שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קלט עמוד בעריכה

מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים כו'. פשיטא מרובים ונתמעטו כבר זכו בהם יורשים מועטים ונתרבו מאי. תא שמע דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. פירוש אפילו לאחר שהגבו אותם בית דין לבנות או שנתנו ביד שליש והכי מוכח בפרק אלמנה לכהן גדול גבי הא דאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו הבת מאכלת הבן אינו מאכיל ואמרינן מאי שנא בן דאינו מאכיל משום חלקו של עובר בת נמי לא תאכיל. ואוקמה אביי בנכסים מועטים וכגון דאיכא בן בהדי האי בת דאי האי עובר בן הוא לא עדיף מהאי דקאי ואי בת היא אמאי אכלה בתקנת רבנן כל כמה דלא נפקא לאויר העולם לא תקון רבנן. במאי אוקימתא כו' והא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו כו' ואם איתא דלאחר שגבאום הבנות שוב אין הנכסים בחזקת היתומים לוקמה לההיא דרבי ישמעאל ברבי יוסי לאחר שגבאום הבנות. ועוד דאמרינן יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומקשים עלה מאי שנא מהא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים כו'. ופרקינן התם תפיסה מחיים הכא לא תפסי בנות מחיים. משמע דאף על גב דתפיסת בנות לאחר מיתה ומכרום היתומים מכרן קיים. כך פירש ר"י ז"ל. ונראה לי טעמו של דבר לפי שמזונות הבנות ממקרקעי וקרקעות בחזקת היתומים הם כל זמן שלא מכרום הבנות ואין בית דין מגבין לבנות להקנותן להם אלא להרשותן במכירה למזונות אבל האידנא דתקון דמזון האשה והבנות בין מקרקעי בין ממטלטלי אם תפסה האשה מטלטלי למזונותיה אפילו לאחר מיתה מהני וכדקיימא לן אלמנה שתפסה מטלטלים במזונותיה מה שתפסה תפסה ואם קדמו יתומים ומכרום אין ממכרן ממכר ואפילו בגזל קיימא לן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כל שכן במי שתפיסתו תפיסה מן הדין. מיהו בנות במקרקעי אף על פי שתפיסתן ברשות בית דין אינה מוציאה מחזקת היתומים כל זמן שלא מכרו דאף על גב דקיימא לן כל ממון שאין יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו מוקדש ואפילו במקרקעי כדאיתא בפרק יש נוחלין התם כגון דארצו עלה בתרי דכל חד קא כפר ליה לחבריה וההיא דפרק אלמנה לכהן גדול אתיא כרבי אלעזר דאמר בפרק ארבעה אבות הלכה גובין מן העבדים דעבדא כמקרקעי ולפיכך אין תפיסת הבנות מפקעת מכירת היתומים. אבל למאי דקיימא לן דאין גובין מן העבדים דעבדא כמטלטלי לגבי גוביינא דבעל חוב אין הבנות נזונות מן העבדים מן הדין ובמסקנא דשמעתין לא קם לה פירוקא דההיא ברייתא בנכסים מועטים אלא אוקמה באנפי אחרינא. וכתב הרב הגאון רבינו יצחק ז"ל בענין תקנת נכסים מועטים במקרקעי אבל לא במטלטלי כיון דתקנה בתראי היא דמיתזני אף על גב דמועטים נינהו נזונים מהם אלו ואלו דלא תקינו רבנן למהוי אלא כבנים אבל למהוי יתר מבנים ולמשקל הכל לא והכי שדר גאון כדכתבינן. ונראה לי דלענין מזונות דאלמנה דקיימא לן אלמנה שתפסה מטלטלים במזונותיה מה שתפסה תפסה פירוש כגון שתפסה מחיים דאלו תפיסה דלאחר מיתה במטלטלים מדין התלמוד לא מהניא השתא נמי דתקון מזונות לאשה במטלטלים אם תפסה מטלטלים במזונותיה מה שתפסה תפסה אף על פי שלא הניחה כנגד מה שתפסה לכל אחד מן הבנים ואפילו לא הניחה להם כלום הם מחזרים על הפתחים. וליכא למימר דליהוי יתר מבנים ולמשקל הכל לא תקון ממטלטלי לפי שנכסי בעלה משועבדים לה למזונותיה דגבי בנות היא דאיכא למימר שעיקר תנאי הכתובה לשתי הבנות כבנים אף על פי שאינן יורשות אלא ליפות כחן מן הבנים מה תועלת לאשה להתנות שיזונו בנותיה ויחזרו בנים על הפתחים והיינו טעמא דאדמון דפליג בתקנת נכסים מועטים אלא דרבנן סברי משום זילותא דבנות תקינו שיהו הבנות נזונות והבנים יחזרו על הפתחים ואשכחן נמי שיפה כח האלמנה מכח הבנות בנכסים מועטים שהאלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים מיהו לענין אפוקי מבניו יפה כח הבנות דלא מפקינן מבנים לאלמנה היכא דליכא בנות אלא כדקיימא לן מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס לשלשים יום.

מתניתין. בזמן שהנכסים מרובים כו'. וזה לשון הרא"ם ז"ל: וייקינן בגמרא ואי ליכא לאלו ולאלו עד שיבגרו שקלי להו בנות לכולהו ואף על גב דאית בהו בנכסים יתר ממזונות הבנות. ומהדרינן אמר רבא מוציאין להם מזונות לבנות כו'. ואם תאמר וכיון דמכל מקום בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים מזונות הוא דאית להו לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים מאי איכא בין נכסים מרובים לנכסים מועטים ומאי נפקא ליה לתנא לאפלוגי בינייהו ולמתני הכא בבנים ירשו והבנות יזונו ובאידך הבנות יזונו כו' לפסוק וליתני הבנות בין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים ניזונות עד שיבגרו והשאר לבנים. יש לומר נפקא מינה למיהוי הנכסים ברשות הבנים או לא יעסקו בהו דאלו תנא בתרווייהו הבנות יזונו עד שיבגרו והשאר לבנים הוה אמינא אפילו בנכסים מרובים נמי לאו בחזקת הבנים קיימי מעיקרא ולית להו לבנים (לא יעסקו בהו) אלא במאי דטפי על כדי מזונות הבנות השתא דקתני בנכסים מרובים הבנים ירשו משמע דכולהו נכסי בחזקת הבנים קיימי ומתותי ידייהו הוא דשקלי להו הבנות למזונותיהן. אי נמי נפקא מינה להיכא דהוו הנכסים מעיקרא מרובים ונתמעטו דאלו קתני בתרווייהו הבנות יזונו כו' הוה אמינא דאפילו היכא דהוו מעיקרא מרובים ובתר הכי נתמעטו מזונות הבנות כדקיימי קיימי ולא מחסר להו כלום להכי תנא בנכסים מרובים ירשו למימר דהך חולקא דמטו להו לבנים לבתר דמפקי מינייהו שיעור מזונות הבנות עד שיבגרו כבר זכו ביה הבנים והוי דידהו הילכך אי ממעטי נכסי בתר הכי לבנות ממעטי ולא מחייבי בנים למיתן מהך חולקא דמטא להו מידי והיינו דאמר בתר הכי פשיטא מרובים ונתמעטו כבר זכו בהם יורשים כו'. ויש לפרש עוד דהא דקתני במתניתין בנכסים מרובים הבנים ירשו כו' ובנכסים מועטים הבנות יזונו כו' ולא קתני בתרווייהו הבנות יזונו עד שיבגרו והשאר לבנים לאו למשמע מינה מידי הוא דקתני לה הכי אלא משום דקבעי למתנא בנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דאלמא לית להו לבנים ליזון בהדי בנות בנכסים מועטים והא דקתני רישא בנכסים מרובים הבנים ירשו כו' הכי קתני בזמן שהנכסים מרובים הדבר ידוע שכיון שיש בנכסים מה שירשו הבנים לאחר מזונות הבנות הבנים ירשו והבנות יזונו אבל בנכסים מועטים כיון שאין כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו אין אומרים יזונו גם הבנים עם הבנות עד שיתמו כל הנכסים כדי שלא יהא כח הבנים בנכסים מועטים פחותים מכח הבנות אלא הבנות הן שנזונות בלבד והבנים יחזרו על הפתחים. עד כאן.
גמרא: ואי ליכא כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו שקלן להו בנות לכולהו ולא מסתבר דשקלי יותר ממה שנתקן להם מזונות עד בגר אבל רבן גמליאל דאמר עד שנים עשר חדש אפשר דבנכסים מועטים שקלי בנות לכולהו.


דף קמ עמוד אעריכה

פשיטא מרובים ונתמעטו כבר זכו בהם יורשין. פירש רשב"ם ז"ל כבר זכו בהם יורשים וקרינא בהו נכסים מרובים ויקחו בנות חלקם המגיעם כפי שומא של שעת מיתה כו' עד כפי חלקו הראוי לו. ולפירושו לא יזונו הבנות עד שיכלו כל הנכסים אלא לאחר שאכלו חלקן אם יותר לבנים לא יאכלו הבנות עמהם. ולא נהירא שכל הנכסים שהניח אביהם משועבדים למזון הבנות עד שיבגרו מתנאי כתובה ותנאי כתובה ככתובה דמי ואלו דנתמעטו הנכסים לא נתמעטה הכתובה והכי נמי מזונות אלא כבר זכו בהם יורשים ויזונו כולם עד שיכלו הנכסים ולא נתן לבנות מזונותיהם עד שיבגרו והבנים ישאלו על הפתחים.

מועטין ונתרבו מאי. פירש רשב"ם ז"ל דהכי קא מבעיא ליה מי אמרינן דמטי רווחא לבנים ויטלו מותר הנכסים העודף מכדי מזונות בנות עד שיבגרו או דילמא כבר זכו הבנות בכל הנכסים והרויח שלהם. ולא נהירא דמילתא דפשיטא היא דהא אין להם זכיה בגוף הנכסים אלא שמשועבדים להם למזונות. אלא הכי פירושו מי אמרינן זכו בהם הבנות ומפרישין מזון הבנות עד שיבגרו או דילמא לא זכו בהם ויזונו כולם ביחד עד שיכלו. והריב"ם ז"ל פירש דנפקא מינה אם חזרו ונתמעטו מי אמרינן הואיל ונתרבו זכו בהם יורשים ונקראו נכסים מרובים שאם יתמעטו שוב לא יהא בהם זכות לבנות יותר מן הבנים. תימה דהכא פשיטא ליה לתלמודא דהיכא דדין ירושה באה תחלה דהיינו נחלה דאורייתא קודם תקנתא דרבנן דירושה קודמת~ אבל היכא דירושה באה אחר דין תקנה כגון מועטין ונתרבו בהא קא מיבעיא ליה ובכתובות אמרינן איפכא בפרק מי שהיה נשוי דפשיטא לן התם דמרובים ואחר כך נתמעטו דאלו יורשים כתובת אמם ואלו יורשים כתובת אמם כיון דבשעת מיתת אביהם לא מתעקרא נחלה דאורייתא אף על גב דהשתא מתעקרא עשו תקנתא דרבנן ועקרו נחלה דאורייתא והתם לא קמיבעיא לן אלא במועטין ונתרבו. ונראה לי דלא דמי דהתם לא מתעקרא כולי האי נחלה דאורייתא דנשארה נחלה בין בנים הזכרים אלא שאלו נוטלים יותר מאלו אבל הכא דמתעקרא נחלה מזכרים לנקבות אזלי טפי בתר ירושה דאורייתא. תוספי הרא"ש ז"ל.

יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. פירוש אפילו לאחר שהגבו אותן בית דין לבנות או שנתנים ביד שליש והכי מוכח בפרק אלמנה לכהן גדול כו'. כך פירש ר"י ז"ל.

וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: ונראה לי טעמו של דבר כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).
וזה לשון הרב רבינו יהוסף הלוי אבן מיגש ז"ל בתשובת שאלה וזה לשונו: השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי. וששאלתם על אמרם יתומים על שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו אם הם מחוייבים להוציא סך זה על הבנות אם לאו. תשובה אין ספק שהם מחוייבים להוציאו עליהם ומה שאמרו מה שמכרו מכרו אמנם הוא לענין שאין מוציאין מן הלקוחות הואיל ומכרו בהיתר להיותם מועטים. עד כאן. ועיין בתוספות פרק אלמנה לכהן גדול שהם חולקים על זה ועיין בנמוקי יוסף ז"ל.

אלמנתו מהו שתמעט בנכסים. פירש רשב"ם ז"ל או דילמא ממעטא ומפרשינן מן הנכסים לבנות כדי לזונן עד שיבגרו וכל השאר ירשו הבנים כדין נכסים מרובים ומחלק הבנים תיזון האלמנה והיינו דאיכא בין אם ממעטא ללא ממעטא דהא אם ממעטא הבנים ישאלו ואי לא ממעטא יזונו יחד האשה והבנים אבל הבנות אין להם להפסיד מזונותיהם כלל כו'. וקשה לפירושו דהא מוכח לעיל דדוקא בנכסים מועטים מפרישין מזון הבנות אבל לא בנכסים מרובים דאי לא כן אין חילוק בין מרובים למועטים. ועוד היכן מצינו כח הבת יפה מכח האלמנה והא אמר רב אסי לקמן דאלמנה עדיפא מבת ואף על גב דאכתי לא שמיע ליה דרב אסי מיהו לא מסתבר למימר דבת עדיפא אלא שתיהן שוות. ועוד קשה לפירושו מהא דאמרינן לקמן פשוט מיהא חדא ולפירושו תפשוט מינה תרתי דכיון דפשיט דאלמנה עדיפא מבת כל שכן דעדיפא מהבן אם כן תפשוט בעיין דהכא דממעט בנכסים והאלמנה תיזון והבנים ישאלו על הפתחים. ועוד קשה אם אלמנה ממעטת בנכסים האיך נשאר דין נכסים (מועטים) מרובים לרבנן דלית להו שנים עשר חדש בבנות אלא כל זמן שהם ניזונות והוא הדין נמי אלמנה כל זמן שהיא ניזונית והיינו כל ימיה. לכך נראה לפרש כפירוש הריב"ם ז"ל דפירש לקמן אלמנה ובת איזה מהם קודמת דפשיטא ליה שאם הניח אלמנה ובנים בלא בנות דאין שייך לומר באלמנה נכסים מועטים לומר דהאלמנה ניזונת והבנים ישאלו וכן נמי אם לא הניח אלא בת ואלמנה לא אמרינן דהאלמנה ניזונת והבת תשאל והיינו טעמא משום דאין שיעור קצוב לאלמנה שפעמים נשאת ברחוק זמן פעמים בקרוב ואין ליתן קצבה עד אימת הוו מרובים ואימת הוו מועטים הילכך לא תקנו לעקור דבר מן התורה בשביל מזון מן האלמנה אבל לבנות יש קצבה עד שיבגרו ובעיא דרב אשי מיירי כגון שיש בנים ובנות ואלמנה ואין מזון לבנים ולבנות עד שיבגרו הילכך בלא אלמנה נעשו הנכסים מועטים ונסתלקו הבנים ומיבעיא ליה כיון דאלמנה ובת באים מכח תנאי כתובה איזו מהם קודמת ופשיטא דזילותא דאתתא עדיפא מזילותא דבנתיה. והכי פירושו הכא אלמנה מהו שתמעט כלומר אם הניח אשה ובנים ובנות ויש בהם כדי שיזונו הבנים והבנות עד שיבגרו ואין בהם כדי שתזון האשה עמהם מי אמרינן דהואיל ואית לה מזונא ממעטא ומתוך שנעשו מועטים נוציא כולם מיד היתומים ונתן אותם לאשה ולבנות שיזונו מהם עד שיבגרו והעודף על מזון הבנות עד בגרותן יהיה לאלמנה שכולם נעשו מועטים והבנים ישאלו או דילמא כיון דאי מנסבא לית לה לא ממעטא ולא נעשו מועטים הואיל ויש מזון האשה והבנות עד שיבגרו ויעמדו הנכסים בחזקת הבנים ויהיו נזונים כולם ביחד עד שיכלו. מיהו הטעם שפירשתי שלא תקנו נכסים מועטים באלמנה משום דאי אפשר לשער ניחא לרבנן דאמרי בבנות עד שיבגרו דזה אין שייך באלמנה אבל למאן דאמר שנים עשר חדש הא נמי שייך באלמנה. ונראה לפרש משום דאלמנה יכולה להתפרנס מכתובתה הילכך לא יפה כחה כל זמן שלא יצא הממון על ידי הבנות. ויש לומר לפי פירוש רש"י דמפרש דאיכא נכסים מועטים לגבי אלמנה שיש לשער שתוכל להתפרנס כל זמן שהיא מתעכבת להנשא מכח הבעל כגון שלשה חדשים אחר מיתת בעל ומניקה עד עשרים וארבעה חדשים. ולא נהירא דבנות נמי משעת נערות ראויות להנשא על ידי עצמן ואם היו נשאות שוב אין להם מזונות כדאמרינן בכתובות ואפילו הכי שיערו עד שעת הבגר והוא הדין אלמנה כל זמן שהיא רוצה ליזון. כיון דאילו מנסבא לית לה לא ממעטא אף על גב דבת נמי אי מנסבא לית לה ואפילו הכי ממעטא תקנת חכמים כך היתה שתמעט שיעור ואלמנה אין לה שיעור לא למטה ולא למעלה אבל בת נהי דאין לה שיעור למטה יש לה שיעור למעלה כן נראה לי. תוספי הרא"ש ז"ל.

כיון דכי מת נמי אית ליה ממעט. צריך להיות כגון שנשבע ומת דאי לא תימא הכי הוה ליה מת לוה בחיי מלוה ונתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו או דילמא כיון דמחוסר גוביינא לא ממעט כלומר כיון דבההיא שעתא שבין עמדו לדין מחוסר גוביינא אף על פי שסופו לגבות בלא ספק הוו להם כמרובים ונתמעטו וזכו בהם יורשים ויזונו כולם עד שיבגרו ודלא כפירוש רשב"ם ז"ל שפירש אם יש מותר לאחר שיפרעו החוב יזונו בנות עד בגר דכיון דזכו בהם יורשים יזונו כולם עד שיכלו הנכסים. אבל בכתובת אלמנה לא מיבעיא לן אי ממעטא דפשיטא ליה דכיון דבתנאי בית דין אית לה (כיון) כמו דגבי דמי וממעטא. ותימה דאמאי לא בעי פרנסה מהו שתמעט אי בעינן שיהיו מרובים בלא עישור נכסי או דילמא אפילו עם עישור נכסי נקראו מרובים. ומסתבר כיון שלא הגיע זמנו לגבות לא ממעטי. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: אלמנתו מהו שתמעט. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להר"ב ז"ל).


דף קמ עמוד בעריכה


אלמנה ובת איזה מהם קודמת. לפי השאלה בבת אצל האחים קבעי דתרווייהו בתקנתא דרבנן קא אכלי וקבעי איזה מהם קודמת בנכסים מועטים. ולפי התשובה משמע בבת יורשת שעשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטים מה התם אף על פי שהם יורשים הם ישאלו על הפתחים והבת נזונת אף זו הבת אף על פי שהיא יורשת האלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים הילכך בין הכא ובין הכא האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. הראב"ד ז"ל.

מתניתין: האומר אם ילדה אשתי זכר כו'. כתב הרא"ם ז"ל דהא דתנן המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה הכי נמי מתוקמא בש"ס כגון שצוה המבשרני קודם מיתתי אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אבל בבריא לא משכחת לה מהני טעמי דאמרינן. עד כאן.

ואם אין שם יורש אלא הוא יורש את הכל. מכאן יש להוכיח דטומטום פוטר מן היבום אפילו אם הוי בריה דכי היכי דלענין נחלה יורש כבן ובת כשאין יורש אלא הוא לענין יבום נמי כי הדדי נינהו. ונראה דהוא הדין דשקיל כבת בנכסים מרובים אם אין שם יורש אלא טומטום ובת דכיון דיורש הכל כשאין שם אלא הוא אם כן חשוב זרע המת כמו בת שקודמת לאחי המת והא דאמר אביי דלא שקיל כבת אלא דוחים אותו ואין לו הני מילי גבי תקנת מזון הבנות דהויא דרבנן אבל היכא דליכא בנים אלא טומטום ובת לא גרע מבת לענין ירושה דאורייתא כיון דהוי כבת לקדם לאח והא דנקט אם אין שם יורש אלא הוא משום דבהכי פסיקא ליה דבין בנכסים מרובים בין בנכסים מועטים הוא יורש את הכל אבל כי איכא בת ואין שם אלא כדי מזון הבת עד שתבגר היא נוטלת הכל להכי לא פסיקא שיורש במקום בת. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר אביי דוחים אותו כו'. וזה לשון האר"י בעליות (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: רבי שמעון בן גמליאל אמר אין קדושה חלה עליהם. פירש הריב"ם דטעמא דרבי שמעון בן גמליאל לאו משום דחשיב ליה בריה דאם כן הא דפריך בבכורות למאן דאמר טומטום ספק הוי ודחיק למימר סמי מכאן טומטום לימא רבי שמעון בן גמליאל היא ואנא כרבנן סבירא לי. ועוד מדלא קאמר רבא תברה לא משמע דמוקי מתניתין כתנאי. ועוד דמוקי התם בתמורה מילתא דרבי שמעון בן גמליאל בולדות קדשים ואם איתא דסבר בריה הוי הוה ליה לאוקמה בחולין ובמבכרת כו'. ופירש דטעמא דרבי שמעון בן גמליאל משום שכל מה שמזכיר זכר ונקבה אין דעתו על הספק ובהא פליגי אביי ורבא אביי סבר דבתנאי כתובה נמי לא תקנו על הספק והוי רישא וסיפא בחד טעמא כרבי שמעון בן גמליאל. ורבא סבר ודאי מה שאדם מוציא מפיו זכר ונקבה אין דעתו על הספק אבל חכמים שתקנו בנן נוקבן לא הוציאו את הספק. ועוד נראה לי דוחק לומר דוחין אותו ואין לו דלישנא דמתניתין לא משמע הכי הילכך קאמר ברישא דוחין אותו ויש לו ובסיפא מודינא לך דהוי טעמא כרבי שמעון בן גמליאל. מיהו קשה לי כיון דאביי פירש טעמא דמתניתין דילדה טומטום אינו נוטל משום דאין דעתו על הספק ורבא לא נחלק על אביי אלא בפירושה דרישא דמסתבר ליה למימר דוחין אותו ויש לו וסיפא מפרש כמו שפירש אביי אם כן לא הוה ליה למימר סיפא אתאן לרבי שמעון בן גמליאל כיון דלא חידש רבא בפירושא דסיפא כלום. עד כאן.

והרא"ם ז"ל פירש כפירוש רשב"ם ז"ל וזה לשונו: דייקינן בגמרא דוחין אותו ויש לו מזונות כנקבות אלמא ולד הוא או בן או בת מיקרי והא קתני סיפא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים כו'. ילדה טומטום אינו נוטל מדקתני ילדה טומטום אינו נוטל אלמא לא מיקרי לא בן ולא בת כלל וכיון שכן אמאי יש לו מזונות כבת. ואוקמה אביי דוחין אותו ואין לו ורבא אמר לעולם יש לו מזונות כבת וסיפא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל הא מני רבן שמעון בן גמליאל היא דתניא במסכת בכורות רבן שמעון בן גמליאל אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם כלומר אין קדושת בכור חלה עליהם דאלמא טומטום אינו לא בן ולא בת אלא בריה שאילו היה ספק הוה חיילא עליה קדושה מספק. תנן טומטום יורש כבן וניזון כבת בשלמא לרבא יורש כבן בנכסים מועטים כלומר הנקבות דוחין אותו ואומרות לו זכר אתה ואין לך אלא ירושה אלו היו כאן נכסים שתירש אבל עכשיו שהנכסים מועטים אין לך עמנו מזונות ונזון כבת בנכסים מרובין שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות אלא לאביי מאי ניזונת כבת. אמר לך אביי ולטעמיך מאי יורש כבן והרי אין שם נכסים לירש לא הוא ולא הבן שהרי נכסים מועטים הם אלא מאי יורש כבן ראוי לירש ואין לו הכא נמי ראוי ליזון ואין לו כלומר נדחה הוא מן הירושה אל המזונות עם הנקבות וגם מזונות אין לו מפני שאינו ולד כלל לא זכר ולא נקבה עד כאן.


דף קמא עמוד אעריכה


ילדה זכר נקבה אין לא אלא מנה. במה היא דאי בדאתני הכי בפירוש פשיטא. ועוד אין להם מיבעי ליה.

אמר רבינא במבשרני. הכי גרסינן בכל הספרים. וכן הגירסא בספרי ספרד דתניא המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטל מאתים. ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה והא זכר ונקבה לא קאמר שלא התנה אלא בשורת לידת זכר בלבד או על בשורת בקבה בלבד ולא על בשורת תאומים הלכך כשילדה תאומים אפילו מנה לא יטול. וקשיא לי מאי שנה מהא דתנן אם זכר מנה ואם נקבה מאתים ילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה ונקבה נוטלת מאתים ולא אמרינן כיון שלא התנה אותו מנה על התאומים אין תאומים נוטלים כלום. ותלרץ רבינו שמואל ז"ל כשהוא מקנה לוולדות לתאומים נמי מקנה אבל כשהוא מקנה למבשר כשהוא מבשר בתאומים אין לו בשורה מוצאת לפי שדרד תאומים שהן כחושין לפיכך אין לו שכר בשורה אלא אם כן התנה בפירוש על תאומים. ויש לפרש דלהכי קשיא הכא והא זכר ונקבה לא קאמר לפי שזה לא התנה אלא על המבשר במה נפטר רחמה של אשתו דמשמע שיודע הוא במה נפטר רחמה שיפטור מן הבכורה וכשילדה זכר ונקבה ואין אדם יודע אי זה מהן יצא ראשונה נמצא שאינו יכול לבשר במה נפטר רחמה אם בזכר אם בנקבה והא ודאי הא דקתני וילדה זכר ונקבה משמע שאין ידוע אי זה יצא תחלה מדלא קתני וילדה זכר ואחר כך נקבה וגם אין לפרש וילדה זכר ונקבה כאחד חדא דאי אפשר לצמצם. ועוד דהא לא קתני וילדה זכר ונקבה כאחד כדקתני התם שני זכרים שיצאו שני ראשיהן כאחד. ופרקינן דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה כלומר אם ילדה תאומים כיון שהוא מבשרני שנפטר רחמה בזכר ונקבה אף על פי שאינו יודע באיזו מהן נפטר יטול מנה. ולפי הפירוש הזה דוקא היכא דאמר במה נפטר רחמה של אשתו אין לו שכר בשורה כשילדה תאומים אלא אם כן התנה בפירוש על בשורת זכר ונקבה אבל היכא דאמר המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וילדה זכר ונקבה נוטל מנה. ודבר זה בררתי אותו מן הירושלמי דגרסינן התם תני האומר המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה. אם נקבה יטול מאתים ילדה נקבה יטול מאתים. אם זכר מנה אם נקבה מאתים ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה בטלה צרת הנקבה את שמחת הזכר הנה האי לא התנה על תאומים שאם התנה עליהם פשיטא שהכל לפי תנאו ולא שייך למיתני בטלה צרת הנקבה שמחת הזכר ואף על פי שלא התנה על תאומים נוטל בבשורת התאומים פחות שבשכר הבשורה וגם כן שאם לא דבר אלא על בשורת זכר כי הא דקתני ברישא אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וילדה זכר ונקבה אינו נוטל כלום לפי שבטלה צרת הנקבה את שמחת הזכר והרי לא התנה לבשורת נקבה כלום. וכמדומה שיש טעות סופר בירושלמי והכי גרסינן אם זכר מאתים ואם נקבה מנה מדקתני סיפא בטלה צרת הנקבה שמחת הזכר. והיכא דאמר אם ילדה זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה וילדה זכר ונקבה נוטל מנה ולא אמרינן שנוטל מנה על בשורת הזכר ומנה על בשורת הנקבה לפי שזה לא התנה אלא על שכר בשורה אתת ולא התנה לתת משנה שכר המבשר ולא דמי למתניתין שהוא מקנה לוולדות לפיכך כשילדה זכר ונקבה נותן לכל אחד מהם.

ולטעמיך לרבא מאי יורש כבן. תימא אמאי לא אמר כגון שיש מותר על שיעור מזון הבנות ער שיבגרו אלא שלא היה כדי שלזונו אלו ואלו עד שיבגרו והמותר לבנים ואותו מותר יורש. ואין לומר דהבנים ידחו אותו אצל בנות והבנות אצל הבנים דהא ממה נפשך יכול לבא על הבנים שחלקו הוא אצלם או מחמת מזונות כדין בת או מחמת כח ירושה כדין בן. ויש לומר דהא לא קרי ירושה דבמתניתין נמי לא קרי להא ירושה כיון ששואלים על הפתחים. תוספי הרא"ש.

הא מני רבי יהודה היא. פירש רשב"ם דרבי יהודה ניחא ליה בהרווחת הבת. ולא נהירא דאם כן היינו שנויא קמא דקאמר לענין נחלה בן עדיף אלא דהכי קאמר רבי יהודה היא דסבר מצוה לזון את הבנות משום דעדיפא ליה בנתא. הא דתניא ילדה זכר ונקבה הזכר כו' ולא בעי לאוקמא כגון דאמר אם ילדה זכר תטול ששה דינרים ואם נקבה שני דינרים חדא דאין לפחות כל כך לנקבה ועוד דאין דרך התנא לשנות בדינרים אלא במנה או במאתים אבל לפי המסקנא ניחא דנקט דינרים דהיכא שבא לחלוק הדבר דרך התנא לשנות דינרים כי הא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שנים אחרונים דינר זהב וכן בפרק מי שהיה נשוי בעלת מאתים ובעלת ג' מאות ג' ג' דינרי זהב. אידך מנה הוי ממון המוטל בספק כו' לסומכוס ניחא ולרבנן מיירי כגון שכבר הוציא המאתים מתחת ידו וזיכה להם על ידי אחר ויצאו מחזקתו הספק נולד בין זכר ובין נקבה ואין אחד מהם מוחזק הילכך אפילו לרבנן חולקים כן נראה לי. הרא"ש ז"ל.

אלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה. מסתברא דמשום הכי אמרינן הכא אלא הא דתניא משום דבתוספתא לא נשנו הברייתות אלא זו בצד זו דמשמע דענין אחד יש להם. הרשב"א ז"ל. היכי משכחת לה. דאי אמר בפירוש פשיטא. וזה לשון הראב"ד ועוד אין להם מבעי ליה. הר"י בעליות.


דף קמא עמוד בעריכה


דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה. קשיא לי לישנא דברייתא דקתני אין לו אלא מנה דמשמע דהוה שייך למימר שנוטל יתר והלא בפירוש התנה אם זכר אם נקבה יטול מנה והוה ליה למתני זכר ונקבה נוטל מנה ונראה דהכי גרסינן דאמר נמי אם זכר אם נקבה ולא גרסינן מנה וכן הגירסא במקצת הספרים ומיירי כגון דאמר אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה ואם זכר ונקבה יטול מהו דתימא יטול מנה לזכר ומנה לנקבה קאמר קמשמע לן דאין לו אלא מנה דמסתמא לא נתכוון אלא לשכר אחד. ואף על גב דלא תני בברייתא זו אלא אם זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מנה ילדה נקבה נוטל מנה דמשמע דמיירי באדם שלא דבר אלא על זכר או באדם שלא דבר אלא על נקבה דהא לא תני בה אחר כך אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה כדרך ששנינו במשנתינו השתא מיהת דמשני תלמודא דמיירי דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול וחסורי מחסרא מיירי נמי דאמר אם זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מנה כדרך ששנינו במשנתינו ולא חשש התלמוד להאריך. והיינו דמקשינן אלא למעוטי מאי פירוש כיון דסוף סוף הרי הוא התנה ליתן מנה בין על בשורת זכר בין על בשורת נקבה בין על בשורת זכר ונקבה למה הוצרך האיש הזה להזכיר בפרט אם זכר ואם נקבה ואם זכר ונקבה יאמר המבשרני מה ילדה אשתי יטול מנה. ופרקינן למעוטי נפל כלומר לפיכך הזכיר זכר ונקבה למעוטי שאם ילדה נפל לא יתן כלום למבשר ואלו אמר המבשרני מה ילדה אשתי יטול מנה אפילו נפל בכלל. והא דלא מפרקינן למעוטי טומטום ואנדרוגינוס משום דלא מסקי איניש אדעתיה לידת טומטום ואנדרוגינוס להכי עדיף לן לשנויי דלמעוטי נפל נתכוון. עוד יש לפרש והא זכר ונקבה לא קאמר שהרי לא דבר אלא על זכר או על נקבה ולא אמר אלא אם זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה כו' משמע דמיירי באדם שדבר על זכר ולא דבר על נקבה או באדם שדבר על נקבה ולא דבר על זכר ואם כן מאי האי דקתני ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה משמע שאם ילדה זכר נוטל מנה ואם ילדה נקבה נוטל מנה. ומה הוצרך לומר דילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה ולא יטול מנה בשביל בשורת הזכר ומנה בשביל בשורת הנקבה.

ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי להאי דמעוברת כו'. ולימא ליה רבי מאיר היא דאמר אדם מקנה כו'. קשיא לי אם כן מאי טעמא דרב הונא דאמר המזכה לעובר לא קנה אם איתא דמשוינן הקנאה לדבר שלא בא לעולם להקנאת דבר שלא בא לעולם דהא רב הונא כרבי מאיר סבירא ליה דאיתמר המוכר פירות דקל לחברו אמר רב הונא משבאו לעולם אינו יכול לחזור כו' דסבר לה כרבי מאיר כדאיתא ביבמות. ונראה לי הוא הדין שהיה המתרץ יכול להכריח מן הטעם הזה אלא לא חשש להאריך אלא לפרש שיש חילוק בין הקנאת דבר שלא בא לעולם להקנאה למי שאינו בעולם.

הני גרסינן בכל הספרים. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להר"ב ז"ל).
וזה לשון הרא"ש: הוא הדין דהוה מצי לשנויי למעוטי טומטום ואנדרוגינוס דאין דעתו על הספק אלא דניחא ליה למימר למעוטי נפל ודברי הכל. עד כאן לשונו בתוספותיו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: דתניא האומר המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי. פירוש מן הבכורה אם זכר יטול מנה כו' ילדה נקבה וזכר ואין ידוע איזה יצא ראשון אינו נוטל אלא מנה שמא הזכר יצא תחלה והא זכר ונקבה לא קאמר שיטול המבשר כלום דאמר אם זכר ונקבה נמי יטול פירוש יטול כמו שאמרתי. קשיא לי אמאי לא אקשינן במתניתין הכי הא זכר ונקבה לא קאמר שיטול הולד כלום. ונראה לי דהכי מקשי ליה והלא זה לא אמר אלא המבשרו במה נפטר רחמה וזה המבשר אינו יודע במה נפטר ואין לו בשורה מוצאת. ופריק ליה דאמר אם זכר ונקבה נמי יטול ואפילו בספק שלא אמר במה נפטר אלא כמו והמבשרני בזכר ונקבה כמו כן יטול משמע. ואקשינן אלא למעוטי מאי כלומר כיון דאפילו בספק נמי קא יהיב ליה למה ליה למימר זכר ונקבה נמי יטול לימא כל המבשרני שנפטר רחמה של אשתי יטול. ההוא למעוטי נפל שאם אמר כל המבשרני שנפטר רחמה יטול הוה נפל בכלל שהרי נפטר רחמה מכהן להכי אמר זכר ונקבה לאפוקי נפל שלא נפטר רחמה מנחלה. ומספקא לי טומטום ואנדרוגינוס מהו שהרי ספק הן ומסתברא דזכר ונקבה דקאמר באחרונה כזכר ונקבה דאמר בתחילה איכוון פרט לטומטום ואנדרוגינוס והאי דקאמר למעוטי נפל רבותא קאמר ואף על גב דזכר מיוחד הוא לא יטול. עד כאן לשונו.

ולימא ליה רבי מאיר היא. פירש רשב"ם ואיהו נמי סבר כרבי מאיר ואמאי קאמר איני יודע מי שנאה. ולפירושו הוי פירכא לרב הונא כלומר היכי קאמר רב הונא המזכה לעובר לא קנה והא איהו גופיה סבר כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולא יתכן פירושו דולימא ליה רבי מאיר היא משמע דשנוייא הוא לרב הונא כלומר אמאי קאמר רב הונא איני יודע מי שנאה ועמדה לו המשנה בקושיא אמאי לא שני דרבי מאיר היא כאידך ולימא דפריך בתר הכי. ונראה לי דהכי קאמר ולימא רבי מאיר היא דשמעינן ליה נמי דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם דהא לאחר שאתגייר היינו לדבר שלא בא לעולם שהאשה מקנה עצמה לו והוא לא נתגייר עדיין ורב הונא לא סבר ליה כוותיה. ומשני אימר דאמר רבי מאיר לדבר שישנו בעולם כלומר שהגוף בעולם רק שאינו ראוי למעשה שמחוסר עדיין גרות לדבר שאין הגוף בעולם כגון עובר מי שמעת ליה. ומיהו קצת קשה דהוה ליה למימר לימא רבי מאיר היא דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם. אלא אגב שטפא דבכל תלמודא נקיט מילתיה דרבי מאיר על דבר שלא בא לעולם נקטיה נמי הכא בהאי לישנא. תוספי הרא"ש ז"ל.

והר"י כתב בעליות וזה לשונו: ולימא רבי מאיר היא. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).

ולימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה היא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים. כלומר דכיון דרבי יוחנן בן ברוקה אמר דאפילו בלשון ירושה מהני אלמא סבירא ליה דכל מה שאדם נותן לכל מי שראוי ליורשו הרי הוא לו כירושה הבאה מאליה ומשום הכי אפילו עובר זכי. ופסק דלא שמעינן ליה לרבי יוחנן בן ברוקה אלא למי שהוא בעולם שהוא ראוי לירש ירושה הבאה מאליה ולפיכך זוכה אף במה שמרבה לו מורישו אבל עובר אין לו זכות עכשיו אף בירושה הבאה מאליה וכיון שכן אי אפשר שיזכה במתנת מורישו ומשום הכי אקשינן ולימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה היא דסבר לה כרבי יוסי דאמר עובר קני וכיון שהוא זוכה בירושה הבאה מאליה אף במתנת מורישיה הוא זוכה דלרבי יוחנן בן ברוקה שוין הם. הר"ן ז"ל ועיין בחידושי הרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: ולימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה. דסלקא דעתין דרבי יוחנן בן ברוקה התורה נתנה רשות לעשות אחד מן יורשיו יורש באמירתו לכל מי שראוי ליורשו ועובר הנולד לאחר מיתת אביו ראוי נמי לירש ואפילו למאן דאמר המזכה לעובר לא קנה ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בירושה הבאה מאליה מכל מקום לכשיולד ראוי לירש הילכך לרבי יוחנן בן ברוקה ראוי לעשות יורש באמירתו. אימור דשמעת ליה לרבי יוחנן בן ברוקה לדבר שישנו בעולם כו'. כלומר אף על גב דרבי יוחנן בן ברוקה סבירא ליה דיכול להוריש לא כעין ירושה ממש אלא כעין מתנה ואינו יכול להוריש למי שאינו בעולם כמו שאינו יכול ליתן למי שאינו בעולם. ולימא רבי יוחנן בן ברוקה היא וסבר כרבי יוסי סלקא דעתיה דמקשי דהא דשני ליה דרבי יוחנן בן ברוקה לא קאמר לדבר שאינו בעולם דמפשטא דמתניתין קא דייק הכי דקאי רבי יוחנן בן ברוקה אההיא דקאמר בתי תירשני במקום שיש בן שישנה לבת בעולם וכהאי גוונא קאמר דבת בין הבנות מהני אבל לדבר שאינו בעולם לא שמעינן ליה דקאמר ולהכי מקשי ודילמא סבר כרבי יוסי בירושה הבאה מאליה וכיון שהוא עכשיו ראוי לירש הילכך ראוי ליורשו קרינן ביה. ומשני מי יימר דסבר כרבי יוסי דמסתמא לא סבירא ליה דאי סבר כרבי יוסי לא משתמיט בשום מקום דהוה אמר הכי. אי נמי הכי קאמר מי יימר דאמירה הויא בירושה הבאה מאליה דאפילו סבר כרבי יוסי לא הוה אמר הכי דמסתמא דבור בלשון ירושה לא חשיב כירושה הבאה מאליה דנימא דמהני כעובר דלא מהני טפי ממתנה בקנין. עד כאן לשונו בתוספותיו.

ולימא ליה רבי יוסי היא דאמר עובר קני דתנן עובר פוסל כו'. ועיקר הך מילתא בפרק אלמנה לכהן גדול בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל אלמא אית ליה לעובר קנין בנכסים. ומהדרינן ירושה הבאה מאליה שאני כלומר ירושה משום דבאה מאליה משום הכי זכה בה העובר אבל להקנות לו דבר שלא בא לעולם לא. ואמרינן לימא ליה רבי יוחנן בן ברוקה היא דאמר אם אמר בלשון ירושה על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים דאלמא דמקנה איניש נכסיו למי שראוי ליורשו בלשון ירושה וכירושה דמיא ולאו כהקנאה וכיון דאמרינן דדבר הבא מחמת ירושה קא קני ליה עובר איכא למשמע מינה דהיכא דהאי עובר ראוי ליורשו ומקנה לה בלשון ירושה קני ליה לרבי יוחנן בן ברוקה דהא כירושה דמיא וכיון שכן לוקמא למתניתין כרבי יוחנן בן ברוקה וכדאמר ליה בלשון ירושה דהא האי עובר ראוי ליורשו. ומהדרינן אימור דשמעת ליה לרבי יוחנן בן ברוקה למי שישנו בעולם למי שאינו בעולם מי אמר וכיון שכן מדרבי יוסי שמעינן דעובר קנה דבר מחמת ירושה ולא שמעינן דאמר יכול אדם להקנות לעובר בתורת ירושה כלום ורבי יוחנן בן ברוקה שמעינן ליה דאדם יכול להקנות בתורת ירושה למי שראוי ליורשו והויא לה כירושה ולא שמעינן ליה אם עובר קני דבר מחמת ירושה. ויש לומר דסבירא ליה לרבי יוחנן בן ברוקה דאפילו דבר הבאה מחמת ירושה לא קני אלא למי שישנו בעולם אבל עובר לא קני ליה. ואמרינן לימא רבי יוחנן בן ברוקה היא וסבירא ליה כרבי יוסי. הרא"ם.

ולימא ליה במבשרני. הוה מצי לאקשויי מהא דקתני אם נקבה נוטלת אלא דהוה משני ליה תני (נוטלת) נוטל.


דף קמב עמוד אעריכה


דאמר רב נחמן כל המוכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה. לא מתוקמא דאמר ולא אתוקמא בחזקה ולא במשיכה דכיון דלא מקנה מעכשיו אלא לכשתלד בטלה חזקה אלא איכא לאוקמה במזכה על ידי אחר בכסף או בשטר לכשתלד ולא נתקרע השטר אי נמי במשיכת מטלטלים ולכשתלד עדיין המטלטלים בחצרו של מזכה ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא כו' אמר אביי ירושה הבאה מאליה שאני. הוה מצינן לדחויי הא מני רבי יוסי היא דאמר עובר קני. רבא אמר שאני התם דרפויי מרפייה בהדייהו מעיקרא. שלא היו יודעים אם היתה אשתו מעוברת אם לאו והחזיקו מספק ואלו היו יודעים שאשתו מעוברת לא היו מחזיקים דאפילו למאן דאמר עובר לא קני חייבים להחזיר לאלתר.

והלכתא המזכה לעובר לא קנה. ונראה לי כיון דקיימא לן המזכה לבנו קנה כמשנתינו וכטעם שפירש רבי יוחנן הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו בירושה הבאה מאליה נמי קיימא לן דעובר אית ליה זכייה דלא אלימא הקנאת האדם במה שדעתו קרובה טפי מירושה הבאה מאליה. ועוד דאמרינן ביבמות דטעמיה דרבי יוסי הוה מסתבר להו אפילו לרבנן דפליגי עליה.

רבא אמר שאני התם דרפויי מרפיה בהדייהו מעיקרא. מאי בינייהו איכא בינייהו ששמעו שהפילה ולא הפילה ואחר כך הפילה. פירוש רפויי מרפיה בהדייהו כי כשיבואו נכסיו לא היו יודעים אם אשתו מעוברת אם לאו ומספק החזיקו בנכסים ואלו היו יודעים שאשתו מעוברת לא היו מחזיקים שאפילו אין לעובר זכייה היה להם לחוש שיולד ויירש הלכך כיון שנמצא שהיתה אשתו מעוברת נתבטלה תזקתם שעל דעת כן לא החזיקו. מיהו אם החזיקו בפירוש על דעת שאם אשתו מעוברת תועיל להם החזקה אם תפיל אשתו אף על פי שלא הפילה באותה שעה ונתחייבו להחזיר מכל מקום כיון שהפילה אחר כך אהניא חזקה ראשונה לדעת רבא דלית ליה שזה העובר כירושה הבאה מאליה.

