו בברייתא הסמוכה לכאן אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו ומוקמינן לה להא בשלא פרץ פצימיו אף על פי שהוא סגור עדיין הוא כפתוח ונחשב עמהם וכיון שכן אמאי מעכבין עליו בני מבוי אם לא יפרוץ פצימיו של זה עדיין הוא נחשב עמהם ואם יפרוץ פצימיו הוא מסתלק לגמרי מהם בין שהיא מתחלקת לפי פתחים בין שהיא מתחלקת לפי בני אדם. ועוד כי ענין האכסניא אינה שנויה באותה ברייתא ושנו אותה בברייתא אחרת עם זבל שבחצר לאו משום שתרי ענינים נינהו עד כאן לשונו.

אמר רב הונא אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו. פירוש כגון מבוי שיש לו פתחים הרבה באורך המבוי ונשאר בסוף מקום שאין בו אלא פתחו של ראובן בלבד שנמצא אותו מקום פנוי לראובן ואין אחד מבני מבוי משתתף בו עמו ואם ירצה עכשיו ראובן להכניס אותו המקום הפנוי בכלל חצרו ויעמיד פתחו בצד הפתח הקרוב לו מפתחי המבוי קאמר רב הונא דבני המבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם את הדרך כלומר קודם שיכניס מקום זה לחצרו היה מוליך משאו לשם ומפרק אותו אצל פתחו ולא היו נדחקים במבוי עכשיו שמכניסו בחצרו ומוציא פתחו לחוץ בצד הפתח הקרוב לו נמצא שמפרק משאו בחוץ בצד זה הפתח וירבה הדוחק במבוי. ואין הלכה כרב הונא משום דקם ליה כיחידאה וכיון שאותו מקום אין אחד מבני מבוי משותף בו עמו והוא משתתף עמהם בשאר המבוי אם בקש להכניסו בחצרו אין בני מבוי מעכבין עליו. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמר רבא לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו. איכא למידק דהא משמע אפילו על הפנימי קאמר וזה תימה כיון שהוא יכול לסתום כנגד הפתח כל שלמטה מן החיצונים קנוי הוא לו קנין גמור וכחצרו הוא והסותם פתחו שבחצר כלום הפקיר את רשותו. ויש לדחוק כיון שעיקרו לדריסת הרגל הוא עומד וזה סותמו ופורץ את פצימיו הרי זה כמפקירו וכל שהחזיקו בו בני מבוי בפירוק משאם או בהילוכם קנו כקונה מן ההפקר.

ומיהו מסתברא בשקדמו הם וזכו הא לאו הכי אף על פי שפרץ את פצימיו פותח ואינו נמנע שהרי קדם הוא וזכה כן נראה לי. והא דתניא בית סתום יש לו ארבע אמות. פירש הרב ז"ל דוקא פרץ האב את פצימיו עד שלא נתנו לזה אבל אם לאחר מכאן פרץ המקבל מתנה את פצימיו לא איבד את זכותו דארבע אמות אלא קנויות הם לו קנין גמור ומשום שפרץ את פצימיו לא נתן ולא הפקיר את זכותו ואינו דומה למבוי שאינו עומד לתשמיש אלא לדריסת הרגל הוא עשוי וכשפרץ את פצימיו סלק עצמו מכל תשמישי המבוי שאין המבוי רשות גמורה לו לפי שהוא מדרס לבני רשות הרבים דדחקי ועיילי להתם.

ומדברי רבינו ז"ל ניכר שאף במבוי שאינו פתוח לרשות הרבים אם פרץ את פצימיו לא אבד את זכותו דקנין גמור היא כל שהוא למטה מן החיצונות שהרי הוא יכול לסתום כנגד פתחו וצריך לי עיון שהרי מחלוקת רבי שמעון בן אלעזר במבוי שאינו מפולש לרשות הרבים הוא דאלו מפולש לרשות הרבים אפילו להעמיד דלתות המבוי מדעת כל בני המבוי אינם רשאים דבני רשות הרבים מעכבים עליהם וכדאמרינן בסמוך אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין לרשות הרבים ובקשו בני מבואות להעמיד להם דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליהם ומראש המבוי ועד סופו קאמרינן שאינם יכולים להעמיד בשום מקום ממנו דלתות וכדאמרינן טעמא משום דזמנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי להתם ומפולשין דקאמר סתום משלש רוחותיו ופתוח בדופן רביעית לרשות הרבים קאמר דאי במפולשין לגמרי מאי קאמר זימנין דדחקי משום דדורסים בהם בני רשות הרבים הוה להו למימר. ועוד דבכי הא היכי סבר מעיקרא למימר דהני מילי דוקא בארבע אמות הסמוכין לרשות הרבים דהא כוליה מבוי של רבים הוא שהחזיקו בו. וכיון שכן אף מה שסיימו בברייתא היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו במבוי שאינו מפולש לרשות הרבים היא ועלה קאמר רבא לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו אלמא אף על פי שאלו בקש מתחלה לסתור כנגד פתחו רשאי דכל שכנגד פתחו רשותו גמורה הוא אפילו הכי כשפרץ את פצימיו אבד את זכותו דמגלה הוא דעתו שמפקיר הוא אצל שכיני המבוי ואם קדמו וזכו זכו והוא הדין והוא הטעם לארבע אמות שבחצר.

כללא דמלתא כל שיש לו שותפים בין במבוי בין בחצר אם פרץ את פצימיו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שהוא מסלק עצמו משם ומפקירו אצל שכיניו בין במבוי בין בארבע אמות שבחצר שאלמלא כן היה סותם בלא שיפרוץ את פצימיו כן נראה לי.

ואף על פי שראיתי בנמוקי הרמב"ן ז"ל משום רבני ספרד ז"ל דמבואות המפולשים לרשות הרבים דקאמר שמואל שאין מעמידין דלתות מפולשים משני צדדים קאמר דאלו מפולש מצד אחד הואיל והוא מיוחד לבני המבוי עשויים להשתמש בו ואין רגל הרבים מצויה שם אבל במפולש משני צדדים פרוץ הוא להם ואין עשוי לתשמיש ומשום הכי עיילי התם והאי דלא אמר חלפי בהו משום דאפילו כשיש להם דרך דחלפי בה מצו לעכב עד כאן. אפילו לן אין נראה לי דמכל מקום כיון שהחזיקו בו רבים ומצד שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו והיכי סבור מינה בארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים אלא כדאמרן וכן כתב הראב"ד ז"ל. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל

דף יב עמוד אעריכה

בית סתום אינו מטמא כל סביביו אם יש שם מת לפי שאינו כקבר. פרץ את פצימיו הרי הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו במגע מפני שהוא כענין גולל ודופק. ויש מפרשים אפילו באהל אם יש לפניו תקרה בכל סביביו והטעם מפני שסופה לצאת משם ולא הוברר מאיזה מקום תצא והטומאה בוקעת ויוצאה כאלו היה שם פתח לנעול אבל בשלא פרץ את פצימיו אינה יוצאת אלא מאותו פתח כי בודאי משם הוא מוציאו. הראב"ד ז"ל.

אינו מטמא כל סביביו. כלומר בית שיש בתוכו מת ואין שם פתח כלל אלא זה שנסתם אינו מטמא מי שנוגע בכל כותלי הבית מבחוץ אלא כנגד זה הפתח הסתום דבודאי עתיד הוא ליצא בזה הפתח שיותר נח לפותחו מכאן יותר משאר הכתלים שלא נפתח שם מעולם וחשבינן ליה כאלו הוא פתוח ותנן נפתח אחד מהם הוא טמא וכולן טהורים אבל כשפרץ את פצימיו אם דעתו להוציאו משם ולקברו במקום אחר ויש אהל פותח טפח כל סביב הבית מטמא כל סביביו כלומר כל אותם אדם וכלים שעומדים תחת האוהל אבל אם אין האוהל מקיף כל הבית אלא משלש רוחות אותן שלש רוחות טמאין אבל רוח רביעית טהורה שהרי אין האוהל עליהם ובלבד שלא יגעו בכותל שאם יגעו בכותל אמרינן באותו מקום שנגע עתיד להפתח ולהוציאו דרך שם וכאלו נגע בטומאה דמי אבל אם אין עתיד להוציאו משם לעולם כל הבית נחשב כקבר והכותלים כגולל ודופק ואף על פי שאין אוהל יוצא מן הכתלים ולחוץ טמאים האדם והכלים אשר סביבות הבית בתוך ארבע אמות כמו שתכמים טמאו כל ארבע אמות שסביבות הקבר כדי שלא יהיו עושי טהרות הולכים בצד אהלו או יגעו בגולל ודופק ולאו אדעתייהו ודוקא בקבר שאינו מצויין באבן גדולה או בסיד או בגדר או בחפירה התם הוא דתפיס ארבע אמות אפילו לאחר שנקבר וכל שכן קודם שנקבר אבל אי הוי מצויין באבן גדולה או בגדר או בחפירה סביבות הקבר לא תפיס ארבע אמות כיון דמינכר דתנן חצר הקבר הנכנס לתוכה טהור אבל מת בבית סתום שאינו נודע לכל שיש בו מת גזרו עליו טומאה לטמא סביביו. ה"ר יהונתן ז"ל.

פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו כו'. על מה שהקשה ריצב"א על פירוש רש"י ז"ל מפרק משוח מלחמה כו' ככתוב בתוספות. כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו וזה לשונו ומיהו לאו פירכא היא דאיכא למימר דמת בעלמא תפיס אפילו מסיימי מחיצתא דלא חלקו חכמים במת. עד כאן לשונו.

אמר רב יוסף בי רדו יומא. פירוש מה שחורשים ביום אחד פחות מכאן אין בה דין חלוקה מפני שצריך לשכור פועל ליום ואין לו במה יעבוד אלא מקצת היום ומשום הכי קאמר רב יוסף שאם מגיע לכל אחד מהם כדי עבודת יום אחד שאין עליו הפסד חולקים ואם אין מגיע לכל אחד מהם אלא פחות מעבודת יום אחד כיון שיש על כל אחד מהם הפסד לפי ששוכר הפועל ועושה מקצת היום וכשמשלים לעבוד אותו מקום יושב ובטל ונמצא שמשלם לפועל שכר אותו יום כולו ואינו עושה אלא מקצתו לפיכך אין בה דין חלוקה.

