בבא בתרא סג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ולא היא דאמר רב יימר בר שלמיה אלדידי מפרשא לי מיניה דאביי בין מצר ארעא דמינה פלגא ובין מצר ארעא דמינה פסיקא אי א"ל אלין מצרנהא פלגא לא א"ל אלין מצרנהא תשעה קבין:
בפשיטא אמר יחלוק פלוני בנכסי פלגא תנו חלק לפלוני בנכסי מאי אמר רבינא בר קיסי גתא שמע דתניא דהאומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית אין פחות משמינית לקדרה אין פחות מי"ב לטפיח אין פחות מששה עשר תנו רבנן הבן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לי ולבניי מת יתן לבניו ואם אמר לו כל זמן שהשדה זו בידך מכרה וחזר ולקחה אין לו עליו כלום אמאי ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם זכיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי שיורי שייריה למקום מעשר אמר ריש לקיש חזאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו
רשב"ם
עריכהולא את השדה עד שיהא בו ט' קבין לזה וט' קבין לזה פסיקא משמע מחותך ממנה המועט מן המרובה:
אי אמר ליה ואלין מצרנהא - מצר מזרח ארעא דמינה פלגא מצר מערב פלוני וכן הולך וחושב כל המצרים והלכך האי ואלין מצרנהא יתור לשון הוא לייפות כחו ולקמן בשמעתין נמי חזינא יתור לשון טובא לייפות כח וה"ק אביי לעיל מאי שנא הכי ומאי שנא הכי הלא אין חילוק בין פלגא לפסיקא אלא זימנין אמרינן בתרוייהו פלגא בין פלגא בין פסיקא היכא דאמר ואלין מצרנהא וזימנין תשעה קבין היכא דלא אמר ואלין מצרנהא:
פשיטא - שכיב מרע או כל המחלק נכסיו על פיו שאמר פלוני יחלוק בנכסי פלגא שקיל:
תנו חלק לפלוני בנכסי מהו - מי אמרינן האי חלק לשון חלוקה הוא ופלגא קשקיל או חלק הראוי ליתן קאמר ובדעת ב"ד תלוי הדבר לשער בכמה הוי חלק ראוי ליתן ואע"ג דתניא בתוספתא (פרק ז) דהך בבא האומר תנו חלק לפלוני בנכסיי יירש עם הבנים איכא למימר הכא מיירי כגון דלית ליה בני ואע"ג דאית ליה יורשין בעלמא לא יהב דעתיה ליורשין אחרים וחלק הראוי ליתן או חצי נכסין קאמר א"נ הכא מיירי כגון דאמר תנו חלק לפלוני בני בנכסי והשאר נתונים לפלוני א"נ איכא למימר דלא הוה שמיע להו הך ברייתא דאי הוה שמיע להו הוו מייתי לה בבית המדרש ואיכא למימר רבנן היא דפליגי עליה דסומכוס אי נמי שמיעא להו ולא הוה סבירא להו משום דפליג סומכוס עלה כדלקמן וקיימא לן כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין דסתם לן תנא כוותיה בפרק שור שנגח (ארבעה ובפרק שור שנגח) את הפרה (ב"ק דף מו.):
בבור - של מים מכונסים ואית דמוקמי לה בבור של יין ולא נהירא:
סומכוס אומר אין פחות מרביע - סומכוס לטעמיה דאמר בפרק שור שנגח את הפרה חצי נזק לפרה ורביע לולד ומוקמינן לה בגמרא אליבא דסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין והכא מספקינן ליה אי פלגא קאמר או חלק בעלמא משהו קאמר כגון רביעית הלוג הלכך אין לו למקבל מתנה מן הבור פחות מרביע ושמא יותר משום דאילו הוה מספקא לן בהאי נותן אם נתן לו פלגא או לא כלום היה לו ליטול מחצית של פלגא דהיינו רביע הבור משום ממון המוטל בספק חולקין דהא פלגא נמי מוטלת בספק אם יהבה ליה או לא הלכך יטול חציה של פלגא דהיינו רביע וכ"ש השתא דמספקא לן אי יהיב פלגא או רביעית הלוג דלא יטול פחות מרביע ורבינו חננאל פירש דאזדא סומכוס לטעמיה וכל הנך שיעורי דלקמן לחבית לקדירה לטפיח בקיאין היו בשיעורין הללו כמה צריך לכל אחד ופלגא דההוא שיעורא קמחייב סומכוס ליתן משום דממון המוטל בספק חולקין:
לחבית אין פחות משמונה - כלומר אם אמר תנו חלק לפלוני בבור לחבית כדי למלאות חבית דהיינו להשקאת בהמותיו ולא להשקות שדותיו:
אין פחות משמונה - בבור משום דחצי הבור צריך לחבית וכי קאמר חלק דלמא פלגא דחבית קאמר דהיינו רביע הבור או משהו קאמר הלכך יש לו חצי רביע דהיינו אחד משמונה ובשיטה זו יש לפרש כולם:
לקדירה - תנו חלק לפלוני בבור לתקן מאכלו:
אין פחות מי"ב - דהיינו רביע שיעור הראוי לקדירה משום דלמא פלגא קאמר וממון המוטל בספק חולקין:
לטפיח - כלי קטן לשתות בו בני אדם והאי שיעורא זוטר מכולהו והלכך גבי תנו חלק לפלוני בנכסי יטול רביע דדלמא פלגא קאמר או דלמא שוה פרוטה קאמר וממון המוטל בספק חולקין ואית דמפרשי כל הנך שיעורי לפי אומד הדעת אין פחות מרביע דסתם נותן דעתו לרביע אין פחות משמונה דהכי הוי שיעור למלוי חבית להשקאת בהמות וכן כולם ולא נהירא לי:
בן לוי שמכר - אורחא דמילתא נקט דדרך בן לוי המוכר שדות לישראל להתנות כך משום דלא מוזיל גביה משום האי תנאי מידי דזה נהנה וזה אינו חסר דבלאו הכי הוה יהיב האי לוקח להאי מעשר או לו או לאחר דהא אין לו בו אלא טובת הנאה והוא הדין לישראל המוכר שדהו לחבירו ואמר לו על מנת שהמעשר שלי הוא ליתנו לכל מי שארצה דהא השתא נמי יש לו בו טובת הנאה זו:
מעשר ראשון שלו - וכדמפרש לקמן דכיון דאין אדם קונה דבר שלא בא לעולם שיורי שייר מקום מעשר הלכך מעשר ראשון שלו ואפילו אם מכרה הלוקח לאחר דזכותו של לוי אינו יכול למכור לאחר והכי מוכח לקמן:
יתן לבניו אחריו - אבל אם לא פירש כן אינו מוריש בדבר זה זכותו לבניו דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרינן לקמן דשייר מקום מעשר די לנו אי אהני יתורא למאי שפירש דהיינו לעצמו:
אין לו עליו כלום - דמשמכרה לאחר פקע ליה מקום המעשר ששייר לעצמו וכשחזר ולקחה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שבאה לידו דכי היכי דההוא לוקח שני זכה אפילו במקום מעשר הוא הדין לזה הלוקח ראשון הבא מכחו:
אמאי - מעשר ראשון שלו הא אין אדם מקנה כו' (כרבנן דר"מ) מעשר זה עדיין עתיד ליזרע התבואה שיצאה ממנו אף ליחרש השדה תחלה:
כיון דאמר ליה ע"מ כו' - כלומר כיון דעל תנאי מכר רוצה הוא שיתקיים התנאי דאין אדם מתנה על חנם ולדעת כן מכר שיקנה המעשר והלכך שייר בידו קרקע הראוי ליגדל בה המעשר וכמי שאמר לו שדה שלי אני מוכר לך לאריסות ע"מ שתטול ט' חלקים ואני אטול חלק עשירי ויש ספרים דגרסי' בהו בהדיא כיון דא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי כו' ואית דמפרשים דייתור לשון דע"מ קא דייק וכדאמרינן בעלמא (קדושין ח.) כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"א להעמיד שיטת שמועה זו כן ובפ' מי שמת (לקמן דף קמח.) אמרי' דאם מכר דקל ואמר לו חוץ מפירותיו דשייר מקום פירותיו וה"נ אם אמר חוץ מן המעשר שייר מקום מעשר הלכך לאו בלשון דע"מ תליא מילתא אלא כיון דמתני והתנאי אינו מועיל אלא ע"י שיור אמרינן דשייר מקום:
אמר ר"ל זאת אומרת - ברייתא זו דאשמעינן דכל תנאי שאינו לא מעלה ולא מוריד אא"כ שייר אמרינן שיורי שייר מקום לעצמו פורתא מינה שמעינן דהמוכר בית לחבירו ואמר לו ע"מ שהדיוטא העליונה שלי הדיוטא העליונה שלו הוא גג שיש לו מעקה גבוה י' דאמרינן במתניתין דאינו מכור עם הבית ותנאי זה אינו מועיל דבלאו הכי נמי הרי הוא של מוכר כדקתני במתניתין ולא את הגג כו' ולא היה צריך להתנות הלכך דיוטא העליונה שלו להוצאת זיזין כנגד רשותו של לוקח כדמפרש ואזיל הוא הדין אם אמר לו חוץ מדיוטא העליונה דשייר מקום בחצר להוצאת זיזין ואליבא דרב זביד כדאמרינן בפרק מי שמת:
תוספות
עריכהאין פחות מרביע. דמספקא לן אי רוצה לומר חצי או כל שהוא וא"ת ומה מתנה היא דכל שהוא וי"ל דנותן רביעית הלוג או יותר אבל הגמרא אינו חושש להזכיר זה פסק רבינו שמואל בשמעתין דכל דאלים גבר דהלכה כסומכוס ונראה דאין הלכה כסומכוס כמו שפירשתי בחזקת הבתים (לעיל דף לה. ד"ה ומאי):
על מנת שמעשר ראשון שלי כו'. הכא לא הוי כמו כהן המסייע בבית הגרנות (קדושין ו:) דקאמר מקום המעשר שיורי שייר והוי מעשר שלו לגמרי אלא שמכר לו כח זה שיוכל לעשר על חלקו:
ואמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. [לא] הוה מצי לשנויי ר"מ היא דכי אמר ר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתו שהדקל בעולם והפירות גדלים מאליהן אבל הכא מי יימר דחרש וזרע ליה ואפילו חרש וזרע שמא לא תגדל התבואה כדאמרינן בפרק האומר בקדושין (דף סב:) אמר רבה לא אמר ר"א בן יעקב אלא בשחת שכבר גדלו הזרעים קצת אבל אגם שהן עדיין קטנים לא (ורבא) אמר אפי' באגם מ"מ תרוייהו מודו דהיכא דאין ניכרים כלל ולא יצאו חוץ לקרקע דלא קני ורבינו יצחק פירש דלא מצי מוקי לה כר' מאיר דאפילו ר"מ מודה דכל דבר שאינו בעולם דלא קנה כדאמרינן פרק קמא דגיטין (דף יג:) והכא קתני ואם אמר לי ולבניי מת נותן לבניו ואין נראה לר"י טעם זה דשמא לבניו שהן בעולם קאמר:
על מנת שדיוטא עליונה שלי כו'. שאם רוצה להוציא זיזין מוציא פי' הקונטרס להוציא זיזין לחצר וקשה לר"ת הא לא איירי הכא במכירת החצר אלא במכירת בית והמוכר בית לא מכר חצר ומפרש ר"ת להוציא בה זיזין אם הוא בונה בנין בחצר ורוצה להניח על גבי דיוטא את הזיזין מניח אע"פ שמכביד את הכותל:
עין משפט ונר מצוה
עריכהיז א מיי' פכ"א מהל' מכירה הלכה כ"ג, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ט סעיף ו':
יח ב ג מיי' פי"א מהל' זכייה ומתנה הלכה ז' ועי' בהשגות ובמגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף כ"ד:
יט ד מיי' פי"א מהל' זכייה ומתנה הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף כ"ה:
כ ה מיי' פ"ו מהל' מעשר הלכה י"ט:
כא ו מיי' פכ"ב מהל' מכירה הלכה א', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ט סעיף ד':
כב ו מיי' פ"ו מהל' מעשר הלכה י"ט:
כג ח מיי' פכ"ד מהל' מכירה הלכה ט"ז, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רי"ד סעיף ח':
ראשונים נוספים
בין מצר ארעא. דמינה פסיקא. הכל אחד: אי א"ל ואלין מצרנהא האחרים ופירשן למזרח מצר פלוני למערב מצר פלוני וכן כולם:
בין א"ל מצר ארעא דמינה פסיקא ובין א"ל מצר ארעא דמינה פלגא. משמע חד לישנא וקנה כל חלקו הואיל וייחד לו מצרים אבל להיכא דלא פירש לו מצרנים בין אמר ליה ארעא דמינה פלגא ובין אמר ליה ארעא דמינה פסיקא הואיל ולא פירש לן שאר מצרנים לא קנה אלא ט' קבין שיעור שדה לחוד דאידי ואידי חדא לישנא הוא:
הא פשיטא לי. אם אמר חד שכיב מרע יחלוק פלוני בנכסי ודאי פלגא יהבי' ליה. אבל אי אמר בהאי לישנא תנו חלק לפלוני בנכסי מהו. כמה יהבי' ליה:
ת"ש האומר תנו חלק לפלוני בבור. באריתא דדלאי שלו:
אין נותנין לו פחות מרביע שבו. משום דלהשקות שדותיו קאמר ליה הכי ושיערו חכמים דברביע די לו. הכי נמי בכולה נכסי יהבי' ליה רביע כי אמר תנו חלק בנכסי. ואם אמר סתם תנו חלק לפלוני בבור בחביות אין לו בה פחות מח' בו. שכך היו רגילין שממלאין חביותיהן מים להסתפק ממנה כל השנה לצורך רחיצת בגדים וכלים:
ואם אמר תנו לו בו לקדירה. לספוק מאכלו:
לטפיח. כגון כלי חרס כמו כריא[2] דפתיא שדולין בו מים לשתות לצורך שתיה:
על מנת. שמעשר ראשון של שדה זו שלי יהא שלא תתנו ללוי אחר:
ואם אמר מעשר ראשון לי ולבני. אחרי:
אין לו עליו כלום. משום דהתנה עמו כל זמן ששדה זו בידך שלא תוציאנה מתחת ידך אבל אם מכרה אע"ג דחזר ולקחה אין לו עליו כלום. אבל היכא דאמר סתם על מנת שמעשר אני נוטל. אע"ג דמכרה הואיל וחזר ולקחה שלו הוא. והיאך יכול להתנות על מעשר והלא דבר שלא בא לעולם הוא:
מקום גדילת המעשר שיורי שייר לפניו. דהשתא לא מקני ליה דבר שלא בא לעולם דהא כבר בא דהמקום של מעשר שייר לעצמו שלא מכרו. ואי בעית אימא דקתני דהיכא דאמר ע"מ לטפויא מלתא היא כגון הכא לענין מעשר דבלאו ע"מ לית ליה ללוקח מעשר כלום אלא טובת הנאה אקנייה ליה המוכר מהני ע"מ דאינו רשאי ליתנו לאחר אלא לו:
זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו ע"מ שדיוטא העליונה. היינו עלייה שעל גבי חבית:
האומר תנו חלק לפלוני בכור וכו'. אף על פי שרבינו האיי גאון ז"ל פירשה, אין לנו בה אלא דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל דהילכתא היא ולא גמרינן מינייהו משום דרבנן קים להו בהני שיטורי ודילמא חזו דאורח ארעא ששמנה משתתפי' ולוקחים בור לחבית ומספיק להן ולקדרה שנים עשר ולטפיח ששה עשר הילכך כיון שאמר זה תנו לו חלק לחבית נותנין לו כשיעור הזה שכך די לו בין שהיה בור גדול או קטן לא חלקו חכמים בדבר שהבור בינוני כך הוא שיעורו. אבל בתנו חלק גמרינן מיניה דהא לאו משום שיעורא ולאו שיעורא הוא דהא לא קאמר למאי ומשום הכי גמרי מינה בגמרא והאי דנקט בור לתנו חלק אגררה דהנך נקט'.