ולימא ליה לכשתלד. כלומר ואתי אפילו כרבנן מדלא קאמר רבי מאיר היא. ותימה דהא אפילו כרבי מאיר לא אתיא דהאי דקאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו דוקא כגון דאמר פירות דקל אני מקנה לך לכשיבואו לעולם יהיו שלך כדמוכח ביבמות דמוקי רבי מאיר כרבי אליעזר בן יעקב דקאמר בהדיא האי לישנא לכשיביאו שליש ויתלשו וכן מילתיה דרב שדה זו לכשאקחנה תהא קנויה לך והיינו כמו לכשתלד ודוקא שמעינן ליה בדבר שלא בא לעולם אבל לדבר שבא לעולם לא שמעינן ליה ואפילו אמר לכשתלד. ולפירוש רשב"ם שפירש אחר כך ניחא דלא דמי דפירות לית להו בעולם כלל הילכך אפילו אמר לכשיבואו לעולם לא מהני לרבנן אבל המזכה לעובר דדבר הנקנה ישנו בעולם והעובר נמי כיון דאמר לכשתלד חשיב כאלו ישנו בעולם הילכך אף לרבנן מקני. אמר רב נחמן המזכה לעובר כו'. תימה הא דפריך לעיל רב נחמן לרב הונא תיקשי לדידיה. וכי תימא דאיהו מוקי מתניתין לכשתלד אם כן עיקר פירכא דפריך רב נחמן לרב הונא משום דלא מצי לאוקומי מתניתין בלכשתלד כי היכי דאיהו מוקי לה אם כן הוה ליה לאותובי אהך מילתא דאמר לכשתלד לא קנה. ונראה לפרש דרב נחמן איירי בעובר שאינו בנו כו' ככתוב בתוספות לעיל. לכשתלד קנה. תימה דהא רב נחמן גופיה סבירא ליה במוכר פירות דקל אף מי שבא לעולם יכול לחזור בו. ורשב"ם חולק כדפירשתי לעיל. והריב"ם פירש דהא דפריך הכא רב נחמן לרב הונא היינו אליבא דרבי מאיר דאית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הילכך לדידיה הואיל ואדם מקנה פירות דקל סבר רב נחמן אף על גב דלרבי מאיר אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם היכא דבא קצת לעולם כגון דהוכר עוברה ואמר לכשתלד קנה. ועוד נראה לי דיותר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ממה שמקנה דבר שלא בא לעולם. ורב הונא סבר איפכא ואליבא דרב הונא הוא דפריך אימור דשמעת ליה לרבי מאיר לדבר שישנו בעולם כו' וכן בפרק קמא דגיטין ארב הונא קפריך ולעיל בפרק יש נוחלין דפריך הכי אף על פי שלא הוזכר שם רב הונא מכל מקום פריך לשנויי שמעתא גם אליבא דרב הונא. והא דקאמר רב נחמן לכשתלד קנה היינו דוקא בשלא תזר בו המזכה עד שנולד והוא שלא מת המזכה קודם לידתו אבל אם חזר בו או מת ונפלו נכסי קמי יתמי מודה רב נחמן דלא קנה דהקנין לא נגמר עד שנולד. ומיירי דלא הקנה לו בקנין סודר דלכשיולד הדר סודרא וגם לא בחזקה אלא במשיכה וישנו ברשות הזוכה בשביל העובר או דקיימא באגם בשעת לידה. תוספי הרא"ש ז"ל.
וכן כתב הר"י ז"ל בעליות דהאי דרב נחמן לא מתוקמא לא בקנין סודר ולא בחזקה ולא במשיכה דכיון דלא מקנה מעכשיו אלא לכשתלד הרי בטל הקנין והחזקה אלא איכא לאוקומא במזכה על ידי אחר בכסף או בשטר לכשתלד ולא נתקרע השטר. אי נמי במשיכה במטלטלין ולכשתלד עדיין המטלטלים בחצרו של מזכה. עד כאן לשונו.

ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה. פירוש קנה לאלתר אם לא אמר לכשתלד~ ואפילו נעשה נפל במעי אמו ומנחיל וכן מוכח לקמן. חייבים להחזיר. כלומר אינם רשאים לשלוח בהם יד דשל גזל הוא אלא יניחום עד שידעו האמת והא דנקט לישנא דחזרה משום דבעי למימר החזיק בשניה קנה. תימה כיון דלא אתי רב ששת אלא מירושה הבאה מאליה ועל כרחין רבי יוסי היא אם כן אמאי לא מייתי מילתיה דרבי יוסי גופא דמתניתין דאייתין לעיל. ויש לומר דרב ששת סבר דהך ברייתא דברי הכל דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוסי אלא לענין פיסול עבדים מאכילת תרומה דסברי רבנן דאף על גב דעובר אית ליה זכייה בירושה הבאה מאליה מכל מקום עדיף כח אחים הנולדים מכח העובר הילכך לא פסיל בשביל חלקו. ותדע דמייתי רב ששת ראיה אפילו מרבנן דאי לא מייתי ראיה אלא מרבי יוסי מאי קאמר רבא שאני התם דרפויי מרפה בידייהו וכי בעי רבא למימר דלרבי יוסי לא זכי עובר בירושה הבאה מאליה. ועוד יש לומר דסבר רב ששת דרבנן לא פליגי עליה דרבי יוסי אלא היכא דאיכא בנים וטעמייהו דרבנן דלא חיישי למיעוטא כו' ולית ליה לשמואל דאמר התם לרבנן אין לו בנים אוכלים בשביל אחים דהיכא דליכא בנים מודו רבנן דפסיל דיש זכייה לעובר. תוספי הרא"ש ז"ל.

דרפויי מרפי בידייהו מעיקרא. שלא היו יודעים אם היתה אשתו מעוברת אם לא והחזיקו על הספק שאם אין אשתו מעוברת תעלה להם חזקה ואילו היו יודעים שאשתו מעוברת לא היו מחזיקין. דאפילו למאן דאמר עובר לא קני חייבים להחזיר אם כן רפויי מרפי בידייהו כי כשבזבזו לא היו יודעים אם אשתו מעוברת אם לאו ואלו היו יודעים שאשתו מעוברת לא היו מחזיקין דאפילו אם אין לעובר זכייה היה להם לחוש שיולד יורש הילכך כיון שנמצא שהיתה אשתו מעוברת נתבטלה חזקתם שעל דעת כן לא החזיקו. מיהו אילו החזיקו בפירוש על דעת שאם אשתו מעוברת שתועיל להם החזקה אם תפיל אשתו אף על פי שיחזרו בנתים נראה דמהניא חזקתם. איכא בינייהו ששמעו בו שהפילה ונמצא שהחזיקו לדעת חזקה גמורה הילכך אף על פי שלא הפילה באותה שעה ונתחייבו להחזיר מכל מקום כשהפילה אהניא חזקה ראשונה לדעת רבא דלית ליה שזכה בירושה הבאה מאליה והלכתא המזכה לעובר לא קנה. ונראה לי כיון דקיימא לן שהמזכה לבנו קנה כמשנתנו וכטעם שפירש רבי יוחנן הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו בירושה הבאה מאליה נמי קיימא לן כרבי יוסי דעובר אית ליה זכייה דלא אלימא הקנאת האדם במה שדעתו קרובה טפי מירושה הבאה מאליה. ועוד דאמרינן ביבמות דטעמיה דרבי יוסי הוה מסתבר להו אפילו לרבנן דפליגי עליה. עליות האר"י.

וזה לשון הרא"ם: אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת חייבים להחזיר כו'. עד בראשונה לא קנה. פירוש מפני שכשהחזיק מעוברת היתה אשת הגר ובחזקת העובר היתה כל הנכסים ואין אותה חזקה מועלת כלום כמו שאינה מועלת חזקה בחיי הגר אלמא עובר קני. ודחי אביי לעולם עובר לא קני ושאני הכא דירושה הבאה מאליה היא דכיון דבאה מאליה קני לה. ורבא אמר שאני הכא דרפויי מרפי בידייהו מעיקרא כלומר לעולם אימא לך דאפילו ירושה הבאה מאליה נמי לא קני העובר עד שיולד והא דתנן העובר פוסל ואינו מאכיל דשמעת מינה דעובר קני בירושה הבאה מאליה רבי יוסי היא ולאו דברי הכל ושאני הכא דלא מהניא חזקה ראשונה משום דמעיקרא רפויי מרפי בידייהו דמחזיק כלומר כיון ששמעו שאשתו מעוברת רפויי מרפי ידייהו דסברי השתא ילדה ליה האי עובר וזכי בנכסי אבוה. ויש לפרש מעיקרא רפויי מרפי בידייהו שכיון שלא שמעו בפירוש שלא הניח בן ולא עובר מרפי בידייהו החזקה אמרי שמא הניח בן או עובר ומשום הכי אף על גב דשמעו עכשיו שכבר הפילה אותה אין אותה חזקה שהחזיקו קודם שהפילה מועלת כלום אבל אלו לא מרפיי בידייהו דמחזיק כגון ששמעו בפירוש שלא הניח בן ולא עובר והחזיק עכשיו שכבר הפילה אותו איגלאי מילתא דההיא חזקה שהחזיק קודם שהפילה אותו חזקה גמורה היא ואינו צריך לחזקה שנייה משום דעובר לא קני מידי לא בירושה ולא בהקנאה. ואמרינן מאי בינייהו כלומר כיון דבין לאביי בין לרבא האי חזקה שהחזיק בראשונה לא מהניא מידי מה לי משום דעובר קני מה לי משום דמעיקרא רפויי מרפיי ידייהו ומהדרינן איכא בינייהו כגון ששמעו בו שמת ולא מת ואחר כך מת פירוש כגון ששמעו בו לעובר שמת ששמעו שהפילה אותו אמו ולא הפילה אותו לאביי דאמר עובר קני ירושה הבאה מאליה האי חזקה שהחזיקו בה כששמעו בו שמת והוא עדיין לא מת לאו חזקה היא לפי שהעובר חי היה באותו העת במעי אמו שהנכסים בחזקת העובר הוו קיימי עד שיחזיקו בהם פעם שנייה לאחר שמת העובר ודאי. ולרבא דאמר לעולם העובר לא קני מידי ואפילו בירושה הבאה מאליה ומשום ארפויי מרפי ידייהו מעיקרא הוא דקתני החזיק בראשונה לא קני הכא כיון דבראשונה הרי שמעו שמת העובר הא לא מרפיי ידייהו בחזקה הילכך אף על פי דלא אחזוק בשנייה לאחר שמת העובר בודאי כיון שהחזיק בראשונה כששמעו בעובר שמת והוא עדיין לא מת חזקתו חזקה גמורה היא ואין צריך להחזיק בשנייה שהוא לאחר שמת העובר בודאי. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"ן ז"ל: איכא בינייהו ששמעו בו שהפילה ולא הפילה ואחר כך הפילה. כך היא עיקר הגירסא. ופירושה דלרבא דאמר עובר לא קני אלא דהכא היינו טעמא משום דרפויי כו' הכא דשמעו שהפילה לא מרפיי הילכך החזיק בראשונה קנה. ואיכא נוסחי דגרסי בששמעו בו שמת ולא מת ואחר כך מת. ולהך נוסחא נמי אית לן למימר על כרחין דאעובר קאי דאי אבן לכולי עלמא החזיק בראשונה לא קנה דהא זוכה הוא לכולי עלמא. ומיהו לישנא דמת גבי עובר לא מחוור אלא דאיכא למימר דמה דנקט האי לישנא לאשמעינן דבעובר שכלו לו חדשיו ויצא רוב ראשו בחיות עסקינן משום דאפילו למאן דאמר דעובר זכי מהשתא לא אמר אלא כשיצא לאויר העולם דאיגלאי מילתא דקנה אבל אם הפילה איגלאי מילתא דלא קנה כלל וכמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא. ולא שמעינן דלהכי נקט לישנא דמת דכיון שכלו לו חדשיו ויצא רוב ראשו שייך ביה האי לישנא. עד כאן.

תא שמע תינוק בן יום אחד נוחל כו'. עובר לא שמע מינה עובר לא קנה אפילו בירושה. ואוקמה רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחים מן האב ולמה בן יום אחד אין אבל עובר לא דכיון דמית לה האם והוא עדיין עובר במעיה איהו מיית ברישא ואחר כך מתה האם ונמצא שבשעה שמתה האם העובר מת היה ותנן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב אבל לעולם עובר קני הירושה דהא אי סבירא לן דאיהי מייתא ברישא ואחר כך מת הוא ירית לנכסי דידה ומורית לאחים מן האב ואף על פי שהרי מת ועדיין הוא עובר קודם שיצא לעולם. עד כאן.


דף קמב עמוד בעריכה


מר בריה דרב יוסף אמר הא דקתני בן יום אמד נוחל ומנחיל ושמעת מינה דוקא בן יום אחד אבל עובר לא לענין למעוטי בחלק בכורה הוא. כלומר בן יום אחד יש לו חלק בנכסי אביו וממעט בחלק בכורה שאם היו האחים שלשה (והוא) אף על פי שכבר מת לו זה התינוק אין אנו רואים אותו כאילו לא היה בעולם כדי שנחלוק הנכסים ארבעה חלקים ויטול הבכור שני חלקים ושני אחים שני חלקים אלא רואים אותו כאלו הוא עדיין קיים כו' ועל זה אמר התנא תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל כלומר נוחל חלק עם אחיו ומנחיל אותו להם כולם בשוה עם הפשוט ולהכי תנא בן יום אחד אינו עובר לא משום דעובר אינו ממעט בחלק בכורה מאי טעמא וילדו לו אמר רחמנא אלמא הבנים הממעטים בחלק בכורה בעינן שיהיו ילודים והאי עובר כיון דמית מקמי דמתיליד אינו ממעט בחלק בכורה ולענין זה הוא שממעט התנא העובר אבל בעלמא היכא דליכא בכור קני הירושה. ואמר מר בריה דרב יוסף בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה. פירוש קאמר ברישא עובר שאינו ממעט בחלק בכורה דמשמע עובר שמת כשהוא עובר ולא יצא לאויר העולם. וקיימא לן השתא דאפילו נולד נמי ויצא לאויר העולם וקרינא ביה וילדו כיון דלאחר מיתת האב נולד אינו ממעט בחלק בכורה דבעינן וילדו לו דמשמע לידה לאב כלומר לידת הבן בשעה שקיים האב שנמצאת לאביו לידתו הויא לידה.

אמר מר בריה דרב יוסף בכור שנולד לאחר מיתת האב. כגון שהיה לו ארבע או חמש נשים ומת והניחם מעוברות וקדמה אחת מהם וילדה כו'. והלכתא כהני תלת לישני דאמר מר בריה דרב יוסף שהעובר אינו ממעט בחלק בכורה ושאפילו נולד לאחר מיתת האב איננו ממעט והבכור שנולד לאחר מיתת האב אינו נוטל פי שנים.

והלכתא המזכה לעובר לא קנה. ומסתברא דדוקא אחר אבל בנו קנה כדאמרינן. אם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולענין אחר לא תימא הני מילי בהקנאה הוא דלא קנה אבל בירושה כיון דבאה מאליה קנה דאפילו בירושה נמי לא קנה עד שיצא לאויר העולם דהא רבא פליג עליה דאביי בהכי וקיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. ואם תפרש דרבא לא פליג ~ליה דאביי בירושה הבאה מאליה אלא שנוייא בעלמא הוא דקא משני. הא ליכא למימר הכי דכיון דמתניתין דתנן העובר פוסל ואינו מאכיל דשמע מינה דעובר קנה בירושה רבי יוסי היא ורבנן פליגי עליה דאמרינן בפרק אלמנה לכהן גדול אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יוסי אבל חכמים אומרים יש לו אחים אוכלים בשביל כו' ממילא שמעת דלית הלכתא כוותיה אלא כרבנן חדא דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים והא דאמרינן הלכה כרבי יוסי דנמוקו עמו הא אמרינן עלה במה דברים אמורים כשחולק עליו יחיד אבל נחלקו עליו רבים הלכה כרבים. ועוד דהא תנן בפרק יוצא דופן תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה ואמרינן עלה בגמרא הא עובר לא ואוקימנא התם בעובר במעי גרושה ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר קנה דשמע מינה דלית הלכתא כרבי יוסי אלא דעובר לא קנה ואפילו בירושה עד שיולד. וקשיא לן כדאקשינן מהאי דתניא תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל בן יום אחד אין עובר לא אמאי אצטרכינן למימר עלה מאי טעמא דהוא מיית ברישא דמשמע הא אילו מתה היא ברישא נוחל ומנחיל והא דאמרינן דעובר לא קני ומר בריה דרב יוסף נמי דאוקמה לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא תינוק אבל עובר לא אמאי איצטריך למימר עלה מאי טעמא וילדו אמר רחמנא דשמע מינה דלענין חלק בכורה בלחוד הוא דאינו ממעט משום דכתיב וילדו הא מקנה בירושה קנה כשאר והא תנן דעובר לא קנה כלל עד שיולד. ואם תשיב דהא דרב ששת ומר בריה דרב יוסף אליבא דרבי יוסי קאמר והכי קאמר דאפילו לרבי יוסי נמי דאמר עובר קונה. יש להשיב הא ליכא למימר הכי דהא אמרינן הלכתא כהני תלת לישני דמר בריה דרב יוסף ואמאי אצטריך למפסק הלכתא כוותיה בענין עובר דאינו ממעט בחלק בכורה. ועוד דהאי מתניתין דקתני תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה רישא דאידך דנוחל ומנחיל הוא וכיון דאוקימנא לרישא דמתניתין דקתני תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה דשמע מינה הא עובר לא בעובר במעי גרושה ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר קני היכי מצו הני אמוראי דאינון רב ששת ומר בריה דרב יוסף לפרושי סיפא אליבא דרבי יוסי רישא רבנן וסיפא רבי יוסי. וליכא למימר דאליבא דתרווייהו הוא דמפרשי לה דהא מדאמר רב ששת טעמא משום דאיהו מת ברישא דשמע מינה הא אילו מיתא היא ברישא עובר קני ומדקא יהיב נמי בריה דרב יוסף טעמא דכתיב וילדו מכלל דאליבא דרבי יוסי קאמרי. ואיתחזי לן בפירוקא דהאי קושיא דהאי דאמרי רבנן עובר לא קני עד שיולד הני מילי בעובר חי דאתי לכלל לידה ודיקא נמי מדאמר עד שיולד דאלמא בעובר חי דאתי לכלל לידה הוא דקאמרי לא קנה עד שיוולד ויצא לאויר העולם אבל לעולם עובר שמת במעי אמו כיון שמת ונתברר שאינו עומד להולד ולצאת לאויר העולם איגלאי מילתא למפרע דמשעה שנוצר ונכנסה בו נשמה ונעשה אדם קנה חלקו בירושה שהרי אין עומד ללידה כדי שיתלה הדבר וכיון דבעובר שמת במעי אמו מודו רבנן דקנו מה יהיב טעמא משום דכתיב וילדו הא לשאר מילי דלא כתיב וילדו מכיון שמת במעי אמו איגלאי מילתא למפרע דקנה ואפילו לרבנן הדין כן, הכי הוא מאי דאסתבר לן בפירוקא דהאי קושיא. ומסתברא דהשתא דאתינן להכי הא דאמרינן לעיל דרבא פליג עליה דאביי בירושה הבאה מאליה לא מפלג פליג עליה אלא שינוייא אחרינא בעלמא הוא אבל לענין מקנה עובדא דההוא גר ששמעו בו שמת אפילו רבא נמי מודה דקני כדאביי דאמר ירושה הבאה מאליה שאני דהא מית ליה העובר במעי אמו כדקתני או שהפילה אשתו וכיון דמית ליה ואינו עומד ליוולד איגלאי מילתא למפרע דמשעה שמת אביו והוא עדיין חי במעי אמו קנה בירושה הבאה מאליה לכולי עלמא ואפילו לרבנן כדברי הרא"ם ז"ל. ועיין בחידושי הרמב"ן ז"ל.

איני והא הוה עובדא ופרכס תלת פרכוסי. מדפריך ליה הכי משמע דהא דאמר איהו מיית ברישא בודאי קאמר דאי בספק קאמר ומשני הכי אינו נוחל ומנחיל מספק דדילמא איהו מיית ברישא אם כן מאי פריך מהא דפרכס הא מודה דזמנין דאימא מייתא ברישא. ויש לומר דעל כרחך צריך לומר דפשיטא ליה דאי ספיקא הוי לא הוה אמרינן לדברי הכל עובר אינו נוחל ומנחיל אלא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל הוי כההיא דלקמן בפירקין דפליגי בנפל עליו הבית ועל אמו. תוספי הרא"ש ז"ל.

הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. מכאן נראה טעמא דאין מקנה (דבר) לדבר שלא בא לעולם משום דלא גמר ומקנה. תוספי הרא"ש ז"ל.

ההוא דאמר לה לאנתתיה נכסי לברי דהוו לך מינאי. כלומר לבני שאת עתידה להיות לך ממני. ונראים הדברים שמתנת בריא היתה ובלשון הקנאה גמורה היתה לפי שאי אפשר לומר שמתנת שכיב מרע היתה שהרי הבנים שנתן להם נכסיו בנים שעתידה להוליד אותם ממנו הן שנמצא שלא נתעברה בהם עדיין וכיון שכן אי אפשר להעמידה בשכיב מרע אלא בבריא וקנו מידו על כך בלשון הקנאה גמורה. אמר ליה מידי בקשישותא תליא מילתא. כלומר אנן אית לן טעמא ועל דא אמר ליה רבי ירמיה טעמא מאי אמר ליה זיל לגביה דרבי אבין דאסברתה נהליה וכרכיש בה רישיה בי מדרשא כלומר קבל אותה וראה שטעם יפה הוא. הרא"ם ז"ל.
מסקנא דמילתא דלא אינהו קנו ולא איהו קנה אינהו לא קנו דהא ליתנהו כלומר דאפילו עובר ליתנהו בשעת מתנה ואיהו נמי לא קני דהוו ליה קני בחמור. ואמרו כי בא מעשה והיה עובר פחות מארבעים יום והיה בדעת ה"ר אברהם אב בית דין לומר תוך ארבעים מיא בעלמא הוא כדאמרינן התם הילכך כמאן דליתיה דמי ולית ליה זכייה כלל והיו חולקים בדבר. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.


דף קמג עמוד אעריכה


אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו כו'. תימה כיון דכל הקישואין שוין למה לא יתרום אחד מחמשים ותורם ממר על המר וממתוק על המתוק למה נחמיר מספק לומר שמא יש בזה מר יותר מבאחרים כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי. ועוד יש להקשות דהשתא היאך מדקדק רב ששת ודלא כרב נחמן דשאני הכא שהוסיף על החיצון כדי שלא יקנה המר כלל אבל היכא שהיה בדעתו על המר ועל המתוק אימא לך שנתפס המתוק ולא המר ואף דלא כרב המנונא דאמר לא קנה ולא כלום אין להוכיח דאין כאן קני את וחמור כלל דלהכי הוסיף על החיצון כדי להוציא המר מכלל תרומה. ונראה לר"י דרבי יוסי כו' ככתוב בתוספות. וכן מוכח בירושלמי דבתר הך מתניתין דתורם קישות ונמצאת מרה כו' מייתי הך מילתא דרבי יוסי וקא בעי וכי בדבר שיש לו לבדוק קמפלגי כו' ככתוב בתוספות. והשתא ניחא דהוי קני את וחמור דמעיקרא כשהפריש לא ידע שהיה מר וקרא שם תרומה על כל הקישות והמר לא נתפס והמתוק נתפס ופקע שם טבל מכל ארבעים ותשעה שהפריש עליהם אלא שמוסיף מדרבנן בעלמא. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא (אמר אביי) רבי יוסי אומר אין לך מר בקישות פנימי כו'. פירוש שאם היו הקשואין חמשים שצריך להוציא מהם תרומה גדולה אחת כיון שיש לחוש שמא הפנימי שבו מר הוא ואין תורמין מן הרע ליפה כשהוא תורם צריך להוציא שתים או שלש כדי שיתקבץ מן החיצון כדי שיעור אחד וקורין שם תרומה לשתים או שלש אלו שהוציא כדי שאם ימצא הפנימי שבהם מרה הרי יש החיצון שבקישות כדי תרומה. ואי סלקא דעתך את וחמור לא קנה הכא נמי אמאי תפוס שם תרומה על החיצון היכא דנמצא הפנימי מר והרי על הכל קרא שם תרומה וכיון שכן לרב נחמן דאמר קנה מחצה לא היה ראוי בכאן שיתפוס שם תרומה אלא מחצה על החיצון ומחצה על הפנימי וכאלו חצי תרומה בלבד הוא שהפריש ולרב המנונא דאמר לא קנה כלום אפילו מחצה נמי לא תפיס. ודחינן שאני התם דמדאורייתא כו'. אמר ליה היינו דחזאי רב הונא בר אויא בחלמי דקמותיב תיובתא הכי. פירוש ראה רב אשי קודם לכך בחלום שבא אליו רב הונא בריה דרב אויא וישב אצלו ולא היה יודע פתרון החלום וכשאמר לו מר מרדכי אחר כך דרב אויא מותיב האי תיובתא נזכר רב אשי לאותו חלום ואמר אי הכי היינו דחזאי להונא בריה בחלמי כלומר אי הכי זהו פתרון החלום שראיתי רב הונא בר אויא שבא אצלי ורמז הוא שנרמז אלי בחלום שיבא רב אויא לפני בזה שאמרתי עכשיו דאותביה תיובתא ולאחר שסיים זכרון החלום חזא לדחות האי תיובתא ואמר ולאו מי אוקימנא כו'. עד כאן.

ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנה פלגא. וקיימא לן הכי. ונראה לי דטעמיה דרב יוסף אינו מפני חשיבותו של פרט לומר שכיון שהזכירו ופרטו החשיבו כנגד הכלל דאי הכי מאי מקשינן עליה מהרי עלי מנחה מאה עשרון להביא בשני כלים דהתם לא גלה דעתו לחשיבותן של כלים כלל ולא שייך התם למימר דכיון שפרטן התשיבן. אלא עיקר טעמיה דרב יוסף שכונתו היתה לחלק נכסיו כפי חלוק דבריו וכיון שהוא עשה שני חלקים מדבריו האחד ליך והשני לבניך יש לנו לחלק נכסיו בשני חלקים כמו שאמר וקנתה מחצה ולפי זה נמי אלו אמר נכסי לראובן ושמעון ולבני פלוני נוטלים ראובן ושמעון מחצה ובני אותו פלוני מחצה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות זכיה. ולפי זה גם כן אלו אמר נכסי לראובן ושמעון וללוי ולבני פלוני והיו לאותו פלוני שני בנים אותן נוטלים מחצה ושלשה הראשונים אין נוטלים אלא מחצה אף על פי שנמצא עכשיו שהורע כוחן של נפרטין לפי שלא מפני חשיבותם של פרט אמר רב יוסף דקנה מחצה אלא משום שראוי לחלק נכסיו כמו שחלק דבריו ולפיכך אפילו לא פרט אלא אחד אותו פרט הוא כנגד הכלל כולו וכן אם ריבה בנפרטים כולן אינן אלא כנגד הכלל. זהו דעתי בזה והוא מסכים עם דברי הר"ם במז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלעולם אין הכלל נוטל אלא כאחד מן הנפרטים. נראה מדבריו שהוא סובר דכי אמרינן קנה פלגא מפני חשיבותו של פרט הוא כיון שהזכירו בפירוש. הר"ן ז"ל.


דף קמג עמוד בעריכה


מתניתין. הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע. נראה לי דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא גדולים וגדולים דמחלי אהדדי כי זה שמשביח את הנכסים אומר בלבו כמו שאני טורח בנכסים אלה היום כמו כן יטרחו אחי מחר אלא אפילו גדולים וקטנים שאין הקטנים יכולים להשביח אפילו הכי כיון שהשביחו נכסים מחמת נכסים ממחל מחלו אהדדי. אבל השביחו נכסים מחמת עצמם לעצמו שנוטל המשביח בחלק אביו כדין אריס. וראיה למה שכתבתי מדאמרינן בגמרא שאני אודייני דלנטירותא עבידא דאפילו קטנים מינייהו מנטרי בה ושמעינן מינה דבגדולים וגדולים אפילו השביחו נכסים מחמת עצמם השכר לאמצע אלא שנוטלים ההוצאה.

הוה ליה ברא וברתא. אין בנותיו בכלל דבחיי אביהם אדם רוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבות לבעליהם אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא.

נכסאי לבני. אסיקנא דקרו אינשי לחד ברא בני. ואם תאמר אם כן למה ליה למימר הכי לשתוק וההוא ברא ירית ליה. יש לומר דילמא כתב נכסיו דייתיקי מעיקרא לאחר והשתא הדר ביה ולבטולה לקמייתא הוא דאמר כן ודייתיקי מבטלת דייתיקי ואפילו בבריא שכתב כן אפשר שכתב נכסיו לאחר מתנת בריא אם לא יחזור בו. הרשב"א ז"ל.

הוה ליה ברא ובר ברא כמו ראובן וחנוך. מי קרו אינשי לבר ברא בראי. כלומר דדעתיה נמי אבר ברא וחולקים בשוה שניהם אב ובנו דאף על פי שמצינו דקרו לחד ברא בנאי כיון שאדם יכול לתקן הלשון יותר יש לאדם לעשות אם דרך העולם לרחם על בני בנים כבנים ואמר שעל שניהם אמר לשון רבים. ה"ר יהונתן ז"ל.

מר בר רב אשי אמר לא קראו אינשי לבר ברא בני. הילכך הכל לבן ולית ליה לבר ברא מידי וכדתניא המודר הנאה מבנים כו'. ומיהו מסתברא דהני מילי היכא דאית ליה ברא אבל אי לית ליה ברא אלא ברתא ובר ברא לבר ברא יהיב או לשניהם דהא קיימא לן דבני בנים הרי הן כבנים וכן נמי המודר הנאה אי לית ליה אלא בר ברא וקא מדיר הנאה מבניו ודאי אסור בבני בנים דודאי על אלו נתכוון דהא בכלל לישניה הוא דבני בנים הרי הם כבנים. הר"ן ז"ל.

מתניתין: השביחו לאמצע. ואף שכר עמלו לא יטלו כו' ככתוב בפסקים שבדפוס עד שמחלו להם כל השבח. ומיהו רבינו תם פירש השביחו לעצמם לא יטול כאריס דוקא וגם רב ספרא לא נטל יותר על אחיו אלא שכר טרחו ואפילו נטל כל השבח לאו ראיה היא דאיכא למימר דדין האחים אצל המעות של תפוסת הבית כדין שולחני דאמרינן בפרק המפקיד מותרים ישתמש בהם ולכך נטל כל השבח כיון שמותר להשביח לעצמו. ולא מסתבר טעמיה כיון דברישא אמרינן אפילו בסתמא מחלו שכר טרחם בסיפא דאמרו ראו ולא חשו להשביח פשיטא דמחלו להם השבח. תוספי הרא"ש ז"ל.

ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו השביחו לעצמם. יש מפרשים שאפילו השביחו בכל הנכסים בין בחלקם בין בחלק אחיהם נוטלים לעצמם כל השבח כיון שאין קטנים יכולים להשביח בהם כלום מה שאין כן בגדולים (וגדולים) שהיו יכולים להשביח חלקם והביאו ראיה מעובדא דרב ספרא דאמרינן בגמרא דשבק אבוה זוזי ושקלינהו עובד בהו עסקא דאמרינן משום דגברא רבה הוא כו' הוה ליה כאלו אמר ראו ומשמע ודאי דכלהו שקל ובכלהו עבד עסקא דאי לא שקל אלא פלגא (ו)אפילו איניש דעלמא נמי הכי דיניה דקיימא לן דזוזי כמאן דפליגי דמו. ולא מחוור שאינו בדין שיהא יפה כוחן משאר אריסין ושותפים אלא ודאי נוטלים מחצה שלהם ובחלק אחים שליש או רביע כשאר אריסי העיר וכשותף דכיורד ברשות דמי ומשום הכי אמרינן דרב ספרא כיון דגברא רבה הוא אף על גב דלא אמר כאן שקיל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל אחיו ועוד דאי לאו גברא רבה הוה אפילו מחצה בשלו לא שקיל דאף על גב דאמרינן בעלמא דזוזי כמאן דפליגי דמה היינו לענין שאינו צריך בית דין של שלשה לשום אבל מכל מקום צריך הוא לחלוק בפני שנים שאם לא כן כל הממון בחזקת שותפות הוא עומד הילכך אי לאו דגברא רבה הוא ומסתמא לא הוה טרח לאחריני אפילו שבח שהשביח בחלקו השביח לאמצע. הר"ן ז"ל.

גמרא: לא שנו אלא שהשביח נכסים כו'. ואם השביחו אף חלק המגיע לקטנים נראה בעיני שאם השביחו מחמת עצמם הרי הוא כיורד שלא ברשות ושמין לו וידו על התחתונה ואם השביחו מחמת נכסים הרי לא הוציא בהם כלום ואינו נוטל כלום ואף על גב דאמר ראו מה שהניח אבא. וראיתי לאחרים שחלקו בזה ואמרו אפילו השביחו בכולן נוטלים הגדולים כל השבח כיון שאחיהם קטנים הם ואינם יכולים להשביח. ואחרים אמרו דשמין לו כאריס בשבח המגיע לחלק אחיו וזה דעת ריב"ש והרמב"ן ותימה דהא שלא ברשות ירד. ועוד דאין מורידים קרוב לנכסי קטן. וראיתי מי שפירש דהא דתנן הניח קטנים וגדולים הוא הדין גדולים וגדולים אלא אורחא דמילתא נקיט. ממפרש לא נודע שמו.


דף קמד עמוד אעריכה


רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו עבדי בהו עיסקא ויבא ליטול בחלק המגיע לאחיו למחצית שכר או לשליש כדרך שאר המתעסקים בפקדון ולא דרב ספרא גברא רבה הוה היינו אומרים שהשבח לאמצע ואף על פי שזה נראה כמו שהשביחו הנכסים מחמת עצמם וטעמא דמלתא לפי שדרך הגדולים להשתדל בטורח מועט בחלק הקטנים ואפילו איש נכרי עושה כן הרבה פעמים שנעשה אפוטרופוס חנם ומתעסק בצרכי הקטנים מיהו בעבודת האדמה בעמל ידיו או בממונו ודאי אין אדם טורח אלא כדי ליטול בשבח.

מתניתין. השולח סבלונות לבית חמיו אפילו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אין אלו נגבין. לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין. ומפורש בברייתא בגמרא דסבלונות העשוין ליבלות אין נגבין כשאכל שם סעודת חתן ומתניתין בסבלונות העשוין ליבלות מיירי כגון כלי פשתן וכלי מילת~ ועל דעת שתשתמש בהם שלחו וכשאכל שם סעודת חתן אמרינן ויתר עליהם כיון שנהנה מן הסעודה שעושים לשמחת סבלונות ובין שמת הוא ובין שמתה היא קודם נישואים אין נגבים. אבל סבלונות שאין עשויים ליבלות כגון כלי כסף וכלי זהב אף על פי שאכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבים כמו שמפורש בברייתא. וסבלונות מרובים דמתניתין היינו כגון ששלח שלשה וארבעה זוגות מלבושים וכן כלי קתירים וסדינים מרובים דודאי לא שלחן לבלותן קודם נישואים שהרי אין צריכים לה כולם קודם נישואים ואין משלחים כיוצא בהם אלא על דעת שיחזרו עמה לבית בעלה לפיכך אף על פי שאכל סעודת חתן אפילו בדינר לא ויתר עליהם דאלו כלי כסף וכלי זהב בין מרובים בין מועטים נגבים ואף על פי שאכל שם סעודת חתן. סבלונות מועטים שתשתמש בהם והיא בבית אביה אין נגבין. פירוש כשאכל שם סעודת החתן בדינר. ויש לפרש דהך סיפא פירושא דרישא היא דקתני רישא אפילו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן רק בדינר אין אלו נגבין בסבלונות מועטים מיירי שעשויים ליבלות עד זמן נישואים וכולם צריכים לה ואף על פי שהם בגדים חשובים ודמיהם יקרים ושוים מאה מנה אין אלו נגבין וכדי לבלותם קודם נישואים שלחן וכיון שאכל שם סעודת חתן אפילו בדינר ויתר עליהון. נמצא ההפרש שהוזכר בברייתא איתא בין בסבלונות העשויים ליבלות ובין בסבלונות שאין עשויין ליבלות גם במשנתנו נתפרש בסבלונות מרובין היינו סבלונות שאין עשויין ליבלות דכיון דאין צריכים לה קודם נשואים הרי הן ככלי כסף וכלי זהב שאין עשויין ליבלות וסתמא כדי שיחזרו עמה לבית בעלה שלחן. כן נראה בעיני פירוש משנה זו. ויש מפרש דאי מרישא הוה אמינא דוקא בשלח מעות אמרינן דאין נגבין דלצורך סעודה שגרן וכיון שאכל שם סעודת חתן מתל עליהם אבל בגדים הוה אמינא דאין נמחלין באכילת סעודת חתן. ונראה לי שאפילו אם פירש שהוא משלחן כדי שתשתמש בהם והיא בבית אביה ולא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין ולא מחל עליהם אלא על דעת שתנשא לו. ורבינו שמואל זצ"ל פירש שלח סבלונות מרובין כדי שיחזרו עמה לבית בעלה שהתנה כן בפירוש ולפיכך (אין) נגבין אף על פי שאכל שם סעודת חתן ואם התנה שתשתמש כהם והיא בבית אביה אין נגבין אפילו שלא אכל שם סעודת חתן והא דמפלגינן ברישא בין שאכל שם סעודת חתן בין שלא אכל שם כגון ששלח סתם ולא התנה כלום שאם אכל שם סעודת חתן גלי דעתיה שהוא חפץ שתשתמש בהם והיא בבית אביה והא דקתני סבלונות מרובין וסבלונות מועטין לא דתליא מלתא במרובין ובמועטין.

והא אודייני דמחמת עצמם הוא. דלא מכח נכסים שבחו יתומים אלא מכח שמירתם וקאמר השכר לאמצע ולא יטלו משום שכר שמירתם. שאני ההם דלנטירותא בעלמא הוא ששומרים הבגדים ששורין בה. (אורייני) אודייני כמו (גריין) הנדיין האמור בפרק לא יחפור וקטנים נמי מצו מנטרי להו אבל מלאכות אחרות שאינם ראויות לקטנים ועשו אותם הגדולים או נוטלים כאריס או נוטלים שכר פעולתם ואף על פי שלא התנו ואם התנו בפני בית דין ואמרו ראו מה שהניח לנו אבינו כו' אפילו לא טרחו בהם אלא ששכרו פועלים מן האמצע והשביחו השבח לעצמם לומר חצי השבח יטלו בחלק אחיהם. ונראה לי שיתנו גם הם לאחיהם רביע ההוצאה שהרי כל ההוצאה שהשביחו בחלק אחיהם כל אותה ההוצאה יטלו בו המחצה כדי שיתעסקו בה והטעם כדי שלא יחלקו עמהם ויניחו חלק הקטנים בידם לכך תקנו שיועיל להם התנאי ליטול בחלקם בעבור עסקם. אי נמי מפני שיש לו חלק בנכסים וכיורד ברשות הן ורישא משום דאמרינן ידעי וקמחלי להו משום דקטנים נינהו ורמו עלייהו והא דרב ספרא כמו שבחו נכסים מחמת נכסים הוה כי הוא לא היה לא כתף ולא חמר אלא ששכר כתפים וחמרים להביא לו סחורתו ממקום למקום ולא עשה בגופו אלא שהיה יושב בחנותו ושונה ומוכר ואין זה אלא דבור בעלמא כמו שוכר פועלים שאמרנו שהשכר לאמצע אלא אם כן התנה אף על פי שיש לו בטלה משאר עסקיו שתי שעות ביום או שלש וכן הא דרב ספרא דומה לזו ואי לאו דגברא רבה הוה והוה ליה כמו שהתנה עם אחיו לא היה נוטל כי אם לאמצע ועכשיו נטל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל אחיו חוץ מן ההוצאה כמו שפירשנו. וכבר פירשתי על זה בבבא מציעא פרק המפקיד יותר מזה. עוד נראה לי בהא דרב ספרא דלא כמתניתין הוה אלא רב ספרא אפוטרופוס דאבוה הוה כו' עד כעין משנתינו. וזה הדרך ישר בעיני שאם לא כן היה רב ספרא מתחייב בכל הקרן ונותן ריבית. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: רב ספרא שביק אבוה זוזי. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).

אשה מאי עבידתה. כלומר דאנן לא אמרינן השביח לאמצע אלא כדי ליטול בשבח על כרחך בבנים משום דיורשים הן אבל אשה בנכסי בעלה כיון שאינה יורשת למה יהיה השבח לאמצע אדרבה יש לנו לומר שתטול מיהא כיורד שלא ברשות. ומפרקינן דבאשה יורשת עסקינן. הר"ן ז"ל.

באשה יורשת. כגון שמעון שנשא בת ראובן אחיו ומת ראובן ולא הניח כי אם בנות ואחר כך מת שמעון בלא בנים ובנות ונמצא שבנות ראובן הם יורשות שמעון בעלה ויש לה חלק עמהם חוץ משעור כתובתה ומזונותיה כל זמן שלא תתבע כתובתה שהרי כתב לה את תהא יתבא ומתזנא כו' ואם לא תבעה כתובתה ועדיין נמי לא חלקה עם אחיותיה כל אותן הקרקעות שירשו משמעון בעלה אחי אביהם והשביחה את הנכסים השביחה לאמצע ונותנת החצי לאחיותיה אבל אם אמרה לאחיותיה ראו מה שהניח לי בעלי כלומר מן הקרקעות שיעור כתובתי ושיעור חלק המגיע לי בכח ירושה הרי אני עושה לעצמי ואחיות הללו שותקות ולא אמרו עדיין לא חלקנו בגורל השביחה לעצמה ואין לאחיות חלק באותו שבח כלל ואצטריך לאשמועינן גם באחיות דמהו דתימא כיון דלאו דרכה דאשה למטרח אף על פי שלא פירשה כמי שפירשה דמיא קמשמע לן דהשביחה לאמצע דדין אחיות כדין אחים לגמרי. ה"ר יהונתן ז"ל.

באשה יורשת. פירש ריב"ם כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת כו' ככתוב בתוספות. מיהו קשה לפירושו הא דקאמר בסמוך משום דטרחה קמי יתמי אחולי אחלה ואין דרך אשה לטרוח אלא בפני יתמי בני בעלה כדאמרינן בפרק חזקת הבתים גבי אשה שיצאו עליה אונות ושטרות אבל אחי בעלה לא מיקרו יתמי גבי דידה שתטרח בשבילם. ונראה לפרש כגון ראובן שנשא בת שמעון ומת שמעון ולא הניח אלא אותה בת ואחר כך מת יעקב וירשו בעלה והיא נכסי יעקב וכל חיי בעלה היתה ירושתה ביד בעלה עם ירושתו בלא חלוקה כדין נכסי מלוג וכשמת בעלה היא טורחת ומשבחת את הנכסים ואומרת ראו מה שהניח לי בעלי כי היה משותף יחד בלא חלוקה. פירש רשב"ם אשה שמת בעלה והיא נזונת מנכסי יתומים כו' ככתוב בפסקי הרא"ש של הדפוס עד דבר מועט כיון שלא קבלה עליה אחריות והאי דקאמר אשה מאי עבידתה לאו למימרא דלא שקלה כלום בשכר טרחה אלא הכי קאמר מאי עבידתה ליטול בשבח דאחד מן הבנים דהכי משמע לישנא דהשבח לאמצע. תוספי הרא"ש ז"ל.


דף קמד עמוד בעריכה


מתניתין. האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. תנא לאומנות המלך שהוא ממנה בכל שנה אחד מכל בית ונמצא שהוא מתמנה בסבת בית אביו ומחמת אחים. ודוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אין אחים חולקים עמה שאפילו השביחו נכסים מחמת עצמם השבח לעצמם ואף על גב דגדולים וגדולים אמרינן דמחלי אהדדי מפני שסומכים שיעשו גם כן אחיהם אבל אם יש אומנות לאחד מן האחים מה להם לחלוק עמו במה שירויח. ועוד דאפילו היכא דאמרינן השבח לאמצע אבל ודאי נותנים לו ההוצאה והוא הדין אם הוא עצמו משביח בעמל ידיו שנותנים לו שכר פעולתו אלא שאין נותנים לו כדין אריס ומעתה איך יתכן שיחלקו אחים באומנתו אלא ודאי דוקא לאומנות המלך אמרינן דנפל לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך. ומכל מקום שכר פעולת כל יום כראוי לפועל נוטל לעצמו ובשאר הריוח חולקים דוקא השותפים אבל חלקו אמרינן שלא נתכוונה המלכות אלא להרויח לזה. והארכנו בזה משום דחזינן בה פירושי דלא דייקי (והירושלמי יש לפרשו). וקשיא לי כיון דהיינו טעמא דנפל לאמצע מפני כי מה שנפל לאומנות המלך מחמת אחים הוא מאי שנא דמקשינן הברייתא דקתני מחמת אחים לאחים פשיטא ואמתניתין לא מקשינן הכי. ועוד מאי שנא דנקט במתניתין האחים השותפים ובברייתא לא תנא שותפים. ואין לפרש דבברייתא מיירי אף על פי שאינם שותפים אלא אומרים לו בפירוש כי מחמת אחים ממנין אותו. דכיון דאמרינן בגמרא מהו דתימא חורפא גרם ליה מכלל שאין אומרים לו בפירוש. עוד נראה לפרש השותפים שהם שותפים בכל ריוח שירויחו באומנות ובכל דבר ולא הוצרך לומר אם למד אחד מהם אומנות מעצמו דבסתם הריוח לאמצע שהרי התנו ונשתתפו בכל ריוח אלא כי איצטריכא ליה לאשמועינן כגון שנפל לאומנות המלך שאין זה ביד האדם אלא כפי שיעלה רוח המושל וסלקא דעתך אמינא במלתא דלא שכיחא ואין בידו לא אסיק אדעתיה קמשמע לן דאפילו הכי נפל לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך (ומתניתין הוה אמינא כגון שנפל לאומנות) ומחמת עצמו והא דתניא אם מחמת אחים לאחים מיירי באחים שלא נשתתפו בכל ריוח דהא ברייתא לא קתני השותפים ואפילו הכי כיון שהדבר ידוע שמנהו המלכות מתמת שכך דרכו למנות מכל בית ובית בשביל כל האחים והגיע זמן בית זה למנות אחד מהם אף על גב דהאי חריף טפי לא אמר חורפא גרם ליה וחולקין.

