שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ז


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קב עמוד בעריכה

פרק שביעי

בית כור עפר אני מוכר לך. פירש רש"י ז"ל דלהכי תנא ביה כור עפר לומר קרקע הראוי לזריעה ולפיכך היו שם טרשין גבוהין עשרה טפחים אינן נמדדין עמה אבל אם לא אמר ליה עפר אפילו כולו סלעים הגיעו. ויש מקשים דאם כן למה אינו מקבל נקעים. ויש לי לומר ליישב פירושו דאפשר דהיא הנותנת דכיון דאמר ליה עפר דמשמע ראוי לזריעה אין אדם זורע חציו כאן וחציו כאן. ואי נמי אפילו אמר ליה בית כור סתם ומקבל טרשים נקעים אינו מקבל שאין אדם רוצה שיתן מעותיו ויראו כשנים ושלשה מקומות. ויש מי שפירש דלרבותא דסיפא נקט עפר לומר דאף על גב דאמר ליה עפר טרשים פחותים מכאן נמדדים עמה דשדרי דארעא מיקרי. ויש מפרשים דלישנא בעלמא הוא ולא לשום צריכותא אלא דהדין קרו ליה אינשי. טרשין ונקעים אלו גובהן ועומקן אמרו רחבן וארכן לא אמרו. ומדברי ר"ש ז"ל בשיש בהן שיעור מקום ארבע על ארבע ובירושלמי בעי לה היה שם נקע עמוק עשרה ואין בו ארבע ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד מכל מקום משמע התם בהדיא מתוך בעיא זו שאם יש ברחבן ארבע על ארבע אין נמדדין כדברי ר"ש ז"ל אלא שבסלעים שאין גבוהים עשרה ונקעים שנמדדים עמה אמר שם רחבן כמה רבי ינאי אמר עד עשרה טפחים רבי ייסה בר בון אמר עד ארבע אמות. ועוד צריכים אנו לדעת טרשין ונקעים שאין נמדדים עמה למי אם בטלים לגבי קרקע ושל לוקח הם כיציע פחות מארבע אמות וכאילנות שבשדה או נשארין למוכר. והראב"ד ז"ל כתב שכל אותן שנשנו בפרק המוכר את הספינה שנכנסים עמה בכלל המכר אינם נמכרים בשם מדה לפיכך מדקדקים בהם מה הן לצרכה ומה אינו לצורכו ומהו מחובר ומהו תלוש ומה תשמישו ומה שאינו תשמישו אף מה שנמכר בשם מדה ונותן לו כל מדתו אין מוסיפים על מדתו כלום. עד כאן.
ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל בזה אם אמר כן אפילו בתאלין והוצין שבתוכו כי מתוך דבריו משמע דאף בהן הוא דן את הדין ולא אמרו דקנה אלא במוכר את תשמישתם. עוד כתב הרב ז"ל דכופין את הלוקח ליקח אותן בדמיהן מפני שהם כדברים אבודים ביד המוכר כמו שאמרו ביתר מרובע שאמרו שכופין את הלוקח ליקח. ולפי דברי הרב ז"ל אין בין נמדדין לשאינם נמדדין אלא לפחות את הסלעים והנקעים שאין שמין אותם לפי שווי השדה אלא בפחות מכאן. ואני תמה שהרי אמרו טעמא לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות וכיצד טענה זו תלויה בדמים אם יפחתו לו מעט מן הדמים שיקנה בעל כרחו ואינו דומה לרובעין דהתם קפידא אחת היא ואין כאן טענת מניעה אצל הלוקח אלא שרוצה לקנות כור ולא כור ורובע אבל מכל מקום כל הרוצה לקנות יתר כך הוא קונה אבל בנקעים עמוקים אינו כן שאפילו מי שחפץ לקנות שדה גדולה אינו קונה כן ומדת כל אדם היא ואיך נכוף לקנות מה שהיא קפידא אצל הכל. וצריך לי עיון. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. מאי טעמא אומדן דעתא הוא בית כור בהדי תפיסה אחת קבעי והאי מיחזי כשנים ושלשה מקומות. והנך נקעים עמוקים עשרה דאמרינן שאין נמדדין עמה לא ידעינן אם הם ללוקח אגב שדה או אם הם למוכר. ומסתברא שהם למוכר דלמאי מדמינן להו ויהיו ללוקח אם לאבנים שהם לצרכה הני אינם לצרכה. ואם תאמר יהיו כמו חרוב שאינו מורכב ובתולת השקמה הני צריכי לשדה והני לא צריכי לשדה ואם לתבואה דמטא למחצה לא דמי דמכל מקום גידולי שדה נינהו וצריכי נמי שדה ליבשה ולתנור וכירים המחוברים בטיט נמי לא דמי דהנהו כולהו מתשמישי הבית נינהו אבל הנך לא משמשי ולא מידי. ואולי שלדמותם ליציע שהוא פחות מארבע אמות שהוא פתוח לבית שהוא נמכר עמו ואפילו הכי לא דמי חדא דהא אמרינן בגמרא טרשין שאמרו בית ארבעה קבין פירוש לבית כור ואכולה מתניתין קאי מדלא קאמר הא דאמרת אין נמדדין עמה לא שנו אלא בית ארבעה קבין וקאמר סתם טרשים שמע מינה דעל כולה מתניתין קאמר דבהנך הוא דמפלגינן בין גבוהין עשרה לשאינן גבוהין אבל אם היו יותר מארבעה קבין לבית כור אפילו פחותים מעשרה אין נמדדין עמה ואם היו פחותים מארבעה קבין אפילו גבוהים עשרה נמדדין עמה אלמא כיון דאיכא האי שיעורא משום הכי חשיבות הוא דעל כרחך הוו להו הפסקה בשדה בית כור פחות מכאן לא הוו אם הוו להו כיציע שהוא ארבע אמות על ארבע אמות. ועוד כי היציע שאינו ארבע אמות הואיל ופתוח לתוכו בית אחד ונכנס בלשון בית אבל הנך כיון דאמר ליה בית כור עפר וקא יהיב ליה בית כור חוץ מאלו מה יש לנו להביא עוד נקעים וסלעים והוו להו כבור ודות שבבית אף על גב דהני תשמישתייהו לחוד ונקעים תשמישתייהו לחוד דהא אפילו בשני זריעה נמי אמרינן דאין נמדדין עמה אפילו הכי כיון דאמר ליה בית כור עפר ויהיב ליה בית כור תו לא יהיב ליה. כללו של דבר כל דבר שנמדד שם במדה אם לא אמר ליה הן חסר הן יתר או כבית כור שהוא כעין הן חסר הן יתר אין מוסיפין על מדתו אפילו טפח כי כל אלו שנשנו בפרק המוכר את הבית והמוכר את הספינה אין נמדדין לשם מדה כו'. ועתה כיון שביררנו שאינן ללוקח צריכין אנו לברר אם היו כבור ודות שבבית ויעמדו למוכר עד שירצה למוכרן או אם כופין למוכר למכור אותם וללוקח לקנות כאשר אמרו ביותר מרובע להן חסר או יתר שאמרו שכופין הלוקח ליקח. ונראה לי שכופין הלוקח ליקח ואת המוכר למכור על דרך שאמרו ביתר מרובע ושם נפרש בעזר השם.

ואם אמר לו כבית כור אפילו היו שם נקעים נמדדין עמה. מיהו כתב רש"י ז"ל דאי הוי יותר מארבעה קבין אין הלוקח מקבל וכן כתב הרא"ה ז"ל דמה שאמרו בבית כור פחות מעשרה אמרו בכבית כור בעשרה וכן נראה לי מדאמרינן בגמרא אמר רבי יצחק טרשין שאמרו בית ארבעה קבין ומשמע דאכולא מתניתין קאי והכי קאמר טרשין שאמרו בין ברישא בין בסיפא דמקבל דוקא בית ארבעה קבין. הר"ן ז"ל.

המקדיש שדהו בשנת היובל. פירש הקונטרס דלא גרסינן בשנת היובל כו' ככתוב בתוספות. ואפשר לומר דכיון דלא קתני עצמה כדקתני פלוגתא בדרב ושמואל לא משמע דהאי איירי בשנת חמשים כו' וכן מוכח בסיפא דקתני הקדיש בשלש שנים אחר היובל מכלל דרישא איירי בשנה ראשונה שאחר היובל. וקשה דאמרינן התם אמר רב המקדיש שדהו כו' ומפרש טעמא התם מדכתיב ואם משנת היובל ופריך ליה שמואל מי כתיב אם בשנת היובל משמע דאי הוה כתיב בשנת היובל משמע משנת היובל עצמה ועוד הא דכתיב בשנת היובל ישוב השדה. ויש לומר דלשון תורה לחוד כו'. הרא"ש ז"ל.

המקדיש שדהו בשנת היובל כו'. פירוש בשעת היובל נוהג. היו שם נקעים עמוקים עשרה כו'. פירוש אלא לוקח אותם בלי פדיון. ומאי דקתני בשעה שיובל נוהג משום דהאי דינא דנותן בזרע חומר שעורים ליתא אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל אם הקדיש בזמן שאין בית המקדש קיים שאינה שעת היובל ואף על פי שאינו רשאי דהא תנן אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה אפילו הכי אם הקדיש בפירוש לבדק הבית שהיא קדושת דמים ויש לו פדיון כשהוא פודה אינו פודה אותו אלא בשווהו ומוסיף חומש בין הקדש שדה בין זולתה וכיון שאין בית המקדש קיים כדי שיהא שם בדק הבית מוליך הנאה לים המלח ואם הקדיש בפירוש למזבח בהמה תעקר לפי שהיא קדושת הגוף ואין לה פדיון מעות וכסות וכלים יוליכם או דמיהם לים המלח שאף על פי שקדושת מזבח קדושת הגוף היא ואין לה פדיון מעות כסות וכלים כיון שאין ראוין למזבח כשהקדישן לדמיהן הקדישן הילכך יש להם פדיון ויוליד דמיהם לים המלח כדקתני בהדיא ואם הקדיש מן הערך או החרים בהמה תעקר מעות כו' ואף על גב דקיימא לן הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל התם דיעבד כי קאמרינן אנן לכתחלה. והאי דאמרינן מוליך הנאה לים המלח הני מילי היכא דהקדיש בפירוש קדושת הגוף או לבדק הבית אבל אם הקדיש סתם כיון שאין לנו עכשיו בית המקדש סתם הקדש בזמן הזה לבתי כנסיות הוא או לעניים. ואקשינן ואמאי ליקדשו הני נקעים באנפי נפשייהו וליבעי פדיון. ואוקימנא דבנקעים מלאים מים עסקינן דלא בני זריעה נינהו דומיא דסלעים אבל אי ליתנהו מלאים מים כיון דבני זריעה נינהו מקדשי באנפי נפשייהו ובעו פדיון. הר"י ן' מיגש ז"ל.


דף קג עמוד אעריכה


וליקדשו באפי נפשייהו ליפדות לפי זרע חומר שעורים ואף על פי שאינן שדה אחת ונפקא מינה שיגאל לחצאין כך פירש הרב ז"ל. והקשו עליו דאי משום הא לא נפקא מינה מידי דהא לכולי עלמא שדה אחוזה נגאל הוא לחצאין. ופירשו דהכא הכי קאמר נהי נמי שאינן נפדין בכך מתורת שדה אחת מהן עצמו היה לפדות כן ולמאי תני אין נמדדין עמה. ומסתברא לי כפירוש רש"י ז"ל דאמרינן דשדה אחוזה נגאל הוא לחצאין לא שיאמר לגזבר הא לך חציו דמיו ותן לי חצי שדה אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי הדמים שעד היובל ונפקא מינה שאין חצי השדה נחלט לכהנים ביובל והוא הדין לממשכן שדה לחברו שפורע לחצאין ואף על פי כן אינו יכול להוציא מתתת יד המלוה שדה לפי פרעון עד שיתן לו כל מעותיו. וכבר כתבתי כן בארוכה בפרק א' של קדושין בסייעתא דשמיא וכיון שכן אלו היו סלעים ונקעים אלו נמדדין עמה לא היו נגאלין בפני עצמן ומוציאין מיד גזבר כאילו הקדיש שדה זו בפני עצמה וזו בפני עצמה. כן נראה לי להעמיד דברי הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ור"מ הקשה לפירוש רש"י ז"ל עוד דמאי קפריך לימא הא דקתני אין נמדדין עמה היינו לענין זה שאם ירצה לגאול בפני עצמה שהרשות בידו ולעולם אימא לך דקדשה באנפי נפשייהו לפדות בחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. הרא"ם ז"ל.

אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו כשנים ושלשה מקומות. קשיא לי דהא אמר רב בפרק הבית והעליה גבי בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנת אחד על גבה ונפחת כמה נפחת רב אמר ברובה ושמואל אמר בארבעה רב אמר ברובה אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה. ויש לי לומר בבא לכתחלה לקנות שאני. אי נמי יש לומר דרב מפרש לה למתניתין דהכא בנקעים מלאים מים כההיא דהמקדיש שדהו וכאתקפתיה דרבינא דאתקיף והא דומיא דסלעים קתני.

כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן. שאם היו פחותים פחות מעשרה טפחים ואף על פי שאין מלאים מים שהם ראוין לזריעה אין נמדדין עמה אלא נשארים למוכר ואף על פי שאין בהם בית תשעה קבין ונמצא שהמוכר אינו נהנה בהמן כיון שאין אדם רוצה ליתן מעותיו בשדה אחד כו' אין כופין את הלוקח ליקח אותם. ן' מיגש ז"ל.
כבר פירשנו הא דאמר רבי יצחק טרשין שאמרו בית ארבעת קבין לבית כור אכולה מתניתין קאי בין לפחות מעשרה טפחים בין ליותר. ועם כל זה אנחנו צריכים לידע כי לשון טרשים אינו אלא על סלעים אבל נקעים לא נכנסו בכלל טרשים ואם כן לא נדע משפט הנקעים אם נאמר אפילו באחד ואותו האחד לא נתפרש ארכו ורחבו כי אם עומקו ושמא בו בארבעה טפחים שהוא שיעור מקום והוא כמו בור שבכרם. מי יתן והייתי בימיהם הייתי שואל מהם למה פירשו עומקם וגובהם ולא פירשו ארכם ורחבם ואם הניחו מקום לאחרונים הבאים אחריהם והם בעוננו לא מצאו. הראב"ד ז"ל.

אמר רבי חייא בר אבא והוא שמובלעין כו'. פירוש רבי חייא בר אבא לא פליג אדרב עוקבא אלא מוסיף על דבריו הוי דהא והא בעינן. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל שהביאן לשתיהן בהלכות. וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה. וקשיא לי כי אמרינן והוא שמובלעין בחמשת קבין כלומר הא לאו הכי ארבעה קבין אין נמדדין עמה ואם כן באיזה שיעור נמדדין שאי אפשר לך לומר אפילו כל שהוא אינו נמדד שאיך אפשר שהורע כחו של סלע זה יחידי מפני שאין שם סלעים אחרים שמכיון שאנו אומרים שכיון שמובלעין בחמשת קבין נמדדין כל שכן שיש לנו לומר שיהא נמדד אותו שיעור שהוא לפי חשבון ארבעת קבין בחמשת קבין. ואם תאמר שארבעת קבין אין נמדדין אלא פחות מכאן כהאי גוונא הוה ליה לפרושי שיעור בגמרא. אלא מכאן יש ראיה לפירוש של גאון ז"ל שפירש בההיא דסלע יחידי שכל שהוא סלע אחד בפני עצמו אפילו בית רובע אינו נמדד עמה וכמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא ולפיכך אמרו כאן והוא שמובלעין בחמשה קבין כלומר שיהא קב עפר מעורב ביניהם שאם אין קב עפר מעורב ביניהם הוו להו כסלע אחד ואמרינן לקמן אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדדין עמה ועכשיו שיש קב עפר מעורב ביניהם נכנסו בכלל כור עפר. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן והוא שמובלעין ברובה של שדה. פירוש כאלו אמר והוא שמפוזרין ברובה של שדה בא להוסיף על דברי רב עוקבא ואמר אפילו מעורב ביניהם קב עפר לא יועילו להמדד עמה אלא אם כן מפוזרין ברוב השדה כי אז יהיו בטלים אגב שדה אבל אם היו כולם במיעוט השדה אין נמדדין עמה מפני שהן מקום בפני עצמן ובאו כל השאלות על דברי רבי יוחנן. רובן במיעוט השדה ומיעוטן ברובה מהו (פשוטות הן). הא דבעי רבי ירמיה כשיר פירוש כשלשלת ואין ביניהם שום הפסק עפר. או כשורה כמו סירוגין ומיעוט עפר הפסק ביניהם. איצטדינין עפר. עקלתון כקשת. על פני כולה על פני כל השדה סביב סביב. וכל אלו אין קב עפר מפסיק ביניהם והיתה שאלתם אם יספיק להם המשכתם ברוב השדה בלא עירוב קב עפר באמצע אם לא ותהיה המשכה כשיר וכשורה וכל אחד שאל כפי מה שעלה בדעתו. ועלו השאלות בתיקו וכל תיקו דממונא קולא לנתבע הילכך נמדדין עמה. אבל הרב ז"ל לא הביא השאלות כלל והביא גם דברי רב עוקבא רצה לקיים דברי שניהם שתהיה המשכתם ברוב השדה ויהיה קב עפר מובלע בהם (ואם לאו) לא יועיל המשכתם ברוב השדה ולא אפילו על פני כולו ואין נמדדין עמה. הראב"ד ז"ל.
אבל הרא"ם ז"ל פירש כשיר מהו אם היו ארבעה קבין אלו כשיר מהו כיון שיש באמצע ריוח כמפוזרין דמי. כשורה מהו פירוש אם היו כולם מודבקין זה לזה בשורה אחת שנמצאו טרשין אלו שהן צרין וארוכין כגון זה *) מהו כיון שמדובקין באורך זה לזה כמכונסין דמה או דילמא כיון שהם צרין ואין להם רוחב כמפוזרין דמי שהרי יש שדה מכאן ושדה מכאן. איצטדינין מהו פירוש כגון שהיו טרשין אלו מכונסין אלא שיוצא מהם קרנות לכאן ולכאן והשדה נכנסת בין אותן קרנות היוצאות מהם ואינה מפסקת ביניהם ובין העיקר מהו שארבעה קבין אלו אין נשלמין אלא באותן קרנות היוצאות מן הגוף אילך ואילך כמפוזרין דמי שהרי יש שדה בין אותן קרנות נכנסת ופוסקת ביניהם או דילמא כיון שהם מדובקים לגוף ואין מפסקת ביניהם ובין הגוף כמכונסין דמו. דרך עקלתון כגון זה שנמצאו מדובקים זה לזה בדרך עקלתון והשדה נכנסת בין העקמימות ובנוסחא דרבינו האיי גאון ז"ל אית ליה תוספת על נכסי דילן כחציבא מהו כגון זה *) פירושו וכולן ענין אחד הוא שהטרשין מדובקים זה לזה בעקמימות והשדה נכנסת באותו ריוח שבין העקמימות. ואלו כולם עלו בתיקו וכיון שכן כמכונסין דמי ואין נמדדין עמה. ואיצטדינן זה שפירשנו הוא מלשון שור האיצטדין הוא שור שמושכין אותו ונוגח לאחרים ולפי שדרך השור כשנוגח לאחר פושט את רגלו ונוגח בו גם זה שיוצא מן הקרנות אילך ואילך שהוא דומה לשור שפושט רגליו נקרא איצטדין ולפי שהיו מרובין נקראו איצטדינין. ויש לומר שהוא מלשון צד כלומר יש לו קרנות שיוצאין מצדו אילך ואילך וזה כט' ויצטיירו כת' ישתמר יסתבל ישתבח. עד כאן לשונו.


דף קג עמוד בעריכה


תאנא אם היה סלע יחידי אפילו (אין בו אלא בית רובע) כו'. כך היא גירסת רבינו האיי גאון ז"ל ולומר דכשאמרו נמדדין עמה אפילו טרשין של ארבעת קבין הני מילי טרשין כמין צרורות אבל סלע של בית רובע כיון שיש לו שם בפני עצמו אינו נמדד עמה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה וכך היא בירושלמי דגרסינן התם רבי יוסי בשם רבי יוחנן ובלבד במיעוט השדה ובמובלעין בה ובסלע ששילוחו בית רובע אינו נמדד עמה. היה חלוק נמדד עמה. הר"ן ז"ל והרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל תאנא אם היה סלע יחידי. פירוש אבן אטום. אפילו אין בו אלא בית רובע אין נמדדין עמה. נוסחא אמרינא אפילו אין בו אלא כל שהוא אין נמדדין עמה כלומר אפילו אין בו ברחבו אלא כל שהוא אין נמדד ואף על גב דתנן במתניתין פחות מכאן נמדדין עמה ואוקימנא בשיש בו ברחב ארבעה קבין לא אמרו אלא בטרשין שהם אבנים מקוטעין ומדובקים זה בזה שאפשר לו לחצוב האבנים ולהפרידן אבל כשהוא אבן אחד אטום שאי אפשר להפרידו אפילו אין בו אלא כל שהוא אין נמדדין עמה. ולהך נסחא אחריתי אפילו אין בו אלא בית רובע אין נמדד עמה יש לפרש אם היה סלע יחידי בלבד אין נמדד עמה לפי שלא אמרנו בית ארבעת קבין נמדדין עמה אלא כשהן טרשין מרובין ומפוזרין ומובלעין ברובה של שדה ונעשו טפל לשדה אבל כשהוא סלע בלבד אפילו אין בו אלא רובע אחד אינו נמדד לפי שכיון שהוא יחיד ואין שם סלע זולתו נעשה כמו שמופרש ומובדל ממנו וכאינו מכלל השדה דמי וכן אם היה סמוך למצר אף על פי שאינו סלע יחידי אינו נמדד עמה לפי שכיון שהוא סמוך למצר נעשה כאלו מכלל המצר הוא ואינו מכלל השדה. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: סלע יחידי אפילו כל שהוא אינו נמדד עמה. לא כל שהוא אלא אף על פי שהוא גובה עשרה. והטעם מפני שהוא כמו עמוד ויש לו שם בפני עצמו אבל כשהן שנים ושלשה ועפר ביניהם נכנסים בבית כור עפר עד שיהו בית ארבעת קבין כמו שזכרנו למעלה. הסמוך למצר כמו כן אינו נכנס בכלל בית כור מפני שהוא כמו שעומד חוץ לשדה לפי שהוא נמשך עם המצר ונדבק עמו. ורב פפא שאל אם מעט עפר מפסיק בינו ובין המצר נחשוב אותו עם המצר או עם השדה. ורב אשי שאל על כל הטרשין האלה שהזכרנו אם הם דקים וקלים להשבר נמצא עפר תחתיהן מהו ואם יש מוט עפר עליהן וצונמא מלמטה שאין המחרישה יכולה לחרוש בה יחשב כטרשין או לא. עד כאן.
אבל הר"י ז"ל בעליות פירש כפירוש רשב"ם ז"ל וזה לשונו: ואם היה סמוך למצר אפילו כל שהוא אין נמדד עמה כיון שהוא בתחלת השדה כיון שאין לקבל טרשין אלא באמצע השדה. בעי רב פפא עפר בנתיים מהו אם הסלע סמוך למצר אלא שמפסיק עפר מעט בינו ובין המצר מי חשבינן מכלל השדה וכאלו הוא באמצע השדה. בעי רב אשי עפר מלמטה וצונמא מלמעלה אם הסלע סמוך למצר אלא שיש עפר מלמטה והסלע מלמעלה מהו מי אמרינן כיון שיכול לעקור הצונמא ונמצא שראוי לזרוע בו אחר כך בעפר שתחתיו הרי מקום זה מכלל השדה כיון דאית ליה תקנה לזרוע בו הילכך מקבל ליה כאלו הוא באמצע השדה. עפר מלמעלה וצונמא מלמטה מאי מי אמרינן כיון שיש עפר מלמעלה מכלל דמודה הוא ואף על פי שאין שם עפר מרובה להכניס המחרישה הרי הוא ראוי לזריעה מקצת זרעים. עד כאן. וכן פירש הרא"ם ז"ל.
בעי רב פפא מפסיק עפר בנתיים מהו כלומר בין המצר והסלע ולא איתפרש בגמרין כמה עפר מפסיק בעינן אבל בירושלמי פירשו שכל שהמחרישה מסבבתו זהו באמצע. הר"ן ז"ל. ובקצת גרסאות כתוב שבאמצע אינו נמדד איזהו צד ואיזהו באמצע דבי רבי ינאי אמרין באלו שהמחרישה מסבבתו זהו מן הצד כך מצאתי הגירסא ונראה שהוא טעות סופר. וכן ראוי להיות כל שאין המחרישה מסבבתו זהו מן הצד וכל שהמחרישה מסבבתו זהו באמצע. אחר כך מצאתי הגירסא כן בפירוש רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ולענין הלכה כל הני בעיא דסלקין בתיקו כתב רבינו חננאל ז"ל דקיימא לן דכל תיקו דממונא קולא לנתבע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה. וכתב הרשב"א ז"ל ויש אומרים ספיקא הוי וקיימא לן ממון המוטל בספק חולקין הני מילי בשאין אחד מהם מוחזק אבל כשאחד מוחזק לא והכא מוכר מוחזק דקיימא לן קרקע בחזקת בעליה עומדת כדאיתא בפרק השואל אלא אם כן הם אומרים כן כגון שהלוקח לא פרע המעות שכשם שהמוכר מוחזק בקרקעו כך הלוקח מוחזק במעותיו דבכהאי גוונא אפשר הוא שאם באו שניהם לקיים המקח חולקין ביניהן. ומכל מקום לא היה לו להרשב"א ז"ל לכתבה בלשון הזה. הר"ן ז"ל.