ורבינו חננאל ז"ל כתב דסומכוס לטעמיה דסבר ממון המוטל בספק חולקין עדיין לא תירץ כלום בחבית וקדרה וטפיח דהא מכל מקום ליכא למיקם אשיעורייהו כי היכי דנימא יחלוקו אלא אומדני נינהו ומיהו טעמא דחלק שהיא רביע אפשר לו לפרש מפני טעם זה דכיון דגמרי מינה בגמר' אלמ' טעמ' דמילת' משום משמעותא דחלק הוא ולאו דוקא בכור אלא הוא הדין בנכסי.
ואיכ' דדייקי ליה מדאמר איהו אין פחות, אלמא שמעינהו לרבנן דאמרי אין לו רביע והא דמייתי גמ' ראיה מסומכוס הכי אמר פליגי רבנן וסומכוס בהא ואם כן אין הלכה כסומכוס בזו דקיימא לן כרבנן דפליגי עליה התם ואמרי זה כלל בדין המוציא מחברו עליו הראיה ועוד שלא אמר סומכוס ממון המוטל בספק חולקין בכיוצא בזה אלא היכא דאיכא ריעותא גבי מוחזק כדמוכח בפ"א אי נמי בבהמה העומדת בסימטא כדאית' בב"מ אבל במוכר דעלמא שהוא מוחזק ולא גריע טענתי' בשמא המוציא מחבירו עליו הראיה דמאן דכאי' ליה כיבא איהו אזיל לגבי אסיא, ורבינו הגדול ז"ל כתב דהילכתא כותיה וכל הפורש ממנו כפורש מחיים.
עוד כתב רבינו חננאל ז"ל קיימא לן דהני שמעתא דרבה והא מתניתא דסומכוס בהקנאת מתנה דייקי אבל במקח וממכר בענין הזה הדמים מודיעין ואנו עתידים לפרש הדמים מודיעין במקומו ולא מצאתי לו פירוש במקומו לזה אבל ראיתי לו שכתב בריש פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ב) ומדאקשינן וליחזי דמי היכי נינהו אי דבשרא חי דרדיא ופריק כגון דאיקור בשרא וקם כרדיא ולא פריק אין הדמים ראיה שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכח ובכדי שאין הדעת טועה ונראה שהוא סבר לפסוק הלכה כלישנא קמא דאיתמר התם מאי אין הדמים ראיה נמי ביטול מקח ולא משום דין בטול מקח אלא כדין מקח טעות ואפילו במקרקעות נמי בטול מקח שיכול לומר סבור הייתי שאקנה כך וכך והרי הדמים ראיה ואף ע"פ שאינו יכול להוציא מידך בראיה זו כיון שעל דעת כן לקחתי הרי המקח בטל משום מקח טעות ואין הסוגיא נראית.
ובספר המקח (שער כב) ראיתי לרבינו האיי גאון ז"ל שהוא סובר כן במתנית' דסומכוס דליתה אלא במתנה אבל במכר לפי חשבון הדמים בדקדוק הוא נוטל אבל שמעתתא דרבה פרש במכר נראה שהוא סובר דהתם כיון שהזכיר פלגא או מצר ארעא דמיניה פליגא אין מחשבין לו לפי דמים בדקדוק אבל האומר חלק בקרקע שלי אני מוכר לך בכך וכך ה"ק חלק ששוה הדמים הללו אני מוכר לך ולפיכך אמר שאין הולכין בזה בכדי שאין הדעת נוטה אלא לפי הדמים נוטל בדקדוק ובחקירה ומיהו אם בכדי שאין הדעת נוטה אף בשמעת' דרבה הדמים מודיעים שאין דברי הגאון ז"ל חולקין על סברת רבינו חננאל בזה.
ובתוספ' (ו,ה) ראיתי שהיא שנויה שם במכר והכ' גרסי' לה סומכוס אומר המוכר חלק לחברו וכו'. ולדברי רבינו חננאל ז"ל אפשר לומר בריתא בכדי שהדעת טועה ושמא אף לדעת הגאון לכך החליפו בגמרא ושנאוה במתנה סתם ודינו של ר"ח קרוב הוא לעניות דעתי להיות הדמים ראיה בהנך שמעתא כולהו אף לקיים המקח כמו שאמרו בתורא דרדיא וקרון ופרדות, ויתברר לך מדברינו בפרק המוכר פירות לקמן בסייעתא דשמיא.
והא דקתני ואם אמר לי וליורשי מת יחזי' לבניו. הא בסתמא לי ולא ליורשי משמע פי' הר"ר שמואל ז"ל משום דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרי' דשייר מקום מעשר די לו אי אהני יתורא למה שפיר' והיינו לעצמו ומן הטעם הזה יצא לו בהא דאמרי' שאם רצה להוציא בה זיזיו מוצי' או לבנו' עליה על גבה דדוקא הוא עצמו אבל בנו אין לו רשות בכך ואין טעמו מחוור שאין הדבר משום לשון מיותר אלא משום דמאן דמשייר לנפשיה בעין יפה משייר כדאית' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח ע"א).
ונראה לי שלא אמרו לי ולא ליורשי אלא במשייר לעצמו פירו' מה שמכר ונתן כגון דקל ופירו' שלי דדמי למעש' שלי דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא פירות בשל אחרי' שאע"פ ששייר בגוף קנין גמר לפירו' מיהו גוף ודאי דלוקח הוא כדקיימ' לן גבי מת הבן בחיי האב וכיון שכן הוה ליה בתנאי ולי ולא ליורשי משמע כענין שאמרו על מנת שתתני לי מאתים וכו' לא נתנה זקוקה ליבם וכו' אבל בעל מנת שדיוטא העליונה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע כיון דדבר מסויים שייר לעצמו הרי יורשיו כמוהו ואף על גב דקאמר לי שלא נכנס בכלל מקחו של לוקח אלא משויר הוא למוכר ואף היורש יורשים.
אמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. לפי דברי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל שאמר דמכל מקום המכר מתבטל כיון שלא נתקיים התנאי כך פירושו היכי אמר' מעשר ראשון שלי דמשמע שתנאו קיים והמקח קיים והלא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון שאי אפשר להתקיים תנאו המכר בטל הוא מעכשיו אבל מה שאמר הוא ז"ל שהמקח קיים והוא שיתן אלא שאין הלוי זוכה בו להוציאו מיד אחר, אינו מחוור.
ויש לפרש דמעיקר' נמי קים לן דהא לאו תנאם אלא שיורא הוא שכיון שבמה שמכר שייר אינו דומה לאומר על מנת שתתן לי כך וכך מעשר בכל שנה דהתם ודאי המכר מתבטל אם לא נתן אבל כאן שאומר לו על מנת שמעשר ראשון שלי רוצה לומר שהוא משיירו לעצמו ולא מוכרו ואינו כתולה ממכרו במעשר הילכך אע"פ שלא נתן אין המכר מתבטל לכך ולפיכך הקשינו בגמ' והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון שכן אינו יכול לשייר לעצמו אף המעשר שאינו בעולם כשם שאינו יכול למוכרו לאחר.
ומפרקינן שאני שיור דמקום מעשר שייר לפירותיו. ובפירוש רבינו חננאל ז"ל מצאתי כך וסוגיא דשמעתא סלקא טל מנת שיור' הוא ורבינו הגאון נ"ל כתב בספר המקח לא שנא שיתנ' על הלוקח בלשון חוץ או ששייר בלשון על מנת הכל שיורא כדאמרינן מקום מעשה שיורי שייר ומדמי לה נמי כההוא דגרסינן בחולין (דף קל"ד) גבי על מנת שהמתנות שלי דמר סבר על מנת כחוץ דמי ומר סבר על מנת לאו כחוץ דמי הוץ שיורא על מנת לאו שיור' וזו ראיה לפירושי דהתם אפילו למאן דאמר לאו שיורא הוא אין ממכרו בטל דהא תניא על מנת שהמתנות שלו נותנין לכל כהן שירצה ובדדמי להא איתמר דע"מ חוץ הוי בנזירות פרק שני (יא,א).
על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דיוטא הוא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים ורב נתן בעל הערוך ז"ל פירש דיוטא עליה כדרך הפירוש של הרב ר' שמואל ז"ל.
ודיוטא העליונה שלו למאי הילכתא ורב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. פירש הרב רבי שמואל ז"ל שאם רצה להוציא זיזין על החצר שמכר מוציא.
ופירוש זאת אומרת, כלומר כי היכי דאמרינן גבי מעשר שאם התנה בדבר שאין תנאו מועיל לו אמרינן לא לחנם התנה אלא במה שמכר שייר ה"נ אף ע"ג דלא שייר בחצר כיון שלא היה צריך לתנאי זה שהרי אפי' בסתם לא מכר את הגג בזמן שיש לו מעקה ואתני עליה אמרינן אהני תנאיה לאפוקי זיזין בחצר אע"פ שמכרה.