ואקשינן האי בי רדו יומא היכי דמי אי שיעור מאי דכריב ביומא אף על גב דבכריבה ליכא פסידא בזריעה הא איכא עליה פסידא דבארעא דכרבי לה חד יומא סגי לה במקצת יומא בזריעה וכי אגר פועל בזריעה הא קא מפסיד דיהיב אגר יומיה ופועל לא עביד אלא מקצת יומא ואי קאי בי רדו יומא דקאמר ארעא דזרעי לה ביומא הוא אף על גב דבזריעה ליכא עליה פסידא אבל אית ליה פסידא בכריבה דמיזדרעה בחד יומא לא סגי לה בכריבת חד יומא וכריבת תרי יומי נמי לית בה אלא יומא ופלגא וכיון שכן הא איכא עליה פסידא דקא אגר פועל למכרב ויהיב ליה ביומא תנינא אגר כולי יומא ואף על גב דלא עביד אלא מקצת יומא. ומתרצינן איבעית אימא האי בי רדו יומא דאמר רב יוסף ארעא דזרעה לה בחד יומא ודקא קשיא לך הא קא מפסיד לענין כריבה ליכא עליה פסידא דכי שלים פועל בכריבה פלגו יומא תני לה זמנא אחריתי כלומר חוזר הכריבה עד דשלים יומא. ואיבעית אימא ארעא דכרבי לה בחד יומא ודקא קשיא לך הא קמפסיד לענין זריעה הא נמי ליכא פסידא משום דזרע לה בהדורי כלומר זורע ושונה הכריבה לכסות הזרע שזרע עד דשלים יומא. דולא, פירוש ארעא דמשקין לה בדולא בכמה יומי אית בה דין חלוקה.

אמר רב נחמן בי דלו יומא אבל פחות מכאן לית בה דין חלוקה דאי פליגי איכא עלייהו פסידא דקא אגרי אגירא לדלויי כולי יומא ודלו מקצת יומא ובטל שאר יומא. פרדיסא בכמה יש בה דין חלוקה אמר אבוה דשמואל עד שלשה קבים תניא נמי הכי האומר לחברו מנת בכרם אני מוכר לך סומכוס אומר לא יפחות משלשה קבים אמר רבי יוסי אין אלו אלא דברי נביאות פירוש שהרי מנת בכרם סתם קאמר ואמר התנא דעתו וידע כמה נתכוון לקנות. ויש לפרש שרבי יוסי חולק הוא על סומכוס בכך והכי קאמר זה המוכר שאמר מנת בכרם אני מוכר לך כלומר לברר כמה מכר לו. דברי נביאות כלומר צריכים אנו נביא לברר מה היה בדעתו וכמה נתכוון להקנות אבל שלשה קבים דקאמר סומכוס אין לסמוך עליהם וזה הפירוש הוא הנכון. בבבל אמר רבא בר קיסנא תלת אציאתא בני תליסר גופני כי היכי דרפיק גברא בחד יומא.

נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו בדין זה שאין מחייבים בבבל והוא הדין לשאר חוץ לארץ לחלוק בשדה וכרם ובשדה בית השלחין אלא עד שיגיע לכל אחד בכרם מה שעושה בו הפועל כל היום ובשדה הבעל מה שחורש בו כל היום כולו ובשדה השלחין מה שמשקה בו כל היום אבל פחות מכאן אין בו דין חלוקה.

אמר אמימר חכם עדיף מנביא אמר רב אשי תדע דקאמר גברא רבא מלתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כוותיה. ואף על גב דהך גברא לא שמעה להך מלתא מעולם הרי חכם עדיף מנביא דאלו נביא לא אמר אלא מה דשמע ומה דיהבי בפומיה למימר ואלו חכם קאמר מאי דאתמר למשה מסיני ואף על גב דלא שמעה. עד כאן משיטת הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמר רב יוסף בי רדו יומא לכל אחד. ודייקינן בי רדו יומא אי יומא כרבא יומא זרעא לא הוי ואי יומא זרעא תרי יומא כרבא לא הוי. ופרקינן איכא למימר יומא כרבא דכריב ותני ושוהא בשתי חרישות הללו כשיעור יומא זרעא ולא יותר מפני שהחרישה השנית נעשית בקל מהראשונות. ואיבעית אימא יומא זרעא דזרע בהדורי פירש הראב"ד ז"ל מקום שאינם חורשים אלא עם הזרע וכשמעתיק הבקר מתלם לתלם זורע התלם שנעתק ממנו וכן יכולים לעשות בכל השדות שבבבל מפני שהם טובעני נמצא החריש והזרע נעשה ביום אחד ומוצא פועל ביום אחד עד כאן והוא נכון דולא פירש הראב"ד ז"ל כגון גן ירק שמשקים אותו על ידי דלי. אמר רבי יוסי אין אלו אלא דברי נביאות. יש מפרשים לגנאי כלומר שאין טעם בשיעורים הללו. ויש מפרשים לשבח כלומר דברי נבואה הם והכי מסתברא לי דמייתי מינה תניא נמי הכי אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש אף על פי שניטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה. והא דגרסינן בנדרים אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר לאו בקביעותא קאמר. עד כאן משטה לא נודעה למי.

דף יב עמוד בעריכה

פשיטא חלק בכור וחלק פשוט וכו'. על מה שתירץ להרמב"ן ז"ל לדעת הר"י ן' מיגש ז"ל כתב ולדידי לא מסתברא לי הכי דאם כן אמאי נקט הרב ז"ל בינונית ועדית ובינונית אפילו כלהו שוו איכא נמי נפקותא לענין בכור לפיכך נראה לי דבכלהו שוות ליכא נפקותא כלל לענין בכור דאף יבם נמי שקיל אחד מיצרא מפני מדת סדום כדאמרינן בסמוך תרוייהו אחד ניגרא כו' לפיכך פירשה הר"ב ז"ל באינם שוות ואין שומעין לפשוט לחלוק בכל שדה וכן נמי פשוט ופשוט שהניח להם אביהם עדית ובינונית שוים בדמים ורחוקים זו מזו כופין זה את זה לחלוק בגורל ויקח כל אחד אחד ואם אמר אחד בעינא למפלג בתרווייהו אין שומעין לו והיינו דקאמר תלמודא וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מיצרא. והא דאמרינן בסמוך תרתי ארעתא אחד ניגרא כו' התם בסמוכות זו אצל זו ואף על גב דפליג בתרוייהו הוה ליה חולקא דכל חד ביחד לפיכך שומעין לו. כן נראה לי דרך השמועה הזו. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

אמר רבא כגון זה כופין אותו על מדת סדום. ולא פירש טעמא משום ועשית הישר והטוב כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא דהתם לית ליה ללוקח מידי בהאי ארעא ומשום ועשית הישר והטוב אמרינן ליה שיקנה ממקום אחי ויניח לזה לקנות אצל מצר שלו אבל בכך שיש לו חלק בגוף הקרקע ואנו אומרים לו לוותר את דינו לא שייך כאן הישר והטוב אלא משום דזה נהנה וזה אינו חסר. תוספי הרא"ש ז"ל.

הא דאמר רבה כגון זה כופין אותו על מדת סדום ובלא עילוי. יש מי שפירש אפילו בשהיה החלק הסמוך למצר שלו עדית ונותן לאחיו דמי עילוי העדית על פי בקיאים. ואינו מחוור כלל כמו שכתבתי למעלה דהיאך אפשר שיקרא זה רבה מדת סדום והוא מדת התורה שאמרו ניזקין בעדית ובעל חוב בזבורית אלא על כרחך בשוה קאמר שכל השדה עדית או בינונית או זבורית ולפיכך היה סבור רבה דכל שהכל שוה אם יבואו אלו לעלות לו ממני שהוא סמוך למצר שלו זו היא מדת סדום שזה נהנה ואלו אינם חסרים שאלו יפול להם חלק זה בגורל מה הנאה יש להם והא אינו שוה יותר משאר החלקים אלא בקרקע ולא בדמים. רב יוסף אמר שאין זו מדת סדום אלא אדרבה דבר שבני אדם מקפידים בו הרבה והרבה מתעלה חלק על מצר מי שצריך לו ויקפוץ עליו כל שיצטרך למוכרו ולא עוד אלא שיתייקר בו המצרן ביותר מכדי דמיו כדי לצרפו עם שדותיו ודרכן של בני אדם כך היא ולפיכך יכולים לומר לו מעלינא לך כנכסי דבר מריון כלומר עילוי רב בנכסים המשובחים יותר דלדידן שוה לן שמא יפול בחלקנו ותתייקר בחלופיו ואין זו מדת סדום. ותדע שהרי בטענה מועטת של שמא הן יכולים לבא כדאמר רב יוסף בחדא אהאי ניגרא וחדא אהאי דאמר ליה זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל כל שכן בטענה זו דישתכרו הרבה אם חלק זה יגיע לחלקם ועילוי זה אינו על פי בית דין ולא על פי בקיאים שישומו להם כמה מתעלה מחמת מצרנותו של זה אלא כפי שמה שירצו להעלותו וזה שקראוהו עילוי ועילוי אין לו שיעור וזהו מה שכתוב מעלינא בנכסי דבר מריון שהם משובחים ביותר. הרשב"א ז"ל.

אמר רבה כופין אותו על מדת סדום. והא דאמר רבא דיבם אין חלוקתו כבכור אלא יהבינן חולקיה בשני מקומות ולא אמרינן כופין על מדת סדום דיתן לו חלקו כאחת אחד מצרא לית ליה דרבה אלא דרב יוסף דסבירא ליה דמעלים כנכסי דבר מריון וכדפסיק תלמודא הלכתא כוותיה והכי קאמר הכא דלא יהבינן ליה ליבם אחד מצרא בלא עילוי ואביי דאמר היא היא ודאי כרב יוסף סבירא ליה דהא ביבם דוקא הוא דקאמר לפי שהוא כבכור הלכך יהבינן ליה אחד מצרא בלא עילוי.