מתניתין: האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב וחזרה שושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבית בבית דין. פירוש האחים ששולח אביהם על ידי מקצתם שושבינות לחתן או ששלח ביד שליח ומקצת אחים נעשו שושבינים לחתן שאכלו ושמחו עמו וחזרה השושביבות כלומר שהיא משתלמת שאחד מן האחים שעשה לו שושבינות נושא אשה ועושה לו הלה שושבינות חזרה לאמצע וחולקים בה כל האחים ואפילו אותן שלא שמחו עמו שהשושבינות נגבית בבית דין. אבל השולח לחברו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבית דין לפי שענין השושבינות ששולחים מעות שנים שלשה מרעיו של חתן שיקנה לו בהם צרכי סעודה אבל אם שולחים לו כדי שמן וכדי יין אין נגבית בבית דין מפני שהם גמילות חסדים. ויש מפרש השולח לחברו שאינו חתן כדי יין וכדי שמן כשעושה סעודת מרעות אין נגבית בבית דין.

רב אשי אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. שהוא שולח השושבינות סתם ואחד או שנים מן האחים הלכו ושמחו עמה כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע וחולקים בה גם אותן שלא נעשו לו שושבינים. כאן במפרש שהוא שולח השושובינות על שם אחד מבניו ודאי לכך נתכוון שיחזיר לו השושבינות ולא יחלקו אחיו עמו וקמשמע לן שאין תולין מה (שאמר כן) האב לא תשוב לבן ולכבוד נתכוון והיינו דקתני שלח לו אביו שושבינות כלומר בעבורו ועל שמו כן נראה בעיני. ורבינו שמואל ז"ל פירש בסתם שאמר לבניו אחד מהם יוליך שושבינות זו לחתן ועמד אחד מהם והוליך, במפרש שקרא לאחד מהם ואמר לו להוליך השושבינות והיינו דקתני שלח לו אביו כלומר שלח בידו. וכן יש לפרש בסתם שאמר לבניו אחד מהם יעשה שושבין לחתן במפרש שקרא לאחד מהם ואמר לו לעשות לו שושבינות. אבל לשון הברייתא מכריע כלשון ראשון דקתני שלח לו אביו שושבינות שלח אביו שושבינות סתם משמע ושהפרש בלשון השליחות.

והא מקום שנהגו להחזיר מחזירים קתני. ואם תאמר מאי שנא דלא קשיא ליה אמילתיה דרבי נתן והא במקום שלא להחזיר אין מחזירים קאמר והיכי אמרת דקדושין לאו לטבועין נתנו. יש לומר הא ודאי לא קשיא ליה דאף על גב דקדושין לאו לטבועין נתנו כיון שנהגו שלא להחזיר מסתמא לטבועין נתנו ולא היה מצפה לחזרתן אם תמות היא הואיל ונהגו שלא להחזיר אבל אדרבי יהודה הנשיא קשיא ליה כיון דאמרת דקסבר דקדושין לטבועין נתנו כי נהגו להחזיר מאי הוי הלא המקדש נתייאש מחזרתן דהיינו טעמא דאמר לטבועין שהוא מתייאש מחזרתן וגומר בלבו לתת על דעת שלא יחזיר הלכך כשנהגו להחזיר מתנה הוא דקא יהבי בההיא שעתא ויכולה אשה זו שתאמר אין חפצי ליתן לו מתנה. וסוגיא דשמעתא הכי דכל היכא דאמרינן מקום שנהגו להחזיר מחזירים דינא הכי הוא ואף במקום שאין שם מנהג ידוע אי נמי בעיר חדשה שאין שם מנהג כלל מחזירים. והיכא שמת הוא שהיא יכולה לומר תנו לי בעל ואשמח עמו ולפיכך אין מחזירים לדברי הכל זו במקום שנהגו להחזיר אין מחזירים כדמוכח בסוגיין.

הכי קאמר וסבלונות ודאי מקום שנהגו להחזיר מחזירים. ומשום דבמלתא דרבי נתן קתני מקום שנהגו להחזיר קידושין ובמלתא דרבי יהודה לא קתני קדושין אלא במקום שנהגו סתם קתני משום הכי אוקימנא דרבי נתן דסבר קדושין לאו לטבועין נתנו דהא בהדיא קאמר מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירים ורבי יהודה הנשיא בסבלונות מיירי והכי קאמר דוקא בסבלונות מקום שנהגו להחזיר מחזירים אבל בקדושין אין מחזירים דלטבועין נתנו.
אלא באשת ישראל שזנתה במאי אילימא ברצון לית לה כתובה אבל קשיא ליה היכי קאמר רבי מאיר בתולה גובה מאתים דאף על גב דאוקימנא (הכי) דהיכא דהדר ביה לכולי עלמא (אין) מחזירים.

מתניתין. שכיב מרע שכתב כל נכסיו כו'. למאן דאמר דהיכא דאיכא קנין אם עמד אינו חוזר אפילו במחלק כל נכסיו מתניתין בדליכא קנין וכששייר מתנתו קיימת במתנת שכיב מרע במקצת אם עמד אינו חוזר אף על גב דליכא קנין דמתנת שכיב מרע קיימת בדבור או מן התורה או מדרבנן וכן אתה צריך לומר לדעת רב דאמר מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין אם עמד אינו חוזר. והא דאמרינן הכא דתנא דמתניתין אזיל בתר אומדנא משום דקתני לא שייר אין מתנתו קיימת דמבטלינן לה מתנת שכיב מרע שדינה לקנות בדיבור ואמרינן כיון שחלק כל נכסיו מתמת מיתה נתן אי נמי דלא כרב.

מאן תנא דאזיל בתר אומדנא. פירוש דאף על גב דדברי שכיב מרע כקנין כיון שכל נכסיו חלק ולא שייר קרקע כל שהוא אזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא היה אלא מחמת מיתה שאין אדם עשוי ליתן כל נכסיו מחיים. רבי שמעון בן מנסיא דאית ליה שמבטלים קנין גמור מחמת אומדנא מיהו בששייר קרקע כל שהוא אין כאן אומדנא דאמר אי קאי סמיך על אותו שיור ואף על פי שהשיור כל שהוא הרי גלה בדעתו שהשיור ההוא חשוב בעיניו. אי נמי לא היה משיירו אם לא אמר כי יש לו תקוה וכיון ששייר ונתן מוכחא מלתא דמה שנתן מחיים נתן. והאי טעמא בתרא לא נהירא דאם כן במצוה מחמת מיתה במקצת מאי טעמא לא אמרינן שאם עמד חוזר אף על גב דקנו מיניה. אבל יש לומר שהשטר מוכיח שהוא מקוה לעמוד מחליו ובמצוה מחמת מיתה ליכא למימר הכי והיינו נמי דקיימא לן מתנת שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא דבעיא קנין לפי שהוא מקוה לעמוד מחליו אבל מחלק כל נכסיו מוכחא מלתא שאינו מקוה לעמוד מחליו ובמצוה מחמת מיתה דתקינו רבנן שתהא מתנתו קיימת שלא תטרף דעתו עליו. ומחלק כל נכסיו דקאמרינן דוקא שנותן בסתם דאמרינן זיל בתר אומדנא ואין אדם נותן כל נכסיו מחיים לא לאחרים ולא ליורשים אלא מחמת מיתה נתן אבל אם נתן מקצתם לאחר מיתה שיורא הוי ואמרינן מה שנתן סתם מחיים נתן. ומדאמרינן נמי לקמן חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת דאומדנא נמי דקאמרינן היינו במחלק כל נכסיו ויש לחוש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אין כאן אומדנא.

רבי שמעון שזורי היא דתנן בראשונה היו אומרים כו'. רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. הוא הדין דתנא קמא נמי אזיל בתר אומדנא אלא להכי נקט רבי שמעון שזורי משום דאזיל בתר אומדנא טפי מתנא קמא. אי נמי רבי שמעון שזורי ומחלקתו קאמר. כתב הרב אלפסי זצ"ל דהיינו ארבעה דאינון יוצא בקולר ומפרש בים יוצא בשיירא ומסוכן כולהו בצוואה דידהו כמצוה מחמת מיתה. ונראה בעיני דוקא ביוצא בקולר ובמסוכן ואף על פי שאינו מחלק כל נכסיו חוזר במתנתו ואפילו בקנין שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ואם מת מתנתו קיימת בדברים במצוה מחמת מיתה ולא בעי קנין אפילו במקצת דכיון שהוא מסוכן וקרוב למיתה יותר מן החיים תלינן שהוא מצוה מחמת מיתה אף על גב דלא שמעינן דאמר דקא מית וכן מוכח בגיטין פרק התקבל דאמר רב הונא גטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גטו אם עמד חוזר ומה גטו כיון שאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו כיון שאמר תנו אף על פי שלא קנו ממנו והא ודאי לא איצטריכא ליה לרב הונא לאשמועינן במחלק כל נכסיו מתנתו קיימת אף על גב דלא קנו מיניה דמתניתין היא דתנן בפרקין המחלק נכסיו על פיו וודאי אף על גב דלא שמעיניה בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה קאמר ואמסוכן קאי דאיירי בה בההיא פיסקא קמשמע לן דבמצוה מחמת מיתה נינהו ומתנתו קיימת בדברים ולא בעי קנין אפילו במקצת. ואין לפרש דדוקא ביוצא בקולר מיירי ולא במסוכן כיון דמודה ליה רב הונא מהשואה מתנה לגט ודאי בין ביוצא בקולר בין במסוכן קאמר אבל מפרש ויוצא בשיירא דלא שייך לדמויי בהו מתנה לגט דלענין גט הוא דאמר אינו רוצה לעגן את אשתו וכתבו ותנו קאמר ולפי שאינו יודע עד מתי יהיה מהלכו ומתי ישוב אבל לענין מתנה מתנתו בקנין קיימא אף על פי שיחזור הרי סתמן של היוצאים בשיירא לסחורה דעתם לחזור ולענין מסוכן דוקא שייך לדמויי מתנה לגט והכי מדמי כיון דאמר רבי שמעון שזורי אף על פי שיש לו שהות לדבר דבריו אמרינן החולי טורדו וכתבו ותנו קא בעי למימר הכי נמי לענין מתנה החולי טורדו מלהקנות בקנין אף על גב דלא שמעיניה בהדיא שהוא מצוה מחמת מיתה ולפיכך מתנתו קיימת בדברים. והא דאמרינן לקמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא גזרה שמא תטרף דעתו עליו. פירוש או שמא לא יספיק להקנות קנין להכי תקינו רבנן שיהו דבריו ככתובין וכמסורין דמה וכי היכי דאמרינן במסוכן דמתנתו קיימת בלא קנין אם מת בקנין נמי אזלינן בתר אומדנא ואם עמד חוזר. ויש מפרש הא דאמר רב הונא מה גט כיון דאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו כו' לענין מצוה מחמת מיתה וקמשמע לן אף על פי שאינו מחלק כל נכסיו דבריו ככתובין וכמסורין דמו. ואינו מחוור דמצוה מחמת מיתה מאן דכר שמיה בההיא שמעתתא. וממה שכתב שם הרב אלפסי זצ"ל שמעינן מיניה דהני ארבעה בשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו אתה למד דהוה מפרש לה לדרב הונא למתניתין אף על פי שאין דבריו מחוורין (אלא) לענין מפרש ויוצא בשיירא שדעתו להשתקע במקום שהולך שם ולא איתדר ליה וחזר ואזלינן בתר אומדנא לבטל מתנתו אף על גב דקנו מיניה. מיהו לא אשכחן דנקיט בכי האי גוונא שיהו דבריו ככתובים וכמסורים.
גרסינן בירושלמי איזה מסוכן כל שקפץ עליו שלשה ימים פירוש משעה שנפל למשכב קפץ עליו החולי פתאום ולפיכך חשבינן ליה מסוכן לאחר שלשה ימים. דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו יום ראשון והרחוקים לאחר שלשה ימים וזה אלו ואלו נכנסים מיד.
ולרבא אמר רב נחמן שכיב מרע במקצת בעיא קנין לפי שדעתו מיושבת עליו ומקוה לעמוד מחליו ולא שייך ביה שמא תטרף דעתו עליו. ולרבי זירא אמר רב דאית ליה מתנת שכיב מרע מן התורה אפילו במקצת מתנתו קיימת כיון שהוא שכיב מרע מן התורה וכיון דליכא אומדנא במתנה במקצת אמרינן דאם עמד אינו חוזר דמעכשיו קיימת אבל מחלק כל נכסיו אזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא נתן אלא מחמת מיתה ורב לטעמיה דאמר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין אם עמד אינו חוזר ולא מתוקמא ליה הא דקתני לא שייר כל שהוא אין מתנתו קיימת אלא בלא קנין. בבריא היאך. נראה דשכיב מרע אפילו במקצת בר אורותי הוא שהרי דרכו ליתן לאחר מיתה שהוא ירא שמא ימות מיהו כשנתן סתם וקנו מידו מתנתו קיימת דליכא אומדנא לומר שלא נתן אלא לאחר מיתה שהרי מקוה הוא לחיות. ותדע בר אורותי הוא מדאמרינן מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן במתנת שכיב מרע דלא בעינן ועד כאן לא פליג עליה רבא משמיה דרב נחמן אלא משום דקסבר מתנת שכיב מרע מדרבנן גזרה שמא תטרף דעתו עליו ולא שייך האי טעמא במתנת שכיב מרע במקצת לפי שדעתו מיושבת עליו.
לעיל ורב נחמן אמר מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא גזרה שמא תטרף דעתו פירוש שמא תטרף דעתו ולא יספיק ליתן בקנין מה שהוא רוצה ליתן. אי נמי אם יודע שדבריו אין מתקיימים שמא יצטער ותטרף דעתו עליו ובדרכי הקנאות אין לו פנאי גם יש לפרש שמא תטרף דעתו עליו אם יטרידוהו ליתן בקנין.
ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב נחמן אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול. יש למדין מכאן דמכירות שטרות מדרבנן שאם הוא מן התורה לא היה יכול למחול וכדאמרי הכא אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול. וקשיא לי אהאי טעמא אם כן מאי שנא מתנת שכיב מרע דהויא דאורייתא למאן דאמר מתנת שכיב מרע מן התורה טפי ממתנת בריא ומכירתן בשטרות דיו לשכיב מרע שתהא מתנתו בדברים כמתנת בריא בקנין אומר שאין אדם יכול למחול שעבודו לחברו אלא על כרחך אי אמרינן דמתנת שכיב מרע בדברים מן התורה הרי היא בהנחלה ויכול להנחיל מה שאינו יכול לקנות השתא דאתית להכי לעולם מכירת שטרות מן התורה אלא המוכר יכול למחול מיהו אם נתנם במתנת שכיב מרע וסבירא לן דמתנת שכיב מרע מן התורה אפילו בדברים ודאי אלימא ממכירה אחרת ואינו יכול למחול למי שהוא בהנחלה וכמו שהוא בהנחלה עמו שאין אחד מן היורשים יכול למחול חוב שנתן אביו לו. ובפרק הזהב תניא גבי אונאה מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו' יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלים אין גופם ממון מדקא ממעטים להו מדין אונאה מדרשא דקאמר אלמא מכירתם מן התורה ומכל מקום יכול המוכר למחול לפי שאין אדם יכול למכור אלא שעבוד וזכות שיש לו בנכסי חברו אבל חיוב הגוף שחברו מחוייב לו לפרוע לו חובו כדאמרינן פריעת בעל חוב מצוה ונכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה וכל זמן שזה מוחל ללוה חיוב הגוף פקע שעבוד הנכסים ודברי הגאון רבינו יצחק זצ"ל מוכיחים דמכירת שטרות דרבנן.

מתניתין. נפל לאומנות. מפרש בגמרא לאומנות המלך. ופירש רשב"ם והרויח באומנותו ונראה דמיירי בשהפסיד שמשתעבד בעל כרחו ובטל ממלאכתו והשתא הוי דומיא דחלה ונתרפא. ובירושלמי קאמר והלכתא בין להרוחה בין להפסידה. תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל בהשמטה שבסוף מציעא מחידושיו: (ז"ל) האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. ואמרינן בגמרא תנא לאומנות המלך. עוד תניא אחד מן האחים שמינהו גבאי או פולמוסטוס אם מחמת האחים לאחים אם מחמת עצמו לעצמו. מסתפקא לי מתניתין דקתני נפל לאמצע אם במחמת האחים קאמר כעין הברייתא או שמא אפילו מחמת עצמו משום דשותפי נינהו וכשנעשו שותפים קאמר לכל דבר ובברייתא דמפליג בין מחמת אחים למחמת עצמו בשאינן שותפים ואפילו הכי כיון דמכח אביהם קאתי להו האחים חולקים עמו בין לריוח בין להפסד בלבד שלא יפשע בהפסד. וראיתי בירושלמי דגריס הכי תני האחים השותפים שנפל אחד מהם לאומנות בעסקי המדינה בזמן שבא מכח האחים נוטלים מכח האחים אם מכח בעל הבית נוטלים מכח בעל הבית קתני הכא נוטלים מכח בעל הבית משמע הכא שאפילו מחמת עצמו כיון שהם שותפים כולם נוטלים ולפי זה הענין ברייתא דמפליג בין מחמת אחים למחמת עצמו בשאינם שותפים. אלא דקשיא לי האי לישנא דמאי טעמא לא לתני בין מחמת אחים בין מכח בעל הבית האחים נוטלים עמו. ואפשר הכי פליג בהו דאי איכא אחים קטנים דלאו בני שותפות נינהו אם מחמת האחים דהיינו מכח אביהם אי נמי מכח ממונם שהוא משותף כולם נוטלים ואם מכח עצמו הוא (מן) הקטנים אינם נוטלים. ואם ישאל שואל אם כן דמשום שותפות הוא ואפילו בא מכח עצמו מאי שנא אומנות המלך משאר אומניות הלא שותפים הם לכל דבר ואפילו במציאתם. איכא למימר רבותא קאמר דאפילו אומנות המלך שהוא כמו שררה אל משא מלך כך אנו אומרים שיחלוק להם (המלכות) המלאכות אתא למימר שיחלוק להם הריוח וההפסד בלבד שלא יפשע בהפסד. והא דתניא אחד מן האחים שנטל מאתים זוז והלך ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולים האחים לומר לו אם אתה אצלנו יש לך מזונות כו' הא ודאי באחים שלא חלקו מיירי שאם חלקו מחלקו מי איכא למימר שלא יהא ניזון משלו כמו שירצה אלא ודאי כשלא חלקו ונוטל אותן מן האמצע והוא ניזון מן האמצע לפי ברכת הבית. ושמעינן מינה שהאומנות שילמד הריוח יהיה שלו שאם יחלקו הם עמו למה יחשבו לו מזונות לפי ברכת הבית ולא (הפרידה) כמפורדת ריוח הוא להם שילמד האומנות וירויח לאמצע אלא שמע מינה האומנות לעצמה והתם אמרינן אם מכח בעל הבית נוטלים מכח בעל הבית והא ודאי לאומנות דמי ומכח השיתוף נוטלים אחיו עמו קשיא הך אלא שמע מינה דוקא האחים השותפים שנשתתפו בכל דבר ולא מכח ממון אביהם בלבד שהוא משותף ביניהם דההוא ודאי אומנותם ומציאותם לעצמם. וגרסינן נמי התם אמר רבי אמי בן שנראה חלוק בחיי אביו מה שסגל סגל לעצמו כהדא חד בר נש איתעבד סופר נסחא אחרינא ספר בעא אחוה מפלג עמיה אתא עובדא קמי רבי אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו כלומר כיון שאין להם שיתוף אחר אלא שהממון בלבד הוא משותף ביניהם אבל זה אוכל בפני עצמו וזה אוכל בפני עצמו ומה שמותיר ממזונותיו מותיר לעצמו אף מציאותו ואומנות לעצמו ולא לאמצע. תו גרסינן התם רב נחמן בריה דרב שמואל בר נחמן איתפס לבולי כו' עד משל אמצע. נראה שעשו אותו ממונה למלאכת המלך והיה צריך להוציא עליה הוצאות ואמר רבי אמי אם יש לו נכסים שהיה מוחזק למלכות בבעל ממון ועל כן מינוהו כי כן דבר המלכות שנותן עיניו בבעלי ממון וממנים אותם על מלאכתם כדי להוציא עליהם וליטול מהם פעמים ירויח ופעמים יפסיד ואמר אם הוא בעל ממון מחמת עצמו ונתן לו מה שיוציא במלאכת המלך מנכסי עצמו ואם יפסיד או ירויח לעצמו ואם אין לו נכסים לעצמו אלא מחמת הממון שהניח להם אביהם נתמנה ינתן (מה) מה שיוציא מן האמצע והריוח וההפסד לאמצע והיינו דקתני בברייתא אם מחמת האחים לאחים כלומר מחמת הממון המשותף ביניהם. גרסינן התם לענין דין כתובה בענין חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו תני רבי שמעון בן גמליאל אומר כל מכה שיש לה קיצא מתרפא מכתובתא כו' ובכתובות נמי גרסינן הכי בענין לקתה חייב לרפאותה. איכא מאן דבעי מימר דהא דאמרינן בגמרא דילן לא שנו אלא שחלה בפשיעה כו' ברפואה שאין לה קצבה מפני שהיא כמזונות שכמו שניזון מן האמצע כך מתרפא מן האמצע אבל רפואה שיש לה קצבה אפילו חלה באונס מתרפא משל עצמו ומשמע ליה הכי משום דאייתי לה האי מימרא דרבי שמעון בן גמליאל הכא. ואנן לא סבירא לן הכי חדא דהא בשותפי עסקינן כדפרישית לעיל שאפילו מציאותם ואומנותם לאמצע. ועוד רבי (אלעזר) אלעא אדמוקי למתניתין בשחלה בפשיעה לוקמה אפילו באונס וברפואה שיש לה קצבה. אלא ודאי לא שני לן הכא בין רפואה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה ואין ללמד מסמוכין דגמרא דבני מערבא.
אבל אני מסופק בדברי רבי שמעון בן גמליאל עצמו אם נאמר כך לגבי בעל עצמו או דילמא לא אמרינן הכי אלא לגבי יורשים משום דגמרא דילן גבי יורשים קתני לה בברייתא אבל במתניתין דקתני לקתה מייב לרפאותה לא קמפליג ולא מידי ועוד דלא אשכח ליה פתרא אלא דאמר לה הרי גיטה וכתובתה ותרפא עצמה אבל בלאו הכי בכל רפואתה מחייב. ועוד אי בבעל עצמו היכי אמרינן מתרפאת מכתובתה וכי גובה כתובתה מחיים אלא שאין זו ראיה אבל מסעד הוא. עד כאן לשונו בהשמטה הנזכרת.

שם לאומנות המלך כו'. וזה לשון הר"י בעליות (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).
והרא"ם ז"ל כתב וזה לשונו: דוקא לאומנות המלך אבל שלא לאומנות המלך כיון שאין האחים מתעסקים עמו באותו האומנות אלא הוא לבדו (הוא) המתעסק בה אף על גב דמנוהו מחמת אחים לעצמו וכל שכן אם מינוהו מחמת עצמו. עד כאן.
וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל דדוקא לאומנות המלך שהוא בלא טורח והיא הרווחה גדולה שנעשה גבאי לגבות מס המלך ומתעסק באותו ממון שגבה מן הראשונים עד שיגבה מן האחרונים אבל באומנות של טורח מרובה לא. עוד כתב וזה לשונו: חלה ונתרפא פירוש אם חוך זמן שהוא עומד באומנות המלך חלה והוציא הוצאות גדולות ברפואות נתרפא משל עצמה ממה שהגיע לחלקו ואין אחיו או שותפו חסרים בכך כלום ואף על פי שאם הרויחו הרויחו לאמצע או אם הפסיד בנכסים שלוה הפסיד לאמצע אבל בהפסד של ענין אחר אינן שוין והפסיד מחלקו. עד כאן לשונו.

לא צריכא דחריף טפי. לעולם מחמת האחים שכולם היו ידועים למלכות מחמת אביהם אבל הוא מכל מקום חריף יותר מהם מהו דתימא כמחמת עצמו דמי קמשמע לן לאמצע. ברכת הבית מרובה. ופירש רבינו חננאל ז"ל נר לאחד נר למאה והשתא פריך שפיר וליתבו ליה כפי ברכת הבית ויפחתו לו מה שהוציא יותר. ורשב"ם פירש. דמזלא דרבים עדיף. ולא נראה דאם כן מאי פריך וליתבו ליה כו'. תוספי הרא"ש ז"ל.
כתב הרמב"ן ז"ל בתוספתא משמע שאפילו היה לאחד מן האחים בנים וזן אותם מתפוסת הבית אין מחשבים לו אלא מה שאכלו מן האמצע עד כאן. ומשמע לי דוקא דכבר זן אבל לכתחילה מצו אחים לעכב שלא יזון וכן הדין נותן. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. לפי שרפואת החולי כמו מזונות היא ודוקא ברפואה שאין לה קצבה כדאיתא בכתובות. אי נמי בכל אונסין נמי אמרינן שהם לאמצע ובאחים שהם שותפים בכל דבר בין בעסקי גופם בין בעסקי ממונם הילכך אונסי גופם נמי לאמצע הוו וזה עיקר שהרי שנינו הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים על ידי הקטנים ולא הקטנים ניזונין על ידי הגדולים ואם אין ניזונין מזונות אחרים יתרים מן האמצע היאך מתרפאים מן האמצע והלא הם מזונות יתרים ומרובים אלא שמע מינה כדאמרן. הראב"ד ז"ל. וכבר כתוב לעיל לשונו שבהשמטה ושם האריך.

אבל באונס מתרפא מן האמצע. פירוש מפני שהרי הוא המתעסק לבדו באותה האומנות וכולם בטלים ממנה ונוטלים חלקם בריוח אבל שני שותפים שמתעסקים באומנות או בסחורה וחלה אחד מהם ואפילו באונס מתרפא משל עצמו. הרא"ם ז"ל.

מתניתין: האחים שעשו מקצתם שושבינות כו'. פירוש אחד מן האחים ששלח שושבינות לאחד מנכסי אביו בחיי אביו אף על פי שעל שם עצמו שגרה כיון שמשל אביו שגרה כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע. הרא"ם ז"ל.
והר"י ז"ל בעליות פירש וזה לשונו: האחים שעשו מקצתם שושבינות. פירוש האחים ששלח אביהם על ידי מקצתם שושבינות לחתן או ששלח ביד שליח ומקצת האחים נעשו שושבינים לחתן שאכלו ושמחו עמו וחזרה השושבינות כלומר כשהיא משתלמת שאחד מן האחים שעשה לו שושבינות נושא אשה ועושה לו הלה שושבינות חזרה לאמצע וחולקים בה כל האחים ואפילו אותן שלא שמחו עמו. עד כאן.

והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: האחים שעשה אמד מהם שושבינות כו'. פירוש דכיון שנעשית שושבינות זו מממון האב חוזרת לאמצע דהויא לה כמלוה שהרי נגבית בבית דין ואף על פי שמשל אב נעשית והרי היא כאלו עשאה האב לא מצי מי שנשתלחו לו לומר תנו לי שושביני דהיינו האב ואשמח עמו דכיון דבנו ששמח עמו מתחילה הא איתיה. עד כאן.

אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן כו'. כלומר ששלחו שלשה אחים אלו בחיי אביהם כדי יין וכדי שמן מממון אביהם מתחלה ע"כ. ועכשיו בשמחת חופתן מחזיר להם דורונות רבות ונכבדות מן הראשון אין רשאין שאר האחים לתבוע חלקם באותם הדורונות לפי שלא היו נגבות בבית דין אם לא רצו לפרוע לפי שאינן משתלחות לשם תשלומים אלא לשם גמילות חסדים אלא לאותן שהוא מחזיר בהם. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא: ורמינהו שלח לו אביו שושבינות. פירוש שלח לו אביו שושבינות על שמו כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאותו הבן ששלחה אביו על שמו ואין לאחים בה כלום. נשתלחה לאביו שושבינות פירוש נשתלחה לאחד מן האחים שהשיאו אביו אשה שושבינות כשהיא חוזרת עכשיו לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע כלומר מן האמצע. הרא"ם ז"ל.

תני שנעשית למקצתם. כלומר שהאב השיא מקצתם בחייו ועשה הוצאה משלו ולפיכך הוא מתחייב בשושבינות (אלא) ולא אותו בן שנשא אשה כי לאב נשתלחה השושבינות והילכך כשהיא חוזרת חוזרת לגבות מן האמצע. הרשב"א ז"ל.

רב אשי אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. וזה לשון האר"י ז"ל בעליות: פירוש בסתם וכו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).

ושמואל אמר הכא ביבם עסקינן. פירוש שמואל אתא למימר דמתניתין אפילו במפרש משכחת לה וביבם. מיהו מתניתין בסתם נמי היא לשמואל דאי במפרש בלחוד וביבם היכי תנן במתניתין שעשה אחד מהם שושבינות בחיי האב כיון דביבם עסקינן מה לי בחיי האב מה לי לאחר מותו והרי אח זה שעשה שושבינות משלו עשאה וכשמת הרי הוא לאמצע לפי שאין היבם נוטל בראוי כבמוחזק אלא ודאי שמואל הכי קאמר דמשכחת לה למתניתין אפילו במפרש וביבם ומיהו עיקרא דמתניתין בסתם היא ומשום הכי נקט בחיי האב לומר דמשל אב היתה ולפיכך חוזרת לאמצע. כן נראה לי. הר"ן ז"ל.
הא דאמרינן שלח אביו סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע דוקא ששלח האב בשם בניו סתם שנמצא שהבנים הם השושבינים והא דקתני סתם כלומר שלא סיים אחד מן הבנים. אבל אם לא שלחה בשם בניו אלא בשם עצמו שנמצא שהוא עצמו שושבים אם נשא האב אשה אחרת ושמח עמו אותו אחר שבעת ימי משתה ואחר כך מת האב קודם שתחזור אליו השושבינות חייב האיך לשלם וכשחוזרת חוזרת לאמצע. ואם מת האב קודם שישא אשה אחרת האיך לא משלם מידי דמצי אמר ליה תנו לי שושביני כו'. נמצא עכשיו העולה בידינו בדין זה שהאב ששלח שושבינות לאחר בחייו בשם אחד מבניו בפירוש כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן שנשתלחה בשמו ואין לאחד מן האחים בה כלום. ואם שלחה האב בשם בניו סתם בלי שיסיים אחד מהם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. אלא מיהו מסתברא לן שאם הבנים כולם שמחו עם אותו שנשתלחו לו אותה שושבינות אינו חייב לשלם אלא כשישא כל אחד מהם אשה וישמח גם הוא עם כולם כמו ששמחו כולם עמו הואיל וכולם הם השושבינים אבל אם שמח עם אחד מהם ולא עם כולם אינו חייב לשלם השושבינות כולה אלא משלשים אותה ומי ששמח עמו נוטל חלקו ומי שלא שמח עדיין עמו אינו נותן לו כלום עד שישמח עמו. והא מילתא דתליא בסברא היא דכיון ששלחה האב בשם בניו שנמצא שכולם הם השושבינים אם אתה אומר שכיון ששלת (ששמח) ושמח עם אחד מהם נתחייב לשלם את הכל נמצאת מחייב אותו שנשתלחה אליו השושבינות להחזיר אותה בלי שישמח עם שושבינו ומדת הדין לקתה בכך. ועור למדנו שמי שהשיא אביו אשה ועשה לו משתה ונשתלחה לו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע דהא קתני נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע וליכא לאוקמה כשנשתלחה לו בנשואי עצמו ושמח עכשיו עם המשלח בנישואי (משלח) משולח ומת קודם שיחזור השושבינות חדא דאם כן האי נשתלחה לאב מיבעי ליה שהרי אין בכאן דרך לבן כי היכי דליתני אביו. ועוד מדאוקמה רבי יוחנן מתניתין דקתני האחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב כו' כשנשתלחה לאביו וקאמר הכי כי תנן נמי מתניתין נשתלחה לאביו תנן שמעינן דהא דקתני בברייתא נשתלחה לאביו שושבינות דלאו בנישואי עצמו הוא שנשתלחה לו אלא בנישואי הבן דבהכי מיירי מתניתין דהא אחים שעשו מקצתם שושבינות בחיי האב קתני במתניתין (דאל"מ) דאיכא למימר בנישואי אחד מן האחים הוא שנשתלחה אותה שושבינות והיינו טעמא דחזרה מן האמצע משום שכיון שהאב הוא שהשיאו אשה לאותו הבן שנשתלחה לו והוא עשה לו ימי משתה משלו כדקתני בהדיא נשתלחה לאביו שושבינות דאלמא הוא היה בעל המשתה נמצאת שושבינות זו שנשתלחה לו מכלל המשתה שעשה לו אביו ומכלל ההוצאה שהוציא עליו באותו משתה היא חשובה וכאלו משלחה לו לאב במה שהוציא באותה שושבינות ולפיכך כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע. ודוקא מי שאביו הוא שהשיאו אשה והוא עשה לו שמחה ומשתה כמו שאמרנו אבל אם הוא נשא אשה והוציא בשבעת ימי המשתה משלו לא דינא ולא דיינא דאינה חוזרת מן האמצע. וזה שאמרנו שמי שהשיאו אביו כו' חוזרת מן האמצע לא תימא כיון שחוזרת מן האמצע נעשו כולם שושבינים ואינה חוזרת עד שישמחו כולם עמו הא ליכא למימר הכי לפי שהדבר ידוע שזה המשלח לא עשה שושבינות אלא עם זה הבן בלבד והוא שראוי לשמוח עמו ולא שאר אחים ואף על פי שהרי מן האמצע היא שחזרה שושבינות זכות הוא שזיכה הדין לזה הבן שנשתלחה לו שתהא חוזרת מן האמצע אבל למשלח אין בכך כלום זכות לפי שהדין עם זה הבן הוא ולא עם האחים וזה הבן הוא שתובע את אחיו בכך להחזיר מן האמצע וכאלו מלוה היא אצל אביהם וכיון שכן אין כאן דרך לאחים שישמחו עם המשלח. הרא"ם ז"ל.
וכתב בעל השרדי ז"ל דיני השושבינות לא נאמר אלא במעות בלבד אבל כל שאר מילי כגון פירות כסות וכלים שאדם שולח לחתן אינו יכול לחזור ולתובעו בהם. ולשאר אדם שאינו חתן אפילו מעות מתנה הוו כל מאי דמשדר ליה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וזה לשונו: וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן ופירות כו' ולא נאמרו דיני שושבינות אלא במעות ולחתן בלבד. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר קדושין לכתובה מחזירים. נראה לי דלא גרסינן הכא לכתובה דהא מוקים לה שמואל במתה ומתה אין לה כתובה. אבל במת הוא אין מחזירים כלומר אף על פי שנהגו להחזיר במתה היא אין מחזירים במת הוא אלא אם כן היה המנהג ידוע במת הוא. הראב"ד.

מקום שנהגו כו'. והר"ן כתב וזה לשונו: ואחרים פירשו דכי אמרינן מנהג מבטל הלכה הני מילי כגון שהתנו עליו אנשי העיר או שבעה טובי העיר במעמדם אבל מנהגות שנהגו אנשי העיר מעצמם לא מבטל הלכה אלא דבהלכה רופפת אזלינן בתריה והכא בכי האי גוונא עסקינן ומאי דתלי חזרת קדושין במנהגא היינו טעמא משום דמספקא ליה בקידושין אי לטיבועין ניתנו או לא וכיון דספקא הוא במנהגא כל דהוא סגי להכריע אבל במת הוא דמצית למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו הדין ברור אצלינו דלטבועין נתנו ולא מצי מבטל ליה האי מנהגא דקליש משום הכי אפילו במקום שנהגו להחזיר אין מחזירים. ונקטינן הלכה דכל היכא דמת משלח מצי מי שנשתלחו לו למימר תנו לי שושביני ואשמח עמו וכדמשמע בסוגין דהכא דאף על גב דלקמן גבי סבלונות פסקינן בין שמתה היא בין שמת הוא ואפילו הדר ביה איהו סבלונות הדרי סבלונות שאני לפי שהם של משלח לגמרי מה שאין כן בשושבינות שאינה אלא מלוה קלישתא שאפשר שלא תבוא לידי גביה לעולם ואין חיובו אלא באותו ענין ממש שנשתלחה לו וכדאמרינן לקמן בברייתא עשה עמו בפומבי כו' הילכך מיבטלא בכל דהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות זכייה וכן עיקר אף על פי שהרמב"ן ז"ל חולק בזה.

ולענין מת מי שנשתלחו לה אם בנו חייב להחזיר שושבינות למשלח אם לאו מיסתברא דתלי במנהגא. ובמאי דסלקא דעתין השתא בקידושין וכדאמרינן מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירים כו' ואמר רב יוסף בר אבא לא שנו אלא במתה היא אבל במת הוא אין מחזירים דאלמא כל היכא דאין מחזירים בקדושין למאי דסבירא לן השתא בשושבינות נמי אין מחזירים הילכך מת מי שנשתלחו לו הוה ליה כמתה היא ותלי במנהגא. וכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר. וטעמא דמילתא דכיון שמת מי שנשתלחו לו מספקא מילתא אם נכסיו משועבדים לו אם לאו מכיון שאינו יכול לשמוח עם המשלח כדרך ששמח המשלח עמו ומשום דמספקא מילתא אזלינן בתר מנהגא. אבל הרמב"ן ז"ל חולק בדבר ואמר כיון דעיכובא לאו מחמת משלח הוא לא מצו יורשי מי שנשתלחו לו למיפטר נפשייהו מפני שאין מי שנשתלחו לו יכול לשמוח דאמר להו משלח עיכובא לאו מנאי הוא דהא קאימנא והביא ראיה מדאמרינן לקמן דאפילו הוא חי ולא אודועיה שלומי משלם. ומה שאמרו בקידושין מתה היא מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירים לא מפני שתאמר אשמח עמו אלא מפני שדין הקידושין כך הוא שלא להחזיר אלא במקום שנהגו אבל שושבינות חייב להחזיר מו הדין (אתד) עד כאן תורף דבריו ואינו נוחין אצלי דכי אמרינן לקמן דאף על גב דלא אודועי שלומי משלם על כרחך היינו טעמא משום דעליה רמי דמי שנשילחו לו רמי למיקם במילתא ולמידע דאם איתא דפשיעותא דמשלח היא האיך הוא משלם והא אפילו היכא דמית ואניס מצי מי שנשתלחו לו למימר תנו לי שושביני כל שכן היכא דאיתיה ופשע במילתא אלא ודאי עליה רמי דמי שנשתלמו לו רמי לידע מתי יעשה חברו נישואין שיחזיר לו שושבינות וכך הוא המנהג שהרי אין אדם אומר לחבירו נישואין אני עושה ביום פלוני החזר לי שושבינות ומשום הכי אמרינן דאף על גב דלא אודעיה שלומי משלם דעליה דידיה רמי לבא ולשמוח אבל היכא דמית שאי אפשר לו קרוב הדבר שהוא פטור ומשום הכי תלי במנהג וכדאמרינן השתא בקידושין. ומה שאמר הרב ז"ל דבקידושין לאו משום תנו לי בעלי הוא אלא שכך הוא הדין מה שאין כן בשושבינות תמהני אם כן מאי מקשה ממת הוא דילמא אף על גב דבקדושין יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו אין הדין כן בשושבינות וכמו שנשתנה במתה היא. אלא ודאי דברי הרא"ש ז"ל הם עיקר. עד כאן.


דף קמה עמוד אעריכה


אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום דליתא בבריא אפילו בקנין כיון שלא הזכיר דבר הנקנה.

והכא בקידושין לטיבועין נתנו קא מפלגי. כלומר במתה היא פליגי רבי נתן סבר קדושין לאו לטיבועין ניתנו הילכך אם מת הוא דעיכובא מחמתיה ולאו מחמתה מצית אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו אבל מתה היא דעיכובא מחמתה ולא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין ניתנו מחזירין. (רבי יהודה סבר אף על גב דמת הוא דעכובא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין ניתנו מחזירין) רבי יהודה סבר אף על גב דמתה היא דעכובא מחמתה אין מחזירין דקדושין לטבועין נתנו והא דקאמר מקום שנהגו להחזיר מחזירין אוקמיה לענין סבלונות דודאי לאו לטיבועין נתנו. הרא"ם ז"ל.
וכן כתב הראב"ד ז"ל. וזה לשונו: הכא בקדושין לטיבועין כו'. פירוש במתה היא. טיבועין כמו טבעו בארז שעריה דבר שאינו יוצא משם לעולם. עד כאן לשונו.

והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין קתני. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: ואם תאמר מאי שנא דלא קשיא לי דמילתיה דר"נ כו' ז"ל (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).

קדשה בככר. רבותא אשמועינן דאף על פי שקדשה בדבר גדול יש לה כתובה מלבד הקדושין. והככר הוא ששים מנה וכן מוכח בבכורות. נותן לה שלשים חצאים והא דלא נקט חמש עשרה סלעים דלאו חשבון שלם הוא ואיידי דנקט שלשים חצאין נקט נמי עשרים חצאין. תוספי הרא"ש ז"ל.

והילכך קדשה בעשרים סלעים נותן לה שלשים חצאין. ובכתובת אלמנה קמיירי שהיא מנה והוא עשרים וחמשה סלעים ואף על פי שכתובת אלמנה אינה אלא שלש סלעים וחצי דינר לא תפש עשרים ושלשים אלא למשל בעלמא. הראב"ד ז"ל.
*) אולי סובר הראב"ד כי כתובת בתולה מאתים זוז מדרבנן ועיקרה מהתורה כמו שכתוב כמוהר הבתולות הוא חמשים זוז צורי שהם חצי דינר והסלע ארבעה דינרין הם ששה סלעים ודינר אם כן כתובת אלמנה שהוא החצי עולה חשבון הראב"ד מכוון. עיין רא"ש ועיין רמב"ם הלכות אישות פרק י' הלכה ח'.

אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא. (בין) דהדר בה איהו מוהר דהיינו סבלונות הדרי במקום שאין מנהג והכל על ענין האמור במשנתנו שאם שלת לה סבלונות מרובים כדי שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה דהיינו בענין שאינם עשוים לבלות האמור בברייתא אפילו אכל שם סעודת חתן חוזרין. ואם היו מועטים ועשוים לבלות שם אם אכל שם סעודת חתן או אפילו שתה אינם נגבין ואם לא אכל ולא שתה נגבין. הראב"ד ז"ל.

והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: הלכתא בין שמת הוא כו'. מוהר הדרי שהן הסבלונות. קידושין לא הדרי פירוש היכא דמית איהו אי נמי הדר ביה איהו דאי נמי קדושין לאו לטיבועין ניתנו כיון דעיכובא מחמתיה הוא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו וכל שכן דאי קדושין לטבועין ניתנו דהיכא דמתה היא נמי קידושי לא הדרי דאף על גב דקדושין דעכובא לאו מחמתיה הוא כיון דלטיבועין ניתנו לא הדרי עד כאן.


דף קמה עמוד בעריכה


ואין בה משום רבית. דלאו אדעתא דהכי יהב ליה כלומר זה שמרבה בשושבינות לכבוד עצמו הוא עושה לעשות לו שם ולא משום רבית. הראב"ד.

שמע קל טבלא. פירוש אפילו ליתיה במתא אלא הוא סמוך לעיר שיכול לשמוע קול טבלא. לא שמע כלומר היה סמוך לעיר ולא שמע איבעי ליה לאודועיה. תוספי הרא"ש ז"ל.