אלא לר"פ, דאמר שאם רצה לבנות על גבה בונה ומפרשינן לקמן דאי נפל הדר בני לה כלומר שאם נפלה הדיוטא יחזור ויבנה אותה כמו שהיתה מאי זאת אומרת שהרי לא שייר מקום אחר וצ"ל זאת אומרת לאשמועי' דיתור לשון מהני מהני' היא ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך ומבריית' לא שמעינן טפי ממתני' ומאי זאת אומרת.
ושאל הרב לעצמו ז"ל ל"ל תנאה, כי היכי דלא לימא ליה להך דיוטא הוא דמשתעבדנ' לך ביתאי ולא לאחריתי בלאו ה"נ לא מצי למימר ליה הכי דתנן בב"מ בפרק הבית והעליה של שנים שנפלו ואמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות וכו' אלמא בלא תנאי נמי היה חייב לבנות וניחא ליה לרב ז"ל דהתם באחין שחלקו משום דא"ל אידור בה כדדרו אבהתיה אי נמי דאתנו אהדדי. אלו דברי הרב ז"ל.
ודינו ופירושו מתמיהין בעיני, שאף באחין שחלקו יתחייב הרב ז"ל לומר כן שאם נטל זה בית וזה עליה ונפל אור אע"פ שאמרו שחלקו זכו בשדה זכו כולן הרי אמרו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה אלמא זו היא עין יפה שלהם שלא יהא לאחד מהם דין ודברים בחלקו של חברו.
ועוד שלפי דברי הרב ז"ל אף הלוקח עליה מחברו ונפלה אינו חוזר ובונה אותה כדאתמר גבי משכיר דא"ל זה נפל אור ורמיא נמי ללוקח שני אילנות שאם מתו אין לו קרקע ולפי' לא העמיד משנת הבית והעלייה בלוקח וא"ת כי לקתה מדת הדין אבל ודאי לא נאמרו דברים הללו אלא בלוקח אילנות משום דכל אימת דלא תשיבי כשדה אילן כורכמא רישק' נינהו וא"ל עקור כורכמך רישקך זיל כדאיתמר עלה בפרק חזקת הבתים אבל גבי בית ועליה בין שמכרה לאחר בין ששיירה לפניו יש לו קרקע כלומר שאם נפלה חוזר ובונה אותה ולא עוד אלא שאם אין לו לא לזה ולא לזה לבנות התחתון נוטל שני חלקים והעליון שליש כדאתמר התם משום דכמה מפסדא עליה בבית תלתא הילכך אית ליה תלתא ומההיא נמי שמעינן דעליה יש לה קרקע הילכך הקונה עליה קנה קרקע וכל שכן במשייר לעצמו דהא מכתשה בבית ואי לא שייר ושעבדיה לקרקע לכליה א"ל טול עלייתך שקול וזיל וכן הדין באחין שחלקו ואלמלא היה דינו של הרב ז"ל אמת לא היו ראשונים שותקין מלהעמיד משנת הבית והעליה בשהתנו ומה שהביא הרב ז"ל משכיר אינו ענין, שאפילו במשכיר בית אמרו כן בב"מ (קג,א).
ועוד הוקשה לי בפירושו דאי הכי לא קשי' זאת אומרת לרב פפא שהרי יתור הלשון מהני שהקרקע שמכר לו ישתעבד לו לדיוט' אחרת ששייר בקרקע שעבוד זה כשם ששייר מע"ש מקום מעשר ואין בין זה לזה הפרש של כלום ומה שאומר מתניתין היא לרב זביד נמי מתניתין היא שהרי מכר את הבית לגמרי ויתור לשונו מהני לו לשייר בו מקום דרך כמו ששייר בכאן מקום בחצר ועוד היאך לשון הגמרא מסכים לפירושו היה לו לומר שאם נפלה חוזר ובונה אותה והיאך הזכיר במקום דיוטא עליה אי נמי לא יזכיר לא עליה ולא דיוטא דעלה קיימינן וכן נמי היה לו לומר על גבו שהבית לשון זכר הוא.
ועוד דלקמן (בבא בתרא סד,א) קס"ד שאם רצה לבנות עליה אחרת על גבי הדיוטא יבנה ויוסף כבדות על הבית לפי פירושו ואם כן האיך הקשה ל"ל ע"מ וכי בלא ע"מ יכול להוסיף כבדו' והרי הבית והעליי' של שנים שנפלו שאינן שומעין אפילו למעט בחלונות או לסבך בשקמים או להגביה וכל שכן זה בהא תלמוד השת' נמי קאמרינן דמסתמ' לא קני עומקא ורומא ואפילו הכי אם נפלה אינו חוזר ובונה אותה אלא משום תנאי דעל מנת ועוד כשתירץ לו דאי נפלה הדר בנה לה ופירשה לדרב פפא בפנים חדשות היה לו לפרק בגמ' שכן דרך התלמוד, ולא באו לסתור ולסמוך על פירושו של הרב ז"ל.
ועו' הקשה עליו ר"ת ז"ל אחיו ז"ל היאך א"ר זביד אם רצה להוציא בה זיזין מוציא כלו' על החצר מי מכרה לחצר זו והלא המוכר את הבית לא מכר את החצר ואם במשכיר בית וחצר היה לו לפרש ועוד השיב שאין הדיוטא עליה מדאמרי' בענין שבת המושיט חייב והזורק פטור ואם הוא גג או עליה הרי הוא רשות היחיד לגמרי.
ופירשה הרב ז"ל לשמעתין הכי, שהדיוטא היא שורת הכותל העליונה כשיש בה בנין באויר, וכן ההיא דמסכת שבת וכן הא דאמרינן בסנהדרין אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה שמניחין בה חביות באותו בנין הבנוי באויר שהוא דומה ליציע דיוטא העליונה שלו.
ובעינן למאי הילכתא, כלומר אם היה שם דיוטא בנויה פשיטא ומאי זאת אומר' ואם אין שם בנין מה שייר ומהדרינן לעולם שאין בדיוטא שום בנין עסקינן רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא לחצר שהוא של מוכר שהמוכר את הבית לא מכר את החצר ואם רצה להוציא זיזין באותה שורה שיהו יוצאי' מן החצר שלו מוציא ואף על פי שהוא מכביד על הבית של לוקח בניעוץ זה ובדירתו והוא דר בדיוטא זו כיון ששיירה בפירוש לכך שיירה ואהני תנאיה להכי ומיהו אף ע"ג דלא כתב ליה עומקא ורומא לא מצי לבנות על גבי הבית עלייה משום דלא משתעבד ליה כותלין דלוקח אלא לדיוטא כלומר להשתמש שם בדרך הדיוטות בזיזין אבל לבנות עליהן עליות כולי האי לא קביל עליה ולא מהני תנאיה להכי בסתם.
ורב פפא סבר דלא מצי להוציא בה זיזין ולהוסיף הכבדות אלא שהוא יכול לבנות עליה למעלה באויר כגון על גבי עמודין ולא ישתמש בכותלן כלל אלא באויר ובשילהי שמעת' אוקימנ' לרב פפא שאם נפלה כל הבית כופה לב"ה לבנות ביתו משום הך דיוטא ואף על פי שאין זה משתמש בה מהני לה דלא מיבעית א"נ שהרוח מזיקתו ומפיל בנינו בשהוא בנוי באוי' בלא בית שתחתיו ודוק' משום תנאה אבל בלא תנאה אינו כופה לבעל הבית שהרי אין לו בבתים כלום.
ואקשי' בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת דכי היכי דהתם משייר מקום מעשה דבלאו הכי תנאיה מיבטיל ה"נ כיון דליתה דדיוטא לא אמרינן לאו תנאה הוא אלא דמשייר מקום דיוט' לסמוך עליה זיזין ולעשות בה דיוטא שייר מקום לדיוטא כדרך ששייר מקום מעשר אלא לרב פפא מאי זאת אומרת דהתם גבי מעשר שייר בתנאיה למקום מעשר בגוף השרה שמכר אבל הכא מי שייר בגוף הבית שמכר כלל, ולא דמיאן אהדדי.
כך ראוי לפרש לפי דרך פי' רבינו תם ז"ל, ונכון הוא. וכן תמצ' בכל הנוסחאות המדוקדקות דאי נפל הדר בני ליה כלומר בונה לו המוכר ללוקח ביתו של מוכר ולא גרסי בני לה.
ויש מי שאומר שדיוטא היא עליה שחציה לפנים ברשות היחיד וחציה יוצאה לחוץ ברשות הרבים כי היכי דלא תיקשי לך ההיא דגבי שבת (צו,א).
הא דאמרינן: אי אמר ליה אלין מצרנהא פלגא ואי לא אמר ליה אלין מצרנהא תשעה קבין: פירש ר"ש ז"ל טעמא משום יתור לשון, דכל דמיתר לשון לטפויי קאתי. והרא"ם ז"ל פירשה יפה, דכל דכתב ליה מצרנהא למה ליה דכתיבינהו, אלא לברורי עד היכן, כי היכי דשקיל פלגא, דאי לא שקיל אלא תשעת קבין, בין שתהא שדה גדולה או קטנה, למה ליה לממצר. אבל כי לא כתב ליה אלין מצרנהא, בודאי לא גמר לזבוני אלא תשעת קבין, שהוא שעור שדה, ולפיכך לא חשש לממצר, שאין עסק למיצרים בזה הכלל.
תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע: יש לפרש דטעמא דמלתא, משום דסומכוס אזיל לטעמיה, דאמר בכל כי הא ממון המוטל בספק חולקין, ומשום דאמר דיחלוק פלוני בנכסי פלגא, ומספקא לן בתנו אם הוא כיחלוק או לא, הוה ליה ספיקא עד פלגא, והילכך חולקין ונוטל חצי פלגא דהיינו רביע. וכן פירש ר"ח ז"ל.
והא דנקט לה ברייתא בבור, לאו דוקא, ותדע דהא גמרינן מינה הכא לשדה, והילכך בכל מילי נמי, דאמר בין בשדה בין בבית או בשאר נכסים יחלוק נוטל מחצה, ותנו חלק יטול רביע, ומאי דנקטו לה בבור, משום הנך שיעורים בעי למימר ביה בבור, והני שעורי בבור דוקא נקיטא להו, הא בעלמא לא גמרינן מינייהו, דלא קמינן על טעמא דמילתא ולא עבדינן בה עובדא בשאר מילי. כן כתב הרב אלפסי ז"ל.
כתב הר"ח ז"ל: קיי"ל דהני שמעתא דרבה, והא מתניתין דסומכוס בהקנאת מתנה דייקי, אבל במקח וממכר בענין הזה הדמים מודיעין. והגאון רבינו האי ז"ל כתב כן בספר מקח וממכר במתניתין דסומכוס דליתא אלא במתנה, אבל במכר לפי חשבון הדמים בדקדוק הוא נוטל. אבל שמעתתא דרבה פירש במכר, ולומר דהתם כיון דאמר ליה פלגא או מצר ארעא דמינה פליגא אין מחשבין לו לפי דמים בדקדוק, דלא אמר ליה חלק ידוע ובסך ידוע, אבל באומר חלק בשדה שלי אני מוכר לך בכך וכך, הכי קאמר, חלק אחד בשדה בכך וכך, ולפי חשבון המעות ובדקדוק.
ואמאי והא אין אדם מקנה דשלב"ל: איכא למידק מאי קאמר, והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, התם מכר או מתנה, אבל בתנאין לא שייך דשלב"ל, ואילו אמר שדה זו מכורה לך או נתונה לך על מנת שתתן לי סאה מפירות הנולדים לך בשדה לשנה הבאה, בודאי תנאו קיים, ואם נתן המכר והמתנה דבריו קיימין ואם לאו אינן קיימין. תירץ הרא"ם ז"ל, דאין הכי נמי שקיום המכר תלוי ועומד בודאי בקיומו של תנאי, וכדתנן (קדושין ס, א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ותתן, ואמרינן עלה בגמרא רב הונא אמר והיא תחן ורב יהודה אמר לכשתתן, אבל מקנה ממש לההוא תנאה כי היכי דלא מצי חד מנייהו למהדר ביה לא עד דקני. ודעת הרב ז"ל בתירוץ זה לומר, דלפי מה שאמר כאן מעשר ראשון שלו משמע שקנאו, וזה קנה שדה וזה יש לו על כל פנים המעשר, והיאך קנאו, והלא אין הלוקח חייב ליתן אלא אם רצה שלא ליתן ולבטל מקחו לא יתן, והרשות בידו.