ואם תאמר לרבה דאמר כופין על מדת סדום למאי אצטריך פי שנים למדרש מיניה דיהיב ליה אחד מצרא כדאיתא בפרק יש נוחלין ויש לומר לרבא אצטריך קרא למיתב ליה אחד מצרא היכא דלא שייך טעמא דכופין על מדת סדום כגון שיש שם שתי שדות ויש באחת שני חלקים ואית ליה לפשוט ארעא אמצרא דאותה שדה דמאי חזית למיתב אותה שדה לבכור כדי שיטול חלקו אחד מצרא מטעם דכופין על מדת סדום ליתב לה לפשוט אמצרא דידיה ויטול הבכור חצי אותה שדה ושדה אחרת שיש שם להכי אצטריך פי שנים למיתב ליה אחד מצרא ובכהאי גוונא נמי שייכא פלוגתייהו דאביי ורבא ביבם אליבא דרבה. אי נמי משכחת לה דאצטריך פי שנים כגון שבאו לחלוק בשדה אחת ואית ליה ארעא לפשוט אצל רוחב חלק האמצעי מן הצד וכגון שכך הגון לחלק השדה ולא לאותו הצד כדי שיהא מרובע ולפיכך הייתי אומר שיאמר הפשוט לחלוק השדה לשלשה חלקים אולי יפול חלקי באמצע ויתערב חלקי עם השדה שיש לי מאותו הצד כן נראה לי.

ויש מחלקים ואומרים דעד כאן לא קאמרינן דכופין על מדת סדום אלא כשקדמה מצרנותו לחלוקתו אבל במי שמצרנותו וחלוקתו באים לו כאחד בבכור או מי שקנה חלק אחד מהשותפים לא אמר ואין טענה לזה דכיון דטעמיה דרבה לאו מעיקרא דדינא אלא משום דכופין על מדת סדום אי זו עשיית הישר והטוב יש בזו יותר מזו. ה"ר יונה בעליותיו ז"ל.

אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה נראה לי עיקר לפי זה לא מפרטא מלתא דאביי ורבא בפלוגתא דרבה ורב יוסף שהיא כשקדמה מצרנותו לחלוקתו כמאן סבירא להו אי כרבה אי כרב יוסף. עד כאן לשונו.

מתקיף ליה רב יוסף מעלינא ליה כנכסי דבר מריון. איכא מאן דאמר דוקא כגון שמעלים ואומרים תן כך וכך יותר על שומתה או נתן בה כשיעור הזה כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ויש לומר שאין מעלים בה אלא כשיעור ממה ששוה החלק הזה יותר משאר החלקים מחמת שימכר לזה המצרן היום או מחר יותר מכדי שומתו שאין תורת חילוק בשתי שדות לחלוק שדה כנגד שדה דזימנין דזו מצלחת מזו כגון דאמרינן זימנין דהאי מדויל. ונראה לי שמעלים לו ואומרים כיון שהדין לחלוק בגורל אם חפץ אתה ליטול בלא גורל תן בה כך וכך כו'. מיהו אם פקח הוא כשבאים לעלות לו השדה יותר מדאי כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל ה"ר יונה בעליותיו.

וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו ודוקא בחלק אחד שבשדה או בכרם וכיוצא בו כנגד אחר ממנו אבל בשדה וכרם אי נמי בשני כלים שאין תשמישם שוים אי אפשר לעלות הוא ולומר טול אתה שדה ואני כרם בעלוי כך וכך או אטול אני שדה ואתה כרם באותה עילוי ומשום דתרווייהו צריכים ליה למר ולמר וכדאמרינן בדינא גוד או איגוד לקמן גבי תרתי אמהתא דרבין בר חנינא דחדא הוה ידעא למיפא ולבשולי וחדא הוה ידעא למעבד בוסתרקי עד כאן לשונו.

מעלינא ליה כנכסי דבר מריון. פירש רש"י ז"ל כו'. והראב"ד ז"ל פירש הא דאמר רב יוסף מעלינא ליה כנכסי דבר מריון כלומר אין זה מדת סדום כי פעמים שאדם בוחר בחלק אחד מפני שיש לו שכנים טובים או שכנים עשירים שאם יצטרך למכרו יקח אותו שכנו יותר מכל אדם לפיכך אומרים לו אנו רוצים אותו חלק וניתן שם יותר או תתן ותקח. אי נמי שאמרו לו אם נתן לך ברירא תן לנו כך וכך עד כאן. ומדברי שניהם שהקרקעות היו שוים בשבח תרווייהו עדית או בינונית או זבורית וכן עיקר.

ויש מי שפירש כגון שהיתה משובחת ההיא דאמצרים כגון שהיתה יושבת אנהרא ואחרת אניגרא או שהיתה קרובה לעיר יותר אבל היא שוה בדמים לאחרת שהיא קטנה יותר. ואינו נכון דבזה לא הוה אמר רבא שכופין. והדעת נוטה לפרש כדברי הראב"ד ז"ל וכך היה מעשה שאותה קרקע היתה סמוכה לנכסי דבר מריון ומפני שכך היו מחשיבים אותה יותר אבל אם הם שוים לגמרי ואין שם טענה לעילוייה טפי מאחרנייתא ודאי אפילו רב יוסף מודה דכופין והיינו תרווייהו אחד ניגרא דבסמוך. ויש מן הגאונים שאמרו שעלוי כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ולא כן משמע מדברי הראב"ד ז"ל דאייתינן לעיל שכתב בסוף אם כן שיאמרו אם נתן לך ברירא כו' כלומר שלא נחלוק בגורל. עד כאן משטה לא נודעה למי.

חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. פירוש כשבא האחד לחלוק שדה כנגד שדה והשני אומר לו לחלוק בכל אחד ואחד ושניהם שוים ששניהם עדית או בינונית או זבורית ולפיכך אמר רבה דכגון זה שאמר לחלוק שדה כנגד שדה שומעין דהשתא מיהא אין שום תועלת לאחד מהם בפיזור החלקים. ורב יוסף אמר אפילו בכי הא מצי מעכב דאמר ליה זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל ואפילו בא האחד לעלות זה כנגד זה אין שומעים לו דהוה ליה כעין שדה וכרם וכשני כלים שאין תשמישן שוה דתרווייהו צריכים ליה למר ולמר והאי דלא אמר הכא רב יוסף מעלינן ליה כנכסי דבר מריון כדאמר לעיל תירץ הרב מורי ז"ל שאין מעלינן אלא במקום שיש תועלת בביטול דין החלוקה לזה ולא לזה כאותה של מעלה שהאחד מצרן אבל כאן הרי התועלת לשניהם ליטול כל אחד שדה שלם. וכתב עוד הוא ז"ל דלפי זה הא דאמר רב יוסף בההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דמעלי כנכסי דבר מריון שיש גם לשני ארעא אמצרא דשאר שדות אין להם לעלות אלא זה נוטל סמוך לו וזה נוטל סמוך לו דעכשיו יש תועלת לכל אחד מהם בחלוקת שדה ודוקא בששניהם אחד ניגרא אי נמי בששניהם שדה בית הבעל. הרשב"א ז"ל.

תרווייהו אחד ניגרא אמר רב יוסף כגון זה כופין על מדת סדום. ודוקא כשאין אחד מהם בן המצר לאחד מהם דאלו האחד בן המצר יכול הוא לומר רוצה אני לחלוק בכל אחד ואחר כדי שיגיעני מחצית שדה זה למצר שלי ואלו היינו חולקים שדה כנגד שדה בגורל אולי לא יגיעני זה שעל המצר שלי והגע עצמך אפילו בטענת חשש זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל שומעין לו כל שכן כאן שיש לו טענה שעל כל פנים בחלוקת שתי השדות יש לו תועלת ידועה ששומעין לו וטעמא משום דחלוקת שדה כנגד שדה אינה מעיקר דין חלוקה ואדרבה מעיקר החלוקה היא שיחלוקו בכל שדה ושדה אבל כל זמן שלא יהא תועלת לשניהם בכך כופין על מדת סדום והיינו דהוה סלקא דעתיה דאביי למימר כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ועד כאן הרשב"א ז"ל.

תרתי ארעתא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא. ובגמרא שלנו גרסינן בתרווייהו ניגרא. ולא נהירא. והכי גרסינן תרתי ארעתא אתרי ניגרי. רבינו יהונתן ז"ל.

דף יג עמוד אעריכה

פלגי לה בקרנא זול. כתב הראב"ד ז"ל דתפסו בגמרא הדרך שמתחלק בה בשוה מקרן לקרן בלא שכרים אבל על כרחך יש שם דרכים אחרים כגון רוח מזרחית נהרא ורוח מערבית ניגרא דודאי פלגי לה בקו המישור מאמצעיתו של רוח מזרחית לאמצעיתו של רוח מערבית. ואם היו שם שלשה אחים וכן אם יהיה מזרחו נהרא ודרומו ניגרא ושאר הרוחות לא כלום צריכים לחלוק בשכרי שכרים או לעילוי דמים עד כאן לשונו.

עלה בידנו בכור ופשוט כשבאים לחלוק בחלוקה אחת נותנים לבכור כל חלקו שהוא שני שלישי השדה במקום אחד אבל מפילים גורל אם יעלו לו שני שלישין לצד צפון או לצד דרום ואין הפשוט יכול לומר נחלוק השדה לשלשה חלקים ונטיל גורל כי כל חלק הבכור חלק אחד הוא. ואם יש שם שדה אחת עדית ושדה אחת בינונית שניהם חולקים בעדית ושניהם חולקים בבינונית הבכור נוטל פי שנים בכל אחת והפשוט חלק אחד אבל אותם פי שנים שנוטל בכל אחת הרי הוא נוטלם במקום אחד. וכן הדין בפשוט ופשוט שאין חולקים עדית כנגד בינונית בהשואת דמים אלא חולקים בעדית וחולקים בבינונית. אבל יבם שבא לחלוק עם אחיו והרי הוא נוטל שני חלקים חלקו וחלק אחיו המת הרי הוא נוטלן בשני חלקים מפוזרים ואף על פי שבאים לחלוק בחלקה אחת שכולה עדית או בינונית אינו יכול לומר תנו לי שני החלקים במקום אחד אלא מפילים גורל.

ואם הוא רוצה שיתנו לו חלקו במקום אחד מעלים לו בדמים לפי שיש לו ריוח בדבר ואין דינו ליטול במקום אחד אלא אם כן יעלו במקום אחר שהרי חלקו וחלק אחיו שני חלקים הם ודין שלשה שהם שותפים בשדה אחת וקנה אחד מהם חלק חברו וכשיבא לחלוק עם האחר עושים שלשה חלקים ומפילים גורל אבל שנים שהם שותפים בשדה אחת זה לקח בה שני שלישים וזה שליש כשבאים לחלוק השדה אין עושים אלא שני חלקים זה נוטל שליש וזה נוטל שני שלישים יחד כדין הבכור שהרי חלקו חלק אחד הוא.