כללא דשושבינותא הוא. במתא איבעי ליה למיתי. ואם לא בא אפילו עברו ימי החופה משלם וכן שמע קל טבלא. לא הוה במתא ולא שמע קל טבלא איבעי ליה לחתן לאודועיה ואי לא אודועיה תרעומת אית ליה להאיך אבל שלומי מיהא משלם. ופירש הרב הצרפתי והוא שלא עברו כל שבעת ימי המשתה. ואני תמה אם לא עברו ימי המשתה מה תרעומת יהיה לו. וכי יש קבע בימים שיאמר ביום ראשון הייתי רוצה לעשות כדרך שעשית עמדי. אלא לעולם אפילו שעברו ימי המשתה מפני שכבר הגיע זמן הפרעון ומלוה שעבר זמנה אם לא תבעה בזמנה לא יגבה אותה לעולם שלא יאמר מחלת אותה גם זה יכול לומר גם אני לא ידעתי שלא היית יודע בחופתי והייתי ממתין אותך עד שעברו ימי חופתי ולא באת. ומה ששנינו בברייתא (בסופה) עשה עמו בפומבי כו'. זה ודאי מפני שיאמר אני חייב להתכבד בך. ובאשה שניה מפני שיאמר עדיין לא הגיע זמן הפרעון. ואתת ושתים שיאמר גנאי היא לי שאבא בבית אחד בחצי שושבינות אי נמי משום דטריחא ליה מילתא לבא שתי פעמים. עד זוזי אתא בכריסיה אכליה ואינה נגבית מזוזא ועד ארבעה משלם פלגא על מה שיוסיף על זוזא אינו משלם אלא המחצה מפני שהוא מביא עמו או בנו או שמש אחר לשמשו בשפע המנחה להביאה ואוכלין עד המחצה מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה משלם כפי מה שירבה עמו ואינו פוחת מפני האוכלין הבאים עמו ולפי שמספיקין לו שמשין. ארבעה ~למעלה כמו עד ארבעה נמצא עכשיו לעולם הוא פוחת לו זוזא והמחצה עד ארבעה והשאר משלם. ודוקא במי שמשלם לאחר ימי המשתה שהוא משלם לו דמים אבל במי שמחזיר שושבינות בעונתה דהיינו בימי המשתה לא יפחות כלום שאם בא זה בכריסו ובשמשיו ואכלה גם זה יבוא כמו כן עם שמשיו ויאכלו. נמצא מפירושינו זה קושיא על פירוש הרב צרפתי. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: היכא דשניהם קיימין ולא מת אחד מהם ונשא עכשיו אשה המשלח ועשה ימי משתה ולא שמח עמו מי שנשתלחה לו השושבינות דינא שאם קרא לו המשלח אליו לשמוח עמו ולא בא נתחייב מי שנשתלח להחזיר כל השושבינות בלי לגבות ממנו כלום שכיון שמשלח הרי עשה ימי משתה ושלח לו ולא בא מאי הוה ליה למשלח למעבד והיינו דאמר רב פפא כללא דשושבינותא הוא במתא איבעי ליה למיתי. וזה שאמר רב פפא שמע קל טבלא איבעי ליה למיתי במקום שנהגו בכך הוא אבל במקום שלא נהגו לבא אלא בשליחות אינו חייב להחזיר כלום אלא עד שיקרא לו וישגר בשבילו ואם לא קרא לו המשלח ולא שגר בשבילו איבעיא ליה לאודועיה. וזה שלא שמח עמו מחמת שלו קרא לו אין אומרים כיון שלא שמח מפסיד משלח השושבינות מכל וכל דכי אמרינן הכי הני מילי דלא שמח עמו מחמת דמית המשלח וקא תבעו השתא יורשים דיליה למי שנשתלחה השושבינות. דיכול למימר אלו הוה אבוכון קיים ונשא אשה היה קורא לי והייתי שמח עמו כמו ששמח עמי עכשיו שמת תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל היכא דמשלח חי ונשא אשה ולא קרא לו למי שנשתלחה השושבינות לשמח כיון שלא קרא לו הרי גלה דעתו שלא רצה להתערב עמו בשמחה הילכך מנכה לו מה שאכל ושתה עמו בעת ששלח לו השושבינות שלו והשאר מחזיר לו והיינו דאמרינן לא שמע קל טבלא איבעי ליה לאודועיה. לא אודועיה תרעומת לית אית ליה שלומי משלם. ועד כמה כו' עד זוזא אתא בכריסיה אכליה כלומר ולא משלם ליה מידי ומזוזא עד ארבעה מנכה לו פלגא ומשלם פלגא מכאן ואילך איניש בחשיבותיה כלומר אם זה המשלח אדם חשוב מוא כו' ככתוב במגיד משנה פרק ד' מהלכות זכייה עד והשאר מחזיר לה והכי נמי עבדינן היכא דלא הוה במתא דמנכה ליה מאי דאכל ושתה עמו כפום הדין מנהגא דאמר אביי ויהיב ליה שארא והיינו דאמרינן כללא דשושבינא הוה במתא איבעי ליה למיתי כלומר וכיון דלא אתא משלם ליה לכולא שושבינות מכלל דאי לא הוה במתא לא אמרינן איבעי ליה למיתי ומחייב לשלומי כולה שושבינות אלא מנכה ליה האי דאכל בהדיה ומשלם ליה שארא כמנהגא דאמר אביי. נקוט האי כללא בידך לענין שושבינות בדרך קצרה דגבייתה בבית דין לא הויא אלא שישא המשלח אשה אבל קודם שישא המשלח אשה וכל שכן מי שמת בלא אשה לעולם אינה נגבית שהרי כשישא בצנעא יכול לומר בפומבי אני עושה כל שכן אם לא נשא כלל וזה אין צריך לא לפני ולא לפני ולפנים ולאחר שנשא המשלח אשה אם שמח עמו מי שנשתלחה הרי נתחייב בודאי להחזיר השושבינות לו בין מת אחר כך המשלח בין לא מת ואם לא שמח עמו מי שנשתלח לו הא ודאי רואים אם המשלח קרא לו ולא רצה לבא הרי נתחייב להחזיר השושבינות כולה דמאי הוה ליה למעבד ואם לא קרא לו ולא שגר בשבילו אי נמי לא הוה במתא כלל והוא הדין אם מי שנשתלחה לו מת והיה אותו מקום שנהגו להחזיר היורשים שושבינות בכי הא עבדינן כפום מאי דאמר אביי נהוג בני גנני כו' אבל ודאי יש לחלק בדבר בין היכא דהויא במתא להיכא דלא הוה במתא דהיכא דהוה מילתא במתא ולא קרא לו יש לו תרעומת אבל לענין תשלומין דינם שוה כמו שביארנו. עד כאן לשונו.

עשו עמו בפומבי. כלומר בגלוי. עשו עמו בראשונה יכול לומר כו'. פירוש אבל עשו בראשונה ובקש לעשות עמו בשניה מדקא קרית ליה להאי דנשא עכשיו שניה מכלל בשעה שעשה עמו השושבינות נשוי הוה או אלמן וכיון שכן הדבר ידוע שעל מנת שיחזיר לו השושבינות כשישא אשה אחרת קיבלה ממנו ולפיכך משלם השושבינות כשישא אשה אחרת. ואם תשאל כשעשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר בבתולה אני עושה עמך מפני שהדבר ידוע שהשמחה בנישואי אלמנה גריע אלא עשה עמו בשניה אמאי יכול לומר לו בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמדי. וכי מה שמחה יש בנישואי שניה יותר מנשואי ראשונה. מסתברא לן דהיינו טעמא דיכול לומר לו בשניה אני עושה מפני שבנשואי ראשונה לבו של חתן טרוד כדתנן חתן פטור מקריאת שמע כו' ואוקימנא בגמרא משום טרדא דמצוה אבל בנשואי שניה אין לבו טרוד הואיל וכבר היה לו אשה ובקי בדבר וכיון דבנשואי אשתו ראשונה לבו טרוד לפיכך יכול לומר לו בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי משום שבנשואי שניה בדיחא דעתיה ויותר הוא שמח מנשואי ראשונה. הרא"ם ז"ל.


דף קמו עמוד אעריכה


מתניתין. לא אכל שם סעודת חתן כו'. בהלכות הרי"ף גריס לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין ולא גריס אפילו בדינר אחד הרי אלו נגבין. והכי משמע דאי גרסינן במתניתין לא אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר הרי אלו נגבין מאי אתא רבא לאשמועינן בגמרא. ויש לומר אפילו למאן דגריס ליה אצטריך דאי ממתניתין הוה אמינא דהאי אפילו בדינר לא קאי אאכל שם אלא אסבלונות קאי שאם לא אכל שם אפילו לא יהיה הסבלונות אלא דבר מועט כגון שהיה דינר אפילו הכי הרי אלו נגבין. ה"ר יונתן ז"ל.

השולח סבלונות לבית חמיו אפילו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן כו'. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: בהלכות הרי"ף כו' גריס לא אכל שם סעודת חתן כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להר"ב ז"ל).
והרא"ש כתב בתוספותיו וזה לשונו: שלח סבלונות מרובין. פירש רשב"ם ז"ל שפירש שיחזרו עמה לבית בעלה כו' ולאו דוקא מרובין ומועטים כו' וקשיא לי דאם כן מאי מייתי בגמרא מהך משנא לפשוט בעיא דסבלונות העשוים ליבלות ולא בלו מי דמי התם בסתם. והכא פירש בהדיא שתשמש בהם בבית אביה. ועוד קשה לי למה סידר רב אשי פיסקא דרבין אלא אמתניתין דסבלונות מועטים הא לא קאי פיסקא דרבין אלא ארישא. לכן נראה לפרש דסבלונות מרובים קאי אהא דקאמר ברישא (אמר) אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין ומפרש בסיפא הא דאמרן אין אלו נגבין לאו בכל ענין אלא סבלונות מרובים שיחזרו עמה לבית בעלה כגון שאין עשוין לבלות הרי אלו נגבין וסבלונות מועטים שתשמש בהם בבית אביה כלומר שעשוין לבלות בבית אביה בהנהו דוקא אמרינן דאינן נגבין. עד כאן לשונו. והר"ן ז"ל פירש וזה לשונו: שלח סבלונות מרובים כו'. פירוש ארישא קאי לומר דכי תנן אם אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אינם נגבין דוקא במועטים אבל מרובים נגבין ומרובים ומועטים לאו דוקא אלא מתקיימים קרי מרובים אף על פי שהם מועטים לפי שעומדים הם בריבויין ונגבין אף על פי שאכל ושאין מתקיימים קרי מועטים לפי שהם מתמעטים והולכים וכיון שאכל אין נגבין. וראיה לדבר מדבעי בגמרא אכל תנן שתה מאי ואמרינן תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו כו' עד ושאין עשוים לבלות אין נגבין ופשיט מינה דשתה הרי הוא כאכל אלמא דאפילו אכל שאין עשוים לבלות נגבות דהיינו מרובין דמתניתין. עד כאן לשונו.

גמרא: איבעיא להו מהו שישלשו. פירוש כיון דקתני במתניתין שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן ואפילו בדינר אין אלו נגבין קמיבעיא לן השתא מהו שישלשו כלומר אם שלח שם בחמשים מנה ואכל שם סעודה בחצי דינר מהו מי אמרינן כיון דקתני במתניתין דינר ומאה מנה משלשין אותם ודנין בחצי דינר לחמשים מנה וברביע דינר לעשרים וחמש מנה או דילמא אין משלשין הדינר אפילו לחמשים ולעשרים וחמש אלא אם אכל שם דינר שלם אין אי לא לא.

שבח סבלונות מהו. כלומר אם תמצא לומר משלשין אם שלח שם סבלונות ששוין חמשים והשביחו ועמדו על מאה מנה ואכל שם סעודת חתן בפחות מדינר בתר מעיקרא אזלינן שהוא שעה ששלחן וחמשים היו שוין ובפחות מדינר סגיא ואין נגבין או דילמא בתר השתא אזלינן ובעינן סעודת דינר. ויש לומר שבח (בכאן חסר כמו שיעור ב' עמודים).


דף קמו עמוד בעריכה


מתניתין. שכיב מרע שכתב כל נכסיו. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: למאן דאמר דהיכא דאיכא קנין כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: רב ששת אמר רבי שמעון היא. אף על גב דתנא קמא דידיה נמי אזיל בתר אומדנא נקטיה רב ששת לרבי שמעון שזורי משום דבמתניתין איירי בשכיב מרע ורבי שמעון שזורי נמי מוסיף אף המסוכן ותנא קמא דידיה לא מודי ליה. ולענין הלכה נקטינן כרבי שמעון שזורי. וכתב הרי"ף ז"ל בפרק התקבל דהני ארבעה יוצא בקולר ומפרש כו' כולהו לענין צוואתן דינן כמצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה בעלמא וכדמשמע מדאמר רב הונא התם גיטו כמתנתו כו'. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות זכיה שהן לגמרי כמצוה מחמת מיתה. אבל הרב רבינו יונה ז"ל כתב דאינו כמצוה מחמת מיתה אלא יוצא בקולר ומסוכן אבל מפרש ויוצא בשיירא לא דהנהו כיון שדעתן לחזור שהרי מדעתם הם הולכים לסחורה כו'. ודברי הראשונים ז"ל נראין עיקר דאי לא מאי קמשמע לן רב הונא במאי דקאמר כו' ככתוב בהר"ן שעל האלפסי שם דף תקפ"ו א' עמוד ב':


דף קמז עמוד אעריכה


ודקארי לה אמאי קרי לה וכו'. צערה הוא דקא מדכר. נראה לי דלא תנינן בברייתא ועכשיו שאין לי בן אלא דומה שיש לי בן ועכשיו נכסיו יהיו לפלוני דאתני לה תנאי גמור הוא. הראב"ד ז"ל.

שנאמר והעברתם. דמצי למימר והורשתם דהואיל שבתו יורשתו איבעי ליה למימר לשון ירושה אלא כיון דנאמר בלשון העברה יש ללמוד ממנו העברה אחרת שהיא כזו דכי היכי דבהעברת בתו אין צריך לעשות קנין אלא באמירה בעלמא קניא כך מתנת שכיב מרע כיון שהוא מעביר נכסיו ונותנם לאחר קנה מיד אפילו בלא קנין. ונתתם את נחלתו דהוה ליה למימר ותהי נחלתו לאחיו. עד כאן מפירוש רשב"ם ז"ל שנמצא מכתב יד.

כה אמר ה' צו לביתך. אף על גב דמדברי קבלה לא ילפינן איכא למימר גמרא גמירי לה ואתא ישעיה ואסמכיה אקרא. ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים. פירש רבינו תם ז"ל משום דמביאין מנחה של חטים חדשה לכך מגלה הקב"ה על הצלחת חטים של השנה. תוספי הרא"ש ז"ל.


דף קמז עמוד בעריכה


ורבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן היא. כלומר דאי מדאורייתא הקנאה מעלייתא מחיים בעיא אבל בצוואה בעלמא לא והיינו טעמא דתקינו רבנן הכי משום דחיישינן דילמא אדקנינן מיניה מיטרפא דעתיה ולא יכיל לאקנויי. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: רבא אמר רב נחמן כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).
אי אמרת בשלמא דמתנת שכיב מרע מדאורייתא הוא דהיינו טעמא דאין היורש יכול למחול משום דלגבי האי חוב אינו נקרא יורש כלל אלא כנכרי הוא חשוב ומקבל המתנה הוא כיורש. אלא אי אמרת מדרבנן הוא אבל מדאורייתא לא קני האי מקבל כלל אלא היורש הוא דקני ליה אמאי אין היורש יכול למחול. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון הר"י ז"ל בעליות אי אמרת בשלמא כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).

אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה כו'. פירוש משום דדבר שאין בו ממש ואין לו גוף מצוי בעולם הוא דהוה ליה כקנין דברים שהרי הקנין לא היה בגוף הבית ולא בגוף הדקל או בגוף הפירות שהם גופין מצוין בעולם אלא על האכילה ועל הדירה היתה ההקנאה והאכילה והדירה מעשה הם ואינם דבר שיש להם ממש ולא גוף מצוי בעולם כדי שיהו בתורת הקנאה וזהו שמחלקין בו חכמי אומות בין אל גוה"ר ואל ער"ץ כי הוא חשבון העצם והמקרה. אלא עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו שנמצאת ההקנאה בגופין מצוין בעולם. הרא"ם ז"ל.
והרב רבי יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו: ידור פלוני בבית זה ויאכל פירות דקל זה לא אמר כלום שאין גוף הבית והדקל נקנין לו בלשון זה אלא הפירות לחודייהו רצה לתת לו אבל אין מועיל לו דיבור זה דמצי אמר ליה בעל הדקל עקור פירותיך שקול וזיל כי לא יתבשלו בגוף דקל שלי וכן נמי בידור פלוני בבית זה ואמרו לו יורשיו שהם בעלי הגוף של בית לא תכנס בבית. אבל כשיאמר לו בפירוש תנו דקל זה לפלוני שיאכל פירותיו או בית זה כו' ודאי גוף הבית והדקל הקנה לו. עד כאן.
והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום. (לא מיבעיא) לאו דוקא בית דלא קנה אלא אפילו לדירה נמי לא קנאו שאין מתנה חלה אלא על דבר שיש בו ממש. כך שמעתי מיסודו של מקח וממכר. ולי נראה לפי שאינה נקראת דירה אלא על שם עמידתו שמה ואותה עמידה אינה עד שיעמוד שמה והרי הוא כמו יאכל פלוני פירות דקל זה שלא באו לעולם ודיקא נמי דהא קתני להו בחד גוונא ואי כטעמא קמא איבעי ליה לפרושי דהא לא אידכר ההוא טעמא בכוליה תלמודא. עד כאן.

וזה לשון הר"ן ז"ל: שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה כו'. פירוש לפי שאכילה ודירה דבר שאין בו ממש הוא ולפיכך לא קנה עד שיקנה לו גוף לדירה ולאכילת פירות שאין הקנאה חלה אלא בדבר שיש בו ממש וקמשמע לן רב נחמן שאין שכיב מרע יכול להקנות מה שאין בריא יכול להקנות שלא תקנו בשכיב מרע אלא דלהוי דבור דידיה כקנין דברים אבל מאי דלא מהני בבריא בקנין לא מקני בשכיב מרע. עד כאן.

אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות זכייה ומתנה שכתב וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר כו'. ואין היורש יכול למחול. ואפשר לי לקיים דבריו ז"ל דכל שכיב מרע שמתחיל הדבר בדרך שיש לו להתחיל אף על פי שלא גמרו אנו גומרין את דבריו וכדאמרינן בשכיב מרע שאמר כתבו גם לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכיב מרע מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה ולפיכך אימיה דרב עמרם דאמרה בהנהו שטר ליהוו לעמרם בני כבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השעבוד הוא בכלל דבריה אלא שלא פירשה כל צרכה ומכיון שחלה הקנאתה בגופן של שטרות לא חלה לחצאין אבל שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה אין חלות לדבריו כלל לא בכל ולא במקצת ואין לנו לחוש (לשון) ללשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו. ולפי זה האי עובדא דאימיה דרב עמרם חסידא דמלוגא דשטרי אתיא כפשטא דמכיון דאמרה ליהוו לעמרם ברי הרי הכל בכלל ואינו אלא פירוש שאנו עושין לדבריה. כן נראה לי ועולה כהוגן. הר"ן ז"ל. וכיוצא בזה חלק הרב בעל מגיד משנה עיין שם.


דף קמח עמוד אעריכה


אנן אדריש לקיש מתנינן לה דאמר ריש לקיש המוכר בית לחברו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. פירוש דיוטא עליה שיש לה גג מעקה גבוה עשרה טפחים ואמרינן בפרק המוכר את הבית למאי הלכתא פירוש הלא משויירת היא בלא תנאי כדתנן ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא דרשינן לישנא יתירא ואמרינן דהכי קאמר על מנת שדיוטא העליונה שלי לכל תשמישים להוציא זיזין לחצר שמכרתי לך. רב פפא אמר שאם רצה לבנות עליה על גבה בונה. פירוש אם נפלה הדיוטא הדר בני והכי מפרש לה התם במסקנא דשמעתא.

הואיל ויורש יורשה. ומיהו ידור פלוני בבית זה ויאכל פירות דקל זה לא אמר כלום אף על גב דיורש יורשה הואיל ויכול ליתן בלשון שמועיל בבריא. אי נמי לא משכחת לה ירושה דירה ופירות דקל אף אם שכר בית ומת תוך הזמן שכירות ליומיה ממכר הוא והגוף קנוי לו עד הזמן. תוספי הרא"ש ז"ל.
אמר רב פפא הואיל ויורש יורשה ולפי זה אויר הבית נמי דאיתיה בירושה בלא גוף כגון מי ששייר אויר לפניו שמורישו ליורשיו איתיה נמי בשכיב מרע. ומיהו טעמא דרב פפא לא סליק אלא היינו טעמא משום דבבריא איתיה וכדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה הילכך אויר דליתיה בבריא בשום ענין אלא אגב קרקע לא מיקני נמי במתנת שכיב מרע אלא עם הקרקע. הר"ן ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: ואקשינן למימר דסבר רב נחמן דמילתא דאיתיה בבריא כו'. והא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. פירוש בצוואה בעלמא והלא אף על גב דליתיה בבריא דהא אף על פי שקנו מידו שנתן הלואתו לפלוני אין אותו פלוני קונה אותה הלואה משום דמלוה להוצאה ניתנה ואין הגוף מצוי בעולם אפילו הכי איתיה בשכיב מרע הכי נמי לענין ידור ויאכל אף על גב דמעשה דדבור בעלמא הוא ואינו דבר שיש בו ממש וגוף מצוי בעולם ניהוי קנין בשכיב מרע. ומהדרינן הואיל ויורש יורשה. כלומר התם בענין שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני היינו טעמא דקני ואף על גב דליתיה בבריא משום דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן וכי היכי דיורש יריש להלואה (הם) הכי נמי קני ליה מקבל המתנה מה שאין כן בידור ויאכל שלא מצינו מי שיורש הדירה והאכילה בלבד בלי הגוף. רב אחא בריה דרב איקא אמר הא דאמרינן שכיב מרע שאמר הלואתי כו' משום דמשכחת לה נמי בבריא וכדרב הונא כו' וכיון שאתה מוצא דרך בבריא להקנות בו ההלואה במעמד שלשתן ואף על פי שאינה ברשותו ולא באה לידו משום הכי קניא בשכיב מרע ואפילו בלא המחאה דהוה ליה המחאה בהא מילתא כקנין בעלמא בשאר מילי וכי היכי דבעלמא הבריא הוא דבעי קנין במילתא דאפשר ליה לאקנויי ושכיב מרע לא בעי קנין אלא בצוואה בעלמא סגי ליה (הם) הכי נמי לענין המחאת בריא הוא דבעי המחאה במעמד שלשתן אבל שכיב מרע בצוואה בעלמא סגי ליה לאקנויי לההיא מלוה דמקנה לה הבריא במעמד שלשתן. נמצא עכשיו שזה שאמרנו מילתא דאיתיה בבריא איתיה בשכיב מרע דליתיה בבריא כו' הלכה היא וכל מה שהבריא יכול להקנותו בקנין יכול שכיב מרע להקנותו בצוואה ואפילו בלשון יטול וינתן ומאי דדמי ליה כדקים לן דברי שכיב מרע ככתובים כו' ומה שאין הבריא יכול להקנותה כגון (דבר שלא בא לעולם) דבר שאין בו ממש ואין לו גוף מצוי בעולם גם שכיב מרע אינו יכול להקנותו כלל. ועל דא איבעיא לן דקל לאחר ופירות לאחר מהו מי משייר בדקל מקום הפירות שנמצא שהקנה לו לבעל הפירות מקום הפירות בדקל שהוא גוף מצוי ודבר שיש לו ממש או לא אם תמצא לומר לאחר לא שייר לעצמו מאי כלומר אם נתן דקל לאחר ושייר פירותיו לעצמה מאי מי אמרינן דשיורי שייר מקום פירי או דילמא לא שייר וכיון דלא שייר שנמצא שגוף הדקל כבר קנאו אותו אחר ממילא קנה גם פירותיו ונסתלק מהם הנותן לגמרי. ואסיקנא לאחר לא הוי שיור לעצמו הוי שיור דכל לגבי נפשיה שיורי שייר. והכי נמי איבעיא לן גבי בית ודיוטא ואסיקנא נמי דלאחר לא הוי שיור אבל לגבי נפשיה שיורי שייר. והכי נמי איבעיא לן גבי בית מקום דיוטא ונמצא שלא הקנה לו דבר שיש לו גוף אלא דבר שאין לו ממש ואין לו גוף אבל לעצמו שיורי שייר. הרא"ם ז"ל.
ורשנ"ם ז"ל פירש דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו אם נתן דקל לאחד ונמלך וחזר ונתן הפירות לשני בכהאי גוונא אמרינן לקמן דהוי שיור מי אמרינן כשנתן לראשון הדקל שייר את הפירות ומקום הפירות וכן כשנתן לשני הפירות שייר עדיין לעצמו מקום הפירות ואילן המחובר לקרקע כקרקע דמי ומתנת שניהם מתנה שהרי שייר לעצמו ומצטרף שיור זה עם נכסים אחרים ששייר ויש בין כולם כדי פרנסתו ואם עומד אינו חוזר בשניהם והוא דאיכא קנין או לא שייר מקום פירות וגם הראשון לא קנה דפירי לא הוי שיור דעדיין לא באו הפירות לעולם או שמא לא מיבעיא ליה אלא לאותו שנתן הפירות אבל בעל הדקל קנה שהרי שייר הפירות. וקשה לפירושו לא הוה ליה למימר ופירותיו לאחר דיאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום הכי איבעי ליה למימר דקל לאחד ודקל לפירותיו לאחר ואף על גב דנתן הדקל לאחר מצי למימר לשני דקל לפירותיו דלראשון לא נתן אלא העצים לכשייבש ולשני נתן גוף הדקל ששייר לעצמו ליניקת הפירות בעודו לח. ועוד דמשמע דלא מספקא ליה בנתינת הפירות אלא אם עמד חוזר אבל אם מת פשיטא ליה דקנה הפירות ואמאי והא כיון דמספקא ליה אם לא נתן לראשון מקום פירי האיך יקנה לשני הפירות היינו יאכל פלוני פירות דקל זה דאינו יכול להקנות הפירות אם לא שייר מקום הפירות כדאמרינן לעיל פרק המוכר את הבית מקום מעשר שיורי שייר אלמא אפילו לעצמו אינו יכול לשייר מה שיגדל לאחר זמן אם לא ששייר המקום. לכך נראה דקאי אמאי דאמרינן לעיל יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום והכי מיבעי ליה אם נתן לשנים כאחד לזה הדקל ולזה הפירות מהו מי אמרינן שנתן לראשון גם הפירות ושני לא קנה דהוי כמו יאכל פלוני פירות דקל זה דכיון דלא שייר מקום פירי לא מצי לאקנויי לפירי ואף על גב דאמרינן לעיל גבי בן לוי שמכר שדה לישראל ועל מנת שמעשר ראשון שלו דמקום מעשר שייר כיון דאינו יכול לזכות במעשר בענין אחר היינו דוקא כשמשייר לעצמו אבל כשנתן פירות לאחר דילמא לא שייר מקום הפירות כשנתן לראשון ואין מתנת השני כלום או דילמא אמרינן שנתן גם לשני בעין יפה כמו לראשון וכיון דלא קני שני פירות אם לא ששייר מקום פירי אמרינן דשיורי שייר מקום פירי. ואם תמצא לומר לא שייר מקום פירי ולא קנה שני חוץ מפירותיו מהו מי אמרינן כיון דלא מצי משייר לעצמו פירי אם לא שייר מקום פירי ודאי שיורי שייר כדאמרינן גבי מעשר או דילמא בעין יפה נתן לבעל הדקל ולא שייר מקום פירי ואם כן גם פירות לא שייר וקנה בעל הדקל גם הפירות ולא דמי למעשר דהתם לא שייך למימר בעין יפה הקנה לו וקנה גם מקום המעשר שאין הלוקח חושש כל כך על קנין המעשר שאין לו בו כי אם טובת הנאה ולא חשיבא ליה עין יפה כולי האי הילכך בקל משייר לו הלוי מקום המעשר. עד כאן לשון הרא"ש בתוספותיו.

והראב"ד פירש וזה לשונו: איבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו מי שייר מקום פירי או לא. כגון שאמר תנו דקל זה לפלוני ויאכל פלוני פירותיו האי תנו דקל שאמר לזה מי מועיל לזה או לא ואם תמצא לומר דלא מהני אם שייר הפירות לעצמו שאמר תנו דקל זה לפלוני חוץ מפירותיו מהו ומסתברא דלענין מכירה או לענין מתנת בריא קאמרינן מדקאמר כל לגבי נפשיה שיורי משייר ואי במתנת שכיב מרע מאי לגביה נפשיה איכא והלא אינה אלא לאחר מיתה והשיור אינו אלא לבניו ועוד דומיא דהא מילתא דריש לקיש קאמר דהוי מתנת בריא. עד כאן לשונו.

אנן אדריש לקיש מתנינן לה. ולגבי אחר דלגבי נפשיה אפילו בעל מנת לא איסתפקא לן דודאי שייר מקום פירי. דאמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחבירו כו' ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא וכל שכן שאם רצה לבנות על גבה בונה כדרב פפא ואי נפל הדר בני לה אלא משום דאקשינן עליה פרק המוכר את הבית לדעת רב פפא מאי זאת אומרת דאמר ריש לקיש היא היא וקשיא בקושיא אלמא הלכה כרב זביד דאפילו זיזין מוציאן מאי טעמא על מנת כחוץ דמי ושיורי שייר למקום דיוטא ואיבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחר מהו בשלמא לגבי נפשיה בעין יפה משייר ומקום דיוטא שייר ואף על פי שאינו בעולם אבל לאחר מאי. ואם תמצא לומר לא שייר חוץ מדיוטא העליונה מהו פירוש בית זה מכור לך חוץ מדיוטא העליונה שאני מוכר לפלוני מהו כיון דאמר חוץ שיורי שייר. וקשיא לי והא ריש לקיש אמתניתא דמעשרות קאי וההוא תנא ודאי סבירא ליה דעל מנת כחוץ דמי מעתה על מנת שדיוטא העליונה שלי כחוץ הוא ומאי איכא לאפלוגי ביה על מנת כחוץ הוא. ואיכא למימר דכי סבירא ליה לההוא תנא על מנת כחוץ דמי הני מילי במתנות כהונה דתנאי לא מהני ביה ולא מידי משום דהוי במקח וממכר והאי גברא ללישנא דמהני ליה איכוון אבל במכירה ומתנה דעלמא לא הוי על מנת כחוץ מיהו סבירא ליה לריש לקיש דכל לגבי נפשיה על מנת נמי שיורי שייר ואיבעיא לן הכא לאחר מאי אמר ריש לקיש מי הוי שיורי או לא ואם תמצא לומר דלא אמר על מנת הוי שיור אלא לגבי נפשיה אם אמר חוץ מאי. הראב"ד ז"ל.


דף קמח עמוד בעריכה


איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחד מהו. פירוש מהו שיוציא זיזין וגזוזטראות ואליבא דרב זביד קא בעי לה כדמסיק ואזיל עלה. ואם תאמר בשלמא כשמתנה ואומר על מנת שדיוטא העליונה שלי כיון שלא הוצרך להתנות ולשייר דרשינן תנאה יתירא ואמרינן דהוצאת זיזין שייר אלא בית לאחד ודיוטא לאחד הרי אין כאן לשון יתר שהרי הוא צריך לפרש למי נותן הדיוטא. יש לומר במתנה מיירי כגון דאמר על מנת שדיוטא העליונה לפלוני דכיון דהוצרך להתנות ודאי בדבר שהיה בכלל סתם המכר היינו בהוצאת זיזין בחצר שלו. ועיקר נראה הבעיא משום דודאי מי שאמר דיוטא זו לפלוני להוציא בה זיזין לחצרי לא אמר כלום שהרי לא הזכיר לו שום לשון הקנאה בחצר אלא הוצאת הזיזין בלבד הזכיר לה וצריך שיאמר חצר זו לפלוני להוציא בה זיזין כדאמרינן תנו בית זה לפלוני וידור אפילו אם יקנה לו אויר חצרו להוציא בה זיזין לא יעשה בה כלום כדתניא בתוספתא המוכר אויר חורבתו לא עשה ולא כלום אלא מוכר לו חורבה ומשייר אוירא ומשום הכי מהני כשהוא מתני והיינו טעמא דמתנה כשאומר על מנת שדיוטא העליונה שלי אף על פי שלא הזכיר שום הקנאה בחצר אלא בדיוטא משום דאמרינן כל לגבי נפשיה בעין יפה הוא משייר ושיורי שייר תשמיש דיוטא בחצר זה שהוא מוכר לו. והשתא מבעיא ליה לתלמודא בית לאחד ודיוטא לאחד להוציא בה זיזין מהו מי אמרינן דכיון דאיהו לא יחסר מידי בהאי תנאה שיורא שייר מקום זיזין בחצר כיון דאי אפשר להקנות הוצאות זיזין בענין אחר ועל דרך הא דאבעיא לן לעיל דקל לאחד ופירותיו לאחד מהו מי שייר מקום פירי או לא אם תמצא לומר לא הוה שיורא חוץ לדיוטא מהו מי אמרינן כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר הלכך שיורי שייר מקום זיזין בחצר לא שנא בלשון על מנת ולא שנא בלשון חוץ או דלמא דוקא בלשון על מנת דאלים ליה לתנאיה אמרינן דשיורי שייר מקום זיזין בחצר.
אמר רבא אם תמצא לומר בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי שיורא חוץ מדיוטא הוי שיורא אליביה דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. פירוש כולה אליבא דרב זביד ולגבי נפשיה אמרינן דשיורי שייר מקום זיזין בחצר בין בלשון חוץ בין בלשון על מנת אבל בית לאחד ודיוטא לאחד אף על פי שפירש לו בהדיא להוציא בה זיזין לא אמר כלום דלגבי חבריה לא אמרינן דשיורי שייר מקום זיזין בחצר וכדאסיקנא נמי לעיל בדקל לאחד ופירות לאחד אבל לרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עליה על גבה בונה לא שייכי הני בעיי כלל דהא ודאי פשיטא שאם נתן בית לאחד ודיוטא לאחד עולמית לחזור ולבנותה אם נפלה דמהני שהרי בגוף הדיוטא הזכיר לו ההקנאה ומקום הדיוטא שעבד לו לבנות עליון כיון שנתנה לו עולמית לחזור ולבנותה אפילו אם נפל הבית הדר בני לדיוטא דקרקע עולם שהבנין עליו שעבד לו בכלל הקנאות הדיוטא כשם שהמוכר עליה שעבד לו גם הקרקע דאי נפלה הדר בני לה, כן נראה בעיני פירוש שמועה זו וסוגיא דפרק הספינה היא מוכחת על הדרך הזה דאמרינן התם בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת כמו שכתבנו שם וגם כל זו השמועה מוכחת על הפירוש הזה דהא דאיבעיא לן בית לאחד ודיוטא לאחד בענין הא דאיבעיא לן לעיל דקל לאחד ופירותיו לאחד מהו והיינו דלא שייך למבעיא אלא לרב זביד כמו שפירש. ודע כי זה שאמר רב זביד שאם רצה להוציא זיזין מוציא שני דברים חדש בה האחד דאי לאו דאשמועינן רב זביד הכי הוי אמינא אפילו פירש דאמר על מנת שדיוטא העליונה שלו להוציא בה זיזין לא אמר כלום דכקנין דברים דמי דהא לא אקני ליה מידי בחצר ואשמועינן רב זביד דשיורי שייר מקום החצר והיינו דאמרינן התם בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת והיינו דאבעיא לן בשמעתין בית לאחד ודיוטא לאחד מהו אם שייר מקום בחצר או לאו והשני שאף על פי שלא פירש הוצאת הזיזין אלא שאמר על מנת שדיוטא העליונה שלו דרשינן לישנא יתירה ואמרינן דלהוצאת זיזין קאמר.
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. ואם תאמר מספיקא היכי אמרינן דאינו חוזר נימא שמא אין לו נכסים עוד ואוקימנא בחזקת מאריה. לא קשיא כיון דאיכא קנין ליכא לאורועי אלא באומדנא דמוכח וכשאנו יודעים שאין לו נכסים עוד כגון דמוחזק דלית ליה או באומר כל נכסי האומדנא דמוכח שאין אדם עשוי ליתן כל נכסיו אלא מחמת מיתה וכשאנו מסופקים אם נתן כל נכסיו אם לאו אין כאן אומדנא והקנין בחזקתו. ועוד דהוה ליה אומדנא כעין דברים שבלב כיון דלא מוכח כן נראה בעיני. והא דאמרינן לעיל ודילמא עיוני קא מעיין אלמא מספיקא אית לן למימר דבמתנות ראשונות נמי הוה ליה מחלק כל נכסיו ואף על גב דאיכא קנין יכול לחזור בו כשעמד. נראה בעיני הא דמקשינן הכי משום דהוכיח סופו על תחלתו וכיון דבגמר הצואה הוא נותן את כל אשר לו מחמת מיתה הוכיח על תחלת הצואה שעל זו הדעת היתה משום שהיה ירא מחמת מיתה והיה בדעתו לחלוק כל נכסיו ומה שהוא מפסיק בין מתנה למתנה עיוני קא מעיין וכדקיימא לן אם מעצמו נפל הרי זה גט דהוכיח סופו על תחלתו ואף על גב דאמרינן עלה בפרק השוחט שאני התם דאמר כתבו והכא נמי הכי בתחלת הצואה התחיל ליתן מתנות ומוכחא מילתא שדעתו במתנות אחרונות הוא דעתו בראשונות לפרוק סתמא דשכיב מרע מידק דאיק והדר יהיב ומה שהוא מפסיק מוכיח שבתחלת הצואה לא היה בדעתו לחלק כל נכסיו. והרב רבי אברהם אב"ד זצ"ל האריך בקושיא זו.

הא דתניא מקצת לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה ואמרינן עלה אלא אם אמרת בשמת תרווייהו ליקנו. וקשיא לן כיון שאינו יכול לחזור בו בראשון משום דהויא לה מתנה במקצת בקנין כשנותן את כולן לשני הוה ליה כמו קני את וחמור וכדמקשינן עלה בריש פרקין ב' הא דתניא רבי יוסי אומר אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו לפיכך כשהוא תורם החיצון מוסיף על שבו ותורם שמעינן מינה דכל הקנין שאין כולה מתקיימת אין מקצתה מתקיימת וכי היכי דאמרינן מתוך שלא קנה חמור לא קני זה הכי נמי אמרינן שהדברים הנקנין מבטלין זה את זה כמו שאין זה נקנה כך אין זה נקנה. ונראה דהא מקשי הכי אלא אי אמרת בשמת תרווייהו ליקנו סוגיין כמאן דאמר את וחמור קנה. ואנהרנא מיניה ראיה לפסק הגאון ז"ל שפסק כן למאן דאמר לא קנה הא דתניא מקצתן לראשון וכולן לשני שני לא קנה בין כשמת בין כשעמד מיירי ומשום דהוי את וחמור. אך אין הדברים נראים כן. ויש לומר כיון שהנכסים הללו ראויים להיות נקנין לזה אם לא נתנם לראשון לא שייך בה את וחמור. ומיהו מי שמקנה לחברו מטלטלין ומלוה על פה לא קנה למאן דאמר את וחמור לא קנה.

אמר רב ששת יטול וזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן. נראה דיטול קא משמע לן. ולענין בריא אם יאמר יטול בקנין זה נכסים הללו פשיטא דלשון מתנה הוא וראיה לדבר דתניא בפרק האומר התקבל תנא טול לי כו' כולן לשון קבלה הן. כן נראה לי. ואפשר דאצטריך לאשמועינן דמהני הני לשונות גבי שכיב מרע דהוה אמינא דלא מהני עד דאמר תנו מנה לפלוני אי נמי תנתן שדה זו לפלוני אבל יחזיק ויקנה משמו דלא גמר להקנות לו עד שיבא ויקנה באחד מדרכי הקנאות ואין הקנין לאחר מיתה. אי נמי גבי שכיב מרע שאין שם משיכה ולא קנין לא מהני יטול והא דאיבעיא לן ישען בהם יעמד בהם יהנה בהם מהו בבריא לשון זכיה הם לפי שהקנין מוכיח עליהם כיון שהוא אומר ישען עליהם בקנין זה וכל כי האי גוונא לא הוי קנין דברים וכדאמרינן התם בלשון דין ודברים מהני כשקנו מידו.

איבעיא להו בית לאחד ודיוטא לאחר מהו. וזה לשון האר"י בעליות: פירוש מהו שיוציא בה זיזין כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).
ונראה לי דאפשר לומר דבית לאחד ודיוטא לאחר חשיב ליה לישנא יתירא משום דבשעה שמכר הבית לזה לא היה לו להזכיר כלל הדיוטא אלא ימכור לו הבית בסתם ואחר כך ימכור הדיוטא למי שירצה אלא מדהזכיר מכירת הדיוטא עם מכירת הבית איכא לישנא יתירא לשייר הוצאת זיזין. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר רבא אמר רב נחמן אם תמצא לומר בית לאחד ודיוטא וכו'. ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. וזה לשון האר"י בעליות: פירוש כולה מילתא כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).

והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ואליבא דרב זביד דאמר וכו'. פירוש דאליבא דידיה הוא דמתני בעיא דבית לאחד ודיוטא לאחר מהו כלומר אם יכול להוציא בה זיזין או לא אבל אליבא דרב פפא דאמר לעיל דאי נפלה הדר בני לא איכא לספוקי במידי דפשיטא דלאחר לא מצי לזבוני הדיוטא שאינה שם שנעשה מוכר חורבתו. ויתבאר זה עם מה שכתבתי למעלה במקומה בפרק המוכר את הבית. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

אמר (רבא) רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב נכסיו וכו'. אם במחלק מת קנו כולם כו'. דע והבן מה שכתבתי לך בפרק יש נוחלין כי כל כתיבה שאתה רואה בענין הזה שהוא קונה בה אינה אלא כתב צוואה או בכתב ידו או אפילו על ידי עדים בלשון מזכרת הצוואה ואם כתב בכתב ידו או שצוה לאחר לכתוב לה והוא חותם וכתב באותו שטר שדה פלונית נתונה לפלוני ושדה פלונית לפלוני ואם יש לו מטלטלים אומר ואגבן יקנה כך וכך מטלטלים השטר הזה יכול להיות שטר צוואת שכיב מרע ואין בה לחוש שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וגם יכול להיות מתנת בריא. הילכך אם המחלק מת קנו כולם או משום מתנת בריא או משום צוואת שכיב מרע ואם עמד חוזר בכולם ואם בנמלך מת קנו כולם בצוואת שכיב מרע ואם עמד על הראשונים אינו יכול לחזור מפני שהוא מתנה במקצת וקונים אותם בשטר זה מחיים מקרקעי מטלטלי אגב מקרקעי אבל על האחרון חוזר מפני שהוא מתנת שכיב מרע בכל נכסיו. ועל הדרך הזה מפרש בכל מקום שתמצא כתיבת שכיב מרע שהיא נקנית או במקצתם או בכולם. הראב"ד ז"ל.

חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. וזה לשון האר"י בעליות: ואם תאמר מספיקא כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל). והר"ן ז"ל כתב שאף לפי טעמו של הרב אב בית דין ז"ל יש לומר שלעולם דרכו של שכיב מרע לגלות שהוא מחלק כל נכסיו הילכך כל שלא גילה הדבר מוכיח שיש לו נכסים במקום אחר. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: מאי טעמא חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. פירוש כגון שהיו לו נכסים ידועים וכתבם כולם ויש לחוש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ונמצא ששייר אותם לעצמו והאי דאמרינן שכתב כל נכסיו לאו בלשון כל נכסי כתב להם אלא נכסים ידועים תנו לו וכתבם כולם בשמותם לאחרים והא דקרינן להו כל נכסיו לפי שאין אנו יודעים לו נכסים זולתי אלו אבל אם אמר בלשון הזה כל נכסי יהיו לפלוני ופלוני עמד יכול לחזור בו דאי נמי יש לו נכסים אחרים במדינה אחרת זולתי אלו הידועים לו הרי נכללו כולן בכלל המתנה לפי שכל נכסיו קאמר דמשמע כל נכסים שיש לו בין במדינה זו בין במדינה אחרת והויא לה מתנה בלי שיור שיכול לחזור בו.