ודינו של הרב ז"ל בלי ספק אמת ודבר ברור ופשוט הוא, אלא שאין הענין מתקבל בעיני במקום זה, דאם כן מאי ענין דשלב"ל כאן, והלא הקושיא זו שוה בין שהתנה בדבר שבא לעולם בין בדבר שלא בא לעולם, דלעולם לא נתחייב הלוקח ליתן לו, ואפילו אמר שדה זו נתונה לך על מנת שתתן לי מאה מפירות שיש לך בתוך ביתך וירד זה לתוך השדה, אף על פי כן לא נתחייב ליתן אותה סאה, שהוא לא נתחייב לו בכלום, אלא שהנותן תלה מתנתו בקיום תנאו, ואם לא רצה המקבל ליתן לא נתקיימה מתנתו, והוא הדין והוא הטעם בתנאין שבמכר, ואינו דומה לדמי מקח, דכל שהחזיק הלוקח במקחו נתחייב בדמים, דהתם כיון שקנה נתחייב גברא בדמיו, אבל כאן אין כאן חיוב חליפין, אלא תנאי של קיום אם תתן תקנה ואם לאו לא תקנה. וזה ברור.
אלא הכא הכי פירושא, מדקתני על מנת שמעשר ראשון שלי ולא קתני על מנת שתתן לי את המעשר, שמע מינה האי לאו תנאי מתנה, אלא שיורי הוא דקא משייר. ועוד שמעינן לה, מדקתני מעשר ראשון שלו ולא קתני נתן לו את המעשר קנה ואם לאו לא קנה. והילכך כי היכי דאין אדם מקנה דשלב"ל כך אינו משייר דשלב"ל, והיאך הוא שלו ולא יתנם ללוי אחר.
ופריק: כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי מקום מעשר שיורי משייר: ולאו מחמת לשון על מנת קא אמרינן, דהוא הדין לאומר חוץ מן המעשר ראשון או מעשר ראשון שלי, דעיקרא דמילתא, משום דכיון דנחית לשיורא, כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר, וכדאמרינן בפרק מי שמת (לקמן קמח, א) אמר רבא אמר רב נחמן אם תמצי לומר דקל לאחד ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי, דקל לאחד ושייר פירותיו לפניו שייר מקום פירי, מאי טעמא כל לגביה נפשיה כי משייר בעין יפה משייר, ואמר ליה ר' אבא לרב אשי אנן אדריש לקיש מתנינן לה, דאמר ריש לקיש המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטה העליונה שלי דיוטה העליונה שלו וכו'. חוץ מדיוטה העליונה מהו וכו', ואמר רבא אמר רב נחמן חוץ מדיוטה הוי שיור, אלמא לא מחמת לשון על מנת הוא, אלא משום דנחת לשיורא, דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר.
ואם תאמר כיון דמשייר מקום מעשר, אם כן מת אמאי לא יתן ליורשיו, והא כל אשר יש לו מורישו לבניו ויורשיו יורשין אחריו. י"ל שזה אינו משייר ממש מקום המעשר, אלא גוף כל השדה ללוקח הוא, אלא כדי שיהא שיור פירות קיים לפניו, משייר מקום הפירות למעשרותיו, ובמשייר פירות דקל, שהדקל ללוקח מעתה ואם מכרו מכור, וכמו ששנינו הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו מכרן הבן מכורין לכשימות האב.
ואם תאמר עוד, דמכל מקום כיון ששיירן למעשרותיו וזכה בהן הוא, אף יורשיו כן, דהא לא קבע ליה זמן. ואין לדחוק ולומר דאתיא כמאן דאמר לי ולא יורשי. וי"ל דאפילו מאן דאמר גבי על מנת שתתני לי מאתים זוז, לי וליורשי, הכא מודה, דהכא שאני, דלא שייר דבר קצוב אלא פירות היוצאין בשדה שנה שנה, והאומר על מנת שתתן לי מנה בכל שנה ושנה לא התנה לו וליורשיו, אלא לימי חייו, ומיהו פירות שבאו לעולם כשמת, אף על פי שלא הגיעו לידו, הרי הן ליורשיו, שכל מה שזכה בו הוא זכו יורשיו אחריו. וכן אם התנה בדבר קצוב, כגון שאמר על מנת שמעשר של שנה או שתים ושלש שלי, אפילו מת נותנין ליורש, אבל כששייר מעשר פירות שנה שנה ואמר לי, אין במשמע אלא כל שהוא קיים.
ואם תאמר עוד, כיון ששייר זה מקום המעשר, הרי הוא כאילו שייר עשירית הפירות לעצמו, ואם כן כשנתן לו ישראל את המעשר היאך נתקנו פירותיו של ישראל זה. י"ל כיון שאמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי ולא אמר לו על מנת שעשירית הפירות שלי, שמע מינה שכך אמר לו הריני משייר מקום עשירית הפירות, ועל תנאי כן שיהו מושאלין לך לעשר בהן פירותיך ואחר כך שתחזירם לי. והיינו נמי דקתני מת יחזיר ליורשיו ולא קאמר מת ינתן ליורשיו, כן כתב מורי ז"ל.
ור"ש ז"ל כתב, דכיון דלא פירש כן אינו מוריש בדבר זה זכותו לבניו, כיון דמשום יתור לשון הוא דאמרינן דשייר מקום מעשר, די לו אי אהנה ליה יתורא למה שפירש, דהיינו לעצמו. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו, דהא לאו משום יתור לשון הוא, אלא משום דכל מאן דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר, ומקום מעשר משייר. ונראה לי דאין זה קשה כל כך לר"ש ז"ל, דאילו אמר חוץ ממעשר ראשון, בודאי הוו ליה כדקל לפירותיו, אלא הכא על מנת קאמר.
ואלו על המנת דתנאי בעל מנת דעלמא לא מקנה ליה ולא מידי, והיינו קושיין דאין אדם מקנה דשלב"ל, אלא דאנן הוא דאמרינן כדי לקיים דבריו, שלא להוציא דבריו לבטלה, דהאי על מנת כחוץ הוא ומקום מעשר שיורי משייר. ותדע לך, דהא בבעיין דאיבעיא לן בפרק מי שמת בדקל לאחר ופירותיו לעצמו מאי, לא פשטא לה מהא ברייתא, אלא ממימרא דרבא דאמר משמיה דרב נחמן דכל דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר, ובעיא דמשייר דיוטא נמי לא פשטא לה מברייתא אלא מדריש לקיש, ואמאי לא פשטינהו מן הברייתא, אלא דברייתא לא איברירה, אלא דאנן הוא דאמרינן דמשום יתור לשון הוא דאמרינן דעל מנת זה כחוץ דמי, ולשיירו לעצמו בלבד קאמר, עד שיאמר לי וליורשי. כך נראה לי ליישב ולהעמיד בזה דברי הרב ז"ל. ומכל מקום מה שיוצא לו לרב ז"ל מתוך דבר זה אינו מחוור, כמו שאכתוב בסמוך בס"ד.
על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו: פירש ר"ש ז"ל, דיוטה גג גבוה שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים דאמרינן במתניתין דאינו מכור עם הבית, ואמר רב זביד
למאי הלכתא שאם רצה מוכר להוציא זיזין מדיוטה העליונה על אויר החצר שמכר עם הבית, מוציא, דכשם ששייר למעלה בשדה שמכר מקום מעשר, דכל תנאי דלא מהנה מאי דקאמר איהני מיהא לשייר מקום, כך שייר זה בחצר שמכר הוצאת זיזין.
ודוקא הוא, אבל בנו אין לו רשות להוציא זיזין עד שיפרש לי ולבני, כדאמרינן גבי מעשר דכל מלתא דדייקינן מיתורא די לנו אי אהני יתורא לעצמו. רב פפא אמר כולי האי לא אהני תנאיה לשייר מקום ממה שמכר, אלא להכי אהני תנאיה המיותר, שאם רצה לבנות דיוטה זו אם תפול על גביו של בית בונה. והכין מפרש לקמן, דאי נפלה הדר בני לה, דלהכי אהנה ליה תנאיה. דאי בסתמא אי נפלה אזדא, דלהך דיוטה אישתעבד ביה לדיוטא אחרינא לא, עד דאמר לשון מיותר, כדאמרינן בריש פרק הבית והעליה (ב"מ קטז, ב) גבי משכיר עלייה, דאמר ליה עלייה שעל גבי בית זה אני משכיר לך דשעבדיה בית לעלייה. והקשה הוא ז"ל על דבר זה, דהא תנן (שם קיז, א) הבית והעלייה של שנים שנפלו, אומר בעל (הבית לבעל) העלייה לבעל הבית כו', אלמא כל שותפין לזה בית ולזה עלייה ביתכ משועבד לעלייה שאם נפלה חוזר ובונה אותה, ולא עוד אלא שמכריח לבעל הבית לבנות ביתו כדי שיבנה הוא עלייתו על גביו. והעמידה הרב ז"ל לההיא באחין או בשותפין שחלקו, דמסתמא על מנת כן חלקו דכמו שיש לזה בית לעולם כך תהיה לזה עלייה, וסתמן כפירושן, אי נמי בלוקח ומוכר וכשהתנו בפירוש, זהו תורף פירושו של הרב ז"ל.
ואינו מחוור, דמה שפירש דלו לבדו איהני תנאו ולא ליורשיו, וכמו שפירש הוא ז"ל, ודימה אותה למשייר מעשר ראשון, הא ליתא, דהא דאמר ריש לקיש זאת אומרת, לא לדמותן לגמרי קאמר, אלא לומר דכשם שזה אנו דנין אותו כמשייר מקום מעשר, דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ומקום מעשר שייר, גם זה כן, וכמו שאמרו שם בפרק מי שמת על זו דריש לקיש, אבל לומר שכשם שלגבי מעשר אינו נותן לבניו עד שיתנה בפירוש לי וליורשי, לא אמר, אלא האי כדיניה והאי כדיניה, וכבר כתבתי למעלה דטעמא דמעשר משום דלא שייר דבר קצוב, אלא מעשר היוצא בשדה שנה שנה, ואין ליורשין זכות אלא במה שזכה האב, ומעשר של שנים הבאות לאחר מיתת האב לא זכה בהן האב שירשו אותו יורשיו. אבל שיור הוצאת הזיזין, וכן ששייר זכות בכותלי הבית לבנות על גביהן עלייה, אחר שתפול הראשונה או השנייה, ושייר חצר לאוירה להוצאת זיזין והבית לבנות עלייה עליו, כבר זכה האב בזה והרי יורשיו קמים תחתיו, ויש להם להוציא ולבנות אחר מיתת האב.
וקרוב לענין זה כתב הרמב"ן ז"ל, שהוא כתב זה לשונה ונ"ל שלא אמרו לו ולא ליורשיו, אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכר ונתן, כגון דקל לאחר ופירות שלי, דמי למעשר שלי, דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא פירות בשל אחרים, שאף על פי ששייר בגוף קנין גמור לפירות, מיהו גוף ודאי דלוקח הוא, כדקיימא לן גבי מת הבן בחיי האב, וכיון שכן הוה ליה כתנאי, ולי ולא ליורשי משמע כענין שאמרו על מנת שתתני לי מאתים זוז לא נתנה זקוקה ליבם וכו', אבל בעל מנת שדיוטה העליונה שלי, וכן במשייר אילנות לפניו, דמשייר קרקע, כיון דדבר מסויים שייר לעצמו, שהרי יורשיו כמוהו, עד כאן.
גם מה שכתב הוא ז"ל דמוכר את הבית ששנינו שלא מכר את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה שאם נפל אינו חוזר ובונה אותו, וכענין שאמרו המשכיר את העלייה שאם נפלה אזדא, ומתוך כך הוצרך להעמיד משנת הבית והעליה באחין או בשותפין שחלקו, אי נמי כשהתנו אהדדי, תימה, דאם כן אי אפשר שלא היתה (דמשנה) [המשנה] מזכרת כן, וכמו ששנו שם דין שותפין ודין שוכרין, היה להם לשנות דין הלקוחות, או שהיו אומרים כן בגמרא. ועוד, שאם אתה אומר כן, שנלמוד דין הלוקח עליה מדין שוכר,שאם נפלה אזדא, אם כן אפילו במוכר את הבית כן אם נפלה אזדא וחזר גוף הקרקע למוכר, דאפילו במשכיר בית לחבירו אמרו כן, וכדאמר בשילהיט פרק השואל (ב"מ קג, א) אי דאמר ליה בית זה נפל אזדא, אלא ודאי אין דין השוכר ודין הלוקח בזה אחד, דלוקח גוף הקרקע הוא קונה קנין גמור או שעבוד גמור, מה שאין כן בשוכר שאינו שוכר אלא בית זה לדירה, וכל שהוא אומר לו בית זה, השכיר לו כל שהוא בית, כלומר שראוי לדירה, אבל אחר לא.