מתניתין: בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פחות כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר. כתב ר"ש ז"ל ואף על גב דאין אונאה לקרקעות הני מילי כשהמוכר ביוקר או בזול ביתר משתות אבל היכא דמטעין זה את זה במדה צריך לנכות מן הדמים ומיהו המקח קיים ואף על גב דאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בפרק הספינה דמקח טעות הוא הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך להו חזרה דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה ומוכר נמי הכי קאמר ליה בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל. ולפי דרכו יש לתמוה דודאי רבא אפילו במקרקעי אמרה ובמוכר ולוקח דאמרינן בפרק הזהב חטין וזרען בקרקע מאי כקרקע ואין להם אונאה או לא ואמרי היכי דמי אילימא שאמר שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשא והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ועוד דגרסינן בפרק האיש מקדש ובמקרקעי נמי לא אמרה אלא דפליג בעילויא אבל פלוג במשיחתא לא דאמר רבא כל שבמדה כו' אלמא רבא אפילו במקרקעי אמרה. אלא שהטעם האחרון שכתב הרב ז"ל הוא יותר נכון דכל שאמר לו מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר. ויש אומרים דהכא ינכה או יחזיר לאו דוקא אלא בשרוצים שניהם להעמיד מקחן ולפי שאמר הן חסר הן יתר דפחות רובע או הותיר רובע הגיעו ובסימניו ובמצרניו אפילו עד רובע תנא הכא דבמדה בחבל אין כאן מחילה כלל לא למוכר ולא ללוקח. והרמב"ן ז"ל כתב כי דברי רבא שאמר כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר אין פירושו בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל פעמים קנה ומשלים כיצד אם אי אפשר להשלים כגון שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשא וכן מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלים כיוצא בה. ואם אפשר להשלים כגון מוכר פירות הללו מסאה לסלע ומדד לו ונמצאת מדה חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר שתות ויותר משתות ופחות משתות כולן שוין בדבר זה. אלו דברי הרב ז"ל.
ואין דברים אלו מחוורין בעיני דאם כדבריו אכתי קשיא לך מתניתין דמדה בחבל דודאי בשאי אפשר לו להשלים היא מתניא דאי בשדה גדולה למה ינכה ישלים לו את המדה ואפילו הכי קתני ינכה. אלא אם כן ידחוק הרב ז"ל ויפרש אותו כדעת המפרש דלאו דוקא אלא כשרוצים להעמיד את המקח וכבר כתבתי בפרק הספינה דרבא לא בטל קאמר אלא חוזר כלומר אונאה חוזרת וכן כתב הרא"ם ז"ל. ואין הפרש בין אפשר להשלים לשאי אפשר במתניתין דמדה בחבל ודוקא תניא דאפילו בשאי אפשר להשלים אין הטענה אלא שיכול הלוקח לומר כלי שמשקלו כך קניתי ובפחות ממנו אין דעתי נוחה וכן בבית כיוצא בו. ואם כן אף הטענה הזו בעצמה נאמר כשהבית או השדה גדול מן המדה שהזכירו ואם כן בשמכר לו בית של עשרים אמה ונמצאת של עשרים ושלש יהא בטל שאם אתה אומר אליו שיקח היתר לפי המדה מה שלקח ממנו יכול לומר לו איני חפץ בבית גדול וכאותה ששנינו בפרק השואל המשכיר בית לחברו ונפל חייב להעמיד לו בית קטן לא יעשנו גדול כלומר דאיכא דניחא ליה בקטן ואם אתה אומר לו למוכר ימדוד לו עשרים שאמר לו ויטול את המותר בקרקע נמצא זה מפסיד את המותר ומאי שנא משדה. ועוד שדה עצמה למה כופין את הלוקח ליקח את המותר דבשדה גדולה לא ניחא ליה השתא או דלית ליה זוזי. אלא דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו בדוקא הן מעמידים דבריהם אלא לפי מדה ולפי מנין ולפי משקל. ותדע לך הגע עצמך המוכר שדה לחברו ונמצאת מקצת יוצאת מתחת ידו מחמת גזלה אין הלוקח יכול לבטל את המקח אלא קם דינא במה שנשאר בידו ומשלם לו את המותר מפני האחריות וכדאמרינן לקמן באחין שחלקו רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר מקמצין רב אמר בטלה מחלוקת קסבר יורשים הוו ושמואל אמר מקמצין קסבר לקוחות הוו אלמא לכולי עלמא בלקוחות דעלמא קם דינא ואף על גב דאי אפשר להשלים דמי לא עסקינן שחלקו בתים ביניהם ואי נמי כלים. ואם תאמר אחין שאני ואפילו לשמואל דאמר לקוחות הוו לאו לקוחות ממש קאמר אלא כלקוחות וכן הדין בשותפי דעלמא אבל בלוקח ומוכר דעלמא לא. לא היא דהא אקשי ליה רב פפא לאביי ולשמואל דאמר מקמצין אלמא קם דינא. והא רב ושמואל דאמרי כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה אלמא מוכר ולוקח דעלמא ולקוחות דאמר שמואל גבי אחין חד דינא אית להו ואי באחין קם דינא הוא הדין נמי בלקוחות דעלמא ואביי נמי לא אשכח פירוקא אלא משום דהתם עביד רבנן מלתא דניחא להו לתרווייהו כדי שיוכל כל אחד מהם לימלך אם יחזור בו אם יקיים הא בעלמא דלא שייך ביה האי טעמא קם דינא והתם נמי חזרתן לאו מן הדין אלא דעביד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר ולוקח. ובהא נמי מתרצא ליה ההיא דארעא ודיקלי בשילהי המוכר את הבית ושם כתבתי. הרשב"א ז"ל. והר"י ז"ל האריך בזה בפירושו על ההלכות בפרק האיש מקדש עיין שם.

יתר מכאן יעשו חשבון. כלומר בין בחסר בין ביתר. ומיהו כי אמרינן דבחסר פחות מכאן דיעשו חשבון דוקא שפיחת בענין שעדיין נקרא בית כור אבל פיחת יתר מכאן לא דמכל מקום בית כור אמר לו. הרא"ם ז"ל. הר"ן ז"ל.

ולא את הרובע הוא מחזיר אלא כל המותר. מתרצי לה בגמרא דהכי קתני ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא כל הרובעין. ופירש הרא"ם ז"ל דלא קאי אלא אסיפא דקתני שאם שייר בשדה בית תשעה קבין כו' דכיון שיש שם קרקע חשוב הראוי לחזרה מחזיר את כולו בין מותר בין הרובע אלא הא דקתני רישא יתר מכאן יעשה חשבון אין מחזיר לו אלא דמי המותר ולא דמי הרובע. ונראה לי דהיינו דגרסינן בפרק המוכר פירות בענין הא דאמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולן דהוה אתינן לסיועי מהא דאמרינן הכא שהוא מחזיר לו את כל הרובעין כולם ודחינן הכי השתא התם הן חסר הן יתר אמר ליה מיהו רובע כו' ולא חשיב יתר מרובע כיון דאמר ליה תשעה קבין הויא ארעא חשיבא באנפי נפשה והדרא. כך גירסת הספרים. פירוש כיון דאיכא תשעה קבין והן מגיעין יותר מרובע לסאה הוי לה ארעא חשיבא והדרא כולה בין המותר בין הרובעין דאי ליכא תשעה קבין המותר בלבד הוא מחזיר ואי איכא תשעה קבין ולא הוי יותר מרובע לסאה כו' כרב נחמן דאמר נותן תשעה קבין ומחצה לכל כור וכור. ואין לפרש דהא דנקט התם וכיון דהוה ליה תשעה קבין לומר דכי הוה ליה תשעה קבין מחזיר קרקע וכי ליכא תשעה קבין מחזיר מעות ולעולם בין מותר בין רובעים מחזיר אף על גב דליכא תשעה קבין אין לפרש לפי שחזרת המעות לייפות כחו של מוכר ואם רצה מחזיר לו קרקע ולא הוה התלמוד זקוק שם להזכיר יפוי כח הלוקח שהוא יכול להחזיר לו הקרקע כשיש שם תשעה קבין שאין הסוגיא ההיא מקומו של דבר זה אלא ביפוי כח של מוכר היינו עסוקים שם שהלוקח מחזיר לו את הרובע. ויש לדחות ולפרש דבהאי סוגיא אליבא דרב הונא קיימינן דעל מילתיה דרב הונא אתינן דאמר אם בא לנפות מנפה את כולה והכי קאמר רובא לא חשיב יתר מרובע חשיב וכיון דהוה ליה תשעה קבין דחשיב אף על גב דליכא רובע לסאה הוי לה ארעא חשיבתא באנפי נפשה והדרא כדאמר רב הונא בשמעתין תשעה קבין שאמרו ואפילו בבקעה גדולה. ועל דברי הר' יוסף הלוי ז"ל שכתבנו קשיא לן אם איתא דהא דתנן ולא את המותר בלבד כו' אסיפא דוקא קאי ולא קאי אהא דתנן יתר על כן יעשה חשבון היכי מיתרצא לרב הונא דאמר תשעה קבין שאמרו אפילו בבקעה גדולה כיון דבתשעה קבין תליא מילתא ואף על פי שאין שם מותר ואפילו בבקעה גדולה שאין שם רובע לסאה מחזיר לו את הכל מאי האי דקאמר לא את המותר כו' דמשמע דאגב חזרת המותר הוא מחזיר את הרובעים והלא אפילו אין שם מותר מחזיר לו את הכל כיון שיש שס תשעה קבין דהא דקתני שאם שייר בשדה בית תשעה קבין כו' בשדה גדולה איתא לדעת רב הונא כדמקשה ליה רבא לרב נחמן מאי לאו דזבין ליה כוריים. ויש לומר דלדעת רב הונא ודאי הא דתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר ארישא דקתני יותר מכאן יעשה חשבון קאי ועלה קתני ולא את המותר בלבד כו' מיהו לרב נתמן לא קאי אלא אסיפא דברייתא דבהדיא אמר רב נחמן בגמרא ואי איכא יתירא למליותא דתשעה קבין הדרי אלמא דאי ליכא מליותא דתשעה קבין אף על גב דאיכא יתירה על תשעה קבין ומחצה לכור ההוא יתירה בלבד הדר אבל רובעים לא הדרי עד דאיכא תרתי יתר מרובע לסאה ומליותא דתשעה קבין דהתם ודאי הוא מחזיר את הכל והא דמוכחינן התם דאם בא לנפות כו' מהא דתנן ולא את המותר בלבד כו' ולא מוכמינן איפכא דאינו מנפה את כולו מדאינו מחזיר את הרובעים כי ליכא תשעה קבין משום דסבר דדבר זה אינו מפורש במשנה והרי לרב הונא כי ליכא תשעה קבין נמי מחזיר את המותר את הרובעים בדמים או בקרקע. ורב האי גאון ז"ל בספר מקח וממכר כתב ולא את המותר בלבד ארישא נמי דקתני יותר מכאן יעשה חשבון שהוא מחזיר בין המותר בין הרובעים בדמים או בקרקע וכן דעת רשב"ם והא דאמר רב נחמן בגמרא נותן תשעה קבין ומחצה לכל כור וכור ואי איכא יתירה למליותא דתשעה קבין הדרי כלומר אי לא זבין ליה אלא כור אחד ואיכא יתירה למליותא דתשעה קבין הדרי לאו למימרא דהיכא דאיכא יתורא משהו על תשעה קבין ומחצה לכור לא הדרי דודאי מחזיר הכל או בדמים או בקרקע אלא הכא אי איכא יתירה למליותא דתשעה קבין הדרי בקרקע ואין המוכר יכול לחזור לו המעות וזה שהוצרך רב נחמן להזכיר זה בא לפרש דהא דתנן שהרי שייר בשדה בית תשעה קבין לאו בבקעה גדולה איירי דהתם אפילו תשעה קבין הוי מחילה אלא כגון דהנהו בית תשעה קבין אית בהו יתורא רובע לסאה כגון דלא זבין ליה אלא כור דכי איכא יתורא כגון בית חצי קב מחזיר לו מעות וכי איכא יתורא למליותא דתשעה קבין הדרי בקרקע. עליות.


דף קד עמוד אעריכה


גמרא. אלא מהא ליכא למשמע מינה. הקשה ר"מ הא מרישא איכא למידק שפיר הא סתמא כהן יתר דמי דאי סלקא דעתך אפילו סתמא אם פימת כל שהוא ינכה כו' לאשמועינן סתמא וכל שכן מדה בחבל ואי אמרת נידוק מסיפא איפכא הא סתמא כמדה בחבל דמי התם איכא למימר הוא הדין נמי סתמא והא דקתני הן חסר הן יתר לאשמועינן רבותא דאפילו הכי טפי מרובע לא הוי מחילה. ותירץ דברישא נמי איכא למימר דהוא הדין סתמא דלא הוי מחילה והא דקתני מדה בחבל לרבותא לאשמעינן דלא הוי מקח טעות דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר מדה בחבל ופיחת כל שהוא או הותיר כל שהוא יחזיר המקח לגמרי קמשמע לן דאפילו הכי המקח קיים אלא ינכה דמים או יותר. תוספי הרא"ש ז"ל.
אסיקנא דבית כור סתמא כהן חסר הן יתר דמי ואף על פי שחסר בית רובע לסאה דהיינו שבעה קבין ומחצה לכור הגיעו. ואי קשיא לך הא דקיימא לן טרשין שאמרו בית ארבעה קבין אבל טפי לא מקבל. לא קשיא דהתם כגון שהוא מוכר לו בית כור בבקעה גדולה ויש לו למדוד לו בית כור שלם ואינו מקבל שום חסרון אלא שיכול למדוד לו בכללו טרשין עד בית ארבעה קבין דשדרא דארעא מיקרי אבל טפי לא והאי דקתני ואפילו פיחת רובע לסאה פירושו שאין לו בית כור שלם ואף על פי שפיחת רובע לסאה הגיעו דהיינו שבעה קבין ומחצה לכור ונפקא מינה אם לא פיחת ויש לו טרשין שבעה קבין ומחצה ואין שם עפר יותר דודאי יש לו לקבל כן נראה לי. הר"י ז"ל בעליות.
והתוספות תירצו דרבי יצחק לא קאמר אלא להצטרף החסרון לפחות מרובע לסאה דכשהם יותר מארבעה קבין מצטרפים להשלים החסרון אבל בפחות מארבעה קבין בטלים אגב שדה ואינם בכלל החסרון. לשון תוספות הרא"ש ז"ל.