ומי שיש לו שדה אצל נכסי אביו ובא לחלוק עם אחיו ורוצה שיתנו לו חלקו סמוך למצר שלו אף על פי שכל הנכסים עדית או כולם בינונית כיון שהדין לחלוק בגורל והוא רוצה ליטול אצל מצר שלו בלא גורל מעלים לו השדה הסמוכה למצר שלו שהרי היא שוה לו יותר משאר השדות וכיון שדינו ליטול בגורל והוא רוצה ליטול בלא גורל מעלים לו השדה כמות שירצו ואם פקח הוא אומר להם הרי אני מעלה עשרה דינרים או עשרים או תקחו אותה בלא גורל ותנו בה בשומא זו שכך הדין בכל מקום שהעילוי משביח הגורל והאחים כשבאים לחלוק ושמים החלקים ובאים להפיל גורל יכול אחד מהם להעלות אחד מן החלקים ולומר הריני נותן בה עשרים דינרים יותר ונוטל אותה או תתנו אתם כך וכל זה כשהשדות שוות אבל אחת עדית ואחת בינונית אינו יכול לומר תנו לי העדית אצל מצר שלי בשום עילוי אלא חולקים בעדית וחולקים בבינונית. והאחים שבאו לחלוק ויש שם שתי שדות ושתיהם עדית או שתיהם בינונית אין אחד מהם יכול לומר רוצה אני לחלוק בכל אחת שמא תצליח זו יותר מזו כל זמן ששתיהם על נהר אחד או על נגר אחד לפי שמדת סדום הוא זה אף על פי שמשפט החלוקה לחלוק כל אחת בכל אחת מן השדות.

ואם אומר תגיע לי הנאה בחלוקתן בכל אחת מן השדות כגון שיש לו שדה סמוכה לאחת מן השדות ונמצא שאם יחלוקו באותה שדה יהא חלקו סמוך לשדהו אין יכול לטעון כך שאין כאן מדת סדום מאחר שיש לו תועלת בדבר ואם אחת מן השדות על נגר אחד ואחת על נגר אחר אף על פי ששתיהם עדית או בינונית יכול האחד לטעון הרי אני חולק בכל אחת כי פעמים שיתייבש הנגר האחד והשני לא יתייבש ואם אחד טוען לוותר על טענה זו בשום עילוי אין שומעין לו לוותר על טענה זו בשום עילוי. וגם אין אחד מהם יכול לומר גוד הטובה בעיניך או איגוד כי מי יודע איזה יכשר הזה או זה. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.

פיסקא ולא את הטרקלין כו'. פירוש טרקלין בית מרובע שארכו כרחבו בין שיש בו עשר על עשר או יותר מכאן אבל פחות מעשר על עשר אינו נקרא טרקלין כדתנן בפרק המוכר פירות טרקלין עשר על עשר הלכך כשבאים לחלוק אם מגיע לכל אחד מהם ממנו עשר על עשר שנמצא עדיין שמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. הר"י ן' מיגש ז"ל.

מורן. מין של פלטיא הוא כמין מגדל שבונים בכרם ה"ר יהונתן ז"ל.

אית דינא דגוד או איגוד. יש מי שאמר דדוקא בשומת בית דין כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל.

ובאמת מצינו לשון עילוי על עילוי בשומת בית דין כאותה ששנינו במקדיש נכסיו מעלים לו תפליו. ומכל מקום הראיה שהביאו מאותה שבפרק מי שהיה נשוי אינה ראיה כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל חדושי הרשב"א ז"ל.

בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה היאך עושים. כלומר בשלמא פשוט ופשוט דשוו חולקייהו להדדי אפשר דהוו להו מלאכה דמצטרפי לה תרוייהו ומשתמשי בה בהאי עבד ובהמה טמאה בהדי הדדי אלא בכור ופשוט דלא שוו חולקייהו להדדי היכי עבדי. אמר ליה שאני אומר עובד את רבו כו'. הר"י ן' מיגש ז"ל.

וזה לשון ה"ר יונה ז"ל בעליות הא דלא קשיא להו פשוט ופשוט. דאיכא למימר ישתמשו בהם בלא הקפדה באחד מהם לעת שיצטרך אלא בכור ופשוט אם עושים כן נמצא הפשוט שוה לבכור. כן נראה לי. עד כאן לשונו.

נימא מסייע ליה מי שחציו עבד וחציו בן חורין כו'. ואי סלקא דעתך אית דינא דגוד או איגוד מאי האי דקפסיק ותני עושה את רבו יום אחד אלמא לית ליה תקנתא אחריתי לפרוק נפשיה אלא היכא דמשכח מאן דמוזיף ליה כסף לפדות את עצמו. ה"ר יונה ז"ל בעליות.

וזה לשון הרשב"א ז"ל והא דאמרי נימא מסייע ליה מי שחציו עבד וחציו בן חורין. הכי קאמר לימא מסייע ליה דלית דינא גוד או איגוד דמדקתני עושה שטר על דמיו אלמא לית להו תקנתא אחריתי ואי איתא לימא גוד או איגוד ואמאי לוזיף ולפרוע בדינא דגוד או איגוד. ואינו מחוור בעיני כלל דילמא לא משכח דלוזיף. ויש מפרשים דמדקתני יבטל קמייתי ראיה דאם איתא אפשר שירויח ויקמץ משכירות יומו. וגם זה אינו מחוור שאין אדם יודע במה משתכר ושמא ימות קודם שיגיע לחצי דמיו ונמצא בטל בינתיים ואולי יבטל לעולם.

ויש מי שפירש דמבית הלל שחזרו להורות כדברי בית שמאי קמייתי דהכא הוא שחזרו להורות כדברי בית שמאי וכדי שלא יבטל הא בעלמא לא והא שטרא היינו כסף ובעלמא נמי אי אמר ליה גוד או איגוד ואכתוב שטר על הדמים רשאי. וגם זה אינו כלום בעיני דהשתא מי איכא למאן דאמר דנקיט האי מרגניתא בידיה ושקיל על כרחיה חספא בידיה.

ואם תאמר אין הכי נמי דכל שטר היינו כסף וכדאמרינן בפרק קמא דקדושין גמרא עבד עברי קונה עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר ואמרינן האי שטרא היכי דמי אילימא דכתיב שטרא אדמיה היינו כסף. לא היא דהתם ביציאות של עבד עברי קמיירי באיזה דבר קונה את עצמו שלא יהא צריך גט שחרור ואפילו מדעת האדון לפי שיש יציאות שאינם עומדות לו ואפילו מדעת רבו ובענין עבד כנעני וכדאמרינן עלה דההיא אלא מאי שטר שחרור שמע מינה עבד וברי גופו קנוי דאי לא לימא ליה באפי תרי זיל ומשום הכי קאמר שאלו כתב שטרא אדמיה ורצה רבו לקבלו והרי זה קונה עצמו ואינו צריך גט שחרור הא בעל כרחיה דאדון לא ותדע לך דהא אמרינן גבי יציאות האמה ומפדין אותן בעל כרחן ואמרינן עלה בעל כרחו דמאן סבר אביי למימר בעל כרחו דאדון ואתקיף עליה רבא השתא נקיט מרגניתא בידיה ושקיל חספא אלא בעל כרחו דאב ומינה הכא נמי למאן דאמר אית דינא דגוד או איגוד הני מילי כדאמר איגוד בכסף הא איגוד בכתיבת שטר על הדמים לא.

עוד קשה לי לשון שאני אומר דהוה ליה למימר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים ומאי שאני אומר על כן נראה לי דרבא הכי קאמר ליה בשלמא פשוט ופשוט משכירין אותם וחולקים לשכר מה שאין כן בבכור ופשוט שכן הורע כחו אצל שכירות דראוי הוא וחלוקת ימים אי אפשר שאין חלוקת ימים חלוקה כלל ואפילו בפשוט שאין אחד מהם רוצה להתבטל ממלאכת עבדו או בהמתו יום אחד שמא תזדמן לו מלאכה באותו יום וכל שכן בבכור ופשוט שמלאכת הפשוט ברחוק זמן ואי לית דינא דגוד או איגוד נמצא שהורע כחו של זה או של זה. ופריק שאני אומר שחלוקת הימים חלוקה אף על פי שאתה אומר שאינה חלוקה ולפיכך בכור ופשוט נמי איך הם חולקים עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים.

ועל חלוקת הימים שנחלקו בה רבא ורב יהודה הוא דמייתי סייעתא לרב נחמן דהא אמרי בית הלל עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואפילו בית שמאי לא פליגי עליה הכא אלא משום דלא יבטל הא בעלמא מודו דחלוקת ימים חלוקה כרב נחמן. ודחינן שאני התם דהיכי אפשר להם בדרך אחרת דאיגוד איכא גוד ליכא דאי אפשר לצד חירות שבו לשוב עבד ולהיות מותר בשפחה ואי משום דעבד עברי מותר בשפחה כנענית שאני הכא דאי אפשר לו למכור את עצמו לעולם שאין עבד עברי מוכר עצמו ליותר משש כמו שפירש רש"י ז"ל כאן. ועוד שאין זה גוד בעבד כנעני. ועוד שעבד משוחרר אינו נמכר אפילו לשש ולא שום גר כדתניא ומייתי בפרק הרבית אין הגר נקנה כעבד עברי ואמרינן כדכתיב ושב אל משפחתו יצא זה שאין לו משפחה ולפיכך כיון שאין להם תקנה אחרת על כן יש להם לחלק לימים הא בעלמא דאפשר כגון בגוד או איגוד אין חלוקת הימים חלוקה. ומקצת נוסחאות מצאתי שיסייעוני שאין מביאים מאותה ברייתא אלא עד תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם דאלמא עיקר ראייתו אינו אלא מדברי בית הלל בחלוקת הימים ומהודאת בית שמאי בחלוקה זו אלא שלא תקנתם את עצמו אפילו לפי אותם ספרים דמסיימי כאן כולה ברייתא לא קשיא לי דאורחא דתלמודא שאף על פי שסיועו או קושייתו ממקצת הברייתא או המשנה שמביא את כולה.