וכן הדין בלוקח שני אילנות, שאינו לוקח אלא גוף האילנות לימי האילנות, הואיל ואין להם קרקע ומשייר שני אילנות, משום דמפסדי בארעא, ולא לימא ליה לוקח הקרקע עקור אילנך שקול וזיל, נחית לשיורא ומשייר גם קרקע, והכא נמי במשייר עלייה, דאיהי נמי מפסדא בבית, וכדאמרינן בפרק הבית והעלייה (קיט, ב) כמה עלייה מפסדא בבית, משייר הוא בבית שמכר לבנות העליה על גביו לעולם, ואפילו מכר עלייה ושייר הבית, הבית משועבד לעלייה, דאם נפלה הדר בני לה ולא עוד אלא שכופה את בעל הבית לבנות לו בית, כדי שיבנה הוא העלייה על גביו, וכענין שאמרו בפרק הבית והעלייה, ואם אין לזה ולזה שיוכלו לבנות, ונמכר הבית, בעל העליה נוטל שליש בדמים בכל אותן דינים שאמרו שם, ובין לרב זביד ובין לרב פפא בונה וחוזר ובונה אם היה השיור על הדרך שפירש ר"ש ז"ל.
ומורי הרב ז"ל כתב בשם רבינו יצחק ז"ל, דלוקח עלייה לעולם הבית משועבד לו, ואם נפלה חוזר ובונה אותה, והא דאמרינן בשמעתין דאהני על מנת דאי נפלה הדר בני לה, אבל לא התנה אינו חוזר ובונה אותה, משום דדיוטא לא חשיבא כמו עלייה ולא חזיא לדירה, ולפיכך אין הבית משועבד לה. וקשיא על זה, דבכל ספרי ספרד גרסי שאם רוצה לבנות עליה על גבה בונה, דמשמע דדיוטה היינו עליה. עד כאן. והרב בעל הערוך ז"ל כן פירש דיוטה עלייה.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ו) ייחד לה מצרנהא פלגא כו'. פי' אם ייחד לה מצרנהא ומגיעים עד חצי השדה אז הוי פלגא. ולא אמרי' לא מכר לו אלא ט' קבין ומצרים הרחיב לו אלא אע"ג דאמר פסיקא פלגא אבל אם לא ייחד לו מצרים אע"ג דאמר פלגא הוי ט' קבים. דכוותה אמרינן לקמן בפירקן ייחד לה מצרנהא כי האי:
(ז) ואמאי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. כ' רבי' יצחק זצוק"ל השתא משמע לי' שכשאמר לו שדי מכורה לך מיד נתונה לו לגמרי וכשאמר ע"מ שמעשר ראשון שלי ה"ה כאלו מתנה תנאי שלא בא לעולם ויבטל התנאי ובמכירה תתקיים כשאר תנאים שאינן יכולין להיות דאמרינן שהמעשה קיים והתנאי בטל ואינו נ"ל כלל דהיכא אמרי' שהמעשה קיים והתנאי בטל דוקא בדבר שא"א לקיימו כדתנן בשילהי השוכר את הפועלים וכל שאיפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים. ודייקי' מינה הא אי איפשר תנאו בטל והוא כגון ע"מ שתעלי לרקיע ושתרדי לתהום ושתבלעי קנה בן מאה אמה ושתעברי הים הגדול ברגליך אבל דבר שאיפשר לו לקיימו כגון זה תנאו קיים הוא. שאם יתן לו המעשר בכל שנה ושנה קנה השדה ואם לאו לא קנה. שאע"פ שאותו דבר שמתנה עליו לא בא לעולם כיון שאיפשר לקיימו לבסוף תנאו קיים הוא דומיא דעל מנת שאתן לך מאתים זוז. ושתשמשי את אבא ושאדבר עליך לשלטון דאמרי' בכלהו שהתנאי קיים. והנכון בעיני לומר שאם הי' אומר לו בן לוי אם לא תתן לי המעשר יבטל המקח ותחזור לי השדה ואני אחזור לך מעותיך שהי' הדין עמו ואם הי' שונה התנא הדין בענין זה לא הוה קשה ולא מידי אלא התנא שונ' שהמעשר ראשון שלו. דמשמע נקנה מקח ואין ישראל יכול לחזור בו. ובן לוי קנה המעשר ואין זה דין התנאי שכל תנאי שאדם מתנה כגון ע"מ שאתן לך מאתים זוז אם רוצה ליתן אותם נותן והמעשה קיים. ואם אינו רוצה ליתן אותם אינו נותן והמעשה בטל ואינו יכול מי שכנגדו לכופו ולומר אני רוצה שהמעשה יהא קיים. ואתה תתן לי מאתים זוז גם הנה נמי יהא ברצונו של ישראל אם רוצה ליתן לו המעשר יהא מקחו קיים. ואם אינו רוצה אל יתן לו ויבטל מקחו ויחזור לו מעותיו למה שנה התנא מעשר ראשון שלו דמשמע שבעל כורחו הוא משועבד ליתן לו שכיון שאמר ע"מ שמעשר ראשון שלו ונתרצה ישראל בדבר כבר קנאו לוי לאותו מעשר והרי הוא שלו ואם רוצה ישראל לחזור בו אינו יכול. ומש"ה מקשה והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומתרץ כיון דא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלו מקום מעשר שיורי שייר. פי' וכאלו אמר לו קנה כל השדה הט' חלקיה וחלק העשירי יהא שלי ותזרעהו אתה ואני אוכל הפירות ונתרצה הלוקח לקנות ע"ד כן:
(ח) אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחבירו ע"מ שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. פי' כי היכי דלגבי מעשר אע"ג דאינו דבר הנקנה מפני שלא בא לעולם אמרי' דאהנ' ליה תנאה ושייר מקום מעשר הה"נ הכא אע"פ שלא היתה דייטא דהיינו עליי' בגוי' על הבית אלא אויר בעלמא הי' והאויר אינו דבר הנקנה אמרי' דאהני לי' תנאה ושייר מקום הדייטא. למאי הילכתא רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. פי' להכי אהני לי' תנאה שהוא יכול לבנות הדייטא על הבית ולהוציא בה זיזין הבולטין לחוץ ולעשות גזוזטרא על הזיזין ואע"פ שמאפיל הבית באותה הגזוזטרא. אינו יכול למונעו ולהכי אהני לי' תנאה שיעשה באותה הדייטא כל מה שיחפוץ ואלולי זה התנאי לא הי' רשאי להוציא זיזין להאפיל בית חבירו. ר"פ אמר שאם רוצה לבנות עלי' ע"ג בונה פי' להכי אהני לי' ע"מ שיכול לבנות על הבית הדייטא ואע"פ שלא היתה שם אבל להוציא זיזין על הבית לא אהני לי' כולי האי. ואקשי' בשלמא לרב זביד היינו זאת אומרת שכשם שלגבי מעשר אלולי בעבור תנאו לא הי' קונה אותו ואהני ליה תנאה לקנותו הה"נ הכא אילולי תנאו לא הי' רשאי להוציא בה זיזין ועכשיו הוא מוציא אלא לרב פפא מאי זאת אומרת והלא בלא תנאי נמי יכול המוכר לבנות עליי' על הבית שכשמכר לו הבית לא מכר לו עומק' ורומא מסתמא כדבעי' למימר לקמן. ואין הלוקח יכול לבנות עליי' על הבית כ"א המוכר א"כ מאי אהני לי' תנאה ואיתוקם בקושיא ואע"ג דלקמן מקשינין לר"פ דאי ס"ד בסתמא לא קני הלוקח עומקא ורומא ורשות ביד המוכר לבנות עליי' על הבית למה לי על מנת. א"ו מדמצריך לי' ע"מ ש"מ דסתמא הרשות ביד לוקח היא לבנות העליי' דקני עומקא ורומא. ואהדר אהני ע"מ שאם נפל הדר ובני לי'. פי' אם בנה המוכר העליי' על הבית ונפל הבית חייב הלוקח לבנות הבית שיבנה זה העליי' עליו ואע"ג דתנן הבית והעליי' של שנים שנפלו ואמר לו בעל העליי' לב"ה לבנות והוא אינו רוצה כו' דאלמא לא מצי למכפייה לבנות הכא דא"ל ע"מ שדייטא העליונה שלי מצי למיכפיי' דלהכי (אהני) [אתני] בהדי שתהא עלייתו קיימת לעולם על גבי ביתו הילכך אם נפל הבית חייב לבנותו שיבנ' זה העליי' עליו ואע"ג דתריצנא לדרב פפא הכא מ"מ לא דמיא לההיא דהת' שייר בגוף השדה מקום שהמעשר גדל בו. אבל הכא לא שייר בבית כלום שכל הבית הוא של לוקח אבל לרב זביד שייר בבית שהרי הוא מוציא עליו זיזין ומאפיל אותו:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ד (עריכה)
א"ל אביי מאי שנא הכי ומאי שנא הכי אשתיק סבור מינה אידי ואידי פלגא ולא היא דאמר רב יימר בר שלמיה לדידי מפרשא לי מיניה דאביי בין מצר ארעא דמינה פליגא בין מצר ארעא דמינה פסיקא א"ל אילין מצראנהא (פלגא לא אמר ליה) ומצרה ניהליה מארבעה [או] מתלתא גיסי פלגא. דא"ל דלהכי טרח ומצר ליה מצרי דכולה שדה למשקל פלגא בכולה שדה. לא א"ל אילין מצרנהא, אע"ג דאמר ליה דמינה פליגא נמי, תשעת קבין קא"ל, דאם איתא פלגא דכולה שדה זבין ליה, לא סגיא דלא הוה מצר ליה כולהו מצרי דכולה כי היכי לברורי עד היכא מטי תחומיה, כי היכי דלישקול פלגא בכולה. אלא כיון דלא זבין ליה מינה אלא תשעת קבין לא איצטריך לברורי תחומיה, דלא שנא הויא רבתי ולא שנא זוטרתי לית ליה מינה אלא תשעת קבין. ואף ע"ג דא"ל דמינה פליגא, ליכא למשמע מינה דפלגא זבין ליה, דאפילו היכא דאית ליה אפי' לחד משותפי בממונא דשותפותא טפי מחבריה כי אתו למפלג פלוגתא מיקריא, דלאו לישנא דפלגא הוא אלא לישנא דחלוקה הוא:
כו. פשיטא יחלוק פלוני בנכסי פלגא. דלישנא דיחלוק ב' חלקים שוין משמע. תנו חלק לפלוני בנכסי מהו אמר רבינא בר קיסי ת"ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית אין פחות משמונה לקדירה אין פחות משנים עשר לטפיח אין פחות מששה עשר. ובור זה בור של מים הוא, אם אמר תנו חלק לפלוני בו סתם, ולא אמר לחבית ולא לזולתה, יהיבנן ליה ריבעא, שאין דרך בני אדם לומר חלק סתם על פחות מרביע, לא שנא גבי בור ולא שנא בשאר מילי, דהא רבינא בר קיסי יליף מינה לענין האומר תנו חלק לפלוני בנכסי דאין פחות מרביע. ולאו משום ממון המוטל בספק הוא דמספקא לן אי פלגא קאמר כדקי"ל גבי יחלוק פלוני בנכסי ואי בציר מפלגא קאמר, דא"כ הוה דינא למיתב ליה טפי מרביע, דהא ברירא לן דאית ליה למשקל חולקא כל דהו, ואי מספקא לן במליותא דפלגא הוא דמספקא לן, וכי שקיל פלגא בההוא ספיקא אשתכח דקא שקיל טפי מרביע. אלא טעמא דמילתא משום דחלק סתם אין פחות מרביע. מיהו גבי תנו חלק לפלוני בבור איכא אנפי אחריני דלא שייכי אלא בבור של מים בלבד. דהיכא דאמר תנו לו בו חלק לחבית הרי מיעט נטילת ידיו ורחיצת כליו ורבוץ ביתו שאין דרך בני אדם להסתפק כל אלו אלא מן הבור, וחבית עומדת לצורך תבשילו ועיסתו ושתיתו, ושיערו חכמים מי תבשילו ועיסתו מכלל כל מימי תשמישיו מחצה. לפיכך כשאמר תנו חלק לפלוני בבור לחבית אין פחות מאחד משמונה בבור, דכיון דכי אמר חלק סתם שקיל ריבעא, השתא דאמר לחבית שקיל פלגו ריבעא. וכן אם אמר לקדרה, הרי מיעט שתיתו ולא זכה לו אלא מימי תבשילו וה"ה לעיסתו, ושיערו חכמים מימי תבשילו ועיסתו מכלל מימי תשמישי החבית שני שלישים שהן אחד משנים עשר בבור. ואם אמר לטפיח, הרי מיעט שאר כל תשמישי הבור ולא זיכה לו בהן אלא מימי שתיתו ונטילת ידיו, ושיערו חכמים מימי שתיתו ונטילת ידיו מכלל תשמישי הבור אחד מששה עשר לבור, לפיכך כשאמר לטפיח אין פחות מאחת מששה עשר חלקים בבור. נמצא רביע הבור לכל צרכיו, ואחד משמונה בבור לשתיתו ומימי תבשילו ועיסתו, (מי) מיהן שליש לשתיתו ושני שלישים למימי תבשילו ועיסתו, וחלק אחד משמונה וארבעים בבור לנטילת ידיו, והן מחצה במימי שתיתו, נמצאו מימי שתיתו ונטילת ידיו שהן תשמישי הטפיח אחד מששה עשר בבור. אלא ששיעורים הללו האמורים לענין חבית וקדירה וטפיח הואיל ולא נתברר טעמן אלא משיקול הדעת אין עושין בהם מעשה אלא בזמן שאמר כענין הזה האמור בברייתא זו, אבל אם אמר למימי תבשילו או לשתיתו וכיוצא בהן, אומדין אותו בפחות שבשיעורים ונותנין לו.