ליפות כחו של מוכר אמרינן ליפות כחו של לוקח לא אמרינן. כלומר ואין כופין המוכר לעולם למכור והא תניא כופין המוכר למכור אם הלוקח רוצה ליקח ונאמר לו אינו ראוי לך בקרקע טוב הוא שתמכור לו ואת הלוקח ליקח אם רצה המוכר למכור אלמא בתר דעתיה דלוקח נמי אזלינן. התם כגון דהוה יקירא ארעא מעיקרא וזל השתא דאמרינן ליה ללוקח אי ארעא יהבת ליה הב ליה כזילא דהשתא. יש מפרשים אותה על משנתינו כלומר כשאמרה משנתינו ליפות כחו של מוכר שאם ירצה המוכר ליקח קרקעו יקח ולא נכוף אותו למכור כגון דהוה ארעא יקירא מעיקרא כו' מפני שיש לו תועלת אם יטול קרקע דאמרינן ליה ללוקח אתה חייב לו מעות בשעה שלקח ממנו ואם ירצה ליקח ממך קרקע תתן לו כזולא דהשתא אבל ברייתא דקתני כופין את המוכר למכור כגון שעמדה בשער הראשון שאין לו תועלת בנטילת קרקע והואיל ואין הקרקע ראוי נכוף אותו למכור. ולפי דעתם אין לשון הגמרא נראה כך דקאמר היום והוה ליה למימר מתניתין כגון דהוה יקירא כו' והשתא משמע דעל הברייתא קאמר. ועוד כי נראה כמעט משפט מעוקל דתרתי לריעותא עבדינן בהדיה יתן מעות בשעת היוקר וזהו דין אבל כשנכוף אותו ליתן קרקע באותם המעות בשער הזול זהו אין מן הדין יאמר לו מעות אני חייב לך שהרי אני פורע בשעת המקח ביוקר ומעות אתן לך שאיני רוצה עתה ליתן קרקע. על כן נראה לי כי על הברייתא הוא חוזר כלומר הא דקתני כופין המוכר למכור לטובתו הוא אומרים לו אל תבקש ממנו קרקעך פן יפטור אותך במה שהוספת לו ויהיה לך הפסד גדול שמכרת לו בשעת היוקר ועכשיו הוזל רק תבקש ממנו מעות והוא על כרחו יתן בשעת היוקר שקונה ממך ואחר כך יתרצה ליתן לך קרקע באותן מעות נאמר לו ארעא יהבת ליה הב ליה כזולא דהשתא כי אתה מעות חייב לו ולא תוכל לפטור במה שהותיר לך בלבד זה הדין ישר נוכח. והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקחה הימנו כלומר כל מה שנותן לו הן קרקע הן מעות נותן לו כשעה שלקח ממנו ואת אמרת דאי יהיב ליה ארעא יהיב ליה בזולא דהשתא. התם כגון דהויא זולא מעיקרא ויקירא השתא ואם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר וזהו דין גמור אבל אם יחזיר מעות אינו נותן לו כשעה שלקח ממנה מפני שזה קרקעו יטול אם ירצה ואם יקח ממנו מעות עכשיו הוא מוכר לו. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: התם כגון דיקירא מעיקרא וזולא השתא. רשב"ם והרא"ם ז"ל פירשו לא שכופין את המוכר למכור אם רוצה ליטול ממנו קרקע אלא שאם רוצה ליטול דמים אמרינן ליה אי ארעא יהבת ליה ללוקח ורוצה אתה ליטול המעות הב ליה בזולא דהשתא ואקשינן ליה והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעה שלקח ממנו אלמא אי יקירא מעיקרא שקיל ביוקרא ולא בזולא דהשתא. ופריק כגון דזילא מעיקרא ויקירא השתא דלעולם כל שהלוקח נותן דמים בעל כרחו אינו נותן אלא כשעת הזול דמעיקרא או דהשתא דתרתי לא עבדינן ליה ללוקח שיתן מעותיו ועוד שיתן כשעת היוקר ויד מוכר על העליונה בקבלת מעות או קרקע ויד לוקח על העליונה כל שנותן מעותיו שלא יתן כשעת הזול. ואינו מחוור בעיני דאם כן לא הוה ליה למימר אי ארעא יהבת ליה אלא אי זוזי שקלת מיניה שקול כזולא דהשתא. ועוד מאי כופין למכור דקתני שזו אינו כפייה אצל מוכר אלא שאין כופין את הלוקח ליתן אלא כשעת הזול. ור"ש ז"ל כתב לעולם יד מוכר על העליונה אלא שלא פירש. והראב"ד ז"ל פירש הא דתניא כופין את המוכר למכור לטובתו הוא שאומרים לו אל תבקש ממנו קרקע שאם כן יפטור אותך בשיעור הקרקע שהותיר אלא מדוד אותו לו ואף על פי שהוזל עכשיו צריך הוא ליתן לך כיוקרא דמעיקרא ואם ירצה ליתן לך על המעות ארעא אומרים ליה מעות אתה חייב לו ואי ארעא יהבת ליה בשומא הב ליה בזילא דהשתא ופעמים במקום רובע שהותיר יחזיר שני רובעים. ואקשינן והא תניא כשהוא נותן לו נותן לו כשעת שלקח ממנו כלומר כל מה שנותן בין קרקע בין מעות והיכי אמרת דיהיב ליה ארעא בזולא דהשתא. ופריק התם כגון דהוה זולא מעיקרא ויקירא השתא והלכך אם יחזיר לו קרקע בודאי כל מה שהותיר יחזיר וזה דין גמור אבל אם יחזיר לו מעות נותן לו כשעת של עכשיו לפי שעכשיו הוא מוכר לו שהרי אם רצה יטול ממנו קרקעו. עד כאן לשונו.
ורב נחמן אמר נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ויתור ואי איכא בתר הכי קב ומחצה למליאתא דתשעה קבין דאית ביה שיעור שדה. הדר. פירוש הדר הקרקע כולו בין ההוא קב ומחצה בין הנהו שבעה קבין ומחצה דיהבי לכל כור וכור כדתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרובעים כולם אבל אי ליכא טפי משבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ואף על גב דאית בהו יתר מתשעה קבין ויתור הוי דלא מטי לכל כור וכור אלא משבעה קבין ומחצה דהוא ויתור והיכא דאיכא טפי משבעה קבין ומחצה לכל כור וכור מיהו ההוא טופיאנא לית ביה קב ומחצה למליותא דתשעה קבין כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור שבעה קבין ומחצה לא מיחייב לוקח לאהדורי למוכר אלא ההוא טופיאנא בלחוד דאיכא על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור כדקתני במתניתין יתר מכאן יעשה חשבון שהוא חשבון ההוא מותר בלחוד דאיכא על רובע לסאה דכי תנן במתניתין ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר כו' ותריצנא בגמרא הכי ולא את המותר בלבד כו' הני מילי בדמטי ההוא טופיאנא דאיכא על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור לא מחייב לאהדורינהו ניהליה משום דויתור הוי וכי היכי דלענין חד כור היכא דאיכא יתר על שבעה קבין ומחצה לא מחייב לאהדורי אלא ההוא יתר בלחוד הוא הדין נמי לענין כמה כורין כיון דסבירא ליה לרב נחמן דנותן לכל כור וכור שבעה קבין ומחצה אי איכא טופיאנא על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ההוא טופיאנא בלחוד הוא דמחייב לאהדורי אבל הנהו שבעה קבין ומחצה דיהבינן לכל כור ויתור הוא ולא מחייב לאהדורינהו וכי מהדר ליה ההוא טופיאנא יד מוכר על העליונה רצה אמר לו תן לי מעות רצה אמר לו תן לי קרקע כדקתני במתניתין ומיהו מחזיר לו מעות. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ורב נחמן אמר נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור שהן מחילה לחשבון משנתינו רובע קב לבית סאה והכור שלושים סאין נמצאו שבעה קבין ומחצה מחילה לכור. ואידך אי הוי תשעה קבין מהדר ליה ארעא כו' יש משתבשין במילתיה דרב נחמן שסברו האי ואידך דקאמר מה שיותיר על שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור קאמר ואינו כן אלא אם יגיע המותר לתשעה קבין בין המחילות והמותר מהדר ליה ארעא אבל מכל מקום בעי שיצאו המותרות מתורת מחילה ובגינה בית חצי קב מאי לאו דזבין ליה סאתים וכי פלגת להו הוי רובע קב לסאה והויא מחילה והשתא מיהא הדר בארעא. לא דזבין לסאה. והוה נמי מצי למימר סאה ומתצה וכור ומחצה אבל פלגי כור וסאה לא מתאמר ליה. וכדברי רבי עקיבא בית רובע מאי לאו דזבין ליה סאה דכי פלגא להו הוי חצי רובע לחצי סאה מחילה והשתא מצטרפי והדרי. לא דזבין ליה חצי סאה דנפיק ליה מתורת מחילה. ובכל אלו השיעורין יש שלשה דינים כמו שיש בשדה. מחילה וחזרה במעות וחזרה בקרקע ובגינה לרבנן רובע קב לסאה הויא מחילה יותר מרובע חזרה במעות כשיגיע לחצי קב חזרה בקרקע וכן לרבי עקיבא חצי רובע וחצי סאה מחילה יותר מחצי רובע חזרה במעות כשיגיע לרובע חזרה בקרקע. עד כאן לשונו.


דף קד עמוד בעריכה


בעי רב אשי שדה ונעשית גנה גנה ונעשית שדה מהו. פירוש כגון שמונה קבין לכור ונתחייב להחזיר לו דמים כיון דאיכא חצי קב מותר על שבעה קבין ומחצה לכור ונעשה גנה כגון שנבע שם נהר וראוי לגנה ולא אמרינן כיון דבשעת מדידה הויא לה ארעא חשיבתא באנפי נפשה מחזיר לו הקרקע או דלמא כבר נתחייב לוקח משעת המקח בחזרת דמים. גנה ונעשה שדה מאי מי אזלינן בתר מעיקרא או דילמא כיון דבשעת מדידה יבש הנהר ואין הקרקע ראוי לחזרה מחזיר לו הדמים ומה שחייבו את הלוקח להחזיר דמים בשאין הקרקע ראוי בפני עצמו מתקנת חכמים הוא להכי מספקא ליה אי אזלינן בהך תקנתא בתר שעת מכירה או בתר בסוף או דילמא כל זמן שאין הקרקע ראוי בין מעיקרא בין בסוף בשעת מדידה מתחייב להחזיר לו דמים. ולפי מה שפירש הרא"ם ז"ל דלא אמרינן שמחזיר לו כל הרובעים אלא היכא דאיכא חזרת קרקע. הכי פירושו שדה ונעשה גנה והותיר שמונה קבין לכור ונתחייב מתחלה בתורת דמי חצי קב דהוא מותר על שבעה קבין ומחצה מי אמרינן דהשתא דנעשית גנה והוה ליה האי חצי קב ראוי מחזיר לו ראוי בפני עצמו כיון דבשעת מכירה הויא לה מחילה ודאי בשהשביחו הרובעים ללוקח השביחו. גנה ונעשה שדה מאי הא נמי כיון שהותיר שמונה קבין לכור ומתחלה היה דינו להחזיר קרקע והשתא דנעשית שדה אין הקרקע ראוי בפני עצמו בפחות מתשעה קבין ומיבעיא לן מי מחייב ליה בחזרת דמים. מיהו ודאי אפילו הרובעים הוא מחזיר או בדמים או בקרקע כיון דבשעת המקח לא קנה לוקח אלא בית כור בלבד שהרי היה שם יתירא על שבעה קבין ומחצה כשיעור הראוי בפני עצמו דגינה הוה וזה הענין דחוק כמעט על כן נראים דברי רבינו האי גאון ז"ל שכתבתי במשנתינו ומיפרשא האי בעיא דרב הונא בדרך מרווח בלשון הראשון שכתבתי. הר"י בעליות.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: בעי רב אשי שדה ונעשית גנה. פירוש קודם שנמדד עשאו גנה ואתר כך נמדר ונמצא המותר בתר מעיקרא אזלינן ושדה זבין ליה או בתר השתא אזלינן דהא חשיב ומהדר ליה ארעא. עד כאן לשונו.

הא דבעי רב אשי שדה ונעשה גנה או גנה ונעשה שדה מהו. כלומר בין מכירה למדידה לענין מה ששנינו שיד מוכר על העליונה ליטול קרקע או מעות כל שאין בו שיעור הראוי קאמר ולומר שאם היה שדה ולא הגיעו כל הרובעים עם המותר לתשעה קבין כופין את הלוקח ליקח אם קודם מדידה נבעו בו מים ונעשה גנה בתר מעיקרא אזלינן וכופין את הלוקח ליקח אף על פי שעכשיו ראוי הוא למוכר או דלמא בתר השתא אזלינן דעד כאן לא אמרו שכופין את הלוקח ליקח אלא מפני שלא היה ראוי למוכר ועכשיו ראוי וסלקא בתיקו ואין כופין. אבל היכא דמכר לו שדה ולא הותיר אלא שבעה קבין ומחצה לכור משעת מכירה הויא מחילה ואף על פי שלבסוף קודם מדידה נעשה גנה אינן חוזרין דכבר נמחלה וכן בגנה ונעשה שדה. וכן פירש ר"ש ז"ל והרא"ם ז"ל.
ונראה לי דדבר הלמד מעניינו הוא וממקומו הוא מוכרע שאם לא כן היה לנו להביא בעיא דרב אשי בפיסקא דלא את הרובעים בלבד הוא מחזיר ולא בפיסקא הראשונה והיינו נמי דהביאו בגמרא אחר בעיא זו תנא אם היה סמוך לשדהו אפילו כל שהוא מחזיר לו קרקע והיינו נמי דבעי רב אשי בעיא אחריתי בתרא בור מהו שתפסיק אמת המים מהו שתפסיק דמשמע דבעיא ראשונה דרב אשי בדינא דמחזיר לו קרקע או מעות הוא.


דף קה עמוד אעריכה


התם טעמא מאי. כלומר גבי מרחץ משום דתפיס הכא נמי גבי כור בשלשים סאה בסלע משום דתפיס ולא אמרינן בכי הא אוקי ממונא בחזקת מאריה קמא ואף על גב דתפס בעדים אלא מוקי בחזקת מאן דתפיס מדעתייהו דמרייהו קמאי. ואם תאמר אמאי לא אקשינן עליה דשמואל מאי קמשמע לן והא תניא בפרק גט פשוט כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעים עשרים אין לו אלא סלעים עשרים זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא זוזין מאה אלמא חלוקין עליו חבריו והולכין אחר פחות שבלשונו. וכן נמי לפרוך מינה לרב ולפרוק הוא דאמר כבן ננס. תירץ הראב"ד ז"ל דשאני התם דאמרינן דאינון בודאי פרושי קא מפרש אלא דקא טעי במילתיה וכיון דלא אפשר בלא טעות שדינן לקולא לנתבע דיד בעל השטר על התחתונה. ואי נמי הזוזין היו פחותין שלא היו שוין המאה זוזין כי אם עשרים סלעין וסיפא נמי איכא למימר הסלעים היו פחותין שלא היו שוין כי אם מאה זוזין. הרשב"א ז"ל.

איסתרא מאה מעי כו'. פירוש איסתרא פלגי דזוזא שהוא תשעים ושש פרוטות ואחר כך אמר מאה מעי כו' והענין הזה אינו נמצא אלא בשכיב מרע שהודה ומת. והאמרה רב חדא זימנא כו' מהו דתימא התם לאו חזרה איכא אלא פרושי קא מפרש ומילתא אדעתא דדיבורא בתרא קאמר לה והכי קאמר משנים עשר זהובים לשנה אי ליכא עבור ואי איכא עבור מדינר זהב לחדש קמשמע לן ואף על גב דפרושי קמפרש דאמרינן לעיל לאו הכי מפרשי ליה מיהו האי פירושא דמפרש האי גברא מצינן למימר דיבורא קמא מסכים על דיבורא בתרא או דיבורא בתרא מסכים על דיבורא קמא וחד מינייהו לא פליג על חבריה וזיל הכא ומדחי ליה. הראב"ד ז"ל.
והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: אי איתמר בהא ולא איתמר בהא. כלומר הא דאיסתירא מאה מעי הוא דאמר ברישא ולא סגי לה דלא אמר נמי האי דמשכיר דאי אמר האי דאיסתירא ולא אמר ההיא דמשכיר הוה אמינא דהא דמשכיר פירושי קא מפרש ולאו מהדר קא מהדר ביה כי היכי דנתפוס לשון אחרון קמשמע לן אי הויא התם הוה יהיבנא ליה כולו למשכיר אלמא מהדר קא הדר ביה ותפוס לשון אחרון. עד כאן.
והרשב"א ז"ל הקשה עליו וזה לשונו: ואין מחוור דאנן השתא לא קשיא לן ההיא דמרחץ אלא ההיא דאיסתירא אמאי אצטריכא דהא אמרה רב חדא זימנא בההיא דמרחץ והוא השיב על אותה דמרחץ. ועוד דאכתי תיקשי נימא ההיא דמרחץ ותו לא הוה צריך להא דאיסתירא. ומיהו נראה שלא דחקו לרב לפרש כן אלא מפני שאמרו למעלה גבי מרחץ דאיכא למימר פרושי קא מפרש אלמא כל שאמרו פרושי קא מפרש אההיא (דאיסתירא) דמרחץ קא מהדרי. ויש מפרשים דפרושי קא מפרש דהכא לאו אמרחץ קאי כההיא דלעיל אלא אהא דאיסתירא והכי קאמר אי איתמר בהא דמרחץ בההיא דאיסתירא הוה אמינא דפרושי קא מפרש איסתירא חשוב דשויא מאה מעי אי נמי מאה מעי פחותים דלא שוו אלא איסתירא אבל במרחץ כיון דאמר בהדיא שנים עשר זהובים לשנה אף על גב דאמר מדינר זהב לחדש לא להוסיף על השנים עשר קאמר אלא על השנים עשר דאמר ברישא סמיך ולעולם כולו לשוכר ובין אמר הכי ובין אמר איפכא מדינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה לעולם כולו לשוכר. ומסתברא לי דאתרווייהו קא מהדר דאי איתמר בחדא ולא איתמר באידך הוה אמינא בההוא דאמר רב לאו משום תפיס לשון אחרון אלא משום דפרושי קא מפרש הלכך אצטריכו תרווייהו לאשמועינן מייתורא דמשום תפוס לשון אחרון הוא. כן נראה לי. וסעד מצאתי שבקצת הספרים גרסינן אי איתמר בהא ולא איתמר בהא ולא גרסינן הא והא. עד כאן.
וכן פירש הר"ן ז"ל וזה לשונו: אי איתמר הא ולא איתמר הא הוה אמינא פרושי קא מפרש. עיקר פירושו של דבר כדברי רשב"ם ז"ל דהכי קאמר אי אשמועינן ההיא דמרחץ הוה אמינא היינו טעמא דיהיב ליה כוליה למשכיר לאו משום תפוס לשון אחרון אלא משום דפרושי קא מפרש והכי קאמר בשנים עשר זהובים לשנה בענין שיגיעו לו דינר זהב לחדש כלומר בשנה פשוטה ומינה דלמעוברת שלשה עשר דנהי דלציל אמרי פרושי קא מפרש לתועלת השוכר איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הלכך לא הוה שמעינן ממימריה דמרחץ דינא דאיסתירא מאה מעי קמשמע לן גבי איסתירא דאף על גב דליכא למימר ביה פרושי קא מפרש אמרינן תפיס לשון אחרון וכי תימא לאשמעינן ההיא דאיסתירא ולא בעי הא דמרחץ ליתא דהוה אמרינן פרושי קא מפרש לאידך גיסא והכי קאמר שנים עשר זהובים לשנה בין בפשוטה בין במעוברת ושתפרע לי שכרי כל חודש וחודש וכולו לשוכר וכדאמרינן בריש שמעתין משום הכי אצטריך לאשמועינן דכולו למשכיר. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: הוה אמינא פירושי קא מפרש. פירש רשב"ם דגרסינן בבבא מציעא מהו דתימא פרושי קא מפרש. ואין זו שיטת התלמוד דכל היכא דפריך והא אמרה תדא זימנא מהדר תלמודא לתרוצי דלא ידעינן קמייתא מבתרייתא. הלכך צריך לפרש התם כפירוש רש"י ז"ל והכא כפירוש רשב"ם ז"ל. אלא מיהו קשה דבתלתא עניני נפרש פרושי קמפרש דהך דלעיל לא דמי לחד מהנך. ונראה לפרש הכי דאי אתמר בההיא דאיסתירא הוה אמינא פרושי קמפרש ההיא דמשכיר כו' ככתוב בתוספות. עתה ניחא דכל תלתא פרושי קא מפרש פירוש אחד להם. אך שקצת קשה דהך דהכא לא הוי כשיטת התלמוד והני תלת דרב צריכי כולהו כו'. ככתוב בתוספות. עד כאן.


דף קו עמוד אעריכה


מתניתין. בסימניו ומצריו פחות משתות הגיעו כו'. פירוש עד כאן דברנו במוכר לחברו בלא ראיית השדה אלא שאומר לו בית כור עפר שיש לי בבקעה פלונית אני מוכר לך הלך זה ושאל עליה והחזיק בה אחר זמן מדדו אותה ומצאוה חסרה ויתירה אבל עתה דבר המשנה במי שהעמידו עליה והראה לו סימניה ומצריה ואמר לו בית כור זה אני מוכר לך דכבר נתרצה במה שיש תוך המצרים ההם אלא אם כן יהיה חסרון גדול שיגיע עד שתות וכן אם יותיר דבר מכר את הכל עד שיגיע היתרון ביותר משתות. הראב"ד ז"ל.

אבל הרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: בסימניו ומצרניו כו'. פירוש אלו אמר לו מכרתי לך בית כור זה שזה סימניו ומצרניו אם פיחת שתות מן המדה הגיעו שהרי לא אמר לו מדה בחבל שהוא לשון דקדוק וחשבון וגם לא אמר לו הן חסר הן יתר שהוא לשון ויתור שדינו אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר כו' וגם לא אמר לו בית כור זה סתם שדינו כהן חסר הן יתר אלא בית כור זה בסימניו ובמצרניו אני מוכר לך קאמר לו שהוא לשון דקדוק חשבון יותר מהן חסר הן יתר. ומסתמא אלא שאינו מגיע לדקדוק החשבון ללשון מדה בחבל ולפיכך אם פיחת פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה. עד כאן.

גמרא : רב הונא אמר שתות כפחות משתות והגיעו. ורב יהודה אמר שתות כיותר משתות וינכה. ואוקימנא פלוגתייהו בעד ועד בכלל. ותימה הוא לרב הונא היאך יתיישב לשון המשנה שהרי שנינו פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה ואם המשנה אמרה פחות משתות הגיעו היאך אפשר לומר דשתות נמי הגיעו. והראב"ד ז"ל נראה שנשמר מקושיא זו ואמר דרב הונא גריס פחות שתות הגיעו ורב יהודה גריס פחות משתות ומיהו עיקר מחלוקתן תלויה בעד ועד בכלל ואין עד ועד בכלל. ואיגו מתיישב בעיני דלא הזכירו זה במחלקותם כלל בגמרא ובפירושא בעלמא מצינו להם בגמרא שנחלקו ובגירסא לא נחלקו. ונראין יותר דברי ר"ש ז"ל שכתב בסידורא דמתניתין פחות שתות הגיעו ועכשיו אפשר למחלקותם בפירוש המשנה דרב הונא מפרש פחות שתות הוא פחות מן המדה שתות הגיעו ורב יהודה מפרש אם הטעות הוא פחות שתות כלומר פחות השתות הגיעו הא שתות ינכה. ומפני שגירסת הספרים אינה מסכמת לגירסת הרב ז"ל גם לא כפירוש רבינו חננאל ז"ל שבכולן גירסת פחות משתות אני אומר דאף על פי כן גרם להם מחלוקתם מה שיראה רישא שלא כסיפא דרישא תני פחות משתות הגיעו דמשמע הא שתות ינכה ואלו בסיפא קתני עד שתות ינכה והוה ליה למיתני שתות ינכה ולפיכך אמר רב הונא עד שתות דקאמר מלמעלה למטה קתני ועד ולא עד בכלל והכי קאמר שליש ורביע וחמש ושתות ולא שתות בכלל ינכה ורב יהודה סבר כיון דאמר ברישא פחות משתות הגיעו זה גלה על מה שאמר בסיפא עד שתות ינכה דעד ועד בכלל הוא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: איתמר רב הונא אמר שתות כפחות משתות והכי קאמר פחות משתות ושתות בכלל הגיעו יתר משתות ינכה ולהדין סברא הא דקתני במתניתין עד שתות ינכה מלמעלה למטה הוא והכי קאמר משליש ועד רביע ועד שתות ואין שתות בכלל ינכה ורב יהודה אמר שתות כיתר משתות והכי קאמר פחות משתות הגיעו ומשליש ינכה כלומר משליש ועד רביע ועד שתות ושתות בכלל ינכה. ויש לומר דהכי קאמר פחות משתות ושתות בכלל הגיעו והא דקתני עד שתות ינכה הכי קאמר עד שתות ושתות בכלל שהוא סוף שתות ינכה כלומר כשיעבור השתות משם יתחיל הנכוי ורב יהודה אמר שתות כיתר משתות והכי קאמר פחות משתות הגיעו עד שתות ואין שתות בכלל שהוא תחלת שתות ינכה כלומר כשיגיע לתחלת שתות משם יתחיל הנכוי. וליטעמיך והא הגיעו קתני אלא כשום הדיינים ולא כשום הדיינים כשום הדיינים שדינו לבטל מקח משתות הוא מתחיל שנמצא השתות עצמו בכלל הדין והוי ביטול מקח אף כאן לענין דין ויתור שתות עצמו בכלל הדין הוא והוי ויתור ולא כשום הדיינים דאלו התם ביטול מקח ואלו הכא הוי ויתור והגיעו. עד כאן.
אבל הר"ן ז"ל פירש וזה לשונו: וליטעמיך הגיעו קתני. כלומר והגיעו לשון מחילה הוא וקשיא לרב יהודה. אלא לעולם שתות כפחות משתות וברייתא הכי קאמר כשום הדיינים ולא כשום הדיינים כשום הדיינים דשתות ממש כלומר האי שיעורא דתנן ביה במתניתין הגיעו הוי כשיעורא דתנן שום הדיינין וכדי שלא תטעה לומר דשיעורא דתנן ביה הגיעו במתניתין הוי פחות משתות וכדרב יהודה תנא הכי לומר דשיעורי שוו אהדדי שבתרווייהו שתות ומיהו דיני לא שוו דאלו התם בטל מקח ואלו הכא הגיעו. זהו הפירוש הנכון. וסלקא ברייתא לרב הונא דאלו לרב יהודה קשיא הגיעו ולפיכך פסק הריא"ף ז"ל כרב הונא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ח מהלכות מכירה. עד כאן.
וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: כשום הדיינים בשתות עצמה. פירוש לפי ששנינו במשנת כתובות שום הדיינין שפיחת שתות וכן שנינו פחות שתות הגיעו רצה ליתן לנו סימן שלא נטעה ויהיה פחות שתות זה כאותו פחות שתות שיש באותה משנה שהוא שתות עצמה ואינו פחות. ולדעת רב הונא הוא דמתרצה מתניתא דהא קתני בגווה הגיעו ולשון זה לא מצאנו אותו אלא לשון קיום שאין עליו שום תביעה. ובירושלמי מביא עליה נמצא גנב או קביוסטוס הגיעו ואין לנו להדחק שהרי במשנתינו אין לנו אלא הגיעו וינכה אבל המקח לעולם קיים הלכך הגיעו אינו אלא לשון מחילה. עד כאן.
והר"י ז"ל בעליות פירש וזה לשונו: וליטעמיך הגיעו קתני. דמשמע דהוי מחילה גמורה. מיהו לרב יהודה הוה סבירא ליה דהא דקתני הגיעו לומר שאין המקח בטל כמו שהוא בטל גבי שום הדיינים אלא המקח קיים וינכה ומכל מקום שתות כיתר משתות. לא כשום הדיינין ולא כשום הדיינין ולרב הונא מפרקינן לה כשום הדיינים דשתות ממש כלומר לא דמה תנא דברייתא דבר זה לשום הדיינים אלא לענין שהולכין בו אחר שתות כמו שהלכו אחר גבול זה גבי שום הדיינין וסימן בא ליתן לך שלא תשכח ותלך בזה אחר רובע לסאה כמו שאמרו גבי הן חסר הן יתר מיהו לא שיהא דין שתות דהכא כשתות דהתם דהתם שתות כפחות משתות ואלו הכא הוי מחילה. ולי נראה לפרש כשום הדיינים בשתות ממש דלא תימא כי היכי דלגבי הן חסר והן יתר דתנן פחות רובע לסאה והוא רובע הקב הא דקתני נמי גבי שתות ינכה שתות הקב קאמר דכי אמר ליה הן חסר הן יתר אזלינן בתר שתות הקב לפיכך שנה כאן בשום הדיינין דשתות ממש דאזלינן בתר שתות ממש דהיינו שתות מקח ולפי זה הפירוש לשון ממש כמשמעו ממש ולא לפירוש הראשון. וכמדומה לי שכן שמעתיה מפי מורי הרשב"א ז"ל. עד כאן.