נמצא לפי פירוש זה שחלוקת הימים במחלוקת רבא ורב נחמן וחלוקתה תלויה בדינא דגוד או איגוד והלכך אנן דקיימא לן כרב יהודה ורבא דאמרי אית דינא דגוד או איגוד אם כן אפשר דקיימא לן נמי דחלוקת ימים אינה חלוקה כרבא. ומיהו מסתברא דבהא הלכה כרב נחמן דרביה דרבא הוא וכל היכא דאיכא בתלמוד אמר ליה רבא לרב נחמן מוכח דבההוא שעתא תלמיד יושב לפניו הוה ואין הלכה כמותו שאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ודינא דגוד או איגוד לא תליא בהא דהיכא דלא רצו לחלוק בימים האחד כופה את חברו בדינא דגוד או איגוד. ומיהו היכא דאמר ליה אידך לא בעינא אלא חלוקת ימים שומעים לו כל שאין הפסד בדבר לפי ראות עיני בית דין כגון מרחץ ובית הבד העשוים לשכר כדאיתא בסמוך. כן נראה לי הרשב"א ז"ל.

תקנתם את רבו. ואף על גב דרבו מפסיד הוולדות מכל מקום מאי דאפשר לתקן לרב תקנו אבל הוא חסר עיקר תיקונו דהיינו מצות פריה ורביה. ואית דגרסי תקנתם פירוש בתמיה את רבו ואת עצמו לא תקנתם. תוספי הרא"ש ז"ל.

על מה שהקשו בתוספות וימכור עצמו בעבד עברי אי נמי דאמרינן באיזהו נשך דאין גר נמכר בעבד עברי דבעינן ושב אל משפחתו וליכא והכי נמי עבד משוחרר תוספי הרא"ש.

על מה שהקשו בתוספות דפרדה מטעם זה מותר לרכוב עליו. כתב בגליון תוספות ובתוספתא איכא מאן דאוסר לרכוב על הפרדה מקל וחומר ומה במקום שמותר שני מלבושים כאחד אסורי בתערובתם מקום שאסור לנהוג שתי בהמות כאחת וכו' אמר לו הרי הוא אומר והרכבתם את שלמה בני על הפרדה. עד כאן. על מה שתירצו בתוספות אבל שפחה דלא תפסו בה קדושין וכו'. כתוב שם ואפילו לרבי עקיבא דאומר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מכל מקום לא דמי דבשפחה לא תפסי קדושין לא לדידיה ולא לאחריני.

שמע מינה לית דינא דגוד או איגוד. ואין להקשות כלל דאמאי לא משני שאני הכא דאפילו איגוד ליכא דרבו אינו יכול לשחררו משום עשה דלעולם בהם תעבודו הדא אי דינא הוא דמצי למימר איגוד אם כן אינו משועבד לרבו כלל דליכא עשה דיתן לו חצי דמיו ויפטר בעל כרחו ובדין אין לרבו עליו אלא דמיו אם הוא רוצה ליתנם. עד כאן מגליון תוספות.

שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא. העבד לאמר לרבו אקנה חלקך ולא יאמר לו או קנה חלקי שאין קונים צד חירות שבו שיהיה קבין הגוף כחלק העבדות שבו הראב"ד ז"ל.

עשאן לשכר השכר לאמצע. יש מפרשים שאם עשאם האב כדי להשכירם והיו עומדים לכך בשעה שירשו את אביהם אין העשיר יאמר רצוני לרחוץ בהם בכל יום ולא להשכירן. ואינו מחוור שכל אחד משתמש בשלו כמו שירצה והרי עשיר כבן. זכה בירושתו וירחץ או ישכיר ור"י ז"ל בעל התוספות פירש כו'. וכתב מורי ז"ל דוקא נקט מרחץ כו' ככתוב במגיד משנה.

ומה שאמרו עשאם לשכר השכר לאמצע לאו למימרא שאם רצה העשיר לומר גוד או איגוד שאינו רשאי אלא דכל כמה דלא אמר הכי השכר לאמצע. תדע דהא במתניתין קתני נמי מרחץ ובית הבד ואכולה מתניתין קאמר רב יהודה דאין בהם כדי לזה ולוה אית דינא דגוד או איגוד ואפילו עשאם לשכר. עד כאן. ולפי זה כל שכן במחלוקת ימים שאם אמר האחד לחלוק בימים והשני אינו רוצה אלא דאמר גוד או איגוד שומעין לו כסברא הראשונה שכתבתי אני למעלה. והר"י ן' מיגש ז"ל העלה דבר זה בספק. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל דתנן בפרק גט פשוט שני אחים אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאה לשכר השכר לאמצע. איכא לפרושי דדין קצוב הוא דכל מידי דעביד מעיקרא למיגר כגון בית הבד ומרחץ ופונדק וכיוצא בהם כיון דמוגרי ליה תרוייהו לית ביה דינא דגוד או איגוד והא דקתני עני ועשיר משום דקא בעו למתני עשאם לעצמו הרי עשיר אומר לעני כו' דודאי התם לא משכחת לה אלא בעני ועשיר דגוד איכא איגוד ליכא ואיכא לפרושי דהאי עשאם לשכר נמי דקתני ליכא אי דוקא עני ועשיר דגוד איכא איגוד ליכא אבל שניהם עשירים אי נמי עני ועשיר וקאמר ליה עשיר לעני גוד או איגוד אפילו דבר העשוי לשכר נמי כייפינן ליה לנתבע למיגר או לאוגרי והדבר צריך עיון. עד כאן לשונו.

דף יג עמוד בעריכה

הא דתניא טול אתה שיעור ואני פחות בחנם דאסיקנא דרבי שמעון בן גמליאל אמר דאין שומעין לו פסק הריא"ף ז"ל כוותיה ואמר דמסתבר טעמיה. ורבינו חננאל כתב כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ועוד דאפשר דלאו מתנה היא דלתועלת עצמו מתכוון דניחא ליה בפחות משיהא הכל בשיתוף. והיכא דאמר ליה טול אתה שיעור בדמים או בחנם ואני פחות או אטול אני שיעור ואתה פחות כתב הראב"ד ז"ל מסתברא דהיינו דינא דגוד או איגוד משום דאמר ליה חד לחבריה או תקן אותי או אתקן אותך אבל שנהיה שנינו מקולקלים לא הלכך טול אתה שיעור בדמים או אטול אני שיעור בדמים דרך אחד הם ואיכא מאן דאמר דבכי האי גוונא לא כייפי אהדדי משום דהנהו דמי דקמשקיל מיניה מילתא זוטרתי היא ולא משכח בהו מידי דחזי ליה דמאן מזבין ליה טפח קרקע אמצריה. וזה ודאי נראה עיקר מחמת הטענה שאמר הוא ז"ל. ועוד שיכול לומר אני איני רוצה לקנות שאין לי מעות כו'. ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל.

והיכא דלא הוו להו לתרוייהו אלא שלש אמות לבד ואמר ליה חד לחבריה גוד או איגוד איכא למימר דמצי אידך למימר לא בעינא דאף כי אגוד נמי לא חזי לי ולדידך נמי לא חזי כי תיגוד מינאי ואיכא למימר כו'. ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.

ולדידי מסתברא לי דלית דינא דגוד או איגוד דעיקר דינא דגוד או איגוד הוא תקן אותי או אתקן אותך וכיון דליכא למימר הכי לית דינא דגוד או איגוד. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

ואמר שמואל לא שנו אלא תורה שהוא בכרך אחד אבל תורה שהוא בשתי כריכות חולקים דשקיל האי כרך חד דהאי כרך חד וליכא משום בזיון הקדש. והא הכא בכתבי הקדש ואפילו בשתי כריכות כמאן דלית ביה דין חלוקה דמי דהא למר מיבעי ליה האי והאי ולמר מיבעי ליה האי והאי ולא סגי בחד מינייהו בלא חבריה דמאי דאיכא בהאי כרך ליכא בהאי כרך. אי אמרת בשלמא שמואל אית ליה דינא דגוד או איגוד היינו דחולקים דכיון דאלו אמר חד מינייהו לחבריה גוד או איגוד הוה אית ליה מדינא למכפייה למיגד או לאוגודי ולאפקועי ליה כולה מיניה בדמים השתא דליכא חד מינייהו דקאמר גוד אלא תרווייהו אנא איגוד דקאמרי חולקים ומפקע ליה כל חד מינייהו לחבריה מההוא כרך דקא שקיל לנפשיה. אלא אי אמרת קסבר שמואל לית דינא דגוד או איגוד אלא משתמשי בה תרווייהו ולא מפקעינן ליה לחד מינייהו ממלתא דלית מיניה בדמים הכא נמי ליקרוביהו תרווייהו ואמאי כאיף ליה כל חד מינייהו לחבריה למפלג ולאפקועי מנתא דיליה מההיא כרך דקא שקיל לנפשיה. עד כאן משיטת הרב ן' מיגש ז"ל.

וזה לשון ה"ר יונה ז"ל הא דרב יהודה דשמואל היא כו'. ואי סלקא דעתך לית דינא דגוד או איגוד אפילו בשתי כריכות נמי לפי שסתמו של דבר אין שתי הכריכות שוים בדמים כיון שזה תורה וזה נביאים או שזה בראשית וזה אלה שמות דומיא דכרך חד דלא עבדי אינשי לחבר כרך אחד בשני מקומות הלכך אי אפשר לחלוק תורה נביאים וכתובים אלא על ידי גוד או איגוד דקאמר ליה טול אתה את המרובה ותחזור לי דמים או אטלנו בדמים ואין זה דומה לאומר טול אתה שיעור ואני פחות או טול אתה פחות ואני שיעור לפי שכתבי הקדש אף על פי שזה מעולה מזה בדמים מכל מקום תרווייהו מיחזא חזו. והוה מצי רב יוסף לאהדורי ליה לאביי וליטעמיך כו' ככתוב בתוספות. ואפשר דאביי היה סובר דאית דינא דגוד או איגוד אפילו בכהאי גוונא דכל חד מיבעי ליה לתרווייהו והיה סובר כן ענין אחד בשמעתין עד ששמע דברי רב שלמן ז"ל כששניהם רוצים ואצטריך לאשמועינן חולקים שלא נאמר נגזור שתי כריכות אטו כרך אחד ואף על גב דהשתא פרקינן הכי למאן דאמר לית דינא דגוד או איגוד. ועוד יש לומר אפילו הם שוים בדמים מוכח מינה דאית דינא דגוד או איגוד כיון שחולקים דפשיטא לן שאין חלוקה בשני כלים דתשמישן חלוק דלכל חד מינייהו מבעי ליה תרווייהו הלכך זה שחולקים תקנה היא שתקנו ליתן דרך לחלוקה והוא הדין דמתקנינן דינא דגוד. תרגמה רב שלמן בששניהם רוצים. יש מפרשים דקמשמע לן דלא גזרינן שתי כריכות אטו כרך אחד. ולי נראה דהא קמשמע לן דטעמא דמתניתין משום כבוד כתבי הקדש הלכך בשתי כריכות חולקים שלא נאמר דטעמא דמתניתין כדי שיהיה לשניהם תורה נביאים וכתובים ואם חומשים הם כדי שיהיה לשניהם כל התורה ולא כלתה כל אחד מהם ולאפוקי מן הסברא שהוזכרה בירושלמי דאפילו בשתי כריכות אין חולקים ואפילו בתלים ותלים איכא מאן דאמר התם דאין חולקים כדי שלא יעמוד כל אחד בד בבד ויהיו כלם מתועדים וגורסים. עד כאן לשונו.