ברם צריך את למידע דהאי לישנא דיחלוק פלוני בנכסי לא מהני אלא בשכיב מרע דמהני ביה כי האי לישנא, אבל בבריא אפי' קנו מיניה נמי קנין דברים בעלמא הוא, כדבעינן לברורי בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,ב סי' צד). תדע דהא דומיא דתנו חלק לפלוני בנכסי מיירי דלא שייך אלא בשכיב מרע. והאי דאיתינן להו הכא משום סיבבא דהני לישני דמיפלגי בשיעוריה:
כז. ת"ר בן לוי [ש]מכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו לי ולבני אם מת הלוי מחזיר נמי לבנו ואם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה הימנו אין לו עליו כלום. ושמעינן מינה טעמא דאמר לי ולבני, הא לאו הכי אם מת אינו מחזיר לבניו, ואע"ג דאמרינן בסיומא כיון דאמר על מנת שיורי שייריה למקום מעשר, הני מילי לנפשיה אבל לבניה לא עד דאמר לבני בפירוש כדקתני בהדיא. וה"מ גבי מעשר, דכי שייריה למקום מעשר לאו לגמרי שייריה, דאם כן במאי נפיק האי לוקח ידי חובתיה מחובת מעשר, אי בהאי עישורא דיהיב ליה ללוי, כי קא יהיב ליה פירי דההוא פיסקא דארעא דשייריה לוי לנפשיה הוא דיהיב ליה, אלא על כרחיך כיון דכי שייריה למקום מעשר למיפק ביה האי לוקח ידיה חובתיה הוא דשייריה לאו לגמרי שייריה אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר ביה, וטובת הנאה דאית ביה הוא דשייר לנפשיה, וטובת הנאה אינה ממון להורישה לבניו אלא היכא דשייריה נמי לבניו בפירוש. אבל היכא דשייר מידי לגמרי הוה ליה ממון להורישו לבניו, ואע"ג דלא אמר לבני אם מת ירתי לה בניה, כדבעינן לברורי לקמן:
כח. והא דאמרינן אם אמר לו כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום, דאלמא כיון דא"ל כל זמן ששדה זו בידך מכי נפקא מרשותיה פקע ליה שעבודיה דמוכר מינה, ואף ע"ג דהדר האי לוקח וזבין לה זימנא אחריתי, זביני אחריני אינון, ולית ליה לבן לוי גביה מחמת הדין תנאה ולא מידי, שמעינן מינה להא דתנן (כתובות קא,ב) הפיקחין היו כותבין על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי דאי גרשה והחזירה אין לה עליו כלום:
כט. אמר מר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו, אמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומפרקינן כיון דאמר ליה על מנת שיורי שייר למקום מעשר לאשתעבודי ליה לטובת הנאה שבו כדברירנא לעיל, וכיון דשייריה מעיקרא לנפשיה משתעבד ליה. ושמעינן מיניה דמאן דזבין ליה ארעא לחבריה ואמר ליה על מנת שיהא לי בפירות מחצה או שליש או רביע הכל לפי תנאו:
ל. א"ר שמעון ב"ל זאת אומרת המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. ולשון דיוטא לאו אוירא גרידא דעלוי תקרת הבית הוא, דההוא גג הוא דמקרי, אלא בנין מקורה שעל גבי תקרת הבית הוא כעין עליה, כדאמרינן בפרק כירה (שבת לח,ב) (העליונה) [העלינו] קומקום של חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה. אלא שבזמן שהיא גבוהא ומרווחת נקרא עלייה ובזמן שהיא נמוכה נקרא דיוטא, בין שראויה לדירה. מיהו האי דיוטא דאיירי בה ריש לקיש דאצטריך למידק עלה ממעשר לא מיתוקמא אלא בדיוטא דמזדבנא בסתמא, כגון דלית בה ארבע אמות אי נמי דלא גביהא עשרה טפחים, ואידי ואידי דפתיחא לגו ביתא. חדא מדקא תלי ליה לשיורה דדיוטא גופה בדאמר ליה על מנת, ש"מ דאי לא אמר ליה הכי לא הויא שיור. ועוד דהא דומיא דמעשר קא דייק, דמסתמא לא הוי שיור. ותו דאי בדיוטא דלא הוה מזדבנא בסתמא, דהוה ליה על מנת לישנא יתירא, למה לי [למידק] מיהא מתניתא, מדר' עקיבא נפשה דדייק לישנא יתירא (להלן בבא בתרא סד,א) [הו"ל למידק]. אלא לא משכחת לה דצריך למידק עלה ממעשר אלא בדיוטא דמזדבנא בסתמא, דכי היכי דגבי מעשר אע"ג דמסתמא לא הוי שיור אהני על מנת לשיוריה למקום מעשר בעיקר השדה המכורה, דאי לא שייר הוה ליה דבר שלא בא לעולם ולא הוי שיור כלל, גבי דיוטא נמי אע"ג דמסתמא לא הויא שיור כי שייריה אהני על מנת לשיורי מקום דיוטא בבית המכור. דגבי מעשר טעמא מאי, דמעיקרא כי זבין ליה מוכר ללוקח אדעתא דהכי זבין ליה, גבי דיוטא נמי מעיקרא כי זבין ליה אדעתא דהכי זבין ליה.
על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו. וכדמפרש ואזיל דשייריה למקום מעשר ועל מנת שמקום מעשר ראשון שלי קאמר והאי על מנת כחוץ דמי וכאלו אמר חוץ מן השדה למעשר דגן שיצא שם בכל השדה והרי זה כמוכר דקל חוץ מן הפירות של שנה או שתים. ואם תאמר והא גבי מעשר כתיב חלף עבודתם ודרשינן ולא חלף שכרן והרי בן לוי זה נוטל מעשר זה בשכר מה שפיחת ללוקח מדמי זה השדה ומכח תנאי נטלו ולא חלף עבודתו. לא היא שהרי מעשר זה שהוא נוטל שלו הוא מתחלה ואינו נוטלו משל ישראל והוי כמו מעשר שהלוי מעשר מפירות שדהו שמעכבו לעצמו דהא אמרינן דשיורי שייריה למקום מעשר ולא מכר לעולם חלק עשירי מן הפירות שהרי שייר זכות בשדה למעשר פירותיו. ומכל מקום הלוקח יכול לתקן גרנו באותו חלק עשירי ששייר בן לוי בפירות שהרי אדם יכול להשאיל לחברו פירות כדי שיעשר עליהם פירותיו ומחזיר את המעשר למשאיל ואם המשאיל ישראל נותנו ללוי ואם הוא לוי מעכבו לעצמו והכא נמי הרי זיכה בן לוי ללוקח את השדה אף לחלק עשירי מן הפירות עד שיתקן בו פירות השדה שכך משמע לשון התנאי שאמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי כלומר לאחר שיתקן בו פירות השדה מדקרייה מעשר ראשון ולא אמר ליה על מנת שחלק העשירי שלי. ואם אמר לי וליורשי מת יחזיר. נראה בעיני דלהכי נקט לשון יחזיר ולא קאמר יתן לבניו משום הא דאמרינן דשיורי שייריה למקום מעשר ונמצא שזה המעשר הרי הוא של המוכר ושל יורשיו מתורת זכות ששייר בשדה והוא מושאל ללוקח עד שיעשר עליו את פירות השדה ואחר כך מחזיר למוכר את חלקו אחר שנשתמש בו. ואם אמר לו כל זמן שהיא בידך כו'. לפי שעכשיו אינה בידו מכח בן לוי המוכר אלא מכח זה שלקחה ממנו והוא זוכה בה בזכות שהיתה בידו. עליות. תוספות הרא"ש ז"ל.
ואמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. איכא למידק מאי קאמר והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם התם במכר או מתנה אבל בתנאים לא שייך דבר שלא בא לעולם ואלו אמר שדה זו מכורה או נתונה לך על מנת שתתן לי סאה מפירות הנולדים לך בשדה לשנה הבאה בודאי תנאו קיים ואם נתן המכר והמתנה דבריו קיימין ואם לאו אינם קיימין. תירץ הרא"ם ז"ל דאין הכי נמי שקיום המכר תלוי ועומד בודאי בקיומו של תנאי וכדתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ותתן ואמרינן עלה בגמרא רב הונא אמר והיא תתן ורב יהודה אמר לכשתתן אבל מקנה ממש לההוא תנאה כי היכי דלא מצי חד מינייהו למיהדר ביה אלא עד דקני. ודעת הרב ז"ל בתירוץ זה לומר דלפי מה שאמר כאן מעשר ראשון שלו משמע שקנאו וזה קנה שדה וזה יש לו על כל פנים המעשר והאיך קנאו והלא אין הלוקח חייב ליתן אלא אם רצה שלא ליתן ולבטל מקחו לא יתן והרשות בידו. ודינו של הרב ז"ל בלי ספק לאמת ודבריו ברור ופשוט הוא אלא שאין הענין מתקבל בעיני במקום זה דאם כן מאי דבר שבא לעולם והלא הקושיא זו שוה בין שהתנה בדבר שבא לעולם או בדבר שלא בא לעולם דלעולם לא נתחייב הלוקח ליתן לו ואפילו אמר שדה זו נתונה לך על מנת שתתן לי סאה מפירות שיש לך בתוך ביתך וירד זה לתוך השדה אף על פי כן לא נתחייב ליתן אותה סאה שהוא לא נתחייב לו בכלום אלא שהנותן תלה מתנתו בקיום תנאו ואם לא רצה המקבל ליתן לו נתקיימה מתנתו והוא הדין והוא הטעם בתנאין שבמכר ואינו דומה לדמי מקח דכל שהחזיק הלוקח במקחו נתחייב בדמים דהתם כיון שקנה נתחייב גברא בדמיו אבל כאן אין כאן חיוב חליפין אלא תנאי של קיום אם תתן תקנה ואם לא לא תקנה וזה ברור אבל הכא הכי פירושו מדקתני על מנת שמעשר ראשון שלי ולא קתני על מנת שתתן לי את המעשר שמע מינה האי לאו תנאה קא מתנה אלא שיורא הוא דקא משייר. ועוד שמעינן לה מדקתני מעשר ראשון שלי ולא קתני נתן לו את המעשר קנה ואם לאו לא קנה והילכך כי היכי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו משייר דבר שלא בא לעולם והאיך הוא שלו ולא יתנם ללוי אחר. ופריק כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי מקום מעשר שיורי משייר ולאו מחמת לשון על מנת דאמר דהוא הדין לאומר חוץ מן המעשר ראשון או מעשר ראשון שלי דעיקרא דמילתא משום דכיון דנחית לשיורא כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר וכדאמרינן בפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן אם תמצא לומר דקל לאחד ופירותיו לאחד לא שייר מקום פירי דקל לאחד ופירותיו לפניו שייר מקום פירות מאי טעמא כל לגבי נפשיה כי משייר בעין יפה משייר. ואמר ליה רבא לרב אשי אנן אדריש לקיש מתנינן לה. דאמר ריש לקיש המוכר בית לחברו ואמר ליה על מנת שדיוטא עליונה שלו כו' חוץ מדיוטא העליונה מהו כו' ואמר רבא אמר רב נחמן חוץ מדיוטא הוי שיור אלמא לא מחמת לשון על מנת הוא אלא משום דנחית לשיורא וכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר. הרשב"א ז"ל.