דף קו עמוד בעריכה


הני מילי היכא דלא קים ליה בגויה כו'. נמצא לפי פסק הלכה דהיכא דאמר ליה בית כור שיש לי במקום פלוני אני מוכר לך מדה בחבל אפילו פיחת כל שהוא ינכה ואם הותיר כל שהוא יחזיר. והן חסר הן יתר אפילו פיחת רובע לסאה הגיעו והוא שאין בשדה יותר כדי למלאת המדה. והוא הדין לבית כור סתמא. ואם הרכיב שתי הלשונות כגון שאמר מדה בחבל הן חסר הן יתר אי נמי הן חסר הן יתר מדה בחבל הולכין אחר פחות שבלשונות להקל לנתבע דהיינו המוכר. ואם אמר לו בית כור שיש לי במקום פלוני בסימניו ומצרניו כן או שהעמידו עליו ואמר לו בית כור זה אפילו פחות משתות הגיעו כרב הונא וכן פסקו הגאונים ז"ל. ואם אמר לו בית כור שיש לי במקום פלוני וקורין אותו כן אפילו אין בו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא סתמא וכן אפילו אין קורין אותו כן אלא שהלוקח יודעו ומכירו שאינו אלא לתך הגיעו ובית כור דאמר ליה עדיף כבית כור קאמר. הרשב"א ז"ל.

תניא האחין שחלקו בגורל כיון שהגיע הגורל לאחד מהם קנו כולם. יש מפרשים שזכה בחלקו ואלו נסתלקו מעליו מחלק זה וזהו קנה כולן אבל אם יעכב האחד מן השנים הנשארים ואמר לא נחלוק בגורל אלא בשומא ובעילוי יכול לעכב. ויש מפרשים שלא יכול עוד אחד מהם לעכב שלא יחלקו בגורל. וזה הפירוש נראה יותר מן הראשון מדקתני קנו כולם כלומר נתחייבו כולן לחלוק בגורל. הראב"ד ז"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל כפירוש האחרון הנזכר ככתוב בספר מגיד משנה בפרק ב' מהלכות שכנים.
אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: כיון שעלה גורל אחד קנו כולם. פירוש אם שנים הם קנו שניהם ואם שלשה קנו כולן לענין שזה שעלה לו הגורל מסולק מהן ונשארו שניהם שותפים בשאר אבל לא שיהו השנים מחוייבים לחלוק בגורל דבמה נתחייבו וכי תימא אם כן לא שייך ביה שפיר לישנא דקנו כולם אפשר להעמידה כגון שהסכימו ביניהם לחלוק בסדר תולדותיהן כו' ככתוב במגיד משנה שם.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: תניא רבי יוסי אומר האחין שתלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם. פירוש כגון שחלקו את השדה בשוה ועשו אותם חלקים בשומא ועשו שבח בין חלק יפה לחלק שאינו יפה וכתבו אותם החלקים בפתקאות ובללום ונתנום בקלפי ובא כל אחד מהם להכניס ידו ליטול ומה שיעלה בידו הוא חלקו כיון שהכניס אחד מהם ידו לקלפי ועלה בידו מה שעלה קנו כולן כלומר אין אחד מהן יכול לעכב באותה חלוקה ולבטלה ולעשות החלקים על דרך אחרת ולומר איני מכניס ידי לקלפי שחלוקה זו שעשו אותה על דרך זה איני רוצה בה ושהחלקים לא השוו אותם אלא כיון שהכניס ידו אחד מהן לקלפי על דעתם ועלה בידו מה שעלה נתקיימה החלוקה על אותה הדרך וכל אחד מהן מכניס ידו אחר כך ומה שעולה בידו הוא חלקו בלי שיהא יכול לעכב בכך. ויש לפרש קני כולם כלומר שלא נשאר לו לאותו האח שעלה לו הגורל שום זכות באותם חלקים הנשארים בשיתוף וחוזרים גם הם וחולקים אותו על פי הגורל. אי נמי יש לפרש שזה הגורל אין צריך שיכניס בו כל אחד מהם את ידו לקלפי אלא אחד מהם בלבד הוא שמכניס את ידו לקלפי וכשעלה בידו מה שעלה מתברר חלקו וחלק כל אחד מהם כגון שחלקו את השדה בשוה ועשו אותם חלקים כפי מנין האחין וכתבו אותן החלקים בפתקאות וכתבו על אחת מהן אחד ועל אחת שנים ועל אחת שלשה אי נמי ראשון שני שלישי וכן בכולם עד תשלום מניינם ומכניס האח הגדול את ידו לקלפי או מי שמסכימין עליו להכניס את ידו מהן וכשעולה בידו החלק שעולה ממילא נתברר שחלק שאחריו במנין כבר זכה בו האח שהוא שני לו והחלק שאחר אותו החלק האחר כבר זכה בו האח שהוא שלישי לו וכן כולם עד תשלום מנינן ואפילו אם יזדמן שיעלה בידו אחד מן האמצעיים כיון שעלה בידו נעשה הוא ראשון ונעשה החלק שהיה לפניו כמנין אחרון שבכולם וזכה בו האחרון שבאחין ולפיכך כשעולה הגורל לאחד מהם קנו כולם שהרי כבר נתברר כולן כל אחד מהם. ואמרינן מאי טעמא פירוש כלומר כיון שלא קנו זה מזה ולא החזיק אחד מהם במה תתקיים חלוקה זו. ומהדרינן אמר רבי אלעזר כתחלתה של ארץ ישראל כו' ואקשינן אי מה התם בקלפי אורים ותומים כלומר מה התם לא היתה חלוקה בקלפי בלבד שהוא הגורל אלא קלפי אורים ותומים וכיון שאי אפשר לומר כן אין לנו לדון מתחלתה של ארץ ישראל. ויש לפרש דמשניהם הוא פריך. אורים ותומים בקלפי לפי שלא שנינו בכאן אלא כיון שעלה גורל לאחד מהם ואפשר שיהא גורל בלא קלפי ועוד שקלפי שחלק בה ארץ ישראל קלפי של קדש היה ואנן לית לן השתא קלפי של קדש. ומהדרינן אלא אמר רב אשי בההיא הנאה דקא צייתי להדדי במה שהסכימו להיות הגורל מחלק ביניהם ומה שעלה לכל אחד מהם יהא חלקו וכל אחד מהם רוצה שיעמוד תבירו עמו על דבורו בכך ומוצא הנאה בלבו מה שיקבל ממנו על עצמו בדבר זה שהסכימו עליו גמרו ומקנו להדדי מה שעלה לכל אחד מהם בגורל. עד כאן לשון הרא"ם ז"ל.

והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: בההיא הנאה דקא צייתי להדדי כו'. ומיהו דוקא בגורל דההוא הנאה מהניא כקלפי אורים ותומים שהיתה בתחלתה של ארץ ישראל אבל בלא גורל כלל דודאי בדיבורא בעלמא לא קנו משום ההיא הנאה אלא הכא אגורל קא סמיך דכיון שיש לגורל עיקר שהרי ארץ ישראל נחלקה בו והם מתרצים לחלוק בכך גמרו ומקנו אהדדי. וכן כתב רשב"ם ז"ל דרב אשי אדרבי אלעזר קסמיך. עד כאן.

ושמואל אמר מקמצין. קשה לפירוש רשב"ם ז"ל היאך מפקיעין דינו של זה שלא יטול בגורל ועוד מה טעם הם נותנים לו במפוזרין והם נוטלין חלקם במכונסים וכי בשביל שלא היה שם בשעת תלוקתם מפסיד זכותו. ופריק ז"ל כגון שחלקו שלש שדות כו' ככתוב בתוספות. עוד נראה לי לפרש כגון שחלקו שדה אחת או בקעה אחת לשני חלקים זה נטל בצפון וזה נטל בדרום וכשבא זה האח השלישי עושים שדה זו שלשה חלקים ואם נפל חלקו באמצע עומדים שני האחין בחלקו ברוחות זה לצד צפון וזה לצד דרום אלא שנכנסים זה בחלקו של זה כפי מה שחלקו שגרעו החלקים מפני החלק השלישי שנטל זה משם ורב סבר בטלה מחלוקת. וכתב הרב הגאון ז"ל מהא שמעינן דתרי אחין או תרי שותפי דאזיל חד מינייהו כו'. וכן דעת רשב"ם ז"ל דאחד מן השותפים יכול לחלוק שלא בפני חברו כו'. והרא"ם ז"ל נסתפק בדין זה שכתב הרב הגאון ז"ל ואמר כי אולי לא אמרו שחלוקה שלא בפניו קיימת אלא בחלוקת עסק שאין העסק עומד אלא דמיו אבל במקרקעי איכא למימר שחלוקה בטלה מהא דאמרינן הכא אלא מעתה הני בי תלתא דקיימי ואזול בי תרי מינייהו ופלוג הכי נמי דבטלה מחלוקת כגון שהשלישי ספק בחלוקתם אלא שאחד מן השנים עצמן שחלקו רוצה לבטל החלוקה ולומר שלא היתה חלוקה כיון שלא היו שלשתן בחלוקה וקסלקא דעתך דאליבא דרב הוה ליה למימר בטלה מחלוקת. התם נחיתו אדעתא דבי תלתא כלומר טעמיה דרב לא מפני שלא נעשית החלוקה בפני שלשתן אלא מפני שלא חלקו לשלשה חלקים ולא נעשית החלוקה כהוגן הלכך אף על גב דפליג לנפשייהו בבית דין חלוקה בטלה. ויש לפרש עוד כיון שלא נגמרה החלוקה שיש לזה האח השלישי לחלוק עדיין אינה קיימת כדין מקח שאינו קיים עד שנגמר כולו וכדרך מה שהקשה התלמוד לדעת שמואל מהא דאמרינן כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. עליות.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: רב אמר בטלה מחלוקת. פירוש כל אחד מהם יכול לערער ולבטל המחלוקת בין אחד מן האחין אלו בין האח הבא ממדינת הים ושמואל אמר מקמצין. אמר ליה רב פפא לאביי לרב דאמר בטלה מחלוקת אלמא הדר דינא כלומר כיון דקא נפיק מידא דכל חד מינייהו מההוא חלק דמטו ליה מקצת הדר דינא מעיקריה ומבטיל ליה ההוא מחלוקת מעיקרא אלא מעתה הני תלתא אחי או שותפי דאזול תרי מינייהו ופלוג פירוש ולא אפיקו ליה לההוא אח דלא הוה בהדייהו חולקא הכי נמי דכי אתי ההוא אח ושקיל חולקיה כל חד מינייהו מצי לבטולי לההיא מחלוקת משום דקנסוהו השתא מיהא דכל חד מינייהו יהיב מחולקא דמטא ליה מקצת אמר ליה התם אדעתא דבי תלתא נחות מעיקרא פירוש דהא הוו ידעי מעיקרא דתלתא אחי נינהו ואפילו הכי פלגינהו להנהו נכסי ומשום הכי לא מצו הנך תרתי לבטולי המחלוקת דהא סביר וקביל לפלוגתא אדעתא דהכי אבל הכא לאו אדעתא דבי תלתא נחית פירוש דהא לא הוו ידעי דאית להו אח במדינת הים הלכך אף על גב דההוא אח דלא הוה בהדייהו בעידן חלוקה הא ניחא ליה השתא לקמוצי מחולקא דתרווייהו ולא קא מערער עלייהו בההוא חלוקה הנך תרי אחי גופייהו כיון דלאו אדעתא דבי תלתא ניחות כל חד מינייהו מצי לבטלה לההיא מחלוקת משום דחלוקה בטעות הויא. ושמואל אמר מקמצין קסבר כיון דההוא אח דלא הוה בהדייהו בעידן חלוקה קא נימא ליה השתא לקמוצי ליה מחלוקה דתרווייהו כדאמרינן ולא קא מערער עלייהו בההוא חלוקה אף על גב דהני תרי אחי גופייהו דפליג לאו אדעתא דבי תלתא פליג אפילו הכי קם דינא ולא מצו הדרי בהו ולבטולה לההיא חלוקה. והא דאמר שמואל מקמצין דוקא היכא דלא מערער עלייהו ההוא אחא דלא הוה בהדייהו אבל אי לא ניחא ליה בהכי וקא מערער עלייהו בההוא חלוקא לבטולי מעיקרא לכולי עלמא מצי מבטל לה משום דאמר להו מאן פלג לכו דלמא חד מחולקא דידכו הוה סליק לי בגורל אי נמי מעליתא ליה בנכסי דבר מריון. וכן לענין תלתא אחי דאזול בי תרי מינייהו ופלוג דאמרינן דלא מצו הדרי בהו הני מילי היכא דניחא ליה לההוא אח דלא הוה בהדייהו לקמץ ליה מחולקא דתרווייהו אבל אי לא ניחא ליה בודאי דמצי מבטל לה לההיא חלוקה דהא אפילו לענין עסקא היכא דפליג חד מינייהו בלא חבריה מצי אמר ליה מאן פלג לך כדאמרינן מעשה בהני כותאי דזבין חמרא בהדדי ואזל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה וכל שכן לענין קרקע. אבל ודאי אי הני תלת שותפי דאזיל בי תרי מינייהו ופלוג אדעתא דבי דינא הוא דפלוג כגון דאזיל חד מינייהו למדינת הים ואזלו הנך ופלוג ואפיקו ליה חולקא דהיאך אדעתא דבי דינא לענין עסקא ושאר מטלטלי בודאי דהוה קיים ולא מצי היאך למימר מאן פלג לך והיינו ממעשה דאיסור ורב ספרא. ואיכא למימר דלא הוי קיים וההיא דרב ספרא ואיסור לא דמיא דאלו התם עיסקא והכא קרקע והיינו טעמא דאית לן למימר דשאני דין קרקע מדין עיסקא משום דעיסקא דעתייהו אדמי ולא אגופה דעסקא וכיון דקא מפיק ליה מאי דשוו הנהו בדמים לא איכפת ליה אבל קרקע דעתיה דכל חד מינייהו אגופה דקרקע ניהו הלכך אף על גב דאפיק מאי דשוה מצי אמר ליה מאן פלג לך אף על גב דקמי בי דינא הוא דפלוג כי תקון רבנן לבעל חוב הוא דתקון לאפוקי שלא בפניו דבעל חוב כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל לפלוגי שלא בפני שותפו לא אשכחן דתקון רבנן והדבר צריך עיון. עד כאן. ולענין פירוש השמועה הסכימו הרמב"ן והרשב"א והר"ן לפירושו ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: אלא מעתה הני בי תלתא אחי דקיימי ואזול תרי מינייהו ופלוג. נראה לי מדקאמר דקיימי אלמא כי הדדי נינהו והיכי פלגי תרי מינייהו בר מחד. אלא הכי קאמר דאזול תרי מינייהו ופלוג בהדי חד הכי נמי דבטלה מחלוקת הואיל ולא נגמרה חלוקתם אמר ליה התם אדעתא דתלתא נחות והני תרי פלגי בנפשייהו הכא לא נחית אדעתא דתלתא. עוד אני יכול לפרש אף על גב ששלשתן עומדים והשנים רוצים לחלוק והשלישי אינו רוצה שעושין בית דין לחלוקתם על כרחו ומניחין לו חלקו ומשמנים או חולקין ביניהם או משתתפים והוא שיש דין חלוקה בנחלה אלא שאני תמה על הרב שכתב שמעינן מהכא דתרי אחי או תרי שותפי דאזיל חד מינייהו ואצטריך אידך למנתא דיליה דפלגינן בינייהו ויהבינן ליה מנתיה ולא נצריך ליה להיאך עד דאתי וכיון דגריס בגמרא הני תלתא אחי דקיימי כו' השתא כי קאי חד הכא פלגי תרי על כרחיה דהיאך כי ליתיה מבעיא. ולשמואל דאמר מקמצין אלמא אף על גב דלא גמרו למילתייהו קם דינא והא כור בשלשים יכול לחזור בו כו' משום דלא גמר למילתיה. התם עבוד מילתא בינייהו דניחא ליה כו' כלומר שניהם רוצים בחזרה שמא יוקרו או יוזלו אבל הכא מי ניחא להו בחזרה. עד כאן.


דף קז עמוד אעריכה


גירסת הספרים אתמה שני אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם ולא גרסינן שלשה אחיו שחלקו. ואם תאמר אם כן מאי קאמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתתא דמקמצין ואמימר אמר בטלה מחלוקת והלא בחלוקת שני אחין לא שייך לא קימוץ ולא ביטול מחלוקת. ומאי בכל הני שמעתתא והלא ליכא אלא חדא דשייך בה קימוץ ובטול מחלוקת דהיינו הך קמייתא דשני אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים. יש לומר דאינהו לפסוק דלא כרב אסי אתו ואמימר לדחות נמי הההא דשמואל ומינה דכל היכא דשייר קימוץ ובטול תלוקה כגון שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם לרב פפא מקמצין ולאמימר בטלה מחלוקת. ובפירושי רבינו חננאל והלכות הרי"ף ז"ל גרסינן שלשה אחין ונראה שדחקתן אותה קושיא שאמרנו ואין פירוש השמועה עולה באותה גירסא יפה כמו שנכתוב. ותחלה נפרש לפי הגירסא הראשונה רב אמר בטלה מחלוקת יורשין הוו ולא על דעת כן חלקו. ושמואל אמר ויתר כלומר מפסיד כל חלקו דלקוחות הוו וכלוקח שלא באחריות דמי. ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ופירש ר"ש ז"ל רביע או בקרקע או במעות והפסיד הרביע האחר כלומר רביע הנכסים כיצד הרי שהיו להם ארבע שדות נטל ראובן שנים ושמעון שנים ובא בעל חוב וטרף שנים של ראובן נוטל שמעון חצי השדה האחד או בקרקע או במעות שהוא רביע הנכסים הנשארים והחצי האחר אינו נוטל כלל משום דמספקא ליה אי יורשין הוו כרב ונוטל שדה אחת או לוקח שלא באחריות הוי כשמואל וויתר והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. ואין פירוש זה מחוור כל הצורך דאם כן רביע רביע למה לי לימא נוטל רביע או בקרקע או במעות וכל שכן לרוב הספרים רביע בקרקע ורביע במעות דהוה ליה למימר או או. ואף על פי שר"ש ז"ל כתב דדרך התלמוד למיתני ו' במקום או כמו ששנינו ביבמות פרק רבן גמליאל חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל ואמרינן דאו או קתני. אפילו כן אינו מחוור שאין דרך האמוראין לסתום אלא לפרש. אלא רב אסי לא מספקא ליה כלוקח שלא באחריות אלא כלוקח דעלמא והיינו דבדשמואל אמר כלוקח שלא באתריות ובדרב אסי אמר לקוחות סתם ורביע בקרקע ממש כיורש קאמר ורביע אחר במעות כלוקח באחריות ונמצא נוטל מחצית הנכנסים הנשארים שהוא כל חלקו אלא שנוטל מחצית חלקו בקרקע ומחציתו במעות. וכן פירש הרב ז"ל בשם רש"י ז"ל שפירש כן בפרק קמא דבבא קמא. ולפי פירוש זה לא נסתפק רב אסי אי כרב אי כשמואל לגמרי אלא אי כרב דיורשין הוו אי כשמואל דלקוחות הוו ליטול במעות ובאמת היה נראה לכאורה כדברי ר"ש ז"ל דכיון שאמר טעמיה דרב משום דיורשין הוו וטעמיה דשמואל משום דלקוחות שלא באחריות הוו ובתר הכי אמר ורב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות ולא פריש בודאי הכין משמע טפי דמאי דקאמרי רב ושמואל מספקא ליה אי כמר אי כמר והלכך לקוחות סתם דקאמר רב אסי לקוחות דשמואל קאמר. ועוד בדשמואל קסבר לקוחות הוו וכלוקח שלא באחריות דמו ולא קאמר וסבר כלוקח שלא באחריות דמו משמע לכאורה דמלתא פשוטה היא דכל מאן דסבר דלקוחות הוו דכלוקח שלא באחריות דמי שאינו דומה ללוקח דעלמא דקיימא לן דאחריות טעות סופר הוא דהתם טעמא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי וכמו שפירש ר"ש. ולפי גירסת הגאונים ז"ל דגרסי שלשה אחין שחלקו פירשו דרב אסי תלתא ספיקי אית ליה אי יורשין הוו כרב ונוטל כל חלקו בקרקע או כלקוחות באחריות הוו ונוטל הכל במעות או כלוקח שלא באחריות הוו כשמואל ולפיכך הוה ליה ממון המוטל בספק ומפסיד חצי חלקו והילכך נוטל רביע חלקו בקרקע כיורש ורביע חלקו במעות. וזה מן התימה אלו לא מספקא ליה אלא ביורשין ולוקח שלא באחריות נוטל כל חצי חלקו בקרקע ובא לוקח באחריות וגרע כחו ליטול הרביע במעות. ועל כן נראה גירסת הספרים יותר נכונה. ואיכא למידק אשמעתין היכי דמי דאתא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם והלא הנכסים ערבים וכולם נכנסו תחת הבעלים. ויש מי שפירש באפותיקי מפורש ויש מי שפירשה בשנטל זה בינונית דאמר ליה שעבודי גבי דידך הוא. ואם תאמר אם כן לכולי עלמא ויתר וכדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא באחד נטל קרקע ואחד נטל כספים ובא בעל חוב ונטל את הקרקע דלא אזיל האי ונטל כלום מבעל כספים דאמר ליה להכי שקלי כספים. וליתא דהתם הוא משום דאמר ליה להכי שקלי כספים דאי מגנב לא משתלימנא מינך ואת נמי להכי שקלת ארעא דאי מטרפא לא משתלמת מינאי אבל כאן לא על דעת שיטול זה בינונית ושיפרע כל בעלי החוב משלו דאחיו גם כן נטל קרקע ואינו עומד להפסד האחר יותר ממנו. ומסתברא דכל שבא ליטול נוטל מאיזה שירצה והוא שיש ביד כל אהד ואחד בינונית שהיא ראויה לו דנכסים ערבים הם והמלוה את חברו על ידי שני ערבים נפרע מאיזה מהם שירצה ואף על גב שיש בתוספות מכלתין בסופה הפך מזה. וכבר כתבתי יותר מזה בריש פרק המפקיד. הרשב"א ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ולא מחוור דהא תניא בתוספתא דבפרק גט פשוט המלוה את חברו על ידי שני ערבים לא יפרע מאחד מהם תחלה וכמו שכתבתי זה בארוכה בפרק הפקדון ובפרק המפקיד בסייעתא דשמיא. ולפיכך אני אומר שאין הנדון דומה לראיה דהכא בעל חוב אדעתא דחד נחת דהיינו לוה ונכסי כי הדדי נינהו ודחד גברא ואף על פי שמת לא הורע כחו של מלוה שלא יוכל לגבות אלא מזה מחצה ומזה מחצה אבל המלוה את חברו על ידי שני ערבים כיון דאדעתא דתרווייהו נחת ודאי על דעת כן נשתעבדו שלא יגבה הכל מאחד מהן אלא אם כן לא ימצא נכסים לשני. כן נראה לי. עד כאן.

הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין. קשיא לן בענין שני אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהן מה בין קימוץ ובין בטלה מחלוקת כיון שלא נשאר לפני שניהם כי אם שדה אחת והן חולקין אותה. ונראה לי דלמאן דאמר בטלה מחלוקת חוזרין ולוקחין אותם בגורל ולמאן דאמר מקמצין נותן לו אחיו חצי השדה שנשאר בידו לאיזה רוח שירצה ואף על גב דקסבר האחים שחלקו יורשין הן על דעת כן חלקו שאם יבא בעל חוב ויטרוף חלקו שיתן לו אחיו חלקו לאיזה רוח שירצה ובלבד בקרקע ולא במעות. הר"י ז"ל בעליות. וכבר תירצה הרשב"א ז"ל לעיל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: אי קשיא לך אי שני אחין גרסינן היכי אמרינן הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין דבשני אחין לא שייך קימוץ כבר נשמר מזה רשב"ם ז"ל שפירש דבהא שמעתא נמי שייך קימוץ לומר שנותן לו חלקו בקרקע באיזה מקום שירצה ואינו יכול לכופו לחזור ולחלוק בגורל. ומיהו אין צורך לזה אלא להכי אמר מקמצין לומר דכל היכא דשייך קימוץ עבדי ליה ומשכחת לה בשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם ונקט ליה בהאי לישנא לאשמועינן דמצד השני אחין עצמן לא נתבטלה החלוקה. עד כאן.

שלשה שירדו לשום. פירוש מי שנתחייב בבית דין ממון ולא נמצא אצלו אלא קרקע ושלחו מבית דין שלשה לשום אותו ולהוריד בו אותו בעל חוב ונחלקו אותם שלשה בשום שנים אומרים במנה כו'. נדון במנה פרישנא בגמרא טעמא דקסבר נקוט מילתא מציעתא שהוא מאה והאי דנקט מילתא מציעתא משום דמאן דאמר במנה ומאן דאמר שלשים קסברי דלא הויא פחות ממאה ומאן דאמר שלשים הוה ליה חד במקום שנים וכן נמי מאן דאמר מנה ומאן דאמר עשרים תרווייהו קמסהדי דלא שויא יתר ממנה ומאן דאמר שלשים הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. הרא"ם ז"ל.

נקוט תרי קמאי בידך דמתורת מנה לא מפקינן ליה. כלומר דרך העולם שאפילו בקרקע ששוה מנה לא יתנו מנה אלא מי שצריך הרבה לקנות קרקע אבל אין לנו קופצים אלא אם כן יזולו מהם חומש הילכך אלו השנים אין מוציאין אותו מתורת מנה וזה הלך לשוויו וזה הלך אחרי קופציו ומנה היא מילתא מציעתא ונאמר כי הוא עיקר השומא והאחר נברר אחריו והוא בעל העשרים כאשר פירשנו הילכך ממצעין לפלוגתייהו בין הני תרי קמאי דקיימי בחדא שטה וכן הדרך עצמו לאחרים אלא שהוא משלש הטעות ביניהם ומקרב דברי העשרים אצל בעל המנה. וקרוב אני לומר שאין טעות בין השנים הראשונים על הדרך שפירשתי אלא שקראתי טעות בשביל השלישי שהוא יוצא מן הדרך האמצעי ומתרחק מן הראשון הרבה. הראב"ד ז"ל.


דף קז עמוד בעריכה


האי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא והאי דקאמר עשרים טעי תליסר ותלתא לאחוריה כו'. ובדין הוא דלימא טפי סבר מסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי. והאי דלא אמרינן איפכא נימא דהאי ארעא תמנין ושבעה פחות תילתא שויא והאי דקאמר מנה קא טעי תליסר ותלתא לקמיה והאי דקאמר עשרים טעי תליסר ותלתא לאחוריה ובדין הוא דאיבעי ליה לגרועי טפי אלא דסבר מסתאי דקא גרענא כולי האי אחבראי. היינו טעמא משום דלטפויי אחבריה כוליה האי בוש אבל לגרוע אין בוש. הר"ן ז"ל.

מתניתין האומר לחברו חצי שדה אנו מוכר לך משמנין כו'. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לוקח נוטל כחוש. ואקשינן והא משמנין ביניהן תנן שהוא מלשון שומא דאלמא הלוקח אינו נוטל החצי שלו אלא בשומא ובנתינת שבח בחצי הכחוש מבחצי היפה כדי שישתוו שניהם. אמר ליה וליטעמיך אימא סיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום אמאי משמנין ביניהן כלומר אי סלקא דעתך האי משמנין להשוות החלקים הוא ולתת שבח בין היפה לכחוש הכא אמאי משמנין ביניהן והא חציה בדרום אמר לו ואין לו אלא אותו החצי בין כחוש ויפה אלא לדמי כלומר זו השומא אינה להשוות החלקים בין כחוש ליפה אלא כדי לידע כמה הוא שוה כדי ליתן לו דמיו לפי כשמכר לו סתם מכר לו חציו בדרום בלי שיפרש לו סכום דמים לפיכך שנינו משמנין ביניהן כדי שיתברר כמה שוה אותו חצי שבדרום כדי שיתן לו דמיו והאי דקתני ביניהן כך פירושה כגון שהיתה השדה כולה שוה מאה זהובים ולפי שמכר לו עכשיו חציה שבדרום צריכים אנו לשום ולידע כמה ראוי ליתן ממאה זהובים אלו לרוח צפונית וכמה ראוי ליתן מהם לרוח דרומית שמתברר בכך כמה הוא שזה חציה שבדרום כדי ליתן לו דמיו וכיון שכן רישא נמי דקתני משמנין ביניהם אינו להשוות החלקים ולתת שבח בין כחוש ליפה אלא לידע כמה הוא שוה כדי שיתן לו דמיו הואיל וסתם מכר לו בלי סכום סך הדמים ולעולם אינו נוטל אלא החצי הכחוש במה ששוה וטעמא דמילתא משום דכיון דחציה סתם מכר לו בלי סיים לו אם כחוש אם יפה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואין לו אלא כחוש דכי אמרינן מוכר בעין יפה מוכר הני מילי לענין שיהא המקום עצמו המכור קנוי כולו ללוקח בלי שישייר לעצמו המוכר שום זכות כלל כגון דרך וכיוצא בו ולענין שיהא לו לאותו המקום המכור דרך על המוכר ליכנס ולצאת עליו כדי שלא יהא צריך ליקח דרך במאה מנה או יפרח באויר אבל במוכר לחברו חצי שדה סתם שהוא לענין בירור המקום ושמכר לי איזהו כחוש אם יפה כגון שמוכר לו חצי שדהו סתם ואין כאן דרך לומר מוכר בעין יפה מוכר אלא יד בעל השטר על התחתונה הואיל והעיון בלשון השטר הוא מאי משמע אם החצי כחוש אם החצי היפה ולפיכך אין לו אלא כחוש שהוא פחות שבמשמעות. תדע דהא תנן המוכר את הבית לא מכר את היציע ולא את הבור ולא את הדות אלמא כיון שלא הזכיר לו לא יציע ולא בור ולא דות לא מכר לו אלא בית ושדה בלי בור ודות שהוא פחות שבמשמע הכי נמי כיון שחצי שדה מכר לו בלי שיפרש אם החצי היפה אם החצי הכחוש אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומעשים בכל יום לפני רבינו הרב ז"ל וקא דאין שאינו נוטל אלא כחוש ואפילו במתנה דכולי עלמא בעין יפה נותן הכא קדאין שהנותן חלק לחברו בשדה סתם בלי שיברר אם כחוש אם יפה ובלי שסיים הרוחות שאין לו למקבל המתנה אלא החלק הכחוש בלי שבח. ואם תשאל וכיון דאמרינן דלוקח נוטל כחוש ואוקימנא להא דקתני במתניתין משמנין ביניהם שאינו להשוות החלקים כו' אלא לשום אותו חלק הכחוש לידע כמה הוא שוה כדי ליתן דמיו דאלמא כשמכר לו סתם מכר לו בלי פסיקת דמים אם כן האיך קנה אותו הלוקח כדי שיצטרך לשום אותו ולידע כמה דמים הוא נותן לו והא קיימא לן שהמוכר בלי פסיקת דמים עדיין לא קנה לוקח כלום כדתניא בהדיא מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהם. תשובתך כי אמרינן שהמוכר בלי פסיקת דמים לא קנה לוקח הני מילי באומר לחברו דבר זה אני מוכר לך סתם דכיון שלא הזכיר בכמה הוא מוכר לו אף על פי שהוא שוה חמשים יש לומר שלא הסכימה דעתו למכרה אלא במנה וגם הלוקח לא סמכה דעתיה לפי שאמר בלבו שיבקש עוד יותר ממה שהוא שוה אבל אמר ליה דבר זה אני מוכר לך במה שהוא שוה הרי פסק לו הדמים שמכר לו בהם לפי שכיון ששמין אותו עכשיו ומתבאר כמה שוה איגלאי מילתא שבאותן הדמים הוא שמכר לו וכמי שפסק לו מעיקרא בשעת המכר דמי. תדע דהא גרסינן בפרק השוכר את הפועל אמר ליה כדשיימי ואין יכול להוסיף על שומתם כלום ולבקש ממנו יותר בפסיקת דמים וכיון שכן הא מתניתין הכי נמי מתוקמא כגון דאמר ליה החצי השדה אני מוכר לך כמה ששוה שכיון שתלה הדבר במה שהוא שוה ונמצא שאינו יכול להוסיף על שוויו כלום ומבקש ממנו יותר כששמין אותו עכשיו ומתברר כמה הוא שוה איגלאי מילתא למפרע שבאותן הדמים מכר לו חצי שדהו וכמאן דפסק להו מעיקרא בשעת המכר דמי. הרא"ם ז"ל.
והר"י ז"ל בעליות תירץ וזה לשונו ונראה לי דכי אמרינן לא פסק לא סמכא דעתיה דוקא כשמושך המטלטלים ולא אמר ליה המוכר משוך וקנה אלא שמושך בפניו וכיון שלא פסק אמרינן דלא ניחא ליה למוכר שיקנה במשיכה והוא הדין בקרקעות אם החזיק בפנינו ולא פסק לא קנה אבל ודאי היכא דאמר ליה לך חזק וקנה בין החזיק בפניו בין שלא בפניו קנה ומתניתין הא קמשמע לן דאף על גב דלא פסק לו דמים וכבר החזיק לוקח על פיו וקנה אין ביד הלוקח לומר אתן כפי מה שאחפוץ שאין אונאה לקרקעות קמשמע לן כיון דאמר ליה חצי השדה אני מוכר לך סתם מכר בשויו משמע ונותן לוקח על פי שמאים דמי חצי השדה משלם. והא דקתני סיפא חציה בדרום אני מוכר לך כו' לא אצטרכינן אלא לגלויי רישא דמשמנין דקתני לא להשואת החלקים שיהא לשניהם בשמן ובכחוש אלא לדמי קאמר ולעולם לוקח נוטל כחוש. מתוך בבא דסיפא השמיענו דנוטל חצי שדהו דקתני חצי כחוש. עוד נראה בעיני דמיירי כשפסק לו זיתים ומספיקא אמרינן שאף על פי שהחזיק לוקח וקנה החצי אפילו הכי הוי מוחזק ולוקח נוטל כחוש דהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומיהו מספיקא אין הלוקח נותן בכחוש דמים שפסק לו דאמרינן לוקח הוא מוחזק בדמים והמוציא מחברו עליו הראיה הילכך אין נותן לו אלא דמי הכחוש. ומכל מקום אין יכול לטעון לא אתן לך דמים כלל מספיקא עד שתתן לי בשמן. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ולוקח נוטל כחוש. כלומר נוטל מן הכחוש כדי שווי דמי החצי והחצי דקאמר לדמי קאמר כדמפרש ואזיל. ומשמנין מלשון שומא. אמר ליה רבי חייא בר אבא והא אנן משמנין ביניהם תנן דמשמע ומשמנין החלקים ביניהם ונוטלין בשוה בין בכחוש בין בשמן. ואמר ליה דדיקא מתניתין הכי מדקתני חציה בדרום משמנין ביניהם ואם איתא מאי משמנין והא בדרום אמר לו ויטול החצי בדרום בין שהוא כחוש בין שהוא שמן אלא לדמי כלומר דלא שיטול ממש בדרום קאמר ליה אלא שיטול ממנו בשדה בדמי חציה שבדרום ולעולם נותן לו המוכר באיזה צד שירצה וכן נמי ברישא לא החצי ממש קאמר ליה אלא כשיעור דמי החצי ולעולם השמן נשאר אצל המוכר וזהו עלוי כוחו דרוצה אדם בקב עדית מקביים זיבורית כך פירשו רבינו חננאל ורבינו תם ז"ל. ואני תמה אחר שסיים לו את הרוחות ואמר ליה חציה בדרום האיך יש במשמע שיטול דמי חציה בדרום ולא יטול בדרום אלא בצפון ואם רצה לקנות ממנו בדרום ממש באיזה לשון מבואר יותר מזה יאמר לו. והנכון שראיתי בשמועה זו הוא מה שפירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו משמנין ביניהם פירוש משוין שני החלקים ולוקח נוטל כחוש כלומר כשמשוין החלקים לא שיחלוקו השמן והכחוש מדה במדה אלא הכחוש לצד אחד והשמן לצד אחד ומוסיפים על הכחוש עד שישתוה לשמן והלוקח נוטל הכחוש לפי שאדם רוצה במעט שמן מהרבה כתוש ויד בעל השטר על התתתונה. והא אנן משמנין ביניהם תנן דמשמע שמשוין אותם בשמן ובכחוש. תרגימנא מסיפא והא חציה בדרום אמר ליה אם שמן אם כחוש אלא לדמי אם אותו חצי שבדרום כחוש שיוסיפו על הכחוש צד שישתוה לדמי השמן ואם אותו חצי שמן יפחתו ממנו עד שישתוה לכחוש הכי נמי לדמי השואה בדמים ולעולם לוקח נוטל כחוש באיזה צד שיהיה. עד כאן לשון הרב ז"ל. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הר"ן ז"ל וזה לשונו ולא מחוור דכיון שסיים לו חציה שבדרום למה לא יטול בדרום ואם רצה שיטול בדרום ממש באיזה לשון מבואר יותר מזה יאמר לו לפיכך נראין הדברים דודאי בדרום הוא נוטל. ומיהו אינו נוטל חציה בדרום מדה בחבל אלא משמנין ביניהם לדמי ועושין מן השדה שני חלקים שוים בדמים ונוטל חלקו בדרום. והיכא דאמר ליה נמי חצי שדהו משמנין את החלקים בדמים ולוקח נוטל כחוש וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות מכירה וכן אם אמר לו חציה בדרום אני מוכר לך שמין לו דמי כולה ונותן לו בדרומה בחצי כל הדמים. עד כאן.
סליק פרק שביעי