ולא והא רבין בר חנינא כו'. ואמר להו רבא לית דינא דגוד או איגוד אלא ישתמשו בהו תרווייהו בהדדי אלמא כיון דלית בהו דין חלוקה דהא כל מנייהו לתרווייהו בעי ולא סגי ליה בחדא מנייהו בלא חברתה קאמר דלית בהו דינא דגוד או איגוד. ושני הכא דלמר מבעי ליה האי והאי ולמר מבעי ליה האי והאי דאשתכח דכל חד מנייהו אנא איגוד קאמר וליכא בהו מאן דאמר גוד או איגוד וכיון דכל חד מנייהו אנא איגוד קאמר שבקי ליה כדאיתנהו ומשמשי בהו תרווייהו אבל אלו אמר ליה חד מנייהו לחבריה גוד או איגוד הכי נמי דכייפינן ליה לחבריה עד דאגיד להו או עד דמגד לתרווייהו. הר"י ן' מיגש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ולא והא רבין וכו'. ואמר להו רבא כו'. תמיהא לי והיאך אפשר לו לרב אשי לומר דרבא משום דלית ליה בעלמא דינא דגוד או איגוד קאמר להו הכי והא רבא הוא דאמר ליה לעיל לרב נחמן לדידך דאמרת לית דינא דגוד או איגוד בכור ופשוט כו' אלמא רבא אית דינא דגוד או איגוד סבירא ליה ופליגא דידיה אדרביה. ויש לומר דאפשר דרב אשי אכתי לא שמעה לההיא דרבא ואי נמי שמעה סבירא ליה דלאו לאפלוגי עליה דרב נחמן רביה אמרה אלא לאפוקי מיניה הלכתא ומשמע ליה לרב אשי הכי כדאמר להו לרבין ולרב דימי לית דינא דגוד או איגוד אם כן דלמא הדר ביה לגבי רביה מכי פריך ליה בבכור ופשוט דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים. כן נראה לי.

שאני התם דלמר מבעי ליה האי והאי כו'. וכי אמר ליה חד לחבריה טול אתה היפה ואני האחרת בעלוי כך וכך או אטול אני היפה ואתה האחרת ואעלה כך וכך אין כאן דינא דגוד או איגוד זה כנגד זה במה שאין תשמישם שוה או שאין דמיהם שוה אינו דין גוד או איגוד אלא אם ירצה לומר בשתיהם גוד או איגוד ואי נמי בכל אחד ואחד וזהו הדין בעצמו בספרים בשתי כריכות כלומר שהם כעין כרך אחד ומה דרכן של בני אדם לעשות בכרך אחד תורה נביאים אם כן בראשית ואלה שמות שאין דרכם לעשות תורה ותורה ואי נמי בראשית ובראשית בכרך אחד ושתי כריכות כמותן תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד והיה המקשה סבור לומר דמאן דאית ליה דינא דגוד או איגוד בכל ענין אית ליה ואפילו יפה כנגד שאינו יפה בעלוי הדמים ואמר ליה דלא כן בשתי כריכות דוקא מדעת שניהם כדתרגמה רב שלמן. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. חצר או טרקלין ושובך שאין בהם כדי לזה וכדי לזה אית דינא דגוד או איגוד ודינא דגוד או איגוד יכולים להעלות בו ולומר תן בו כך וכך וכמו ששנינו זה הכלל כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקים ואם לאו מעלים אותו בדמים. וחצר שאין בה כדי לזה וכדי לזה ובא אחד מהם לומר גוד או איגוד יכול לומר אני נוטל תחלה ארבע אמות לפתחי שהם צריכות לי לפרוק משא ואם אין שם ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה לפרוק משא אין אחד מהם יכול לומר גוד או איגוד לפי שיטעון חברו אין לי דמים וגם אין לי לקלקל תשמיש ביתי שהרי צריך אני לפרוק משא בארבע אמות לפתחי. ועשיר ועני שיש להם טרקלין ואין להם כדי לזה וכדי לזה יכול העשיר לומר לעני גוד או איגוד אף על פי שאין לאל ידו של עני לקנות טרקלין ומרחץ ובית הבד שעשאם אביו לשכר יש בהם דינא דגוד או איגוד ואין אחד מהם יכול לטעון נעמוד יחד משותפים ונחלוק בשכר וזה הדין אינו אלא ביורשים או מקבלי מתנה אבל אם לקחו שנים טרקלין שאין בה כדי לזה וכדי לזה אין אחד מהם יכול לומר גוד או איגוד שהרי לדעת שיהיו שותפים בו לקחוהו שניהם ולא למכרו איש לאחיו. ודינא דגוד או איגוד אינו בשדה.

והאחים שנפלו להם בירושה שדה וכרם ואין באחד מהם כדי לזה וכדי לזה או שנפלו להם שני כלים שתשמישן חלוק או שנפלו להם שתי שפחות. זו יודעת לאפות ולבשל וזו יודעת לרקום אין אחד מהם יכול לומר גוד הכרם ואני שדה או אתה שדה ואני כרם לפי שיכול לומר הרי צריך אני לכרם ולשדה אבל יכול לומר גוד אתה שתיהם או איגוד. וכן הדין בעיקר החלוקה אם נפל לפניהם שדה וכרם ודמי השדה ודמי הכרם שוים אין חולקים שדה כנגד כרם אלא כל אחד חולק בשדה וחולק בכרם אם אין בהם כדי לזה וכדי לזה יהיו משותפים ביניהם אלא אם כן יאמר אחד מהם גוד הכל או איגוד הכל. ואם נפלו לשניהם עדית וזיבורית או שדה גדולה ושדה קטנה ואין בכל אחד כדי לזה וכדי לזה יכול לומר טול אתה עדית ואני זבורית ואני מוחל לך על העודף שבדמי העדית על הזיבורית שאין המקצת ההוא ראוי לו או טול אתה שדה גדולה ואני קטנה ותתן לי את העודף בקרקע מה שאין כן בשדה וכרם כמו שפירשנו. ואם יאמר אחד לחברו טול אתה שיעור ואני פחות ויתרון חלקך על חלקי תקחנו לך בין בדמים בין במתנה שומעים לו. אבל אם יאמר לו טול אתה שיעור בדמים אין שומעים לו שיכול לומר אין לי דמים ליתן. וכן אם יאמר טול אתה שיעור בדמים ואני פחות או אתה פחות ואני שיעור בדמים אין שומעים לו לפי שאין לו לקבל אחת משתי דרכים אלו. אבל אם יאמר טול אתה שיעור בדמים ואני פחות. או איגוד אני את הכל שומעין לו. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.

ויש אומרים כל אחד ואחד בפני עצמו. כלומר ויש אומרים כי רבי אלעזר בן עזריה לא התיר אלא כל אחד ואחד בפני עצמו. אי נמי יש לפרש הכי ויש אומרים כי שמונה נביאים אלו שהיו לו לביתוס בן זונין כל אחד בפני עצמו היו. אמר רבי מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד והכשרנום ובין כל חומש וחומש של תורה כלומר בין ספר בראשית לואלה שמות בין ספר שמות לויקרא בין ספר ויקרא למדבר סיני ארבעה שיטין. הרא"ם ז"ל.

ארבעה שיטין כו'. ואם רצה להוסיף מוסיף. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בה לא פחות ולא יותר.

כתב ה"ר מנחם המאירי ז"ל בקרית ספר שחבר על דיני ספר תורה וכן כל נביא ונביא של שנים עשר ארבעה שיטין. מתחיל מלמטה ומסיים מלמעלה. כלומר כיון שמרחיק שלשה שיטין אף על פי שלא נשאר מן הדף אלא מעט יש לו רשות להתחיל בנביא אחר וכן בסוף יש לו לסיימו ואפילו בתחלת הדף שכיון שהתרנו להתחיל בנביא אחר באותו הדף עצמו לאחר שלשה שיטין אין אנו מצריכין אותו לכוון עצמו לסיים בסוף הדף ואיכא נוסחי דאית בהו מסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה. ויש לפרשו כלומר אם סיים מלמטה מתחיל למעלה בלי הרחקת שלשה שיטין לפי שלא הצריכום להרחיק שלשה שיטין אלא כשסיימו מלמעלה אי נמי בתוך הדף שנמצא שצריך להתחיל בדף זה עצמו אבל כשמסיים בסוף הדף מתחיל האחרת בלי הרחקה כלל.

ואיכא נוסחא אחריתי דאית בה הכי ובין נביא ונביא שאינם של תרי עשר כגון ישעיה וירמיה מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה לפי שלא אמרו מרחיק שלשה שיטין ומתחיל בדף עצמו אלא בין נביא ונביא של תרי עשר שהוא ספר אחד וכן ארבעה שיטין שבין חומש וחומש של תורה לפי שכולם ספר אחד הם אבל יהושע שופטים שמואל כו' שכל אחד מהם ספר בפני עצמו הוא אינו מתחיל בדף שסיים בו כלל אלא בדף האחר שאם בא לחתוך חותך הלכך כשמתחיל מתחיל מלמעלה וכשמסיים מכוון עצמו שיסיים למטה כדי שיתחיל בספר של אחריו למעלה. ויש לפרש ומתחיל מלמעלה כמו שאמרנו ומסיים מלמטה כלומר ומסיים אפילו מלמטה אבל אם סיים בתוך הדף אין בכך כלום שהרי הספר שלאחריו בתחלת הדף האחרת הוא שמתחיל בו ואותו מקצת שנשאר באותו הדף שסיים בו ישאר לבן בלא כתיבה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

הא דתניא מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה. פירש רש"י ז"ל אם נזדמן לו סיום הספר בסוף הדף מתחיל ספר אחר בראש הדף ואינו מניח ריוח חלק ביניהם כדמפרש לקמן שאם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך וגנאי הוא שיהא דף זה מגולה על חנם. ונראה לי לפי פירושו כי מה שאמרנו שבין כל נביא ונביא מניח ארבעה שיטין אינו אלא משום היכר ואין חוששין שמא יחתוך יריעה באמצע כי לעולם לא יבא לעשות כן שתהיה יריעה זו קטנה ושאר כל היריעות גדולות אבל אם היה מתחיל ספר בראש יריעה ומניח חלק ארבעה שיטין פעמים יבא לחתוך אחר שהיריעה הזו שוה בעצמה לשאר היריעות ולא יחוש אם הדף משונה משאר הדפים ולא יפה ולא נוי לספרי הקדש. ומכל מקום אין הלשון הולמו שהיה לו לומר ואם סיים

מלמטה מתחיל מלמעלה כו'. ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. עד כאן הרשב"א ז"ל.

תנו רבנן הרוצה להדביק תורה נביאים וכתובים כאחד מדביק ועושה לו גליון כדי עמוד בתחלתו וגליון בסופו כדי שיקיף על הכרך כולו. מתחיל מלמעלה מסיים למטה. כלומר שלא יתחיל באותו הדף שסיים בה אלא בתחלת הדף האחרת שאם בא לחתוך חותך. ורמינהי תחלת הספר וסוף הספר כדי לגול כלומר צריך שיניח להם גליון כדי לגול מאי כדי לגול אי כדי לגול עמוד קשיא סוף הספר דקתני בכדי שיקיף על הכרך כולו ואי כדי לגול על הכרך כולו קשיא תחלת הספר דהא התם קתני ועושה לו כדי עמוד בתחלתו. ואמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני תחלת הספר וסוף הספר כדי לגול האי כדיניה והאי כדיניה תחלת הספר כדי לגול עמוד סוף הספר כדי לגול על הכרך רב אשי אמר כי תניא ההיא בספר תורה. כלומר לעולם האי דקתני כדי לגול כדי לגול עמוד הוא ודקא קשיא לך סוף הספר דקתני התם כדי להקיף על הכרך כולו והכא קתני כדי לגול עמוד ותו לא בספר תורה עסקינן כגון חומש נביאים וכתובים שהם נגללים ועומדים על סופן כדתניא כל הספרים נגללין לתחלתן וספר תורה לאמצעיתו. אמר רבי אלעזר בר צדוק כך היו כותבי ספרים שבירושלים עושים לספריהם. הא דקתני ספר תורה לאמצעיתו לאו לאמצעיתו ממש הוא אלא במקום שפסק הוא בין בתחלה בין בסוף בין באמצע והאי דקתני באמצעיתו למעוטי תחלה וסוף הוא שלא תאמר צריך הוא לגללו כל פעם ופעם לתחלתו כמו שאר ספרים קמשמע לן שאינו צריך אלא במקום שפסק שם הוא גוללו וטעמא דהא מלתא לפי שאין גוללים ספר תורה בצבור משום כבוד צבור ואם הוא גוללו לתחלתו נמצא כשקורא בו בצבור צריך לגוללו עד שיגיע למקום שפסק וקורא בו וכשמסיים צריך לגוללו ממקום שפסק עד תחלת הספר לפיכך אין גוללו אלא במקום שפסק. הא דקתני בההיא ברייתא ועושה לו כדי היקף בספר תורה דשמעינן מינה דשאר ספרים דלסופן נגללין קשה לי עלה הא דקתני בההיא ברייתא אחריתי כל הספרים נגללים לתחלתן וספר תורה לאמצעיתו כיון דלתחלתן נגללין כדי היקף בסופן למה לי. וכשהייתי למד תורה לפני רבינו הרב הגדול זצ"ל הקשיתי לפניו קושיא זו ופריק דהא דקתני ועושה לו כדי היקף בסופו אינו להקיף בו על הכרך כולו שהרי לתחלתו הוא גולל כדקתני בהך ברייתא אחריתי אלא כדי שיגול בו העמוד פעמים הרבה כדי שיתרחק ריחוק העמוד מן הכתב שאם יהיה פחות מכאן יתמחק הכתב מחמת דיחוק העמוד והכי קתני ועושים לו גליון בסופו שיעור כדי להקיף בתחלתו כדי שיגלול בו העמוד.

וזה הפירוש אינו עולה כהוגן משום דשתי תשובות בדבר חדא דעל זה הפירוש תינח כדי היקף בסופו דמתרץ כדי עמוד בתחלתו היכי מתרץ דכיון דמתחלתו הוא נגלל ליעביד ליה היקף בתחלתו. ועוד דאפילו סופו נמי אי סלקא דעתך האי כדי היקף דבעינן משום עמוד הוא ספר תורה נמי ליעביד ליה בסופו גליון כדי היקף דהא אית ליה עמוד בסופו אלא מדלא מצרכינן ליה לספר תורה כדי היקף בסופה משום דלאמצעיתו הוא נגלל שמעינן דטעמא דמלתא דבעינן בשאר ספרים כדי היקף בסופן דלאו משום עמוד הוא אלא כדי שיקיף בו על הכרך כולו משום דלסופם הם נגללים דהא ספר תורה כיון דלאמצעיתו הוא גולל אין צריך כדי היקף בסופו וקמה לן קושיין בדוכתא ולא אתברר לן בה טעמא בימי רבינו הרב זצ"ל. אבל השתא אסתבר לן בפירוקא דהא דקתני כל הספרים נגללים לתחלתן בספר שנכתב בפני עצמו עסקינן דלפיכך נגלל בתחלתו שהרי אין עמו ספר אחר והא דקתני ועושה לו כדי היקף בסופו דשמעינן מינה דלסופה הוא נגלל בתורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד עסקינן כדקתני בהדיא הרוצה להדביק תורה נביאים וכתובים כאחד מדביק ועושה לו כדי היקף בסופו וכדי עמוד בתחלתו.

ואם תשאל מה הפרש בין זה לזה. יש להשיב מפני שנראים הדברים שזה שאנו אומרים לתחלתו הוא נגלל ולא לסופו טעמא דמילתא משום חשיבותא דכתבי הקדש הוא לפי שדבר ידוע שהקורא בספר בתחלתו הוא קורא והולך למטה ואינו מתחיל וקורא מן הסוף והולך למעלה ולפיכך הוא נגלל לתחלתו כדי שיראה שדעתו עליו לקרות בו ואינו נגלל לסופו כדי שלא יראה שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו צריך לקרות בו וכיון שכן כשיהיו ספרים הרבה מדובקים כאחד אם אתה גולל אותם על תחלת הספר האחד נמצא מזלזל בשאר ספרים מפני שנראה שלאותו ספר בלבד הוא צריך ולא לשאר הספרים וכשאתה גוללו על הסוף אין כאן מעלה לאחד מהם על חברו ולפיכך לסופו הוא נגלל ולא לתחלתו לפי שאינו רשאי להתכוון לעשות מעלה לספר אחד במה שיהיה בו זלזול על השאר. וכשאתה מעיין בפירוש זה אתה מוצא אותו עולה כהוגן. הר"י ן' מיגש ז"ל.

ויפה פירש אלא שהטעם שכתב לנגללים מסופם לתחלתם כדי שלא יראה כמזלזל בשאר הספרים דמראה עצמו שאין חפץ לקרות אלא באותו שהוא נתון בראש זה חלוש מאד כי בודאי כל מה שהוא נגלל אפשר שרוצה להתחיל הכרך ולגמור דאטו פסוק או יריעה ראשונה צריך לקרות ועל כל פנים צריך הוא לגללו כדי שלא יהיה בזיון הספר כשהכתב מגולה כדאמרינן בערובין ובפרק ראשון דשבת גבי ספר שנתגלגל לרשות הרבים וכן כותבי ספרים. אלא הטעם הנכון כדי שלא יראה ספר תורה שבראש כשומר לשאר ספרים להיות נגללים בתוכו אלא גולל ספר תורה בתוכם ורש"י ז"ל פירש מדוחק קושיא זו ולהטיל שלום בין שתי הברייתות מאי נגללים לתחלתם הגולל הולך לתחלתם וגולל מתחלתם לסופם. ואין הלשון הולם הפירוש הזה. ובמסכת סופרים שהיא מקובלת לישראל שחברוה חכמים הראשונים שנו שם כל הספרים נגללים סופם לתחלתם ובירושלמי דמגלה כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.

כתוב בתוספות על כן נראה לר"י דגרסינן ועושה בראשו כדי היקף ובסופו כדי לגול עמוד. ומיהו בתוספתא דידים מוכח כגירסת הספרים דקתני רבי יהודה אומר גליון שבתחלת הספר וכדי היקף משמע דכדי היקף הוי בסוף ואי הוה גרסי כדי היקף הוה אתי שפיר כלומר גליון שבתחלה שהוא כדי היקף. אי נמי הגליון וכדי היקף הכל קאי אתחלת הספר צריך שתי אצבעות לגליון בלא כדי היקף כמו שצריך שתי אצבעות בין כל דף ודף. עד כאן מגליון שסביב תוספות כתיבת יד.

דף יד עמוד אעריכה

מהא דשאלו את רבי שיעור ספר תורה בקלף בכמה ואמר להו איני יודע שמעינן דכותבין ספר תורה על הקלף וכן מוכח בירושלמי של מסכת מגילה דגרסינן התם בפרק א' בקלפים לא נתנו חכמים שיעור שצריך שיהא כותב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחושתו ואם שינה פסול. לא יהא כותב חציו על הגויל וחציו על הקלף אבל כותב הוא חציו על עור חיה טהורה וחציו על עור בהמה טהורה. עד כאן גירסת ירושלמי.

ואף על פי שספר תורה שעשה משה היה על הגויל ממה שהקשו בגמרא ממנו מכל מקום מהא דרבי ומהא דירושלמי שמעינן שמותר לכותבו על הקלף ושל משה מקובל היה בידם שהוא על הגויל.

ורבינו חננאל ז"ל כתב ואף על גב דגרסינן בירושלמי ובקלפים לא נתנו בו חכמים שיעור ורבי אמר כששאלו לי אותו שיעור ספר תורה בכמה בקלף בכמה איני יודע דמשמע שכותבים ספר תורה על הקלף כיון דלא אשכחן בתלמוד שמשה עשה כך אין מתירין לכתחלה לעשותה בקלף ומכל מקום מצוה מן המובחר אינה אלא בגויל. עד כאן. וכבר נהגו בכמה מקומות בישראל לכתוב על הקלף. הרשב"א ז"ל.

ולדברי רבינו חננאל ז"ל הני אמוראי לא איתרמי להו מפני שלא כוונו הכתב שרבי אמר כתב בינוני. אבל יש לפרש שעל הקלף כתבו ולפיכך לא כוונו. עד כאן משטה לא נודעה למי.

דילמא תורה צוה לנו משה כו'. כלומר אין בכלל שנותיו של אדם שיכתוב ספר תורה כולה ארבע מאה זימני אלא פסוק זה הוא שכתב לפי שפסוק זה על כל התורה כולה הוא אמור נמצא הכותבו כאלו כל התורה כולה כתב. וכן נמי אמרינן ליה לרבי זירא נטע רבי ארבע מאה כרמי אמר להו דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב פירוש שתי גפנים כנגד שתי גפנים ואחת יוצאת מביניהם כגון זה*). כלומר שמאלו בלבד הוא שנטע בכל כרם וכרם לפי שמצינו ששיעור זה נקרא כרם קרחת הכרם הנוטע שתים כנגד שתים כו' אבל ארבע מאה כרמי ממש אין בכל שנותיו של אדם לנוטען הר"י ן' מיגש ז"ל.

וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו דילמא תורה צוה לנו משה פירוש כתבו לו סופרים ארבע מאה ספרי תורה וצוה לסופר כשיגיע לפסוק זה שיודיענו ויכתבנו וזה הפסוק נקרא תורה כדאיתא בפרק קמא דסוכה היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה. עד כאן

וזה לשון הראב"ד ז"ל הא דאמרינן כתב רבי זירא ארבע מאה ספרי דאורייתא ואמרינן עלה ודילמא תורה צוה לנו כתב בהו. משום דאמרינן במנחות הלוקח ספר תורה כחוטף מצוה מן השוק. כתבה כאלו קבלה מהר סיני. כתב בה פסוק אחד או שהגיה בה אות אחת מעלים עליו כאלו כתבה. וכן הא דרבי ינאי דנטע שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב בארבע מאה כרמי משום יישוב ארץ ישראל הוא דעבד ומעלים עליו כאלו נטעה כולה עד כאן לשונו.

ארכן ששה טפחים ורחבן ששה. ירושלמי פליג אתלמודא דידן דקאמר התם הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה. ולפי הירושלמי היו הלוחות בארון זה אצל זה ורחבן לרוחב הארון ובין רוחב שניהם אוכלת בארון שלשה טפחים הרי פרנסת ארון לרחבו. ואם באת לפרנס הארון לארכו צריכים לומר כי שברי לוחות מונחים בארון זו אצל זו כמו השלמות ולא על הלוחות או תחתיהן כמו שמשמע לפי התלמוד שלנו. וכפירוש הירושלמי ניחא דקאמר אורך ברוחב הלוחות כיון שארכן יותר על רחבן אבל לפי תלמוד שלנו מאי אורך ברוחב שייך בהו. ואיכא למימר דאורך העמוד קרוי אורך. תוספות הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל לוחות ושברי לוחות מונחות בארון זו למעלה מזו השבורות למטה מן השלמות. זהו לפי הגמרא שלנו דקתני הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה אבל לפי הגירסא דגרסינן בשקלים בירושלמי הלוחות ארכן ששה ורחבן שלשה יכולות הן לעמוד זו בצד זו בארון וכמה היא נכונה בעיני זאת הגירסא שלא היו יכולות לעמוד זו על גבי זו אלא שיש דמות ראיה לגירסא שלנו שהרי צוה המקום למשה לעשות לו ארון רחב אמה וחצי קודם שנשתברו הלוחות ולשום שם הלוחות ואם לא היו רחבות אלא שלשה טפחים כל זה הרוחב למה גם מפני זה הטעם אמרו ארכן ששה מפני שראו ארכו של ארון אמתים וחצי ואם לא היו ארוכות כל כך למה צוה לעשותו אורך כל זה.

עוד יש לסמוך אורך הלוחות שהם ששה טפחים מדכתיב ואשליכם מעל שתי ידי והם הזרועות שהם למעלה מן הידים כמו שאנו אומרים דחליצה מעל רגלו אפילו עד הארכובה. אותם העמודים שאמרו לא ידעתי מה היו משמשים. ואפשר כשמוציאים התורה בפרשת הקהל לקרותה אז היו גוללים עליהם ואף על פי שהמלך היה לו ספר תורה שהיתה נכנסת עמו ויוצאת עמו אבל בפרשת הקהל בספר עזרה היה קורא. ואני סבור אף על פי שכתיב אפריון עשה לו המלך שלמה עמודיו עשה כסף וגו' מימי משה היו אף על פי שלא מצינו אותה לא בצוואה ולא בעשייה ואפשר שלא נעשו אלא לאחר שנשלמה התורה ונצטוה משה לתתה מצד הארון גם הכסף שהביאו לנדבת המשכן ממנו נעשו שלא מצינו לו צורך בכל מלאכת המשכן. עד כאן לשונו.

אצבע ומחצה לכותל זה. ורבינו תם לא גרס מחצה ואיירי באצבע קטנה דאם לא כן שתים עשרה בצמצום היכי יתבי ככתוב בתוספות. וה"ר מאיר אומר לא קשיא דלא פריך הכי אלא גבי שלחן של מקדש שמטבילים אותו ומכניסים ומוציאים אותו וכן לקמן גבי ספר תורה שמכניסים ומוציאין אותו לקרות בו לוחות שהכניסם פעם אחת שוב לא הוציאום לא שייך למפרך ואפילו אם היה בצמצום הכניסום בדוחק. תוספות הרא"ש ז"ל.

הא דאקשינן נפיש ליה משני טפחים רווחא דביני ביני בתרי פושכי היכי הוה יתיב. איכא למידק דילמא על צדו היה מונח שאין ברחבו אלא טפח דהא לאמצעיתו היה נגלל. וניחא לי על צדו אינו דרך הנחה ודרך בזיון היא. ואי נמי אי על צדו היה בינו ובין הלוחות עוד ריוח טפח וכשהיו נושאים את הארון על ידי הנדנוד שמא היה מתהפך. ועם תירוץ זה עלה לי תירוץ גם לאחריתי דקשיא לי דילמא זקוף היה עומד ופני שני הגללים כנגד הלוחות ובטפח ריוח היה עומד. אלא בהא נמי מתרצא לי דעם נדנודו כל שיש טפח בינו ובין הלוחות שמה היה מטה. ואי במי יש לי לומר בזו שאין מניחים ספר תורה זקוף אלא שחוח אלא שאני רואה שכן נהגו בכל המקומות להניחו זקוף בארונו ומכל מקום על צדו אינו דרך כבודו וכל מי שעושה כן ממחים בידו כן נראה לי.

עוד קשיא לי אדמהדר לאקשויי מיתורא דביני ביני ניקשי לכולא עלמא דהא נפיש טובא מחמת שני העמודים שבו דודאי עמודים היו בו כיון שנגלל לאמצעיתו למאי דסבירא לן השתא. ועוד שבו היו קורים פעמים בצבור כמו שכתב רש"י ז"ל שבו היו קורים בעזרה פרשת המלך דהקהל וכהן גדול ביום הכפורים על כן נראה לי דכשאמרו ארכו בהקיפו עם עובי העמודים קאמר.

ואם תאמר אם כן מאי רבותיה דרב אחא בר יעקב דאיתרמי ליה ורב הונא נמי שכתב שבעין ולא איתרמי ליה אלא חד יעשה עמודים וימצע בהם את השיעור בעמודים גסים או דקים כפי הצורך. לא היא דכל הדברים בבינונים דאי לא תימא הכי כששאלו את רבי ספר תורה בגויל בכמה ובקלפים בכמה ואמר להו בגויל בששה עדיין יש לנו לשאול באיזו כתיבה דקה או גסה ריוח בין שטה לשטה כמה אורך השטה ורוחב שבין דף לדף בכמה שאף על פי שנתנו חכמים שיעור לגליונות יש מי שהוסיף ויש שכותב דקה ויש גסה אלא כל ששיערו חכמים בבינונית וכן אתה אומר בעמודים. כן נראה לי. וכן הרציתי דברים לפני הרב מורי ז"ל. הרשב"א ז"ל

ורבי מאיר עמודים היכי הוו קיימי. הקשה רבינו מאיר הא יש לומר דברוחב הארון אצל הלוחות היו עומדים ותירץ דהכי פריך היכי הוו קיימי מדמפרש כל מה שבארון לארכו ולרחבו ולא הזכיר העמודים אלמא לא היו בתוכו ולהכי בעי היכי הוו קיימי.

איידי דזוטר מירכס. אף על גב דרות וכל חמש מגלות הם קטנים שאני הכא משום דאנשי כנסת הגדולה כתבו אותו חברו כל הקטנים יחד. עד כאן תוספי הרא"ש ז"ל.

דף יד עמוד בעריכה

דף טו עמוד אעריכה

שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם. כלומר הקורא פסוקים שלפניהם אינו רשאי לגמור עד סוף התורה שנמצא קורא מה שכתב משה עם מה שכתב יהושע אלא מפסיק ועולה אחר וקורא פסוקים אלו בפני עצמם כדי שיהא ניכר שלא כתבן משה אלא יהושע. פירוש אחר יחיד קורא אותם כלומר ואינו רשאי להפסיק בהם כדי שלא יהא ניכר שיהושע הוא כתבן. הר"י ן' מיגש ז"ל.

שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה מאי בעבור הרעימה כדי שתתרעם על הבורא ותבקש רחמים לפניו כי לפי שהיה בעלה אוהב אותה מתיאשת מלבקש רחמים לפני הבורא והיתה מכעיסתה כדי שתבקש ושמא לא מפני אהבתה אלא כדי שלא יצטער עליה בעלה. והדן חברו לזכות השם יתברך ידונו לכף זכות הראב"ד.

דף טו עמוד בעריכה

דף טז עמוד אעריכה

דף טז עמוד בעריכה

דף יז עמוד אעריכה