טעמא דהאי תנא דחשיב ליה להאי על מנת שיורא ולא חשיב ליה תנאה משום דקאמר על מנת שמעשר ראשון שלי ובפרקין פליגי תנאי גבי על מנת שהמתנות שלי אי תנאה הוי אי שיורא הוי והאי תנא סבירא ליה כמאן דאמר שיור הוי. אי נמי דכולי עלמא סבירי להו הכא שיורא הוו דאי תנאה הוי הוו ליה האי מעשר גבי בן לוי חלף שכרו. כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי מקום מעשר שיורי שייריה. פירוש אף על פי שאין אדם מקנה לחברו מעשרות שדהו ופירות דקל אבל המשייר לעצמו פירות דקל של שנה או שתים או מעשרות שדהו זכה בשיורו דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ואמרינן דבגוף הדקל והשדה שייר ולא משום דאלים לשון על מנת קאמרינן הכי דאפילו בלשון חוץ דינא הוא ודבר זה מתברר בפרק מי שמת דהכי אמרינן התם דקל לאחד כו'. מיהו מעיקרא כי איבעיא לן התם בנותן דקל ושייר פירותיו לעצמו מהו משום דליכא למפשט מהאי דקתני על מנת שמעשר ראשון שלי כו' דילמא לשון על מנת שאני משום דאלים לשון על מנת שהוא תולה מכר השדה בשיור זה ואינו רוצה שיהא המכר קיים אלא אם כן יהא שטר המעשר קיים וכיון דאסיקנא התם דהוא הדין במשייר לפניו בלשון חוץ הא דאמרינן בשמעתין כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי הכי קאמרינן כיון דמעשר לעצמו שיורי שייריה למקום מעשר ובעין יפה משייר והוא הדין במשייר בלשון חוץ. כן נראה בעיני. ועוד יש לומר דלהכי נקט בשמעתין כיון דאמר על מנת דמשמע משום דאלים לשון על מנת לומר דלא תפשוט מברייתא זו בעיין בפרק מי שמת דמבעיא לן במשייר לעצמו בלשון שיור וכהא דקתני בברייתא זו. עליות.
ואם תאמר כיון דמשייר מקום מעשר אם כן מת אמאי לא יתן ליורשיו והא כל שיש לו מוריש לבניו וירשו יורשיו אחריו. יש לומר שזה אינו משייר ממש מקום המעשר אלא גוף כל השדה ללוקח הוא אלא כדי שיהא שיור פירות קיים לפניו משייר מקום הפירות למעשרותיו וכמשייר פירות דקל שהדקל ללוקח מעתה ואם מכרו מכור וכמו ששנינו הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו מכרן הבן מכורין לכשימות האב. ואם תאמר עוד מכל מקום כיון ששיורו למעשרותיו וזכה בהון הוא אף יורשיו כן דהא לא קבע ליה זמן. ואין לדחוק ולומר דאתיא כמאן דאמר לו ולא ליורשיו. ויש לומר דאפילו מאן דאמר גבי על מנת שתתני לי מאתים זוז לי וליורשיו הכא מודה דהכא שאני דלא שייר דבר קצוב אלא פירות היוצאים בשדה שנה שנה והאומר על מנת שתתן לי מנה בכל שנה ושנה לא התנה לו וליורשיו אלא לימי חייו ומיהו פירות שבאו לעולם כשמת אף על פי שלא הגיעו לידו הרי הן ליורשיו שכל מה שזכה בו הוא יורשיו יורשין אחריו וכן אם התנה בדבר קצוב כגון שאמר על מנת שמעשר של שנה או שתים ושלש שלי אפילו מת נותן ליורשיו אבל במשייר מעשר פירות שנה ושנה אין ליורשיו במשמע אלא כל שהוא קיים. ואם תאמר עוד כיון ששייר זה מקום המעשר הרי הוא כאלו שייר עשירית הפירות לעצמו ואם כן כשיתן לו ישראל את המעשר האיך נתקנו פירות של ישראל זה. יש לומר כיון שאמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי ולא אמר ליה על מנת שעשירית הפירות שלו שמע מינה שכך אמר ליה הריני משייר מקום עשירית הפירות ועל תנאי כן שיהו מושאלין לך לעשר בהן פירותיך ואחר כך תתזירם לי. והיינו נמי דקתני מת יחזיר ליורשיו ולא קאמר מה יתן ליורשיו. כן כתב מורי ז"ל. ור"ש ז"ל כתב דכיון דלא פירש כן אינו מוריש בדבר זה זכותו לבניו דכיון דמשום יתיר לשון הוא דאמרינן דשייר מקום מעשר די לו אי אהני ליה יתורא למה שפירש דהיינו לעצמו. והרמב"ן ז"ל מקשה עליו דהא לאו משום יתור לשון הוא אלא משום דכל מאן דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר מקום מעשר משייר. ונראה לי דאין זה קשה כל כך לר"ש ז"ל דאלו אמר חוץ ממעשר ראשון בודאי הוו ליה כדקל לפירותיו אלא הכא על מנת קאמר ואלו על מנת דתנאי בעל מנת דעלמא לא מהני ליה ולא מידי. והיינו קושיין דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא דאנן הוא דאמרינן כדי לקיים דבריו ושלא להוציא דבריו לבטלה דהאי על מנת כחוץ הוא ומקום מעשר שיורי משיירי. ותדע לך דהא בבעיין דאיבעיא לן בפרק מי שמת בדקל לאחד ופירותיו לעצמו מאי לא פשטינן ליה מן הברייתא אלא ממימרא דרבא דאמר משמיה דרב נחמן דכל דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר ובעיין דמשייר דיוטא נמי לא פשטינן ליה מן הברייתא דעלה אמר ריש לקיש ואמאי לא פשטיה מן הברייתא אלא דברייתא לא איברירא אלא דאנן הוא דאמרינן משום יתור לשון דעל מנת זה כחוץ דמי ולשיירו לעצמו בלבד קאמר עד שיאמר לי וליורשי. כן נראה לי ליישב ולהעמיד דברי הרב ז"ל. ומכל מקום מה שיוציא לו לרב ז"ל מתוך דבר זה אינו מחוור כמו שאכתוב בסמוך בעזרת השם.
על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. פירש ר"ש ז"ל דיוטא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים דאמרינן במתניתין דאינו מכור עם הבית. ואמר רב זביד למאי הלכתא שאם רצה מוכר להוציא זיזין מדיוטא העליונה על אויר החצר שמכר עם הבית מוציא דכשם ששייר למעלה בשדה שמכר מקום מעשר שכל תנאי דלא מהני מאי דקאמר איהני מיהו לשייר מקום כך שייר זה בחצר שמכר הוצאת זיזין ודוקא הוא אבל בנו אין לו רשות להוציא זיזין עד שיפרש לי ולבני כדאמרינן גבי מעשר דכל מילתא דדייקינן מיתורא די לנו אי אהני יתורא לעצמו. רב פפא אמר כולי האי לא אהני תנאי לשייר מקום ממה שמכר אלא להכי אהני תנאיה המיותר שאם רצה לבנות דיוטא זו אם תפול על גבו של בית בונה והכי מפרש לקמן דאי נפלה הדר בני לה דלהכי אהני ליה תנאיה דאי בסתמא אי נפלה אזדא דלהך דיוטא אישתעביד ביה לדיוטא אחרינא לא עד דאמר לשון מיותר כדאמרינן בריש פרק הבית והעליה גבי משכיר עליה דאמר ליה עליה שעל גבי בית זה אני משכיר לך דשעבדיה בית לעליה. והקשה הוא ז"ל על דבר זה דהא תנן הבית והעלייה של שנים שנפלו אומר בעל העלייה לבעל הבית כו' כל שותפין לזה בית ולזה עלייה בית משועבד לעלייה שאם נפלה חוזר ובונה אותה ולא עוד אלא שמכריח לבעל הבית לבנות בית בו כדי שיבנה הוא עלייתו על גביו. והעמידה הרב ז"ל לההיא באחין או בשותפין שחלקו דמסתמא על מנת כן חלקו דכמו שיש לזה בית לעולם כך תהיה לזה עלייה לעולם. וסתמן כפירושן. אי נמי בלוקח ומוכר וכשהתנה בפירוש. זהו תורף פירושו של הרב ז"ל. ואינו מחוור דמה שפירש דלו לבדו אהני תנאו ולא ליורשו וכמו שפירש הוא ז"ל ודמה אותם למשייר מעשר ראשון הא ליתא דהא דאמר ריש לקיש זאת אומרת לא לדמותן לגמרי קאמר אלא לומר דכשם שזה אנו דנין אותו כמשייר מקום מעשר דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ומקום מעשר שייר גם זה כן וכמו שאמרו שם בפרק מי שמת על זו דריש לקיש אבל לומר דכשם שלגבי מעשר איני נותן לבניו עד שיתנה בפירוש לו וליורשו לא אמר אלא האי כדיניה והאי כדיניה וכבר כתבתי למעלה דטעמא דמעשר משום דלא שייר דבר קצוב אלא מעשר היוצא השדה שנה שנה ואין ליורשין זכות אלא במה שזכה האב ומעשר של שנים הבאות לאחר האב לא זכה האב בהן שיירשו אותו יורשיו אבל שיורי הוצאת הזיזין וכן ששייר זכות בכותלי הבית לבנות על גביהן עלייה אחר שתפול הראשונה או השניה ושייר חצר לאוירה להוצאת זיזין והבית לבנות עלייה עליו כבר זכה האב בזה והרי יורשיו קמים תחתיו ויש להם להוציא ולבנות אחר מיתת האב. וקרוב לענין זה כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: ונראה לי שלא אמרו לו ולא ליורשיו אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכר ונתן כגון דקל ופירות שלו ודמי למעשר שלו דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא פירות בשל אחרים שאף על פי ששייר בגוף קנין גמור לפירות מיהו גוף ודאי דלוקח הוא כדקיימא לן גבי מת הבן בחיי האב וכיון שכן הוה ליה בתנאי לי ולא ליורשי משמע כענין שאמרו על מנת שתתני לי מאתים זוז לא נתנה זקוקה ליבם אבל בעל מנת שדיוטא העליונה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע דכיון דדבר מסויים שייר לעצמו הרי יורשיו כמוהו עד כאן. גם מה שכתב הוא ז"ל דמוכר את הבית ששנינו שלא מכר את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה שאם נפל אינו חוזר ובונה אותו וכענין שאמרו במשכיר את העלייה שאם נפלה אזדא ומתוך כך הוצרך להעמיד משנת הבית והעלייה באחין או בשותפין שחלקו אי נמי כשהתנו אהדדי תימה דאם כן אי אפשר שלא היתה מזכרת כן וכמו ששנו שם דין השותפין ודין שוכרין הוה ליה לשנות דין הלקוחות או שהיו אומרים כן בגמרא. ועוד שאם אתה אומר כן שנלמוד דין הלוקח מדין שוכר שאם נפלה אזדא אם כן אפילו במוכר את הבית אם נפלה אזדא וחזר גוף הקרקע למוכר ואפילו משכיר בית לחברו אמרו כן וכדאמרינן בשילהי פרק השואל אי דאמר לו בית זה נפל אזדא. אלא ודאי אין דין השוכר ודין הלוקח בזה אחד דלוקח גוף הקרקע הוא קונה קנין גמור או שעבוד גמור מה שאין כן בשוכר שאינו שוכר אלא בית זה לדירה וכל שהוא אומר לו בית זה השכיר לו כל שהוא בית כלומר שראוי לדירה אבל אחר כך לא וכן הדין בלוקח שני אילנות שאינו לוקח אלא גוף האילנות לימי האילנות הואיל ואין להם קרקע ומשייר שני אילנות משום דמפסדי בארעא ולא לומר ליה לוקח הקרקע עקור אילנך שקיל וזיל נחית לשיורא ומשייר גם קרקע והכי נמי במשייר עליה דאיהי נמי מפסדה בבית וכדאמרינן בפרק