אמר רב חמא באומר כל נכסי אלו. פירוש דגלי דעתיה דלית ליה נכסים אחרים וכל שכן אם אמר כל נכסי סתם שאפילו יש לו נכסים אחרים במדינה אחרת הרי נכללו כולם בכלל המתנה והויא לה בלי שיור כמו שאמרנו. ומר בר רב אשי אוקמה במוחזק בודאי שאין לו נכסים אחרים זולתי אלו שכתב אבל מי שלא הוחזק ואפשר שיש לו נכסים אחרים במדינה אחרת אין יכול לחזור בו עד שיביא ראיה שאין לו נכסים זולתי אלו שנתן. עד כאן.
ובהלכות הרב ז"ל באומר כל נכסי אלו ולפי דעתי יותר הוא מוציא מן הספק כשיאמר כל נכסי לבד ולא כשיאמר אלו דהתם משמע נכסי אלו מכלל דאיכא אחריני וכשיאמר כל נכסי כלל בהם כל נכסיו כל מקום שהם. ולמעוטי נכסי לבד שאם אמר נכסי לפלוני ולא אמר כל נכסי חיישינן שמא על הנכסים הידועים לנו בכאן הוא אומר ולא על הנכסים שיש לו במקום אחר. הראב"ד ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: בהלכות הריא"ף ז"ל באומר כל נכסי אלו. ויש לתמוה דלפי גירסא זו אדרבה יש לחוש יותר שיש לו נכסים במקום אחר דאי לא מאי אלו. אבל הרמב"ם פירש בפרק ז' מהלכות זכייה וכך כתב כל נכסי שהם אלו. עד כאן.
אבל בשיטה לא נודע שם מחברה כתוב וזה לשונה: אמר רב חמא באומר כל נכסי מר בר רב אשי אמר במוחזק. ואיכא נסחי דגרסי בדרב חמא באומר כל נכסי אלו וכן הגירסא בהלכות הרי"ף ז"ל. ונראה לי דהכי פירושו דרב חמא ומר בר רב אשי קיימי ומפרשי דרב נחמן דוקא באומר כל נכסי אלו אי נמי במוחזק לנו שיש לו שאר נכסים. ונסחא זו ישרה בעיני. והשתא ניחא מה שהקשו היכי חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אדרבה אוקי ממונא בחזקת מריה קמא ולית ליה וליתא משום דאיכא רגלים לדבר דאית ליה כדפרישנא. עד כאן ממפרש לא נודע שמו. אבל בספרים שלנו גרסינן מר בר רב אשי אמר במוחזק לן דלית ליה.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: באומר כל נכסי. פירש רשב"ם ז"ל שלא חלק שדותיו לכל אחד בפני עצמה אלא אמר כל נכסי לפלוני ופלוני דכל היכא דאיתנהו שלהם הם. וקשה דלעיל קאמר אם במחלק אם עמד חוזר בכולם אמאי לא חיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים דעל כרחך לא מיירי דאמר מעיקרא כל נכסים נתונים לפלוני ופלוני ואם כן לא שייך למימר אם נמלך כיון שמתחילה אמר שנתן כל נכסיו. לכן נראה כגירסת רבינו חננאל ז"ל באומר כל נכסיו ואלו הן כלומר ואין לי יותר. מר בר רב אשי אמר במוחזק פירש ריב"ם ז"ל דהאי במוחזק איירי בעדות גמורה שאין לו קרקע כההיא דחזקת הבתים דאיכא עדים דידעי בההוא גברא דלא הוה ליה קרקע מעולם ואף על גב דדבר תימה הוא דאיך יכולים לידע דאפילו לא זזו ממנו מעולם שמא זיכה לו שום אדם על ידי אחר מיהו איכא למימר דמילתא דלא שכיח לא חיישינן. מיהו נראה מדלא נקט הכא עדים כי התם נראה דדוקא התם בעינן עדות ברורה כדי שלא נחשבנו נוגע בעדות אבל הכא בחזקה בעלמא סגי. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל.

הא דתניא מקצתם לראשון כולם לשני ראשון קנה כו'. ואמרינן עלה אי אמרת בשמת תרווייהו ליקנו. וזה לשון האר"י בעליות קשיא לי כיון שאינו יכול כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).
אבל הרא"ש ז"ל כתב בתוספותיו וזה לשונו: מקצתם לראשון וכולם לשני. פירוש כל מה שנשאר שלא נתן לראשון נתן לשני דאי אפשר לו לחזור וליתן כולם לשני דמתנת ראשון במקצת היתה ואין בו חזרה עד כאן.

חזרה במקצת. פשוטה היא בין שיחזור לעצמו בין שיחזור ויתן לאחר וכתב לו את השטר כאשר פירשתי וכשהיה המתנה בכולם היה קונה אותם לאחר מיתה באותו שטר צוואה וכשחזר והיתה המתנה במקצת לשני גם זה יכול לקנות באותו שטר מפני שהוא כשטר מתנה. הראב"ד ז"ל.

וסיפא לא משכחת לה אלא בשעמד. איכא מאן דכתב שנראה דוקא כשחזר בו לאחר כדי דבור אבל חזר בו תוך כדי דבור לא הויא חזרה בכוליה. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.

הקדיש כל נכסיו מהו. חלק לעניים מהו. הפקיר כל נכסיו מהו. כך היא הגירסא במקצת ספרים דגרסי ברישא חלק ואחר כך הפקיר והכי קאמר אם תמצא לומר דהקדיש נכסיו אינו חוזר משום חומרא דהקדש דלגמרי גמר ויהיב אפילו אם יעמוד. חלק לעניים מהו ולא חלק ממש קאמר שמסר להם הנכסים אלא שחלק ביניהם וכדתנן המחלק נכסיו על פיו. הפקיר כל נכסיו מהו אם תמצא לומר הקדש עניים חמור כהקדש בדק הבית ואפילו עמד אינו חוזר הפקיר כל נכסיו מהו. ולא איפשיטא. הילכך אם עמד חוזר דנכסי בחזקת נותן קיימי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות זכיה ואף על גב דלגבי הקדש איכא למימר דהוה ליה ספיקא דאיסורא משום איסור מעילה כיון דממונא בחזקתיה קאי אפשר שהרי הוא בודאי שאין איסור הקדש חל. אי נמי דלענין איסורא מתקן ליה כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ואיכא נסחי דגרסי הפקיר תחלה ואחר כך חלק וזו היא גירסת הרי"ף ז"ל דאפשר דמי שהפקיר נכסיו כיון דעביד מילתא יתירתא אית לן למימר דאם עמד אינו חוזר טפי מבחלק לעניים. הר"ן ז"ל.
אבל בשיטה לא נודע שם מחברה פסק דלענין הקדיש וחילק לעניים כיון דאיכא איסור בל יחל ספיקא דאורייתא לחומרא ואסור ליהנות מנכסיה ולענין מפקיר אוקי ממונא בחזקת מריה ולא זכה הזוכה. עד כאן.

אבל הרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר תפשוט מדאמר רב הונא בסוף פרק גט פשוט שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו כו'. ויש לומר דהתם הכי פירושה אפילו אם תמצא לומר דאם עמד אינו חוזר נאמן דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש אי נמי התם מיירי שהקדיש כל נכסיו כשהוא בריא ועתה כשהוא שכיב מרע אמר מנה לפלוני בידי נאמן דחזקה אין אדם עושה קנוניא. ודוקא כשאמר כשהוא שכיב מרע חזקה אין אדם חוטא ולא לו כדאיתא בערכין אבל אם אמר כשהוא בריא לא היה נאמן מטעמא דאין אדם עושה קנוניא. עד כאן לשונו בתוספותיו.

יטול יחזיק ויקנה כולם לשון מתנה הן. דעת הרמב"ם ז"ל דדוקא בשכיב מרע הוא דאהני אבל בבריא לא מהני לפי שמשמעותם להבא שכתב בפרק ב' מהלכות מכירה שהאומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה לא קנה שמשמעותו להבא ועדיין לא הקנה לו. וכן כתב רבו הרא"ם ז"ל דבבריא בקנין לא מהני משום דקנין דברים בעלמא הוא והקשו עליהם דאם כן היכי מהני בשכיב מרע דהא אמרינן לעיל דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע. ולדידי לאו קושיא היא כלל דשאני הכא דאורחיה דשכיב מרע בהכי שמתנתו אינה קונה בשעה שהוא מצוה אלא לאחר מיתה או עם גמר מיתה ומשום הכי מהני. הר"ן ז"ל.
אבל הר"י ז"ל בעליות פירש וזה לשונו: יטול יזכה יחזיק ויקנה כולם לשון מתנה הם. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: כולם לשון מתנה הם. כלומר לשון הוא שזוכה נמי בגוף הקרקע ולא בפירות לחודייהו. אי נמי אם יש אחד מאלו הלשונות במתנה של אחד ולשון ירושה בשני מהני לשון מתנה זו ללשון ירושה כדאמרינן כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימים. אף יחסין וירש יועיל למי שהוא ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים או בת בין הבנות אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה דאמר דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים וקמשמע לן מתניתין זה דלשון יחסין לשון ירושה הוא ואי הוה סבירא ליה כרבנן לא קני. אי נמי הא קמשמע לן דאליבא דהלכתא כרבי יוחנן בן ברוקה דלשון זה משמע זכיה בגוף הקרקע ולא בפירות לחודייהו. יהנה בהם יראה בהם ישעו בהם אי קנה גוף הקרקע או לא. וצריך עיון אמאי קא בעי הכא גבי חזרה במקצת. עכ"ל.


דף קמט עמוד אעריכה


איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. במחלק כל נכסיו איירי ומבעיא ליה הודאת בעל דין כמאה עדים ולא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע הילכך אפילו אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן שלא היתה הודאה אלא מחמת מיתה דאף על גב דבהודאת בריא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים אבל בהודאת שכיב מרע כיון שהוא מצוה מתמת מיתה אמרינן כמו שדרכו ליתן מתנות מחמת מיתה כך דרכו שהוא מודה שחייב מנה לפי שחפץ ליתן לו במתנה. ונראה לי דאי אמרינן שלא היתה הודאה אלא מחמת מיתה אשתכח דאין כאן הודאה ומתנה נמי אין כאן הילכך אפילו כשמת לא קנה דודאי אין הודאה לשון מתנה והיינו דפשיט לה תלמודא מהא דנפק אודיתא מבי איסור גיורא ולא דמי ליה דהתם כשמת משום דאי אמרינן לא היתה הודאה אלא מחמת מיתה אין ההודאה כלום ואפילו כשמת לפי שאין הודאה לשון מתנה כן נראה לי. והרב רבי אברהם אב בית דין ז"ל פירש דהכי פשיט לה כיון דמהניא הודאה בגר אלמא אמרינן בה הודאת בעל דין כמאה עדים ואם עמד אינו חוזר דאי מהני מתורת מתנה אם כן בגר לא הוה מהניא הודאה דכל שאינו בירושה אינו במתנת שכיב מרע ונכון הוא. ובתר דפשיטא בשמעתין דשכיב מרע שהודה אינו יכול לחזור בו דאמרי נמי בהודאת שכיב מרע שהוא מהניא ולא תלינן שהיא מחמת מיתה בתר הכי איבעיא לן בפרק גט פשוט שכיב מרע שהודה צריך לומר אתם עדי או אין צריך לומר אתם עדי פירוש דכיון דקיימא לן דמהניא הודאתו ולא תלינן שהיא מחמת מיתה מעתה יש לנו לומר דאלימא טפי מהודאת בריא ואין צריך לומר אתם עדי לפי שאין אדם משטה בשעת המיתה ופשיט לה התם אין צריך לומר אתם עדי.

איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו. וזה לשון האר"י בעליות: במחלק כל נכסיו כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).

והרשב"ם ז"ל פירש שכיב מרע שהודה מהו מבעיא ליה אי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו כו'. והקשה מההיא דפרק זה בורר כו'. ופירושו תמוה וכי משום דעבד לוה לאיש מלוה לא יאמר האמת במה שהוא חייב. ועוד קשה דמאי שייכא הך בעיא בשמעתין בפרק זה בורר שייכא טפי מהכא. ועוד מאי פשיט מעובדא דאיסור. ועוד לפי פירוש רשב"ם ז"ל לא קמבעיא ליה אלא היכא דלא אמר אתם עדי דכי קאמר אתם עדי לא שייך למימר אדם עשוי שלא להשביע את בניו והודאת איסור אמר אתם עדי וגם עשה לו שטר כדאמרינן לקמן נפק אודיתא מבי איסור. תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: שכיב מרע שהודה מהו. פירוש קיימא לן דבריא שהודה הודאתו הודאה וכיון דקיימא לן דמתנת שכיב מרע בכל הנכסים אם עמד חוזר קמבעיא לן השתא שכיב מרע שהודה מהו מי אמרינן הודאתו נמי הודאה הויא כבריא ולאו מתנה וכיון שכן אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן דלמתנה בעלמא הוא דאיכוון ונפקא מינה דאם עמד חוזר. אי נמי נפקא מינה היכא דאודי (בעידי) בענין דלאו בר הקנאה כגון דאודי בדבר שאין לו גוף וכיוצא בו שאינו בר הקנאה. אי נמי היכא דאודי (לכן) למי שאינו בתורת ירושה דליתיה נמי במתנת שכיב מרע אי אמרת הודאה היא כתבי אודי בה זכה בה ההוא דאודי ליה ואי אמרת לאו הודאה היא אלא מתנה בעלמא כיון דלאו בר מתנה הוא לא קני מידי. ופשיט ליה ממעשה דאיסור דאודי דהנהו זוזי דהוו ביה רבא בריה דרב מרי נינהו וזכה בהו רב מרי בההיא אודיתא ואף על גב דליתיה במתנת שכיב מרע דהא לאו בר ירושה הוא אלמא הודאה הויא ולאו מתנה וכיון שכן אפילו עמד אינו חוזר~ וכיון דאיפשיט דהודאה היא ולא מתנה לא תימא דכהודאת בריא הויא וצריך לומר אתם עדי אלא אף על גב דלא אמר אתם עדי לא מצי הדר ביה וזכה ביה בעל ההודאה דהא אמרינן בפרק גט פשוט בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר אתם עדי או לא משטה אדם בשעת מיתה או לא בתר דבעי הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. ויש לפרש להא דאיבעיא לן שכיב מרע שהודה הכי כלומר מי קניא הודאתו כי היכי דקניא מתנתו או דילמא מתנה הוא דתקון רבנן הודאה לא תקון רבנן והני תרי פירושי סלקי. מיהו מסתברא דפירושא קמא טפי דאיק מפירושא בתרא מדאמרינן מקמי האי בעיא איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו זימנין אמר רב כו' ובתריה אמרינן איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ומתחזיא מילתא דכי היכי דהאי בעיא דאיבעיא לן מכר כל נכסיו מהו לענין אם עמד חוזר או לא (הם) הכי נמי האי בעיא אחריתי שכיב מרע שהודה לענין אם עמד חוזר או אינו חוזר הוא אבל לא לענין אי קניא או לא קניא. עד כאן.

אמר רבא היכי קני להו רב מרי להני זוזי אי במתנה כל היכא וכו'. וזה לשון הראב"ד ז"ל: מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן כל דאיתיה בירושה כו'. פירוש מי שהוא ראוי לירש בעלמא כגון ישראל שיש לו מורישים תקנו לו מתנת שכיב מרע מפני שעשו לו את הנותן כמוריש אבל גר שאין לו מוריש לא תקנו לו ורב מרי לגבי איסור כגר בעלמא דמי ולרב מרי לא היה לו מוריש באותה שעה לא אב ולא בן ולא שום קרוב הילכך אינו קונה במתנת שכיב מרע ובהודאה מיהא קנה אלמא הודאת (בריא כמתנת בריא היא ש"מ) שכיב מרע כמתנת בריא שאינו יכול לחזור בו. ובהלכה הרב ז"ל מפרש כו' עד כאן.

אגב ארעא לית ליה ארעא. וזה לשון הרא"ש ז"ל: תימה לי אמאי לא קנה קרקע כל שהוא או ישכיר או ישאיל כו'. ויש לומר דלא מצא אדם שיקנה לו שלא יקפיד רבא עליו והמקום שהיה דר בו אימר כלתה זמן שכירותו. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: שכיב מרע שהודה. כלומר שאמר מודה אני שיש לפלוני בידי כך וכך ממון מאי מי מהמנינן ליה בעל כרחם של יורשים ופרעינן ליה אחר מותו או לא דאמרינן שלא להשביע את בניו עשה שלא יחזיקום השומעים צוואתו שהם עשירים גדולים אבל לעולם לא פרעינן ליה. ובי רב הוה. כלומר בבית המדרש היה ושמע מה שהקשו לו התלמידים לרבא ולודי איסור כו' והלך לו ואמר לאביו שיעשה כך שאם לא היה בבית המדרש חס ושלום לא היה אחד מן התלמידים הולך רכיל ומגלה סוד כדי להפסיד לרבא. ואי במתנה כלומר דאיסור יתנם במתנה לרב מרי בריה הא קיימא לן דמתנת שכיב מרע כירושה שוויה רבנן כלומר דלא קנו מיד אלא לאחר מיתה וכיון דהכי הוא לא עדיפא מתנה מירושה דכיון דלאו בר ירושה הוא בשום ענין לא מהני ביה מתנת שכיב מרע דכיון שאינו יכול זה השכיב מרע להוריש לבניו אינו יכול ליתן במתנה. ואי במשיכה. כלומר דליתי רב מרי ולמשוך בהו וקני להו מידו הא ליתיה גביה. ואי בחליפין. שיהא מקנה איסור לרב מרי אותם המעות בקנין בכל מקום שהם ובשיור מקצת כדפרישית הא ליכא למימר דאין מטבע נקנה בחליפין כדאמרינן בפרק הזהב. ואף על גב דאמרינן דאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואף על גב דמטבע הוא. יש לומר הני מילי בשכיב מרע שאינו גר דיכול ליתן בלשון מתנה אמרינן ביה לשון הלואתי לפלוני כלשון מתנה הוא (ומתני') ומתנתו אף על גב דלאו בעולם הוא ומטבע הוא וכל שכן לשון קנין (דמתנה) דמתנתו בשכיב מרע ככתובים במקום שצריך כתיבה הוא וכמסורים במקום שצריך משיכה דמו אבל בשכיב מרע גר שאין לשון מתנה גמורה מועיל בו כל שכן שיש לנו לדקדק בו הא דאין נקנין בחליפים. ונפק אודיתא מבי איסור. לפי שרב מרי היה אותה שעה בבית המדרש ושמע וצוה לאביו שיאמר כן. איקפד רבא כו'. לפי שדעתו היה לזכות בהם לקיים ברייתא דתני בקדושין והמחזיר לבניו אין רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך עיון והא במסכת קידושין אמרינן דהיכא דלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו אם יחזיר ויש מן הרבנים שאומרים דנהי דרוח חכמים נוחה הימנו אם עושה לפנים משורת הדין כיון דהורתו בקדושה אבל אם אינו עושה כן אינו עובר כלל על מדת הדין ויקוב הדין את ההר. ויש מן הרבנים שמפרשים כל היכא דאיתיה בירושה כו' כלומר כל שכיב מרע הנותן מתנה לשום אדם חשבינן ליה כאחד ממורישי המקבל מתנה ומשום הכי אם המקבל מתנה יש לו בת או בן שראוי זה המקבל מתנה ליורשו דהיינו בן ברית איתיה במתנת שכיב מרע אבל רב מרי ליתיה בירושה כלל. ולהאי סברא אפילו ישראל שכיב מרע הנותן מתנה לגר לא קנה הגר אלא אם כן יש לו בנים שאם ימותו הם יירשם הגר שהאב יורש את בניו וכיון שיש לו אחר שיכול להורישו חשבינן לזה ישראל הנותן מתנה שהוא אחד ממורישיו ואי הוו לרב מרי (בני) בנים אף על פי שאין לו אב שיכול להורישו כיון שהיו לו בנים שיכול להורישם היה איסור הנותן מתנה חשוב כאחד מבניו אלא רב מרי לא הוו ליה בנים כלל. ויש מי שגורס ובר בי רב הוה כלומר צורבא מרבנן הוה אבל לא היה באותה שעה בבית המדרש ואפילו הכי הלך אחד מן התלמידים והודיעהו תקנתו מפני שהיה צורבא מרבנן. עד כאן לשונו.

נפק אודיתא מבי איסור. ולא עבד איסור איסורא במה שהודה שהיו של בנו וגם רב מרי במה שקבלם מאחר ששכיב מרע היה כי תקנת חכמים היא שתועיל ההודאה כמו קנין סודר או משיכה. תוספי הרא"ש ז"ל.


דף קמט עמוד בעריכה


שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות. פירש רשב"ם משום דדילמא האי עבד גופיה קאמר כו'. משמע דאם אמר חוץ מקרקע פלוני יצא לחירות. וקשה לפירושו דתניא בתוספתא במילתא דרבי שמעון לעולם הוא בן חורין כו' חוץ מעיר פלוני חוץ משדה פלונית אף על פי שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר זכה העבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין. פירוש זכה בנכסים אם יש נכסים וקנה עצמו בן חורין בכל ענין. משמע דלתנא קמא לא יצא לחירות אף על פי שאמר חוץ משדה פלונית. ונראה כמו שפירש רש"י ז"ל בפרק קמא דגיטין כיון דנחת לשיורא שייר נמי עבד וכי קאמר כל נכסי אשאר נכסים קאמר ולחנופי לבד קא אתי ולא שחרריה והיכא דאמר נמי חוץ משדה פלונית ואין לו אלא אותו שדה דהשתא ליכא למימר מגו דנחת לשיורא שייר נמי עבד וכל נכסי דקאמר אשאר נכסים קאמר דהא אין לו אלא אותו שדה ששייר ואם כן הוה ליה נכסי דקאמר אעבד קאי מכל מקום לא יצא לחירות דסבירא ליה לתנא קמא דלא פלגינן דיבורא וכיון דלא קנה נכסים דהא אין לו אלא אותו שדה ששייר לא קנה נמי עצמו ורבי שמעון סבר דאף על פי שאין לו אלא שדה זו קנה עצמו בן חורין דפלגינן דבוריה ואף על פי שאמר כל נכסי ואינו קונה נכסים קנה עצמו ומשום הכי דייקינן בפרק קמא דגיטין דלרבנן לא פלגינן דבורא ולרבי שמעון פלגינן. תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין. פירוש שהרי הוא עצמו בכלל נכסיו הוא וכיון שכתב לו כל נכסיו הרי הקנה לו עצמו בכללם. שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין פירוש שכיון שבדבור אחד הקנה לו עצמו בכלל כל נכסיו ועשה גוף העבד עם שאר הנכסים (בדבר) בדבור אחד וכיון ששייר בנכסים אותו קרקע כל שהוא נעשה כאלו שייר גם בגוף העבד משום דלא פלגינן דיבורא והוה ליה כמו שכתב לעבדו גט חירות ואמר לו הרי אתה בן חורין חוץ מידך חוץ מרגלך אינו בן חורין. רבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כו'. פירוש שיש לומר שאותו שיור בגוף העבד עצמו הוא אבל אם לא שייר אלא קרקע כל שהוא אף על פי שבדבור אחד הקנה לו עצמו בכלל הנכסים פלגינן דיבורא ובנכסים הוא דשייר אבל בגוף העבד לא שייר ביה ההוא שיור והכי אוקימנא בגיטין פרק קמא דפלוגתא דתנא קמא ורבי שמעון בפלגינן דיבורא הוא עד כאן. ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שבדפוס בפרק קמא דגיטין.


דף קנ עמוד אעריכה


הכי גרסינן ואיידי דתנא רישא רבי עקיבא אומר היה לו קרקע כל שהוא חייב בפאה כו'. והיא במסכת פאה פרק ג'. וקשיא לי דבההיא פירקא הך מילתא דעבד בתר מילתא דכתובה קתני לה הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה וקיימא לן דהתם דוקא קרקע והוה ליה למימר איירי דתנא רישא הך דדוקא קרקע תנא נמי האי סיפא קרקע. ואיכא למימר דלא הוה פסיקא ליה משום דאמרינן לקמן דמטלטלי ואיתנהו בעינייהו הוי שיור ואמרינן נמי בכתובות גמלי בערבייא אשה גובה פורנא מהם ואיכא התם מילי טובא כי האי משום דאסמכתא עלייהו. הראב"ד ז"ל.
והרא"ש ז"ל תירץ משום דהך משנה דהכותב נכסיו לבנו התם אגב גררא נסבה ואם איתא דקרקע לאו דוקא לא הוה ליה למימר במתניתין קרקע.

וכמה כל שהן אמר רב מנה ופרס. תימה מאי מייתי ראיה מהכא הכי נמי אמר לעיל אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב מטלטלין כדי פרנסתו ופליג רב יוסף עליה הכא נמי מצי מפליג עליה. ויש לומר דהכי קאמר מי פליג רב יוסף ארב בכל הני. תוספי הרא"ש ז"ל.

לבד מחיטי ושערי. שאף על פי שהם מטלטלים ממקום למקום (אבל) אין שם מטלטלים נופל עליהם שהרי יש להם שם אחר שנקראים תבואה. כל מטלטלי. מריבוי כל שהוא לישנא יתירא בא לרבות אפילו חיטי ושערי ואפילו ריחים העליונה. רבינו יהונתן ז"ל.

עבדא מטלטלי הוא ומטלטלי למטלטלי הוי שיור. דכיון דשייר מטלטלין איכא למימר עבד נמי שייר דמיקרי נמי בלשון בני אדם מטלטלים. ולפירוש רש"י ז"ל דגיטין איכא למימר דלא שייך למימר דמגו דנחית לשיורא שייר נמי עבד אי לאו דמיקרי מטלטלי. הרא"ש.

וזה לשון הרא"ם: ואמר רב דימי בר יוסף עשו מטלטלים שיור אצל העבד. כלומר אם כתב כל נכסיו לעבדו ושייר מטלטלים כל שהוא לא יצא בן חורין הואיל וכלל גוף העבד בדבור אחד בכלל כל הנכסים ונעשה גופו עם הנכסים כגוף אחד וכיון ששייר בנכסים מטלטלים נמצא שאותו שיור שייך בגוף העבד. ולא עשו מטלטלים שיור אצל כתובה מאי טעמא עבדא כמטלטלי הוא ומטלטלי למטלטלי הוי שיור כלומר נתערב גופו עם המטלטלים ונעשה כדבר אחד וכיון ששייר במטלטלי כאלו שייר בגופו דמי אבל כתובת אשה מקרקעי הוא ומטלטלי למקרקעי לא הוי שיור. ומהאי מימרא דאמר רב דימי הוא דאתא רבינא למפשט דעבדא כמטלטלי דמי ודחייה רב אשי דעבדא כמקרקעי דמי. ואם תאמר אמאי עשו מטלטלי שיור אצל העבד לאו משום דעבדא מטלטלא הוא אלא משום דלאו כרות גיטא הוא שכיון ששייר לעצמו בנכסים וכיון שיש לו בו זכות הוה ליה כמו שכתב לעבדו גט חירות וכתב בו האדון לעצמו באותו גט זכות שאינו גט כריתות. עד כאן.

כתב הריא"ף ז"ל דהלכתא כמטלטלי דמי מדגרסינן לעיל בפרק יש נוחלין אמר רב נחמן אין גובין מן העבדים כו'. ולא בריר לן דאם כן אמאי לא פשיט תלמודא הכא מדרב נחמן אלא שמע מינה דלא דמי דהתם לענין דינא דגיבוי קאמרינן אבל הכא לענין לישנא קאמרינן אי קרו אינשי לעבדא מטלטלא או לא משום דאיכא מילי נמי דעבדא דמי לקרקע שנקנה בכסף בשטר ובחזקה כקרקע. ולא איפשיט וכל תיקו דממונא לקולא ואוקי ממונא בחזקת מריה. כן נראה לי. עד כאן ממפרש לא נודע שמו.


דף קנ עמוד בעריכה


חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם. האי כל נכסיו דשכיב מרע לא הוי דומיא דאחריני דכל שהוא דשכיב מרע היינו כדי פרנסתו וכל שהוא דאינך הוי כל שהוא ממש. ורב אלפסי פסק מהכא דהלכתא כמאן דאמר בשכיב מרע כל שהוא ממש. תוספי הרא"ש ז"ל. ועיין בפסקיו.

מטלטלי ואיתנהו בעינייהו הוי שיור. פירש רשב"ם ז"ל משום דגובה כתובתה מהם ואמימר לטעמיה דאמר בפרק אף על פי מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה. וליתא דהתם לא הוזכר אמימר אלא פליגי בה פומבדיתאי ובני מתא מחסיא. וגם לפירושו קשה דאי מטלטלי משתעבדי לכתובה אם כן אמאי נקט איתנהו בעינייהו ואי למעוטי מלוה אי טרפא ממטלטלי ~מלוה נמי גביא מדרבי נתן כדמוכח בפסחים גבי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם. ועוד דלכולי עלמא כתובה לא גביא ממטלטלי דיתמי ובמיניה הוא דפליגי כדאיתא בקידושין וההיא דפרק אף על פי דאמרינן מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה מיירי כשייחדן בכתובתה וגובה אותם בלא שבועה ולא אמרינן צררי אתפסה ושמעתין נמי הכי מיירי מטלטלי ואיתנהו בעינייהו כגון שייחדן לאחריות כתובתה הילכך הוי שיור. תוספי הרא"ש ז"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ממטלטלי ואיתנהו בעינייהו. פירש רשב"ם ז"ל ואיתנייהו בעינייהו שישנן תחת ידה לאפוקי אם הלוה אותם לאחר. ואינו מחוור בעיני אלא איתניהו בעינייהו שהם מיוחדים לכתובתה וכאותה שאמרו בריש פרק אף על פי מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה. עד כאן.

ארעא איקרי נכסי כדתנן כו'. הוה מצי לאיתויי ממתניתין דקתני שכיב מרע שכתב כל נכסיו וקתני שייר קרקע כל שהוא אלמא איקרי נכסי דתנן ושאין להם אחריות. מהכא הוה מצי למיפשט זוזי ובהמה דנקנין במשיכה אלא דניחא ליה לאיתויי כל חד וחד באנפי נפשיה. ומיהו קשה לקמן דבעי ספר תורה מאי תפשוט ליה מהכא דהא ספר תורה נקנה במשיכה. ויש לומר דודאי נכסים איקרי ומספקא ליה אי מיקרו נכסיה וכשאמר כל נכסי לפלוני דילמא לא קרי איניש לספר תורה נכסי דיליה כיון שאינו יכול למכרו להתפרנס בה כדאמרינן במגילה אין מוכרים ספר תורה אלא כו'. תוספי הרא"ש ז"ל.


דף קנא עמוד אעריכה


אפילו למאן דאמר מברחת קנה. פירש רשב"ם דהיינו רבנן דרבן שמעון בן גמליאל דאמרי בכתובות רצה לשחק בה אם לא כתבה מהיום ולכשארצה. וקשה דמוכח התם דבכתבה כל (מידי) נכסיה לא קנה. ואפשר דהכא בכתבה מקצת נכסיה מיירי. מיהו קשה דמשמע התם דכולי עלמא מודו דבמקצת קנה. ור"מ פירש דבכל נכסים מיירי ומאן דאמר מברחת קנייא היינו רבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בפרק האשה שנפלה ולית הלכתא כוותייהו אלא כרבי שמעון כמו שפירש שם רבינו תם וזה לשונו: דהתם פריך ואי לא קנינהו לוקח לקנינהו בעל ומשני עשאום כנכסים שאינם ידועים ואליבא דרבי שמעון מכלל דלרבנן קנינהו לוקח כיון דאי לא הוה קני להו בעל. הכי גריס רשב"ם אבל הכא גלי דעתיה משום אינסובי הוא והא אינסיבה ואיגרשה משמע דאי לא דאיגרשה לא היה מחזיר לה. ויש ללמוד מכאן דהא דאמרינן דשטר מברחת לא קניא היינו דוקא לאמר שימות בעלה או שתתגרש אבל כל זמן שהיא תחת בעלה לא יחזירם לה. ומיהו יש ספרים דגרסי הכא אבל הכא גלי דעתא ותו לא וכן מוכח התם בכתובות דלא קנינהו לוקח כלל אפילו בעודה תחת בעלה דפריך ואי לא קננהו לוקח לקנינהו בעל ואי קנינהו לוקח בעודה תחת בעלה אם כן ניחא דלא קננהו בעל. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: אימיה דרב זוטרא כו'. משום דקא בעיא לאינסובי לרב זביד. פירוש ואמרה בפירוש דמשום דקא בעיא לאנסובי ליה לרב זביד הוא דכתבינהו נכסה לברה משום אינסובי והא אינסיבא ליה. פירוש דאלו לא אינסיבא הוה הדרא בה כההוא גברא דזבן נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק כו' דשמעת מינה דכיון דאדעתא דלמיסק הוא דזבנינהו אי לא מצי סליק הדרי זביני הכא נמי כיון דאדעתא דלאינסובי הוא דכתבתינהו לנכסה אלו לא אינסיבא הדרא בה השתא דאינסיבא לא מציא הדרא בה הני מילי היכא דלא גליא דעתה כלומר היכא דלא גליא דעתה מעיקרא הכא הא גליא דעתה מעיקרא בעידנא דכתבתינהו לנכסה דמשום דבעיא לאינסובי הוא דכתבתינהו להו ניהליה הילכך כיון דאיגרשה ואזלי להו הנהו נישואי מציא הדרא בה. שמעינן השתא דהא דאמרינן מברחת לא קנה היכא דלא גליא דעתה הוא דאף על גב דלא גליא דעתה כיון דחזינן לה בתר הכי דאינסיבא הוכיח סופה על תחילתה וידעינן בודאי דהאי דכתבתינהו לנכסה מקמי הכי משום דקא בעיא לאינסובי הוא דכתבתינהו ולאברוחי להו מבעל הוא דאיכוונה הילכך כי מאית ליה בעל או מגרש לה הדרא בה מההיא מתנה ואף על גב דלא גליא דעתה מעיקרא בעידנא דכתבתינהו דאדעתא דהכי הוא דכתבה להו וכל שכן אי גליא דעתה מעיקרא בהכי וכן הלכתא. אלא מיהו מסתברא לן הני מילי היכא דלא כתיב ביה בשטרא מאי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא אבל אי כתיב בשטרא מאי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא כגון הני שטרי דילן דכתיב בהו הכי מתנת עלמין מתנת פרהסיא מתנת חלוטה כיון דכתב בהו הכי. בודאי דלמתנה גמורה איכוונה ולאו לאברוחינהו מבעל ולמהדר בה לאחר מיתת הבעל או לאחר הגירושין הילכך אי גליא דעתה בפירוש מעיקרא בעידנא דכתבתינהו לנכסה משום דבעיא לאינסובי הוא דקא כתבה להו מציא הדרא ואי לא לא הדרא. עד כאן.

אימיה דרמי בר חמא כו'. כתב הרשב"ם ז"ל דההוא מעשה דבפרק מי שהיה נשוי מיבעי לן לאוקמי במתנת בריא והא דהכא בשכיב מרע כו'. וכן כתב שם הרי"ף ז"ל בהלכה אחת מן ההלכות שפירש שם בלשון ערבי בסוף מסכת כתובות עיין שם. גליון.


דף קנא עמוד בעריכה


מתנת שכיב מרע במקצת כו'. והרי היא כמתנת שכיב מרע שנקנית באמירה שמא תטרף דעתו עליו לפיכך לא הטריחו להקנאת בריא ורבא אמר רב נחמן צריכה קנין (או) כמו כל הקנאת בריא ואם מטלטלים הם צריכים קנין לפי שאין נקנין בשטר. הראב"ד.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: רבא אמר רב נחמן צריכה קנין. פירוש או שאר הקנאות של בריא שאלו יש בהם מטלטלים אינם נקנין בשטר אלא אם בחליפים או במשיכה והגבהה.

מאי לאו דלא קנו מיניה. ולא עשו לו שום הקנאת בריא כגון שהיו שם מטלטלים ולא הקנה אותם על גב קרקע ואף על פי כן מתנתו מתנה באמירה בעלמא.

אי הכי אימא סיפא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה כו'. ותימא ולישני דמיירי בדלא קנו מיניה וכגון שלא נכתב השטר בלשון צוואה אלא בלשון מתנה והילכך כי שייר הויא ליה מתנת בריא שקונה קרקע בשטר כשמסר לו השטר וכי לא שייר הויא ליה מתנת שכיב מרע בכולה דלא קני אבל (קנין) בקנין קני. ויש לומר דאם איתא דבקנין קני במסירת השטר נמי קני דהוי כמו קנין. והר"מ פירש דמתניתין כשנכתב השטר בלשון צוואה דאי נכתב בלשון מתנה הוה קני כמו בקנין. הרא"ש.

ואי דקנו מיניה אמאי לא. הא איכא מיפה את כחו דמקנה בקנין כדאיתא לקמן. אמר ליה הכי אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו אף על פי שקנו מידו עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה והא ודאי במיפה את כחו דאי לא אפילו לא עמד ולא חזר אין מתנתו מתנה אלא כיון שהקנה לו באמירה תחילה אף על פי שהוסיף לו קנין מתנת שכיב מרע הויא וחוזר. הראב"ד ז"ל.

האומר תנו גט לאשתי כו'. לא גרסינן זה דלשון זה משמע שמסרו ליד השליח ואם כן לרבנן דקאמרי בפרק קמא דגיטין זכות הוא לעבד כו'. ומיהו מצינו למיגרס זה וכגון שלא מסרו לידו אלא מראה להם הגט ומצוה להם ליתנו לעבד והם לא נטלוהו עד אחר מיתה וקמשמע לן אף על פי שכבר נכתב הגט ומזומן ליתנו אפילו הכי לא יתנוהו לאחר מיתה. אי נמי אפילו נטלוהו לאלתר אפילו הכי לא נשתחרר העבד כיון שלא נתנו להם מיד ליד כדפירש רבינו תם בגיטין דלא אמרינן תן כזכי אלא בנותן מידו ליד השליח. ואין לתרץ דמתניתין אתיא כרבי מאיר דאמר חוב הוא לעבד כו' דהא רבי מאיר אית ליה מצוה לקיים דברי המת ואם כן אמאי לא יתנו לאחר מיתה דנהי דמגט זה אינו יכול להשתחרר מכל מקום יכפו היורשים לשחררו כדאמרינן בפרק השולח פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח כו' ותניא נמי בתוספתא עשיתי פלוני עבדי בן חורין כו' ומיהו יש לומר הא דקתני לא יתנו לאחר מיתה היינו בגט זה אבל בגט אחר ישחררוהו. אי נמי אף באחר אינם חייבים שהרי לא צוה לשחררו אלא ליתן לו גט זה ואין כאן מצוה לקיים דברי המת. הרא"ש.


דף קנב עמוד אעריכה


איתמר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין רב אמר ארכבה אתרי רכשי שמואל אמר לא ידענא מה אידון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. סבירא ליה לשמואל דאף על גב דאיכא קנין ודאי לא קנה דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. ועוד סבירא ליה דאיכא לספוקי שמא לאחר מיתה נמי לא קנה וגרעא משאר מתנות שכיב מרע שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר עקרה מתורת מתנת שכיב מרע שקונה בדברים ואין שטר לאחר מיתה. ואם תאמר כיון דקיימא לן כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכית עליו להוי כמאן דכתיב בשטר מהיום וליקני מהשתא דאף על גב דאמר שמואל בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה מודה שמואל היכא דאמרינן מהיום כדמוכח בשמעתין בענין ההוא שטרא הוה כתיב ביה בחיים ובמות לך כיון דאזלינן בתר אומדנא ואמרינן שלא היה קנין אלא מחמת מיתה מהאי טעמא נמי לא אמרינן בשטר מתנת שכיב מרע זמנו של שטר מוכיח עליו משום דאזלינן בתר אומדנא ואמרינן כיון דלאחר מיתה קא יהיב לא גמר ומקני אלא לאחר מיתה דהתם איכא למימר כיון דהשתא כתוב לה שטרא וכתוב בה זמן גופא מקני מהיום. וכן כתב רבינו שלמה במסכת כתובות. ועוד נראה דזמן שכתוב בשטר מתנת שכיב מרע אינו מוכיח עליו שיקנה היום שאינו אלא להורעה כח מקבלי המתנה דאי הדר יהיב לה לאיניש שיזכה האחרון כדקיימא לן דייתיקי מבטלת דייתיקי וכדי להודיע איזה ראשון ואיזה אחרון כותבין בו זמן. הא דנקט שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה דשום קנייה אינה לאחר מיתה לא בשטר ולא בקנין ולא בחזקה ולא נקט הך מתנה מיירי כגון דקנו מיניה ואמר להו כתבו וחתמו והבו ליה דאי לא אמר להו הכי אלא שקנו מיניה והן כותבין לו שטר מעצמן משום דסתם קנין לכתיבה עומד לא שייך למימר בהא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כיון שהוא לא צוה בפירוש על כתיבת השטר ולא הקפיד עליו ולא הוה ליה למימר אלא שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין אלא ודאי מיירי כגון שצוה להם בפירוש כתובו וחתומו ליה והא דאיירי בכי האי גוונא להודיעך כחו דשמואל שאף על פי שהוא מקנה לו בשתי הקנאות אפילו הכי לא אמרינן שהוא מתכוון להקנאת בריא להקנות לו מעכשיו בקנין אלא מחמת מיתה ולהכי נקט שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואשמועינן דבכי האי גוונא נמי אמרה שמואל למילתיה אף על פי שצוה בפירוש על כתיבת השטר ועשו כן מחיים וכתבו ונתנו לו ונמצא שהקנה לו בשתי הקנאות ואפילו הכי לא אמרינן הרי הוא כמתנת בריא כדפרישית כן נראה בעיני. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן ההיא דכתבה לכולהו נכסי וקנו מינה אתיא לקמיה דרב הונא אמר לה מאי אעביד לך דלא אקנית כדמקנו אינשי ופירשוה הגאונים ז"ל משום דעל ידי זכוי וקנין הות כלומר זיכוי השטר ליד מקבלי מתנה וכיון דאיכא שתי הקנאות אמרינן הרי הוא כמתנת בריא ואלו הכא אמרי דאף על גב דאיכא קנין ושטר קאמר שמואל שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כו'. נראה לי דהתם משום דאיכא זכוי תחלה וכיון שהוא מקנה לו בקנין אחר שזכה לו השטר ודאי מוכחא שנתכוון להקנות לו מעכשיו אבל כשהוא מקנה לו בקנין ומצוה שיכתבו לו את השטר אינו נתכוון להקנאה יתירתא לפי שסוף קנין לכתיבת שטר והכי אורחא דמילתא שקונין תחלה ואחר כך כותבין את השטר והיינו דאמר לה רב הונא דלא אקניית כדמקנו אינשי שאין דרכן להקנות בקנין אחר כתיבת השטר וכיון דעבדת הכי ליפות כח מקבל המתנה נתכוונה ולהקנות להם מעכשיו והלשון מוכיח כן דקאמרינן ההיא דכתבה לכולהו נכסי וקנו מינה כו'. ואמרינן נמי שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו שכיב מרע שכתב וזכה וקנו מידו מהו דמשמע אחר שכתב וזכה קנו מידו ואמר להו אין לאחר קנין כלום פירוש אחר קנין זה שהוא אחר זכוי השטר. ויש ספרים שכתוב בהם לאחר קנין וזכוי כלום ופירושו קנין וזכוי שהוא קודם קנין דעל כרחך קאי אלישנא דשלחו ליה ששאלו ממנו שכיב מרע שכתב וזכה וקנו מידו. גם יש ללישנא דמתני בפומבדיתא פליגי אלישנא דמתני בסורא ולהאי לישנא דמתני בפומבדיתא דאמר שמואל אין לאחר קנין כלום סבירא ליה כיון דאיכא קנין אפילו בלא זכוי הרי היא כמתנת בריא וכדעת רב דאמר ארכבה אתרי ריכשי והכי אהדר להו שמואל לא מיבעי היכא דכתב וזכה וקנה מידו אלא אפילו בקנין בלחוד אמרינן דאין לאחר קנין כלום. והלכתא כדמתני בסורא מסוגיא דתלמודא דשכיב מרע שקנו מידו אם עמד חוזר שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. עוד אומר על הא דקאמר שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דלא מיבעיא בהקנאת קנין דלא קניא לאחר מיתה כיון דלא קניא לאלתר דלמאן דמקני בקנין לאחר שלשים לאו כלום הוא כיון שלא חל הקנין בשעת נתינת הסודר משום דלאחר שלשים סודרא הדרא למריה כדמוכח בנדרים פרק השותפין. וכן דעת רבינו יצחק ז"ל בשמעתא ההיא. וטעמא רבה איכא דמדמינן לה למשיכה שאם אמר ליה משוך פרה זו ולא תקנה לך עד לאחר שלשים יום לא קנה אלא אם כן עומדת בחצר לאחר שלשים יום ולכסף לא דמיא דכיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה. ועוד דסודרא הדר למריה אשתכח שאין בידו משלו כלום לאחר מכאן ולהכי נקט שטר לאחר מיתה דלאחר זמן שאם אמר לו תקנה לך בשטר זה עד לאחר שלשים יום כיון שהשטר בידו קנה לאחר שלשים יום אבל לאחר מיתה אינו קונה שאין שום קניה לאחר מיתה.
ורמי דרב אדרב ודשמואל אדשמואל דשלח רבין משמיה דרבי אבהו הוו יודעים ששלח רבי אליעזר לגולה משום רבינו שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. וקשה מאי מקשה הרי לא קנה מחיים דהא אית ליה לרב הרי היא כמתנת בריא דוקא שקנה מחיים אבל כשאומר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת ודאי לא קנה מחיים כיון שלא אמר כתבו ותנו מחיים. וכי תימא היינו שתירץ הא דקנו מיניה הא דלא קנו מיניה מכל מקום צריכים אנו לפרש דעת המקשה מאי קאמר והיכי שייך כלל למרמי דרב אדרב. ויש לפרש דהכי מקשינן דרב אדרב דגבי מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין אמר רב הרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואף על פי שקנו מידו על כל המתנה בין על קרקעות ומטלטלין בין על הלואתו ולא אמרינן כיון שקנו מידו עקרה מדין שכיב מרע וגלי דעתיה דלא ניחא ליה שיקנה הלואה בתורת מתנת שכיב מרע שהוא קונה בדבור אלא בדין מתנת בריא רוצה להקנותו הילכך לא יקנה ההלואה שאין מלוה על פה נקנית בקנין. וקשיא אאידך דרב שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנות אלא בשטר אלמא אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו מנה עקרה ממתנת שכיב מרע ולא ניחא ליה שיקנה אלא כדין מתנת בריא. ופרקינן דרב אדרב לא קשיא הכא דקנו מיניה פירוש גבי מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין שעשו שליחותו של שכיב מרע וקנו מידו כמו שצוה סבירא ליה לרב דמאי שאינו קונה בקנין בריא כגון ההלואה קנו במתנת שכיב מרע ולא אמרינן שנתכוון לעקרם מתורת מתנת שכיב מרע. התם דלא קנו מיניה פירוש שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת ודאי אית לן למימר שלא גמר להקנות עד שיעשו שליחותו שלו ויכתבו את השטר. וגדולה מזו קיימא לן בענין הקנאת בריא דכי אמרינן ליה לך משוך וקני לא קנה במסירה דקפידא הוי הילכך בשעת מיתה ודאי לא קנה בתורת מתנת שכיב מרע כיון דאמר כתבו ותנו לו ולא עשו שליחותו ולאחר מכאן ודאי אין כותבים ונותנים מתורת שכיב מרע לא יקנה שאינו קונה אלא לאחר גמר מיתה ואם לא קנה מיד אחר גמר מיתה שוב אינו יכול לקנות מתנת שכיב מרע ובשטר נמי לא יקנה דאין שטר לאחר מיתה והוא הדין לעולם שכיב מרע שאמר קנו ממני על מטלטלין או על הלואה ולא קנו מידו ומת דודאי לא קנה דלא נתכוון להקנות עד שיעשו מצותו אבל משעשו שליחותו ודאי קנה מטלטלין בדין מתנת בריא והלואה בדין מתנת שכיב מרע. הדין היא סברא דרב. אבל שמואל סבר אף על פי שעשו שליחותו שמא עקרה מתורת מתנת שכיב מרע ולא גמר להקנותו אלא בקנין וכיון דאמרינן שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ואין קנין ושטר לאחר מיתה לא קנה לא שנא מטלטלין ולא שנא הלואה לא קנה דאכולה מילתא קאמר שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר בין אמטלטלין בין אהלואה. ואף על פי שיש לחלק ולומר דכיון שאין ההלואה נקנית בקנין לא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. לאו מילתא היא דמכל מקום עקרה מתורה מתנת שכיב מרע דשמואל אכולה מילתא קאי. ועוד שאתה רואה שהתלמוד מדמה הלואה לשאר דברים במאי דקא מקשי דרב אדרב ואינו מפריש ביניהם אלא שתירצנו והפרשנו בין קנו מיניה ולא קנו מיניה. הילכך הלואה נמי לשמואל לא יקנה אף כשקנו כיון דאית ליה לשמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אף על פי שקנו מידו ועשו שליחותו וזהו שלא כתבו הגאונים ז"ל בחבוריהם שמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין שאם אמר הלואתו לפלוני דלא משכחת אליבא דהלכתא שתקנה מחמת מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין אפילו לאחר מיתה אלא במיפה את כחו לא במטלטלין ולא בהלואה. כן נראה בעיני פירוש שמועה זו.

מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין כו'. ושמואל אמר לא ידענא מאי אדון בה. וזה לשון האר"י בעליות: סבירא ליה לשמואל כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להר"ב ז"ל).

וזה לשון הרא"ש: שטר שכתוב בו קנין. פירש רבינו שמואל הוא הדין אם לא נכתב הקנין בתוך השטר כו'. והאי דאמר שמואל אין שטר לאחר מיתה לאו דוקא שטר אלא כלומר זכות ככתוב בשטר והיינו הקנין ואף על גב דהקנין נעשה מחיים לא אמרינן שיחול הקנין למפרע כיון דאחר גמר מיתה אינו ראוי להקנות וכיון דמתנת שכיב מרע לא בעיא קנין והוא הקנה לו לגרע כמו נתכוון שלא הקנה מתנת שכיב מרע בזמנה אלא בקנין ואז אינו ראוי לקנין הילכך לא קנה והאי דנקט שמואל שטר משום דקאי אמילתיה דרב דלדידיה שטר דוקא כמו שאפרש. וקשה לפרשו דהיאך יאמר רב דבקנין לחודיה אם עמד אינו חוזר והא קתני מתניתין לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה ובקנין מיירי דומיא דרישא דשייר קרקע כו' דמיירי בקנין כדפסק לעיל דבמתנה במקצת בעיא קנין ואין לומר דרב סבר מתנה במקצת לא בעיא קנין כדהוה בעיא למימר מעיקרא לעיל. דהא אמר רבא לעיל לא תתלו בוקי סריקי ברב נחמן משמע דמילתא דפשיטא היא דבעיא קנין. ועוד בי רב דאמרי ארכבא אתרי ריכשי מנו רב הונא כדאמר בפרק הערל אמרי בי רב מנו רב הונא ואם כן מאי קא מתמה בגיטין פרק התקבל מכלל דרב הונא סבר מתנה במקצת לא בעיא קנין ואפילו לפירוש רש"י שפירש אמרי בי רב רב המנונא מאי קא מתמה אי סבר רב הונא כרב רבו. לכן נראה לפרש דדוקא כשנכתב הקנין בתוך השטר אז מיפה רב כח המתנה אבל בקנין לחודיה מודה רב דאם עמד חוזר. ומיהו אליבא דשמואל צריכים אנו לומר דבקנין לחודיה לא קנה ולאו דוקא נקט שטר כדפירשתי דאי לא תימא הכי מאי פריך לקמן מי אמר שמואל שמא לא גמר כו' לישני הא דקני לאחר מיתה מיירי שלא נכתב הקנין בתוך השטר אלא על כרחך בקנין לחודיה קאמר נמי שמואל דלא קנה והא דקתני במתניתין לא שייר קרקע כו' דמיירי על כרחך בקנין כדפירשתי ומשמע דאם מת קנה מיירי ביפה את כחו. ותימה דבסמוך דפריך מרב אדרב מהא דשכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבים ונותנים כו' ומשני הא דקנו מיניה הא דלא קנו מיניה ומשמע דאי קנו מיניה הוה ליה מתנת בריא ואף על פי שהקנין לא נכתב בשטר ולכך פריך לרב דהוה לן למימר ארכבא אתרי ריכשי ואם עמד אינו חוזר. ויש לומר דכיון דקנו מיניה וצוה לכתוב הוי יפוי ודעתו להקנות לאלתר דאלו (כיון) בכונה נכתב. ועוד יש לומר דהכי פריך דרב אדרב לא פריך וליהוי כמתנת בריא דפשיטא כיון שלא נכתב הקנין לא הויא כמתנת בריא אלא הכי פריך דכי היכי דאמר רב דשטר שכתוב בו קנין שהקנין שכתוב בו לא בא לגרע אלא ליפות הכי נמי כי אמר כתבו ותנו לפלוני הוה לן למימר דהא דאמר כתבו לא נתכוון לגרע כחו אלא ליפות להיות השטר בידו לראיה. ומשני הא דקנו מיניה כו' כלומר היכא דקנו מיניה איכא הוכחה שנתכוון ליפות כחו והכי נמי גבי כתבו ותנו אי קנו מיניה הוה אמרינן דליפות כחו נתכוון וקנה לאחר מיתה כדין מתנת שכיב מרע שלא אמר כתבו. ומיהו לא הוי כמתנת בריא דאם עמד אינו חוזר כיון שלא נכתב קנין בתוך השטר. עד כאן.

קשיא דרב אדרב. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: אם תאמר מאי קא מקשה מדרב אדרב כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).

ואין שטר לאחר מיתה. שכבר נפל הממון לפני היורשין ואף על פי שצוה לכתוב השטר מחיים לא אמרינן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין אלא לענין נתינת ממון אם לא צוה לכתוב שטר אבל אם צוה שכיב מרע לכתוב צוואתו בשטר היינו דייתיקי שקונה לאחר מיתה. דשמואל אדשמואל לא קשיא במיפה את כחו. ורב סבר דאפילו הכי לא קנה דהכי קאמר אף שטר אני רוצה שתכתבו ויקנה בכתיבה ולא ליפות כחו נתכוון שיקנה בלא כתיבה. אי נמי רב איירי בלא יפוי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ויש לתמוה דבתקון השטרות שתקנו הגאונים לכתוב במתנת שכיב מרע אמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בכל לשון של זכות ואין כתוב בו הוו עלי עדים ואף קנו ממני דומיא דאף כתבו וחתמו או בסוף השטר היה ראוי לכתוב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא דהא קיימא לן כשמואל דלא קני אלא במיפה את כחו. ושמא יש לומר כיון שכתוב בו בכל לשון של זכות משמע יפוי כח. ומיהו נהיגו האידנא לכתוב יפוי כח בצוואת שכיב מרע וכן ראוי לעשות. הרא"ש.


דף קנב עמוד בעריכה


כתב וזכה לזה וכתב וזכה לזה אמר רב ראשון קנה. יש מפרשים זכה המטלטלים ונתנם ליד המקבל המתנה אבל בזכוי השטר לא קנה לרב דדוקא מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין אמר רב הרי היא כמתנת בריא אבל בשטר בלא קנין לא קנה. ונראה לי דבין בקנין ובין בשטר כיון שזכה לו השטר מחיים סבירא ליה לרב שהיא כמתנת בריא דהא אמר רב שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבים ונותנים טעמא דמת הא מחיים כותבים ונותנים דאזיל בה רב לטעמיה דאמר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין הרי היא כמתנת בריא והוא הדין אם נתן לו קרקע בשטר וזכה לו את השטר. אבל לשמואל אפילו מחיים אין כותבים ונותנים אלא במיפה את כחו והיינו דאמרי הכא כתב וזכה לזה כלומר שמסר לזה את השטר אמר רב ראשון קנה לפי שהיא כמתנת בריא ולא אמרינן שלא היה שטר אלא מחמת מיתה ושני מיהת קני במיפה את כחו אבל אם אינו מיפה את כחו אפילו שני לא קנה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. והיינו דאמרינן והא איפליגו בה חדא זימנא דכיון דאיפליגו במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ודאי הוא הדין בשטר גרידא דקנה לרב ולשמואל לא קנה. וקשיא לן לרב דאמר ראשון קנה היכי מתרץ לה להא דתנן בפרק שנים אוחזים דייתיקי מתנה ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן ודייקינן עלה בגמרא אם אמר תנו נותנים ומוקמינן לה במתנת שכיב מרע דוקא דליכא פסידא דאי נמי יהבה בתר הכי לאיניש אחרינא לית ליה פסידא במה שהחזרנו השטר לזה שזמנו ראשון דכי נפקי תרי שטרי דמתנת שכיב מרע על שדה אחת בתרא זכי והשתא לרב היכי מתרצינן לה דהא אית ליה כתב וזכה לזה וכתב וזכה לזה ראשון קנה הילכך כי נפקי תרי שטרי קמא זכי ואם כן לא היה לו להחזיר את השטר לזה אף על פי שאמר תנו שמא נמלך שלא ליתן השדה לזה ונתן לאחר המאוחר בזמן דבין האי שטרא לזה שזמן ראשון כשיחזיר לו לראשון יאמר אני זכיתי תחלה. ונראה לי דאפילו לרב כי נפקי תרי שטרי בתרא זכי דבתר אומדנא אזלינן דסתם שכיב מרע שאמר כל נכסיו או שמצוה מחמת מיתה אינו מזכה בשטר עד לאחר מיתה כיון שאינו נותן אלא מחמת מיתה דעד כאן לא שבק רב אומדנא ואמר הרי היא כמתנת בריא אלא מתוך שאנו רואין שמזכה את השטר מחיים אבל בסתמא אמרינן שלא זכה את השטר אלא לאחר מיתה הילכך כי נפקין תרין שטרי בתרא זכי דאמרינן לאחר מיתה נמסרו שטרות שניהם ודייתיקי מבטלת דייתיקי ועיקר מה שכותבין זמן בשטר צואתו שאם יחזור ויכתוב לאחר אחר כך יבטל האחרון את הראשון. עוד אני אומר דייתיקי ומתנה דקתני התם כגון שכתוב בו בפנינו אמר תנו שדה פלונית לפלוני וזהו סתם דייתיקי ואין כאן הקנאת שטר אלא דברי שכיב מרע אך הם מעידים על זכרון דבריו שהיו בפניהם ואף על פי שנמסר לו דייתיקי זה מחיים לא קנה הילכך כי נפקי תרי דייתיקי בתרא זכי והא דקתני כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם דאיכא למידק מהא הא אמר תנו נותנים משום דייתיקי בלחוד הוא דנקט האי לישנא ולא משום מתנות. אבל אי כתוב בו אמר לנו פלוני כתובו ומתומו והבו ליה או שכתב נתונה לך לזה לא נקרא דייתיקי ובכי האי שטרא אמר רב שאם כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה ראשון קנה. והא דאמרינן כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי הכי פירושו כתב לזה שטרא מעליא ואחר כך לזה ולא זיכה השטרות לידם ומה תנתן לאחרון דכי היכי דאמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי הכי אמרינן לענין שטר גמור כל זמן שלא נמסר שהאחרון מבטל את הראשון ולשמואל אפילו נמסר.
שיור שיטה מקובצת להגאון המוסמך רבינו בצלאל אשכנזי זלה"ה עד סיום מסכתא בבא בתרא

כתב וזיכה לזה כו'. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: יש מפרשים זיכה המטלטלים כו'. (תמצאנו בשיטה מקובצת להרב ז"ל).

אבל הראב"ד פירש כתב וזיכה לזה. פירוש זיכה הנכסים כמי זכו בשדה זו לפלוני. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: כתב לזה וכתב לזה. פירש רבינו שמואל שכיב מרע שכתב לברר מתנתו אבל לא מסר לו השטר. כתב וזיכה לו פירוש ומסר לו השטר רב אמר ראשון קנה כו' ושמואל אמר דהוי כמתנת שכיב מרע שיכול לחזור במתנתו וקנה שני לאחר מיתה. והכא ליכא למימר כדלעיל שמא לא גמר במתנה כו' דאין כאן הרעת כח כיון שאין כאן קנין ולעיל מיירי בשמת קודם מסירת השטר אבל מסר השטר מודה שמואל דאם מת קנה אם עמד חוזר וכל שאלו אם עמד חוזר חוזר במתנתו ולכך שני קנה. ואם תאמר לעיל כי פריך והא אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו כו' לישני דמיירי בשכתב ומסר והא דקאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר מיירי בלא מסר. ויש לומר דאי בשמסר איירי בהא לא קאמר שמואל אף על פי שקנו מידו אם עמד חוזר מדאמר רב ירמיה בסמוך שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו קנו מידו מהו ושלח להו אין לאחר קנין כלום וקנה ראשון ואפילו לעצמו מסיק אם עמד אינו חוזר. ואי תיקשי לך מאי פריך והא איפליגו בה חדא זימנא והא שמואל לא אמר הכא כמו לעיל דלטעמיה דאמר לעיל שמא לא גמר להקנותו כו' הוה ליה למימר דאפילו שני לא קנה. ותירץ הני מילי דגבי ראשון ודאי הוא דאיכא למימר שמא לא גמר להקנותו כו' ואין שטר לאחר מיתה אבל מה שכתב וזיכה לשני לאו משום דלא גמר להקנותו אלא בשטר אלא משום שכבר כתב וזיכה לראשון חשב בלבו אם אעשה לשני פחות מן הראשון לא יקנה כלום ולא לגרע כחו נתכוון אלא ליפות כחו נתכוון כדי שיקנה אף על פי שכתב וזיכה לראשון ולעיל נמי אם נתן לאחר מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וחזר ונתן לשני במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין לשמואל שני קנה וראשון לא קנה דקנין שצוה לכתוב לשני לא לגרע כחו נתכוון אלא משום דסלקא דעתיה שלא יקנה בענין אחר במקום ראשון. ומיהו קשה לפירוש רבינו שמואל דבשילהי פרק קמא דבבא מציעא מוכח בהדיא דאפילו כתב ומסר כו' ככתוב בפסקי הרא"ש עד כדאמר שמואל במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין והשתא פריך שפיר והא איפליגו בה חדא זימנא במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דלרב הויא כמתנת בריא ולשמואל הויא כמתנת שכיב מרע ובמיפה כחו נמי שמעינן ליה דקני דשכיב מרע שכתב כל נכסיו דמוקמינן ליה במיפה כחה והא דקאמר מההיא אבל בהך דלא קנו אימא מודה ליה לשמואל אף על גב דמיירי בכתב וזיכה במשיכה או בחזקה היינו משום דהמקנה במשיכה או בחזקה אינו מתכוון להקנות בעין יפה כמו בקנין סודר שממהר להקנותו לאלתר ואינו ממתין עד שימשוך או עד שיחזיק ומהאי טעמא נמי אמרינן קנו מיניה לא צריכי לאימלוכי ביה דסתם קנין לכתיבה עומד. והאי דקאמרינן בסמוך שלחו ליה מבי רב לשמואל שכיב מר~ כו' היינו משום כתב וזיכה לו במשיכה וקנו ~ידו ושלח להו אין אחר קנין כלום כיון דכולי האי עבד ודאי למתנת בריא איכוון ואם עמד אינו חוזר. ומסתבר דהאי קנין לא בעי יפוי כח כיון דכולי האי עבד דלא אשכחן דבעי שמואל יפוי כח אלא לקנות לאחר מיתה דלא נימא שהקנין יהיה לגרע כחו ולא יקנה אף לאחר מיתה אבל מדהשיב להם אין אחר קנין כלום משמע דפשוט לו דלאחר מיתה קונה דמדעבד כולי האי לא נתכוון להקנות אלא לאחר מיתה ועיקר חדושו של שמואל הוא דאין אחר קנין כלום והיינו דאם עמד אינו חוזר ולדבר זה לא בעי יפוי כח כן נראה לי. עכ"ל.
כללי דנקטינן מהאי שמעתא כולה בענין שכיב מרע דהיכא דמתברר מיניה דשכיב מרע דמחמת מיתה הוא דקא יהיב להו לנכסי בין שייר בין לא שייר מת קנה ואף על גב דלא קנו מיניה עמד חוזר ואף על גב דקנו מיניה בין זיכה לו על ידי אחר בין לא זיכה. ולא מיבעיא היכא דקאמר בפירוש דצוואה מחמת מיתה היא אלא אפילו לא אמר ליה בפירוש אי מתחזי מדעתו משום דסבר דמיית הוא דקא יהיב להו לנכסים כגון דקאמר ווי דקא מיית ההוא גברא אי נמי קאמר מילתא אחריתי דמוכח דמשום דסבר דמיית הוא דקא יהיב להו לנכסי צוואה מחמת מיתה הויא ואם עמד חוזר אף על גב דקנו מיניה וכיון דאם עמד חוזר אפילו לא עמד חוזר במתנתו בין לעצמו בין לאחרים. ובדקא יהיב להו לנכסי סתמא ולא קאמר מילתא דמוכחא דמחמת מיתה הוא דקא יהיב להו אמדינן ליה לדעתיה דההוא אי שייר מידי למסמך עליה הוא דשייריה ולא מחמת מיתה הוא דקא יהיב ליה לההוא מקצת דיהיב הילכך מתנת בריא הויא ובעינן קנין ואף על גב דעמד אינו חוזר ואי כולהו נכסי הוא דקא יהיב ולא שייר מידי כיון דחזינן דלא שייר מידי למסמך עליה אמדינן לדעתיה דמשום דסבר דמיית הוא דיהיב להו לנכסי דאלו הוה סבר דחיי הוה משייר מינייהו מידי לנפשיה למסמך עלייהו ומדלא שייר מכלל דלא הוה סלקא דעתיה דחיי הילכך הויא לה מחמת מיתה ולא בעינן קנין והוא דמית ואם עמד חוזר וכל שכן אם כתב כל נכסיו ולא קנו מיניה דודאי מחמת מיתה הוא ואם עמד חוזר אבל ודאי אי זכי ליה על ידי אחר וקנו מיניה אף על גב דלא שייר מידי כיון דלא אמר בפירוש דמחמת מיתה הוא דיהיב להו אלא מחמת דלא שייר מידי הוא דאמדינן ליה לדעתיה בהכי אמרינן מכי מזכה ליה על ידי אחר וקנו מיניה מכלל דלמתנה גמורה מהיום ולעולם הוא דאיכוון ומתנת בריא היא ולאו מחמת מיתה וכיון שכן בין עמד בין לא עמד קנה. ודוקא היכא דזיכה על ידי אחר וקנו מיניה אבל אם לא קנו מיניה אף על גב דזכו ליה על ידי אחר נמי מתנת שכיב מרע מחמת מיתה הויא דהיינו פלוגתא דרב ושמואל דאמרינן כתב וזיכה לזה כו' וקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני וכיון דבמתנת שכיב מרע אם עמד חוזר בהאי נמי חוזר כיון דאם עמד חוזר בין לעצמו בין לאחר. והאי דאמרינן לענין מאן דכתב להו לכולהו נכסי ולא שייר מידי דאם מת קנה בין קנו מיניה בין לא קנו מיניה דשמעת מינה דאף על גב דקנו מיניה אם מת קנה וכן נמי האי דאמרינן דהיכא דכתב כל נכסיו ולא קנו מיניה דאם מת קנה דוקא היכא דמתברר ליפות כחו הוא דמתכוון בההוא קנין דקנו מיניה אי נמי בהא שטר שכתב אבל אי לא מתברר מיניה אי ליפות כחו נתכוון אי לא חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כו' דאמרינן כיון דלא שייר מידי הויא לה מחמת מיתה דלא בעי שטר ולא קנין וקא חזינן ליה דכתב ליה שטר אי נמי דקנו מיניה דהיינו שטר כדקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד חיישינן דילמא להקנותו בשטר הוא דאיכוון ואין שטר לאחר מיתה הילכך אי כתבי עדים וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא אי נמי כתבנא ליה מוסף על מתנתא דא אמרינן מדכתבי ליה הכי מכלל דאתברר להו דליפות כחו הוא דאיכוון בהאי שטר אי נמי בההוא קנין כגון דאמר להו אף כתבו וחתמו והבו ליה אי נמי אף קנו מיניה על האי מתנתא אבל אי לא כתבי ליה הכי חיישינן דילמא לא גמר להקנותו אלא בשטר כו'. והני מילי היכא דלא זכי ליה על ידי אחר אבל אי זכי ליה על ידי אחר אי קנו מיניה קני וליכא למיחש להכי דמכי זכי ליה על ידי אחר מההיא שעתא דזכי ליה קנה מחיים וליכא למימר הכא שטר לאחר מיתה דהא מתנת בריא הויא. ואי כתב לה ולא קנו מיניה אף על גב דזכי ליה ההוא זיכוי לא מהני מידי ואכתי מתנת שכיב מרע היא כדאמרינן כתב וזיכה לזה כו' ושמואל אמר שני קנה והלכתא כוותיה בדיני ממילא שמעת דחיישינן בה לשטר לאחר מיתה הילכך אי מיפה כחו הוא דקני אי לא לא קנה. ולענין היכא דזכי ליה על ידי אחר וקנו מיניה שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו קנו מידו מאי כלומר זיכה ליה על ידי אחר וקנו מידו מאי חוזר או אינו חוזר שלח להו אין לאחר קנין כלום כלומר כמתנת בריא היא ואינו חוזר וכיון דכמתנת בריא היא שמעינן דליכא למימר בה שטר לאחר מיתה. (אמר) והא דאמר אין שטר לאחר מיתה הני מילי במתנת שכיב מרע דלא קניא אלא לאחר מיתה אבל במתנת בריא דמחיים קניא ליכא למימר בה שטר לאחר מיתה דהא לא שייכא הכא הקנאה לאחר מיתה כלל. והא דאמרינן סבור מינה הני מילי לעצמו אבל לאחר לא פירוש סבור מינה דהאי דאמרינן דאין לאחר קנין כלום ואינו חוזר הני מילי כשהוא רוצה לחזור לעצמו דמכיון דקנו מיניה הא סליק נפשיה מהני נכסי אבל כשהוא רוצה לחזור ולתת אותה לאחר דאף על גב דסליק נפשיה בהאי קנין מהנהו נכסי מכל מקום ההוא ראשון לאו מקני ודאי קנה להו דהא שכיב מרע הוא הנותן אמר להו רב חסדא כי אתא רב הונא כו'. הרא"ם ז"ל.


דף קנג עמוד אעריכה


ההוא דהוה כתיב ביה מחיים וממות. פירוש כותב כל נכסיו היה וכתב בכתב ידו כל נכסי נתונים לפלוני מטלטלי אגב מקרקעי בחיים ובמות. כבר פירשתי לך כי הלשון הראשון יכול להיות לשון צוואה ולשון מתנה אבל כיון דכתיב ביה בחיים איפליגו בה רב ושמואל דרב סבר לאו מעכשיו משמע וקיימא לן אפילו כתב בה מחיים וממות דכיון דהזכיר בה במות לאחר מיתה היא דאי מחיים ממש למה ליה למימר במות אלא סימני לחיים קאמר ואם עמד חוזר. הראב"ד ז"ל.

(ושמואל) ורב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע. ומפרש טעמא (דשמואל) דרב כיון דאמר בחיים ובמות לאחר מיתה הוא דקאמר ומכל מקום לאחר מיתה הוה קני אם לא חזר בו ובמיפה את כחו דוקא דאי לאו הכי שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואי לא הוה כתיב ביה ובמות הרי הוה מודה (שמואל) רב שהיא כמתנת בריא דעד כאן לא קאמר שמואל בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה אלא בסתם קנין אבל היכא דאקני בפירוש מהיום ודאי קני ואי עמד אינו חוזר.

מתניתין: לא כתב בה שכיב מרע הייתי כו'. יש מפרשים משנתנו כגון שכתוב קנין במתנה זה דאי לאו הכי על מה הם טוענים בריא היה הלא הם אינם קונים בדיבור אם לא היה שכיב מרע ואם היה שכיב מרע אפילו תורת מתנת שכיב מרע אין בה שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה דלא מסתברא לאוקמה במיפה את כחו כגון שכתוב בה וקנינו מיניה מוסף על מתנתא דא שאם כן לא היינו מסתפקים במתנה זו אם היא מתנת בריא שהרי אין דרך לכתוב כן במתנת בריא דכיון דלא קניא מידי בדבור אין ראוי לומר שהקנין מוסף על המתנה כי הקנין עיקר המתנה. וקשיא לי לרב דאמר במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין שהיא כמתנת בריא תיקשי ליה מתניתין דאי בשכתוב בו קנין עסקינן אפילו אם שכיב מרע היה אינו יכול לחזור בו ואפילו אין כתוב בו קנין אם כתוב בה שאמר להו הנותן לעדים כתבו ותנו מנה לפלוני בשטר זה כיון שזיכה לו השטר אינו יכול לחזור בו כדאמרינן כתב וזיכה לזה כו' רב אמר ראשון קנה. ונראה לי לפרש בשאין כתוב בה קנין וכגון שכתוב בה שנתן פלוני נכסיו לפלוני ופלוני והוא אומר שכיב מרע הייתי ובלא קנין ושטר נתתי דמתנת שכיב מרע בדבור נקראת מתנה ואינה קונה אלא לאחר מיתה והעדים כותבין את דבריו ואין צריך לומר להם כתבו והם אומרים בריא היה הילכך כיון שהעדים מעידים שנתן להם נכסיו ודאי בקנין או בחזקה נתנם להם או בשטר זה והוא צוה לכתבו כדי שיקנו בו את הנכסים. ואיכא דקשיא ליה כיון דשמעינן לרבי מאיר פרק קמא בשילהי דגיטין דסבירא ליה כרבי אלעזר דאמר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף ובשטר ובחזקה מה הפרש יש בין בריא ובין שכיב מרע שהרי מתנת שניהם (בה קנה) בקנאה ולא בדברים ואינו יכול לחזור בו לא כמתנת בריא ולא כמתנת שכיב מרע. ונראה לי דאפילו לדברי רבי אלעזר שכיב מרע יכול לחזור בו אף על פי שקנה בכסף ובשטר ובחזקה דלא שמעינן ליה לרבי אלעזר שנחלק על חכמים על ענין אומדנא וכיון דלרבנן מתנת שכיב מרע אף על פי שכתוב בה קנין חוזרת שלא היה הקנין אלא מחמת מיתה הוא הדין לרבי אלעזר ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה דעל כרחך לא קאמרינן הכי אלא לרבנן שכל מתנת שכיב מרע לאחר מיתה כירושה שויה רבנן הילכך אף כשהוא נותן קנין אמרינן דעתו להקנות לאחר מיתה כשאר שכיב מרע ושמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה ולרבי אלעזר שאין מתנת שכיב מרע קונה לאחר מיתה אלא דהקנאת כל מתנת שכיב מרע מהיום היא שאם לא כן אינה קונה כלל אפילו לאחר מיתה הילכך כיון דאזלינן בתר אומדנא כמי שפירש בה מהיום אם מתי דמיא. עליות.

גמרא: ולא הוה כתיב ביה ומגו מרעיה כו'. ופירש רש"י ז"ל ויש לחוש שמא עמד ושמא חזר. ובחנם פירש ושמא חזר דאם עמד מאותו חולי אף על פי שלא שמענו שחזר בו וניתק לחולי אחר ומת אין מתנתו מתנה. וכן מוכח בפרק מי שאחזו כו' ככתוב בתוספות.


דף קנג עמוד בעריכה


אמר רבה הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. והכי הלכתא ולא חיישינן שמא עמד. ומיהו אם לא נתקיים השטר בחותמיו לא גבי בהאי שטרא דקיימא לן כרב נחמן בדיני דאמר בפרק ב' דכתובות מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואם כן נאמנים היורשים לומר עמד וחזר במגו דאי בעו אמרי מזויף הוא. הרי"ף פסק ואין הלכה כרבה. הרא"ש ז"ל.

אמר ליה אביי השתא ומה ספינה שרובן לאיבוד כו'. יש תמהים על תשובת אביי שהרי רבה פירש טעמו ואמר הרי קברו מוכיח עליו אלמא לאו משום חולי הראשון מחזיק בו שלא עמד מחליו אלא מפני שמת ומוכיח הדבר שלא עמד מחליו אי נמי משום דבתר השתא אזלינן ומעתה מה שיש להקשות על זה מספינה שנותנים עליו חומרי חיים הלא שאני התם שאין שם דבר מוכיח על ביטול חזקת חיים הילכך מוקמינן ליה על חזקת חיים. ונראה לי דהכי קשיא ליה לאביי מכדי ליכא למיזל בתר השתא אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא כגון ההיא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גבו למפרע טמאות דאזלינן בתר השתא משום דאיכא אחריתי לריעותא דאמרינן העמד טמא על חזקתו כדאיתא בקידושין פרק האומר ובתחלת נדה תנן נמי כל הנשים דיין שעתן ולא פליג הלל עליה לענין דבר תורה אלא להחמיר מדבריהם דלא אמרינן העמד אשה בחזקת טהרה ולמיזל בתר השתא לומר דהשתא הוא דחזאה והיינו דאמר שמואל קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת חוששין לקדושי שניהם דלא אזלינן בתר השתא אלא היכא דמסייע חזקה אחריתי דהוו להו תרתי לגבי חד ורב דאמר הרי היא בוגרת לפנינו על כרחך טעמא דידיה דקא אזיל בתר השתא לפי שאין בכך סתירת חזקה דהא מוקמינן לה התם ביומא דמשלם שתא דחזקת נערות עומדת להשתנות ועבידי סימני בגרות למיתי בצפרא הילכך כיון דלא אזלינן בתר השתא לסתור חזקה אלא היכא דאיכא תרתי אם כן מאי טעמא דרבה דאמר הרי מת וקברו מוכיח עליו להוציא ממון מחזקתו על כרחך טעמא דידיה משום חזקת חולי הראשון שהיא מסייעתא למיזל בתר השתא והלא ספינה שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים משום דאזלינן בתר חזקת חיים כל שכן חולים שרובן לחיים שיש להחזיק שעמד מחוליו ונמצא שאין חזקת חולי הראשון שמחזיקו שמת מתוך חוליו הילכך ליכא למיזל בתר השתא שאין שם חזקה אחרת מסייעא להוציא ממון מחזקתו.

כמאן אזלא הא שמעתא (דרבא) דרבה כרבי נתן כו'. רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו כו' אלמא אזלינן בתר השתא לאפוקי ממונא ומוקמינן ליה בחזקת בריא למפרע ואף על גב דלא אזלינן בתר השתא לענין ראיית דם נדה משום דליכא אחריתי לריעותא התם ליכא למיזל בתר השתא לומר למפרע ראתה כיון דבחזקת טהרה הויא קיימא אבל הכא כי אזלינן בתר השתא ומוקמינן לה בחזקת בריא אין חזקה אחרת סותרת חזקה זו. ולענין הא (דרבא) דרבה נמי אזלינן בתר השתא להוציא ממון ומוקמינן ליה בחזקת שכיב מרע משעה שחלה אף על גב דרוב חולים לחיים וסבירא ליה (לרבא) לרבה כהאי דסלקא דעתך בתלמוד בפרק האומר דתנא קמא ורב נחמן פליגי אי אזלינן בתר השתא דרב נחמן סבר אזלינן בתר השתא אפילו להוציא ממון ואף על גב דליכא חזקה אחריתי שמסייעת לדין זה ולדעתיה (דרבא) דרבה גבי ראיית נדה דלא אזלינן בתר השתא יש לפרש משום דאמרינן אשה מרגשת בעצמה דהאי טעמא נמי אתמר התם. ובפרק האומר דחי עד כאן לא קאמר רב נחמן אלא משום דרובא בחזקת בריאים הוו קיימי ומעיקרא דלא הוה סלקא דעתך הכי דכיון דאין הולכים בממון אחר הרוב לא הוה מסייע ההוא טעמא כלל להוציא ממון אי לא משום דאזלינן בתר השתא בלא סיוע רוב או חזקה ואפילו להוציא ממון ולא קיימא לן כרב. והאי דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע כמאן אזלא האי שמעתא (דרבא) דרבה כרבי נתן ולא נקט כרבי מאיר והוצרך להביא מן הברייתא ושבק מתניתין משום דאיכא למימר רבי מאיר לאו בתר השתא אזלא אלא אפילו אם שכיב מרע הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה דבתר רובא אזלינן ורוב בריאים הם. אי נמי אפילו תימא לכולי עלמא אין הולכים בממון אחר הרוב איכא למימר דטעמא דרבי מאיר דאם איתא דשכיב מרע הוה לא היו כותבים מתנה סתם כי נראה שמעידים על מתנה קיימת דהיינו מתנת בריא. ועוד דכיון דרובה בחזקת בריאים סתם מתנה משמע מתנת בריא הילכך אם איתא דשכיב מרע היה היו מבררים כן בשטר המתנה ולא הוו מעידים על מתנה סתם אבל מדרבי נתן יש ללמוד דאזלינן בתר השתא דכיון דקאמר אם שכיב מרע עליהם להביא ראיה שהיה בריא אלמא הא דקאמר אם בריא עליו להביא ראיה לאו מן אילין טעמי הוא אלא טעמא דידיה משום דאזלינן בתר השתא אפילו להוציא ממון. ובהך סברא נמי מיתרצא הא דאמר ליה אביי (לרבא) לרבה מאי טעמייהו דרבנן אי נימא מדכולהו כתיב בהו כד הוה מהלך על רגלוהי בשוקא כו' אדרבה מדכולהו כתיב בהו כדקציר כו'. ויש להקשות דהא אביי לא אזיל בתר השתא ולית ליה בההוא עובדא דלעיל הרי מת והרי קברו מוכיח עליו ומתרצא במאי דפירש אביי אף על גב דלא אזיל בתר השתא הוה סבירא ליה דעליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע מדכלהו כתיב בהו כד קציר והא לא כתיב בה כלומר והאי טעמא עדיף טפי דליכא למימר מדכלהו כתיב בהו כד מהלך כו' אדרבה אם איתא דשכיב מרע הוה לא היו מעידים על סתם מתנה דמשמע שהם מעידים על מתנה קיימת. כן נראה לי.

כמאן אזלא הא שמעתא (דרבא) דרבה כרבי נתן דאזיל בתר השתא דקאמר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע דכיון דעכשיו הוא בריא מחזקינן ליה בריא למפרע ואפילו להוציא ממון ואין לפרש דמסיפא דקאמר אם שכיב מרע הוא כו'. קא פשיט דאזיל רבי נתן בתר השתא דהתם אוקמי ממונא הוא וליכא למיגמר מינה דאזלינן בתר השתא לאפוקי ממונא. עליות.

הוא מוציא מידן בלא ראיה כו'. ותימה כיון דאפילו אם תפסו הוא מוציא מידן בלא ראיה פשיטא שאם לא תפסו שלא יוציאו מידו בלא ראיה. ויש לומר דסלקא דעתך אמינא דאפילו בראיה לא יוציאו מידן דכיון דלא כתיב ביה כד מהלך על רגלוהי בשוקא מסתמא דעתו היה להקנות כדין שכיב מרע ולחזור בו אם ירצה קמשמע לן דבראיה מיהא מוציאים ואגב דנקט הוא מוציא מידם נקט חלופו והם אינם מוציאים מידו מכל מקום עיקר החדוש הוא שמוציאים בראיה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: מי מוציא מיד מי. כלומר כשטוען הנותן שמתנתו כשהיה חולה נתנה ומתנת שכיב מרע היתה ויש לו עכשיו לחזור בו ובעלי המתנה טוענין שבריא היה ומתנתו מתנת בריא היתה על מי להביא ראיה ומי הוא המוציא מחבירו כדי שנצריכו להביא ראיה מי אמרינן שבעלי המתנה הם המוציאים ממנו הואיל והנכסים הם בחזקת הנותן היו יודעים קודם לכן או דילמא דנותן הוא המוציא מידם הואיל ויש בידן שטר מתנה בנכסים אלו מקויים כדת והוא טוען שיש בידו לחזור בו. והשיב התנא הוא מוציא מידן בלא ראיה והם אין מוציאים מידו אלא בראיה רבי נתן אומר אם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה (שבריא) ששכיב מרע היה פירוש דקסבר רבי נתן שאין לנו להעמיד הדבר ולהחזיק אלא כפי מה שאנו רואים עכשיו ומי שטוען שלא היה כך קודם לכן ועכשיו הוא שנשתנה עליו להביא ראיה והיינו סברא (דרבא) דרבה ונמצאו דבריו כדברי רבי נתן וכיון דאשכחן תנא דקאי כוותיה איסתלקא לה ההיא קושיא דאקשי עלה אביי. עד כאן לשונו ז"ל.

אמר רבי אלעזר ולענין טומאה במחלוקת דתנן הבקעה בימות החמה כו'. האי מימרא דרבי אלעזר חזינא ליה לחד מן רבוותא דפרשיה הכי כלומר כמו חלוקתו כאן לענין טומאה. והאי פירושא לא דייק גבן חדא דלא אשכחן פלוגתא בהאי ענינא לענין טומאה כי היכי דנימא כחלוקתן כאן כך חלוקתן לענין טומאה ועוד דלשון ולענין טומאה משמע דלאו לאשוויה ענין טומאה להאי ענינא דאפליגו ביה הוא דקא אתי אלא לאפלוגי דיניה מיניה הוא דקא אתי כמה דאת אמר ולענין טומאה אינו כן הילכך האי פירושא לא דייק והכי אתחזי לן בפירושיה אמר רבי אלעזר ולענין טומאה במחלוקת כלומר אף על גב דלענין מתנת שכיב מרע קסבר (רבא) רבה שמעמידים את הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו כרבי נתן לענין טומאה מיהא כמחלוקתו של רבי נתן סבירא ליה כלומר כתנא קמא החולק על רבי נתן בכך ואינו מעמיד הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו ולא איכפת ליה בהכי מדקאמר לא שנו שהבקעה בימות החמה רשות הרבים לטומאה אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים אבל אם עברו עליו ימות הגשמים והטומאה באותה בקעה כיון שהוחזקה אותה בקעה להיותה רשות היחיד לענין אותה טומאה שיש בה ואף על פי שהרי באו עליה ימות החמה ואלו היתה בה עכשיו טומאה חדשה לא היינו דנין אותה לענין אותה טומאה אלא שהיא רשות הרבים לענין ההיא טומאה ישנה מיהא אין אנו דנין אותה בחזקת מה שהיא עכשיו אלא בחזקת מה שהיתה קודם לכן בימות הגשמים שיהא רשות היחיד. הנה לענין הטומאה לא העמיד רבא הדבר בחזקת מה שאנו רואים עכשיו אותו ולא הועיל אצלו בדין היותה עכשיו בתורת רשות הרבים אילו היתה בה טומאה חדשה אחרת שלא עברו עליה ימות הגשמים כלום כסבריה דתנא קמא שהיא מחלוקתן של רבי נתן דלא איכפת ליה להעמיד הדבר בחזקת מה שהוא עכשיו ואין ענין זה המועיל אצלו בדין זה כלום. הרא"ם ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: אמר רבי אלעזר לענין טומאה במחלוקת. כלומר הא דרבי נתן דאזיל בתר השתא כעין מחלוקת לענין טומאה שאינו שוה לענין ממון דתנו בקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת שהרי יש לה מחיצות והיא כעין קרפף ורשות הרבים לטומאה שאין בה מים וטיט ועוברים בה רבים ואינו מקום סתירה דילפינן לה מסוטה בימות החמה אבל עברו עליה ימות הגשמים כיון שנעשות רשות היחיד לטומאה שעה אחת שוב אינה חוזרת רשות הרבים שכיון שהוחזק אותו מקום בטומאה שוב אין מטהרין אותה ואינו בדין שיחזור חלילה עכשיו טמא בימות הגשמים ועכשיו טהור בימות החמה. ואי קשי לך הא דתנן במסכת טהרות פרק ששי ממקום שהיה רשות היחיד ונעשית רשות הרבים וחזר ונעשה רשות היחיד כשהוא רשות היחיד ספקו טמא כשהוא רשות הרבים ספקו טהור. התם שנשתנה גוף הרשות כגון שנפלו מחיצות ודרסו בו רבים וחזרו ונבנו שהשינוי מוכיח עליו אבל בקעה זו שלא נשתנו מחיצותיה אם משנין טומאתה וטהרתה מזמן לזמן אתי לקלקולי והוו מילי דרבנן כחוכא ואטלולא. הנה עתה דלענין טומאה לא אזלינן בתר השתא וכעין מחלוקת היא ואינה מחלוקת גמורה דענין טומאה שאני דאזלינן בה לחומרא. אי נמי לענין שכיב מרע היינו טעמא דרבי נתן כיון דכולי עלמא בחזקת בריאים והוא נמי בחזקת בריא היה והשתא נמי בריא הוא ומפיק נפשיה מהנך חזקות משום הכי מפקינן מיניה ממונא מחזקתיה. ואמר רב גרסינן ולא רבא ולא רבה. עד כאן לשונו.


דף קנד עמוד אעריכה


רב חסדא כו'. אמרי ראיה דקאמרי רבנן קיום השטר בלחוד הוא דסבירי להו כרבי נתן דבתר השתא אזלינן וכיון דבריא הוא לא מצי טעין ורבי מאיר סבר אפילו קיום השטר לא צריכא דכיון דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והיינו דקאמר רבי מאיר עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ואם לא יביא ראיה אין אלו צריכים כלום ואפילו קיום השטר. הראב"ד ז"ל.
הכי גרסינן וכן אמר רבא ראיה בעדים ולא גרסינן רבה אלא רבא והיינו רבא בריה דרב יוסף בר חמא בר פלוגתיה דאביי והילכך קיימא לן כוותיה דהוא בתרא וכן כתב רבינו חננאל ז"ל. ולעיל גרסינן רבה דהוא רבה בר נחמני רביה דאביי. הרשב"א ז"ל.

ובפלוגתא דרבי יוחנן אמר ראיה בעדים. קסבר דהאי דאמרי רבנן המוציא מחברו עליו הראיה לאו משום דצריך קיום הוא אלא לעולם השטר כיון שהודה בו שכתבו אין צריך לקיימו וכמקויים ועומד דמי ואלו טען בו שטר פסים הוא שטר אמנה הוא בודאי שלא היו משגיחים לטענתו דהוה ליה כמאן דטעין בשטר מקויים ששטר פסים הוא שאין משגיחים לטענותיו דלאו כל כמיניה דקא טעין הכי בשטר מקויים אלא כגון שאינו טוען ששטר פסים הוא שטר אמנה הוא שהוא הפסדת השטר מעיקרו ושווייה שטר שלא ניתן ליכתב כלל אלא טוען ששכיב מרע היה ויש לו מן הדין לחזור בו קסברי רבנן שבעל השטר עליו להביא ראיה במה שיתחזק שטרו ובמה שיתברר שאותה מתנה מתנה גמורה היתה ומתנת בריא שאינו יכול לחזור בה ואפילו אם נתקיים השטר שלא מפי הנותן אלא מפי אחרים הכי נמי הוו מצרכי ליה רבנן לבעל השטר לאתויי ראיה במה שיתחזק שטרו ולברר שמתנת בריא היתה שאין הנותן יכול לחזור בו לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ולרבי שמעון בן לקיש דאמר ראיה בקיום השטר קסבר שאם לא יתקיים השטר מפי הנותן אלא מפי אחרים דכולי עלמא בין לתנא קמא שהוא רבי מאיר בין לרבנן שאין בעל השטר צריך להביא ראיה במה שיתחזק שטרו ולברר שהנותן בריא היה בשעת מתנה אלא כיון שהנותן (הרי) אנו רואים אותו עכשיו שהוא בריא מעמידים אנו אותו בחזקת כן שגם בריא היה (גם) בשעת המתנה כמו שהוא עכשיו עד שיביא ראיה שהיה שכיב מרע. וזה שנחלקו רבי מאיר ורבנן במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו מפיו או לאו הוא שנחלקו דרבי מאיר סבר כיון שהודה שכתבו כמקוים דמי ואין בעל השטר צריך לקיימו מפי אחרים וכשם שאלו נתקיים מפי אחרים אין בעל השטר צריך להביא ראיה שהיה בריא אלא על הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע כך כשהודה בו הנותן שכתבו כמקוים מפי אחרים דמי ועל הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע ורבנן סברי מודה בשטר שכתבו בעל השטר צריך לקיימו מפי אחרים (ובכך) אין אנו מאמינים להנותן לומר שכיב מרע הייתי עד שיביא ראיה בכך אבל אם אינו מקיים אותו מפי אחרים אלא מפי הנותן מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן כי אמר נמי אין כתבתי אותו מיהו שכיב מרע הייתי ויש לי לחזור בה מהימן עד שיביא ראיה בעל השטר שבריא היה. הרא"ם ז"ל.

הא דאותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו וערערו בני משפחה כו'. טענת קטן כטענת שכיב מרע שזה מוחזק תחלה בנכסים וזה מוחזק תחלה בנכסים ואף על פי שיש טענה בשכיב מרע שאין בקטן מפני שהוא עתה בריא וכיון דמפיק נפשיה מחזקת דאיתיה השתא משום הכי מוקמינן לנכסי לדעת ריש לקיש בידא דמקבל מתנה וסגי ליה בקיום השטר ואין צריך לעדים אבל בקטן מי איכא למימר הכי אפילו הכי כיון (דאיכא) דהכי בן עשרים הוה וכולי עלמא מייתו סימנים בשלש עשרה שנים ויום אחד והני מפקי לה מחזקה דעלמא דהא גבי תנוקת הגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים משום הכי מדמינן טענת קטן לטענת שכיב מרע ומוקמינן לנכסי בידא דלקוחות לדעת ריש לקיש וסגי להו ללקוחות בקיום השטר. הראב"ד ז"ל.
אבל הר"י בעליות כתב וזה לשונו: ואם תאמר מה ענין זה אצל משנתנו התם היינו טעמא משום דאזלינן בתר השתא כרבי נתן ולפיכך על הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע. יש לומר סבר רבי יוחנן דטעמא דרבי מאיר דאמר עליו להביא ראיה לאו משום דאזלינן בתר השתא אם הוא עכשיו (שכיב מרע) בריא אית ליה לרבי מאיר עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע טעמא דרבי מאיר משום דאמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר בסתם אלא אם כן המתנה קיימת וכשהנותן שכיב מרע אין מתנתו קיימת צריכים הם לברר בשטר שהיה שכיב מרע לידע שאין המתנה קיימת עד לאחר מיתה והיינו נמי דאמר אביי לעיל אדרבה בכלהו כתוב בהו כד קציר כו' שמע מינה בריא הוה וכמו שפירשתי לעיל והיה יודע רבי יוחנן דריש לקיש נמי משום האי טעמא אית ליה ראיה בקיום השטר דמודו רבנן לרבי מאיר היכא שנתקיים השטר שעליו להביא ראיה דאמרינן חזקה אין העדים מעידים על הכתב אלא אם כן היה בריא דמתנתו קיימת אם כן כיון דהנותן קטן כיון שאין מתנתו קיימת אינם מעידים על המכר בסתם דמשמע שהמכר קיים אלא חזקה שאינם חותמים על השטר בסתם אלא אם כן נעשה גדול והיינו דאמרינן לעיל כמאן אזלא הא שמעתא (דרבא) דרבה כרבי נתן ולא אמרינן כרבי מאיר משום דאיכא למימר טעמא דרבי מאיר לאו משום דאזיל בתר השתא כדפרישית. מיהו לרבי יוחנן דאמר ראיה בעדים כי היכי דאמרינן התם דשמא שכיב מרע היה ולא העידו העדים אלא על המתנה ולא חששו לברר שהיה שכיב מרע הכי נמי אמרינן שמא קטן היה המוכר ולא חששו העדים לברר שהיה קטן אלא על המכר בלבד העידו. כך נראה לי. ומסקנא דשמעתא דאפילו למאן דאמר ראיה בעדים אמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא עד שנעשה גדול לפי שאין חותמין שטר על מכר בטל לגמרי ולא דמיא למתניתין דכיון דמתנת שכיב מרע אינה בטלה לגמרי שמתקיימת מיהא לאחר מיתה חותמין עליה וטעמא דרבי מאיר נמי מכריע כן דסוגיית התלמוד דרבי מאיר כרבי נתן ודלא כרבי יוחנן דמדמי ליה למעשה דבני ברק. עד כאן לשונו.


דף קנד עמוד בעריכה


מהו לבודקו. וידוע היה שהיה בן שמונה עשרה או בן עשרים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא שהיו הקרובים מערערים שלא הביא שתי שערות. ותימא אמאי צריך בדיקה האמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ואפילו לא מצאו חיישינן שמא נשרו. ויש לומר דכי היכי דאמרינן התם הני מילי למיאון אבל לחלוץ בעיא בדיקה לחומרא הכי נמי לענין הוצאת ממון בעיא בדיקה ואם לא מצאו לא אמרינן נשרו. הרא"ש ז"ל. ובמה שכתב הראב"ד לעיל מתורץ קצת. עוד כתב הרא"ש וזה לשונו לקיימי שטרייהו דמשמע שאין ערעור לבני משפחתו אלא שקטן היה אבל השטר היו יכולים לקיימו. עד כאן.

והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: מי סברת נכסים בחזקת בני משפחה קיימי כו'. דקסלקא דעתין דרבי יוחנן דהוה מותיב לה לריש לקיש משום דהוה משמע ליה דלקוחות באו ושאלו לרבי עקיבא מהו לבדקו שכך נראה פשוטו של דבר דבני משפחה ערערו לומר קטן היה והועיל ערעור שלהם ולפיכך באו לקוחות ושאלו לרבי עקיבא מהו לבדקו ולא הוה מסתבר ליה לרבי יוחנן דבני משפחה היו באים לבדקו ולא היה ערעור שלהם כלום אלא אם כן בדקוהו שאם כן הוה ליה למתני ובאו בני משפחה לומר קטן היה אמרו להם עליכם להביא ראיה באו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבדקו אבל השתא דקתני קודם שאלתן לרבי עקיבא וערערו בני משפחה לומר קטן היה והדר תני ובאו ושאלו כו' לא משמע דחדא מילתא היא אלא משמע שהיה ערעור שלהם ערעור בלא טענת הבדיקה אם כן הא דקתני ובאו ושאלו כו' אלקוחות קאי כו' ואם תאמר לישני ליה ריש לקיש לרבי יוחנן דלא אשכחו עדים לקיים השטר ולפיכך היו בני משפחה נאמנים לומר קטן היה מגו דאי בעו אמרי מזוייף הוא ולקמן נמי אמרינן הכי דאמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן והלא משמך אמרו יפה עמדו בני משפחה מטעם מגו. יש לומר מדלא קתני ולא נתקיים השטר ובאו בני משפחה וערערו כו' משמע שהיו נאמנים לערער אפילו אם נתקיים השטר. ונראה לי דלרבי יוחנן דאמר ראיה בעדים אף על פי שאין בני משפחה טוענין בברי שהיה קטן זוכין בנכסים ואפילו אם לא טען איהו טענינן להו לפי שטוענין ליורש ואמרינן שמא קטן היה ומוקמינן נכסי בחזקת מרייהו וכן לענין משנתינו טוענים ליורשים שמא שכיב מרע היה אבל לריש לקיש דאמר נכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי והכי נמי קיימא לן כדבעינן למיכתב אם לא נתקיים השטר דמהמני בני משפחה לומר קטן היה מיגו דאי בעו אמרי מזוייף הוא דוקא היכא דטענו בברי שהיה קטן אבל כל זמן שלא נתקיים השטר כיון שאין כאן חסר כמו שיעור ד' שורות. נתקיים השטר דכיון שאין המוריש נאמן לומר כן אלא על ידי מגו השתא מיהא שאין ליורשים מגו שהם עצמם אין טוענים בברי שהיה קטן והם מודים בשטר ודאי זוכים הלקוחות בנכסים. ואפשר דמשום הכי מותיב ליה רבי יוחנן לריש לקיש לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו דליכא לשנויי שלא מצאו עדים לקיים השטר והיו בני משפחה נאמנים במגו דמשמע ליה לרבי יוחנן דסתמו של דבר דבני משפחה טענת שמא היו טוענים שמא קטן היה כי אין דרך לבדוק בשתי שערות חנם וכשבודקים אין הקרובים בודקים אלא הכשרים להעיד~ הילכך אם העדים שבדקו קיימים יבואו ויעידו ואי ליתנהו אין הקרובים יכולים לטעון טענת ברי הילכך מהימני במגו כדפרישית. עד כאן לשונו.
וזה לשונו מה שכתב בהשמטה שבסוף המסכתא: ואם תאמר לישני ליה כגון שלא היו מוצאים עדים על קיום השטר הילכך בני משפחה נאמנים במגו. יש לומר דסבירא ליה השתא בסוגייא זו שאם היה עיקר זכותם של בני משפחה משום מגו ודוקא בשלא נתקיים השטר היה לו לתנא דברייתא לשנות ולברר שמכר בנכסי אביו ומת ולא נתקיים השטר וערערו בני משפחה כו' כיון שהיה עיקר הדין תלוי בכך ולא היה לו לסתום ולשנות דסתם שטרות נמצאים עדים לקיימם ולא הוה ליה לתנא להשמיט מלפרש בסיפור המעשה מה שעיקר הדין תלוי בה כך נראה לי. עוד אני אומר שאם היה זכותם של בני משפחה משום מגו אתה זקוק לפרש שערערו בני משפחה לומר בטענת ודאי שהיה קטן כגון שבדקוהו שאין להאמין בתורת מגו אלא מי שטוען בטענת ודאי ולא היה משמע לן השתא שהיו טוענים בני משפחה שבדקוהו ולא שהיה קטן אלא שהיו מערערין לומר שמא קטן היה ומספק היו הנכסים עומדים בחזקתם והיו הלקוחות זקוקים לבדקו. עד כאן.

הא דאמרינן באחד שמכר בנכסי אביו ומת. בשמת מיד קאמר כו'. וזה לשון הרא"ם: בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים ושאפילו נתקיים השטר מפי אחרים על הלקוחות להביא ראיה שהיה גדול ושלקיחתם לקיחה גמורה היתה היינו דאמרי ליה מהו לבדקו דהא לא סגי ליה בקיום השטר אלא באיתויי ראיה שהיה גדול אלא לדידך דאמרת בקיום השטר ושאלו נתקיים השטר מפי אחרים לא היו צריכים להביא ראיה הלקוחות שהיה גדול ומפני שלא נתקיים השטר אלא בהודאת המשפחה הוא שהוצרכו הלקוחות להביא ראיה שהיה גדול דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו למה להו ללקוחות למבדקיה כדי שיתברר שהיה גדול לקיימו שטרייהו מפי אחרים ולוקמוהו בנכסייהו. ואהדר ליה ריש לקיש מי סברת נכסי בחזקת בני המשפחה הוו קיימי וקא אתו לקוחות ומערערי עלייהו לאפוקינהו מינייהו נכסי בחזקת לקוחות קיימי כו' ואינהו הוא דאמרי ליה לרבי עקיבא מהו לבדקו דכיון דקיימי להו לקוחות לשטרייהו מפי אחרים לא סגיא להו לבני משפחה לאפוקינהו לנכסי מינייהו אלא בהכי אבל אלו הוו להו נכסי בחזקת בני משפחה וקאתו לקוחות לאפוקינהו בקיומינהו לשטרייהו מפי אחרים הויא סגיא להו ללקוחות ולא הוו צריכים לאיתויי ראיה דגדול היה כי היכי דלימא ליה לרבי עקיבא מהו לבדקו. עד כאן.

דאי אתם רשאים. שיש להם לעשות לפנים משורת הדין כדדרשינן בפרק אלו מציאות אבל לקוחות שנתנו מעות אין להם לוותר. הרא"ש ז"ל.

הכי גרסינן: שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן ולא אמרינן תא שמע. הרשב"א ז"ל.

הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו וקרא להו ערעור לומר שלי היתה. פירוש יש לו עדים שהיתה של אבותיה והוציא זה את אונו לומר שמכרת לי או שנתת לי במתנה וכגון שלא אכלה המחזיק שני חזקה לפיכך הוצרך לידון בשטר. אם אמר איני מכיר בשטר זה מעולם כו' עד שמכרתי לך ולא נתת לי דמים דקיימא לן דמוכר לא קנה בשטר עד שיתן דמים ולא הוו דמים מלוה עליו שלא יוכל לחזור לו בעיקר המכר כל זמן שלא נתן דמים. אם יש עדים הלך אחר העדים. פירוש אם יש עדים שמעידים שהוא שטר פסים או שטר אמנה נאמנים ואפילו אם כתב ידי העדים שבשטר יוצא ממקום אחר דהוו להו עדים שבשטר ועדים אלו שמעידים שהוא שטר אמנה תרי ותרי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת מאריה קמא. וגם נראה שמוציאין הפירות מן המחזיק אף על גב דתפיס כההיא דאמרינן בסוף פרק השואל אפילו בא בסוף החדש קרקע בחזקת בעליה עומדת. מיהו לישנא דהלך אחר עדים משמע שהעדים נאמנים לגמרי לומר שהוא שטר פסים ולא מטעם העמדת קרקע בחזקת בעליה. לפיכך יש לפרש אם יש עדים הלך אחר עדים כגון שאין כתב יד עדים שבשטר יוצא ממקום אחר ולפיכך נאמנים עדים לומר שטר פסים הוא מגו דאי בעי אמרי מזוייף הוא ואף על גב דסבירא ליה לתנא דהך ברייתא כרבי מאיר דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולא מהימן במיגו כדמוקי לה ואזיל וגם העדים עצמן לרבי מאיר אין נאמנים לפסלו ולומר אנוסים היינו וקטנים היינו הני מילי עידי השטר עצמו אבל עידי אחריני נאמנים. ונראה לי שיש להכריע מכאן כדברי המפרש דטעמא דרבי מאיר דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום דליכא למימר להימוניה ללוה מגו דאי בעי טעין מזוייף הוא לפי שהוא ירא פן יצא כתב ידן ממקום אחר ונמצא מוכחש דקיום שטרות מילתא דעבידא לאיגלויי הוא ברוב הפעמים וכן עדים שבשטר כיון דבודאי מכירים הן חתימת ידי עצמם יראים הם לומר אין זה כתב ידן פן יצא כתב ידן ממקום אחר ויכירו שזה כחב ידן גם הם יאמרו אמת הוא שזה דומה לכתב ידינו שהרי יראים הם לומר אין זה דומה לכתב ידינו פן יהיו מוכחשים אבל עדים אחרים שמעידים שטר פסים נאמנים מגו דאי בעו אמרי אין זה כתב ידן ומגו מעליא הוא ונאמנים אפילו לרבי מאיר. וכן לפי זה מה שפירש רבינו חננאל ז"ל דטעמא דרבי מאיר דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום שכיון שמודים שוה כתב ידן הרי נתקיים ושוב לא אתי על פה ומרע שטרא כההיא דאמרינן בפרק חזקת הבתים לענין עדים שאמרו מודעא היו דברינו אבל לענין עדים אחרים לא שייך למימר לא אתי על פה ומרע שטרא שהרי אפילו על שטר מקויים אם יבואו ויעידו על פה שהעדים החתומים שקר העידו הוו להו תרי לבהדי תרי. ואי לא הלך אחר השטר. ואף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מצי טעין אידך שטר פסים הוא כיון שהודה שהוא כתב ידן דקסבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כדמוקי ואזיל. עליות.
וזה לשון הרב רבינו יונה ז"ל בעליותיו מה שכתב בהשמטה בסוף המסכתא: אם יש עדים הלך אחר עדים. ואם תאמר כיון דאית ליה לתנא דהך ברייתא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כדמפרש ואזיל היכי מהימנינן להו להני סהדי דפסלי ליה לשטרא ליהוו תרי ותרי כדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה גבי שנים שבאו ואמרו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו כו' שאם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר הוו להו תרי ותרי והכא נמי כי מסהדי ואמרי שטר אמנה הוא סתירת עדות השטר הוא כדאמרינן התם העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים אף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דשטר אמנה הוא עולה וסהדי אעולה לא חתמי. לא קשיא דאין הכי נמי דהוו להו תרי ותרי ומכל מקום מוקמינן ארעא בחזקתו של מערער והיינו דקתני הלך אחר עדים. מיהו מה שתפס ואכל בלא עדים לא מפקינן מיניה דמגו דאי בעי אמר לא אכלי נאמן לומר שאכלם בתורת מקח. עוד יש לומר דלא הוו להו תרי ותרי אלא לגמרי מהימניה להו להני עדים דאמרי שטר פסים אפילו אם נתקיים השטר דאמרינן עדים החתומים על השטר לא היו יודעים שהוא שטר פסים או שטר אמנה שלא הודיעום המוכר והלוקח והילכך כדין כתבו וחתמו ונמצאו עדים אלו שמעידים שהלוקח הודה בפניהם שהוא שטר פסים אמילתא אחריתי קמסהדי ואינם מכחישים כלל עדות העדים שבשטר ולא סותרים את דבריהם הגע עצמך אלו הודה הלוקח בפנינו ואמר שטר אמנה הוא זה אם לא מהימן הלא הודאת בעל דין כמאה עדים והרי עדים הללו מעידים שהמוכר והלוקח באו ואמרו ששטר אמנה הוא זה או אחר חתימת השטר או קודם חתימתו ועדים החתומים בו לא ידעו בדבר. מיהו אם היו העדים הללו מעידים שהעדים בשטר ידעו שאמנה הוא ואף על פי כן חתמו הא ודאי הויא לה הכחשה ואמרינן תרי ותרי נינהו וכדאמרינן התם אמנה היו דברינו אין נאמנים שהעדים שבשטר אומרים יודעים היינו שהיה שטר אמנה וכתבו ובכהאי גוונא מיירי הא דאמרינן התם האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ופירשה רב אסי דקאמרי עדים ומנא תימרא דהכא בשמעתין לא מיירי כגון שמעידים אמנה היו דבריהם של עידי השטר מדאמרינן ואם לאו הלך אחר השטה והוינן בה לימא רבי מאיר היא שמעינן מינה דלרבנן דאמרי צריך לקיימו נאמן המוכר לומר שטר אמנה הוא דמסתמא אכולהו קאי ולא על טענה שמכרתיה לך ולא נתת לי דמים בלבד הילכך על כרחך לא מיירי בטוען אמנה היו דבריהם של עדים וחתמו אף על פי שהיו יודעים בעצמן שאמרו שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואפילו לרבנן דאמרי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו משום דסהדי אעולה לא חתימי כדאיתא התם. כך נראה לי והדברים פשוטים. והיינו דאמרינן התם גבי האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן לומר דקאמרי עדים פירוש עידי השטר עצמן דסתמו של דבר קודם שחתמו אמרו המוכר והלוקח בפניהם כן ולא אמרינן לעולם דקאמר ליה דזימנין שהלוה נאמן כגון שהוא טוען אמנה היו דברינו בינותינו ולא גלינו אזן העדים על כך ולפיכך חתמנו. עד כאן לשונו ז"ל שם בהשמטה ההיא.

ואם לאו הלך אחר שטר. כלומר שאין צריך קיום מדקתני רישא יתקיים בחותמיו מכלל דסיפא אפילו קיום נמי לא בעי. הראב"ד ז"ל.

לימא רבי מאיר היא דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. דאלו לרבנן מהימן לומר שטר פסים הוא או שטר אמנה מגו דאי בעי טעי~ מזוייף הוא ואף על גב דקיימא לן בפרק האשה שנתאלמנה העדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים דסהדי אעולה לא חתימי פירוש אעידי השטר כיון שהיו יודעים שאמנה היו הדברים לא היה להם לחתום על השטר הילכך אין נאמנים לומר אשטר חתימנא אבל אם הלוה טוען אמנה היו דברינו והעדים לא היו יודעים בזה כלום ולפיכך חתמו נאמן במגו דאי בעי אמר מזוייף הוא שהרי אין הטוען על העדים שפעלו עולה והיינו דאמרינן התם גבי אמנה היו דברינו אין נאמנים לעולם דקאמרי עדים כו' ולא אמרינן לעולם דקאמר לוה דזימנין שהלוה נאמן כגון שהוא טוען אמנה היו דברינו בינינו ולא גלינו אזן העדים על כך ולפיכך חתמו. עליות.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: תא שמע שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן. ואיכא נסחי דלית בה תא שמע אלא הכי אית בה שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן זו ששנויה במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה ובא כו' ואם אמר שטר פסים הוא כלומר ואם הודה בו שכתבו אלא שטען ששטר פסים הוא אם יש עדים כלומר אם יש עדים שמעידים בכך הלך אחר עדים שכיון ששטר שמעידים פסים הוא או שטר אמנה הוא אין אחר עדותם כלום ובטל השטר מעיקרו ואם אין עדים שמעידים בכך הלך אחר השטר כלומר כיון שהודה בו שכתבו הרי נתקיים השטר בכך ואין צריך לקיימו מפי אחרים ונמצאת טענתו שטען ששטר פסים הוא טענה שאין בה ממש ואין להשגיח עליה הואיל וכבר נתקיים השטר בהודאתו שכתבו וכמי שטען בשטר מקויים ששטר פסים דמי.

לימא רבי מאיר היא דאמר מודה בשטר שכתבו כו'. ועיקר מימריה דרבי מאיר כהאי מתניתין דתנן הוא אומר שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי רבי מאיר וכדפירשה ריש לקיש דמאי ראיה בקיום השטר דשמע מינה לפי דידיה דסבירא ליה לרבי מאיר שכיון שהודה הנותן שכתבו הוה ליה כמקויים ואין משגיחים על טענתו שטען שכיב מרע היה. והשיב אותו רבי יוחנן לא שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. פירוש והא דתנן וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה לאו ראיה בקיום השטר הוא שהרי כבר הודה בו הנותן שכתבו אלא ראיה בעדים שבריא היה שאפילו נתקיים מפי אחרים נמי קסברי רבנן שצריך בעל השטר להביא ראיה בכך וכדפירש רבי יוחנן להאי מתניתין לעיל. ודייקינן בגמרא אהא דאמר רבי יוחנן דדברי הכל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו והא מיפלג פליגי בה דתנן אין נאמנים לפסלו דברי רבי מאיר כו'. ומהדרינן לתרוצי למימריה דרבי יוחנן אי עדים אלימי לאורועי שטרא כו'. כלומר כי קאמרי רבנן דנאמנים לפוסלו משום דלא נתקיים השטר אלא מפיהם הני מילי בעדים שאמרו כתב ידינו זה אלא שקטנים היו משום דעדים אלימי לאורועי אבל איהו דלא אלים לאורועי מכיון דאודי ביה דכתביה איקיים ליה שטרא ולאו כל כמיניה לאורועי. אמר ליה והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה שאמרו קטן היה אף על פי שהודו שהמוכר כתב אותו שטר ומקויים הוא כיון שלא נתקיים מפי אחרים אלא מפיהם קאמרת דיפה ערערו בני משפחה לומר קטן היה אלמא מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ואהדר ליה רבי יוחנן אני לא אמרתי דבר זה מעולם אלא אלעזר תלמידי הוא שאמרה משמי ולביה אנסיה בכך. ויש לפרש זו אלעזר אמרה סתם משמיה דנפשיה וכסבור השומע דמשמי אמרה מפני שהוא תלמידי ואני לא אמרתי דבר זה מעולם. ואם תשאל אמאי קאמר רבי יוחנן אני לא אמרתי דבר זה מעולם והא שמעינן ליה לרבי יוחנן דאמר דמאי ראיה בעדים וכיון שכן אמאי קאמר אני לא אמרתי דבר זה מעולם לימא ליה אין אמרת ליה מיהו לאו משום דסבירא לי דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הוא דאמרי לה אלא משום דסבירא לי דמאי המוציא מחברו עליו הראיה דקאמרי רבנן במתניתין ראיה בעדים הוא ואפילו נתקיים השטר מפי אחרים צריך הוא בעל השטר להביא ראיה שבריא היה הנותן בשעת הנתינה וכמו כן בכאן לענין שעמדו בני משפחה לומר קטן היה אף על פי שכבר הודו בני משפחה בשטר המכירה שכתבו המוכר ואין צריך הלוקח לקיימו שכבר נתקיים בהודאתם עדיין צריך הלוקח להביא ראיה שגדול היה המוכר בשעת המכירה כמו שהיה צריך להביא ראיה על כך ואפילו נתקיים השטר מפי אחרים ואם כן מפני מה כפר בשמועה זו שאמר רבי אלעזר משמו. יש להשיב דשמועה זו שאמר רבי אלעזר משמו בפירוש היה בה דמשום דלא נתקיים השטר הוא שאמר יפה ערערו בני משפחה ואלו נתקיים השטר מפי אחרים לא היו יכולים לערער בכך ורבי שמעון בן לקיש הזכיר תחלת השמועה ולא הוצרך להשלים את כולה הואיל וידועה היתה ולא עוד אלא כשאתה מדקדק לשון יפה ערערו בני משפחה אתה מבין ממנה דטעמא דמילתא משום דלא מתקיים השטר עדיין הוא כחספא בעלמא דמי ומשום הכי קאמר בלשון יפה ערערו בני משפחה כלומר כיון דכחספא בעלמא הוא יפה ערערו הואיל ואין ביד הלקוחות עדיין כח השטר ואילו הוה סבירא ליה דמאחר שהודו בו בני משפחה שכתבו המוכר הוה ליה כמקויים ואין צריכים הלקוחות לקיימה אלא שצריכים הלקוחות להביא ראיה שגדול היה המוכר כמו שהיו צריכים להביא ראיה ואפילו נתקיים מפי אחרים לא היה לו לאומרו בלשון יפה ערערו בני המשפחה אלא בלשון אחר היה לו לאומרו כגון המוציא מחברו עליו הראיה וכיוצא בו ומדקאמר לה בלשון יפה ערערו הרי אתה מבין ממנו דטעמא דמילתא משום דאין בידם עדיין כח שטר הוא ולפיכך כפר רבי יוחנן בשמועה זו ואמר אני לא אמרתי דבר זה מעולם. עד כאן.
וכן תירץ הרא"ש ז"ל אי אמרת ראיה בקיום השטר ניחא דקרי ליה ערעור כיון דעל ידי שטר שביד הלקוחות יכולים לזכות בנכסי ערעור בעלמא מקרי כל זמן שאין השטר מקויים אבל אי אמרינן ראיה בעדים נמצא הנכסים עומדים בחזקת בני משפחה ואין הלקוחות יכולים לזכות אלא בעדים ולא מיקרי טענות בני משפחה ערעור. עד כאן.

יפה ערערו בני משפחה. דמה שטוענים בני המשפחה קטן היה בשעת מיתה נאמנים מגו דאי בעי אמרי שהשטר מזוייף דקיימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. וקשיא לי כיון דאמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כך נעשה גדול אלמא אין להם לחתום אלא אם כן יודעים שנעשה גדול שאם מותר להם לחתום בלא בדיקה מה להם לטרוח ולבדוק ואם כן היאך נאמנים בני משפחה לומר קטן היה אף על פי שלא נתקיים השטר ואית להו מגו והלא לפי דבריהם שאומרים קטן היה נמצא שהעדים שלא כהוגן חתמו וקיימא לן שאפילו עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים מאי טעמא עולה הוא וסהדי אעולה לא חתימי. ויש לומר דדוקא היכא דקמשוו לסהדותייהו עולה כגון שאומרים אמנה היו דברינו לא מהמנינן להו במגו לפי שאין אדם משים את עצמו רשע שהכל יודעים מן הדעת שזו להעיד על דברים שאינם אמת אבל אם יאמרו לא דקדקנו (כי) אם נעשה גדול כי לא שמנו לב לדקדק על זה אך על המכר שהיה בפנינו (והעדנו) העדנו נאמנים בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר שלא כל מי שאינו יודע להזהר בכל הדקדוקים נעשה רשע דקיימא לן דעדים שאמרו תנאי היו דברינו נאמנים במקום מגו ואף על גב דודאי שלא כהוגן עשו כשהעידו על הלואה או על המכר סתם ולא פירשו בשטר את התנאי שהיה בפניהם שהרי המלוה יגבה חובו בשטר שבידו אף על פי שלא נתקיים השטר אם יצא כתב ידן של עדים ממקום אחר אי נמי אי מייתי סהדי או אזלי להו למדינת הים ואמר יש לי ראיה דאף על גב דאמרינן אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול אפילו הכי נאמנים במקום מגו מדתניא אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנים העשוים להשתנות משמע דמהניא בדיקה שאם בדקו ולא מצאו שתי שערות בטל המכר וכן משמע בהדיא לקמן דאמרינן אלא למאן דאמר מבן עשרים כי בדקו ליה מאי הוי אלמא דבר ברור הוא דבדיקה הוה מהניא להו לבני משפחה אילו בדקו מחיים ואמאי כיון דאמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול נימא שתי שערות היו לו ונשרו כדקיימא לן לענין קטנה שהגיעה לכלל שנותיה דחוששים שמא נשרו היכא דבעל אחר גדלות שיש לחוש לאיסור תורה אלא שמע מינה דאף על גב דאמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול היכא דבדקיניה ולא אשכחן שתי שערות איתרעאי חזקה ולא אמרינן נשרו אלא אמרינן דחזקת מאריה קמא אלימא מהך חזקה הילכך כיון דבדיקה מרעא לה להך חששה דאין העדים חותמים על השטר כו' מגו נמי מרע ליה דלא הוי (כיון) דאסהידו ממש שהיה גדול דאם כן לא הוה מרעא בדיקה לסהדותייהו כלל דהוה אמרינן לאחר זמן נשרו. עליות.

אמר רבי זירא אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו הואיל ותלמידו הוא ואין לו עליו אימה כלום הוא יכול לכפור ברבי ינאי רבו שאמר לפניו בפירוש שמחלוקת רבי מאיר וחכמים דהאי מתניתין דתנן הוא אומר שכיב מרע כו'. במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הוא. דאמר רבי ינאי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואמר ליה רבי יוחנן דבר זה שאמרת לא משנתינו היא וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי ראיה בקיום השטר כלומר דבר זה לא היית צריך לאמרו שהרי מפורש הוא במתניתין הנה בפירוש קאמר רבי יוחנן דמחלוקת רבי מאיר ורבנן במשנה זו במודה בשטר צריך לקיימו הוא וכיון שכן היאך יכול לומר עכשיו שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולאחר שנתברר מדברי רבי יוחנן לרבי ינאי רבו שמחלוקת רבי מאיר ורבנן במודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו דממילא שמעת שמשנה זו ששנוייה במשנת בר קפרא לאו דברי הכל היא כמו שאמר רבי יוחנן לריש לקיש אלא מחלוקת רבי מאיר ורבנן היא חזר התלמוד ואמר ויש לפרש דרבי זירא הוא חזר ואמר כרבי מאיר נראים דברי רבינו יוסף דאמר רבי יוסף כו' כלומר זו המשנה ששנינו במשנת בר קפרא דשמעת מינה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דברי חכמים היא אבל רבי מאיר אומר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. ואקשינן אהאי מימרא והא איפכא שמעינן להו בהאי מתניתין דתנן הוא אומר שכיב מרע הייתי כו'. ומהדרינן איפוך. תו אקשו והתניא אין נאמנים לפוסלו דברי רבי מאיר כו' פירוש כלומר השתא ומה עדים דאיכא למימר דאלימי דמרעי שטרא קאמר רבי מאיר אין נאמנים איהו (דאיכא) דליכא למימר כל כמיניה לא כל שכן דמכיון שהודה בו שכתבו הוה ליה מקויים ואין נאמן לפוסלו וליכא למימר דטעמא דרבנן דאמרי נאמנים משום דעדים אלימי טפי דמרעי שטרא אבל איהו לאו כל כמיניה ומכיון שהודה בו שכתבו הוה ליה כמקויים ואינו נאמן לפוסלו דהא דאמרת מודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו אם לא מחלוקת רבי מאיר ורבנן היא וכיון דשמעינן ליה לרבי מאיר הכא דאפילו לגבי עדים דאלימי קאמר דכיון שהודו שכתב ידן הוא הוה ליה מקויים ואינם נאמנים דשכיב מרע היה דכל שכן איהו דלאו כל כמיניה דמכיון שהודה שכתבו אין נאמן לפסלו מכלל דרבי מאיר הוא דסבירא ליה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ורבנן הוא דסבירי להו צריך לקיימו. ומהדרה איפוך. נתברר עכשיו מדברי רבי יוחנן לרבי ינאי רבו דהאי דקתני במתניתין וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה דמאי ראיה בקיום השטר ועלה אקשינן והא רבי יוחנן ראיה בעדים קאמר ומהדרינן איפוך רבי יוחנן אמר כו' ריש לקיש אמר ראיה בעדים אבל השטר עצמו מכיון שהודה בו שכתבו אין צריך לקיימו בין לרבי מאיר בין לרבנן וזה ששאל ריש לקיש לרבי יוחנן על המשנה ששנויה במשנת בר קפרא ואמר ליה רבי מאיר היא דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו (דברי) רבי יוחנן קאמרן והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא מאי ראיה ראיה בעדים אבל השטר לכולי עלמא כיון שהודה בו אין צריך לקיימו. נמצאת משנה זו ששנויה במשנת בר קפרא לכולי עלמא בין לרבי מאיר בין לרבנן אלא לדידך דאמרת דמאי ראיה ראיה בקיום השטר דאלמא בענין מודה בשטר שכתבוה אם צריך לקיימו אם לאו הוא דפליגי לימא רבי מאיר היא כו'. ומאחר שנתברר דרבי יוחנן ראיה בקיום שטר קאמר הני נסחי דילן דאית בהו תא שמע שאל ריש לקיש את רבי יוחנן הכי פירושו דכיון דקיימא לן דכל היכא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן בר מהנהו תלת קאמרי השתא תא שמע דלאו כדקאמרינן הוא דרבי יוחנן ראיה בעדים קאמר אבל בשטר כיון שהודה בו אין צריך לקיימו כי היכי דתפסוק הלכתא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אלא ראיה בקיום השטר קאמר דשמע מינה (ממי') דהכין הוא הלכתא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואף על גב דהא אפיכנא להאי מתניתין ואוקימנא דרבי מאיר הוא דאמר המוציא מתברו עליו הראיה וצריך ורבנן סברי אין צריך ההוא מימרא דרבי זירא הוא דאמר ברם נראים דברי רבינו יוסף כו' אבל רבי יוחנן לא סבירא ליה הכי ולא קא מפיך לה למתניתין אלא הכי סבירא ליה דרבי מאיר דאמר אין צריך ורבנן אמרי צריך תדע דהא כדקאמר רבי ינאי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו קאמר ליה רבי יוחנן לא משנתינו היא זאת וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה ומאי ראיה בקיום השטר ואי סלקא דעתך דרבי יוחנן נמי אפוכי מפיך לה להאי מתניתין ומוקים לה דרבי מאיר הוא דאמר המוציא מחברו עליו הראיה וצריך ורבנן סברי אין צריך אדמסייע ליה לרבי ינאי מדרבי מאיר דהוא יחיד לותביה מדרבנן דרבים נינהו והלכתא כוותייהו אלא לאו שמע מינה דרבי יוחנן לא מפיך ליה להאי מתניתין אלא כדאיתא מוקים להו דרבי מאיר דאמר אין צריך לקיימו ורבנן אמרי המוציא מחברו עליו הראיה ומאי ראיה בקיום השטר וכיון שכן הויא לה הלכתא דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כמימריה דרבי יוחנן דהלכתא כוותיה אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו. ושאר השמועה פשוטה היא. עד כאן לשון הרא"ם ז"ל.
אבל הראב"ד ז"ל כתב והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה ואי אמרת דאפילו קיום נמי לא בעי מאי יפה ערערו והלא מודים היו שנתנו. ואין ראיה אלא בקיום השטר כלומר אין פחות מכאן דאי ראיה בעדים כל שכן דלכולי עלמא בעי קיום השטר. ברם נראים דברי רבינו יוסף דאמר זו דברי רבי מאיר. כלומר הא דרבי ינאי דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו לדעת רבי מאיר אמרה אבל חכמים אומרים מודים בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ומשנת בר קפרא לדעת רבנן הוא דקתני לה דמדקתני לה סתמא שמע מינה רבנן היא. והא איפכא שמעינן להו במתניתין דהא תנן וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה אין פחות מקיום השטר. איפוך רבי מאיר אומר המוציא מחבירו עליו הראיה כו'. והא תנן אין נאמנים לפסלו כו'. איפוך ההא רבי יוחנן ראיה בעדים קאמר מדרבי יוחנן שדרבי יוחנן קא מקשה דהכא אמר ואין ראיה אלא בקיום השטר איפוך דרבי יוחנן אמר ראיה בקיום השטר. עד כאן.

והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: זו דברי חכמים אבל רבי מאיר סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ומשום שהפך רבי יוחנן דברי רבי מאיר וחכמים הכי אמר לעיל שאני אומר דברי הכל והא דקאמר לעיל עדים אלימי לאורועי שטרא כו'. לא אמרו רבי יוחנן והא דקאמר לעיל דבר זה רבי אלעזר אמרה והא דאמר ליה רבי ינאי לא משנתינו הוא זה היה קודם שהפך רבי יוחנן מחלקותם. בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר פירש רבינו שמואל ולמאי דאפיכנא מתניתין דלרבנן אין צריך לקיימו היינו דמשכחת לה נכסי בידא דלקוחות שהחזיקו מן הדין אפילו לא קיימו שטרייהו אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים וגם לא סבירא לך איפוך נכסי בידא דלקוחות היכי משכחת להן אין להם להחזיק הנכסים אם לא בעדים שהיה גדול וקשה לפירושה כיון דעיקר קושיא לא הוי אלא מאי דלא אפיך מתניתין דהא אף על גב דסבירא ליה ראיה בעדים אי אפיך לה למתניתין לא קשיא ליה מידי אם כן הוה ליה למימר בשלמא לדידי דמפיכנא ניחא אלא לדידך דלא מפכת קשה ולמה תולה הקושיא במאי דקאמר ראיה בעדים. לכך נראה דהך קושיא היתה קודם דאפיך רבי יוחנן למתניתין כדקאמרינן אמאי דקאמר רבי יוחנן לרבי ינאי רביה שהיה קודם שהפך מחלקותם והכי קאמר בשלמא לדידי היינו דמשכחת לה נכסי בידי דלקוחות על ידי שקיימו שטרם דאזלינן בתר השתא לענין שכיב מרע והיינו משום כיון דחזקת אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול חשיב (פחו) כמו כן גבי שכיב מרע דאזלינן בתר השתא כדפריך לעיל אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים וגבי שכיב מרע לא אזלינן בתר השתא וצריך להביא ראיה שהיה בריא הכי נמי לא נחתי לקוחות לנכסי אלא בעדים ועל כרחך לא היו להם עדים דאם כן לא היו שוב היורשים בודקים אותו ומשני אף על גב דגבי שכיב מרע לא אזלינן בתר השתא חזקה דאין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול עדיפא האי חזקה ואי מקיימי לקוחות שטרייהו נחתי לנכסי אף על גב דגבי שכיב מרע לא אזלינן בתר השתא. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: היינו דמשכחת לנכסי בידא דלקוחות הוו קיימי דקיימי שטרייהו ונחתו לנכסייהו ומדאמר לה רבי עקיבא אי אתם רשאים לנוולו ושתיקו שמע מינה יורשים הוו מערערי ולקוחות קיימי בנכסייהו. אמר ליה מודינא לך דהכא ודאי נכסיה בידא דלקוחות הוה משום דערעור דבני משפחה לאו כלום הוא כו' ואף על גב דאפיך רבי זירא למתניתין ולברייתא ואמר דרבנן סבירי להו מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו לית הלכתא כוותיה אלא מתניתין וברייתא כפשוטייהו וקיימא לן כרבנן דצריך לקיימו מדרב נחמן במסכת כתובות ומשנת בר קפרא רבי מאיר היא. עד כאן לשונו.

וזה לשון הר"י בעליות: אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות בנכסים דמסתברא ליה דנכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי ואתו בני משפחה ומערערין והיינו דאמר להו רבי עקיבא אי אתם רשאים לנוולו דנכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי ואתו בני משפחה ומערערי ואתו לקוחות לבדקו לימרו ליה זוזי שקל לנוול כדאמר לעיל הכי נמי מסתברא כר' ומאי דדחי לה חדא ועוד קאמר כו'. דחייה בעלמא הוא ולפיכך לא תירץ התלמוד דהדר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן דנכסי בחזקת בני משפחה הוו קיימי ותירצנו דהכי אהדר ליה ריש לקיש חזקה כו' דהכי מסתבר ליה לתלמודא דאפילו לריש לקיש דאמר ראיה בעדים אפילו הכי הדין עם הלקוחות לפי שאין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול. ונראה לי דכי אמרינן אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול אינם בודקים אלא אם בן שלש עשרה שנה ויום אחד דפחות מכאן אין ממכרן מכר אפילו במקרקעי דידהו אבל אינם בודקים עד עשרים שנה שהרי ממכרן קיים כמקרקעי שקנו בפחות מכאן אם יודעים בטיב משא ומתן ואין על העדים לחקור אם נכסי אביו הן כמו שאין עליהם לחקור כשחותמים על השטר מכר השדה אם גזולה בידו ויש להם להחזיק שהלוקח יחוש לעצמו וידוע (שאין) שדה שהוא מוכר (הוא) כיון דבדקו העדים על הסימנים הרי השנים עשויים להתברר והוא כמילתא דעבידא לאגלויי כיון שכתוב זמן המכר בשטר אבל על הסימנים הם צריכים לבדוק שאי אפשר לברר אחר זמן אם היה לו סימנים בזמן המכר. עד כאן לשון העליות וכן דעת הרמב"ן.

הכי גריס בפירושי רבינו חננאל אמר רבא אמר רב נחמן משמונה עשרה שנה והא דרבא לאו בפירוש אתמר כו'. ומוכח מינה דאף על גב דלא היה אלא שמונה עשרה כיון דמסברו ליה וסבר לא חשיב כשוטה וממכרו ממכר ואף על גב דבההוא עובדא לא הוזכר רב נחמן מיהו קים ליה לתלמודא שעל פי רב נחמן רבו עשה מעשה. והא דאמר רבא בפרק התקבל כו' התם רבה גרסינן וכן צריך לומר מכח קושיא אחרת כדפירשתי התם ויש ספרים דגרסי התם רבא אמר רב נחמן בן עשרים והא דלאו בפירוש אתמר גרסינן לה לקמן גבי הא דשלח ליה רבא לגידל בר מנשיה תנוקת בת ארבע עשרה שיודעת בטיב משא ומתן ממכרה ממכר וקשיא לההיא גירסא כו' משום דמסברו ליה וסבר חשוב בכך יודע בטיב משא ומתן. הרא"ש ז"ל.


דף קנה עמוד אעריכה


מתיב רבי זירא מעשה בבני ברק כו'. אלא למאן דאמר מבן עשרים כי בדקי ליה מאי הוי. פירוש כי בדקי ליה בני משפחה ונמצא שאין לו סימנים מה הועילו בכך הלא יש להחזיק שהוא סריס דרבי זירא סבירא ליה כמאן דאמר נכסים בחזקת לקוחות קיימי וכדאסיקנא שאין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול ובני משפחה היו באים לבודקו והיינו דקאמר כי בדיק ליה מאי הוי כיון שהיה בן עשרים אם היה סובר רבי זירא דנכסי בחזקת בני משפחה והלקוחות היו באים לבודקו שמא ימצאו לו סימנים היה לו לרבי זירא להקשות אלא למאן דאמר מן בן עשרים שנה למה להו לקוחות לבדקו הלא בחזקת גדול הוא והדין עם הלקוחות בלא בדיקה. וקשיא לי למאן דאמר מן שמונה עשרה שנה מי ניחא כיון דקסלקא דעתך דבן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות אף על פי שלא נולדו בו סימני סריס הוי סריס מכל מקום אף על פי שבדקו ומצאו שאין לו סימנים חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה גדול הילכך כשבדקו ומצאו שאין לו סימנים לא היו חותמים אלא אם כן ידעו שהיה בן עשרים שהוא סריס. ויש לומר כגון שהיו שם עדים שלא היה כי אם בן שמונה עשרה שנה הילכך כי בדקי ליה בני משפחה ומצאו לו שאין לו סימנים היו באים לזכית בנכסים בכך ולא תימא משום דבעדים שבשטר ועדים המעידים שאין לו כי אם שמונה עשרה שנה הוו להו תרי לבהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת מרייהו אלא כיון דאיכא סהדי דאמרי שאין לו אלא שמונה עשרה שנה עולה חזקה דאין העדים חותמים על השטר כו' תדע דהא אפילו בנשירה לא תליא לקיים החזקה ההיא אלא אמרינן כיון דלא אשכחנא סימנים דקטן הוה. עליות.

אבל הראב"ד פירש מתיב רבי זירא כו'. בשלמא למאן דאמר בן שמונה עשרה היינו דאמרי ליה יורשים מהו לבדקו ונכסי ודאי בידא דלקוחות הוו קיימי או מדשתיקו ליה או מחזקת עדים שאין חותמים אלא אם כן נעשה גדול וקאמרי בני משפחה דעדיין קטן הוא שאין לו סימנים והא ודאי כשמכר בן שמונה עשרה הוה דאי לא אפילו היו לו סימנים אין ממכרו ממכר אלא למאן דאמר בן עשרים והאי נמי בן עשרים הוה אם כן בדקי ליה יורשים ולא משכחי ליה סימנים מאי הוי הא לאו קטן הוא אלא סרים גדול הוא. עד כאן.


דף קנה עמוד בעריכה


חזא ביה דקא משחרר לעבדיה. אף על פי שאינו נחשב כשוטה לשאר דינים אלא אם כן יוצא יחידי בלילה ולן בבית הקברות ומקרע את כסותו כדאיתא בחגיגה אבל לענין ממכר כיון דחזו ביה שטות בפיזור ממון שלא לשום תועלת אין ממכרו ממכר. ולאו דוקא תוך זמן אלא אפילו אחר זמן כי אפשר שעדיין לא יצא מדרך הילדות. עליות.

אבל הרא"ש ז"ל כתב דלא הוי שוטה גמור כגון מקרע כסותו כו'. ובמטלטלי הוי ממכרו מכר אי נמי במקרקעי אם היה לאחר זמן.

שלח ליה גידל בר מנשיה לרבא תנוקת בת ארבע עשרה שנה כו'. פירש הרב הגאון לענין נכסים שקנה אפוטרופוס וכיון שיש לו שלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות ממכרו בהם מכר אבל לענין נכסי אביו הא קיימא לן כשמואל דאמר ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. ונראה דהוא הדין בנכסים שקנה הוא מעצמו שאין ממכרו בהם ממכר אלא אם כן יודע בטיב משא ומתן ולא אמרינן כי היכי דזבין הכי נמי מזבין והיינו דקאמר רבא אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר. ור"ש פירש דהא דאמרינן נמי שאין הבן מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן שמונה עשרה או בן עשרים דוקא כשאינו יודע בטיב משא ומתן. ומסתברא כדברי רבינו הרי"ף ז"ל מדמותיב רבי זירא ממעשה דבני ברק כו' ולא מפרקי לה דאותו קטן יודע היה בטיב משא ומתן והיה יכול למכור מן שלש עשרה אלו הביא שתי שערות שמעינן מינה דאף על פי שיודע בטיב משא ומתן קאמרינן שאינו מוכר בנכסי אביו אלא מבן שמונה עשרה למר או מבן עשרים למר ועוד יש להביא ראיה מהא דאמרינן והא דרבא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר מההוא דזבין בנכסי כו' פירוש רבא לאו הכי שלח ליה בפירוש לרב גידל אם יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אלא סתם שלח לו מקחן מקח וממכרן ממכר ולא היה מוכרח מכלל תשובתו דדוקא ביודעת בטיב משא ומתן ממכרן ממכר יש לומר על מעשה שהיה שלח לו רבא דממכרו ממכר והוא הדין אם לא היתה יודעת בטיב משא ומתן (ואין) אין ממכרו ממכר נלמד ממעשה דההוא פחות מבן עשרים דזבין בנכסי ולפיכך כתבו בתשובה רבא לרב גידל אם יודעת בטיב משא ומתן כו'. ושמעינן מהאי פירושא דפרישנא שיש הפרש בין נכסי האב לנכסים שקנה ולא היתה שאלת רב גידל אלא בנכסים שקנה דאי אמרת דלמכור בנכסי האב נמי איבעיא ליה לרב גידל על כרחך פשוט היה לו לרב גידל דכשאינה יודעת בטיב משא ומתן אין ממכרה ממכר וחידושו של רבא במה שהשיב שהמכר מתקיים בפחות משמונה עשרה ואין חידושו במה שאין ממכרו ממכר כשאינו יודע בטיב משא ומתן דהא לכולי עלמא אינו מוכר בנכסי אביו בפחות משמונה עשרה. ומעתה על מה הוצרכנו ללמוד מכללא דרבא דדוקא יודעת כטיב משא ומתן קאמר דממכרה ממכר ולא כשאינה יודעת כלל הלא זה דבר פשוט לדברי הכל שאינו מוכר בנכסי אביו בפחות משמונה עשרה ורבא גופיה שמעינן ליה בפרק התקבל שאמר ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. כן נראה לי. ואין לפרש דהא דרבא לאו בפירוש אתמר שלא דבר דבר זה לרב גידל כלל. דכיון ששאל ממנו רב גידל דין המעשה מסתמא השיב לו תשובה.

דההוא פחות מבן עשרים דזבין נכסי. נראה דבהא נמי אזדא רבא לטעמיה דאמר בפרק התקבל ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים דמדקאמר ההוא פחות מבן עשרים מכלל דבן שמונה עשרה הוה ואפילו הכי קאמר שאם אינו יודע בטיב משא ומתן אין ממכרו ממכר והא דאמר לעיל מבן שמונה עשרה משמיה דרב נחמן קאמר לה.

כיון דמסברו ליה כו'. יש תמהים למה יחשב יודע בטיב משא ומתן מפני שידע לומר דבר אחר ששמו בפיו. ונראה לי כי רבא חקר והגידו לו ושמע על אותו הנער שהיה יודע בטיב משא ומתן וכיון דחזא דשדא קשייתא לביתיה אמר אין זה כי אם מדרך שטות ולא יתכן שזה יודע בטיב משא ומתן אחרי כן שמסבירים אותו וסובר רבא כי זריקת הגרעינים לא היה מצד שטותו אלא מצד חוצפא וכי יתכן שהוא יודע בטיב משא ומתן כמו שהוגד לו ושמע. עליות.

שלח ליה אי יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר. נראה לי דמקחה מקח נמי דוקא (אם אינו יודע בטיב משא ומתן אין מקחו מקח) במקרקעי כמו שאין ממכרו ממכר אפילו במטלטלי. וכן כתוב בפירושי הרב רבי יוסף הלוי ז"ל. והטעם לפי שהשוו חכמים מדותיהם כיון שאין ממכרו ממכר במקרקעי כך אין מקחו מקח ואף על פי שעיקר התקנה היתה לענין מכר כדאמרינן לקמן דאי אמרת זביני זביני אזל מזבן להו לכולהו נכסי. תדע שהרי אמרו שאין עדותם עדות במקרקעי ואם היה מקחו מקח במקרקעי אף על פי שאין ממכרו ממכר למה לא היתה עדותם עדות בהם וגבי חרש אמרינן קופץ ונקפץ במטלטלי אבל לקרקעות בין למקח בין לממכר לא. ומן הטעם הזה קשיא לי על מה שפירש ר"ש היא דהא דאמרינן מאימתי מוכר בנכסי אביו. כשאינו יודע בטיב משא ומתן דוקא דאם כן הוה ליה למימר בן מאימתי מקחו מקח וממכרו ממכר קרקעות דכיון שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו אינו מקח ולקמן נמי אמרינן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ולא אמרינן למקח וממכר עד שיהא בן עשרים. עליות.

אבל במקרקעי אין עדותם עדות. תימה אמאי אין עדותם עדות וכי משום דמקרבא דעתיה לגבי זווי לא ידע להעיד האמת ועל כרחך לאו משום דחשדינן להעיד עליו שקרן דאם כן אף למטלטלי נמי לא יעיד. ויש לומר כמו שחשדו חכמים על מקרקעי דידיה טפי ממטלטלי הכי נמי לענין עדות חשדו שמא לא ידע לדון להעיד אמת. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ולעדות עדותם עדות. פירוש דכיון שהביא סימנים אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן עדותו עדות.

אמר אמימר מתנתו מתנה. נראה בעיני שאף על פי שיש שם אפוטרופוס מתנתו מתנה כיון שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד וליכא לדמויי לפעוטות במטלטלים אף על פי דאמרינן עלה בפרק מציאת האשה לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס. עליות.


דף קנו עמוד אעריכה


בודקין לקידושין כו'. כשהגיע לכלל שנים איירי דמקמי הכי לא מהני שערות כדמוכח בפרק יוצא דופן. והא דאמר רבא התם קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים היינו לענין מיאון דוקא. ואם תאמר אפילו כי בדקינן לה נמי ולא מצאו שערות היאך מפקיעים הקדושין ליחוש שננא נשרו דאמרינן התם בפרק יוצא דופן היכא דקידש תוך זמן ובעל לאחר זמן דליכא ספיקא דאורייתא כו' והכא נמי איכא ספיקא דאורייתא. ויש לומר דנפקא מינה בהך בדיקה דאם מצאו שערות ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אינה צריכה גט משני. מיהו אם לא מצאו שערות צריכה גט משניהם. וצריך לומר דבודקים לקידושין היינו קודם קידושין דאי לאחר קדושין אפילו מצאו שערות צריכה גט משניהם דילמא השתא הוא דאתו ובשעת קידושין לא הוו דהכי אית ליה לשמואל גופיה בפרק בתרא דקידושין גבי קדשה אביה בדרך כו' כדאמרינן השתא הוא דאתו סימני בגרות ולא מצפרא. ומיהו לא דמי דהתם ודאי הוא דאמרינן השתא הוא דבגר שאין בה שום חזקה לומר מצפרא אתה אבל הכא שהגיעה לכלל שנים ודאי אית לן למימר כיון דאחר קידושין מצאן חזקה שגם בשעת קידושין היו בה. ולמיאונים. ואם לא מצא סימנים ממאנת ולא חיישינן שמא נשרו אלא היכא דקידש תוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא והכא מיירי דלא בעל. הרא"ש ז"ל.

וכי מאחר דבדקניה לקידושין לגיטין למה לי. (וא"כ) וקשה למה תלה קושיתו בבדיקת קדושין אפילו אם לא היו בודקים לקדושין יש להקשות למה לי בדיקה לגיטין. ויש לומר דשמא קטן הוא ולא יצטרך לגט ואין ראוי ליתן גט שלא לצורך כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה או כדי שלא לפוסלה מן הכהונה וכיון שיבדקוהו ולא הביא שתי שערות אין צריכה גט דילמא אמינא דילמא סבירא ליה לשמואל כמאן דאמר אין חוששים שמא נשרו לפיכך הקשו וכי מאחר דבדקינן לקידושין לגיטין למה לי והוה מצי לשנויי כגון שלא בדקוהו לקידושין אלא דעדיפא מיניה שני ליה פירוש בודקים לקדושין שיש לבדוק בשעת (בדיקה) קדושין לידע אם יש לה שתי שערות ואם יבא אחר ויקדשנה שוב אין חוששים לקדושי שני שאם לא יבדקו עכשיו אף על פי שימצאו לה שערות לאחר זמן שמא בשעת קידושין קטנה היתה וחוששים לקדושין השני אבל אין לפרש בודקים לקדושין שאם אין לה שתי שערות אין חוששים לקדושין. עליות.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: וכי מאחר דבדקיניה לקידושין כו'. ואף על גב דלא בדקנו לקידושין אלא משום קדושי שני כדפרשינן (מהו) פריך שפיר דממה נפשך בלא בדיקה נמי הגירושין גירושין שמא היה גדול בשעת גירושין מצי לגרש ואם היה קטן גט נמי לא בעי. עד כאן.

רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן. רבי אלעזר גרסינן דהוא רבי אלעזר בן שמוע ולא רבי אליעזר כו' ככתוב בתוספות. ועוד ראיה דאמרינן בגמרא אמר רבי לוי קונים משמע ואפילו בשבת שלא לחיש לדברי רבי אליעזר והא רבי אליעזר מודה דבשבת דבריו קיימים ואף על גב דלרבי מאיר אמרינן בגמרא דלרבי אליעזר בחול דבריו קיימים ולא בשבת מיהו רבי לוי אמתניתין קאי דאתיא דלא כרבי מאיר. הרא"ש ז"ל.


דף קנו עמוד בעריכה


אמר רבי לוי קונים (משמע) וכו'. ואפילו בשבת ולא ליחוש לדברי רבי אליעזר שהיה מצריך משיכה דחיישינן שמא תטרף דעתו עליו אדהכי והכי. ואם תשאל כיון דלא חיישינן לדברי רבי אליעזר אלא באמירה בלחוד סגי לן אמאי אצריכו קנין. יש להשיב דהאי קונין דאמר רבי לוי לאו בחליפים הוא אלא באמירה בעלמא בלחוד הויא ליה קנין על הנכסים והאי דקאמר ואפילו בשבת שלא תאמר כיון דבאמירה בלחוד קנו מיניה הנהו נכסי הוה ליה קניית נכסים בשבת וכמקח וממכר דמי שאסור בשבת קמשמע לן דלא איכפת לן בהכי דאי משהינן לה למילתא לאחר השבת חיישינן דילמא אדהכי והכי מטרפא דעתיה ולא יכול למימר מידי. ויש לפרש דהאי דקאמר ואפילו בשבת להודיע שאין צריך לדרכי הקנאות אלא באמירה בלחוד סגי כלומר קונין נכסים משמע ואפילו בשבת וממילא שמעת דבאמירה בלחוד סגי ליה מיניה שהרי אי אפשר בשבת לעשות כלום מדרכי ההקנאות ולא ליחוש כלום לדברי רבי אליעזר שהיה מצריך לדרכי ההקנאות שמא בין כך ובין כך תטרוף דעתו עליו. הרא"ם ז"ל.

אבל הראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: קונין משמע ואפילו בשבת שלא לחוש כו'. פירוש קונין בקנין ואפילו בשבת אפילו שנראה כמקח וממכר וכמיפה כחו לפי שאין צורך לזה הקנין ודלא כרבי אליעזר שאם היה צורך לקנין היינו חוששים בשבת הואיל ובחול צריך קנין הילכך בא ליפות את כחו בקנין קונין כדי שלא יצטער שמא תטרף דעתו עליו. עד כאן. ועיין בהרא"ש ז"ל בפסקיו.

הכי גרסינן קונין משמע אפילו בשבת. ולא גרסינן ואפילו דהוי משמע דאפילו בחול הוי חידוש מה שקונין ממנו. ומיהו יש לומר דבחול נמי כשרוצה לא יבטלו דעתו לומר לו אינך צריך. הרא"ש ז"ל.


דף קנז עמוד אעריכה


כי תיבעי לך אליבא דרבנן. כי אמרי רבנן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דילמא הני מילי במתנה אבל במלוה כיון דמשעבד ליה דאקני נמי משתעבד ליה או דילמא לא שנא. הראב"ד ז"ל.

כי מבעיא לן דאקני קנה ומכר קנה והוריש. ותלמה בקנה והוריש מאי קמבעיא ליה וכי גרע ממלוה על פה שגובה מן היורשים. ויש לומר דשמואל לטעמיה דאמר לקמן בפרק גט פשוט מלוה על פה אינו גובה מן היורשים ולפי זה משמע דהא דאמר שמואל מלוה על פה אינו גובה מן היורשים היינו אפילו מדרבנן. וכן משמע לקמן בפרק גט פשוט מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם פירוש מצוה אם יעשו מעצמן ואין כופין אותם לפרוע כדמוכח בפרק מי שהיה נשוי בעובדא דקטינא דארעא. והא דאמרינן בפרק הכותב דפריעת בעל חוב מצוה ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע היינו הלוה עצמו. פירש רבינו שמואל דאף על גב דקנה ומכר לא משתעבד בקנה והוריש גובה מיורשים ואפילו לא כתב דאקני משום מצוה. ופריך והא מלוה על פה היא כיון דאפילו לא כתב דאקנה משתעבד אם כן אפילו כתב דאקנה הויא כמלוה על פה והא אמר שמואל מלוה על פה אינו גובה מן היורשים וכי קאמרינן מצוה על היתומים הני מילי במלוה בשטר. וקשה לפי מה שפירש דאי אב מת ברישא לא גבי אלא משום מצוה ואם כן בהך פליגי בית שמאי ובית הלל דבית שמאי סברי דמצוה לחלוק ובית הלל אומרים דאין מצוה לחלוק ויחלוקו והלא דינא משמע שכופים אותם לחלוקי ועוד היכי קאמרי בית הלל דאין להם מצוה לפרוע חובת אביהם וכי תימא משום דאוקי נכסים בחזקתם ובן מית ברישא ולא יירש מאביו כלום והא מוכח בפרק מי שהיה נשוי גבי עובדא דקטינא דארעא דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אפילו לא ירשו מאביהם כלום. והילכך היכא שהניח להם אביהם נכסים חייבים לשלם אפילו קנאם אחר ההלואה כאלו היו אותם הנכסים שלו בשעת ההלואה אבל יורשים שאינם בנים שאינם חייבים לפרוע חוב מורישם אם לא הניח להם מורישם נכסים אפילו הניח להם שקנאם אחר ההלואה אינם חייבים לפרוע ואפילו כתב דאקני לא מהני מידי. ופריך והא מלוה על פה היא. כיון דהך דכתב אקני לא מהני מידי ואינם חייבים אלא משום שהוא אביהם כאלו היו לו אותם נכסים בשעת הלואה אם כן אמאי חייבים והאי אפילו מאותם נכסים שהיו לו בשעת הלואה לא גבי אלא מכח שטר דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה כו' ואפילו מדרבנן כדפרישנא וסתם יורשים היינו בנים. הרא"ש ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם אפילו מנכסי דידהו אף על גב דלא משתעבדי לבעל חוב משום כבוד אבוהון דכי בעיא לן דאקנה קנה ומכר או הוריש ליורשים אחרים שאינם בניו מתקיף לה רב אשי האי מלוה על פה הוא פירוש כיון דאקנה לא קנה אף על גב דכתיב ליה שטרא כמלוה על פה הוא לגבי ההוא נכסי ומלוה על פה אפילו מצוה ליכא על היתומים לדעת שמואל ואפילו מנכסי אביו וכי אתמר מצוה במלוה בשטר וכשהניח אביו מטלטלי. עד כאן.


דף קנז עמוד בעריכה


ואי סלקא דעתך דאקנה קנה ומכר כו'. מאוחרין אמאי כשרים. ואם תשאל ואלא מאי דאקנה משתעבד נהי נמי דהיכא דכתב ליה דאקנה משתעבדי ליה למלוה הנהו נכסים דזבין לוה בתר הכי באייר ומשום הכי לא איכפת לן במאי דקא מאחר לה לזמן והא כי טריף בדין טריף היכא דלא כתב ליה דאקנה דודאי הנהו נכסי דזבין ליה באייר הא לא אשתעבדי ליה למלוה מאוחרים אמאי כשרים והא אתי למטרף להו להנהו נכסים מסיון ואילך שלא כדין. תשובתך מאי דקא פשט ליה מהאי מתניתין דקתני מאוחרים כשרים הכי קאמר אי אמרת בשלמא דאקנה משתעבד מתניתין משכחת לה דכתוב בהו דאקנה אלא אי אמרת דאקנה לאו משתעבד האי מתניתין היכי משכחת לה. ודחי הא מני רבי מאיר היא כו'. הרא"ם ז"ל.

בעל חוב אמאי גובה את השבח. תימה אמאי לא פריך מהא דקתני גובה הקרן מנכסים משועבדים דעל כרחך אותם משועבדים לא היו ביד המוכר דהיינו הלוה בשעת טריפת בעל חוב דאם כן לא היה גובה ממנו דמצי אמר ליה הנחתי לך מקום כו' אלא על כרחך אחר טריפת בעל חוב קנאם ומכרם והיינו דאקנה ואפילו הכי גובה. ויש לומר דאיירי שפיר כשהיו בידו בשעת טריפה וכגון שנעשה להאי שדה אפותיקי. לוה ולוה וחזר וקנה מהו הכי גרסינן. ולא גרסינן ומכר דבלא מכר נמי מצי למיבעי. הרא"ש ז"ל.

ואם תמצא לומר משתעבד לוה ולוה. כלומר וכתב לכל חד מינייהו דלקמא משתעבד או לבתרא משתעבד פירוש לקמא משתעבד משום דכיון דכתב ליה דאקני אשתכח דבעידנא דקני ליה להאי ארעא ממילא חל עליה שעבודא דקמא ולא קא שביק ליה רווחא לבתרא למיחל עליה שעבודיה או דילמא לבתרא משתעבד דכיון דכתב ליה דאקני מקמי דליקני להאי ארעא וכי קני לה בתר הכי שעבודא דבתרא הוא דחייל עליה ולאו שעבודא דקמא. וליכא לדמויי להא דאמרינן דאקנה קנה ומכר משתעבדי דהתם היינו טעמא דמשתעבד למלוה וטריף ליה מיניה דלוקח משום דכי זבין להו ללוקח בתר דקני ליה הוא דזבין ומעידנא דקנה לוקח בהאי שעתא חל עליה שעבודא דמלוה מקמי דאזבין לה ללוקח אבל הכא כיון דמקמי דליקני ליה לוה להאי ארעא כתב ליה למלוה לבתרא דליקני דאשתכח דסלקי למלוה קמא מהאי ארעא דעתיד למקנייה מקמי דלקנייה ושעבדיה למלוה בתרא איכא למימר דבההיא שעתא שעבודיה דבתרא הוא דחייל עליה ולא שעבודיה דקמא ומשום הכי קא מיבעיא לן לקמא משתעבד כו'. ואסיקנא דיחלוקו פירוש למימר דתרווייהו בהדי הדדי קא חייל שעבודייהו אההיא ארעא. הרא"ם ז"ל. ועיין לשון הרשב"א ז"ל במגיד משנה פרק ב' מהלכות מלוה ולוה.

מאי גובה נמי חצי שבח. ולית הלכתא כשמואל דאמר בפרק קמא דבבא מציעא בעל חוב גובה את השבח אלא דוקא חצי שבח. והקשה רבינו שמואל מאי קא מיבעיא ליה אי דאקנה קנה ומכר כו' הא איהו גופיה אמר בעל חוב גובה את השבח. ותירץ דאליבא דרבי מאיר קאמר וקא מיבעיא ליה אליבא דרבנן. ולא נהירא דהא שמואל פסיק כרבי יוחנן הסנדלר בפרק אף על פי דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ויש לדחות שמא בשעבוד דאקנה סבר כרבי מאיר והכא מספקא ליה אי מודו רבנן או לא ומטעם שפירש רש"י דלא דמי לפירות דקל. אי נמי מעיקרא מיבעיא ליה לשמואל והדר פשטה כרב נחמן דאמר בשמעתא הך מילתא איבעיא לן והדר פשטה כרבי יוחנן דאמר דיחלוקו. הרא"ש ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו: ואי אמרת דאקני קנה ומכר לא קנה שבח אמאי גובה. איכא מאן דקשה ליה תפשוט ליה לשמואל מדידיה דהא איהו אמר בעל חוב גובה את השבח. ואיכא למימר דהא דשמואל בשויוה ניהליה אפותיקי הוא כדמוכח בפרק שנים אוחזין הילכך אפילו כתב ליה דאקני נמי הוא וכולי שבחא נמי שקיל דכנגזל דמי דארעא דידיה הוא מההוא דשוייה ניהלה אפותיקי. אלא דקשיא לי אם כן ברייתא גופא דמקשינן מינה מצי למימר להו קמא נמי בשוויה ניהלה אפותיקי. ותו קשיא לי ולוקמא בנגזל. אלא לרוחא דמילתא קא מתרץ ליה ומוקים לה כרבי מאיר כי הנך מתניתין דלעיל. עד כאן.


דף קנח עמוד אעריכה


מתניתין. בית שמאי אומרים יחלוקו אפילו בנכסי מלוג משום דידו עדיפא מידה ולגבי יורשין ידם שוות. הראב"ד ז"ל.
נכסים הנכנסים והיוצאים עמה היינו נכסי מלוג וכגון שלא שמאתן בכתובתה להיות עליהם תורת נכסי צאן ברזל אלא הכניסתן בתורת נכסי מלוג שיאכל הבעל הפירות והקרן יהיה קיים. בחזקת יורשי הבעל. והא דלא ערבינהו בהדי הדדי משום דאי הוה אמר על נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי (הבעל) האב לא הוה ידענא טעמא מאי אבל השתא דקאמר נכסים בחזקתן הרי הוא כמפרש הטעם כי זו היא חזקה הראויה להם דהיינו נכסי צאן ברזל חזקת הבעל משום דאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו וגם היה יכול למכרן אבל גבי כתובה הטעם פשוט למה הן בחזקת יורשי הבעל ולא הוצרך לומר בה נכסים בחזקתן. וכן למאן דאמר בחזקת יורשי האשה איכא למימר הכין אמאי לא עריב להו בהדי נכסי מלוג אלא כדי לפרש הטעם כי זו היא חזקה הראויה להם כיון שהכניסה אותם מבית אביה. תוספי הרא"ש ז"ל.

ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי האשה ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה כו'. הנך נכסים דאמרי בית הלל נכסים בחזקתן הם נכסים שהביאה לו וקבלן עליו בנכסי צאן ברזל ואיפליגו עלייהו אמוראי בחזקת מי וקיימא לן כוותיה דבר קפרא דיחלוקו ומאי נכסים בחזקתן בחזקת שניהם משום שהחזקות שוות. ואני תמיה לענין שומרת יבם במסכת כתובות וביבמות שלא חלקו בה בין עיקר כתובה לשאר נכסים שהביאה לו וכתבם בכתובתה וכולן בחזקת יורשי הבעל דלא גרסינן התם וכתובה אלא כתובה בחזקת יורשי הבעל דפרושי מפרש נכסים בחזקתן מאי ניהו נכסים וקא מעיילי כל הנכסים בכלל כתובה וכולם בחזקת יורשי הבעל מדלא מפליג בהו לא בתחלת השאלה ולא בסוף כשהוא מפרש דיניהם ומאי שנא הכא דמפלגינן בהו דהכא אמרינן בהם יחלוקו כמשנת בר קפרא. ואיכא למימר משום דהתם קאי יבם שעומד במקום אחיו וידו כידה וכיון דנכסי צאן ברזל הן בחזקתו קיימי אבל הכא ליכא יבם ובדינא בהדי שאר יורשים הוא ומשום הכי יחלוקו. וטעמא ברירא הוא. אבל נפל הבית עליו ועל אמו קיימא לן כרבי עקיבא דאמר נכסים בחזקתן וכרבי אלעזר דאמר בחזקת יורשי האם הואיל והוחזקה נחלה באותו השבט כי האשה משבט אחיה והבן משבט האב וכל זמן שהיא בחיים אין לבן חזקה באותם נכסים אף על פי שהוא קודם לנחלה לכל היורשין הכא ספק הוא ובתר חזקה אזלינן. הראב"ד ז"ל.

אלו ואלו מודים שיחלוקו. פירש רשב"ם דלא דמי לנפל הבית עליו ועל אשתו שיש שם שני מיני נכסים יש שמוחזק בהם הבעל ויש שמוחזק בהם האשה. וקשה לרבינו תם ז"ל דהאי ודאי לא דמי לנכסי מלוג דמוקמינן בחזקת יורשי האשה ואף על גב דיד הבעל שולטת בהם ואוכל הפירות כיון דמספקא לן הי מינייהו מאית ברישא מוקמינן הנכסים בחזקתה כל שכן הכא שהיו הנכסים בחזקת האם דנוקמינהו בחזקתייהו. ותירץ רבינו תם ז"ל משום דירושת הבעל דרבנן כו'. הרא"ש ז"ל.


דף קנח עמוד בעריכה


גמרא. בחזקת מי רבי יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל וריש לקיש אמר משמיה דבר קפרא יחלוקו וכן תני בר קפרא הואיל והללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו. כך היא עיקר הגירסא אף על פי שרשב"ם ז"ל אינו גורס כן. ומתניתין דנפל עליו הבית ועל אמו הכי גרסינן רבי אילעאי אמר בחזקת יורשי האם רבי זירא אמר בחזקת יורשי הבן וכי סליק רבי זירא לאוירא דארעא דישראל ואחכמיה קם בשיטתיה דרבי אילעאין דמסתברא כוותיה. וכדאסיקנא טעמא דהואיל והוחזקה נחלה באותו שבט והללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו. הילכך לענין פסק הלכה במתניתין קמייתא דנפל עליו הבית ועל אשתו קיימא לן כבר קפרא דרביה דרבי יוחנן הוא וטעמיה דבר קפרא משום דליכא הכא חזקה להאי טפי מהאי דליכא למימר דליהוו בחזקת יורשי הבעל דהאי נכסי האשה נינהו ואם בא למכור אינו מכור וכן נמי ליכא לאוקמינהו בחזקת האשה דלאו בידה נינהו. ועוד שאם פחתו או הותירו הכל לבעל הילכך כיון שאין מוחזק מחבירו והללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו. אבל במתניתין דנפל הבית עליו ועל אמו קיימא לן כרבי עקיבא כיון דשקלינן וטרינן אליביה ומאי בחזקתן בחזקת יורשי האם. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ה' דנחלות. אבל תמהני בזו שפסק שם באב שנשבה ומת בן בתו במדינה ואינו ידוע אם האב מת בשביה קודם דיחלוקו ולא ידעתי למה שאף בזו הוחזקה נחלה לשבט האם דכמתניתין ממש היא שבשניהם היינו טעמא לפי שאין הבן יורש את אמו בקבר וברייתא דתניא יחלוקו משמע דכתנא קמא דמתניתין אתיא דאמר נמי בנפל הבית עליו ועל אמו דאלו ואלו מודים שיחלוקו ולא ידעתי טעם לדבריו כלל. הר"ן ז"ל. עיין במגיד משנה שם.


דף קנט עמוד אעריכה


אבוך מזבין ואת מפקת. הקשה הריב"ם מאי פריך והלא אין המכר מכר כלל שמכר להם דבר שלא בא לעולם. ולעיל ביארתי הקושיא בפרק יש נוחלין ופירוש ר"י ז"ל ומה שהקשה על פירושו. ותירץ רבינו תם ז"ל כגון שאמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך דכהאי גוונא מכור אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מאחר שמברר את המכר. ומיהו קשה דאף על גב דמצי למכור הני מילי אם יבא לבסוף לידו אבל זה שמת בחיי האב ולא בא לידו מעולם לא מצי למכור כדאמרינן לעיל לרבי מאיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. והריב"ם ז"ל תירץ דפשיטא להו דשלחו מתם דנכסים לא יקנה. וזה אינו קשה להם אלא זה הוא שקשה להם שהבן מוציא מיד הלקוחות בחנם ואף הדמים שקבל אביו לא יחזיר דנהי דהמכר אינו מכר מכל מקום הדמים שהוציא יחזיר מתוך אותם הנכסים ואפילו לא הניח אביו אחרים דמקח טעות הוי. ומסיק דמכח אבא דאבוה קאתינא ואיני יורש אבי כלל כי אם זקני ולא מכר להם הוא כלום ולא אחזיר לכם מעות שנתתם בהנהו נכסים. ומיהו קשה לפירוש זה אמאי צריך למימר מכח אבא דאבוה קאתינא כי היכי דפשיטא דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הכי נמי נימא אינו משעבד ראוי שלא בא לידו בחייו דאשה אינה נוטלת כתובתה בראוי כדתנן בבכורות. וכי תימא אלים שעבודייהו טפי מכח משום שקנה אלו הנכסים מכל מקום קשה בסוף הסוגיא דקאמר מאי לאו יורשין בני מורישיו אחי ובעי לאוכוחי דאפילו לענין דינא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך דאי לאו הכי אפילו הבן מת תחלה גבי בעל חוב ואמאי הא לא איירי מתניתין במכר אלא בשעבוד דמלוה דפשיטא דלא משתעבדי בראוי. וצריך לומר לדברי הריב"ם ז"ל דאינו פשוט לו לתלמוד בכאן דראוי לא משתעבד דמתניתין דבכורות איכא למימר גבי כתובה דוקא לא משתעבדי אבל לבעל חוב משתעבד ומקולי כתובה שנאו כאן כדאמרינן התם לענין שבח. אי נמי יש לומר דהא דתני בבכורות אין האשה נוטלת בראוי הני מילי כשנפלה ירושה שהיתה ראויה לבעלה לפני אחיו שלא היה לו לבעלה בן שיירש ירושתו שנפלה לו מאביו דלא מגבינן לאשה וכן נמי לבעל חוב אבל היכא שנשאר לבעלה בן יורש שהוא במקום בעלה לא חשבינן ליה ראוי להפסיד כתובה דכיון שבאת הירושה ליד בנו חשבינן כאלו באה לידה וכן נמי בעל חוב. ונראה לפרש דאיירי כגון שאמר מה שאירש מאבא היום מכור לך דכי היכי דמכור לרבנן דרבי מאיר משום כבוד אביו לקנות לו תכריכין הכי נמי מכור אפילו מת הבן בחיי אביו דלא קנה אלא לאחר מיתה משום כבוד אביו ולהכי קאמר זו היא שקשה בדיני ממונות דכיון דמקנה דבר שלא בא לעולם אפילו כשמת נמי יבואו מכחו ליד הלוקח ולא ליד הבן. ופריך ומאי קושיא דמצי אמר להו מכח אבוה דאבא קאתינא. תדע דכתיב כו' ורמי לקמן ההוא בברכה כתיב ופריך ובענין דינא מי לא כתיב אהא תנן נפלה בית כו' וכי היכי דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכי נמי משתעבד מה שנופל לפניו לאחר מותו ומדאמרי יורשי האב דהיינו בני המת הבן מת ראשון ולא יקח המלוה כלום אלמא מוכח מילתא דלענין דינא נמי כתיב ומשני לא יורשי האב אחי אבל אם היה בן היה הבעל חוב לוקח ממה נפשך דתחת אבותיך יהיו בניך לענין ברכה הוא דכתיב. הרא"ש ז"ל.
והרשב"א ז"ל פירש כפירוש ריב"ם וזה לשונו: בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן מוציא מיד הלקוחות. ולאו דוקא הבן כו' (דף של"ז עמוד א') עד הלקוחות שבדף עצמו. עכ"ל.
וכן פירש ה"ר יהונתן ז"ל דאינו מחזיר ללקוחות אותם הדמים שנתנו לאביו ואי משום שטר המכר לא מיקרי בשטר דהא חספא בעלמא הוא דהא מה שאירש מאבא מכור לך הוא הילכך מלוה על פה היא ואינה גובה מן היורשים וליכא למימר בהא משום נעילת דלת דהא אינהו אפסדו אנפשייהו. עד כאן.

מכח אבי האב קאתינא. כי בן הבן הרי כבן. מכח אבי האב קאתינא ובמקום אב קאימנא כלומר אחר מיתת אבי שני מורישין יש לי כי אני יורש את אבי האב שלא תבא לי נחלתי מיד אבי כי אם מיד וקני שאני כבנו וגם אני יורש את אבי ונוטל חלק בכורתו שאף על פי שמת אביו בחיי אבי אביו נוטל חלק בכורה בקבר ומוריש אותה לבניו שהרי הנכסים מוחזקים היו בחייו ביד מורישו. ואין קוראין ראוי לבכור שמת אביו בחיי מורישו אלא אותם נכסים שנפלו בירושה משמת ראוין הם אצלו שלא הוחזקו ביד אביו בחייו ואין אני קורא בהם בכל אשר ימצא לו שלא היו מצוין ביד אביו ביום מותו והכי איתא בירושלמי. הראב"ד ז"ל.

והא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שלא הוחזק כתב ידו בבית דין. פירוש דפסול קורבא לאו משום דלאו מהימני אלא גזירת מלך היא וכדמסקינן. הילכך נקטינן דהיה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד לו על כתב ידו אבל אחרים מעידים ואף על פי שלא הוחזק כתב ידו בבית דין ולא חיישינן דילמא עכשיו כתבו אלא שהקדים זמנו מקודם שהיה חתנו משום דכיון דקרובים מהימני אלא דמגזרת מלך פסילי כל שאין אנו צריכים ממש לעדותם כגון שאחרים מעידים עליהם נאמנים. אבל היה יודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן אפילו אחרים אין מעידים על כתב ידו אלא אם כן הוחזק כתב ידו בבית דין כלומר שראו שטר זה בחתימה זו קודם שנעשה גזלן הא לאו הכי חיישינן שמא כתבו השתא והקדים זמנו כיון דפיסולא דגזלן משום דלא מהימן הוא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות עדות. ולא נתכוונו דברי ר"ש ז"ל שכתב שאף פיסול הגזלן לאו משום דלא מהימן אלא משום גזרת מלך. הר"ן ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: ודילמא גזרת מלך היא. כלומר הלכה למשה מסיני. ואין דנין על ההלכה~ דלאו משום הימנותא הוא דהא משה ואהרן לכולי עלמא מהימני ואפילו הכי חד על חבריה לא מקבלינן סהדותייהו. הראב"ד ז"ל.
לקצת גדולי הדורות ראיתי שכל שבאו לדין והביא האחד עד שנמצא קורבתו פסול ונגמר הדין לפסול את העדות ואחר כך נתרחק ובא להביאו עכשיו לדין שאינו נאמן שכל אדם עשוי להחזיק את דבריו והרי הוא כעין נוגע בדבר. ה"ר מנחם המאירי ז"ל בפרק זה בורר.


דף קנט עמוד בעריכה


ולענין דינא לא והתנן כו'. תמיהא דאכתי מנא לן ממתניתין כו' דף (של"ז) קל"ז עמוד א' עד וצריך לי עיון דף (של"ז) קל"ז עמוד ב'. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: ההוא בברכה כתיב. אבל הירושה בנכסי אבי אביו מחמת אביו היא באה לו ואף על פי שכבר מת בחיי אביו ולא מחמת אבי אביו וכיון שכן זו היא קשה בדיני ממונות. ומי מצית אמרת הכי כלומר דקשה היא בדיני ממונות. והא תנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' מאי לאו דיורשי בני כלומר יורשי האב דקתני בני אותו הבן נינהו והנה אף על פי ששעבד אותן נכסי אביו כו' עד כאן. ובספרים שלנו גרסינן ומי מצית אמרת בברכה כתיב כו' ולענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו כו'. ואם תאמר ולפשוט מדתנן בפרק יש בכור דף נ"א עמוד ב' ואין נוטל בשבח ולא בראוי כו' ולא האשה בכתובתה כו' ומפרש בגמרא ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי דאבי אבא אלמא לענין דינא תנן שהבן יורש נכסי אבי אביו מכח אביו ואינו חייב לפרוע לבעל חוב של אביו דכי קתני התם כתובה הוא הדין לבעל חוב וכמו שכתבתי בפרק יש נוחלין יש לומר דאי מההיא הוה דחי לה נמי דהתם באחוה ואחי דאבוה כי הכא ואף על גב דהא תנא ליה רישא ולא בראוי כבמוחזק דמשמו דסיפא דהדר דתני ליה לאתויי נכסי (דאבא דאבא) דאבי אבא אתא ומשום הכי אוקימנא לה התם בהכי אכתי הוה אפשר ליה למדחייה ולומר דסיפא לא איצטריך אלא דאיידי דהדר תנא שבח לאתויי חפורה והוו שובלי וכדאיתא התם לעיל דף קכ"ד הדר תנא נמי ולא בראוי כבמוחזק אבל כולה באחוה ואחוו דאבוה (בגמרא דמוקי לה בנכסי החם.) והא דמוקי לה התם בגמרא בנכסי דאבי אבא משום דודאי דינא הכי הוא וכדמסקינן הכא אבל מכל מקום לא מצינא למפשט ליה ממתניתין. הר"ן ז"ל.

מאי לאו יורשי האב בני מורישים אחי. פירוש נפל הבית על ראובן ועל חנוך או על חצרון ועל חנוך אתיו וחצרון מורישו של חנוך ויש בעל חוב על חנוך ואליאב בנו של חנוך אומר כי חנוך מת ראשון ואחר כך מת ראובן ולא נשאר לו ממון מחנוך אביו אבל מראובן נשאר לו הממון שמע מינה כי בן הבן יורש אבי אביו שלא תבוא לו מיד אביו כי אם מיד אבי אביו שאם תאמר מיד אביו היא באה לו אינה טענה ליפטר מבעל חוב של אביו כשיאמר אבי מת ראשון והלא מכל מקום ממנו אתה יורש. לא יורשי האב אחי. פירוש אחיו של חנוך שהם יורשי ראובן. מורישיו אחי דאבוה. פירוש על חנוך ועל שמעון נפל הבית ובעלי חוב של חנוך תובעין חצרון אחיו של חנוך וחצרון אומר חנוך מת ראשון ואני יורש ראובן אבי או חנוך מת ראשון ואני יורש שמעון אחי אבי. ולדעת המקשה שהוא רוצה לומר יורשי האב בני מורישיו ובעלי חוב תובעין את אליאב בנו של חנוך והוא אומר כי חנוך מת ראשון ואחר כך מת ראובן אביו ואני יורש את ראובן אבי אבא ורוצה לומר שיכול לטעון מכח אבי האב קאתינא קשיא לי תינח באבי האב שיש לומר בני בנים הרי הן כבנים אבל לגבי מורישיו שהן אחי שנפל הבית על חצרון ועל חנוך אחיו שהוא מורישו של חנוך ובעלי חוב של חנוך תובעים את אליאב לומר חצרון מת תחלה ויירש אותו חנוך אביך ואתה יורש אותו ממון מחנוך והוא אומר לא כי אלא חנוך אבי מת ראשון ואני יורש חצרון דודי ויורשי האב דקאמר אחדא קאי עליו ועל אביה אבל עליו ועל מורישיו מיבעי ליה למימר יורשי המוריש אומר היורש מת ראשון שהוא חנוך ואחר כך מת המוריש שהוא חצרון מורישו של חנוך קשיא לי הכא איך יכול לומר אליאב בנו של חנוך חנוך אבי מת ראשון ואני יורש חצרון דודי וכי מהיכן באה לאליאב ירושה מחצרון אם לא מחנוך אביו ואם נאמר בבני בנים שהם כבנים ויכול לומר מכח אבי האב קאתינא נאמר כן בבני אחים שהם כבנים ואיך יכול לומר מכח דודי קאתינא. על כן נראה לי כי האי דקאמר מאי לאו יורשי האב בני והוא על אליאב לא קאי אלא על יורשי האב בלחוד אבל עליו ועל מורישיו אין להם תביעה אלא על אחיו של חנוך שנפל הבית על חנוך וחצרון אחיו והן תובעין את פלוא וכרמי אחיו בחובו של חנוך מירושתו של חצרון ויורשיו ומורישיו הכל אחי ויש להם טענה לומר חנוך מת ראשון ואנו יורשים את חצרון אחינו. הראב"ד ז"ל.

בן מהו שיירש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב או לא. פירוש אם ימות הבן (אחרי) קודם אמו כשתמות אמו יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל את האחים מן האב או לא. תנינא אב שנשבה כו'. יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. פירוש אם לא נודע איזה מהם מת ראשון יחלוקו בנכסי האב היכי דמי אילימא כדקתני מאן נינהו יורשי האב ומאן נינהו יורשי הבן והלא בני הבן יורשי האב. ואם תאמר בנים אחרים שיש לו לאב חולקים בנכסי האב עם בני הבן גם זה לא היה לו לומר יורשי הבן שאינם יורשים מאביהם כלום (ובירושתו) ובירושת האב הם חולקים נמצאו גם הם יורשי האב. ועוד מבלי ספק כמו כן היינו חולקים את נכסיו ולמה צורך לומר בנשבה אלא לאו הכי קאמר ומת בן בתו במדינה ולא נודע איזה מת ראשון ואותה הבת היא יורשת האב שאין לאב בנים זולתה ומתה הבת ואחר כך מת הזקן שנשבה ובן בתו שהוא במדינה ולא נודע איזה מהם מת ראשון יורשי אותו הבן ומאן נינהו אחי מן האב אומרים הזקן מת ראשון ומן הזקן באה לבתו אף על פי שמתה בחיי אביה שאין בזה קפידא שבת יורשת את אביה בקבר ומורישה לבנה ומן הבת באו לאחינו זה ויורשי הזקן והם אחיו אומרים בן הבת מת ראשון ולא זכה שעה אחת בחייו בנכסים אלו והנכסים חוזרים אלינו מן הזקן אחינו ואפילו מן הבת אף אם חיתה אחר מיתת אביה הואיל ובנה מת בחייה לפי שאינו יורש את אמו בקבר להנחיל לכם ומפני (כן) הספק חולקים. והוא מדין שיכול לשנות האם שנשבית ומת בנה במדינה יורשי הבן והאב יחלוקו כגון שירשה היא נכסי אביה ויש לבנה אחים מן האב יורשי הזקן אביה והם אחיו אומרים הבן מת קודם אמו ואינו יורש את אמו בקבר להנחיל לכם ויורשי הבן אומרים והם אחים מן האב לא כי האם מתה תחלה ואחר כך מת הוא ואנו יורשים אותו אלא משום דקבעי למימר יורשי האב אומרים לפיכך שנה בשביית האב. הראב"ד ז"ל.

נאמרה הסיבה בבן מפורשת לעיל בפרק יש נוחלין. מעשה דרב נחמן הא דאייתי לה בפרק חזקת הבתים משום גררא בעובדא אחרינא והכא אייתי לה משום עובדא דבי בר ססיא וכולהו משום גררא דנכסים בחזקתם דקתני במתניתין. הראב"ד ז"ל.
סליק פרק תשיעי
פרק עשירי