הבית והעלייה כמה מפסדא עליה בבית משייר הוא בבית שמכר לבנות העלייה על גביו לעולם ואפילו מכר עלייה ושייר את הבית משועבד לעלייה דאם נפלה הדר בני לה. ולא עוד אלא שכופה את בעל הבית לבנות ביה כדי שיבנה הוא העלייה על גביו וכענין שאמרו בפרק הבית והעלייה. ואם אין לזה ולזה שיוכלו לבנות ונמכר הבית בעל העלייה נוטל שליש בדמים דכל אותם דינין שאמרו שם בין לרב זביד ובין לרב פפא בונה וחוזר ובונה אם היה השיור על הדרך שפירש ר"ש ז"ל. ומורי ז"ל כתב בשם רבינו יצחק ז"ל דלוקח עלייה לעולם הבית משועבד לו ואם נפלה חוזר ובונה אותה. והא דאמרינן בשמעתין דאתני על מנת דאי נפלה הדר בני לה אבל לא התנה אינו חוזר ובונה אותה משום דדיוטא לא חשיבא כמו עלייה ולא חזייה לדירה ולפיכך אין הבית משועבד לה. וקשה על זה דבכל ספרי ספרד גרסי שאם רוצה לבנות עלייה על גבה בונה דמשמע דדיוטא היינו עלייה. עד כאן. והרב בעל הערוך ז"ל כן פירש דיוטא עלייה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: רב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גביו. פירוש אם נפל הדיוטא ורצה לחזור ולבנות דיוטא אחרת במקומה בונה והכי פרשינן לה במסקנא דשמעתין דאמרי אהני על מנת דאי נפלה הדר בני לה. ודוקא כשהתנה ואמר על מנת שדיוטא העליונה שלי לעולמים שאם נפלה אחזור ואבנה אבל אם לא התנה אף על פי שהיא מצויירת כיון שיש לה מעקה גבוה עשרה טפחים אם נפלה אינו חוזר ובונה אותה שאין לו למוכר חלק בקרקע כיון שמכר את הבית אלא הדיוטא בלבד היא שלו כל זמן שהיא קיימת. והא דתנן הבית והעלייה של שנים שנפלו ואמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות כו' התם בדאתנו אהדדי מתחלה בפירוש שאם תפול העלייה יחזור ויבנה כך פירש רשב"ם ז"ל. ועוד נראה בעיני דמתוקמא מתניתין דהתם בשנים שלקחו קרקע זה לבנות בית וזה לבנות עלייה דכיון שיש לו חלק בקרקע ודאי אם נפלה עלייה ראשונה שבנה זה חוזר ובונה עלייה אחרת שהקרקע משועבד לו לעולם לבנין עלייה. אי נמי מתוקמא באחין שחלקו זה נוטל בית וזה נוטל עלייה ולא עלו אהדדי בקרקע נמצא שעל מנת כן שתהא שם לזה עלייה לעולם כמו שיש לזה בית לעולם חלקו שאם נפלה חוזר ובונה אותה אי נמי כגון שמכר עלייה לחבירו ואמר לו עלייה זו שעל גבי בית זה אני מוכר לך דכיון דאמר על גבי בית זה שעבודי שעבדיה בית לעלייה והכי מוקמינן התם דקתני רישא הבית והעלייה ונפחתה העלייה כו' והוא הדין דסיפא הכי מיירי אלא דרישא בשוכר ומשכיר וסיפא בשותפין. אבל המוכר עלייה לחברו ואמר ליה עלייה זו אני מוכר לך ונפלה העלייה אמרינן נפלה אזדא כדמקשינן התם גבי רישא דמתניתין דאי אמר ליה עלייה זו נפלה אזדא וכי היכי דאמרינן בשוכר דלא משתעבד לבית לבנותו ולדור שם ימי שכירותו הוא הדין בלוקח. ור"י ז"ל פירש דלעולם מי שלוקח עלייה הבית משועבד לו ואם נפלה חוזר ובונה אותה אף על פי שאמר ליה עלייה זו אני מוכר לך והא דאמרינן בשמעתין דאתני על מנת דאם נפלה הדר בני לה אבל אם לא התנה אינו חוזר ובונה אותה. משום דדיוטא לא חשיבא כמו עלייה ולא חזיא לדירה כל כך ולכך אין הבית משועבד לה. וקשיא לי על זה דבכל ספרי ספרד גרסינן שאם רוצה לבנות עלייה על גביו בונה דמשמע דדיוטא היינו עלייה סתם ולא גג דליכא למימר דהכי קאמר אם נפלה עלייה בונה אותה במקומה חדא שאינו רשאי להכביד שם יותר מתחלה ועוד דלישנא דקאמרינן דאי נפלה הדר בני לה משמע דהדר בני דיוטא כבתחלה אלמא היינו דיוטא. ובספרי צרפת כתיב שאם רוצה לבנות על גביו בונה. וכדברי מצאתי בפירושי ר"א ז"ל דדיוטא לאו היינו גג מה לשונו: שכתב בספר בענין חוץ מחרוב פלוני וכו' הרי משנה שלמה שנינו ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה כו' וכל שכן דיוטא העליונה ואמרינן למאי הלכתא פירש הכי והלא אפילו לא פירש לא נמכרה ומה הועיל לו זה שפירשנו רב זביד אמר שאם רצה כו'. ואיכא מאן דמפרש לה לשמעתתא בדיוטא פחותה מעשרה ולא סליק האי פירושא כל עיקר. חדא דסתם דיוטא לא משמע פחותה מעשרה וכל שכן לנוסחא דידן דגרסי בדרב פפא שאם רצה לבנות עלייה כו'. ועוד דדיוטא פחותה מעשרה מכרה בכלל בית וצריך הוא לשיירה נמצא כי זה שאמר על מנת שדיוטא העליונה שלי לא אמר לשון יתר אם כן מאי צריך לפרש בלשון תנאו דשייריה הוצאת זיזין ולבנות על גבה. ואם תאמר לפי שאמר על מנת דאלמיה לשיורי הרי בפרק מי שמת מפורש דהוא הדין אם אמר חוץ מדיוטא העליונה. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: רב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גביו בונה הא דרב פפא קא אוקימנא לקמן דלבנות על גבה לא אצטריכא ליה דהא קיימא לן דבסתמא לא קני עומקא ורומא כי אצטריכא ליה להיכא דהויא עלייה על גבה בנויה ונפלה דהדר בני לה דאי לאו האי תנאה לא הוה יכול מוכר למהדי ולמבני לה משום דאמר ליה לוקח נהי דבההיא עלייה לא מקניא לי כי נפלה מיהא לא שביקנא לך למהדר ולמבני לי משום דמרעת להו לאשיתאי הילכך אנא לא בנינא לה ואת נמי לא בנית לה אנא לא בנינא לה דהא דיוטא העליונה לאו דידי הוא ואת לא בנית לה משום דמרעת להו לאשיתאי ומשום הכי אצטריך לאתנויי עלה גופא על מנת שדיוטא העליונה שלי דכיון דחזינן דלא הוה צריך לאתנויי עלה גופא וקא מתני אהני ההוא תנאה דאי נפל הדר בני לה. ואמרינן בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת משום דהני זיזין דמיין למעשר וכי היכי דמעשר בעידנא דאתני ליתיה בעולם וכי אמר על מנת שיורי שייר למקום מעשר הוא הדין זיזין בעידנא דזבין ליתנהו בעולם וכי אמר ליה על מנת שיורי שייר למקומם בכתלים ובאויר אלא לרב פפא מאי זאת אומרת כלומר מאי ענין זה אצל מעשר בעידנא דאתני ליתיה בעולם משום הכי אצטריכא למימר דשיורי שייריה למקום מעשר אבל דיוטא העליונה כיון דבעידנא דאתני הא איתא בעולם דהא אוקימנא דבנויה היא למה ליה למימר הכא דשייורי שיירי למקומה ולדמייה למעשר. ויש לפרש להא דרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה כמשמעו הוא שנמצא שעדיין העלייה לאו בנויה היא וכיון דלאו בנויה היא והשתא הוא דבני לה ליכא למימר דהא דאמרינן לקמן אהני על מנת דאי נפל הדר בני לה דהא נפל אעלייה קאי דהשתא לכתחלה קא בני לה כי נפלה מבעיא אלא האי נפל אבית קאי דאי לאו תנאה כי נפל האי ביתא והדר לוקח ובני לה לא יכול מוכר למהדר ולמבני על גבה עלייה לא מיבעיא למבני על הנהו כתלים דלוקח דלא יכיל אלא אפילו למבנייה על גב דיומדין נמי לא יכיל משום דכי שייר אוירא דההיא ביתא דזבין ליה הוא דשייר וכיון דנפיל אזל ליה לעלמא והאי בית דבנה לה השתא האי לוקח בית אחר הוא הילכך אי לאו תנאה לא הוה יכיל מוכר למבנא עליה מידי וכיון דאתני אהני תנאי דאי נפל ביתא כלומר ובנה ליה לוקח הדר מוכר ובני על גביה עלייה. ולהאי פירושא הא דאמרינן בשלמא לרב זביד היינו דקתני וכו' הכי פירושו בשלמא לרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזים מוציא דאלמא מקום תשמיש בעלמא הוא דשייר באויר ולא האויר עצמו שיחוץ אותו לגמרי היינו דקתני זאת אומרת דכי היכי דלענין מעשר היכא דאתני אמרינן שיורי שייר למקום מעשר להנאתו ולא לאפוקי מרשות לוקח הכי נמי לענין זיזין שיורי שיירי באויר לענין הנאה ולא לאפוקי לאויר מרשות לוקח לגמרי אלא לרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה דאלמא לגמרי קא מפיק ליה להאי אויר מרשותא דלוקח מאי זאת אומרת כלומר מה ענין זה אצל זה התם לענין הנאה הוא דשייריה לההוא מקום ולא לאפוקי מרשות לוקח לגמרי והכא קא מפיק ליה לאויר מרשותא דלוקח לגמרי. זהו פירוש שמועה זו והוא הנכון. אבל הפירוש הראשון אינו נכון משום דלא דייק חדא דהא האי דאמרינן לקמן אהני על מנת דאי נפל הדר בני ליה לאו על דברי רב פפא בלחוד הוא אלא בין לדברי רב זביד בין לדברי רב פפא אם עלייה זו דקאמר רב פפא בנויה היא גם דקאמר רב זביד בנויים נינהו וכיון שכן הא דאמרינן בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת אלא לרב פפא כו' אמאי קא ניחא ליה לרב זביד וקא קשיא ליה לרב פפא. ועוד שאלו היתה עלייה זו בנוייה אפילו כי כתב ליה נמי עומקא ורומא לא קני ליה משום דעומקא ורומא על אויר הבית בלחוד הוא דמשמע אבל עלייה הואיל וחשובה היא ויש לה שם בפני עצמה אפילו כי כתב ליה נמי עומקא ורומא לא מקניא עד דכתב ליה מארעית תהומא כו' וכיון שכן אמאי אמרינן ואי סלקא דעתך בסתמא לא קני עומקא ורומא למה לי על מנת דשמע מינה דהיכא דכתב ליה עומקא ורומא בודאי קני לה. ועוד בר מן דין ומן דין האיך יתכן לפרש דברי רב פפא שעל עלייה בנויה הוא אומר והא שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה קאמר דמשמע דעדיין לאו בנויה היא. הילכך האי פירושא לא דייק ופירושא בתרא טפי עדיף ומסתברא. אי נמי יש לפרש להא דאמרינן בשלמא לרב זביד כו' הכי כלומר בשלמא לרב זביד כו' דאמר שאם רצה להוציא בה זיזים מוציא שנמצא שבאויר הבית עצמו שהוא המקום המכור הוא שמוציא היינו דדמיא למעשר שהרי המעשר במקום המכור עצמו הוא ששייר לעצמו הנאת המעשר אלא לרב פפא דאמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה הוא דבונה אבל באויר הבית עצמו שהוא המקום המכור לא שייר לעצמו בו כלום מה זאת אומרת הא לא דמי למעשר. ושני הפירושים עולים הם וקרוב ענינם זה לזה. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה