שיטה מקובצת על הש"ס/בבא בתרא/פרק ה


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עג עמוד בעריכה

עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. פירוש כשאוכלים אותם לעתיד לבוא מנכים להם מזכיותיהן. אנחתיה לסילתא בכותא דרקיעא פירוש סילתא מגבעת. ורבינו הרב ז"ל גריס לכומתא. והאי כותא דרקיעא פירש רבינו הר"ב ז"ל שאלכסנדרוס מוקדון עשה צורת העולם וצורת הרקיע וגלגל החמה ועלה קאמר רבה בר בר חנה ואנחתיה לסילתאי בכותא דרקיעא. הרא"ם ז"ל.


דף עד עמוד אעריכה


מופר לך מופר לך. לאו דוקא מופר אלא כלומר מותר לך. אי נמי יש כח ביד צדיקים לבטל גזרת הקדוש ברוך הוא ושבועה. גליון התוספות.


דף עד עמוד בעריכה


קרטולתא. פירוש אלמגזל. בר אמוראי פירוש אלגטאס. אדמייתינן צבי חלה פירוש נדבקו החתיכות ונעשה חתיכה אחת. התם נמי בלויתן ליסרסיה לזכר ולצנניה לנקבה שאני דגים דפריצי הלכך אי חזי לה לנקבה מזדקיק לה וכיון דלא יכול דהא מסורס הוא מחריב את העולם. וליעבד איפכא ליקטליה לזכר ולישיירה לנקבה מלחא דשמניתא עדיף כלומר בשרא מלוחה שמנה עדיף מבשרא מלוחה דלאו שמנה דבשרא דנקבה שמנה טפי מבשרא דדכרא. ואי בעית אימא כיון דכתיב לויתן זה יצרת לשחק בו לאו אורח ארעא לאחוכי בהדי נקבה משום הכי קטלה לנקבה ושייר לזכר.


דף עה עמוד אעריכה


אין תהום חוזר לאיתנו עד שבעים שנה. כלומר כשלויתן צמא ושותה מי הים ועושה בו תלמים תלמים אין אותם תלמים מתמלאין וחוזרים לאיתנם כמו שהיו אלא עד שבעים שנה. פירוש צלצל מנטקה. זכה נעשה לו מעורו של דג סוכה לא זכה נעשה לו צלצל שהוא קטן ועדיין אם זכה מעט עושין לו ממנו צלצל לא זכה עושין לו ממנו ענק שהוא קטן יותר מצלצל. הרא"ם ז"ל.
וכתב ה"ר דוד בן רבי יהודה החסיד ז"ל בספר לבנת הספיר שחבר וזה לשונו: לויתן הוא הסועד את הצדיקים ומחברם חבור גמור חבור הנפש עם הגוף כדתני דבי אליהו צדיקים שעתיד לחיות אינם חוזרים לעפרן וזהו יכרו עליו חברים יחצוהו בין כנענים קורא לצדיקים חברים על שם החבור הגמור שמחבר בשר לויתן נשמתן לגופן לשון ילוה אישי אלי וזהו יחצוהו. ובין כנענים כנעני ממש לא אפשר דהא כתיב ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' אלא מלשון כנעניה נכבדי ארץ להודיע כי אין החלוק ביניהם שוה אלא כל צדיק לפי מעלתו ולפי רבוי זכיותיו יש ליחלק בו כענין הסוחרים הפורשים בים לפי רבוי ממונו בסחורה יטול חלקו בריוח וזה שאמרו זכה עושים לו סוכה לא זכה עושין לו צלצל פירוש צל מעט כו' וזהו כל אחד לפי עלויו עד כאן והם דברים נכוחים וטובים שלא להוציא מאמרים אלו מפשוטן שלא כדברי מי שפירש בענין לויתן שזכר הוא זווגו ענין הנפש והשכל גם ענין החומר והצורה. גליון.
עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים ומעמידן בשערי ירושלים וחוקק באותם אבנים פתת עשר על עשרים שממנו נכנסים ויוצאים נשאר מארכו של אבן עשר למעלה להיות לו לפתח כמו סף ונשאר ברחבו עשר מכאן ועשר מכאן שהם כמו פצימין לפתח. ואווובינן עלה דרבי יוחנן מהא ואולך אתכם קוממיות רבי מאיר אומר מאתים אמות כשתי קומות של אדם הראשון פירוש קוממיות משמע שתי קומות כלומר עתיד להיות קומת אדם בימות המשיח כשתי קומות של אדם הראשון רבי יהודה אומר מאה אמה כנגד היכל וכותליו כו' ותיובתא דרבי יוחנן דאמר שערי ירושלים לעתיד לבא עשרים אמה הם רומן בלבד דהא קומת האדם עתידה היא להיות מאתים אמה אי נמי מאה אמה לרבי יהודה ובעשרים אמה היכי מצי עייל ונפיק. ופריק כי אמר רבי יוחנן בכווי דעבידי למיעל מינייהו זיקא הוא דהוי רומיה עשרים אמה בלחוד אבל פתחא דעיילי ונפקי מיניה לא סגי לן בהכין. אמר רבה בר בר חנה עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק שנאמר וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש לילה להבה כי על כל כבוד חופה. הרא"ם ז"ל.

שבע חופות. פירש רבינו תם ענן א'. יומם ב'. להאיר ענן ג'. למי שעיניו צרות בתלמידי חכמים. נגה ד'. אש ה' לקטן ממנו נכוה לתוכה להבה ו'. לילה ז'. גליון תוספות.
ואש בחופה למה אמר רבי חנינא מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חברו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה כלומר אותו צדיק שנכוה מחופתו של חברו מתבייש לפי שהוא נכוה מחופתו של חברו וחברו יושב בתוכה ואינו נכוה מכלל שהוא צדיק יותר ממנו. כיוצא בדבר שנאמר ונתת מהודך עליו מהודך ולא כל הודך זקנים שבאותו הדור של משה שראו פני משה וראו פני יהושע אמרו פני משה דומה לחמה ופני יהושע דומה ללבנה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה כלומר היה יהושע מתבייש לפי שזיו פניו אין מגיע לזיו פניו של משה מכלל שמשה צדיק יותר ממנו.


דף עה עמוד בעריכה


אמר הקדוש ברוך הוא לחירם בך נסתכלתי וקנסתי מיתה על אדם הראשון. פירוש מדכתיב מלאכת תופיך ונקביך וגו' שהוא מלשון תופים שמכים אותם על המתים. ירושלים של עולם הבא אין עולין לה אלא המזומנין לה שנאמר ועל מקראיה כלומר הנקראין לה. עתידה ירושלים שתגבה שלש פרסאות למעלה שנאמר וראמה וישבה תחתיה וגו' כתחתיה מה תחתיה שלש פרסאות כו' כלומר מה ירושלים קמייתא היתה גבוהה על כל העולם כלו שלש פרסאות אף ירושלים בתרייתא גבוהה על קמייתא שהיא תחתיה שלש פרסאות שנמצאת ירושלים בתרייתא גבוהה על כל העולם שש פרסאות. הרא"ם ז"ל.

בקש הקדוש ברוך הוא לתת ירושלים במדה שנאמר ואומר אל המלאך כו'. נראה לי כי על העתיד הוא מפרש הענין כולו. גם יש לומר שעל בנין בית שני נמי קאמר והיה רוצה לתת לה מדה שלא יהא לה מגרש חוץ לחומה מפחד האויב שלא ידור אדם כי אם במבצר ולבסוף היה לה מגרש חוץ לחומה וערי פרזות הרבה. אלף טפ"ף גינאות ואלף קפ"ל מגדלים. כל אלה השמות לא ידעתי מה הם אבל ממה שמצאתי קפ"ל שהוא לשון מנעול באגדה דחלק בענין עשרו של קרח אמרתי כי כולם מנעולים אלא של מגדלים נקראו קפ"ל ושל גינאות טפ"ק ושל ברניות לצוי ושל טטפראות והוא מקום הצביעה נקראו לשני. האלפים הללו לא ידעתי מאין הוציא אותם ואולי ידע ריש לקיש כי היה כרך גדול באומות העולם שהיה בה כשיעור הזה ואמר כי תהיה ירושלים ככרך הגדול שלהם שלא תהא פחותה מהם. מה שדרשו בזה הפסוק והצלע צלע אל צלע שלש ושלשים פעמים כמו סימן לדבר שמו אותו אבל עיקר הדבר על התאים מדבר כמו שאמרנו במשנת מדות שלשים ושמונה תאים היו שם חמשה עשר בדרום וחמשה עשר בצפון ושמונה במערב שבצפון ובדרום חמשה על חמשה וחמשה על גביהן שבמערב שלשה על גבי שלשה ושנים על גביהן ובבנין העתיד לא יהיו כי אם שלשים ושלשה ואלו התאים יהיו ארוכים יותר מכולם. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: והצלעות צלע אל צלע שלש ושלשים פעמים אמר רבי לוי אם תהיה ירושלים שלש פעמים בימות המשיח ממה שהיה קודם לכן יהיה בה שלשים מדורים למעלה מדור על גבי מדור פירוש נסתפק לן ללוי האי שלש ושלשים אם שלשה ברחבה מכל צד ושלשים במדורים שיתוספו למעלה כמו עליות וכיוצא בהן או שלשים ברחבה מכל צד ושלשה במדורים שיתוספו עליה. עד כאן.


דף עו עמוד אעריכה


חסורי מחסרא כו'. ואם תאמר למה תנא בדברי תנא קמא מסירה לימא ספינה ואותיות נקנות במשיכה ורבי נתן אתא לאוסופי שטר אתרווייהו. יש לומר משום דברייתא לקמן דקתני אותיות נקנות במשיכה הוי דלא כחד הלכך הגיה לאלתר דברי תנא קמא כחד מן תנאי דלקמן ושוב נושא ונותן בדברי רבי נתן עד דמסיק דסבר כאידך תנא דלקמן. תוספי הרא"ש ז"ל.

הא דאמרינן חסורי מחסרא והכי קאמר ספינה נקנית במשיכה ואותיות במסירה. איכא למידק למה מחסרי לה לברייתא כולי האי דכולה ברייתא לא תנו בה מסירה אלא בדרבי נתן ולא בדתנא קמא אלא משיכה ואמאי לא קאמר הכי קתני ספינה ואותיות נקנות במשיכה. ור"ש ז"ל פירש דמשיכה לא שייכא אלא בדבר שגופו ממון דמכי משיך לה זכה בה אלא צריך שימסרנו מלוה ליד הלוקח. ולא ירדתי לסוף פירושו של ר"ש זכרונו לברכה אם דעתו לומר שימסרנו ממש מידו ליד הלוקח ולפיכך קנה אפילו הראיה שבו אם כן תמיה לן תרתי חדא דאם כן משונה מסירה זו משאר מסירות שנשנו כאן ובכל מקום שהוא ז"ל כתב למעלה אחזה ברגלה במצות המוכר. ועוד דלראיה שבו מאי שנא מסירה ומאי שנא משיכה הראיה אינה נמשכת ואינה נמסרת ואם לקנות הנייר לצור על פי צלוחיתו הגבהה בעי כשאר המטלטלים כמותו שאין דרכו למשוך וראוין להגביה. ומורי הרב ז"ל פירש דאי אפשר למינקט משיכה אלא אם כן מוקי לה בשליפי רברבי דאלו שליפי זוטרי בהגבהה ולא במשיכה ולפיכך אוקמיה במסירה ומיד מסרה שאמר שמסרו מידו לידו והיינו הגבהתו ובדין הוא שיאמר ואותיות בהגבהה אלא משום שלשון הגבהה היה משמע שיגביהנו מעל גבי קרקע ואין דרכן של בריות להניח שטרות על גבי קרקע אלא מוסרים אותן מיד ליד וזו היא הגבהתן אפקה להגבהה בלשון מסירה. ועדיין יש לעיין דמכל מקום בין כך ובין כך בדרבי נתן נמי הוה ליה לאפוקה בלשון מסירה וכדקאמר בסיפא. ולי נראה דמדקמני בדתנא קמא ספינה נקנית במשיכה ולא תנא אותיות בהדה אף על גב דמחסרינן ליה משמע ליה דאחרינא דלאו בדינא דספינתא הוא דחסר מינה מאן דשבשה ותני לה ולא תנא בהא אלא חדא מינייהו דאלו תרווייהו בחד דינא איתנהו ותנא בחדא בבא כרך ותני להו לא הוה משתבש כולי האי דלחסר פלגא ולפיכך אוקמוה בדיני אחרינא. ואי נמי משום דקושטא דמילתא ומסקנא הכין הוא דאותיות בין למר ובין למר במסירה כדמסקינן קא פריש הכא מסירה ואכתי חש לפרושי הא לא כדרבי נתן דאנן מאי דקיימא לן כדרבי נתן אותיות מאן דכר שמייהו מתרצים ומשום כך איצטריכא לחסורה לדתנא קמא לפרוק ואכתי לא משגחינן כרבי יוסי אלא שכתב הכי אי אתינן למידק כדרבי יוסי שטר בספינה למה לי ופרקין ואוקמיה להו בפירוקא ותירוצא וקושטא דתנא קמא סבר אותיות במסירה לבד ורבי יוסי סבר דמסירה ושטרא בעינן. ויש מפרשים דלגבי אותיות לקנות ראיה שבהם משיכה ומסירה והגבהה שוין בהם שאין הראיה שבהן בדין זה שהיא אינה נמסרת ואינה נמשכת ולא מוגבהת וזה וזה שוין בה אלא שכל שמסר המלוה ללוקח והוציאו מרשותו קני למאן דאמר במסירה ולמאן דאמר במסירה ובשטר עד שיכתוב את השטר וזה נראה לי יותר נכון ועיקר. שטר בספינה למה לי מטלטלי נינהו. נראה דהכא תרתי קא קשיא ליה למה ליה ומאי מהני ליה דאי לעכוב קנייה מטלטלי נינהו וכל שזה תפוס במטלטלין אינו צריך ראיה דתפיסתו ראייתו ועוד דשטר למטלטלי לא מהני ולא מידי ולא תקנו בשטרא דאין שטר אלא לדבר שיכול לסיימו בשטר כגון קרקע ואי נמי עבדים שהם נכרים בעצמם ויכול אדם לסיימן ולהפרידן מתוך השטר מקרקע אחר או מעבד אחר אבל המטלטלין אינם מסיימין שיכול לסיימן בשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. ועוד הוסיפו בטעמו של דבר לפי שחכמים לא למדו שקונים אלא מן הכתוב וכדאיתא בפרק קמא דקידושין ולא מצינו שטר אלא בקרקע דכתיב וכתוב בספר וחתום אבל במטלטלי מצינו אגב כדכתיב ויתן להם אביהם מתנות עם ערים בצורות וכדאיתא התם. הר"ן ז"ל.

בין שכתב ולא מסר. אצטריך להאריך כל זה דאי לא הוה תני כו' ככתוב בתוספות. וקצת דוחק דאי בכתיבה לחודה סגי הוה ליה למימר עד שיכתוב ותו לא. גליון תוספות.


דף עו עמוד בעריכה


לא קשיא הא דקתני ספינה נקנית במסירה ברשות הרבים משום דרשות הרבים לא מהני ביה משיכה דכי מקניא משיכה הני מילי היכא דמשך ליה לרשותיה אי נמי לחצר דאית ליה בה שותפות דחזינן הא דוכתא דקיימא ביה כאלו בחולקיה קיימא אבל היכא דמשך ליה ברשותיה דרבים לא קנה משום דמשיכה ברשות הרבים לא מהניא דהא אף על גב דמשך לה אכתי נמי ברשות הרבים קיימי ולא ברשותיה קיימא אבל במסירה מיהא מקניא דכיון דמסרה כמאן דנקט לה בידיה דמי וקנייה. והא דקתני ספינה נקנית במשיכה בסימטא דאית להו לתרווייהו בה רשות הילכך כי משיך ליה נפקא ליה מרשות דמוכר וקמה ברשותא דלוקח דהוה ליה כמאן דמשכה מרשותא דמוכר לרשותא דלוקח אבל במסירה מיהא לא מיקניא דכיון דסימטא אית ליה ללוקח ולמוכר רשות בה ההוא דוכתא דקמה בה ספינה כמה דלא משוך מיניה ואכתי ברשותא דמוכר קיימא והויא לה כמסירה ברשות מוכר דלא קניא ואי משיך ליה מיניה לדוכתא אחריתי אף על גב דלההוא סימטא גופיה הוא דמשיך כיון דלוקח נמי אית ליה רשותא בההוא סימטא הוה ליה כמאן דמשכה מרשות מוכר לרשות לוקח. והא דאמרינן משיכה לא קניא ברשות הרבים לא תימא הני מילי היכא דלא נקיט לה בידיה אבל היכא דנקט לה בידיה וקא משיך לה קני לה בהאי נקיטא דנקיט לה דהויא לה כמסירה אלא אפילו נקט לה בידיה נמי לא קני דלא מיבעיא היכא דאמר ליה מוכר לך קני דמשמע להכי ולהכי אי נמי זיל נקיט לה וקני לה דהא ודאי במסירה הוא דאיכוון לאקנוייה ולא במשיכה כיון דחזינן ליה דקא נקט לה וקא משיך לה ממשך גלי אדעתיה דבמשיכה ניחא ליה דליקני במסירה לא ניחא ליה דליקני. הרא"ם ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: לא קשיא כאן בסימטא כאן ברשות הרבים. יש מפרשים דספינה נקנית במשיכה כל שאפשר לו למשוך ולא במסירה אבל היכא דלא אפשר במשיכה נקנית במסירה ולפיכך קאמר רבי תרווייהו וההיא דברייתא קמייתא דקאמר במשיכה כדקיימא בסימטא דאפשר לו במשיכה חדא דאין מעכב דלא עיילו בה רבים דליעכבו ועוד דהוו ליה כרשותא דתרווייהו כי כשהוא מושכה ומוציאה ממקומה הרי הוא מכניסה ברשותו ולפיכך דוקא במשיכה אבל ברשות הרבים שאי אפשר לו למשוך מפני הרבים שמעכבין ועוד שאפילו כשמושך מכאן לכאן עדיין לא הכניסה בתוך רשותו והילכך כיון דלא אפשר במשיכה קונה במסירה. ואינו מחוור כיון דנקנית גם במסירה כל שאין המוכר מקפיד למה לא תקנו בכל מקום במסירה. אבל הרא"ם ז"ל פירש דבסמטא אי אפשר לקנות שם במסירה דכיון דיש לו לזה ולזה להניח שם כליהם מוכר זה שקדם והניח שם ספינתו הרי היא כעומדת ברשות מוכר ואין המסירה קונה ברשות מוכר דאכתי אינו מסור ביד לוקח דעדיין לא יצאה מרשות מוכר ואין מסירה אלא במוציא מרשותו ומכניס ברשות לוקח וזה נכון. וכן ראיתי למורי הרב ז"ל משום רבו ז"ל. עד כאן לשונו.
ויש לסייע סברא זו מהא דאמרינן לקמן בפירקין מדד והניח על גבי סימטא קנה פירוש מדד המוכר והניח על גבי סימטא דכיון שהניח שם לצורך הלוקח הרי אותו מקום שהניח שם כחצרו של לוקח וקונה לו ואף על גב דלא קיימא לן הכי שאין הכלי יוצא מחזקת בעליו בכך מכל מקום יש ללמוד ממנה לענין מי שהניח כליו בסמטא שהוא כמונח בחצרו הילכך אין מסירה קונה שם שלא מצינו שתהני מסירה ברשות מוכר. עליות.
ורשב"ם ז"ל פירש כיון דמשיכה מהניא בסימטא לא קניא מסירה שהוא קנין גרוע מידי דהוה אהא דאמרינן לקמן דברים שדרכן להגביה אין נקנין אלא בהגבהה. ומיהו לא דמי כלו האי דקנייה תלויה בדבר שאדם רגיל לעשות בו כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא מושך בגמל ומנהיג בחמור אבל איפכא לא והכי נמי אמרינן התם רכוב בעיר לא קני ודרך הוא כשאדם קונה חפץ שיכול להגביהו דרכו להגביהו לאלתר ולהכניסו לרשותו אבל אין דרך לעשות משיכה יותר ממסירה. תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: לא קשיא כאן ברשות הרבים כאן בסמטא. פירוש ברייתא דקתני דספינה נקנית במסירה ברשות הרבים דהתם אי אפשר במשיכה דמאי משיכה שימשוך הדבר לרשותו ורשות הרבים לאו רשותו הוא וברייתא דלעיל דקתני דספינה בקנית במשיכה דמשמע דדוקא במשיכה אבל לא במסירה וכמו שכתבתי למעלה בסמטא דבסמטא כיון שיש להם רשות להניח שם כליהם כשמושך הרי מוציא הדבר מרשות המוכר ומכניסו לרשותו אבל מסירה לא קניא בסמטא דכיון דאפשר במשיכה ומשיכה עדיפא לא תקנו בה מסירה משום כל שאפשר לקנות בקניה חשובה אין קניה פחותה קונה בו ומהאי טעמא הוא דאמרינן לקמן דדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. ולמאי דקא סלקא דעתך מעיקרא דברייתא דקתני נקנית במסירה בסמטא היא רבי ורבנן בהא פליגי דרבי סבר כיון שהספינה כבדה היא ואין דרכה במשיכה במסירה סגי לה ורבנן סברי כיון דאפשר במשיכה לא קני בה מסירה אבל במסקנא כולהו סבירי להו דבסמטא אפילו ספינה שהיא כבדה אינה נקנית במסירה שאף על פי שהמסירה קונה בה ברשות הרבים היינו טעמא משום דלא אפשר במשיכה אבל בסימטא כיון דאפשר במשיכה לא קני בה מסירה. והרא"ם ז"ל כתב דהיינו טעמא דמסירה לא קניא בסימטא משום דכיון שיש רשות לכל אחד להניח כליו מוכר זה שקדם והניח ספינתו כו'. ומיהו למאי דקא סלקא דעתך מעיקרא דברייתא דספינה נקנית במסירה בסימטא היא רבי ורבנן בהא פליגי דרבי סבר דסימטא לאו כרשות מוכר דמיא ומשום הכי קונה בה מסירה בספינה שאין דרכה להמשך ורבנן סברי דכרשותו של מוכר היא ואינה קונה. ואם תאמר אם כן דברייתא קמייתא דרבי נתן בסימטא ומשום הכי קתני דספינה במשיכה ולא במסירה דמסירה אינו קונה בסימטא היכי קתני דאותיות נקנות במסירה. למאן דמפרש דמסירה דגבי אותיות הגבהה היא וכמו שכתבנו למעלה אתי שפיר אבל לדברי מי שפירש דמסירה זו כמסירה דעלמא היכי קונה מסירה בסימטא איכא למימר דכי קתני אותיות במסירה לא קאי אסימטא דרישא אלא ברשות הרבים. וכי תימא היכי פסקינן לה לברייתא בסכינא חריפא. לאו קושיא היא דתנא חדושי אתא לאשמועינן והכי קאמר איכא דוכתא שאפילו הספינה שאין דרכה להמשך אינה נקנית אלא במשיכה והיינו בסימטא ואיכא דוכתא שאפילו השטרות שדרכן להגביה ולהמשיך נקנין בקניה קלה שהיא מסירה והיינו ברשות הרבים. אי נמי יש לומר שכמו שהקלו בקניית השטרות שיהיו נקנות במסירה אף על פי שהיה מן הדין שלא יהו נקנות אלא בהגבהה ומן הטעם שכתבנו למעלה כך השוו בהם ברשויות שאפילו בסימטא יהיו נקנות במסירה. עד כאן לשונו.
ואם תאמר כיון דעד השתא הוה משמע לן דדא ודא בסימטא מדקתני עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה האיך הוה אפשר ליה לרבי למימר דקתני שם במסירה ומאן דמקשי נמי במאי אוקימתא ברשות הרבים משיכה ברשות הרבים מי קניא לדידיה רישא דרבי היכי ניחא ליה. יש לומר דמסבר סבר דכיון דלאו רשותו גמורה היא אלא לשעתו אף הוא מסתלק ממנו בנקל וכל שמסר הספינה ללוקח ספינתו ורשות שיקנה על ידו הספינה נתון ללוקח וספינה ורשותא באין לו כאחד. ורבנן סברי דאין ספינה נקנית לעולם במסירה אלא במשיכה. כן נראה לי.

אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם. יש לומר דדוקא חצר שיש לה בעלים ושהכניסה שם מוכר זה שלא מדעת הבעלים הא לאו הכי לא קנה דאלו פקדון היא ביד בעל החצר הרי שנינו ארבע מדות במוכרין ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל הלה עליו או עד שישכור את מקומו ואם הוא מושכר אצלו או מושאל רשות מוכר גמורה היא ולא קנה עד שיגביה או שיוציא מרשותו כמו ששנינו ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו אלא דוקא שהכניסה שלא מדעת הבעלים היא וכיון שלא היה לו רשות להכניסה שם הרי היא כרשות הרבים ובמסירה והגבהה קונה בכל מקום כלומר ואפילו ברשות מוכר וכדקתני בארבע מדות ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. וקשיא לן דהא באויר חצרו של מוכר הוא עדיין ואויר חצרו כחצירו ואפילו מפסיק כלי לדעת אביי כדאמרינן במציעא בפרק השואל דגרסינן אמר רבי יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה שלא מדעתו ואקשינן מדתניא הזבל היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד והקולט מן האויר הרי אלו שלו קולט מן האויר אמאי אויר חצרו הוא ואוקמה אביי במדביק כלי בשולי פרה אלמא לדידיה אפילו אויר שאין סופו לנוח כמונח בחצרו דמי. וסבור הייתי לומר דבתר דשמע מרבא דאמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי סברה. ולא ניחא לי דעל כרחך לא שמעינן מההוא דבר אלא בבא לזכות מחמת אויר חצרו אבל את של בעל החצר לא שמענו שהרי לא נח בתצרו ועדיין באויר חצרו הוא עומד וכמו שאין משיכה קונה ברשותו אף על פי שהלוקח מוציאו ממקום למקום אפשר דהוא הדין והוא הטעם להגבהה. ועוד קשיא לי דאי משום הא ליקשי ליה לאביי מברייתא דארבע מדות דקתני בה בהדיא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו קתני מיהא בהגבהה קונה. אלא יש לומר דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה וכיון דעוקר מן החצר ממש אין אוירו חשוב כל כך שלא תקנה שם הגבהתו אף על פי שאין משיכה קונה בחצרו ממש ואף על גב דאיכא דעת אחרת מקנה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו'. ומסתמא לא פליגי רבנן בהא דסברא היא דליכא מאן דפליג בהא מילתא דכיון שאין רשות לאדם למשוך כלים אין משיכה קונה שם. ממאן אגר בשלמא אי מוקמת לה בסימטא לא קשיא שהרי יכול לשכור את מקומה מחבריו בני המבוי. עליות.
אמר רב אשי אי דאמר ליה לך חזק וקנה הכי נמי כלומר דאפילו רבנן מודי דמסירה קונה בספינה דמתוך כבדה אין דרכה לא להגביה ולא למשוך. והוא הדין בשלא אמר ליה מוכר כלום והלך זה והחזיק בפניו דכל שבפניו לא צריך למימר ליה חזק וקני. אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקני כלומר בשלא אמר לך חזק וקנה אלא משוך רבנן סברי אף על גב דספינה נקנית במסירה הני מילי היכא דלא קפיד מוכר אבל הכא דאמר ליה לך משוך מקפד הוא דקפיד שלא יקנה אלא בקניה אלימתא מן המסירה דהיינו משיכה ושמא רוצה הוא לעכב הקניה כדי שיהא לו עדיין שהות להמלך אם יחזור בו וכדקאמרינן לקמן ורבי סבר דלאו בקפידא אמר ליה אלא כאלו אמר ליה הא הקניתיה לך מעתה לך משוך אותה לעצמך וקיימא לן כרבנן. וקשיא לי דכיון דמוכר מקפד קפיד ולא ניחא ליה דליקני עד שימשוך מאי האי דקתני או עד שישכור את מקומה וכי שכר מקומה מאי הוי והא לך משוך אמר ליה ובקפידא אמר ליה. וניחא לי דלך משוך בעיקר משיכה שימשוך ויכניסנה ברשותו הוא דקאמר ליה דעיקרה של קניה זה הוא וכיון שכן כל ששכר את מקומה הרי נכנסה ברשותו. כן נראה לי.
ולענין פסק הלכה ספינה נקנית במסירה לכולי עלמא כל שאפשר במסירה קאמר כגון שהיא ברשות הרבים אי נמי בחצר של שניהם ודוקא בשלא אמר ליה המוכר לך משוך וקני הא אמר ליה אינו קונה עד שימשוך דקיימא לן כרבנן דאמרי דמקפד הוא קפיד ואפילו הוא ברשות הרבים דאי אפשר למשוך שם אפילו הכי לא קנה עד שימשוך מרשות הרבים לסימטא וכל שכן לרשותו ממש. ואי קיימא ברשות הרבים ולא אמר ליה מוכר מידי ואזיל לוקח ומשך לא קנה עד שימשכנה כדינה מרשות הרבים לסימטא דאף על גב דנקנית שם במסירה ומסירה אינה צריכה שימסור לוקח מיד ליד אפילו הכי כיון דהתחיל למשוך כבר גלה בדעתו שאינו רוצה לקנות בחזקה זו שהוא מוחזק ותופש בה אלא במשיכה. וכן כתב הרא"ם ז"ל. וכלים גדולים כגון תיבות גדולות וחביות גרולות שכבדן קובען מסתברא דכספינה הן וספינה לאו דוקא דלאו כרוכלא ליחשוב וליזיל ולא עוד אלא דספינה יותר דרכה במשיכה שהרי מושכין אותה מן היבשה לים ומן הים ליבשה מה שאין כן בכלים הגדולים שעושין להם מקום קבוע. אלא שראיתי לרבותי ז"ל שאמרו ספינה דוקא ומפני שאין דרכו של לוקח להכניסה לביתו אבל כלים גדולים שדרך הבעלים להכניסן לביתם לא קנה עד שימשוך וכבר הראיתי פנים שזה יותר מצוי לבעלים להכניסה לים או לנהרות שהם סימטא ולהוציאן לחוף הים והנהר גם כן שהוא כעין סימטא שהרי יש לבעלי הספינות רשות להניח שם ספינותיהם. ובהמה גסה איכא מאן דאמר דאינה נקנית אלא במשיכה ואף על פי שסתם מתניתין דפרק קמא דקידושין היא שבהמה גסה נקנית במסירה לית כן הלכתא דהא אמרינן התם דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה וכרבנן דברייתא דקתני וחכמים אומרים זה וזה במשיכה ומפרשינן לה אפילו בדקיימא ברשות הרבים שבמסירה קונה שם בספינה וליכא למימר דרב פליג וסבר ספינה נמי אינה נקנית (נמי) במסירה ופליג אשמעתא דהכא דהא אביי ורבא דאמרי תרווייהו דמסירה קונה ברשות הרבים ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו ועוד דהא מקשינן מינייהו הכא להדיא ואי ברשות הרבים משיכה מי קניא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו' אלמא הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג ביה וברייתא דקתני כיצד במסירה פירושא דמתניתין דקידושין היא ולא קיימא לן כוותיה וטעמא דמילתא משום דספינה משיכתה קשה אבל בהמה אפילו בהמה גסה שבגסות משיכתה קלה יותר מן הכל וכך רוצה וכן כתב הר' אברהם אב ב"ד. אבל הראב"ד ז"ל פירש דההיא דרב נמי בסימטא היא ולפיכך אין המסירה קונה שם עד שיגביהנה והתם הוא דקאמרי רבנן דברייתא דזה וזה במשיכה. ואם תאמר אם כן האיך אמר תנא דמתניתין קונה במסירה קונה בסימטא. כבר כתבתי אני למעלה דדילמא מאן דאית ליה סבירא ליה דרשות סימטא אינו חשוב כל כך שאינו שלו אלא לפי שעה שהניח שם ספינתו או בהמתו וכשמסרן ללוקח בהמתו ורשותו באין לו כאחד. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך משוך וקנה. וכך צריך לפרש כגון שאמר לו תחילה לך משוך וקנה ואחר כך תפש ראש החבל שהיא קשורה בה ומסרה לידו בשתיקה רבי סבר מה שאמר ליה תחלה לך משוך וקנה מראה מקום היה הואיל ואינו מקום משיכה והמסירה שמסרה לו אחר כך סתם כוונתו היתה להקנותו בה. ורבנן סברי קפידא היתה ומסרה לו עכשיו שימשכנה ואי אמר ליה מעיקרא לך חזק וקנה לדברי הכל קנה במסירה. ונראה לי דכהאי גוונא נמי אמרינן בבהמה גסה דאי קיימא ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם ואמר ליה לך חזק וקנה דקנה לה במסירה דאיכא בני הדור דאמרי דלא איתאמרא מלתייהו דאביי ורבא אלא בספינה שקשה משיכתה לסימטא אבל בהמה הא אפסיק במסכת קדושין זו וזו במשיכה. ולא מחוורא הא מלתא דמלתייהו דאביי ורבא סתמא אמרוה ולא הזכירו בה ספינה וגם הרב ז"ל הביא דבריהם שלא על דברי ספינה אלמא סבירא ליה דבכל דבר הוא והוא שאין דרכו להגביה. מיהו בדאמר ליה לך משוך וקנה קיימא לן כרבנן דקפידא הוא. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: מסתברא כיון דנקט במלתיה דרבי ספינה נקנית במסירה ולא נקט כדנקט תנא דמתניתין דקדושין דדוקא ספינה קאמר והא ודאי דכולי עלמא אין מסירה קונה בשאר מטלטלים אלא אי בבהמה לתנא דמתניתין דקדושין או בספינה שהרי משנה שלימה שנינו נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה אף על גב דאית ליה לתנא דמתניתין דהתם בהמה גסה נקנית במסירה ודברים שדרכן להגביה לא קנה אלא בהגבהה וכיון שאי אתה מוצא מסירה אלא בבהמה ובספינה אין לתלותם זו בזו כיון דלא תני להו גבי הדדי אלא חד תנא תני לה בבהמה וחד תנא תני לה בספינה הלכך אף על גב דקיימא לן גבי ספינה דנקנית במסירה ברשות הרבים אין ראיה ממנה לבהמה. והא דשייכא מסירה בבהמה וספינה יותר משאר מטלטלין נראה בעיני טעמו של דבר משום דבהמה דרך לאחוז בה שלא תברח לפיכך ראוי לקנותה באחיזתה וספינה דמהניא בה מסירה לפי שאין דרך בני אדם להכניס ספינותם בביתם אלא דרך להניחם על שפת הים או במקום שעושים אותם ואין דרך הלוקח להוליכה בביתו אלא מניחה במקום שהיא עד זמן שיפרוש בים לפיכך לא הצריכו בה חכמים משיכה. ודוקא ספינה אבל לא תיבות גדולות וכלים כבדים כו'. ולפי דרכנו למדנו כי המסירה בבהמה או ספינה אינו מטעם אחד ואין לתלותם זו בזו. יש אומרים כשהוא קונה את הספינה במשיכה אינו קונה אותה אלא כדרך משיכתה כגון שהיתה מונחת במים או ברקק מים שהיא בסימטא או בחצר של שניהם אבל אם היתה מונחת ביבשה אין דרך למשוך ולגרור אותה אלא צריך שיגביהנה. עד כאן לשונו.

אמר רב פפא האי מאן דמזבין ליה שטרא לחבריה כו'. פירש רשב"ם ז"ל דרב פפא אתא לאשמועינן דהלכתא כרבי דאותיות נקנות במסירה ולפיכך פירש הרב ז"ל דרב אשי כרבי סבירא ליה כי היכי דליקום רב אשי כמסקנא דשמעתין. ועוד דרב אשי גופיה אמר סברא מילי נינהו ומילי במילי לא מיקני כלומר אלא במסירה וכמו שפירש הרב ז"ל. ואין דבריו מחוורין דאם כן לרב אשי לא הוה ליה למימר טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה לא קני. אלא ודאי רב פפא ורב אשי השתא לא אתו לאכרועי אי בעי כתיבה או לא אלא רב פפא הכי קאמר האי מאן דזבין ליה שטרא לחבריה למאן דבעי מסירה וכתיבה צריך למכתב ליה הכי ואי לא צריך שיאמר כן בפירוש ולא אתא רב פפא לאשמועינן אלא דמסתמא אין השעבוד בכלל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. הר"ן ז"ל.

אמר ליה וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך. כלומר סתמא כל מאן דזבין שטרא ומזבין לא לצור על פי צלוחיתו נתכוונו אלא לראיה שבו והרי הוא סתמן כפירושן וכאלו פירש הוא וכל מה שבתוכו. ואמר ליה אין לצור ולצור. נראה לי דהכי פירושו אין לצור ומשמע דאותיות שני קנינין יש בהם קנין הגוף וקנין הראיה שבהן וכל שלא אמר ליה וכל שעבודא דאית ביה לא משמע אלא הנייר בלבד לצור על פי הצלוחית ולצור בלבד קנאו ואי משום ביטול מקח יחזיר לו הדמים ומיהו הדמים ודאי מחזיר וליכא למימר גבי האי בכדי שאין הדעת טועה ומחילה היא דהכא ודאי מאן דזבין מתכוון הוא לראיה שבו ואם אינה נקנית מחזיר לו הדמים ומקחן בטל. ונראה לי דאפילו הודה המוכר כי לדעת שיקנה אפילו הראיה שבו כתב לו אפילו הכי לא קנה ויכול הוא לחזור בו דאין במשמע לשון שטרו אלא הנייר לבדו ואין השטר קנה אלא מה שיש במשמעו. אלא דקשה לי הא דאמרינן בפרק מי שמת נכסאי לפלוני שטרות איקרו נכסי וההיא ודאי בשלא אמר ליה הן וכל שעבודו דאם כן כבר נתן לו השטרות בפירוש. ואין לומר דכל שאמר נכסאי אפילו הסיח והשעבודין שבשטרות בכלל דלאו מילתא היא דאף על פי שנשתעבד לו נכסי הלוה לא נכסי המלוה הן וכדקיימא לן דאקדיש מלוה וזבין מלוה לא עשה ולא כלום כדאיתא בפרק כל שעה. ונראה לי דהתם דוקא בשכיב מרע ובכותב כל נכסיו משום דמסוכן הקלו ועשו את שאינו אומר כאומר וכדקיימא לן דהאומר כתבו גט לאשתי אין כותבין ונותנין דכל שלא אמר כתבו ותנו רצה לשחק בה ואפילו הכי המסוכן והמפרש בשיירא שאמר כתבו כותבין ונותנין לה והכי נמי הקלו לענין שכיב מרע ודוקא בכולל כל נכסיו דאומדין דעתו שכך רצה לומר אלא דטריחא ליה מילתא לפרוט השטרות מתוך שאר נכסיו ולומר הן וכל שעבודן הא הכא ואפילו כולל כל נכסיו אי נמי שכיב מרע ופורט שטרות לבד לא קנה אלא הנייר לבדו ולצור על פי צלוחיתו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: אמר ליה אין לצור ולצור. יש מפרשים כיון דאמרינן לצור על פי צלוחיתו קנאה הואיל ולא אמר ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה הרי המקח קיים לענין קניית הנייר לצור על פי צלוחיתו ולא אמרינן להוי בטול מקח כדין אונאה ויותר משתות דהא קיימא לן דבכדי שאין הדעת טועה המקח קיים והוי מחילה. ודברי תימה הן שהרי כיון שאין דרכם של בני אדם לקנות שטרי חוב לצור על פי הצלוחית לא היה לנו לתלות יתרון הדמים במחילה אלא היה לנו לומר שהיה סבור לקנות החוב דלאו כולהו אינשי דינא גמירי והוא חושב שיקנה החוב אף על פי שלא כתב לו קנה לך איהו וכל שעבודא דאית ביה. תדע דהאי גברא לאו דינא גמיר אף על פי שתאמר שהוא קונה השטר לצור על פי צלוחיתו כי למה הוצרך לקנות לו הנייר בכתיבה וכל שכן לראיה בעלמא הא כיון דכתב ליה קני לך משמע דלהקנאה כתב לו כן. ועוד דלא עביד איניש שטר ראיה לפחות משוה פרוטה והאיך יוציא זה שכר הסופר על פחות משוה פרוטה וגם קלף גדול כזה כדי לצור על פי צלוחיתו. ונראה בעיני דודאי המקח בטל דמקח טעות הוא שהיה סבור לקנות השטר בכתיבה זו והא דאמרינן וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך (ש"פ) הכי פירושא כיון דמוכחא מילתא דלקנות השעבוד נתכוון כמו שמפורש בו שיקנה השעבוד דמי ולקניה בכתיבה זו כיון דכתב לו קנה לך השטר אף על פי שלא כתב לו וכל שעבודא דאית ביה. ואמר ליה אין לצור. פירש הר"י אין במשמעות כתיבה זו שעבודא דאית ביה. עד כאן לשונו.


דף עז עמוד אעריכה


אמר אמימר הלכתא אותיות נקנות במסירה. כתוב בתוספות ומיהו אביי סבר ודאי אותיות נקנות במסירה בפרק האשה שלום כו'. ואפשר דאביי לגרמיה נמי לית ליה אלא דהכי קאמר דילמא מסר ליה אני אומר דרבה בר אבהו כרבי סבירא ליה דאמר אותיות נקנות במסירה ולדחות דמהא דרבה לא שמעינן דלשני שוירי לא חיישינן. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה רב אשי גמרא או סברא. נראה לי פירושא גמרא משום דפליגי רבי ורבנן ולית הלכתא כרבי מחברו או דילמא סבר נמי רב אשי אפילו תימא סברא מילי נינהו ומילי במילי לא ליקני. ואם תאמר ואי שטר המלוה הוו מילי שטר הקנאה נמי דכתב ליה מילי נינהו ואכתי מילי במילי היכי מיקנו. ויש לומר דשטר מלוה דאי כתוב לדעת הלוה ובו שיעבד למלוה נכסיו לא הוו מילי לגבי המלוה אלא מעשה אבל לגבי האי דזבין ליה שטרא הוו מילי דהראיה שבו אין גופה ממון שיקנה אותה במסירה כשאר המטלטלים. הרשב"א ז"ל.
ואומר הרא"ם ז"ל דכתיבה ומסירה דוקא בעינן אבל בקנין ומסירה לא מקנין אותיות. ואף על גב דסתם קנין לכתיבה עומד הני מילי כשהקנין גומר הכתיבה ואין הכתיבה צריכה אלא לראיה כיון דאיכא קנין לא צריכה לאימלוכי ביה על הכתיבה אבל באותיות אין קנין מועיל. וכמה שני לא הוה סלקא הך סברא בידי והוה מסתברא לן דאותיות נקנות בקנין ומסירה דאין לך דבר שנקנה בשטר ואינו נקנה בקנין והלא הוא יכול להקנות השעבוד שנכסי חברו משועבדים לו בקנין כמו שהיה יכול להקנותם בשטר ועדיף נמי קנין משטר דבקנין יכול להקנות שעבוד מטלטלים מה שאין כן בשטר דמטלטלים לאו בני שטרא נינהו והשתא אסתברא לן דודאי כתיבה ומסירה דוקא קא אמרינן דהא במכירה נמי בעינן כתיבה כדאמרינן האי מאן דזבין ליה שטרא לחבריה צריך למכתב ליה כו' ואי אמרת כתיבה לאו דוקא אלא הוא הדין לקנין כיון שיכול להקנות לו שעבוד קרקעות חברו המשועבדין לו אם כן במכר למה הצריכו כתיבה ליקני בכסף ומסירה שהרי יכול להקנות לו מקרקעות המשועבדים לו בכסף כמו בכתיבה במקום שאין כותבין את השטר ואפילו במקום שכותבין את השטר קרקע בכסף הוא משתעבד שאם עשה לו שדהו אפותיקי בכסף אין צריך שטר. ואף על פי שיש לדחות דכי מצריכים כתיבה במכר היינו כדי שלא יוכל לחזור בו קודם מתן מעות נראין הדברים דסתמא הצריכו כתיבה ואף על גב דאמר ליה בשעת מתן מעות קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. ועוד נלמוד דבר זה מדברי רבינו חננאל ז"ל שכתב דאותיות אין נקנות באגב בלא כתיבה שלא אמרו בשמועה זו אלא דאגב במקום מסירה באותיות ולא שיהא במקום כתיבה. וכן כתבו חכמי צרפת ז"ל ואי סלקא דעתך דקנין ומסירה אי נמי כסף ומסירה מהני באותיות אם כן בעל כרחך אגב נמי מהני בהו למהוי במקום מסירה ובמקום כתיבה נמי שהרי הוא יכול להקנות לו קרקעות המשועבדים לו באגב כמו בכתיבה דהא קיימא לן מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן בשאינו מחוסר נתינת המעות כיון שנתן לו דמי כולן וכל שכן כשהוא מפרש לו שיקנה את כולן בחזקה זו. ועוד תדע דאין אותיות נקנות בקנין דהא קנין מאי עבידתיה שהרי אין אדם יכול להקנות לחברו קרקעות המשועבדים לו כיון דעכשיו אינן שלו והא אינו יכול להקדיש כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ותדע דמדרבנן הוא דהא ודאי כתיבה ומסירה מהניא אף על פי שאין קרקע ללוה אלא מטלטלי דלא מקני בכתיבה ולפיכך אמרו המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומכרו מחול לפי שאין המכירה מן התורה ונמצא במה שהוצרכו כתיבה ומסירה לא מפני שתחול הקנאת הכתיבה על השעבוד אלא מן הטעם שאמרו דמילי במילי וכן פירוש הדבר דאף על פי שמוסר לו האותיות צריך שיאמר לו קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה ואפילו לרב חסדא דאמר וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך נהי דאין צריך לפרש קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה מכל מקום צריך לפרש קני לך דרוצה לומר שיקנה כח וזכות שיש לו בשטר זה דאי לא אמר ליה ולא מידי אין המסירה אלא הקנאת גוף הנייר שמוסר מיד ליד הילכך כיון שצריך לפרש ולומר קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה צריך שיהיו דברים הללו נכתבים ולא שיאמר לו כן כדמפרש דמילי במילי לא מקנין ומן הטעם הזה לא בכסף ומסירה אי נמי בקנין ומסירה שהרי אף על פי שיש שם כסף וקנין צריך לפרש ולומר קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה וכיון דצריך הוא למילי וזכות וכח האותיות שזה קונה מילי נינהו ולא נקנו במילי אלא בדברים הנכתבים וסוגיא דשמעתא הכין מוכחא כדבעינן למכתב ואמימר דאמר הא דאין אותיות נקנות במסירה מגמרא ולא מסברא אפשר דהאי טעמא דקאמרינן דאותיות מילי ומילי במילי לא מקנין לא מסתבר ליה על אורחא דסברא אם לא מגמרא אי נמי טעמא דגמרא דקאמר אמימר משום דסמכה דעתיה בכתיבה טפי לפי שיש ראיה בידו. הר"י ז"ל בעליות.
וכתב הר"ן ז"ל וזה לשונו: כתב הרשב"א בשם הרא"ם ז"ל דקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה. ואפילו מסירה וקנין לא קני דאף על גב דקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד הכא לא מהני ולא מידי משום דהכא לאו בקנין קני אלא בכתיבה ובהאי שטרא הוא דקני ובכל מקום שיש מכר בקנין הקנין הוא שגומר ושטרא ראיה בעלמא הוא ולפיכך אפילו קנו מידו ואמר להם כתובו לא מעלה ולא מוריד עד שיאמר להם שיכתבו לו שטר מכירה ושיקנה באותה כתיבה שטר זה וכל שעבודו. וכבר כתבתי זה בסוף פרק ה' דמציעא בסייעתא דשמיא ולזה הסכים הרשב"א ז"ל. ותמיהני עליו שהרי נראה שהוא ז"ל הסכים למעלה לסברת בעל העטור דשטרי ראיה שאדם כותב שמכרתי שדה פלוני לפלוני יש בהם משום קניה כאלו כתב בהם שדי מכורה לך וכמו שכתבתי בשמעתא דפרק חזקת דמקשה דל זוזי מהכא תקני כו' וכיון שכן אף בשטר של מכירת שטרות יש לאחד לומר כן. וכי תימא שאני הכא דכיון דקנו מידו גלי אדעתיה דבקנין ניחא ליה לאקנויי ושטרא ליתיה אלא לראיה על הקנין דילמא להכי קנו מידי כדי שיקנה גופו של שטר בכל מקום שהוא בקנין דניירא גופא בקנין מיקני כשאר המטלטלים. ולפיכך נראה לי על דרך הרב העטור ז"ל דכל שכתב לו שטר מכירה וכתוב בו שמכר לו את השטר וכל שעבודו קנה אף על פי שכתב בו קנין שאין הקנין ראיה שלא נתכוון להקנות בשטר אלא כדי שיקנה גופו של שטר בכל מקום שהוא ואפשר שאף הרא"ם ז"ל לא אמר כן אלא כגון שמסר לו את השטר בשעת קנין דבכהאי גוונא דלא איצטריך קנין משום גופו של נייר שהרי מסרו לו איכא למימר דגלי אדעתיה דבקנין ניחא ליה לאקנויי ושטרא לראיה בעלמא ולא קני. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: נקטינן השתא דאותיות לא מיקנו אלא או בכתיבה או אגב קרקע ובין דאקנינהו ניהליה בכתיבה ומסירה ובין אקנינהו ניהליה אגב קרקע צריך למימר ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית לי בגויה או בכתיבה ומסירה דכתב ליה הכי או אגב קרקע דאמר ליה הכי ואי לא פריש ליה הכי אמרינן לצור על פי צלוחיתו הוא דאקני ליה והיכא דמסרה ניהליה באנפי סהדי ואמר ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה ולא כתב ליה מידי אלא קנו מיניה בהכין כיון דלא כתב ליה אף על גב דקנו מיניה לא מהני מידי והא דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד לא דמי דאלו התם עיקר ההקנאה לאו בההוא שטרא הוא אלא בההוא קנין דקנו מיניה ושטרא לראיה בעלמא הוא דכתבי ליה סהדי לאודועי דקנו מיניה על ההוא מידי ועלה הוא דאמרינן סתם קנין לכתיבה וכיון דקנו מיניה ואגמרה לה ההקנאה בההוא קנין אית להו רשותא לסהדי למכתב ליה שטרא למהוי ראיה בהכי ולא צריכי לאימלוכי ביה אבל האי היכא דהאי שטרא לאו למהוי ראיה הוא אלא למקני ביה בגופיה הנהו אותיות כיון דלמקני בגופיה דשטרא הוא דבעינן אי לא כתב ליה שטרא אכתי לא מהני מידי בההוא קנין ואף על גב דכתבי סהדי בתר הכי שטרא בההוא קנין דקנו מיניה לאו שטר ההקנאה ואשתכח דעיקר ההקנאה בההוא קנין הוה ושטרא דכתבי בתר הכי לראיה בעלמא הוא דקנו מיניה וכיון דבההוא קנין הוא דקנו מיניה ולא בשטרא אכתי הוה קנין דברים בעלמא ומילי במילי לא מקנין. עד כאן לשונו.

זכו בשדה זו לפלוני. קשה לן היאך חוזר בשטר והלא בעל כרחו יכולין לכתוב את השטר כיון שאין כתיבתו חוב לה דאי במכר מיירי בלא שטרא נמי חייב באחריות דאם נמצאת שאינה שלו או שבא בעל חובו וטרפה אמרינן אף על פי שלא פירש לו את האחריות ממשעבדי נמי גבי לוקח דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי במתנה מיירי בין בשטר בין בעל פה אין בה אחריות. ואית דדחקי ומוקמי ליה במתנה וכיון שפירש ואמר שיכתוב לו שטר באחריות וחוזר בשטר ושוב אין בה אחריות ואף על פי שנתנה לו באחריות והחזיקו כל זמן שלא כתב לו את השטר נראה שאינו גובה מנכסים משועבדים דדוקא מוכר שדהו בעדים קאמר רב ולא נותן בעדים. ורבותינו ז"ל אומרים דאף על גב דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אפילו הכי אין העדים כותבין שטר בלא רשות המוכר דלא ניחא דליכתבו שטרא משום דמפרסמא מלתא דשטרא טפי וידעו הכל שהוא מוכר קרקעותיו וזילי נכסיה. והאי טעמא לא נהירא דהא קיימא לן כותבים עשר שטרות של שדה אחת ומוקמינן לה בפרק גט פשוט בשטר שאין בו אחריות או בשטר מתנה ואם איתא שאין כותבין שטר הראשון אלא ברשות המוכר משום דלא ניחא ליה שתתפרסם המכירה היכא דנאבד שטר הראשון נמי אין להם לכתוב שטר אחר אלא ברשות המוכר שהרי עשו עדים שליחותם. ברם כך נראין הדברים דשטר שיש בו אחריות אין כותבין אלא ברשות מוכר ואף על גב דבלא שטרא נמי גובה מנכסים משועבדים וטעמא דמלתא לפי שאין כותבין שטר שעבוד וחיוב על האדם אלא ברשותו משום דמפרסמא מלתא דשטרא וזילי נכסיה כשיודעים שנכסיו משועבדים דאף על גב דאיכא קלא בלא שטרא טפי מפרסמא מלתא בשטרא. תדע דהא אמרינן שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר. ועוד דאף על גב דכי ליכא שטרא נמי גבי ממשעבדי בעדים מכל מקום כי כתבי ליה שטרי משתעבד בשטר זה בלא העדאת עדים ואם אין שם שטר צריכים העדים להעיד בפני בית דין ובפני המוכר כשיבא לגבות ממנו לפיכך אין להם להעיד על שעבודו בשטר שלא בפניו אלא במצותו ואם כתבו שלא במצותו אין השטר כלום לפי שהעידו שלא בפניו ושלא בפני בית דין וכי אמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בבית דין דוקא כשכותבים מדעת המוכר והלוה שאין להם רשות לכתוב שלא מדעתו לפי שהכח שיש לעדות בשטר שכותבין וחותמין שלא בפניו ושלא בפני בית דין אינו אלא כשכותבין מדעתו והני מילי בשטר דאתי לידי גוביינא כגון דמכר באחריות או בשטר מלוה אבל בשטר מתנה או בשטר שאין בו אחריות כיון שכבר זכה זה במקחו ואין סופו לגבות מן המוכר כלום יש להם רשות לכתוב לו שטר שלא במצותו ומהאי טעמא קיימא לן דכותבים עשר שטרות על שדה אחת בשטר מתנה או בשטר שאין בו אחריות ובשטר שיש בו אחריות קיימא לן דעדים שעשו שליחותם אין חוזרים ועושים שליחותם ואף על פי שצוה אותם המוכר לכתוב את השטר אם נאבד או נמחק אחר שכתבו לו אינם רשאים לחזור ולכתוב שטר אחר ורב גופיה אמרה התם ואף על גב דשמעינן ליה דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. ובהאי טעמא ניחא לי הא דאמרינן בחזקת הבתים דהיינו טעמא דקנין שאין צריך לומר כתובו משום דסתם קנין לכתיבה עומד ולא תלינן טעמא משום דאין חובה למלוה בכתיבה כיון דבלא שטר גבי ממשעבדי אלמא אי לאו משום דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד וכמו שפירש להם שיכתבו לו את השטר דמי לא היו העדים רשאין לכתוב את השטר. וניחא לי נמי זה דלא חשיב רב נחמן מכר בפני שנים ואין צריך לומר כתובו בהדי מודעה ומחאה וקנין מודעה ומחאה דאין צריך לומר כתובו לפי שהם זכותו של זה במוסר מודעה והודאה בפני שלשה שאין צריך לומר כתובו משום דמעשה בית דין לכתיבה עומד. והיינו דאמרינן בפרק זה בורר מטלטלי ואיתנהו בעינייהו מר זוטרא אמר לא כתבינן כיון דמחסרי גוביינא אלמא אין ראוי לעדים להעיד בשטר שלא במצותו על דבר העתיד לגבות ממנו ואף על פי שאין אנו יודעים שיהא לו חובה בכתיבה זו וכדאמרינן בעלמא יבא בעל השור ויעמוד על שורו. ועוד שמא יש לו חובה בכתיבת השטר שלא יהא נאמן לטעון עיינתי בחושבנאי ולא פש לך גבאי ולא מידי וכי ליכא שטרא שמא לא יזדמנו לו העדים להעיד ויהא נאמן לטעון כך במגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי. תו גרסינן התם הודה במקרקעי ולא קנו מידו מאי אמימר אמר אין כותבין כו' וטעמיה דאמימר דאין להם לכתוב בשטר ולהעיד שלא במצותו ואף על גב דאמר רב כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת אלמא שלא ברשותו כותבין שטר שאין בו אחריות התם במכר דכל מאן דזבין ארעא אדעתא דכותבין ליה סהדי שטרא זבין והלכך הוי כמאן דאתני בהדיה לכתוב לו שטר ראיה כל זמן שיאבד השטר מאחר שאין לו חובה בכך אבל בהודאה שזה מודה דאין לו דין ודברים על שדה זו ואין לו עליו כתיבת השטר הלכך אין כותבין שלא ברשותו. ומכל מקום קיימא לן כמאן דאמר אין כותבים דאמרינן בעדים ניחא ליה להשתעבד ולא בשטר ואף על פי שכתב לו את השטר אין תוזרין וכותבין לו שטר אחר כשנאבד השטר עד שיתרצה להשתעבד לו בשטר פעם שנית. וקשיא לי כיון שזכו העדים בשדה זו ללוקח ואמר להם שיכתבו לו את השטר האיך חוזר בשטר כלומר הלוקח שדה באחריות ובתנאי שיכתבו לו את השטר והחזיק הלוקח וקני מי מצי אמר ליה בתר הכי לא כתיבנא לך שטרא. וחכמי צרפת ז"ל כתבו דכל זמן שלא כתב השטר יכול לחזור בו על כתיבת השטר ומצי מוכר למימר ליה אי ניחא לך בזביני בלא שטרא מוטב ואי לא אחזיר מעותיך. מיהו הא ודאי לא מצי אמר ליה כיון שהחזקת על כרחך מקחי קיים ושטרא לא כתיבנא משום דאמר ליה על דעת שתכתוב לי את השטר לקחתי. ומכל מקום נראה לי לענין חיוב אחריות אינו כן כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ויש מפרשים דבכתיבת השטר נמי מתחייב בשמחזיק הלוקח או המקבל מתנה על מנת כן. והא דאמרינן בשמעתין דחוזר בשטר נפרש שלא אמר לעדים שיחזיקו על דעת כתיבת השטר אלא שני דברים צוה להם שיזכו בשדה ושיכתבו לו את השטר ויכול לבטל שליחותו ולמנעם שלא יכתבו השטר כל זמן שלא נכתב. מיהו אם אמר ללוקח זכה בשדה זו ואכתוב לך את השטר אינו יכול לחזור בו דלוקח ודאי אדעתא דשטרא אחזיק ואי לאו דאמר ליה שיכתוב לו את השטר לא היה מתרצה במקח. ולפירוש הראשון שכתבנו צריך עיון מאי שנא דנקט זכה בשדה זו לפלוני ולא נקט אמר לחברו זכה בשדה זו ואכתוב לך את השטר חוזר בשטר ושמא רבותא קא משמע לן אף על פי שמסר הדבר ביד העדים וצוה אותם כבר לכתוב ולחתום והחזיקו לדעת כן אפילו הכי אין כותבים את השטר על כרחו. עליות הר"י ז"ל.
ולעיקר קושיין תירץ הראב"ד ז"ל דכי אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים דוקא דקביל עליה אחריות בפירוש אבל אי לא קבל עליה אחריות בפירוש לא דהא טעות סופר אמרינן כלומר בודאי אחריות היה שם והסופר שכח ולא כתב. אי נמי מכיון דהוזקקו לכתוב שטר בודאי כל זכותא דזביני הוה כתוב אבל בעדים כיון דלא חש עלה למכתב שטרא הכי אמרינן דלמא זביני קלילא הוי ואחריות נמי לא קבל עליה הלכך בעינן דליקבל עליה בפירוש עד כאן לשונו. וכבר דחה הרמב"ן ז"ל תירוץ זה עיין בחדושיו. ויש מן הרבנים שאומרים דלעולם אינו יכול לחזור בו מלכתוב את השטר לא מיבעיא במכר שנתן מעותיו דלא שדא איניש זוזי בכדי אלא אפילו במתנת חנם אינו יכול לחזור בו שלא יכתוב לו שטר מתנה שיהיה לראיה ולזכות לו ולבאים אחריו והאי דקאמר בשני שטרות שחוזר בשטר אינו רוצה לומר מגוף השטר אלא משום דקיימא לן שהלוקח נותן שכר הסופר כדתנן בפרק גט פשוט והלוקח נותן שכר ואפילו במוכר שדהו מפני רעתה וזה המוכר חיזק כח הלוקח בשביל שאמר לעדים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו עליה את השטר כלומר שאני אתן שכר הסופר ומזה רוצה לומר שיכול לחזור בו ובשטר הראשון יכתבו השטר ויתקיים המקח ויפרע הלוקח שכר הסופר ובשטר השני כיון שתלה המכירה בזה הויתור שאמר לו כיון שיכול לחזור בו מאותו ויתור יכול לחזור מגוף המכר שהרי על תנאי זה נתנו לו או מכרו לו. רבינו יהונתן ז"ל.

על מנת שתכתבו את השטר חוזר בין בשטר כו'. קשה לן והא קיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי והכא משמע דלא קיימה זכייה עד דמקיים תנאיה. קושיא זו נתחבטו עליה רבים וחפשנו לתרץ אותה מצדדים אחרים ועתה נראה לי כי על חנם נתחבטו עליה ומצדה תברה כי אלו הזוכים בשדה בשביל אותו פלוני שלוחים ועדים הם והשלוחים והעדים בודאי אינם רשאין לא לזכות ולא לכתוב אלא במצות בעל השדה וזה אם אמר להם על מנת שתכתבו הרי לא צוה להם שיכתבו מעתה כל זמן שלא צוה אליהם אינם רשאין לכתוב וכבר תלה הזכייה בכתיבה והכתיבה אין רשות בידם עד שיצוה אותם לפיכך חוזר בכל ואם לא יצוה על הכתיבה הנה חזר על הכל כל שכן אם יאמר איני רוצה שתכתבו והאי דקאמר חוזר בין בשטר הכי קאמר אם לא יצוה על כתיבת השטר כבר הוא מוחזר על הזכייה ואפילו כתבוהו מעצמן חוזר וסותר הכל ובמסכת קדושין כתבתי על זה תירוץ אחר. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה דשתי קניות הן ואין זכיית השדה תלויה בכתיבת השטר וכיון שזכו בשדה זכו אבל בשטר כל שלא כתבוהו ונתנוהו לו יחזור בו. ואם תאמר ואמאי לא כותבין ומאי נפקא ליה מינה אי במתנה הא לית בה אחריות נכסים ובין כתב ובין לא כתב חד דינא אית ליה ואי בשטר מכר בין לא כתב בין כתב גובה מנכסים משועבדים ורב גופיה הוא דאמרה כדאמר לעיל בפרק חזקת אמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואי כשמכר בלא אחריות מפורש ואי כתבי ליה שטרא גובה מנכסים משועבדים וכדקיימא לן אחריות טעות סופר הוא יכתבו לו את השטר שלא באחריות מפורש. ויש לומר דאפילו הכי לא ניחא ליה דליפוק עליה דנתן או מכר קרקעותיו משום דזילי נכסיה דאף על גב דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים למימרא דעדים אית להו קלא לא קול גמור כשטרא קאמר אלא קול קצת ואלו חקרו הלקוחות שלקחו לאחר מכאן מידע הוו ידעי ואינהו דלא חשו ולא חקרו אינהו דאפסידו אנפשייהו כדאמרינן התם עלה והיינו דקאמר רב שלשה לקוחות מצטרפין וכולן בשטר. ויש אומרים דבר מן דין כל שטר שנעשה לחובת מי שנעשה עליו בין שהוא עכשיו ממש לחובתו בין שאינו אי אפשר לכותבו אלא מדעת המתחייב דומיא דשטר מתנה. וכיון שכן שטר זה אי אפשר לכותבו ואם כתבוהו אין לו דין שטר ואף על פי שאמרו שטר מתנה כותבים עשרה שטרות על שדה אחת שאני התם דכיון שנכתב אחת מדעת הנותן עשרה כאחת כיון שאין בריבוי השטרות שום תוספת חיוב. ובשטר מכירה שנאבד שכותבין שטר אחר חוץ מן האחריות שבו מהאי טעמא נמי הוא. והודאה במקרקעי שאמרו בפרק זה בורר כל שהודה בפני שנים אין צריך לומר כתובו היינו נמי טעמא דהודאתו במה שאינו שלו ולתועלת מי שהקרקע שלו כותבין ואף על פי שלא אמר להם כתובו וכענין שאמרו במחאה ומודעה.
על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בזה ובין בזה עד שלא נכתב ונמסר לו השטר דעל מנת שתכתבו לו קאמר הרי שתלה זכיית השדה בכתיבת השטר לו. ואם תאמר מכל מקום אמאי אין כותבין לו בין ירצה בין לא ירצה דהא קיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואלו אמר זכה בשדה זו לפלוני על מנת שיתן לפלוני מנה מי לא מקיים תנאיה על כרחיה ואזיל וזכה בשדה ואפילו תמצא לומר דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה הני מילי נתינה דלדידיה אבל מתנה על אחרים לא תלה אותם ברצונו ובדעתו אלא מקיים תנאו ואזיל בין מדעתו בין שלא מדעתו דנותן. ומסתברא לי דהכא שאני דאין זה כשאר תנאים דעלמא דאלו בעלמא שמתנה על מנת שתתן לי או שתתן לפלוני נותן או מוכר לזה ומתנה עליו שיתן או שילך או שיעשה דבר פלוני נמצא שגמר ונתן ולא עבד מתנתו או מכירתו כלל אלא שרוצה שיתן לו הקונה אלף בעד מתנה או מכירה זו כן וכן אבל כאן שמזכה לו לזה ועוד אומר לעדים שיכתבו לו שטר ולזכותו דשטר המכירה או המתנה לזכות הלוקח או מקבל המתנה הוא אם תנאי זה כשאר תנאין דעלמא הוא הרי זה דבר והפכו שהוא מראה שרוצה לזכות לו את השטר וחוזר ותולה זכות השדה בכתיבתו היתכן שיאמר אדם זכה בשדה זו לפלוני על מנת שתזכה לי עוד בשדה אחרת שלי ואם הוא מתכוון להרבות במתנותיו לזה הוגרע כל כחו מצד אחר. אלא ודאי אנו אומדין דעתו שהוא אינו גומר עדיין בלבו מתנתו או מכירתו ורוצה לעכב עד שימלך בעצמו אם יחזור אם לאו עד שיכתבו השטר ויתנו לו ושלוחין עשאן והכי קאמר להו זכו בשדה לפלוני על מנת שתהיו שלוחים לכתוב את השטר כל שלא אחזור בו והלכך כל שהוא חוזר בשטר רשאי ואף זכיית השדה בטלה אפילו קדמו וזכו לו. ומיהו כל שלא חזר בו אינן צריכים לימלך בו דהא חוזר בין בשטר בין בשדה קאמר צריכים לימלך בו לא קאמר. הרשב"א ז"ל.
ור"י ז"ל בעליות הקשה וזה לשונו: תמיהא לי מאי קא משמע לן פשיטא כיון דאמר ליה על מנת אם לא נתקיים התנאי המכר בטל דאף על גב דקיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ולכשיתקיים התנאי מתקיים המקח מעכשיו אבל אם לא נתקיים התנאי פשיטא שאין המקח קיים. ואין לומר דאתא לאשמועינן בחוזר בשטר וממילא חוזר בשדה דהא כבר שמעינן מרישא שחוזר בשטר. ואיכא למימר דאגב רישא נקט סיפא. ואפשר דקא משמע לן דחוזר בשטר חזרה גמורה ואוכל את הפירות ולא אמרינן משלשין את הפירות שמא יתרצה עוד בכתיבת השטר ואיגלאי מילתא למפרע שנתקיים המקח מעכשיו כדין כל תנאי בעל מנת שהוא כאומר מעכשיו קא משמע לן דלא דמי לשאר תנאין דעלמא שהוא תולה התנאי בדעת אחרת אבל כאן שתולה זכיית השדה בכתיבת השטר שהיא תלויה בדעתו ורצונו הכי קאמר על מנת שתכתבו לו את השטר שלא תעכבו אתם שלא אמחה בידכם ולדעת כן התנה שאם ימחה בידם כיון שאין רשאין לכתבו שתבטל שליחותם ותבטל זכיית השדה.


דף עז עמוד בעריכה


כאותה ששנינו כותבים שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. בפרק שנים אוחזין מוקמינן לה להא דתנן כותבין שטר ללוה כו' בשטרי אקנייתא דאי לא איכא למיחש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות מניסן שלא כדין והא מתניתין נמי דקתני כותבין שטר למוכר כו' בהכין נמי צריכין לאוקמה. ואם תאמר כיון דבשטרי אקנייתא מיירי למה הלוקח צריך לחזור אחר השטר שכתב המוכר לקנותו באגב הרי יש להם לעדים לכתוב לו שטר אם לא יתן לו המוכר את השדה דקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד ואף על פי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת כל זמן שלא נמסר השטר לידו רשאין לכתוב לו שטר אחר. לא היא דאף על גב דסתם קנין לכתיבה עומד כיון שאמר להם מתחלת הקנין שיכתבו את השטר והוא יתננו ללוקח לא יכתבו שטר אחר שהרי זה כיון שמנען בפירוש משעת הקנין מלכתוב לו שטר אחר. ועוד היה אומר ר"ש ז"ל דוקא סתם קנין לכתיבה עומד אמרינן כלומר כל זמן שלא יעכב המלוה או המוכר על כתיבת השטר אבל יכול לחזור בו ואין כותבין את השטר על כרחו והיינו דאמרינן התם קנו מידו לא צריך לאימלוכי ביה הא אם יעכב בידם מלכתוב את השטר אין כותבין. וקרובים דברי רבינו י"ל לפי מה שפירשנו שהמוכר חוזר בשטר כל זמן שלא נכתב ונמסר ואף על גב דבלא שטרא נמי גבי ממשעבדי הלכך כי איכא קנין נמי נהי דבסתמא ניחא ליה שיכתבו לו את השטר מיהו אין יכולין לכתוב את השטר על כרחו ואפילו אם פירש להם שיכתבו לו את השטר וקנו מידו על כך אף על פי שמחייב עצמו באחריות על ידי קנין או חזקה אבל בכתיבת שטר אינו יכול לחייב את עצמו דהוה ליה כקנין דברים הלכך אף על גב דאית ליה קלא כמו שיש לו קול לשטר ולא שנא מכר ולא שנא הלוואה בעדים וקנין גובה מנכסים משועבדים משעת הקנין אף על פי שלא כתבו את השטר כמו שכתבנו בפרק חזקת מכל מקום אין העדים רשאים לכתוב שטר חיוב ושעבוד על אדם שלא ברצונו כמו שביררנו למעלה. וקשה לי כיון דבשטרי אקנייתא עסקינן דאי לאו הכי אין כותבין שטר למוכר אלא אם כן לוקח עמו דהוי מוקדם וכדכתיבנא מעתה היאך קונה שטר בדין אגב בחזקה שהוא מחזיק בשדה זו והרי השדה קנויה לו משעה ראשונה שזכו לו העדים בקנין כשכתבו לו את השטר ואלו המחזיק בשדה שכבר היא שלו מקודם לכן ודאי אינו קונה נכסים שאין להם אחריות אגב אותה חזקה. וכי תימא לא זכה הלוקח בקנין העדים בעבורו אלא אם כן מסר המוכר בידו השטר דעל מנת כן קנו מידו שימסרו השטר לידו ואם יתרצו שניהם במכר יתן לו השטר ויחול קנין זה מעכשיו ועוד דודאי לא זכו העדים ללוקח בקנין אלא על מנת שיתרצה הלוקח במכר ליתן דמי השדה וכשבא הלוקח אינו מתרצה עד שימסרו השטר בידו נמצא שלא זכה בשדה עד שזכה בשטר. מכל מקום יש להקשות אם זוכה הוא בשטר איגלאי מילתא שזכה בשדה משעת קנין ואם כן היאך הועילה חזקה שהחזיק זה בשדה לקנות השטר אגבה כיון דאיגלאי מילתא שכבר זכה בשדה מקודם חזקה זו שניהם היו יכולין לחזור בהם כל זמן שלא מסר המוכר את השטר ביד הלוקח הלכך קונה זה אגב אותה חזקה את השטר. ולא מתחוורא הך סברא דכשאתה אומר זכה בחזקה זו בשטר באגב וממילא זכה בקנין משעה ראשונה לטרוף לקוחות תרתי דסתרן אהדדי נינהו דאי איגלאי מלתא למפרע שזכה בקנין משעה ראשונה היאך זכה בחזקה שהחזיק אחר כך לקנות השטר אגבה שהרי אין אדם זוכה אגב חזקה שהוא מחזיק בדבר שהיא שלו מכבר. ונראה בעיני דהכא לאו בשטרי אקנייתא עסקינן אלא מיירי כגון שהלוקח בעיר וטרוד בעסקיו או שהוא חוץ לעיר ועתיד היום לבא שם וקדם המוכר וכתב השטר לו שלא בפניו ושיהא ביד העדים שאם יבא היום יתנוהו לו ויזכה בשדה בשטר ואם לא יבא יקרעוהו. ובא היום ואמר להלוקח החזק בשדה זו וקנה אגבה השטר שהוא פקדון ביד העדים כיון שהחזיק בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ביד העדים שהרי הקרקע לא היה קנוי לו כלל מקודם חזקה זו לפיכך קונה השטר אגבה ומתניתין דקתני כותבין שטר למוכר וכותבין שטר ללוה ודאי צריכים לאוקמה דשטרי אקנייתא נינהו ולא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין ולא אמרינן הכא כאותה ששנינו כעין אותה משנה דהתם משום דמיירי שמוסרין השטר למוכר צריכינן לאוקמה בשטרי אקנייתא אלא הא דקאמר כאותה ששנינו על צורת הענין הביאה דדמיא לה בקדימת מוכר לכתוב שטר ללוקח שלא בפניו ואין העדים החותמין על השטר חוששין למחזי כשקרא כי שמא ימלוך ולא ימסור השטר ללוקח או הלוקח לא יתרצה במכר. גם יש לפרשה לגמרי על דרך משנתינו דכותבין שטר למוכר כו' וכגון שקדם מוכר וכתב שטר ללוקח קודם שקנו מידו על דעת שיהא בידם כל היום עד שיקנו מידו בו ביום על כל מה דכתוב ומפורש בשטר ויתנו השטר אחר כך בידו דבכהאי גוונא מיירי מתניתין ואם יעבור היום עד שלא יקנו מידו יקרעוהו ואירע הדבר כן שלא קנו העדים מידו ועוד השטר בידם ובא הלוקח והחזיק בקרקע ונקנה השטר שהוא פקדון ביד העדים בכל מקום שהוא והא דאמרינן התם בסוגיא דמצא שטר חוב אי בשטרי דלאו אקנייתא הא אמרינן אין כותבין כו' לא תיקשי לך למה לא חששו שמא מיד העדים נפלו דעדים מיזהר זהירי בו. ופשוטו של דבר משמע כמו שפירשתי דהא ודאי הא דאמרינן כיון שהחזיק בקרקע משמע דמיירי שבא הלוקח עד שלא זכו לו העדים בקרקע. וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות אלמא שטרא נקנה באגב וקשה לרב אשי דאמר מילי במילי לא מקנין. ואם תאמר מי דמי התם לפי שנכתב השטר על שם הלוקח ואין צריך עוד להקנותו אלא במסירה שהרי כל שטר שכותבין ללוקח או למלוה במסירה זוכה בו הלכך אגב במקום מסירה הוא אבל בשטר שנכתב על שם אחר ובא להקנותו לא סגי במסירה וצריך כתיבה עמה דמילי במילי לא מקנין. תשובתך אין הדברים כן אלא כל שטר שעבוד נקרא מילי לפי מה שזוכין בו הלוקח והמלוה לא לגוף הנייר אלא לכח וזכות שבו ומה שאמרה תורה שמוכרין ומשתעבדים בשטרות נמי לפי שאין הדברים נמסרין מיד ליד וכדכתיב ואקח את ספר המקנה ואת החתום ובהכי אמר רחמנא דקונין בשטרות וכיון דסבירא ליה לרב אשי דמשום הכי לא מהניא מסירה בשטרות דאותיות אין נקנות במסירה כיון דצריך לומר קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה צריך שיהיו דברים הללו נכתבין דמילי במילי לא מקנין. מעתה כל שטר שכותבין ללוקח ולמלוה צריך מסירה דכי מסר ליה שטרא אין צריך שיאמר כלום שהרי ההקנאה מפורשת בשטר ובדברים הנכתבים והנמסרים מיד ליד הוא קונה אבל כל זמן שאינו מוסר השטר בידו אי אפשר להקנותו לא בקנין ולא באגב דכיון דצריך שיאמר לו כשמקנה לו בקנין או באגב קני לך שטר שבמקום פלוני אין השטר קנוי לו בכך דמילי במילי לא מקנין. ופירקיה אגב שאני דאלים טובא ואפילו מילי מקנין ביה ואף על גב דצריך למימר ליה אגב וקני דמתוך שנגמרת קניית הקרקע קונה אגבה כל דבר כן נראה פירוש דבר זה בעיני. ואומר אני דשמעינן מהכא תלת שמע מינה דצריך שיאמר לו אגב וקני כשמחזיק בקרקע לקנות השטר בכל מקום שהוא דמשום הכי הוה סלקא דעתיה דמקשה דהוא מילי במילי לפי שצריך לומר קני לך השטר אגב קרקע ואיכא מאן דאמר דבהקנאת שטר אגב קרקע אין צריך שיאמר לו אגב וקנה משום דשטר אפסירא דארעא כדאיתא בפרק האשה נקנית. ושמע מינה דאותיות נקנות באגב אף על פי שלא נכתבו על שמו וכמו שעומד אגב במקום מסירה בשטר שנכתב על שמו עומד גם כן במקום כתיבה ומסירה באותיות שלא נכתבו על שמו שהרי לא הוצרכה כתיבה אלא משום דמילי במילי לא מקניין וצריך שיהיו דברי ההקנאה הצריכים לפרש נכתבים וכיון דאסיקנא דאגב שאני וקונה בו מילי במילי דאף על גב דבעי למימר אגב וקנה אפילו הכי קונה במילי בלא כתיבת השטר כחו שבו שהוא מילי הוא הדין שהוא קונה אגב ארעא אותיות שלא נכתבו על שמו בלא שום כתיבה שהשטר שהוא מילי נקנה במילי שאומר לו קנה לך איהו וכל שעבודא דאית ביה כיון שאומר לו שיקנה אגב ארעא ואין צריך כתיבה וכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו וקא פשיט לה הא דאמרינן אגב שאני. אבל רבינו חננאל ז"ל כתב דאגב במקום מסירה בלבד הוא עומד ולכך בשטר שנכתב ללוקח הואיל ובמסירה סגי ליה באגב נמי סגי אבל באותיות דבעי כתיבה ומסירה בעינן כתיבה ואגב. ושמע מינה שאם קדם מוכר וכתב שטר ללוקח אין יכול להקנות לו השטר בקנין דהא סלקא דעתא דלרב אשי דאמר מילי במילי לא מקניין דין הוא שלא יהא השטר נקנה ללוקח אפילו באגב ועל כרחך לא דחינן לה לסברא דמקשה אלא משום דאגב שאני דמשום דאלים אגב טפי מקנין כדאמרינן דהא מטבע לא מיקני בחליפין ואגב ארעא מיקני אבל בקנין דלא אלים כמו אגב אין השטר נקנה ללוקח. מיהו אפשר דאותיות נקנות בכתיבה וקנין שהקנין במקום מסירה הוא כיון שאין צריך לפרש לו כלום בדיבור דהא איכא כתיבה. עוד יש לפרש קושיא דמקשה בלשון אחרת. ולא והא אמר רבא בר יצחק כו' עד כיון שהחזיק זה בקרקע כו' ואם איתא דאין נקנית במסירה משום דמילי חשבינן להו לענין ההקנאה אם כן לא ליקני לוקח שטרא באגב כיון דדעתיה אמילי ולא אניירא ולא יהא קנוי לו עד שימסרנו לידו מידי דהוה אמטבע דלא מיקני בחליפין הואיל ודעתיה אצורתא ולא חשבינן ליה כשאר מטלטלין כיון שאין עיקר מעלתו מחמת גוף המתנה בלבד וקא סלקא דעתיה דכמו שאין מטבע נקנה בחליפין כך אינו נקנה באגב ומפרקינן אגב שאני דהא מטבע נקנה בחליפין כו'. ולשון ראשון שכתבנו יותר מחוור מזה. עליות הר"י ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: יש לומר דכל שטר מכר שנעשה ליתנו ללוקח ושנכתב על שמו וכן שטרי הודאות והלוואות שנכתבו לצורך הלוקח והמלוה עם כתיבתם זכו הם בשעבוד ובכל מה שכתוב בתוכן דעם שטרות אלו נשתעבדו ונתחייבו המוכר והלוה ולפיכך אין צריכין להקנותן דהן עצמן שלהם הן אבל שטר זה שכתבוהו לא ללוקח כתבוהו ולא לזכות במה שכתבוהו כתבוהו אלא למוכר ושלא ליתנו ללוקח אלא למוכר אלא שאם יתפייס לו הלוקח יתן לו שטר זה ושיקנה אותו לו הרי זה כשטרות דעלמא של מוכר זה ושהוא מזכה אותם לאחר מכירה ובמתנה שהרי לא נשתעבד עם שטר זה בשעת כתיבתו אלא לאחר זמן שילוה או שיקנה ממנו הלוקח וימסור לו את השטר שיזכה בשעבודו ובמה שיש בתוכו. ולפיכך למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה אף זה כן. כן נראה לי. ולפיכך כל שכותבים שטר קודם הלוואה או קודם מכירה על דעת שאם יתרצה הלוקח ליקח והמלוה להלוות שימסור המוכר ללוקח והלוה למלוה כשהוא מוסרן ליד הלוקח והמלוה צריך להקנותם להם בהקנאת אותיות דעלמא. עכ"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: אגב שאני דהא מטבע כו'. תמיהא לי מאי קא פריך ליה מהאי שטרא דמיקני באגב דאצטריך לשנויי אגב שאני שהרי זה השטר אין צריך לקנות שעבוד שבו אלא גופו בלבד שהקרקע לא מחמת השטר קנה אותו שהרי החזיק בקרקע ואדרבה השטר הוא שנקנה אגב קרקע ונמצא שאינו צריך לזכות בו אלא בדמי ניירא בעלמא וניירא גופיה פשיטא דמיקני באגב דהוי ליה ככל המטלטלין שהן ניקנין בכך. ונראה לי דמדקא פסיק ותני נקנה השטר בכל מקום שהוא שמע מינה שאפילו יש בו שאר תנאין של שעבוד כגון שנוהגין לכתוב בשטרי מכר קנה ואמאי הא מילי נינהו. אי נמי דכל שלא הקנהו מוכר ללוקח לראייה שבו אף על גב דקנה גופו לא מהני ולא מידי דשטר מקנה בעינן וכל שלא זכה בו הלוקח אלא מחמת גופו של נייר אף על פי שהמקח כתוב בו לאו שטרא הוא דהוי ליה מפי כתבם כן נראה לי. וכיון דאסיקנא דאגב שאני שמע מינה דכל שהקנה לו אותיות באגב לא בעינן קניה אחרת דהא אמרינן נקנה שטר בכל מקום שהוא כתיבה נמי לא בעינן דאגב קנייה אלימתא היא ומהני ככתיבה ומסירה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות מכירה. אבל רבינו חננאל ז"ל כהב דאגב לא קני אלא במקום מסירה ובעינן כתיבה ואגב. ולפי דבריו הכא הכי קאמר אגב שאני דשטר שכתב לו מוכר ללוקח אינו שטר שעבוד ובמסירה בעלמא סגי ליה שלא כדברי שכתבתי למעלה וכיון שכן באגב נמי סגי ליה ומינה אותיות בעלמא דלא סגי להו בלא כתיבה ומסירה בעינן או כתיבה ומסירה או כתיבה ואגב. ודבריו תמוהין מאוד בעיני דאי הכי מאי קושיא ואמאי איצטריך למימר אגב שאני כי הא כו' דפשיטא דאגב מהני כמסירה שהרי מסירה אינה מועלת אלא לגופו של נייר פשיטא דבאגב נקנה שהרי הוא כשאר המטלטלין. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

נפק לאפיה עד תוך. פירוש האי דנפק רב פפא לאפיה דרב שמואל לאו משום דלא ליתי וליחזוק בקרקע כי היכי דליקני להו להנהו זוזי הוא דנפק לאפיה דהא האי קרקע בחליפין אקנייה ניהליה ~אי לאו הכי לא הוו יהבי ליה בי חוזאי מידי משום דאמרי ליה כיון דלא אחזקת בקרקע אכתי לא קנית מידי אלא האי דנפק לאפיה כי היכי דלישקלינהו מיניה מקמי דליגמרוה אינשי למימר כיון אקניתינהו ניהלי וזוזי דידי נינהו ואף על גב דקיימא לן דשליח שוייה כדגרסינן במרובה מדכתב ליה כל מאי דמתענית מן דינא קבילית עלי שליח שוייה איכא למימר דהאי דעביד רב פפא הכי לרווחא דמלתא הוא דעבד כי היכי דלא ליתי לאינצויי ולמיקם בדינא כרב ספרא דקדם וזכה ביה בחמריה ואיכא למימר דרב פפא לא כתב ליה כל מאי דמתענית מן דינא קבילית עלי אלא כח הקנאה גמורה כתב ליה. הרא"ם ז"ל.

עלה בידינו. אותיות אין נקנות במסירה אלא בכתיבה ומסירה וצריך למכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ואי לא כתב כן המקח בטל ומעות חוזרות. ואין אותיות נקנות לקנין ומסירה ולא בכסף ומסירה אלא בכתיבה ומסירה בלבד. ומכירת שטרות דרבנן הוא שהרי אינו יכול למכור לחברו שעבוד שיש לו בנכסי חברו דקיימא לן בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואינו יכול להקדיש קרקעות המשועבדים לו וכל שכן אם אין ללוה קרקעות שאינו יכול למכור לחברו שעבוד שיש לו על המטלטלין של הלוה בכתיבה דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו אלא תקנת חכמים היא שיוכל אדם למכור אה חובו ותקנו שיקנה בכתיבה ומסירה ובכתיבה בלבד אינו קונה עד שימסור לו השטר דבהכי גמר ומקנה כחו וזכותו לחברו ולפי שאין מכירה זו מן הדין אמרו חכמים שאינה מועלת אלא לענין שיוכל הלוקח לתבוע את החוב אבל אם חזר המוכר ומחלו מחול. ואותיות נקנות אגב קרקע וצריך לומר לו קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה אגב ארעא דקיימא לן בפרק האשה נקנית ציבורין לא בעינן אגב וקני וכיון שהקנה לו השטר באגב קנה ואין צריך לא כתיבה ולא מסירה שהקנאת אגב עומדת במקום כתיבה ובמקום מסירה. ואם קדם מוכר וכתב שטר ללוקח כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא כיון דאמר ליה קני לך השטר אגב קרקע אבל אין יכול להקנות לו את השטר בקנין שהשטר מילי נינהו. הר"י ז"ל בעליות.
וכתב הרא"ה ז"ל דמסתברא דבעינן מסירה מקמי כתיבה הא לאו הכי לא קני ליה לפי שאינו זוכה בשעבוד כיון שהוא דבר שאין בו ממש אלא מחמת שהוא נגרר עם השטר וכיון שכן כתיבה דמקמי מסירה לא מהניא ולא מידי שכיון שגוף הנייר אינו נקנה בכתיבה זו אף השעבוד אינו נקנה ואף על פי שמסרו לו אחר כך לא קנה שכיון שלא זכה בשעבוד שמסר לו שטר כתיבה בשעת מסירת השטר עצמו במה יקנה. הר"ן ז"ל.

תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו כו'. והא אנן לא מכר תנן איפכא. ואית דגרסי אסמייא כלומר לאפוכי ליכא לאפוכה ולמיתני לא מכר דהיינו מתניתין ודרך הברייתא להוסיף ולחדש על המשנה. אמר ליה לא תתרגם מתניתך בשאדוקין בו ואף על גב דלא קרו לפרדות קרון בסתמא קרון ותשמישתיה זבין ליה כיון שהפרדות צריכות לקרון והא אדוקין בו אי נמי כשהפרדות אדוקין בו בקרון דרך בני אדם לבלוע הפרדות בשם קרון ולקצר בלשון מיהו לא אמרינן הכי במוכר הצמד אף על פי שהוא נתון על הבקר שאין הצמד נחשב לגבי הבקר לכלול הבקר בכלל העול אף על פי שנתון על הבקר באתרא דלא קרו לבקר צמד. כן נראה בעיני. עליות.

כשאדוקין בו. פירש קשורין בקרון דכיון שהם קשורין בקרון הוה להו כתנור וכירים מחוברים בבית וכמכתשת קבועה שבו וכל שכן הנך שהן צריכות לקרון ואני תמה היאך לא חלק רבי יהודה על קרון ופרדות כמו שחלק על צמד ובקר ואין נבלעין דמי הפרות בדמי הקרון. ואפשר כמו כן יחלוק ונטר להו עד סופה והדר פליג עלייהו. הראב"ד ז"ל.
תמהני מהכא פירושו ז"ל דלא אייתי להך ברייתא. משיטה לא נודע שם מחברה.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: תתרגם מתניתך באדוקין בו. פירש הראב"ד ז"ל דכל שאדוקין בו הרי הן קרון כתנור וכירים לבית ומכתשת הקבועה. ויש מי שפירש דטעמא דהכא משום דהדמים מודיעים דכיון דאדוקין בו ודמים יתרים הם מודיעים שאף הפרדות בכלל. והראשון נראה לי עיקר שאין הדמים ראיה לדעת תנא קמא אלא בדקרו ליה נמי לפרדות קרון ולרבי יהודה נמי עד דאיכא מקצתן דקרו ליה הכין כדאיתא בסמוך גבי צמד. והכא לא אמר ליה רבי אבהו תתרגם מתניתך באדוקין בו ובדאיכא דקרו ליה לפרדות קרון דכל דכלהו קרו ליה לקרון קרון ולפרדות פרדות ליכא מאן דאמר דיהו הדמים ראיה דאיהו קרון אמר ליה פרדות לא אמר ליה מה לי אדוקין מה לי אינן אדוקין אבל לפי פירוש הראשון ניחא דנמכרין עמו מפני שהן תשמישיו המחוברין עמו. וכתב הרא"ם דהוא הדין לצמד ובקר בזמן שאדוקין בו וכן דעת גם הרמב"ן ז"ל. ותנא דברייתא תנא בקרון והוא הדין לצמד דחד טעמא אית להו. עד כאן לשונו.

מתניתין : מכר את הצמד לא מכר את הבקר כו'. וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. דהוה אמינא רבי יהודה לא מפליג פליג דהא דקאמר תנא קמא מכר את הצמד לא מכר את הבקר בשאין שם הודעת דמים כגון שמכר לו את הצמד בקנין כדשיימי בי תלתא ויכול המוכר לומר לא מכרתי לך אלא הצמד ונותן לו דמי הצמד. ובהא דקתני רישא מכר את הקרון לא מכר את הפרדות לא פליג רבי יהודה לומר שהדמים מודיעים לפי שבכל מקום אין קורין לעולם לפרדות קרון כשאין אדוקין בג אבל יש מקומות דקרו לבקר צמד והכי נמי כתיב והוא חורש בשנים עשר צמדים ומשום הכי קאמר רבי יהודה הדמים מודיעים וכדאיתא בגמרא. גליון.
הא דאמרינן הכא היכי דמי אילימא דקרו לבקר בקר ולצמד צמד צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה כלומר וכי בהא פליג רבי יהודה הא ודאי לא זבין ליה אלא צמדא. ואי דקרו לבקר נמי אטו לצמדא מי לא קרו צמדא ואמאי קיימא לן כולהו זבין ליה. ומתחזי לי משום שהדמים מודיעים קאמר דאמרי רבנן אין הדמים ראיה כהאי גוונא ודאי מודה כיון שהשם והדמים שוין הן דין הוא שיהא הדמים ראיה וכן אתה צריך לפרש בבירה ובבקעה דאקשינן אי דקרו לבקעה שדה נמי כולה זבין ליה ואי קרו לבקעה נמי שדה אטו לשדה מי לא קרו שדה ואמאי פשיטא ליה דכולהו זבין ליה. והכא ליכא למימר דמים מודיעים דקרקע אין לו אונאה אלא משום דמצר מצרים החיצונים וכיון שהשם אחד והמצרים מוכיחים דין הוא דהכל זבין ליה. עתה לפי זה הענין הא דאמרינן בענין המוכר שור לחברו ונמצא נגחן דאקשינן וליחזי דמי היכי אי דמי רדיא לרדיא כו' וקשיא לן אטו כרבי יהודה סבירא ליה שהדמים מוכיחים והיינו רגילין לתרץ דלענין ביטול מקח קא מקשה כלומר לשמואל ודאי הא מקח טעות הוא משום דמים יתרים שנתן בו ולפי מה שהצעתי אין אנו צריכין לכך אלא דרבנן מודו שבמקום שהשם שוה הדמים מוכיחים ושור לחרישה ושור לטביחה שם אחד להם הלכך הדמים ראיה ואי לדמי רדיא ודאי לרדיא זבניה כן נראה לי. והחכם ישמע ויוסיף לקח. הראב"ד ז"ל.
וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: כתב הראב"ד ז"ל דלא כל תוספת דמים מודיעים אלא עד דאיכא תוספת בכדי שאין הדעת טועה מיהו אין נראה כדעת הרב ז"ל מדאקשינן גבי מוכר שור ונמצא נגחן ניחזי זוזי היכי דודאי אין כל כך דמים יתירים בין שור דטביחה לשור דרדיא שאין הדעת טועה בהם. עד כאן לשונו.

הכי גרסינן: אלא דקרו לבקר נמי צמד כלהו זבין ליה. פירוש כולן קורין לפעמים לצמד צמד ולבקר בקר ופעמים שקורין לבקר נמי צמד כולה זבין ליה דודאי יש לומר שהדמים מודיעים כיון שיש במשמעות צמד בקר נמי דהא זימנין דקרו לבקר נמי צמד. לא צריכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר וקרו לבקר נמי צמד. פירוש מקצת אנשי העיר קורין לצמד צמד ולבקר בקר ומקצתן קורין לבקר נמי צמד רבי יהודה סבר הדמים מודיעים דעל ידי הודעת הדמים יש לנו לדון שזה המוכר מאותם שקורין לפעמים לבקר צמד ורבנן סברי אין הדמים מודיעים ויכול לטעון הרי אני מאותם שאינם קורין מעולם לבקר צמד ונמצא שאין בקר במשמע לשון צמד שאמרתי ללוקח ואין הדמים מודיעים בלשון שאינו כמשמעו וגם אין לדון מפני הודעת הדמים שזה האיש הוא מאותם שקורין לבקר נמי צמד כיון שהוא טוען בברי שאינו מהן והמוציא מחברו עליו הראיה. מיהו באתרא דקרו לצמד בקר ואף על גב דזימנין דקרו לצמד צמד ולבקר בקר כיון שיש בקר במשמעות לשון צמד הרי הודעת הדמים במקום פירוש וכמו שפירש לו צמד ובקר דמי. ולפי שראיתי בספרי ספרד דגרסי הכא דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר וקרו ליה לבקר נמי צמד. ובתחלת פרק המוכר בית להברו בבירה גדולה גרסינן לא צריכא דרובא קרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא דקרו לבירה נמי בית נראה לי דהכא באתרא דרובא קרו לצמד צמד ולבקר בקר אף על גב דמיעוטא קרו לבקר נמי צמד נמי מודה רבי יהודה שאין הדמים מודיעין דלא שבקינן רובא וחזקת ממון מפני הודעת דמים אף על גב דגבי מוכר בית לחברו בבירה גדולה הוה שבקינן רובא דאיכא מצרים החיצונים אי לאו מטעמא דאמרינן התם מדהוה למכתב ולא שיירית בזביני אילין כו' וכי אית ליה לרבי יהודה הדמים מודיעים כגון היכא דמקצתם קרו לצמד צמד ולבקר בקר ומקצתם קרו ליה לבקר נמי צמד. ואי רובא קרו לבקר נמי צמד מסתברא דאפילו רבנן מודו דאמרינן הדמים מודיעים כי היכי דאמרינן גבי המוכר לחברו בית בבירה גדולה היכא דרובא קרו לבירה נמי בית דכולה זבין ליה כיון שמצר לו מצרים החיצונים ולא אמרינן מדהוה ליה למכתב ולא שיירית בזביני אילין קדמאי כלום ולא כתב לו מצרים החיצונים הרחיב לו דכיון דרובא קרו נמי לבירה בית ולא הוצרך לפרש ולכתוב ולא שיירית כו' כיון שמצר לו מצרים החיצונים ואף על גב דלא ידעינן האי גברא אם הוא מן הרוב הכי נמי כיון דקרו לבקר נמי צמד ויש כאן הודעת דמים לא הוצרך לפרש לו בקר והיינו דמקשינן בריש פרק המוכר בענין המוכר שור לחברו ונמצא נגחן וליחזי אי דמי רדיא כו' והא ודאי הלכה כרבנן דאמרינן אין הדמים מודיעים להוציא ממון ואפילו הכי מקשינן התם וליחזי אי דמיא רדיא כו' משום דרובא לרדיא זבני ומסייעא הודעת הדמים לרובא להוציא ממון. ויש לדחות ראיה זו ולומר דלהכי פשיטא ליה לתלמודא התם שהדמים מודיעים דכיון שיש במשמע שור בין שור הראוי לרדיא בין שור הראוי לשחיטה והאי גברא נמי זבין בין לרדיא בין לשחיטה כדאיתא התם דין הוא שתעמוד הודעת הדמים מקום פירוש וכדאמרינן בשמעתין דבאתרא דקרו לבקר נמי צמד דאפילו לרבנן הדמים מודיעים אף על גב דזימנין דקרו לצמד צמד ולבקר בקר כיון שיש במשמע צמד בקר נמי הרי הודעת הדמים במקום פירושו. ואית דגרסי לא צריכא דאיכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא דקרו לבקר נמי צמד וגרסינן בענין המוכר בית לחברו בבירה גדולה לא צריכא דאיכא דקרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא דקרו נמי לבירה בית. עליות.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: לא צריכא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר. כלומר רובא קרו ליה הכין ואיכא נמי דקרו לבקר נמי צמדא ורבי יהודה סבר כית שהדמים יש שקורין לו מקצתם שוין הדמים מודיעים שהוא מן המקצת שקורין אותם כן ורבנן סברי אין הדמים ראיה להוציא מלשון רבים דכל שהרבים קורין לצמד צמד ולבקר בקר על הלוקח היה לפרש הלכך אפילו משום משך הלוקח צמד ובקר ועדיין המעות בידו כי מוציאין מידו מוציאין ממנו המעות והבקר דכל ששנינו מכר ולא מכר דינא קתני ולא משום ספק שנינו כן. עד כאן.

ואי אין הדמים ראיה ליהוי ביטול מקח. הכי גרסינן בספרי ספרד וכי תימא קסברי רבנן כהאי גוונא לא הוי אונאה פירש רבינו חננאל ז"ל כהאי גוונא כגון מוכר בהמה אין לו אונאה ואף על גב דהכא במכירת צמד איירינן לרבנן ולא במכירת בקר איכא למימר דקסלקא דעתא שאין אונאה במכירת צמד לפי שאדם לוקחם ביוקר שצריך לחרישה וכמו שאין אונאה לרבי יהודה במכירת בהמה. ולא איתחוור לן האי פירושא דטעמא דרבי יהודה בבהמה ובמרגלית לפי שאדם רוצה לזווגן ובצמד לא שייך האי טעמא דמשני מפירות כסות וכלים הרי כל הדברים אדם לוקח ביוקר לעת הצורך כשאין מצויין. ועוד דלא הוה ליה למימר כל כהאי גוונא לא הויא אונאה אלא הכי הוה ליה למימר קא סברי רבנן צמד אין בו אונאה אי נמי כל כיוצא בזה אין בו אונאה דלא שייך כל כהאי גוונא על שם העצם רק על ענין מן הענינים. ויש לפרשה כן וכי תימא קא סברי רבנן כל כהאי גוונא באונאה גדולה שהכל בקיאין בדבר כגון כאן שהכל יודעים שאין הצמד שוה מאתים זוז ולפיכך אין בו אונאה והא תנן רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה ומרגלית כו' ומפרש התם בברייתא ספר תורה לפי שאין קץ לדמיו דשמעת מינה דאף באונאה גדולה וידועה הם דברי רבי יהודה כיון שנתן טעם בדבר לפי שאין קץ בדמיו ואמרי ליה רבנן לא אמרו אלא את אלו אבל ספר תורה יש לו אונאה ואפילו באונאה גדולה כעין שדבר רבי יהודה. ופרקינן מאי אין הדמים ראיה נמי ביטול מקח. ואי בעית אימא כי אמור רבנן כאן בכדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה כלומר אף על גב דרבי יהודה איירי אף באונאה גדולה ונחלקו חכמים עליו מכל מקום דוקא באונאה שהדעת טוצה איירי ולא באונאה שאין הדעת טועה כגון זה שהדבר ידוע שאין הצמד נמכר במאתים זוז. וחכמי צרפת ז"ל גורסים וכי תימא בטול מקח לרבנן לית להו פירוש כשאמרה תורה לא תונו שאסור להונות ולא שתהא האונאה חוזרת והא דנקט ביטול מקח לרבנן לית להו הוא הדין חזרת אונאה אלא משום דאקשינן ליהוי ביטול מקח נקט נמי בטול מקח לרבנן לית להו והא תנן רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה כו' ולשון אין להם אונאה משמע שאין שם חזרת אונאה ואמרי ליה רבנן לא אמרו אלא את אלו כלומר קרקעות ועבדים ושטרות אין בהם חזרת אונאה אבל שאר כל הדברים יש בהם חזרת אונאה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מרישא דקתני כל שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה ותנן נמי אלו דברים שאין בהם אונאה כו' משמע דאשארא יש להם חזרת אונאה אלא עדיף ליה לאקשויי ממילתייהו דרבנן. עליות דרבינו יונה.
וכן תירץ הרא"ש ז"ל דאי הוה מקשה מרישא הוה מצי לשנויי הא מני רבי יהודה היא. אבל הקשה עוד דאמאי לא פריך ממתניתין דהתם דמיתניא ברישא כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר רבי יהודה אומר אין לתגר אונאה אלמא רבנן דרבי יהודה אית להו אונאה. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל.
ויש לתמוה אמאי משמע ליה לישנא דאין להם אונאה חזרת אונאה דלמא אין להם תורת אונאה קאמר דלא עבר בלאו דלא תונו. ויש לומר דכל הני דאין להם אונאה ודאי עובר בהם אלאו דלא נתמעטו אלא בחזרה וכן הפרשה מוכחת דכתב לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו גו' ולא תונו וגו' אלמא אף בקרקעות הוזהרנו על האונאה. עליות.


דף עח עמוד אעריכה


ואיבעית אימא כאן בכדי שהדעת טועה כאן בכדי שאין הדעת טועה. כלומר לעולם כאן במשנתנו המקח קיים דהוא מכר ולא מכר קתני ואף על גב דבעלמא אית להו לרבנן ביטול מקח הני מילי בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה המקח קיים ויתרון הדמים מחילה דמסתמא לא טעה לוקח כולי האי ומיד ידע דאונאה אית ביה ואף על פי כן נתרצה במקחו והרי הדין כאותה ששנינו בברייתא פרק הזהב חפץ זה שאני לוקח במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה אף על פי כן אין בו אונאה וכן הלכה דלישנא בתרא הוא דעת ר"ש ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל. והגאון רב האי ז"ל כתב דבכדי שאין הדעת טועה הדמים ראיה. ואיני יכול להלום שמועה זו לפי פירושו. ורבינו חננאל ז"ל נראה שתופס בעיקר דלשון הראשון מאי אין הדמים ראיה בטל מקח שכן כתב לקמן בריש פרק המוכר פירות וזה לשונו: ומדאקשינן ליחזי דמי היכי אי דדבחא אי דרדיא ופריק הכין דאייקר בשרא וקם ברדיא ולא פריק אין הדמים ראיה שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכחי ובכדי שאין הדעת טועה עד כאן. הרשב"א ז"ל.
ובשיטה לא נודע שם מחברה כתוב וזה לשונה מדברי רבינו חננאל ז"ל נראה שדעתו למפסק כלשנא קמא מאי אין הדמים ראיה ביטול מקח ומפרש כן כלומר נהי שהדמים אינן ראיה להוציא הבקר מתחת יד המוכרו ושתתקיים המכר לפי שהמוכר יש לו טענה אני לא היה דעתי אלא למכור הצמד בלבד מיהו ודאי הם ראיה ללוקח שיכול לומר אני לא היה דעתי אלא עם הבקר ואם כן מקח טעות הוא ובטל מקח ואפילו בקרקעות כהאי גוונא היכא שהדמים מוכיחים כגון בכדי שאין הדעת טועה אבל בכדי שהדעת טועה אין הדמים ראיה לעשותו מקח טעות מיהו במטלטלין דין אונאה וביטול מקח איכא ואפילו ללישנא בתרא. כן נראה לי לפרש לדעתו של רבינו חננאל ז"ל. אבל אינו מחוור דמאי דחקיה למפסק כלישנא קמא משום דמקשינן לקמן באידך פירקין וליחזי דמי היכי ואינה ראיה וכמו שאני עתיד לפרש בסייעתא דשמיא. ומסתברא לי דאמרינן כדי שהדעת טועה עד כדי דמיהן אבל טפי מכפל ודאי אין אדם טועה ואפילו מי שאינו בקי במקח. וכל הני דאמרן לעיל לא מכר לא אמרינן הדמים מודיעים דאי בכדי שהדעת טועה במטלטלין איכא דין אונאה וביטול מקח ובמקרקעי ליכא דין אונאה וביטול מקח כל חד בדיניה אי בכדי שאין הדעת טועה בכלהו מתנה בעלמא הוא שכן הדין בכל מקח כלישנא בתרא. וכן הלכתא. עד כאן.
מחלוקת בשק ודסקייא דתנא קמא סבר סתם חמור לרכיבה עומד והני לא חזו לרכיבת אדם שק ודיסקיא מפני שהן קשין. דיסקיא כמו מפץ ועומד על השק דאסקיא. כומני מקום נשי וכף תחת קוף והיא פתוחה מלפניה ומוקפת משלש רוחותיה לרכיבת הנשים ואינה אלא או למרכב נשים והנשים אינן רגילות לרכוב או למשא פגול שיכנס בתוך ההיקף. ונחום סבר סתם חמור למשוי עומד והרי הם מיוחדים למשא שאין להם תשמיש אחר אלא או למשא או לרכיבה דהם מכורין. הראב"ד ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: רבנן סברי סתם חמור לרכיבה קאי. כלומר לרכיבת אנשים ולא למשאוי ולא לרכיבת נשים אלא לפעמים ומיהו מודו רבנן דכיון דפעמים עומד לכך אם אמר חמור וכל מה שראוי להיות עליו קנה אפילו שק ודסקיא וכומני כדאיתא בסמוך. ונחום המדי סבר דסתם חמור למשאוי הוא עומד. ולאו למימרא דסבר דרובו למשוי דאם כן לדבריו מכר את השק ואת הדיסקייא ולא את האוכף שהוא מיוחד לרכיבת אנשים והיכי אמר עולא אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכור. ועוד דאם כן למה הכניסו לקמן נחום המדי בשיטה ולא רבנן אפילו רבנן אמרו שאוכף ומרדעת שהן תשמישי החמור נמכרין עמו. ולא עוד אלא אפילו היה אומר נחום דסתם למשאוי הוא עומד כמו שהוא עומד לרכיבה ולשניהם הוא עומד לזה כמו לזה לא היה להם להכניס נחום המדי בשטה טפי מרבנן. אלא נחום המדי סבור דודאי עקרו לרכיבה אלא שהוא סבור שגם הוא עומד תדיר אפילו למשאוי וכיון שהרבה פעמים נושאין עליו משאוי אף כל המשא נמכרין עמו דכי מזבין אינש מידי איהו וכל תשמישתיה מזבין. כן נראה לי. עכ"ל.

הקלקלי ואת החבק. קלקלי הוא הבגד הדק שמשימין לו סמוך לגבו והוא מקבל כל הזיעה שלו על כן נקרא קלקלי. חבק הוא החגור שחוגרק אותו בו הא קמשמע לן דאפילו אמר חמור וכליו אני מוכר לך שק דיסקיא וכומני לא קני דהני לאו כליו נינהו דסתם חמור לרכיבה עומד והני לא חזו לרכיבה כלל. איבעיא להו בשעודן עליו מחלוקת ואפילו הכי אמר תנא קמא שאינם מכורין. ואם תאמר הא מכתשת קבועה מכורה עם הבית. התם חזיא לתשמיש הבית אבל הני לא חזו לתשמיש החמור כי החמור עומד לרכיבה ואלו אינן ראויין לתשמיש הזה. או דלמא בשאין עודן עליו מחלוקת ואפילו הכי אמר נחום משום דלא חזו לתשמיש אחר והמשוי של חמור אי אפשר לו בלא אלו אבל בעודן עליו דברי הכל מכורים דהוו להו כמכתשת קבועה שהרי קשוריו בו. הראב"ד ז"ל.
אבל בשאין עודן עליו מודה להו נחום המדי לרבנן דאין מכורין דכיון שהוא ראוי לרכיבה כאוכף ומרדעת לא מכר שק ודיסקיא וכומני באין עודן עליו אבל אוכף ומרדעת מכורין לפי שאינו ראוי לא לרכיבה ולא למשוי בלא אוכף ומרדעת כך פירשו רבותי ז"ל. והא דתנן מכר את הקרון לא מכר את הפרדות ואוקימנא בשאין אדוקין בו אף על גב דקרון אינו ראוי לכלום בלא בהמה ומושכת בו מכל מקום הפרדות ראויות לרכיבה ולמשוי בלא הקרון לפיכך אין לעשות אותם טפלה לקרון למכור בכלל הקרון כיון שאינן אדוקין בו כן נראה בעיני. ורשב"ם ז"ל פירש דכי אמרינן אבל באין עודן עליו מודה להו נחום המדי כו' הוא הדין באוכף ומרדעת לרבנן דאינם מכורין באין עודן עליו. עליות.

או דלמא בעודן עליו מחלוקת. קשיא לי בעודן עליו מאי שנא מפרדות כשאדוקין בקרון שמכורין ולפי הפירוש השני שכתבתי למעלה דהתם טעמא משום דהדמים מוכיחים התם היינו משום דודאי דמי הפרדות שהם רבים מוכיחים במכר אבל כאן אין דמי השק והדיסקיא מודיעים ומוכיחים כל כך בממכר החמור. ואי נמי יש לומר משום דהתם אין הקרון עשוי לשום תשמיש ולא ראוי לו בלתי הפרדות או חמורים שמושכין אותו אבל חמור ראוי הוא להרבה תשמישין בלא השק והדיסקיא והכומני. הרשב"א ז"ל.
הכי גרסינן או דלמא בין זו ובין זו מחלוקת ובתלתא אנפי מספקא ליה ויש ספרים שכתוב בהן דלמא בין זו ובין זו מחלוקת. עליות.
אימא בזמן שאמר לו הוא וכל מה שראוי להיות עליו הרי כלן מכורין דאף על גב דאמרי רבנן סתם חמור לרכיבה עומד מיהו לפרקים ודאי נושא עליו משוי והני חזו ליה הלכך כולן מכורין שהרי ראוים הם להיות עליו לפרקים. הראב"ד ז"ל.


דף עח עמוד בעריכה


ואמר רב פפא מאי אנתיקי עסקא דאית בה. קשיא לי למה איצטריך הכא לרב פפא דהא בהדיא משמע דמתניתין בעודן בה מיירי מדקתני ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. וניחא לי דאיצטריך דאי לא פירושיה דרב פפא דפריש אנתיקי עיסקא דאית בה הוה מצי לדחויי דכל מה שראוי להיות בתוכה קאמר וכדדחינן לעיל אימא וכל מה שראוי להיות עליה דהוה מפרשי אנתיקי כלי תשמיש כמרצופין שראויין להיות בתוכה אבל השתא דפריש רב פפא אנתיקי עיסקא אי אפשר לומר הסחורה הראויה להיות בה שאינה ידועה ואין לה שיעור. כן נראה לי.
ולענין פסק הלכה פסק הרא"ם ז"ל דאוכף ומרדעת אפילו בשאין עודן עליו מכורין דמדסתים עולא ואמר אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין שמע מינה דלעולם מכורין שאם לא כן היה לו לפרש. ושק ודיסקיא וכומני בעיא ולא איפשיטא הלכך אפילו עודן עליו אינן מכורין דדלמא אף בעודן עליו מחלוקת והלכה כדברי חכמים. ורבינו חננאל ז"ל פסק אף בשק ודיסקייא וכומני דבעודן עליו מכורין וקא פשיט דמדקא אתי רבינא למפשט ממתניתין דקרון דבעודן עליו מחלוקת ודחי רב אשי דתנא מילי מילי קתני שמע מינה דסבירא ליה לרב אשי דבמוכר את החמור בשאין עודן עליו מחלוקת ולולי שאמרה הרב ז"ל לא היה נראה מכאן שום ראיה דהא דרב אשי דחייה בעלמא הוא ובעיא לא איפשיטא והמוציא מחברו עליו הראיה. ויש מרבותי ז"ל שפסקו באוכף ומרדעת שלא קנה אלא בעודן עליו דהא דלא פריש עולא משום דלא קים ליה במאי פליגי בשק ודיסקייא ובכהאי גוונא דפליגי בהני שוין באוכף ומרדעת והלכך לכשתמצא לומר דבהני דמשוי פליגי בעודן עליו באוכף ומרדעת נמי קנה אף בשאין עודן עליו וכיון דבעיין לא איפשיטא אוכף ומרדעת לא קנה אלא בעודן עליה ושק ודיסקייא וכומני אפילו בעודן עליו לא קנה וזה נראה יותר. הרשב"א ז"ל.

אלא תנא מילי מילי קתני. פירוש יש דברים אחרים שאפילו עודן עליו אינם מכורין ויש אם עודן עליו מכורין והטעם לאנתיקי מפני שאינה צורך ספינה כלל ולא מתשמישיה והטעם לפרדות שהם מכורות עם הקרון בזמן שאדוקות בו מפני שהן צריכות לקרון ואף על פי שיש להם צורך לתשמיש אחר כיון שאדוקות בו והם צריכות לו נמכרות עמו ובשק ודיסקייא וכומני מיבעיא לן כיון דלתנא קמא סתם חמור לרכיבה עומד והני לא חזו לתשמיש זה כלל אפילו עודן עליו אינם מכורין או דלמא כיון דלפרקים נושאין עליו משוי ועודן עליו מכורין וכי אמר תנא קמא אינם מכורין בשאין עודן עליו אמר והוה ליה כאנתיקי שבה משום דלא חזו לסתם תשמישו והיינו בעיין ולא איפשיטא הלכך אינם מכורין. והא דאמר אביי רבי אלעזר ורבי שמעון בן גמליאל כו' כלהו סבירי להו דכי מזבין איניש מידי כל תשמישתיה מזבין לאו דאזלי כולהו בחד טעמא דהא רבי אליעזר לא אמר אלא בקורה וטעמא דידיה משום דלא נקרא בית הבד אלא על שם קורה וכן נחום המדי לא פליג על תנא קמא אלא משום דקסבר סתם חמור למשאוי עומד אבל אי הוה סבירא ליה דלרכיבה עומד לא פליג דהא תנא קמא נמי מודה באוכף ומרדעת שהן מכורין ואם כן תנא קמא נמי מיבעי ליה למימני בהדי הנך. ונראה דאביי לא סבר לה להא דעולא אלא כפשטא דמתניתין דלעיל דכי אמר לו חמור וכליו מכר אוכף ומרדעת אי לא לא ואפילו הכי שק ודיסקיא לא מכר דלאו כליו נינהו דסתם חמור לרכיבה עומד ונחום המדי סבר למשוי עומד ואף על גב דלא אמר לו חמור וכליו שק ודיפקייא וכומני כל שכן אוכף ומרדעת כולן מכורין משום דחזו לתשמישתיה. הראב"ד ז"ל.

אבל בעליות כתב הר"י ז"ל זה לשונו: איכא מאן דאמר דאביי פליג אדעולא דאוקי פלוגתייהו בשק כו'. דלעולא טעמא דנחום המדי משום דסתם חמור למשאוי עומד ולפיכך מכורין כמו אוכף ומרדעת לרבנן אבל אביי סבירא ליה דבאוכף ומרדעת נמי פליגי דרבנן סברי דלא מזבין תשמישתיה ונחום המדי סבר דאיהו ותשמישתיה זבין. ולא נהירא לן הא סברא דכיון דפירשה עולא למתניתין ולא הוזכר עליה פירוש אחר לית לן למימר דפליג עליה אביי שלא בא לחלוק על פירוש המשנה שפירש עולא והוה ליה לאביי לפרש על המשנה פירוש אחר אלא ודאי דאביי לא פליגא אדעולא. והא דחשיב נחום המדי בהדי הנך דסבירי להו כי מזבין איניש איהו ותשמישתיה זבין אף על גב דרבנן סבירי להו דאוכף ומרדעת מכורין מכל מקום נחום המדי אית ליה מכירת תשמישין טפי מתנא קמא דידיה וכן כלהו אינך תנאי דחשיב משום דכל חד מינייהו אית ליה מכירת תשמישין טפי מתנא קמא דידיה. ותדע דהא חשיב רבי אלעזר אף על גב דמפרש התם טעמא דרבי אלעזר כו' דמכל מקום אית ליה מכירת תשמישין טפי מתנא קמא וגם הרי"ף ז"ל כתבה להא דעולא בהלכותיו. והא דתנן רבי יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים אינם מכורין כו' הלכה היא דלא שמעינן דפליגי רבנן עליה ולקמן מפרש טעמא דידיה וכיון דמפרשי לה לסברא דרבי יהודה בטעם ברור אין לנו לומר דפליגי רבנן עליה אחר שנתפרשה סברת רבי יהודה בטעם ברור ולעיל נמי איצטריך תנא דמתניתין למיתני וחכמים אומרים אין הדמים ראיה דאי לאו הכי הוה אמינא דרבי יהודה לאו לאיפלוגי אתא. עד כאן.
וכן מסתברא לי דהלכה כמותו בחמורך זה ממה נפשך דאי פלוגתייהו דרבנן ונחום בשאין עודן עליו אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום כל שכן בעודן עליו ואומר חמורך זה ואי בעודן עליו מחלוקת אפשר לומר דרבי יהודה ורבנן לא פליגי וכדאמרינן לעיל מאי לאו רבי יהודה אדרבנן קאי כלומר לטעמייהו דרבנן קאמר דאפילו לרבנן דפליגי בעודן עליו כשאמר לו חמורך זה מודו וכל היכא דאיכא למימר דלא פליגי אמאי ניקום ונימא דפליגי. הרשב"א ז"ל. ואין כן דעת הרי"ף ז"ל שלא הביאה בהלכותיו כו' ככתוב בנמוקי יוסף. הר"ן ז"ל.

עלה בידינו מכר חמור לא מכר כליו ואף על פי שעודן עליו. והני מילי בשק ודיסקייא שהן כלים העשוים לשאת בתוכן פירות ולהניח על החמור אי נמי כומני דאמרינן סתם חמור לרכיבת אדם עומד ולא למשוי ולישיבת אשה אבל אוכף ומרדעת קנה אף על פי שאין עודן עליו כיון שאין החמור ראוי לא לרכיבה ולא למשוי בלא אוכף ומרדעת וגם האוכף והמרדעת אין להם תשמיש בפני עצמן. וכן קלקלי וחבק מכורין הן לא שנא מכר לו את החמור בסתם ולא שנא אמר לו חמור וכליו לא קנה בשק ודיסקייא וכומני אפילו בעודן עליו ואין אומרים לא לחנם אמר ליה חמור וכליו ולרבות שק דיסקייא וכומני שאין נקראין כלי חמור אלא אוכף ומרדעת וקלקלי וחבק הן הנקראין כליו ואף על פי שאמר דבר יתר דרך המוכר לפרוט הדברים שהוא מוכר ואינו דומה למה שאמרו בזמן שאמר ליה חוץ מאלו דאין צריך ליקח לו דרך דדייקי לישנא יתירה דהתם אין דרך המוכר לשייר והמוכר זקוק לשייר הדברים שאינם בכלל המכר אבל דרכו לפרוט הדברים שהוא מוכר כיון שאינם נכללין בשם אחר כגון המוכר חמור שאין כלים בכלל לשון חמור אף על פי שהן מכורין בכלל מכירתו מחמת תשמישו. ואם אמר ליה חמור וכל מה שראוי להיות עליו אני מוכר לך כולן מכורין. והיכא דאמר ליה מכור לי חמור זה והיו כליו עליו כולן מכורין דכיון שידע דחמרא דידיה הוא האי דקאמר זה משום כליו קאמר וכאלו אמר מכור לי חמורך בענין זה שהוא עכשיו לפניו שכליו עליו. עליות.


דף עט עמוד אעריכה


תנן התם כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית. פירוש כל הראוי למזבח כגון תמימים שאינם ראוים לבדק הבית והקדישן לבדק הבית וכן נמי דברים הראוים לבדק הבית כגון אבן או קורה והקדישן למזבח או שהקדישן לזה ולזה דברים שאינם ראוים לא לזה ולא לזה אף על פי שהקדיש דבר שאינו ראוי מועלים בהם ובמה שבתוכן. וזה יותר מחוור מפירוש רשב"ם ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל למדתיו בפרק ה' מהלכות מעילה. הר"ן ז"ל.

תנן התם כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית. פירוש כגון שובך מלא יונים שהם ראוים לקרבן עני שכיון שהן ראוין למזבח חלה עליהם קדושת הגוף. ואינם ראוים לבדק הבית ולא למזבח כגון אילן נשוי פירות ושדה מלאה עשבים שאינם ראוים למזבח וכגון בור מלא מים נמי שאינו ראוי למזבח לפי שנסוך המים אינו בא אלא מימי השלוח אבל ראוין הן למוכרן ולהוציא דמיהן לבדק הבית. לא למזבח ולא לבדק הבית כגון אשפה מלאה זבל שאף על פי שאפשר למוכרו לאותו זבל ולהוציא דמיו לבדק הבית אפילו הכי כיון שיש בו בזיון גם לבדק הבית אינו ראוי דהוה ליה כמחיר כלב שיש בו בזיון. מועלין בהם ובמה שבתוכן ואפילו אשפה מלאה זבל דלא חזיא לא למזבח ולא לבדק הבית מועלין בה ובמה שבתוכה לפי שראויה היא לבדק הבית וקדושה חלה עליה ומשום דרך בזיון הוא שאין מוציאין דמיה לבדק הבית וכיון שמכל מקום קדושה עליה מועלים בה ובמה שבתוכה. ויש לפרש הראוי לבדק הבית דלאו על הדמים הוא אלא על הגוף וכיון דגופן לא חזי לבדק הבית אינו ראוי לבדק הבית קרינא ביה וכיון שכן ליכא הכא מה שהוא ראוי לבדק הבית אלא בור מלא מים בלבד דחזי למילש ביה סיד לבנין לחזק בו בדק הבית אבל אילן נשוי פירות ושדה מלאה עשבים דגופן לא חזי לבדק הבית אינו ראוי לבדק הבית קרינא ביה. והא דלא קתני בבא רביעאה כל הראוי למזבח ולבדק הבית משום דליכא מידי דראוי למזבח ולבדק הבית כיון דראוי למזבח חלה עליה קדושת הגוף ולא חזי לבדק הבית כלל דהא למזבח עומד. הרא"ם ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב למזבח ולא לבדק הבית שובך מלא יונים. לבדק הבית ולא למזבח אילן מלא פירות. לא למזבח ולא לבדק הבית שדה מלאה עשבים אשפה מלאה זבל בור מלא מים. עד כאן לשונו.

כיצד הקדיש בור מלא מים. פירש רשב"ם ז"ל דראוין לבדק הבית לגבל בהם את הטיט אבל לא למזבח דמים מכונסים פסולים לנסוך המים דמי מעין בעינן והביאו ראיה לדבריו בתוספות מדתנן בפרק לולב וערבה היה ממלא מן השילוח ואמרינן בגמרא מנא הני מילי אמר קרא ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה ופירשו דהכי קאמר מנא הני מילי דמעין בעינן אמר קרא ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה אבל רש"י ז"ל פירש שם מנא הני מילי דעושים שם שמחה בשעת שאיבה דכתיב ושאבתם מים בששון. הר"ן ז"ל ותוספי הרא"ש ז"ל וקשיא לי לדעת רשב"ם ז"ל דהא אמרינן בפרק לולב וערבה נשפכה או נתגלה היה ממלא מן הכיור ואלו מי כיור שאר מימיות הן ולא מי מעיין דקיימא לן כחכמים דפליגי על רבי ישמעאל בזבחים פרק ב' (דף כ"ב ע"ב) וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות ביאת המקדש שכל המימות כשרים לקידוש וצריך עיון. גליון.

מועלין בהם ובמה שבתוכן. פירש רשב"ם מועלים בהם אם הניח חפציו בבור והצניעם שם. ואינו מחוור דאין מעילה בקרקעות כו' ככתוב בתוספות. על כן פירש רבינו תם ז"ל כאן כגון שתלש גוש מן הבור ונשתמש בו. ואי נמי כגון שכותלי הבור בנויים באבנים ותלה חפציו באבנים דתלוש ולבסוף חברו (ובטל) כתלוש דמי לענין מעילה כדאיתא התם בשילהי מסכת מעילה. הרשב"א והר"ן ז"ל.

אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים כו'. ואין מועלין במה שבתוכם. פירש רשב"ם ז"ל לפי שאין חצר הקדש קונה דחצר משום יד איתרבאי ואין יד להקדש ואחרים פירשו דאפילו אם תמצא לומר דחצר הקדש קונה אין מעילה בקנייתה דבמאי דקדיש ממילא ליכא מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש דמגוף הקדש קא אתו סבירא ליה לרבי יהודה דאין מועלין ועד כאן לא פליג עליה רבי יוסי אלא בגידולי הקדש משום דמהקדש קא רבו אבל במה שחצר הקדש זוכה אפילו רבי יוסי מודה דאין מעילה בזכייתה. הר"ן.
דברי רבי יהודה לא גרסינן ליה שאינו בסדר המשנה דמסכת מעילה והא דקתני רבי בברייתא כדאיתא דברי רבי יהודה יודע היה שרבי יהודה שנאה ומשום שראו בברייתא דברי רבי יהודה הוגה במשנה בספרי דברי רבי יהודה. ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף. פירש ר"י דברישא לא תני בתוספתא דרבי אלעזר ברבי שמעון אלא בסיפא תני רבי אלעזר ברבי שמעון מחליף כלומר החליף כל מה שאמר תנא קמא ובהא דאמר תנא קמא מועלין אמר איהו אין מועלין ובהא דאמר תנא קמא אין מועלין אמר איהו מועלין ובעל התלמוד ששנה ברישא רבי אלעזר ברבי שמעון אומר מועלין בהם ובמה שבתוכן משום שרוצה לשנות לשון במה שרבי אלעזר ברבי שמעון חולק על תנא קמא. תוספי הרא"ש ז"ל.


דף עט עמוד בעריכה


אימר דשמעת ליה לרבי מאיר. כתוב בתוספות ונראה לר"י דהכי פירושו מי יימר דאתי לרשותו שיזכה בהן כו'. והאי דנקט האי דעבידי דאתו משום דבפרק המפקיד אייתי נמי להאי לישנא אבל הני מי יימר כו' והכי נמי הוה ליה למימר אבל הם לא אתו כי ודאי לא יבואו לרשותו כל מה דלא תירץ בה אין דרך חצרו ושובכו אלא משום דהאי לישנא נמי איתיה בפרק המפקיד. תוספי הרא"ש ז"ל. לעיל גירסת הגאונים ז"ל אמר ליה אביי אלא מעתה סיפא דקתני הקדישן מלאין מועלין בהם ובמה שבתוכן ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף ואי בשדה ואילן אמאי מחליף ופירוש מחליף בסיפא זו כלומר מועלין בהם ולא במה שבתוכן ובסיפא אמר מועלין אף במה שבתוכן ורבי אלעזר סבר בסיפא דאין מועלין במה שבתוכה כאלו אמר מחליף דודאי מחליף הוא מתנא קמא לגמרי דתנא קמא אמר ברישא אין מועלין במה שבתוכה ובסיפא אמר מועלין ורבי אלעזר אמר ברישא מועלין ובסיפא אין מועלין אמרו בברייתא מזה מחליף כל מה שאמר תנא קמא. ומורי הרב ז"ל כתב שהברייתא שנויה בפירוש ורבי אלעזר אומר אין מועלין במה שבתוכן אלא שהגמרא שנאה בדרך קצרה דאמרו רבי אלעזר מחליף ואין צורך אין מועלין ופירוש אלא מעתה כיון דמוקמת פלוגתייהו בשדה ואילן אמאי מחליף בסיפא השתא ברישא דהקדישן ריקנין ונתמלא אמר מועלין במה שבתוכן אף על פי שאינם קדושים קדושת פה משום דסבירא ליה דיש מעילה בגידולין הקדישן מלאין דאיכא תרתי חדא שיש בהן קדושת פה ועוד דקא ינקי משדה הקדש אמר דאין מועלין במה שבתוכן אבל אי מוקמת פלוגתייהו בבור ושובך בהקדישן מלאין לא תירץ לן מאי טעמא דהא איכא קדושת פה דטעמיה ברור משום דסבירא ליה כתנא קמא דרבי נתן כדמפרש ואזיל. וקשיא לי אמאי לא שניא לעולם בשדה ואילן ובמלאין כגון שהקדיש שדה מלאה תבואה העומד ליקצר שאינה צריכה לקרקע כלל ואילן העומד לגדור דאינן צריכים לקרקע כלל דאי משום גידולי הקדש ליכא דאדרבה כל שמשהה להו מכחש כחשן וכדאמרינן בשילהי פרק דיני ממונות קמא דענבים העומדות ליבצר כמה דשבקת להו מיכחש כחשן ואי משום קדושת פה דילמא סבירא ליה לרבי אלעזר ברבי שמעון דמצי אמר אילן אקדשי פירי לא אקדשי וכטעמא נמי דאמרינן כי מוקמי לה בבור ושובך. וניחא לי דכל שהן מחוברין לקרקע ליכא למאן דאמר דמצי אמר פירי לא אקדישי דלא גרע דין הקדש מדין הדיוט ואלו מכר שדה אפילו לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר מכר את התבואה וליכא מאן דפליג בה וכדתנן מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע וההיא אפילו בשאינה צריכה לקרקע כלל קאמר מדקתני אבל לא את התבואה התלושה מן הקרקע אלמא כל שאינה תלושה נמכרת עם השדה. ועוד מדאקשינן עלייהו בגמרא המחוברת לקרקע פשיטא ופרקינן לא צריכא אף על גב דמטיא למחצד. התלושה מן הקרקע פשיטא כלומר שאינה מכור ופרקינן לא צריכא אף על גב דצריכא לארעא כלומר ליבשה שם אלמא כל שאינה תלושה ממש מכורה ומדאקשינן המחוברת לקרקע פשיטא שמעינן נמי דאפילו תנא קמא דרבי נתן דפליג במים שבבור בהא מודה משום דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי דאי לא מאי פשיטא דקא מקשה אדרבה צריכא טובא לאפוקי מדתנא קמא דרבי נתן. ואף על פי דקיימא לן פרק נערה שנתפתתה דכל דלא צריכים כלל כתלושין דמי וכדאמרינן התם הבו לה מתמרי דעל בודיא אמר ליה אביי לרב יוסף ואי בעל חוב הוי כהאי גוונא מי הוה יהיב ליה מר והא קיימא לן כל העומד לגדור כגדור דמי ואמר ליה דצריכין לדיקלא קאמינא. יש לומר דהתם בעל חוב שאני ולאו דעתיה אמטלטלי ולא אפילו אפירי דמטו למחצד. וכן כתבו בתוספות בפרק דיני ממונות. כן נראה לי.

אימר דשמעת ליה לרבי מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר דאתו. ואיכא למידק דרבי מאיר אפילו במידי דלא עבידי דאתי אמרה וכדתנן בקדושין פרק האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותך לאחר שיחלוץ לך יבמיך הרי זו מקודשת דברי רבי מאיר וכל הני מי יימר דאתו. והרבה תירוצין נאמרו על דבר זה. וכבר כתבתי בארוכה בריש פרק המפקיד בסייעתא דשמיא. והתירוץ הנכון הוא כשכל דבר הנקנה אינו בעולם כגון פירות דקל בעיא הוא דעבידי דאתו אבל כל שהגוף הנקנה הוא בעולם ביד אדם אחד אלא שאינו שלו ולא בא לעולם לו כגון שדה זו שאקחנה קנויה לך אף על גב דלא עביד דאתי דמי יימר דמזבני ליה אפילו הכי סבירא ליה לרבי מאיר איתנהו בעולם. יש לומר כל שאינם לא בידו ולא ביד שום אדם כאלו אינן בעולם כלל דמים שבעביד מי יביאם לידו וכן היונים הפורחים באויר מה שאין כן בשדה דאפשר לקנותה ולהפיס את בעליה וכן כל שישנו ביד אדם. והקשה רבינו יצחק ז"ל אשמעתין דהשתא משמע דאי עבידי דאתו מיהא ניחא ואכתי תקשי לן האיך קדישי המים והיונים אחר כן ואפילו לרבי מאיר שהרי לא יבאו לעולם לידו של מקדיש ואף על גב דעבידי דאתו לבור ולשובך שהקדיש ההיא שעתא לאו לבורו ולשובכו אתו אלא לבורו ולשובכו של הקדש ואי משום חצרו של הקדש לא קדשי כלל דהא אין חצר להקדש דחצר משום יד איתרבאי ואין יד להקדש ועוד רבה דפריק ליה ואמר משכחת לה במים הבאים מחצרו וביונים הבאים משובכו לשובך. ותירץ הרב ז"ל בעצמו דהכי קאמר מי יימר דאתו לרשותיה לעולם שיזכה בהן שהרי בודאי לא יבואו לרשותו לעולם אלא לרשות הקדש ואמאי מועלין במה שבתוכן. ופריק משכחת לה שפיר שיבאו תחלה לרשותו ושיזכה בהן כגון דאתו משובך של הפקר הסמוך לו לשובכו ומשובכו לשובך של הקדש וכן במים הבאים דרך מדרון לחצרו מן הגשמים ומחצרו הולכים לבור של הקדש. ולי נראה דרבה על כרחך לא מצי לשנויי ביונים הבאים משובכו לשובך דהכא ודאי כדפריש בשעת הקדשו שיקדישו היונים הבאים שם לאחר מכאן הוא דקאמר רבי אלעזר ברבי שמעון דמועלין במה שבתוכן דאי במקדיש בור סתם ושובך סתם בהא ליכא מאן דאמר מועלין במה שבתוכן דאפילו רבי מאיר לא אמר בכי הא דהא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אמרינן אבל דבר שלא הקדיש לא אמרינן דקדיש דאטו מי שהקדיש שובך סתם ובאו יונים משובך לשובכו מי קדישי והא אין אדם נותן דעתו על מה שאינו שלו ועל מה שהוא משאיר לעצמה והגע עצמך המקדיש כל נכסיו סתם ואחר כך קנה נכסים מי קדישא אפילו לרבי מאיר אלא ודאי הכא כדפריש הוא ואם כן כיון שפירש והקדיש המים והיונים הבאים שם לאחר מכאן אם מחצרו אם משובכו באו קדישין הן ואפילו לרבנן דהא הוה ליה כאומר יקדשו יוני שובכי לכשיבואו לשובכו של הקדש והיונים הא איתגהו בעולם דמי לא עסקינן דבנתמלאו מיד פליגי אלא על כרחך ביונים הבאים לשם משובך של הפקר הוא וכדמפרש. ועוד תדע לך דרישא בדפירש הוא מדאמרינן במלאין במאי פליגי במקדיש בור סתם ושובך סתם שמע מינה דסיפא בסתם הא רישא במפרש.

במלאין במאי פליגי אמר רבה כגון שהקדיש בור סתם ושובך סתם. ואם תאמר אם כן כל שכן בריקנין ואחר כך נתמלאו דהשתא כשהן מלאין אמרינן דלא יהיב דעתיה על המים ועל היונים שהם כבר בהם על מה שאינו בשעת הקדישו לא כל שכן. פירש ר"ש ז"ל דבמלאין שייך למימר ולמקדיש בעין רעה מקדיש שעל מה שכבר בא לעולם דעתו של אדם יורדת לשיירו אבל אין עין אדם רעה במה שעתיד לבא. ומסתברא דעיקר קושיא ליתיה דבהקדישן ריקנין על כרחך כדפריש הוא כמו שכתבתי והילכך לרבי מאיר ולמאן דסבירא ליה כוותיה קדישי ומועלין בהם אבל הכא דמקדיש סתם אי סבר ליה לרבי אלעזר ברבי שמעון כאבוה דמקדיש בעין רעה מקדיש כמוכר וסבירא ליה נמי כתנא קמא דרבי נתן דמכר בור לא מכר מימיו לא קדישי מים ויונים שיש שם בשעת הקדשו ואין מועלין בהם דחולין נינהו. כן נראה לי. והא אנן תנן מכר בור מכר מימיו אמר רבה מתניתין יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה כך הגירסא בספרי ספרד וכן הוא בהלכות הריא"ף ז"ל. ובפירושי רבינו חננאל ז"ל. וכן נראה וראי מדקאמר יחידאה היא דאי לאו למימרא דלית הלכתא הכין למה לן למימר יחידאה הא לא הוה ליה למימר אלא סבר לה כתנא קמא דרבי נתן וכדקאמר סבר לה כאבוה. ומסתפקא מלתא אי דיינינן הכי בכל הנך דמתניתין מכר כוורת מכר דבורים מכר אשפה מכר זבלה או שמא לא נחלקו על רבי נתן אלא בבור ומימיו בלבד. והראב"ד ז"ל כתב דרבי נתן לא פליג אלא בבור בלבד. אבל בשארא דמתניתין מודה הוא לרבנן וטעמא דפליג בבור משום דמימי הבור לאסתפוקי מנייהו קיימי והוו להו כיין ותבואה שהן בתוך הבית שאינן נמכרין בכלל הבית אבל הנך שארא שהוא מקום גדלתן ולפרות ולרבות שם העומדין בתוכן על כן הם מכורין עמהם. ומיהו רבי אלעזר ברבי שמעון בתרווייהו פליג כדאמר בהדיא דמחלוקח בבור ושובך שהיונים בתוך השובך כמים בבור הם עומדים להסתפק מהן תמיד עד כאן. וצריך לומר דרבי אלעזר ברבי שמעון כתנא קמא דרבי נתן ועדיף מיניה. אלא דקשיא לי בטעמו של הרב ז"ל דמה הפרש בין בור לשובך לתנא קמא דרבי נתן ואם תאמר משום דיונים גדילתן הוא שם ואין דרכם של בעלים להסתפק בכולן כדרך שמסתפקים בכל המים שבבור וכדי שלא יחרב כל השובך וכן דבורים שבכוורת ומה יעשה הרב ז"ל בזבל שבאשפה. ועוד דנצטרך לומר דרבי אלעזר ברבי שמעון ביונים דלא כחד מנייהו. ומיהו לדידן דקיימא לן דמקדיש בעין יפה מקדיש הקדיש את כולן וכן בנותן מתנה והאחין שחלקו דבכל הני עין יפה נוהגת בהם כדתנן בפרק המוכר את הבית ור"ש ז"ל כתב בפירוש דלא קיימא לן כרבנן דברייתא אלא כרבי נתן דקאי כתנא דמתניתין וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בספר המקח שהמוכר בור מכר מימיו ומכר שובך מכר יונים. ולפי דבריהם הא דאמרינן מתניתין יחידאה הכי קאמר מתניתין דמכר לאו כולי עלמא היא כדי שתקשה ודין הדיוט לא דהכא איכא תנא קמא דרבי נתן דפליג בה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: הא דאמרינן רבי אלעזר ברבי שמעון סבר לה כאבוה דאמר דין גבוה כדין הדיוט דמי כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ודין הדיוט בבור ושובך לא מכר מה שבהן כתנא קמא דרבי נתן. ואני תמה אם יחלוק תנא קמא בכוורת ודבורים ואשפה וזבלה גם בשובך אני לא הייתי אומר כן לולי שאני אומר כי בור ושובך שניהם הולכים יחד ואולי סיפא דמתניתין דקתני הקדישן מלאים משום תנא קמא קאמרי דתנא קמא ודאי בכלהו קאמר בבור ושובך וכוורת ואשפה דסבירא ליה מקדיש בעין יפה מקדיש אבל רבי אלעזר ברבי שמעון לא פליג אלא על בור ומימיו בלבד כמחלוקת רבי נתן ותנא קמא. והשתא מיבעי לן לפרושי טעמא מאי טעמא פליג תנא קמא על בור ומימיו ולא פליג אשארא. ואפשר למימר משום דמימי הבור לאיסתפוקי מינייהו קיימי דהא מסתפק מינייהו כל יומא והוו להו בתוך הבור כיין וכתבואה שבתוך הבית שאינם נמכרים עם הבית שמזונותיו הם והם עומדים להסתפק מהם בכל יום והם הולכים ומתמעטים וכלים לגמרי אבל הנך כלהו מקום גדלתן ולפרות ולרבות הן בתוכה ולא למעט אותם ולא להסתפק מהם על כן הם מכורין עמהם וטעמא דמסתברא הוא. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. המקדיש בור ואחר כך נתמלא מים שובך ואחר כך נתמלא יונים דברי הכל מועלין בהם ואין מועלין במה שבתוכן שאין חצר הקדש קונה להקדש. הקדיש שדה ואחר כך נתמלא עשבים אילן ואחר כך נתמלא פירות מחלוקת אבל יוסי ורבי יהודה והלכה כרבי יהודה דאין מעילה בגידולי הקדש דסתם מתניתין כרבי יהודה דלא גרסינן במתניתין דברי רבי יהודה והא דתניא נראים דברי רבי יהודה בבור ושובך משום דרבי אליבא דרבי יהודה סתמה. ומתניתין הקדיש בור ושובך מלאים אף על פי שהקדיש אותם סתם מועלין בהם ובמה שבתוכן שהמקדיש בעין יפה מקדיש ואף על גב דתנן יוני שובך ויוני עליה יש בהם גזל מפני דרכי שלום הא קיימא לן כרבי יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם הילכך יש בהקדישן מעילה כההיא דפרק הניזקין שעל ידי דבריהם באה לו שכיון שהוא ממונם מדבריהם להוציאו בדיינים חל עליו הקדש גמור. מכר בור לא מכר מימיו מכר שובך לא מכר יונים ואף על גב דקיימא לן מוכר בעין יפה מוכר אין דנין בו בעין יפה דהקדש אבל במתנה דנין בה בעין יפה דהקדש ונתן שובך נתן יונים נתן בור נתן מימיו כי הא דתנן במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן כו' זכו בכולם. הרב רבינו יונה ז"ל בעליות.


דף פ עמוד אעריכה


מתניתין. זתים לקוץ מניח שתי גרופיות. שהן שתי ארכובות כדי שיחליף לפי שלא מכר לו אלא עצים אבל אילן לא מכר לו הילכך צריך הוא לשייר בו בכדי שיחליף לבעל האילן שאם לא הניח כלום אינו מחליף כלום ונמצא שהפסיד בעל האילן אילנו והוא לא מכר אלא עצים בלבד אבל אילן לא מכר ולפיכך צריך להניח שתי גרופיות בכדי שיהא מחליף. הרא"ם ז"ל.

הא לה הא לאמה. פירש רשב"ם ז"ל דמתניתין באמה שצריך להניח לאמה בריכה ראשונה ואין הכי נמי דלאותה בריכה צריך להניח גם כן בריכה ראשונה אלא משום דההיא בריכה שניה מחמת בריכה ראשונה אלו מניחים אותה כרי שלא תברח לא נקט מתניתין אלא בריכה ראשונה שאלו היתה אותה בריכה נשארת היה די לאמה בכך ומה דלא פירש במתניתין פירש בברייתא שאף בריכה שניה צריך להניח שאם לא כן היה בריכה ראשונה בורחת ולא ישאר צוות לאמה. ואקשינן כי היכי דאמה מצתוו בה אברתה ואזוגה דשבקינן לה דהיינו הזכר דהא ודאי לאמה בהכי סגי לה מדלא קתני במתניתין אלא מניח בריכה ראשונה בריכה נמי תצטוות באמה ובזוגה דשבקינן לה ולמה צריך להניח בריכה שניה לצוות של בריכה ראשונה. ומפרקינן דברתא אאמה לא מצטוותא. והא פירושא לא נהירא דהיכי קאמר זוגא דשבקינן לה דלגבי זכר שהוא בן זוגא של אמה לא שייך למימרא שבקינן לה דאנן לא שבקינן לה מידי אלא שאינו בכלל המכר דפירות שובך לקח ולא שובך וזוג ראשון שובך מיקרי. וכי תימא דכי קאמר אזוגא דשבקינן לה לבת קאמר אכתי לא מחוור שהכל הוא בכלל בריכה. לפיכך נראה דבשובך יש בו שתי זוגות אמה וברתה דפחות לא מיקרי שובך והוא לקח פירות שתיהן דהיינו פירות שובך וקתני במתניתין שצריך להניח בריכה אחת שתלד האם להיות לה צוות עם בריכה ראשונה שכבר היתה בשובך. ואקשי והא תניא מפריח בריכה ראשונה ושניה וקא סלקא דעתך דהכי קאמר שצריך להניח בריכה ראשונה ושניה שתלד האם לאחר מכירה כדי שיהיו לה שלש זוגות של בנות ופריק לא קשיא הא בה הא באמה פירוש דמתניתין לא איירי אלא במאי דצריך להניח לאמה ולאמה בשתי בריכות סגי לה קמייתא דמקמי מכירה ושניה דלאחר מכירה וברייתא דקתני מפריח בריכה ראשונה ושניה בבתה איירי כלומר שאף לבתה צריך להניח שתי בריכות כדשבקינן לאמה והיינו דמקשינן אמה מאי טעמא כלומר כי היכי דאמה סגי לה בצוות של שתי זוגות דהיינו בבריכה שהיתה כבר בשובך ובזוגא דשבקינן לה כלומר בבריכה ראשונה של אחר מבירוג דלבריכה קרי לה זוגא מפני שהם שנים לעולם זכר ונקבה ברתא נמי תיסגי לה בצוות של שתי זוגות דהיינו אמה וזוגא דשבקינן לה. ומפרקינן דברתא לא מצטוותה אאמה אלא אבריכה ולפיכך צריך להניח לה שתי זוגות מבנותיה. וכך נראה זה הפירוש מדברי הרי"ף ז"ל. ואפשר דהוא הדין שמניחין כן לכל זוג וזוג א"א כיון דהוו כוליה האי מצטוותי להדדי ואין צריך יותר. הר"ן ז"ל.
נמצא שצריך להניח בזה השובך שיש בו שתי זוגות שלש בריכות בריכה אחת לזוג אחת שהן האמהות ושתי בריכות לזוג האחת שהן הבנים וליכא בין תנא דמתניתין לתנא דברייתא פלוגתא דתנא דמתניתין שנה מה שצריך להניח לזוג האחת שהן אמהות ולא הזכיר מה שצריך להניח לזוג השני שהם הבנים ותנא דברייתא שנה מה שצריך להניח לזוג האחת שהם בנים ולא הזכיר מה שצריך להניח לזוג השני שהם אמהות וליכא בינייהו חלוקה. הרא"ם ז"ל.
וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הלוקח פירות שובך מחברו מפריח בריכה ראשונה כדי שלא יחרב השובך ובשובך תדש קאמר שאין שם יונים כי אם אלו הראשונים עתה באו ואם יש שם אם ובת ולקח פירות האם אינו מניח שם כי אם בריכה הראשונה משום דמצטוותא אבריכה קמייתא ועל זו הבריכה שמניח לה והאי דקאמר אזוגא דשבקינן לה כי לעולם ילדו זוגות ויגדלו זוגות זכר ונקבה ושניהם נקראו בריכה אחת ואם לקח פירות הבת צריך שיניח שתי בריכוה דלא מצטוותה פחות משתי בנות עם זוגיהן. עד כאן לשונו.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: לא קשיא הא באמה הא בה. פירש רבינו חננאל ז"ל אם מכר לו פירות שובכו חוץ מן הבריכה ראשונה חייב להניח בשובך אלו שתי בריכות שמניח לו זולתי האמהות ואם מכר לו שובכו סתם מניח לו בריכה אחת ראשונה בלבד כללו של דבר לעולם מניח לו בריכה אחת מן הפרי המכור לו ואקשי מאי שנא בין זה לזה דאמרת כי בעת שמכר לו פירות שובכו סתם מניח לו בריכה אחת דאמרינן האמהות עם בנותיהן שהן הבריכה הראשונה מצטוות אהדדי ואזוגא דשבקינן לה ולא ערקי ומולידין פירוש זוגא הזכר שהוא בר זוגא של יונה נמצאת משנתנו במכר פירות שובכו סתם וברייתא במוכר פירות שובכו חוץ מן הבריכה הראשונה. ברתא אאמה לא מצטוותא ואי אמרת אי הכי אפילו מתניתין נמי. שאני התם דאי אפילו ערקא הבריכה הראשונה האמהות קיימות ומתיישבות השובך אבל ברייתא דפירש חוץ מן הבריכה הראשונה אי לא שבקת לה בריכה שניה ערקא ואזלא ויכול מוכר למטען עליה הב לי בריכה ראשונה דלא זבנית לך הילכך חייב למשבק ליה בריכה שניה למצטוות בה. עד כאן לשונו.
פירות כוורת הם הנחילין של דבורים שמולידין וממלאין מהן כוורות אחרות וכמו כן שלקחם לשנה נוטל שלשה נחילין ומסרס בה כדי שלא יתכחשו וימותו. במה מסרסן אמר שמואל בחרדל. אמר רבי יוסי בר חנינא לא חרדל מסרסן שאם יסתרסו לגמרי הרי הם נפסדים לבעליהם לגמרי אלא מתוך שפיהם חד חוזרות ואוכלות את דבשנן ומתוך שאין להם מה יאכלו מתעסקות לאסוף דבש למאכלן ולא יתעסקו בפריה ורביה. ורבי יוחנן אמר נוטל שלשה נחילין במסרס פירוש בהפסקות ומשם ואילך לא יטול כלום. במתניתא תנא נוטל שלשה נחילין בזה אחר זה ומשם ואילך נוטל בסירוס פירוש בהפסקות. עתה לאלו שתי לשונות האחרונות לא נתפרשה ההפסקה אם תהיה הפסקה שלא יעסקו בפריה ורביה או שיתעסקו ותהיה הפריה ההיא לבעל הדבורים ואם יתעסקו בפריה ורביה מה תועיל להם ההפסקה שלא יתכחשו וימותו ואם לא ניחוש לכחשתן מה טעם להפסקתן ולמה יטול בהם בעל הדבורים והלא מכר לו פירות כוורתו לשנה. על כן אני אומר כי ההפסקות ההם תהיה הפסקה ממש בסירוס או בחרדל או בדבר המעכבם מלפרות ולרבות והנה לשתי הלשונות האלו לא נתפרש הסירוס במשנה אלא בלשון הפסקה כאלו אומר נוטל שלשה נחילין ומפסיקן או נוטל שלשה נחילין בהפסקות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואלו ההפסקות לא נדע שיעוריהן ושמא עד שיתמלא הכוורת דבש ויוציאו ממנו לעשות להם מקום להוליד שם. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: פירות כוורת נוטל שלשה נחילין. פירוש הלוקח מחברו כוורת שהם בני הדבורים נוטל שלשה נחילין כמו שאתה אומר שלש בריכות הן הנקראים אלאערא"ד ומסרס אחר כך כדי שלא יתעסקו בלידה ויתעסקו בעשיית הדבש. אמרי במערבא משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא לא חרדל מסרסן אלא כשאוכלין את החרדל מתוך שפיהן חד מהחרדל חוזרים ואוכלים אותו הדבש שיש בכוורת וכיון שאכלו הדבש חוזרין ומתעסקין בעשיית הדבש לפי שדרכן של דבורים כשיש בכוורת דבש אין עוסקים בעשיית הדבש אלא בלידה הן עסוקין וכשכלה להם הדבש יוצאין ורועין בחוץ ובאין ועושין דבש וממלאים הכוורת מן הדבש וכשנתמלאת הכוורת מן הדבש בא בעל הכוורת ונוטל אותו ומניח להם מעט שתי חלות או יותר כדי שיאכלו אותו ולא יברחו וחוורין הדבורים ומתעסקים בלידה באותן הנקיקים שנטל מהם הדבש בעל הכוורת עד שכלה להם אותו הדבש שבאותן שתי חלות וכשכלה חוזרות ועושות דבש ועל זה שנינו הלוקח פירות כוורת מחברו שהם הבנים נוטל שלשה נחילין ומסרס כלומר מאכילן החרדל כדי שיכאב פיהן וחוזרין ואוכלין אותו הדבש שיש באותן שתי חלות שהניח להם בעל הכוורת וכשכלה להם אותו הדבש אינם מתעסקים בלידה אלא בעשיית הדבש וממלאין את הכוורת כולו דבש ונוטל אותו בעל הכוורת. רבי יוחנן אמר שלשה נחילין במסרס כלומר נוטל נחיל ומניח נחיל לבעל הכוורת עד שישלימו לו שלשה נחילין ואין לו רשות יותר על שלשה נחילין לפי שאין דרכן לעשות בשנה יותר משלשה נחילין. במתניתא תנא נוטל שלשה נחילין זה אחר זה ואחר כך נוטל אחד ומניח אחד נמצא פירוש משנתנו על האי מתניתא הכי נוטל שלשה נחילין ואחר כך מסרס כלומר ואחר כך נוטל בסירוסין. עד כאן.

והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: לא חרדל מסרסן כו'. ומתוך שביעותן בטלות מפריה ורביה וחוזרות ועושות דבש והוא הדין אם אינו מסרסן דנחילין היוצאין מן הכוורת אחר שלשה נחילין הראשונים של בעל הכוורת הם דסתם פירות כוורת לשנה שלשה נחילין בלבד שהנחילין היוצאין משם אחר כך גרועים הם וכשם שדרך בעל כוורת שהוא מסרס כדי שיתעסקו בעשיית דבש לאחר שיבאו שלשה נחילין דדי לו בהם מפירות הכוורת לשנה כך כשהוא מוכר פירות הכוורת לא נתכוון אלא למכור שלשה נחילין ולא נתכוון להפסיד הדבש שדרכן לעשות לאחר שיבאו שלשה נחילין ולא שנא שהנחילין האחרים של מוכר כדי להעמידנו על טעם הדבר מה טעם הם של לוקח לפי שדרך בעל הכוורת לסרס אחר שלשה נחילין. עד כאן.

אמר רב כהנא דבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם. כלומר שמטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה ומאי לעולם בין שחשב עליו ובין שלא חשב עליו מסתמא אוכל הרא אלא אם כן חשב עליו למשקין משום דרובא לאכילה קאי. ולא מצינא לפרושי דאפילו חשב עליו למשקה לאו כלום הוא דבטלה דעתו אצל כל אדם כאלו חשב על הפה שיהא למשקה דאם כן קשיא לן הך מתניתא דמייתי לקמן דבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה חשב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין למשקין מטמא טומאת משקין ואמרינן בשלמא לאביי ניחא ואי כי האי פירושא אפילו לתירוצא דאביי נמי קשה ליה דכיון דדבש בכוורתו אוכל גמור כי אקצי ליה מאוכלא נהי דבטליה מתורת אוכל משקה מי הוי ואפילו חשבו למשקה אלא לאו כפירושא קמא דאינו יוצא מידי מאכל לעולם בין שחשב עליו לאכילה בין שלא חשב מיהו אם חשב עליו למשקין טמא טומאת משקין דאיכא אינשי דשתו ליה על ידי מים ועניינים אחרים. הראב"ד ז"ל.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אמר רב כהנא דבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם. פירש ר"ש ז"ל אף על פי שהדבורים אוכלין ממנו אינו יוצא מידי מאכל לעולם על ידי כך עד שיקצנו בפירוש למאכל הדבורים. וקשה לי לפירושו שאין לך דבר שהוא מאכל אדם שיצא מתורת מאכל עד שיפסל מלאכול לכלב ועוד הוה ליה לרב כהנא לומר דבש בכוורתו תורת מאכל עליו שזהו עיקר חידושו של רב כהנא לפי פירושו של הרב ז"ל דאם הוא מאכל ואינו יוצא מתורת מאכל על ידי אכילת הדבורים זה אינו חידוש דאדרבה אפילו אמר שיוצא מתורת מאכל על ידי הקצאה היה חדוש ותמה על עצמך היאך אפשר. ונראה לי דאינו יוצא מידי מאכל אפילו חשב עליו למשקה קאמר והיינו דקאמר אלמא קסבר דלא בעי מחשבה כלומר תורת מאכל עליו ממילא ואף על פי שלא חשב עליו שאלו בעי מחשבה הרי הוא יורד לתורת אוכל או לתורת משקה על ידי איזו מחשבה שיחשב עליו. ואי קשיא לך הא דקתני בברייתא דבש בכוורתו אינו לא מאכל ולא משקה חשב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין ומשקה מטמא טומאת משקין ואמרינן עלה בשלמא לאביי ניחא וקשה אלמא כי מחשב עליו למשקין יוצא מתורת אוכל ויורד לידי טומאת משקין הא ליתא דברייתא זו אי כפשטא ליתא כרב כהנא ואדרבה הויא תיובתיה דהא בעי מחשבה והלכך כל שצריך מחשבה יורד לתורת אוכל או לתורת משקין לכשיחשב עליו ולתירוצא דאביי נמי לא קשיא מידי דמוקי לה להא ברייתא באותן שתי חלות וכגון שהוקצו מתחלתן קודם שיהיה בהם דבש למאכל דבורים שלא ירדו מעולם לתורת מאכל ואי נמי שאותן שתי חלות ידועות לעולם שהם שתי החלות הראשונות ומתחלת ברייתן דעת הבעלים להיותן מוקצות ממילא למאכל הדבורים ולפיכך צריכות מחשבה כי ממילא אינן לא אוכל ולא משקה ואם חשב עליהן להוציאן מידי מאכל הדבורים ולהכינם לאדם אם לאוכלין מטמא טומאת אוכלין ואם למשקין מטמא טומאת משקין כן נראה לי. ואיכא מרבוותא ז"ל דפירשו אינו יוצא מידי מאכל כלומר לעולם יש עליו תורת אוכל בין חשב עליו בין לא חשב עליו ולשון אינו יוצא אינו מיושב בעיני לפי פירושם. עד כאן לשונו.


דף פ עמוד בעריכה


מיתיבי דבש הזב מכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה. בשלמא לאביי ניחא דמוקי לה באותם שתי חלות ואף על גב דזבו נמי מאיסי ליה ואקצויי אקצינהו מדעתיה אלא לרבא קשיא דהא לא מצי לאוקמי להיאך אליבא דרבי אליעזר דהא וב מכוורתו קאמר וקשה לרב כהנא אליבא דרבא. ומשמע דלדעת רבא אליבא דרב כהנא לא שנא שתי חלות לא שנא שאר חלות אוכלא נינהו. הראב"ד ז"ל.
מעם הארץ ודאי קשה לה שלשה טפחים ודאי מעלי לה משלשה טפחים ולמטה לאו מקשה קשי לה ולאו עלויי מעלי לה גבי שביעית עבדינן לחומרא ולא שבקי ליה למעבד דלמא אתי למעבד מאי דמעלי לה. ויש כאן לשאול אמאי סגי ליה למעלה במגביה עשרה טפחים דלא קשי ולא מעלי ולמטה לא שבקינן ליה למעבד אלא מאי דקשי שהוא עם הארץ אבל בשני טפחים דלא קשי ולא מעלי לא סגי ליה. ויש להשיב דלמעלה מעשרה טפחים לא מסתייא דלא מעלי אלא מקשה נמי קשה ומשום הכי נמי שרי. הרא"ם ז"ל.


דף פא עמוד אעריכה


מתניתין. הגדילו לא ישפה. האי סיפא אתאן לתנא קמא דאלו לרבי מאיר הגדילו ישפה והעולה מן השרשים של בעל האילן דשנים לרבי מאיר כשלשה לרבנן וקתני שלשה קנה קרקע הגדילו ישפה והעולה מן השרשים שלו ואם מתו יש לו קרקע. הרשב"א ז"ל.

ואם מתו אין לו קרקע. הדר תנא הכי דלא תימא כי תנן ברישא לא קנה קרקע הני מילי תחתיהן וביניהן אבל מקום האילנות מיהא קנה קא משמע לן דאפילו מקום האילנות לא קנה ואם מתו אין לו לעשות במקומן אפילו בור ודות אליבא דרבא דפליג עלייהו בנהרדעא בפרק חזקת הבתים וקיימא לן כוותיה ולנהרדעא נמי נהי דמקום האילן שלו לבור ודות תנא אין לו קרקע לומר שאינו רשאי ליטע אחר במקומן. הר"ן ז"ל.

הגדילו ישפה. פירוש אפילו מה שהגדילו בתוך מלא אורה וסלו שאם לא ישפה שמא לא יחזיק על ידי תוספת הענפים כמלא אורה וסלו חוץ לתוספת. עליות.

ואם מתו יש לו קרקע. הא נמי אצטריך דלא תימא כי אמרינן קנה קרקע דוקא בעודן קיימין אבל מתו לא קא משמע לן דאפילו הכי קנה קרקע. הר"ן ז"ל.
אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי מאיר אפילו בלוקח פירות מן השוק מן השוק לאו דוקא דהיכי ידע דהוי ביכורים אלא אם קנה אותם באילן קודם שביכרו כשביכרו חייב להביא אף על פי שאין להם קרקע. והרשב"א ז"ל כתב פירות מן השוק פירוש פירות של ביכורים. עד כאן לשונו.

ממאי מדקתני משנה יתירה כו'. כלומר דבשלמא לרבנן אצטריך למהדר ולמיתני בשנים לאשמועינן דאף על פי שלא קנה קרקע ואינו יכול לקרות אפילו הכי מביא אלא לרבי מאיר למאי אצטריך אי לאו לאשמועינן דאפילו לוקח מן השוק מביא וקורא והכי קאמר להו לרבנן אפילו לדידכו דאמריתו דלא קנה קרקע יביא ויקרא שאני אומר שאפילו לוקח פירות מן השוק מביא וקורא שאין הדבר תלוי במביא מקרקעו וכדמפרש ואזיל אשר נתת לי הן דיהבת לי זוזי דזבני בהו. ואם תאמר לרב יהודה אמר שמואל שלשה מביא וקורא דתניא תמן ליקשו להר~ דלרבנן הא תו למה לי. ויש לומר דאין הכי נמי דהוה ליה לאקשויי עליה דרב יהודה הכין אלא משום דאשכח תיובתיה בהדיא מן הברייתא דקתני רבי מאיר הלוקח אילן אחד מביא ואינו קורא לא חש לאקשויי ולטעמיך הקונה שלשה למאי אצטריך. ואם תאמר מכל מקום שפיר קאמר שמואל מכדי הא תנא הכא דינא דשנים ושלשה בין לרבנן ובין לרבי מאיר ואם כן פשיטא לרבנן דקונה שלשה מביא ולרבי מאיר בשנים. ויש לומר דניחא ליה לאשמועינן דינא דהבאת ביכורים אף על גב דתנא הכא דינא דקניית קרקע ומיהו אי תנא הני דביכורים תו לא אצטריך להא דהכא דההיא כוללת את הכל דינא דקניית קרקע ודינא דהבאת הביכורים. הרשב"א ז"ל.
והר"ן ז"ל תירץ דאורחיה דתנא למיתני כל דיניו בדוכתיה אף על גב דחד מחבריה גמר הלכך תנא הכא פלוגתייהו בדיני ממונות והתם לענין הבאת ביכורים. הר"ן ז"ל וכן תירץ הרמב"ן ז"ל.

ההוא למעוטי חוצה לארץ. תימה אמאי צריך מיעוט והא תנן בפרק קמא דקידושין כל מצוה שתלויה בארץ כו'. הכא נוכל לתרץ דלא חשיב תלויה בארץ דאפילו לוקח מן השוק חייב. מיהו קשה דמלתא דשמואל לא קיימא דהא איתותב ואפילו הכי בריש פרק ראשית הגז קאמר ארצך למעוטי חוצה לארץ. ויש לומר מדכתיב בכורי כל אשר בארצם סלקא דעתך אמינא לרבויי חוץ לארץ לכך אצטריך מיעוט. תוספות הרא"ש ז"ל.

והא כתיב אשר תביא מארצך ההיא למעוטי אדמת הכנעני. כלומר כשקנה כנעני שדה בארץ וגדלו בו פירות ואחר כך מכרו לישראל סלקא דעתך אמינא יביא ביכורים כתב רחמנא מארצך ולא מארץ כותים דיש קנין לכנעני בארץ ישראל ומה הוא פטור אף אדמתו פטורה. ור"ש ז"ל גרס והא תרי אדמתך כתיב חד למעוטי אדמת כותי וחד למעוטי אדמת גר כלומר כשגדלו פירות ונתבכרו בשדה הגר ואחר כך מכרו לישראל אין ישראל הלוקח ממנו מביא ביכורים דגר נמי פטור מן הבכורים ואדמתו נמי פטורה ואם תאמר לרבנן למעוטי אדמת גר ועכו"ם מנא להו דהא חד מהני אצטריך למעוטי לוקח פירות מן השוק למאי דמקשי השתא. ויש לומר דלוקח פירות מן השוק נפקא להו מאשר נתת לי דלא משמע להו דיהבת להו זוזי דזבני בהו. ואי נמי לדידהו עכו"ם וגר מחד נפקי להו משום דכל שהוא פטור אף אדמתו פטורה ואידך הא דרשינן ליה במסכת ביכורים למעוטי נוטע בתוך שלו והבריך בתוך של רבים או שנטע בתוך שלו והבריך בתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים עובר באמצע ואף על גב דליכא איסורא בנטיעות בעינן שיהו כל גידולי מאדמתך וכל שכן בלוקח מן השוק ולרבי מאיר דמחייב אפילו בלוקח מן השוק הא לא מימעיט אלא מביא וקורא. ומיהו בירושלמי מפיק אפילו הכי בנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך שלו ודרך הרבים או דרך היחיד עוברת באמצע משום גזל דכתיב שונא גזל בעולה דגרסינן התם בירושלמי אמר ר"י כולם בתורת גזל ירדו להם שהמוכר שביל לחברו קנה עד התהום ועוד אמרו שם שאם הבריך ברשות מביא וקורא. ולהאי סברא לרבנן תרווייהו צריכי חד למעוטי אדמת עכו"ם וחד למעוטי אדמת גר ואשר נתת לי למעוטי לוקח פירות מן השוק. הרשב"א ז"ל.


דף פא עמוד בעריכה


ודלמא ספוקי מספקא ליה לרבי מאיר באילן אחד אם קנה קרקע אם לאו ולרבנן נמי בשני אילנות לפיכך מביא מספק ואינו קורא. קשיא לי הכא והא איכא טובא שמביאים ואינן קורין הגר מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו והאיכא העבד והשליח האשה והאפוטרופוס וטומטום ואנדרוגינוס לפי שלא היו בחלוקת הארץ במקום אחים והא כל הני לאו ספיקות נינהו דלית להו בקרקע כלל ואפילו הכי מביאים בשלמא עבד ושליח ואפוטרופוס כיון דפירות אית להו בעלים דאית להו קרקע מחייב בהבאה טומטום ואנדרוגינוס נמי ספיקא נינהון אלא גר קשיא והא אינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. ואיכא למימר גר נמי אף על גב דאיהו לא הוה ולא אבותיו מזלייהו הוו אי נמי כיון דיכול לומר מן האדמה אשר נתת לי שהרי יש לו קרקע אף על פי שלא היו אבותיו בכלל השבועה מביא אבל שני אילנות לרבנן ואילן אחד לרבי מאיר מביא מספק ואינו קורא. הראב"ד ז"ל.

וליחוש דלמא לאו בכורים נינהו וקמעייל חולין לעזרה. תימה מנא לן דאסור להביא חולין לעזרה דלא אשכחן דאסור אלא לשחוט עוף או בהמת חולין בעזרה דאמרינן מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור אבל בשאר חולין דלא חזו להקרבה לא אשכחן איסורא בשום דוכתא דאי לא תימא הכי איך יכנס אדם בבגדי חול כו' ככתוב בתוספות. ונראה לפרש דכל היכא דהוי כעין הקרבה נראה ככתוב בתוספות. מיהו נראה לי כפירוש רשב"ם ז"ל שפירש דמדרבנן אסור דלמא אתו לזלזולי בקדשים להכי ניחא דמקדיש להו והדר מעייל להו דכיון דאקדשינהו נוהג בהם קדושה עד דפריק להו אבל אי אסור מן התורה דעביד בהו עבודת תנופה והגשה בחולין בפנים אם כן מאי קאמר דמקדיש להו והדר מעייל להו אף בקדשי בדק הבית אסור לעבוד עבודה בפנים. תוספות הרא"ש ז"ל.
והר"ן ז"ל תירץ כדתרצינא וזה לשונו: אין הכי נמי דהכנסה גרידא שריא שהרי הלל היה מביא כבשתו לעזרה וסומך עליה ושוחטה ותנן נמי בפרק כל התדיר וכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן ולאוכלן צלויין שלוקין ומבושלים ולתת לתוכן תבלי חולין אלמא דמותר להכניס תבלי חולין בעזרה והכנסה דביכורים שאני משום דכיון דבעי תנופה והגשה כעין הקרבה הוא ואסור. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ה' מהלכות שחיטה ולא בהמה וחיה בלבד אלא כל החולין אסורין להכניסם לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות או פת. ולפי דבריו ז"ל אפשר לו לומר דתבלי חולין וכבשת הלל שאני לפי שהיו לצורך עבודה דומיא דישיבה בעזרה דאסורה ולצורך אכילת קדשים שריא כדאיתא בזבחים פרק ד' אבל להכניס חולין לעזרה שלא לצורך כלל אסור. עד כאן לשונו.

בשלמא תרומה יהיב לה לכהן ומעשר עני לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא. כלומר ובכורים נאכלין לכהנים דאסורין הן לזרים דתרומה קרינהו רחמנא דכתיב ותרומת ידך ואמרינן תרומת ידך אלו ביכורים. ואם תאמר ומעשר שני מאי עביד ליה. יש לומר דההיא נמי אפשר דפריק להו חוץ לירושלים ואכלי להו כהנים כן תירץ הרא"ם ז"ל. ומסתברא שאין צריך לכך אלא נותנו במתנה שם לכהן ואכיל ליה בירושלים. הרשב"א ז"ל.

דיהיב ליה לכהן כרבי אלעזר בן עזריה כו'. פירש רשב"ם ז"ל לבתר דקנסינהו עזרא. ואינו מחוור כו' ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל ובתוספות. ואם תאמר אי קודם קנסא אילן אחד לרבי מאיר היאך יביא והא איהו כרבי עקיבא סבירא ליה דתניא בפרק האשה רבה תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי מאיר. ומסתברא דאפשר דזבין ליה מלוי ויהיב ליה לכהן דכל דאפשר לתקוני מתקנינן וכדאמרינן נמי והא בעי מכלינהו דפריק להו ובנימוקי הרמב"ן ז"ל כתב דמפריש עלייהו תרומה ומעשר כו'. הרשב"א ז"ל.

אין בילה מעכבת בו. אף על גב דכתיב כמה פעמים מנחה בלולה בשמן מכל מקום כיון דלא כתיב ובללת לא הוי עכובא מכל מקום כיון דכתיב בלולה חזו לבילה ושאינו ראוי לבילה כו' והני ביכורים כיון דספיקא נינהו לא חזי לקריאה אפילו מדאורייתא משום דמתחזי כשיקרא. והאי פירכא ליתא אלא לרב אשי דמפרש טעמא משום דמתחזי כשיקרא אבל לרב משרשיא דמפרש טעמא משום הפקעה דתרומה ראוי לבילה קרינן ביה. הרא"ש ז"ל בתוספותיו.
דעביד להו כרבי יוסי בר חנינא דאמר בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך אף על פי שחזר הוא ולקחן והביאן לעזרה מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה כאחת. לקיחה היא הוצאה מן הכרם וכיון שבצרן ומיד מסרן ליד שליח להביאן פטור מקריאה והכא נמי עביד הכי דבצר להו ומסר להו לשליח והדר שקיל להו מידיה והוה מצי למימר דמשגר להו בידא דשליח אלא רבותא קאמר דאפילו הוא גופיה נמי מייתי להו מצי למפטרינהו מקריאה. הראב"ד ז"ל.
אבל הרשב"א ז"ל תירץ דהכי נמי או משגרן על ידי שליח דאין השליח קורא דשליח שהביא ביכורים מן הבית והכניסן לעזרה אינו קורא והכי מסתברא דאורחא דתלמודא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן מידי והכא אגב אורחיה אתא לאשמועינן הא דרבי יוסי בר חנינא. עד כאן. וכן דעת הרא"ם ז"ל.
אבל הרשב"א ז"ל כתב דהיכא דבצרן שליח והביא לירושלים דקורין הבעלים דשלוחו של אדם כמותו. ואינו מחוור כמו שכתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דאלו בצרן שליח והביאן לירושלים היאך יקרא הוא והלא הוא צריך לומר הנה הבאתי והוא לא הביא ואם מפני הטעם שאמר ששלוחו של אדם כמותו ולקיחה והבאה בחד איכא דהבאת השליח כהבאתו. עד כאן.


דף פב עמוד אעריכה


כל שרואה פני חמה זהו גזע. כלומר כל הבדין העולין משרשו של אילן הרואה פני חמה ואינו תחת הקרקע זהו העולה מן הגזע וכל בדים שעולים מן השרשים שתחת הקרקע ואינו רואה פני חמה זו העולה מן השרשים והבד עצמו העולה מן השרשים גזע נקרא שהרי כשעולה רואה פני חמה הוא ואלו מכר אותו ועלה ממנו אחר עולה מן הגזע היה נקרא. הרא"ם ז"ל.

וליחוש דלמא מסקא ארעא שרטון ואמר ליה תלת זבנת לי אלא אמר רב נחמן יקוץ. יש מי שאומר דמהא שמעינן דאלו לא קצץ נאמן לוקח לומר תלת זבנת לי משום דיכול למימר כאן נמצא וכאן היה ואף על פי כשיוצאין מאילן אחד קנה קרקע כדמסקינן לקמן בבעיא דרבי ירמיה דמסר לו שלשה בדי אילן. ואחרים אומרים דכיון שיוצא מאילן אחד על הלוקח להביא ראיה ואפילו הכי יקוץ כדי שלא יהא מערער להעמידו בדין ולומר כך נמצא וכך היה. ומיהו כי אמרינן יקוץ דוקא כשהגדיל כל כך דאי מסקא ארעא שירטון איכא הרחקת ארבע אמות בינייהו הא לאו הכי לא דאפילו מסקא ארעא שירטון לית ליה ארעא דרצופין נינהו. הר"ן ז"ל.

סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הדקל כו'. פירש רשב"ם ז"ל כיון דזימנין שמתייבש האילן כו'. מתניתין דזבנה ניהליה לחמש שנים דאפילו ייבש תוך ח'מש יטע אחר במקומו כו' וקשה דהא דאמרינן מתניתין דזבנה ניהליה לחמש שנים לא משמע מהאי לישנא שאם מת או יבש יטע אחר במקומו שהמוכר לחברו אילן לחמש שנים בסתם אם יבש לא יטע אחר במקומו דלא עדיף מהמוכר אילן אחד כל ימי העץ והוה ליה למימר מתניתין דזבניה ניהליה שאם מת או יבש תוך חמש שנים יטע אחר במקומו דהא תנן ואם מתו אין להם קרקע ואם באת לדחות דלעולם כגון דזבניה ניהליה כל ימי העץ והא דקאמרינן מתניתין דזבנה ניהליה לחמש שנים כגון שהתנה עמו שאם ייבש תוך חמש שנים יטע אחר במקומו והא דקתני אם מתו אין לו קרקע כגון שמתו אחר חמש שנים. לא מצית למימר הכי שאם בפירוש התנה עמו שאם מת או ייבש עד חמש שנים יטע אחר במקומו מאי קא משמע לן תנא דמתניתין בהא דקתני ואם מתו אין לו קרקע. אבל יש לי לומר בזו דהא דמוקמינן בזבניה ניהליה לחמש שנים דוקא לענין הא דקתני העולה מן הגזע שלו ומילי מילי קתני להו לדיני דלוקח שני אילנות דלפעמים העולה מן הגזע שלו וכגון דאתני בהדיא שיטע אחר במקומו תוך חמש אבל הא דקתני סיפא אם מת אין לו קרקע במוכר לו אילן סתם איירי ולא אתני בהדיה מידי והא דאוקמה בדזבניה ניהליה לחמש שנין ולא אוקמה בדאתני בהדיא ליטע אחר במקומו כל זמן שיבש דאם כן גם העולה מן השרשים שלו. ורבינו חננאל ז"ל פירש הא דסבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הדקל אפשר לומר דין גזע קאמר כלומר אין לו יוצא מן הגזע בלבד אלא גם דיוצא מן השרשים שלו. וזה הפירוש נראה עיקר שהשמועה מתיישבת עליו דמסיק ואזיל ליה רב זביד דמתניתין כדזבנא ניהליה לחמש שנין מאי לחפור ולשרש קיימי. והא ודאי משמע שיש זכות למוכר בכך במה שלא מכר לו האילן אלא לחמש שנין והכי קאמר מתניתין דזבניה ניהליה לחמש שנין שאין הלוקח רשאי לחפור ולשרש ולפיכך לא מסח ליה מוכר לדעתיה מיניה. ואף על פי שזה הפירוש לדברי רב זביד דחוק על הלשון הרי יש נסחא אחרת במקצת ספרי ספרד דגרסינן סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הקרקע וכך גורס הרא"ם ז"ל ופירש הרב ז"ל שהאילן עצמו שעולה מן הגזע אותן השרשים נקראים גזע דאמרינן בשמעתין לפי שאינו מוציא גזע דמשמע שהגזע אין מוציא גזע. ואין לפרש דגזע דקאמר מוסב על האילן הראשון והכי קאמר לפי שאין מוציא הגזע אילן דאם כן הוי ליה למימר לפי שאין הגזע מוציא. ונמצא לפי פירוש רבינו חננאל ז"ל שתי הנוסחאות עולות לענין אחד וזו מעידה על זו דהכי פירושו דשמעתין סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הקרקע שאין לו הגזע היוצא מן השרשים אלא בין העולה מן השרשים לבעל הדקל וכיון דלחפור ולשרש קאי אסוחי אסח ליה בעל הקרקע לדעתיה מיניה דדקל כל אימת דמקצץ הלוקח חופר ומשרש לפי שאין גזעו מחליף כדתניא בדקלים ובארזים חופר ומשרש. וכיון שאם ייבש הדקל בראשו אין תקנה לו בקציצה כשאר האילנות שגזעם מחליף שקוצצים אותם כשמתיבשים בראשם ומימר אמר בעל הקרקע מי יימר שיוציא פירות הדקל העולה מן השרשים קודם שיבש הדקל בראשו ויבא הלוקח ויחפור וישרש ולהכי מסח לדעתיה מיניה ומחיל ליה לגבי לוקח. מתקיף לה רב פפא והא קונה שני אילנות בתוך של חברו דלחפור ולשרש קאי שאם ייבש בראשו על כרחך לחפור ולשרש קיימין שאף על פי שגזעם מחליף אם הוא קוצץ אותם כדי שיחליף גזעם לא יניח לו המוכר לקיימן בקרקע שלו שהרי כנוטע אילן אחר דמי. ולא מכר אלא אילן הראשון וכדתניא לקמן ייבש האילן או נקצץ אין לו קרקע דמשמע אפילו נקצץ ולא ייבש אף על פי שגזעו מחליף הלכך לדברי רב זביד הוי ליה למימר בקונה שני אילנות שהעולה מן השרשים גם כן לבעל הדקל דאסח ליה מוכר דעתו מיניה שאם ייבשו בראשם מסתמא לא יניח לוקח מלקוצצן ולנטען בקרקע שלו כיון שהדין נותן שיחפור וישרש אותם משם.

אלא אמר רב פפא אין לו גזע לבעל הדקל לפי שאין מוציא גזע. ואית דגרסי לפי שאין לו גזע פירוש אין דרכו להוציא גזע מן הגזע שלו שהדקל סנסנים מוציא למעלה בראשו אבל למטה בגזע אינו מפריח ואם תראה שיוציא מן השרשים הן ולמוכר הן אי נמי כיון שאין דרכו אסח לוקח לדעתיה מיניה והוא לקחו על דעת כן. ולרב זביד קשיא מתניתין דזבניה ניהליה לחמש שנין אם יהא קיים הלכך כשייבש בראשו המוכר קוצץ אותו ויחליף גזעו ומסתברא שאפילו פירות שיוציא תוך חמש של מוכר הם שזה כמתנה עמו מתחלה דמי לפי מה שכתבנו שאם מכר לו האילן כל זמן שהוא קיים ונקצץ אין לו רשות לקיימו שם שיחליף הגזע כמו שאין לו רשות ליטע אחר במקומו. והשתא לפום מאי דאסיקנא בדברי רב זביד דבכל קונה אילן אחד לכל ימי העץ אמרינן שהעולה מן השרשים לבעל האילן הא דנקט רב נחמן דקל אמתניתין קאי דאוקימנא ליה בדזבניה ניהליה לחמש שנין משום הכי העולה מן השרשים לבעל הבית ועל זה קאמר רב נחמן נקטינן דבדקל הכל ללוקח ואפילו העולה מן השרשים ואף על גב דלא זבנה ניהליה אלא לחמש שנין שהרי כל זמן שייבש בראשו עומד לחפור ולשרש לפי שאין גזעו מחליף הלכך אסח ליה מוכר לדעתיה מן העולה מן השרשים ואינו מדקדק על הלוקח מן הספק שמא לא יעלה כלום מן השרשים ואם יעלה שמא ייבש ויקוץ ויחפור וישרש קודם שיוציא העולה מן השרשים פירות לפיכך מוחל הוא לגבי הלוקח כל היוצא שם עד תום שני ממכרו. הר"י ז"ל בעליות.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: דקל אין לו גזע. כלומר מי שקנה דקל לקצצו אין לו גזע. סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הקרקע פירוש העולים מן השרשים שהם עצמן נקראין גזעים שהם כשאר האילנות לבעל הקרקע הכא בדקל אינם לבעל הקרקע מאי טעמא כיון ששנינו בדקלים חופר ומשרש לפי שאין גזען מחליף מעיקרא בעת המכירה אסוחי אסח דעתיה המוכר מיניה דמימר אמר השתא אתי בעל הדקל וחפר ומשרש להו לשרשים וייבשי להו הני גזעין דנפל מינייהו וכיון דמסח דעתיה מינייהו כי מזבין ליה לדקל מזבן להו להני גזעין בהדיה הילכך כי קאיץ ליה לוקח קאיץ ליה להנהו גזעין דנפקי מיניה דהא דידיה נינהו. מתקיף לה רב פפא והא קונה שני אילנות לכי יבשי לחפור ולשרש קיימי שהרי לא שייר המוכר לעצמו באילנות כלום דאי נמי לא יבשי קא תבע ליה מוכר ללוקח למעקרינהו משום דהא לית להו קרקע ואי עקר להו לגמרי עקר להו כדאמרינן לעיל מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל דמשמע דכי עקר ליה לכוליה עקר ליה עם השרשים דיליה כי היכי דליטע ליה בדוכתיה אחריתי דהא אילן זבין ליה ולא עצים ואפילו הכי קתני הגזעין היוצאין מן השרשים של בעל הקרקע ולא אמרינן אסוחי מסח דעתיה מוכר מינייהו. אלא אמר רב פפא הא דרב נחמן במי שקנה דקל אחד שלא לקצצו והכי קאמר אין לו גזע לבעל הדקל כלומר אפילו יוצא מן הגזע הרואה פני חמה לפי שאין צמחי בדין מעלין כגזע מסדנו של אילן כדי שיהא של בעל האילן אלא משרשין שהן של בעל הקרקע. ואקשינן ולרב זביד קשיא מתניתין. ופריק מתניתין לא זבנינהו להני אילנות לגמרי אלא דזבנינהו ניהליה לאכול פירותיהן חמש שנים ולבתר חמש שנים שביק להו לבעל אילן ונפיק אבל היכא דזבנינהו ניהליה לגמרי כיון דלכי יבשי אי נמי כי תבע ליה למעקרינהו לחפור ולשרש קיימי אסוחי אסח דעתיה מוכר מהני גזעין היוצאין מן השרשים. ויש לפרש הא דאמרינן מתניתין דאמר ליה לחמש שנין כגון דאהני לוקח דלישבקינהו מוכר להנהו אילנות בקרקע ולא ליתבען למעקר עד משלם חמש שנין דכי משהו להו התם חמש שנין אפשר דצמח בשרשים דידהו גזעין והוו להו לבעל קרקע ולא אסח דעתיה מינייהו. עד כאן לשונו.
והרשב"א ז"ל הקשה על פירושו טובא חדא דסתם גזע האמור בשמעתין בגזע האמור במשנתינו הוא דעלה קא מייתינן ליה להא דרב נחמן והכא ביוצא מן הגזע הרואה פני חמה משמע דרב נחמן ודאי אמאי דקתני במתניתין דיש לו אמר איהו דבדקל אין לו. ועוד דהיכי מסתמי סתומי כולי האי רב זביד ורב פפא לישנייהו דכל חד מינייהו אמר אין לו גזע דרב נחמן ולא פליגי אלא דמר אמר לבעל הקרקע ומר אמר לבעל הדקל וניקום ונפרש אין לו גזע דרב זביד גזע היוצא מן השרשים ואין לו גזע דרב פפא ביוצא מן הגזע הרואה פני חמה. ועוד דרב זביד בלוקח דקל לקוץ ודרב פפא בלוקח לקיימו וזה וזה סתמו ואמרו לשון אחד והיה להם לפרש. ועוד היאך איפשר לו לרב זביד לאוקמי מתניתין בלוקח פירות דאם כן צריכה למימר דלא קנה קרקע ובהא קאמר רבי מאיר קנה קרקע. ועוד דאם כן מה הפרש בין קונה שנים לקונה שלשה ובודאי קונה שלשה כי קנה שנים שאין מן הדעת לומר דקנה שנים בקונה לחמש שנין ולפירות וקנה שלש בקונה קנין גמור לעולם. והרמב"ן ז"ל פירש בשם רבו הרב יהודה בר יקר ז"ל דרב זביד לא הוה ידע טעמיה דרב נחמן כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל שבדפוס. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: כיון דלמחפר ולשרש קאי אסוחי אסח דעתיה מינה. מסקנא דמלתא דרב זביד מוקי למלתיה למתניתין דקתני בשני אילנות שיש להם גזע כגון דזבין לה לחמש שנין הלכך אי יבשי נמי בגו חמש שנין כי מפקי משרשייהו הוו נמי לבעל אילן הלכך בתוך חמש לא מסחי דעתייהו מכל מאי דנפיק מינייהו מן הגזע אבל בדקל דאי יבש בתוך חמש שוב אין גזעו מחליף אפילו ממה שיוצא מגזען מסח דעתיה ולא זבין ליה אדעתא דהכי ורב פפא לא סבירא ליה הכי דסבירא ליה מתניתין בשני אילנות אף על גב דלא זבין ליה לזמן ואפילו הכי קתני דיוצא מן הגזע שלו ולא אמרינן כיון דאם מתו לחפור ולשרש קיימי לאלתר מסח השתא ממה שיוצא מן הגזע אלא הא דאמר רב נחמן דקל אין לו גזע לפי שאין לו גזע כלומר שאינו מוציא מן הגזע ואם ראית ענף יוצא מן הגזע דע כי משרשיו הוא ונתגלה מן העפר עד שנראה כיוצא מן הגזע. עד כאן לשונו.

ולענין פסק הלכה הלכתא כרב פפא דאמר אין לו גזע לבעל הדקל לפי שאין מוציא גזע. ונראה בעיני מדרב זביד שהלוקח שלשה אילנות לחמש שנין קנה קרקע עד חמש שנין ואם מתו יטע אחרים לאכול פירותיהן עד חמש שנין דהא רב זביד הוא דמוקי לה למתניתין בדזבניה נהליה לחמש שנין וקתני בשלשה אילנות שיש להם קרקע ואם מתו יטע אחרים במקומן. ותו שמעינן מינה בלוקח שני אילנות לחמש שנין שהעולה מן הגזע של בעל האילן ויקוץ. הר"י ז"ל בעליות.

שמעינן מהכא דאילן אחד אין לו קרקע מדאמר רב נחמן נקטינן אלמא הלכתא היא. ושמעינן מהכא אף על גב דקיימא לן כרבי עקיבא דאמר שני אילנות יש להם קרקע בין שמכרן בין ששייר אותם לפניו מדרב הונא מיהו באילן אחד היכא דזבין ליה לית ליה קרקע מדרב נחמן. ועוד מדאמרי נהרדעי פרק חזקת האי מאן דזבין ליה דיקלא לחבריה קני ליה משיפולי ועד תהומא ואתקיף עלייהו רבא לימא ליה עקור כורכך רשקא וזיל כלומר דאילן אחד פשיטא לן דלית ליה קרקע ואפילו לרבי מאיר דאמר בשנים יש לו באחד מודה דאין לו ואוקמה להאי מלתא דנהרדעי בבא מחמת טענה הלכך אין לו קרקע אלמא מלתא פשיטא הוה להו דאילן אחד היכא דזבין לו אין לו קרקע ואף על גב דאמר רבי עקיבא מוכר בעין יפה מוכר הני מילי בשני אילנות דחשיבי אבל אילן אחד לא חשיב כלל כדאמר בתלתא היגי רומיתא דאף על גב דתלתא הוו ולא מיזדרע בינייהו לית להו ארעא ולא חשיבי הכי נמי באילן אחד לא חשיב ולית ליה ארעא היכא דזבין ליה מהו היכא דשייריה קמיה אית ליה ארעא וטעמא דמלתא כי היכי דלא לימא ליה עקור אילנך וזיל דלא שיירית ליה אלא לקוץ ולא ניחא ליה למאריה דאילנא דניקום בדינא ודיינא ומשייר ליה ארעא. ומשמעתא דרב הונא דסוף המוכר את הבית שמעינן לה דוק ותשכח. וה"ר יצחק ז"ל לא כוון לשמועתנו זאת שלא הביא בהלכותיו הא מלתא דנהרדעא ולא מלתיה דרב נחמן ונראה דסבירא ליה להרב ז"ל דאפילו אילן אחד יש לו קרקע דהלכה כרבי עקיבא. וקשה לי דידיה אדידיה דאיהו פסק כרבי עקיבא ומשמע דאפילו באילן אחד קאמר רבי עקיבא ובהני בעיא דאיבעיא לן כיצד הן עומדין רב אמר כשורה ורבי יוחנן אמר כחצובא פסק הרב כרבי יוחנן דבשורה לית להו קרקע ואם שלשה בשורה אין להם קרקע כל שכן שנים שהם בשורה. וכן מה ששאלו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר מהו וכן שנים בתוך שלו ואחד בשל חברו מהו וכתב הרב הנך בעיא עלו בתיקו ואזלינן בהו לקולא למוכר דלית להו קרקע וזו הסוגיא אליבא דרבנן היא. ואומר אני דאף על גב דאמר רב נחמן שני אילנות יש להם קרקע דוקא מקומן אבל ביניהן וחוצה להן אין להן שלא נאמר אלא לשלשה ועל כן אפשר להעמיד דברי הרב ז"ל והחכם יבין. הראב"ד ז"ל.

קנה שלשה קנה קרקע. דוקא אילנות גדולים דאילנות תנן ושתילין קטנים שאם עולין להם בחבל לא חשיבי אילנות ואף על פי שמכרן לקיימן בשדהו בתר שעת מכירה אזלינן וכיון דהשתא לא חשיבי אין הקרקע נגרר אחריהן להקרות שדה אילן. וכי תימא ניחוש דכי גדל אתי לאחזוקי ולמימר ליה אילנות גדולים זבנת לי דאית ליה ארעא. להא לית לן למיחש דאיהו אפסיד אנפשיה שמכר לו שלשה שתילין לקיימן בשדהו ולא חשש לכך אלא יזהר להעמיד עדים על כך שיעידו דכשהיו קטנים מכרן לו וכההיא דתניא פחות מכאן או יותר על כן או שלקחן בזה אחר זה לא קנה את הקרקע ומכל מקום יקיים אותם בשדה ולא חיישינן שמא יחזיק ויאמר בבת אחת לקחתים ואית ליה ארעא. ראיה לדבר דשתילין קטנים לא חשיבי אילנות מדתניא הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהם ומפרשי רבנן שתילין קטנים דלא תשיבי רצופין בשביל שתילין קטנים שבתוך ארבע אמות. עליות.

הרי זה קנה תחתיהן וביניהן. כלומר קנין גמור וקנה חוצה להן כמלא אורה וסלו להשתמש בהן בשעת שאורה האילנות בלבד. מתקיף לה רבי אלעזר השתא דרך אין לו כו'. פירוש נהי תחתיהן וביניהן יש לו משום דשלשה יש להם קרקע והוה ליה מכלל קרקען אלא חוצה להן כמלא אורה וסלו שאינו מכלל קרקען אלא להשתמש בהן בשעה שאורה את האילנות בלבד השתא דרך אין לו דאין לו בכך הפסד שהרי הוא זורע את הדרך אורה וסלו שאינו יכול לזרעו ויש עליו בכך הפסד מבעיא. הרא"ם ז"ל.
וכמה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו ואסיקנא דהאי מלא אורה וסלו זה וזה אין רשאין לזרעו בעל האילנות שאינו שלו ובעל הקרקע דלא ליטנפי פירי ותמיהא ליה לרבינו דהא ודאי תחתיהן וביניהן אינו לכל אחד שש עשרה אמה לכל רוח ויונקין הן משל בעל הקרקע ואם בעל הקרקע רוצה לחפור בור קוצץ ויורד ואפילו תוך שש עשרה אמות וכדאיתא בפרק לא יחפור ואם כן לריש לקיש דאית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף ואפילו לענין הבכורים דלא דריש ולביתך אלא לגבי אשתו בלבד ולא משכח קונה שלשה אילנות דמייתי בכורים אלא בזמן שאין היובל נוהג כדאיתא בגטין שילהי פרק השולח אם כן אפילו בזמן שאין היובל נוהג היכי מייתי והא לאו כל גידוליו מארצו. ויש לומר דסבירא ליה כמאן דאמר דתנאי התנה יהושע שיהו רשאין ליטע סמוך למצר חברו תוך שש עשרה אמה שעל מנת כן הנחיל יהושע להם את הארץ ועדיף תנאי של יהושע מלוקח לפירות ואף על פי שיש לו לבעל המצר לחפור ולקוץ שרשין כל שאינו קוצץ הרי הוא כשלו לגמרי ליניקה. אלא דאכתי לא ניחא לי דקא משמע דריש לקיש לית ליה כמאן דאמר שעל מנת כן הנחיל להם יהושע את הארץ אלא כעולא דאמר אילן הסמוך למצר תוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים ואמרינן בשלהי פרק לא יחפור כי אתא רב דימי אמר בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה מהו אמר ליה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים. אלא אם כן נאמר דאסהדתיה דרב דימי ליתיה אלא כרבנן דאמרי משמיה דרבי יוחנן אחד אילן הסמוך ואחד אילן הנוטה מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. ואכתי קשיא לי ולרב דימי מאי איכא למימר. אלא יש לומר דלאו כל גדוליו מארצו בעינן ואילן הסמוך למצר שאמר רבי יוחנן דאין מביאין בכורים משום דגזלן הוא קאמר וכתיכ שונא גזל בעולה אבל לוקח אילנות ברשות קא ינקי ושרי וכמו שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה שאם נטע בתוך שלו והבריך בתוך שלו ודרך היחיד עוברת באמצע אם נטעו ברשות מביאין ממנו בכורים כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.


דף פב עמוד בעריכה


מדברי רבינו נלמוד פירש רשב"ם ז"ל מדקאמר דהויא לה בארעא אחריתא. ונראה שאין זה מדברי רבי אלעזר אלא תלמודא הוא דמפרש לה הכי ונראה שמדקדק כמו שפירשו בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

אימור דאמר רבי עקיבא גבי בור ודות דלית ליה פסידא. פירוש לית ליה פסידא שהרי המוכר עצמו כבר היה לו דרך בשדהו לאותו בור ודות ואין למוכר בנתינת הדרך פסידא בכך אחר המכר אבל בהגדלת הענפים אי אמרת לא ישפה אית ליה פסידא מחמת מה שנוסף שם אחר המכר. מי לא מודה רבי עקיבא באילן הנוטה כו' דחשבינן ליה לפסידא דבעל השדה מפני שמעכב את המחרישה. עליות.

והרא"ם ז"ל פירש אימור דאמר רבי עקיבא כו'. היכא דלית ליה פסידא. כגון דרך שאין לו בכך הפסד שהרי הוא זורע את הדרך. היכא דאיכא פסידא שאם הגדילו קנה הלוקח מן הקרקע כנגד מה שהגדילו ונמצא שמפסיד המוכר מן הקרקע כנגד הענפים שהגדילו מי אמר רבי עקיבא בכי הא מוכר בעין יפה מוכר ואין לו לקצצן מי לא מודה רבי עקיבא באילן הנוטה לשדה חברו כו' הכי נמי כיון דקנה שלשה יש להם קרקע נמצא כשדה אחרת וכשמגדילין בתוך שדה מוכר דינו כדין אילן נוטה לתוך שדה חברו. הרא"ם ז"ל.

מי לא מודה רבי עקיבא באילן הנוטה לתוך שדה חברו שקוצץ מלא מרדע כדי שלא יעכב את המחרישה. כלומר והא מתניתין סתמא קתני וליכא מאן דפליג עליה. וקשיא לי מוכר ולוקח שאני ומשום דמוכר בעין יפה הוא מוכר. ומסתברא לי דהכי קאמר מי לא מודה רבי עקיבא והא מתניתין בפרק לא יחפור סתמא קתני כל אילן שנוטה ולא מפליג בין נוטע סמוך למצר בין קונה. ואם תאמר מאי שנא משום עכוב המחרישה תיפוק משום דדלמא אמר לו עד כאן היו ענפיו משולחין ותחתיהן שלי וכדאמרינן לעיל גבי היוצא מן הגזע הרי אלו שלו ויקוץ דלמא אמר ליה תלתא זבינת לי. ונראה לי דעדיף ליה למנקט הא דאפילו כי לא טעין טענת הרמאין אית ליה להאי פסידא דמעכב את המחרישה. ואי נמי דהכא אפשר לה בקביעות תחומין. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל שאם נחלקו המוכר והלוקח לאחר זמן זה אומר עד כאן היו מגיעין ענפי האילן בשעת מכירה כמו שהם היום והמוכר אומר לא כי אלא נארכו הבדים על הלוקח להביא ראיה ואינו יכול לומר כיון שאמרו ישפה על המוכר להביא ראיה שאם הגדילו היה משפה דדלמא לאו אדעתיה עד כאן. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר שעל המוכר להביא ראיה לפי שאני אומר כאן נמצאו וכאן היו ואין זה כבאין לטעון על השדה שזה אומר עד כאן מכרת לי וזה אומר לא מכרתי שעל הלוקח להביא ראיה שהוא המוציא דשאני הכא דהדבר ידוע שמכר לו האילנות והקרקע שתחתיהן ודאי מכור עמהם ואנו רואין ענפי האילן נוטין עד כאן והן עדות על מכירת הקרקע והמוכר שיטעון שגדלו ולא כן היו בשעת מכירה עליו הראיה כן נראה לי אלא שאני מבטל דעתי מפני דעתו. הרשב"א ז"ל.
והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ומיהו לענין דינא דעת הרמב"ן ז"ל שהלוקח צריך להביא ראיה ולא כל הימנו לומר כך נמצאו וכך היו. וצריך עיון למה ואפשר דכיון שהענפים עשוין ליגדל יכול המוכר לטעון כן. עד כאן לשונו.

תניא כוותיה דרבי חייא בר אבא הרי זה קנה תחתיהן כו'. פירוש דקיימא לן כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר דאלו לרבנן השתא דרך אין לו כו' כקושיא דרבי אלעזר ואומר ר"י ז"ל דשני אילנות אף על פי שאין להם קרקע יש להם כמלא אורה וסלו דהא תנן הגדילו לא ישפה וכיון דמשעבדא ליה לתוספת הענפים משעבדא ליה נמי לצורך אורה וסלו. ונראין הדברים קל וחומר השתא ומה בשלשה שאם הגדילו ישפה אמרינן דאית ליה כמלא אורה וסלו בשנים שאם הגדילו לא ישפה לא כל שכן. ועוד השתא דרך יש לו לרבנן אף על גב דשלשה אין לו דרך כל שכן דיש לו כמלא אורה וסלו לרבי עקיבא דאפילו בשלשה אית ליה כמלא אורה וסלו וכי תימא שאני שלשה דאית ליה ארעא לא היא הרי סוגיא מוכחת דהא דיהבינן ליה כמלא אורה וסלו משום שעבודא הוא ולא משום דאית ליה ארעא ולפיכך אינו זורעם וטפי אית ליה שעבודא לקונה שני אילנות מקונה שלשה והא דפירש רבי יוחנן גבי שלשה משום דגבי שלשה אצטריכא ליה לאשמועינן טפי דאף על גב דארעא אחריתי היא ומשום הכי אמרינן ויגדילו ישפה אפילו הכי אית ליה כמלא אורה וסלו ואין צריך לומר בשנים דהא משעבדא ליה ארעא דחבריה דאם הגדילו לא ישפה. ומסיק תלמודא ואזיל דאותו כמלא אורה וסלו זה וזה אין רשאין לזרעה דמיטנפה ארעא ומיטנפי פירי. ומסתברא דבלוקח שני אילנות אין המוכר רשאי לזרוע תחתיהן דהא זמנין שהוא אורה מתחתיהן ומיטנפן פירי והא דאמרינן לא קנה תחתיהן לומר שאין הלוקח יכול לזרוע תחתיהן. עליות.
אמר ליה תניתוה מי שיש לו גנה לפנים מגנתו של חברו נכנס בשעה שהוא רוצה ויוצא בשעה שהוא רוצה ואין מכניס לתוכה תגרין והחיצון זורע את הדרך. אלמא כיון שאין לפנימי בו אלא הלוך בלבד אלא גוף הקרקע מכל מקום של חיצון הוא החיצון זורעו הכא נמי כיון שאין לו ללוקח באותו מלא אורה וסלו אלא תשמיש בלבד שיעשה בו בשעה שאורה את האילנות אבל מקום גופו של מוכר הוא שהרי אין לו לבעל האילנות גוף הקרקע אלא מה שתחת האילנות וביניהן לבד אם כן המוכר זורען כמו שזורע את הדרך. אמר ליה אביי מי דמי התם בדרך כשזורע החיצון אף על פנימי אין בכך הפסד לפי שאין לו שם אלא הילוך בלבד והזרעים אינם מפסידים עליו בהלוך כלום שהרי אין מכניס לתוכה תגרין כדי שידחקו באותן זרעים אבל מקום אורה וסלו אם זורע אותם המוכר יש לו ללוקח הפסד בכך שכשנושרין הפירות מן האילנות מיטנפי באותן זרעים וכיון דמוכר בעין יפה מוכר אין מניחין אותו לעשות מה שיש בו הפסד על הלוקח. הא לא דמיא אלא לסיפא דמתניתין דתנן נתן לו את הדרך מן הצד מדעת שניהם נכנס בשעה שרוצה ויוצא בשעה שרוצה ומכניס לתוכה תגרין וזה וזה אינן רשאין לזרעה אלמא כיון דאיכא עליה דפנימי הפסד בזריעתו משום דמרחקי תגרין בהו יש לו לעכב על החיצון לזרעו הכא נמי כיון דאית ליה ללוקח הפסד בזריעתן משום דמרחקי תגרין בהו יש לו לעכב עליו מלזרעו ונמצא שאין אחד מהן רשאי לזרעו הלוקח לפי שאין גופו שלו ואין לו בו אלא תשמיש בלבד והמוכר מפני שמפסיד על הלוקח את הפירות שנושרין על אותו מקום. הרא"ם ז"ל.
והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: אלא אי דמיא לסיפא דמיא זה וזה אינן רשאין לזרעו. פירוש גבי נתנו לו מן הצד מדעת שניהם שאין החיצון יכול לכוף את הפנימי ליקח דרך מן השדה לפי שהוא לו דרך עקלתון ופנימי נמי אינו רשאי לבנות לו דרך שנתנו לו מן הצד שלא באמצע שדה חברו ומייחד לו טפי ואית ליה נמי זכותא בגויה טפי ויכול להכניס לתוכה תגרין וזה וזה אין רשאין לזרעה דאפילו דבר שהוא מעט עכוב להלך אין לו לעשות דזמנין שאין נוח לו למהר הילוכו על גבי הזרעים או שהוא חס עליהם הכא נמי הא מייחד ליה כמלא אורה וסלו סביבות אילנותיו דהוי כמן הצד לבעל השדה שהרי הקרקע שהוא משם ולפנים לבעל האילנות הוא הלכך אין בעל השדה רשאי לזרען חדא דאית ליה פסידא דמיטנפא ארעא ומיטנפי פירי ולא דמיא להא דתנן החיצון זורע את הדרך דלית ליה פסידא ועוד דאיכא לדמות להא דקתני סיפא זה וזה אינן רשאין לזרעה דהכא נמי כמן הצד דמי כמו שפירשנו. והיינו אלא אי דמיא לסיפא דמיא מן הטעם שפירשנו בתחלה הכא אית ליה פסידא. וה"ר יוסף הלוי ז"ל כתב דמטעם פסידא קא מדמי ליה לסיפא כיון דרשאי להכניס לתוכה תגרין אית ליה פסידא. ובירושלמי גרסינן הכי החיצון אינו זורע את הדרך דיכול למימר ליה את מעייל אנא שמיט והפנימי אינו זורע את הדרך דיכול מימר את חייס על דידך ודייש גו דידי. עד כאן לשונו.

ועד שש עשרה אמה. פירוש עד ולא עד בכלל וכן פירשו ר"ש ורבינו חננאל ז"ל והרא"ם ז"ל שהרי למדו בגמרא מכלאים וכדאמר ליה אביי לרב יוסף לא תפלוג עליה דרב נחמן דתנן מתניתין כוותיה וכההיא מתניתין תניא מעשה בצלמון באחד שנטע כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה והיה הופך שער שתי שורות לכאן ונוטע את הניר אלמא כל שהוא נטוע שש עשרה מפוזרין הן. וקשה קצת דהא ברייתא דמסייע מיניה לרבה תניא כמה יהו מקורבים ארבע אמות כלומר ולא מקורבים יותר מכאן. וכמה יהו מרוחקים כלומר שיהא להן קרקע ושאינם נקראין מפוזרין שש עשרה אמה אלמא אפילו במרוחקין שש עשרה אמה יש להם קרקע דהתם לא קתני עד. ולפיכך נראה כדברי רבינו יצחק ז"ל הזקן כו' שפירש דחילוק יש בין קניה לכלאים דלגבי מקח שש עשרה מלמטה מפני שהן אמות מצומצמות ולגבי כלאים שש עשרה מלמעלה מפני שהן שוחקות וכדאיתא בריש פרק קמא דעירובין. הרשב"א ז"ל.
וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות מכירה לענין מקח וממכר שש עשרה למטה. הר"ן ז"ל. וכן כתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הא דאמר רב נחמן אמר שמואל לענין מקורבין ומרוחקים שהם מחמש אמות ועד שש עשרה דבתוך חמש הן מקורבים וחוץ לשש עשרה הן מרוחקין וכן מי שאמר מארבע אמות ועד שמונה בתוך ארבע אמות הן מקורבין חוץ לשמונה אמות הן מרוחקין. עד כאן לשונו.
וזורע את הניר לגמרי ואינו מרחיק את הזרעים אלא כדי עבודת הגפן ומה שהפך את השער לא בשביל שיהא נקרא כרם אם לא הפכו דהא אין מודדים אלא מעיקר הגפנים אלא בשביל שאסור לזרוע תחת הזמורות מדרבנן. תוספות הרא"ש ז"ל.
ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו אלמא בשש עשרה אמות הוא דחשבינן ליה מפוזרות ולא בפחות משש עשרה אמה דליכא למימר מעשה שהיה כך היה שנטע כרמו שש עשרה על שש עשרה והוא הדין דבשמונה הוו להו מפוזרין דמדקאמר ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו משמע דמחמת הרחקה זו התירוהו ושאלו בפחות מכאן היה מותר אשתכח דלא אשמעינן תנא מידי דהא לא ידעינן שיעור ההיתר בכמה ולא בא התנא לסתום אלא לפרש ואפילו בדינא דמפוזרים סייעיה לרב נחמן ממעשה דצלמון. אי נמי הכי קאמר אביי כיון דחזינן ליה לעובדא וצלמון דמסייעא ליה במפוזרים שמע מינה שדקדק בשמועתו עד כאן. עליות הר"י ז"ל.


דף פג עמוד אעריכה


זיל הב ליה פירוש הב ליה קרקע שביניהם אם הוא כדי שיעבור בקר וכליו פחות מכאן הוו להו רצופים וכן פירש רבינו חננאל ז"ל. ויש מפרשים זיל הב ליה לכל אילן כדי בקר וכליו כו' ככתוב בתוספות. ולישנא דזיל הב ליה יותר נוטה אל הפירוש הזה ויש לסייע להפירוש הראשון חדא דכדי שיעבור בקר וכליו בין אילן לאילן משמע וכדי שיעבור גרסינן ולא גרסינן כדי בקר וכליו. ועוד דפסקינן בשמעתין הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה אמות ובהא פיסקא מתקיימא מעשה דרב יהודה ומעשה דצלמון ולא אמרינן מדלרבי שמעון פלגא לרבנן נמי פלגא. ולפי הפירוש האחרון שכתבנו מעשה דרב יהודה נדחה לפום מאי דפסק רבא. ויש להשיב דרבא פליג אדרב יהודה ובא לקיים מעשה דתנאי בית דין כדאמרינן מעשה רב ואלים טפי מדרבה דאמר הנוטע כרמו שמונה אמות על שמונה אמות מותר להביא זרע לשם ובא לקיים נמי מתניתין דתנן כרם הנטוע על פחות מארבע אמות רבי שמעון אומר אינו כרם וחכמים אומרים כרם ורואין את האמצעיים כאלו אינם משמע דרבנן נמי אזלי לשיעור ארבע אמות דלא פליגי אדרבי שמעון אלא בדין רואין אבל בכרם שנטוע מארבע אמות על ארבע אמות מודו דהוו כרם בלא טעמא דרואין. ועוד דלא אשכחן בשום דוכתא דהוו רצופין ביותר מארבע אמות ואין הכרח וראיה ממעשה דצלמון לדין רצופין דלא אמרינן מדלרבי שמעון פלגא לרבנן נמי פלגא. ועוד דאשכחן בהדיא בברייתא כמה יהו מקורבין ארבע אמות וכמה יהו מרוחקים שש עשרה אמה. עליות.

על מה שכתבו בתוספות דלענין רצופין דשמעתין אין חלוק כו'. כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל וזה לשונו: והתם טעמא הוא דצריך הוא להכניס בקר וכליו בשדה חברו כשאינו מרחיק ארבע אמות הלכך בבבל שהמחרישות קטנות סגי בשתי אמות אבל הרחקות דהכא היינו משום דאין האילנות מתקיימים בפחות הלכך אין חלוק בין בבל לארץ ישראל. עד כאן לשונו.

אמר רבא הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה אמה. פירוש דוקא בשלשה אילנות אבל בשני אילנות אין נותנין להם אלא כמלא אורה וסלו אף על גב דאמר עולא אילן הסמוך למצר חברו בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין בכורים ומוכחא האי סוגיא דנותנין ללוקח שש עשרה אמה ממקום האילן לדעת עולא כיון דקיימא לן כרב דימי דאמר אילן הסמוך למצר חברו מביא וקורא דיהבינן ליה שש עשרה אמה לכל רוח אלא כדעת המקשה נקטינן דהוה סבירא ליה דאין נותנין להם קרקע חוצה להם אלא כמלא אורה וסלו. עליות.
וכמה יהיו מרוחקים עד שש עשרה אמה ולא יותר שאם היה אחד מהם חוץ לשש עשרה אמה לחברו אין להם קרקע אבל אם הם כסדר הזה שאינם מקורבין בפחות מארבע אמות ואינם מרוחקים יותר משש עשרה אמה הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שיעלו ביניהן. ואני תמה על מה שאמרו שלשה אילנות לבית סאה שחורשין כל בית סאה בשבילן משום שנקרא שדה אילן ואיך יבא לזה השיעור אם נטע אחד בתחלת בית סאה ואחד באמצע ואחד בסוף הרי יש בין הראשון לשני ובין השני לשלישי יותר מעשרים ושלש אמה ואם היו מקורבים שאין בין הראשון לשני ובין השני לשלישי אלא שש עשרה אמה קנה שאין בין הראשון לשלישי כי אם שלשים ואחת אמה או קרוב לזו ומה שהוא חוץ לשנים החיצונים למה יחשב עמהם שדה אילן ולמה חורשין אותו בשבילן. לאו מילתא היא דלעולם במקורבים ואם תאמר מה שחוצה להם למה יחשב להם שדה אילן אימא לך לא מפני שהיא נחשבת שדה אילן בלבד אלא מפני שצריך ליניקתן מיהו בעינן לתרווייהו שלא יהא ביניהם רחוק שש עשרה אמה וצורך יניקתם שהוא עד שש עשרה. עתה תן ביניהם חמש עשרה אמה בין השנים וחוצה להם שלשים ושתים הרי ארבעים ושבע ושלש אמות לשלשה אילנות הרי חמשים אמה שיעור בית סאה ויעמדו האילנות כחצובה שהוא עגול ואין מדקדקים על רבועה. ומה שאמרו פרק חזקת הבתים היו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה אכל עשרה בשנה זו כו' אותו חשבון בא לשיעור מקורבים עד ארבע אמות תן בין כל אחד ואחד ארבע אמות הרי ארבעים אמות ומקום האילן אמה הרי עשר אמות נמצאו כלן חמשים אמה ואם היו בפחות ממטע עשרה לבית סאה מקורבים הן ואין להם קרקע. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: וכל אילנות קאמר בין זקנים בין נטיעות ילדות. ותדע לך דאלו במתניתין שלשה אילנות סתם קתני לא שנא גדולים ולא שנא קטנים. ולקמן בסמוך איבעיא שלשה בדי אילן מאי ואסיקנא דבכולאי קנה קרקע ואכולהו יהבינן חד שיעורא מארבע עד שש עשרה. ואם תאמר ומאי שנא משביעית דשלשה אילנות גדולים חורשים כל בית סאה בשבילם. יש לומר דהתם לגבי שביעית כיון שיש תועלת להצמיד האילנות בחרישת זה השיעור התירו לו שכל זה צריך לאוקומי אילנא אבל לענין מקח וממכר אין הולכין בו אלא אחר השיעור שדרך נוטע שדה אילן מניח ומרחיק זה מזה ואין דרכם לפזרם יותר ולגבי כלאים גם כן אין חוששים ליניקתן עד שיהא שם ערבוביא דביניקה וערבוביא תליא מילתא וכדאיתא בריש פירקין קמא הלכך כל שהרחיק מלמעלה יתר ממה שדרך הנוטעין ליטע כרמים ליכא עירבוביא ושפיר דמי. עד כאן לשונו.

וכתב הרא"ם ז"ל וזה לשונו: לא דמי דאלו התם לענין שביעית במשיכת השרשין בקרקע הדבר תלוי וכיון שהן נמשכים ויורדין ויונקין עד שש עשרה אמה לכל רוח כדמברר בפרק לא יחפור מצטרפי אהדדי ונמצאת אותה חרישה שחורש כל בית סאה שהנאתה לאילנות הן ואין מצטרפין בו מקום שאין מגיע מחרישתו הנאה להן אבל לענין כלאים במראית העין הדבר תלוי ולא בהליכת השרשין בקרקע ויניקתם כדמברר בגמרא בכמה דוכתי הלכך אם היה ביניהם שש עשרה אמה על שש עשרה אמה אינם מצטרפין למראית העין ומותר להביא זרע לשם וכיון (שהן) שאין מצטרפין למראית העין להכי קא פסק רבא לענין לוקח נמי דמפוזרין הוו ולית להו קרקע דלא איכפת לן בהאי מילתא במשיכת השרשים ויניקתן מן הקרקע שהרי נוטע אילו הסמוך לחברו לא הצריכוהו להרחיק אלא ארבע אמות בלבד ואף על גב דאזלי שרשים וינקי משדה חברו כדתנן בפרק לא יחפור לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות היו שרשיו יוצאין לשדה חבירו קוצץ ויורד כדי שלא יעכב המחרישה כו'. וכיון דלענין בני מצרא לא איכפת לן ביניקת השרשים שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לענין לוקח נמי לא איכפת לן ביניקת השרשים אלא במראית העין וכיון שיש ביניהם שש עשרה אמה מפוזרים הוו להו ולית להו קרקע. עד כאן לשונו.

הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהן. ולא חשיבי לשנויי את האילנות רצופין אי נמי אילני סרק שביניהן עומדין הן ליעקר וכדמסקינן לקמן גבי עלה ארז ביניהן קנה וקנה. לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע. פירש רבינו שמשון ב"ר אברהם ז"ל בקצץ אף על פי שגזעו מחליף אין לו קרקע שלא מכר לו אלא האילן הראשון וכיון שנקצץ כאילן חדש דמי ואין לו רשות לקיימו שם כמו שאין לו רשות ליטע אחר במקומו ויש לבעל הדין לחלוק ולומר נקצץ דומיא דיבש כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל.

כל מה שעולה מן הגזע בכלל מכירת האילנות ואף על גב דאסיקנא יקוץ משום דחיישינן דילמא מסקא ארעא שירטון. עליות.

מכר לו שלשה בדי אילן מהו. פירוש נטיעה אחת ושני בדין עולין ממנה ולנטיעה עצמה קורא בד. אי נמי כגון ששייר האילן ומכר לו שלשה בדין היוצאין משם ואפילו הכי קא בעי אם יש לו קרקע וכגון שעיקרן טמון בארץ בשעת המכר וכדאמרינן לעיל ליחוש דלמא מסקא ארעא שירטון ויש ביניהן ארבע אמות וקא מיבעיא ליה אי חשבינן להו בשלשה אילנות ויש להם קרקע. עליות.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: מכר לו שלשה בדי אילן מהו. פירוש כגון שהיו שלשה בדין יוצאין מאילן אחד ובין כל אחד מהן לחברו מארבע אמות עד שש עשרה אמה ומכר לו שלשה בדי אילן והניח האילן לפניו מאי מי אמרינן שהבדים שמכר והן שלשה מכונסים כשלשה אילנות דמי ויש להם קרקע או דלמא כיון דעיקריהן מן האילן הוא והרי הוא נראה הנך שלשה בדין כאילן אחד דמי ולית להו. ופשטה רב גביהא מבי כתיל מהא דתנן המבריך שלשה גפנים ועיקריהן נראין רבי אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהם ארבע אמות עד שמונה מצטרפים פירוש אם יש ביניהם העיקרין השלשה מארבע אמות ועד שמונה אף על פי שהבדין המבורכים כבר נתרחקו זה מזה מצטרפים אלמא כיון דעיקרן נראים בתר עיקריהם שדינן להו הכא נמי כיון דעיקר שלשה בדין אלו מאילן אחד הם והרי הוא נראה בתר האילן שדינן להו ואילן אחד הן חשובים ולית להו קרקע. עד כאן לשונו.

ועיקריהן נראין. לפירוש הקונטרס הוה ליה למימר בהדיא נשרשים. גליון תוספות.

הרכובה שבגפן כו'. מה שהקשו בתוספות דמאי נפקא מינה מהאי הרכבה לענין כלאים כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל והלה אינו מודד אלא מעיקר הגפן. עד כאן.

שנים בתוך שלו. מי אמרינן כיון שאינם כולן בתוך שלו לא נתכוון הלוקח לקנותן עם הקרקע וסביר וקביל או דלמא כיון דשלשה אילנות קנהן על מנת כן קנאה שיתן משלו שיעור הצריך להם ויקנה גם הוא מחברו בדמים מקום אותו אילן שקנה אותו ממנו בלא קרקע. ה"ר יהונתן ז"ל.

שנים בתוך שלו כו'. נראה לי אף על פי שיש לו קרקע לאותו שבתוך שדה חברו מכל מקום לא מכר לו שלשתם בשדה אחת ושנים אין להם קרקע שאם אין לו קרקע לאותו אילן פשיטא דלהנך תרי אין לו קרקע הראב"ד ז"ל. וכן כתב הר"י ז"ל בעליות.


דף פג עמוד בעריכה


רשות הרבים מהו שתפסיק. פירוש דרך שהרבים עוברים ולא ברשות הרבים דשש עשרה אמה מיירי. ריכבא דדיקלא מהו שתפסיק. יש מפרשים כגון ששייר בפירוש ריכבא דדיקלא שאם לא שייר פשיטא שהוא מכר גם האילנות דשלשה האילנות כשדה הם חשובים שהמוכר את השדה מכר את האילנות שבו חוץ מחרוב המורכב וסדן השקמה ואפילו דדקל המורכב כחרוב המורכב דמי והרי הוא משוייר ריכבא דדיקלא לאו היינו דקל המורכב אלא דקלים הרבה נטועים ביחד. ונראה בעיני דבלא שייריה נמי קא בעי לה וכגון שסיים לו שלשה אילנות ואמר אילנות הללו מכורים לך וריכבא דדיקלא מפסיק ביניהן מי אמרינן כיון דריכבא דדיקלא מפסיק ביניהם לא מצטרפים אותן שלשה אילנות שיהא נחשב בשבילן שדה אלא כאלו מכרן לו ושייר בפירוש ריכבא דדיקלא שביניהם הלכך לא קנה בשבילן קרקע שביניהם ולא קנה ריכבא דדיקלא או דלמא מצטרפים הן וקנה קרקע בשבילן וקנה נמי ריכבא דדיקלא שביניהם. ועל דרך זה מתפרשת ההיא דבעא מיניה הלל מרבי עלה ארז ביניהם מהו מי אמרינן דארז הוי הפסק בין שלשה אילנות דלא מתחזי כשדה אילן ודוקא ארז וכיוצא בזה בו קא מיבעיא ליה שהוא אילן סרק ואילן גדול ואי הפסק הוי לא קנה קרקע ולא קנה ארז. ובעיא שנים בתוך שדהו ואחד על המצר דאיבעיא לן אם הם מצטרפים משום דלא מיחזי כשדה אילן ואמר ליה קנה וקנה כלומר ארז לא הוי הפסק וקנה קרקע וממילא קנה הארז אבל המוכר שלשה אילנות וסיים אותם הרי הוא כמוכר שדה וקונה אילנות שביניהם ואף על גב דשלשה אילנות סיים לו לא למעט אחרים בא אלא מתורת אותם שלשה נמכרים והוי כמוכר את השדה שמכר אילנות שבו. ויש לבעל הדין לחלוק ולומר כיון דמכר לו שלשה אילנות הרי מיעט האילנות האחרים אלא אם כן הם שתילין או אילני סרק דלפיכך אמר לו שלשה לפי שאין שם אילנות אחרים גדולים שהן עושין פירות אלא שלשה. עליות.

אמר ליה הנך לא חשיבי. כלומר כיון דלא חשיבי לאו למשבקינהו התם זבנינהו כי היכי דתסמוך דעתיה דמוכר לסלוקי נפשיה מההוא קרקע דאיכא בינייהו משום דלא מזדרע ליה בנתייהו אלא גופייהו הוא דזבנינהו ניהליה למעקרינהו מהתם ולמעבד בהו מאי דבעי ומשום הכי לית להו קרקע אבל אילנות דחשיבי למשבקינהו התם הוא דזביננהו כחצובא ולא מיזדרע ליה למוכר בנתייהו הוא דאית להו קרקע דמסלק ליה מוכר נפשיה מיניה כשורה דמזדרע ליה בנתייהו לית להו קרקע דלא מסתלק ליה מוכר נפשיה מיניה. הרא"ם ז"ל.

מתניתין : ארבע מדות במוכרין כו'. עד שניהם יכולין לחזור בהם. פירוש לפי שכל אלו חלוקים בשמותיהן ובטעמן הלכך שניהם נתאנו בין מוכר בין לוקח דאיכא דניחא ליה בחלא ולא בחמרא ואיכא דניחא ליה בחמרא ולא בחלא ומשום הכי שניהם יכולין לחזור בהן אבל ברישא יפות ונמצאו רעות רעות ונמצאו יפות אינן חלוקים בשמותיהן ולא בעיקר טעמן וכולי עלמא ודאי ניחא להו ביפות הלכך מאן דהוו ליה יפות תחת רעות ודאי לא נתאנה כלל אלא אדרבה הלה דהוו ליה רעות תחת יפות הוא דנתאנה בלחוד ומשום הכי ההוא דהוו ליה רעות תחת יפות בלחוד הוא דיכול לחזור בו אבל אידך לא משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך כו' אם כן מצינו חוטא נשכר. ואי קשיא לך וההוא דנתאנה נמי היכי מצי הדר ביה והא התם פסק רבא כרבי נתן דשתות קנה ומחזיר אונאה. איכא למימר דהכא אף על גב דליכא שיעור אונאה בערך השווי אבל מכל מקום אדעתא דיפות לקח ולא אדעתא דרעות והא מילתא טפי הוי מדין אונאה והוי כדין בטול מקח.

ומהכא שמעינן דכי אמרינן התם יתר משתות בטל מקח היכא דנתאנה לוקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו והיכא דנתאנה מוכר לעולם לא בטל מקח לגמרי שיהיו שניהם יכולין לחזור בהם אלא בטל לגבי ההוא דנתאנה שאם ירצה לבטל יבטל אבל אם רצה לקיים אין המאנה יכול לבטל משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. כדאמרינן הכא במתניתין והכי קא כתב רבינו אלפס ז"ל. ומיהו מסתברא לי דבטול מקח דהתם לא דמי לגמרי לבטול מקח דמתניתין דהכא מצי המתאנה לחזור בו ולבטל המקח אי נמי לקיים מקחו ולבטל אונאתו אבל לא מצי למימר תן לי יפות כמו שהתנית דבמאי קנה ליפות אטו במשיכת רעות קנה להו אבל התם גבי יתר משתות בטל מקח נראה דיכול נמי למימר ליה החפץ הזה דעתי היה לקנותו אלא שטעיתי בערכו ואם כן כבר קניתיו במשיכה כאלו לא אוניתן ומאי דאוניתן החזר לי ואין הלה יכול לחזור בו כלל. עוד אני אומר דבמתניתין נמי בעי למיתן ליה יפות ואי לא מקבל עליה מי שפרע כיון דהלה יהיב ליה זוזי אדעתא דיפות. ושוב ראיתי דאיכא מאן דאמר דהתם נמי גבי יתר משתות אי תבע ליה אונאתיה מצי אידך למהדר ביה ולומר לו אם כן החזר לי המקח או קבל אונאתך ושתוק ואית ליה ראיה מסוגיא דפרק הזהב דקאמר מאי איכא בין שתות ליתר משתות איכא דאלו שתות מי שנתאנה חוזר יתר משתות שניהם חוזרים ואף על גב דאיכא למדחי מאי ראיה דהתם איתמר אליבא דההיא משנה מי שהוטל עליו ידו על העליונה ואנו לא קיימא לן כותיה (מיהו איברא דסוגיא דהתם דייקא כפי הנותן אבל סוגיא דהכא דייקא טפי להדיא נותן) וטעמא דמסתברא הוא מכל מקום צריך עיון. וכתב גאון ז"ל דלענין מי שפרע כגון דיהיב זוזי ולא משך ואיכא אונאה שתות המתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה שאין לו לעמוד בדבורו אחר שנתאנה. ואחרים אמרו שדין מעות כדין משיכה לענין מי שפרע וקנה ומחזיר אונאה וכך הסכים הרמב"ן ז"ל. עד כאן משטה לא נודע שם מחברה.

גמרא: אמר רב חסדא כו'. הא מילתא פירשה גאון ז"ל בנתינת מעות בלבד ולענין מי שפרע דמי שנתאנה בתחלה יכול לחזור בו ואין עליו מי שפרע אבל האחר אם יכול לחזור בו יש עליו מי שפרע ואף על גב דקיימא לן שתות קנה ומחזיר אונאה הני מילי במשיכה אבל בנתינת מעות בלבד המאנה יש עליו מי שפרע אבל מי שנתאנה אין עליו אפילו מי שפרע וקרוב זה הטעם למה שאמרו באיזהו נשך אימר דאמר רבי שמעון בחד תרעא בתרי תרעי מי אמר והשתא לרבי שמעון דאמר מעות קונות לגמרי בתרי תרעי אשתני דאזלינן בתר דעתיה דלוקח ואמרינן דעתיה דאיניש אתרעא זילא לרבנן דאמרי מעות אינן קונות אלא למי שפרע כי נתאנה לא כל שכן דאמרינן דלאו דעתיה אמקח שיש בו אונאה ואפילו מי שפרע אין לו והכי קאמר רב חסדא אם הלוקח שנתאנה בתחלה רוצה לחזור בו מפני שנזדמן לו מקח אחר טוב מזה יכול לחזור בו בלא מי שפרע אבל המוכר אינו יכול לחזור בו אם לא יקבל מי שפרע ואף על פי שחזרה עליו האונאה משום דאמר ליה אם לאו דאוניתן מעיקרא לא מצית הדרת בך כו'. ואם תאמר לדעת רב חסדא הא דאמרו רבנן בטול מקח שניהם חוזרים ולימא ליה כו' ככתוב בתוספות. ויש מי שאומר כי בטול מקח שהוא יותר משתות לעולם חוזר אפילו ירצה זה לקבל עליו האונאה מפני שיכול לומר איני רוצה שתתרעם עלי לשכני ותשיאני שם רע בפניהם כי יאמרו בכוונה מרמה לבני אדם שאין הדעת טועה ביתר משתות ומתכוון אונאתו אבל בכל מקח מענין אחר כגון משנתנו בין יפות ורעות כמו שאנו עתידין לפרש יכול לומר אי לאו אוניתן כו' עכשיו ופירש האי דקאמר ותנא תונא יפות ונמצאות רעות לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר הנה בכאן יש בו בטול מקח מפני שיש בו שנוי השם שהוא מוכר לו יפות ובני אדם אינן קורין לאלו יפות כי אם רעות והוה ליה כשנוי חפץ והוא בטול מקח ואפילו אין בהם כדי אונאה ואפילו משך אותם יכול לחזור ואפילו הכי לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מאי טעמא משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו' וכגון שהלוקח מקבל עליו האונאה דאי לאו ודאי תרווייהו מצי הדרי בהו שהרי שנוי השם יש כאן. מיהו אף על גב דהוי בטול מקח מפני שנוי השם לא הוי שנוי חפץ ממש כמו שחמתית ונמצאת לבנה עצים של זית ונמצאו של שקמה יין ונמצא חומץ דהנהו ודאי לא חל עלייהו זביני כלל משום דהוא מינא אחרינא ממש אבל בין יפות ורעות אף על גב דאיכא שנוי השם מכל מקום חד מינא נינהו וחל עלייהו זביני וכיותר משתות דמי ואפילו הכי לוקח יכול לחזור בו אבל לא מוכר הואיל והלוקח מקבל עליו האונאה מטעמיה דרב חסדא. וכן מכר לו שדה שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש מי נתאנה מוכר מוכר יכול לחזור בו בלא מי שפרע ולא לוקח משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. ודחינן ממאי דילמא הא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו בלא מי שפרע כי כמו שהמתאנה יכול לומר לא קניתי על דעת כן כן המאנה יאמר לא מכרתי על דעת כן וכשם שהבטול מקח מאצל זה כך בטול מקח מאצל זה ושניהם חוזרים ואין עליהם עונש מי שפרע וכן לכל בטול מקח שניהם חוזרים בשוה ומתניתין היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל אז ישבח אותו שיאמר ללוקח קנה אותו שהוא מקח יפה ועתה משנתנו אין בה בטול מקח מפני שנוי השם כי בין שם יפות לשם רעות אין כאן שנוי השם מפני שדרך המוכר לומר יפות הן ודרך הלוקח לומר רעות הן ומשנתנו שהמתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה לפי שמפני אונאתו הוא חוזר כגון שיש שם אונאת שתות בין יפות לרעות ובא טעם משנתנו זאת כטעם דמשנה דפרק הזהב דתנן מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר תן לי מעותי כו' דסבירא ליה דמי שנתאנה הוא חוזר. עוד פירש גאון ז"ל ודעת רב חסדא שהוא סובר במשנתנו שיהא שם צד בטול מקח בשביל שנוי השם מציעתא דקתני יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות אין אחד מהם יכול לחזור בו הא קא משמע לן שאפילו נמצאו יפות מהם ואין לו מן היפות שביפות אבל אצל הרעות יפות הם כיון דשם יפות הם אין כאן שנוי השם. ויפה פירש. ולענין הדחיה שדחו דברי רב חסדא והעמידו רישא בכדי אונאה מציעתא דקתני יפות ונמצאו יפות אין אחד מהם כו' הא קא משמע לן דאף על גב דאיכא אונאה פחות משתות יפות ויפות הם ואין אחד מהם יכול לחזור בו ופירוש יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות שם היפות למוכר כי הוא משבח אותם ושם הרעות ללוקח כי הוא מזלזל בהם כלומר אם מכר לו בדמי היפות שמכר לו שוה שבע בשמנה מפני שבחו של מוכר והיא פחות משתות או שמכר לו בדמי רעות שמכר לו שוה שמנה בשבע מפני זלזול הלוקח והמוכר נתאנה פחות משתות אין אחד מהם יכול לחזור בו. מכל מקום הלכה כרב חסדא דמסתבר טעמיה ומשום דילמא לא מידחיה שמעתא. והרב ז"ל דחה זה הפירוש על לא דבר והעמיד דברי רב חסדא כדברי מי שאומר מי שהוטל עליו ידו על העליונה ואמר אף על פי שאין הלכה כרב חסדא לענין אונאה דהא קיימא לן שתות קנה ומחזיר אונאה לענין בטול מקח מיהא קיימא לן כוותיה. ועם כל זה לא פירש כל הצורך שלא נזהר במה שפסקו בטול מקח שניהם חוזרין ואנו כבר הרחבנו ופירשנו יפה בעזרת הבורא ומה יעשה הרב עוד כשיגיע לסוף השמועה דאמרינן ודילמא הא דרב חסדא תרווייהו מצי הדרי בהו והא ליכא מאן דאמר בשתות שניהם חוזרין. אלא שמע מינה כפירוש הגאון בלי ספק כאשר כתבנו. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: ואוקמה רבינו הרב ז"ל להא דרב חסדא אליבא דמאן דאמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה אם רצה לקיים המקח מקיים ואומר לו תן לי מה שאוניתני ואם רצה לבטל אותה מבטל ואף על פי שאין באונאה יתר על שתות וכבר פסק רבא הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה ואין אחד מהם יכול לבטל המקח. מיהו ילפינן מהא דרב חסדא דהא דאמרינן יתר על שתות בטל מקח המתאנה הוא שידו עליו העליונה בכך אם ירצה לבטל המקח ואם אינו רוצה לבטל אותו אלא לקיים המקח ולמחול האונאה מוחל והרשות בידו ואין המאנה יכול לומר כיון דאוניתך ביתר משתות המקח בטל מעיקרו משום דאמר ליה לוקח אנא מחילנא על ההיא אונאה ולא בעינא לבטול על המקח. ודחינן ממאי דילמא הא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו כלומר ודילמא לעולם אימא לך דהיכא דהויא אונאה בדמים תרווייהו מצו הדרו בין המאנה בין המתאנה דכיון דאית ליה אונאה כדי בטול מקח לרב חסדא כדאית ליה ולרב כדאית ליה אגלאי מילתא דמקח בטל מעיקרא וכמאן דלא הוה האי מקח דמי ומתניתין היינו טעמא דאין המאנה יכול לחזור בו ולבטל המקח משום דרע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל פירוש האונאה לא היתה בדמים כלל שכשמכר לו על דעת שהן יפות הדמים שנתן לו דמי רעות היו הילכך כשנמצא שהן רעות אין כאן אונאה בדמים כלל ולא הטעוהו אלא לפי שאמר ליה פירות אלו שאני מוכר יפות הן ונמצא רעות וכן שמכר לו על דעת שהן רעות ונמצאו יפות והיינו טעמא דהאי דחייתא דשאני בין דין אונאה בדמים לדין אונאה שבין רעות ויפות למי שטעות הדמים יש לומר ששניהם טעו בדבר וכל אחד ואחד מהם היה סובר שזה שנוי ונמצא המקח טעות מעיקרו בין זה לזה אבל טעות שבין יפות ורעות כיון דדרך העולם לגנות הלוקח את המקח אף על פי שהוא יודע שהוא יפה כדכתיב רע רע יאמר הקונה וממילא שמעת שגם המוכר דרכו לשבח את המקח אף על פי שהוא רע ולפיכך המתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה שאם מכר לו יפות ונמצאו רעות הלוקח הוא יכול לחזור בו שהרי ודאי טעה וחשב שהן יפות שכיון שדרכו לומר רע רע ואפילו שהן יפות ואמר עכשיו שהן יפות ודאי שטעה אבל המוכר יש לומר שיודע היה שהן רעות וזה שאמר יפות הם לפי שדרך העולם לשבח מקחו ואף על פי שיודע שהוא רע ואם מכר רעות ונמצאו יפות המוכר הוא שיכול לחזור בו שהרי ודאי טעה שכיון שדרכו לשבח את המקח ואמר עכשיו שהן רעות בודאי שטעה וסבר שהן רעות אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו לפי שיש לומר שיודע היה שהם יפות וזה שאמר שהם רעות לפי שדרך העולם לגנות הלוקח המקח אף על פי שהוא יודע שהם יפות זהו הפירוש הנכון. והך מימרא כולה בדרך דחוי בעלמא היא אבל לעולם בין אונאת דמים ביותר על שתות בין אונאת רע ויפה המתאנה הוא שיכול לחזור בו ולבטל המקח כדרב חסדא. עד כאן לשונו.
ווה לשון הר"ן ז"ל: קשיא להו לרבנן ז"ל והא שוה חמש בשש ליכא אונאה אלא שתות ופסקינן הלכתא בפרק הוהב בהדיא דשתות קנה ומחזיר אונאה וכיון שכן האיך לוקח יכול לתזור בו. כתב הרי"ף ז"ל משמיה דגאון דאין הכי נמי דכיון דליכא אונאה אלא בשתות אי משך לאו כל כמיניה למהדר ביה והא דרב חסדא כגון שנתן מעות ולא משך הוא כו'. ויש שהביאו ראיה לדבריו מהירושלמי דגרסינן התם מכר לו שוה חמש בשש ולא הספיק לישא וליתן עד שהוקרו ונעשה משבע רבי יעקב בר אידי בשם רבי יוחנן כשם שבטל מקח מאצל זה כך בטל מאצל זה כלומר דכולהו שבעה שאין מי שנתאנה מקבל מי שפרע כך מי שהונהו אם בא לחזור אינו מקבל. ונהי דירושלמי פליג אדרב חסדא בהא דאינהו סבירי להו דשניהם חוזרים ורב חסדא מוכיח ממתניתין שמי שהונהו אינו יכול לחזור מכל מקום למדנו משם שהדבר ברור אצלם שמי שנתאנה חזר בו אינו עומד במי שפרע אף על גב דליכא אונאה אלא בשתות שאם משך קנה והיינו דקאמרי בפשיטות כשם שבטל מקח מאצל זה ורב חסדא נמי לאו הא אתא לאשמועינן אלא לומר שאלו בא לתזור מי שהונהו קאי במי שפרע ומוכח לה ממתניתין דכיון דתנן דאפילו היכא דאיכא בטול מקח ולוקח יכול לחזור בו אף על פי שמשך אפילו הכי מוכר אינו יכול לחזור בו שמעינן מינה נתן מעות ולא משך שאף על פי שמי שנתאנה יכול לחזור בו ולא קאי במי שפרע אם בא מי שהונהו לחזור בו במי שפרע קאי. והרי"ף ז"ל דחה זה הפירוש ואיברא דלא נהירא שאם כן היה לו לרב חסדא לפרש דמכר לו סתם משמע שמשך ואלו לא היה דינו אלא למעות לא הוה ליה למיסתם לישניה. ועוד דאם כן מאי מוכח ממתניתין דילמא כי אמרינן דמי שהונהו אינו יכול לחזור בו דוקא במקח שנגמר לגמרי אבל במקח שאין שם אלא מעות דילטא תרווייהו מצו הדרי בהו שאין לעמוד כלל בדבור של אונאה ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל שבדפוס לפיכך פירשו הרי"ף ורשב"ם ז"ל ככתוב בחדושי הנזכר. וכי תימא אם כן מאי קמשמע לן רב חסדא מתניתין היא. כתב רשב"ם דהוקרו אתא לאשמועינן כו' ולא נהירא דאי הא אתא לאשמועינן היכי יליף לה ממתניתין דהכא דילמא מתני' בשלא הוקרו וכי תימא אי לא הוקרו פשיטא וכמו שכתב הרשב"ם ז"ל לא היא דאכתי קמשמע לן טובא שאף על פי שבטל המקח לגמרי אצל הלוקח אינו בטל אצל מוכר ואדרבה צריכה רב דסוגיא דפרק הזהב מוכחא לכאורה אליבא דהלכתא דכל היכא דאיכא בטול מקח אצל שניהם הוא בטל. לפיכך פירש הרמב"ן ז"ל דרב חסדא הא אשמועינן דמי שנתאנה בשתות אם רצה לקיים מקחו יכול לומר למי שהונהו תן לי סה שהוניתני וכופין אותו בעל כרחו אפילו בא לומר כיון שאתה תובע אונאתך יבטל המקח לאו כל הימנו ואי ממתניתין דפרק הזהב הוה אמינא דהכי קתני מי שנתאנה ידו על העליונה שאם רצה מבטל המקח ואמר לו תן לי מקחי וכן נמי אם רצו שניהם לקיים יכול לומר תן לי מה שהוניתני ובשתי מדות אלו בלבד הוא שידו על העליונה אבל אם בא מוכר לומר לו או תשתוק מלתבוע אונאתך או יבטל המקח הוה אמינא שהדין עמו ואלו היה הדין כן באונאה היינו צריכין לומר בבטול מקח שאף על פי שאין הלוקח תובע אונאתו הרשות נתונה למוכר לבטל המקח משום דסוגין דפרק הזהב מוכחא שיפה כחו של מוכר לבטל המקח היכא דאיכא בטול מקח מהיכא דליכא אלא אונאה וכיון שאפילו היכא דליכא אלא אונאה כל היכא דהלוקח תובע אונאתו יכול לבטל המקח על כרחך היכא דאיכא בטול מקח מסקי ליה דרגא לומר שאף על פי שאין הלוקח תובע אונאתו מוכר מצי מבטל ומשום דלא נימא הכי אתא רב חסדא לאשמועינן דהיכא דליכא אלא אונאת שתות לאו כל כמיניה דמוכר למהדר ביה ואפילו היכא שהלוקח תובע אונאתו וכי נקט והוקרו לאו דוקא נקט ליה אלא אורחא דמילתא נקט ליה שאם לא הוקרו למה יחזור בו ומוכח ליה לדיניה ממתניתין דכיון דבמתניתין איכא בטול מקח ואפילו הכי קתני דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר אלמא אף בבטול מקח כל שהלוקח רוצה לקיים ולשתוק מאונאתו לא כל הימנו של מוכר לבטל מקחו וכיון שכן היכא דליכא אלא אונאה מחתינן ליה למוכר דרגא דאפילו היכא שהלוקח תובע אונאתו לא כל הימנו של מוכר לומר או שתוק מתביעתך או יבטל המקח אלא כיון שהלוקח רוצה לקיים המקח מוציא ממנו אונאתו בעל כרחו. זהו דרך הרמב"ן ז"ל לקיים דברי הראשונים שפירשו הא דרב חסדא כמתניתין דמי שהוטל עליו. עד כאן לשונו.
והרשב"א ז"ל כתב על דרך הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: עד כאן דברי הרב ז"ל אף על פי שלבי מגמגם בו קצת. ובמה שכתב הראב"ד ז"ל אם כשנגמר המקח היאך אמרו במסקנא ודילמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו דליתא מאן דאמר הכין. אומר אני דעכשיו שחזרה האונאה על המוכר אפשר לומר דכיון שהוקר תוך שיעור כדי שיראה לתגר או לקרובו אף המאנה יכול לחזור בו למאן דאמר כל שהוטל עליו ידו על העליונה דמכל מקום עכשיו חזרה האונאה על זה והילכך שניהם יכולים לחזור בהו למאן דאמר לוקח לפי שנתאנה מתחלה ומוכר מפני שחזרה עכשיו עליו האונאה. ורבינו חננאל ז"ל נראה שהעמיד משנתנו בשהוקרו הרעות עד שיש בהן בטול מקח וכדרב חסדא דאי לא מאי קמשמע לן מתניתין דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר פשיטא. ומשום הכי גריס הוא ז"ל במסקנא וטעמא דמתניתין משום דרע רע יאמר הקונה ואוזיל לו אז יתהלל כלומר ואם תאמר אם כן בשלא נתיקרו ואם כן פשיטא מאי קא משמע לן מהו דתימא דאפילו מי שנתאנה אינו יכול לחזור בו משום דלאו בדוקא קאמר זה יפות וזה רעות דאורחייהו בהכי קא משמע לן ומכל מקום רב חסדא בעצמו שהביא ראיה ממשנתנו מאי ראיה איכא דאי משום דאמרת פשיטא אין הכי נמי אלא משום דבעי למתני ארבע מדות נקטה ולא משום דאצטריכינן. עד כאן לשונו.

ואמאי דילמא בדרב חסדא תרווייהו מצו הדרו בהו. רבינו חננאל ז"ל כתב דליתא לרב חסדא מדדחינן לה הכין ועוד דבירושלמי אמר רבי יוחנן כשם שבטל אצל זה כך בטל אצל זה. אבל הרי"ף ז"ל פסק דהכא לאו בדוקא דחינן ליה לרב חסדא אלא בדלמא ומימרא בדלמא לא דחי ואף על גב דרב חסדא נסיב בשתות עצמה וכמאן דאמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה ולא קיימא לן כוותיה אלא כרבא דאמר בפרק הזהב דשתות קנה ומחזיר אונאה מכל מקום נפקא לן מינה לדידן ביתר משתות שאם הוקר קודם שיעור שיראה לתגר או לקרובו לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר ועל הדרך למטה דכל שנתיקר סתמו כאלו פירש רוצה אני במקחי. ואי נמי בדרך הראשונים ז"ל שאמרו שאין המאנה יכול לחזור בו כל שאין המתאנה תובע האונאה. הרשב"א ז"ל.
וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות מכירה. וזה הדרך אף על פי שהסכימו עליו גדולי עולם ז"ל אינו מחוור בעיני שאם כן מאי דפסק בפרק הזהב יתר משתות בטל מקח היכי סתם לישניה כולי האי שהרי אינו בטל אלא אם כן בא לוקח לבטלו ואם כן לא הוה ליה למפסק ולמימר בטל מקח והתם נמי אמרינן מאי איכא בין שתות ליתר משתות איכא דאלו שתות מי שנתאנה חוזר יתר משתות שניהן חוזרין והיכי קאמר שניהם חוזרין כיון שאין בידו של מוכר לחזור בו. ואפילו תדחוק ותאמר דכי אמרינן שניהם חוזרין ובטל מקח כגון שהמתאנה תובע אונאתו וכי היכן הוזכרו חזרת אונאה ביתר משתות שהלה תובע אותה כל יתר משתות אין יתר לחזרת אונאה כלל אלא שהמקח מתבטל וכיון שאמרו סתם בטל מקח ושניהם חוזרין האיך נאמר שאין בידו של מוכר לחזור בו וכל כהאי גוונא אי אפשר דלא מיפרשא בגמרא בדוכתא. ואם נאמר דהתם הכי סבירא ליה אלא דרב חסדא הכא פליג בהא אם כן האיך נסמוך על רב חסדא דמדחייה שמעתיה ונדחה דברי רבא האמורים במקומן במסקנא דשמעתא. ולפי דעתי לדברי האומרים דרב חסדא כי קאמר שוה חמש בשש בבטול מקח איירי דסבירא ליה כמאן דאמר דשתות מקח שנינו ושוה חמש בשש אף על פי שהוא שתות מעות כיון דלגבי מקח אזלינן הוי בטול מקח והיינו דנקט ברישא שוה חמש בשש ובסיפא דנקט שש בחמש דהויא אונאה לכולי עלמא לאו דוקא דלא אמר אלא בבטול מקח אלא כיון דהכא לאו דוכתיה לא קפיד רב חסדא ואפכה לרישא. והנראה לי בפירושה של שמועה דרב חסדא קמשמע לן דנהי דהיכא דנתאנה לוקח יתר משתות אף המוכר יכול לבטל המקח וכפשטה של שמועה שבפרק הזהב אין ביטולו של מוכר אלא מטעם של לוקח דאנן סהדי דאין הלוקח רוצה באותו מקח ומסתמא ברשות מוכר עומד ויכול ליטלו לעצמו או למכרו לאחר והיינו טעמא דאמרינן התם שאין ביטול מקח חוזר אלא בכדי שיראה לתגר או לקרובו ואי חזרה דמוכר מצד עצמו היה בדין שיחזור בו לעולם דמוכר לעולם חוזר אלא דחזרה דמוכר אינו אלא מצד שאנו אומדין דעתו של לוקח ולפיכך כל ששהה לוקח יותר מכדי שיראה לתגר הדבר מוכיח שדעתו של לוקח לקיים מקחו ומתקיים אצל שניהם ומשום הכי קאמר רב חסדא שאף על פי שיש בדבר ביטול מקח כל שהוקר דעתו של לוקח לקיים מקחו ולפיכך אין המוכר יכול לחזור בו ומוכח לה רב מסדא ממתניתין דכל שאפשר שהלוקח רוצה במקחו אף על גב דאיכא ביטול מקח אין המוכר יכול לחזור בו דתנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר והא הכא דאיכא ביטול מקח ואפילו הכי אין המוכר יכול לחזור בו ואפילו שלא הוקרו משום דבמתניתין בדליכא אונאת דמים עסקינן וכיון שכן אפשר שהלוקח רוצה במקחו ומשום הכי לאו כל כמיניה דמוכר למהדר ביה ומינה דהיכא דאיכא אונאת דמים כדי ביטול מקח נהי דאם לא הוקרו מוכר יכול לחזור בו וליטלן לעצמו מן הסתם משום דמסתמא כיון שנתאנה לוקח ביותר משתות אינו רוצה לעמוד במקחו כי הוקרו אינו יכול לחזור דאפשר שהלוקח רוצה להעמיד מקחו ומיהו לוקח מצי למהדר ביה דכיון דנתאנה מתחלה בכדי ביטול מקח מצי אמר שכיון שהרגשתי באונאתי חזרתי במקחי ולקחתי מצד אחר. ולפי דרך זה כל השמועות עולות כהוגן דכל היכא דאיכא ביטול מקח משום אונאת דמים כל שלא הוקרו שניהם יכולים לחזור בהן ואין צריך מוכר לשאול דעתו של לוקח דמסתמא אינו רוצה במקחו והיינו סוגיין דפרק הזהב. אבל כל שהוקרו אי נמי שאין ביטול מקח מצד דמים אלא כגון יפות ונמצאו רעות שאפשר שהלוקח רוצה לקיים מקחו היינו סוגיין דהכא שלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. ומקצת מזה הענין מצאתי בחידושי הרשב"א בשם ה"ר יונה ז"ל אלא שלא נתבררו שם הדברים בהצעתה של שמועה ולפי דברים הללו לא למדנו מגמרא שלנו הדין שהזכיר הגאון ז"ל בפירושו דכל שלא משך אלא שנתן דמים ואיכא אונאת שתות ובא לחזור בו שלא יהא צריך המתאנה לקבל עליו מי שפרע ואף מן הירושלמי לא למדנו שהירושלמי פירוש אחר יש לו דבליכא אפילו נתינת מעות עסקינן והכי הויא מסקנא דירושלמי דתני התם כל הנושא ונותן בדברים אין מוסרים אותו למי שפרע וכיון שכן אפשר דנתינת מעות לענין מי שפרע ומשיכה לענין קיום המקח שוין הם וכל שאלו משך אינו יכול לחזור בו אף בנתינת מעות צריך לקבל מי שפרע ואף על פי שהמתאנה חוזר וכן דעת הרמב"ן ז"ל. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.
וכן דעת הר"י ז"ל בעליות שהקשה על רבינו האיי גאון ז"ל בזה הלשון: ועוד דמסתמא הא קיימא לן שתות קנה ומחזיר אונאה והיינו בין שמשך ולמיקנו ממש בין שנתן מעות ולענין מי שפרע. עוד כתב על הירושלמי וזה לשונו: וכשלא נתן המעות קאמר דבטל המקח משניהם ואין בהם משום מחוסרי אמנה כיון שנתאנה הלה אבל אם נתן לו מעות המאנה עומד במי שפרע. עד כאן לשונו.

והריב"ם ז"ל פירש דהא דאמרינן התם ביטול מקח שניהם חוזרים כו'. ככתוב בתוספות. ולא אתחוור לן דשניהם חוזרין סתמא קאמר כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ועוד דאדרבה כיון דתבע הרי גלה בדעתו כו' ככתוב בפסקי הנזכר. אלא שאפשר להשיב על זה דכיון דקא תבע אונאה גלי דעתיה שאם לא יחזיר לו אונאה דעתו לחזור בו ונמצא שהוא מקח טעות אצלו הילכך גם המאנה יכול לחזור. עד כאן לשון הרב רבינו יונה ז"ל בעליות.

וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: וקשה לפירוש ריב"ם ז"ל אי בהך דרב חסדא יכול הלוקח לתבוע אונאתו אפילו שנתיקר השער וסברא כן כיון שאם תבעו קודם שהוקר היה צריך להחזיר לו אונאתו גם עתה נמי כשהוקר ברשותיה דידיה הוקר ואפילו הכי אין המוכר יכול לחזור בו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. אם כן ביתר משתות נמי אף על פי שהמאונה תובע אונאתו אין המאנה יכול לחזור בו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו' והדרה קושין לדוכתה. ואם באנו לפרש דיותר משתות כיון דאונאה מופלגת היא יותר מדאי נתנו בו חכמים דין מקח טעות כדפרישית לעיל אם כן המאנה יכול לחזור בו אף על פי שאין המאונה תובע אונאתו ואין המאונה יכול לומר לדידי שוה כל כך שהרי בודאי נתאנה שאין דרך לקנות חפץ יותר משוויו ביותר משתות. ורבינו שמשון פירש דלא קשה כלל לפירוש הריב"ם דיש לחלק כמו שחלק לעיל בפירושו דודאי כשתובע המאונה אונאתו ביתר משתות או יכול המאנה לחזור בו כי דומה למקח טעות אבל הכא שאין המאונה תובע אלא שתות לא מצי מאנה לחזור בו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו' ככתוב. עד כאן לשונו. ומסתברא לן דשניהם חוזרין דקאמרינן וכו' אדאי לאו דאוניתן ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ועוד בר מן דין איכא למימר לאלתר שנתרצה זכתה לו חצרו ברצון המוכר דמסתמא ניחא ליה בקיום המקח דהא שביק ליה גביה וכדתנן יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ולא אמרינן כיון דבטל מקח מוכר נמי יכול לחזור בו אלא כיון שאפשר דמקפיד לוקח לבטל המקח כיון דהטעהו ואפשר דלא מקפיד כיון שאין שם אונאת שתות אין המוכר יכול לחזור דהא לא תשבינן ליה מקח טעות דמסתמא לאו למהדר ביה קאי הילכך לא תקון חזרה של המאנה משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. וכן גבי מוכר מכר לו שוה ממש בשש והוקרו ועמדו על שמונה אף על גב דעכשיו יש שם מקח טעות לגבי המאנה יכול המתאנה לומר לו אי לאו דאוניתן ואף על גב דדחי ליה תלמודא להא דרב חסדא שאין ראיה לדבריו ממשנתנו הלכתא כוותיה וגמרינן מינה לענין יפות ונמצאו רעות אף על פי שהוקרו עד כדי ביטול מקח אין המוכר יכול לחזור בו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. וכן מכר לו שוה עשר בחמש ולאחר כדי שיראה לתגר או לקרובו הוקרו ועמדו על שבע שאין המוכר יכול לחזור בו דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. ואם נפשך לומר לית הלכתא כרב חסדא בעיקר סברא משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן דאנן קיימא לן דביטול מקח שניהם חוזרין ולא מצי אמר ליה אי לאו דאוניתן ורב חסדא סבירא ליה דמי שנתאנה בלבד חוזר בו. לא מצית אמרת הכי דאם כן לישמעינן רב חסדא מכר לו שוה חמש בארבע לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו' אלא שמע מינה דרב חסדא מודה אההיא דשניהן חוורין וכדכתיבנא. עליות.

לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. נראה בעיני דאין הלוקח יכול לתבוע אונאתו לאחר שהוקרו כו' ככתוב בפיסקי הרא"ש ז"ל. ועוד מדלא אמר רב חסדא לוקח רצה לחזור בו רצה אומר תן לי מה שאוניתני מתחלה שמע מינה שאין הלוקח יכול לתבוע אונאה ראשונה. אלא שיש לדמות בזו דנקט חזרה משום דעיקר תלמודא דרב חסדא לאשמועינן שאין מוכר יכול לחזור בו וכדפרישית. עליות.

על מה שכתבו בתוספות דקנה דאמר רבא היינו רצה כתוב בגליון תוספות ורשב"א מביא ראיה דקנה דאמר רבא היינו אם רצה מדקאמר רבא זה וזה בכדי שיראה לתגר כו'. ומשמע דקאי אכלהו אפחות משתות ושתות ויתר על שתות ואם כן שתות קנה כו' דקאמר רבא היינו שאם רצה כדקאמר התם לעיל מינה אם תמצא לומר פחות משתות בכדי שיראה ולא הוי מחילה מאי איכא בין שתות לפחות משתות איכא דאלו שתות רצה חוזר רצה קונה ואלו פחות משתות קנה. עד כאן.


דף פד עמוד אעריכה


ותנא תונא יפות ונמצאו רעות כו'. אף על פי שהוקרו ויש שם ביטול מקח דאי לאו הכי מאי קא משמע לן כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ועוד אצטריך לאשמועינן שאף על פי שאין שם אונאת שתות ואפילו אין שם אונאה כלל כיון שהטעהו יכול לחזור בו וכההיא דאמר רבא כל שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. ועוד דמתניתין ארבע מדות קא מני ואזיל ומשום דבעי למתני סיפא חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהן ואפילו לרבנן. והכי פירושו ותנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו והא מקח טעות הוא והוה לן למימר שניהם חוזרין שהרי הטעהו ואפילו פחות מכדי אונאה חוזר וכיון דבטל מקח לגבי לוקח בטל נמי לגבי מוכר והיינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דאמר ליה לוקח אי לאו דאוניתן כו' וממילא שמע מינה להא דרב חסדא דמי שנתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה אף על פי שהוקרו ויש שם ביטול מקח אצלו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. עליות.

ממאי דלמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו ומתניתין היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה ולא גרסינן קא משמע לן והכי פירושו מתניתין גבי יפות ונמצאו רעות לפיכך אין המוכר יכול לחזור ואפילו אם הוקרו בכדי ביטול המקח משום דמצי אמר ליה לוקח כו'. ככתוב בתוספות. ויש מפרשים דלמא דרב חסדא תרווייהו מצו הדרי בהו והתם לכך המאנה חוזר בלבד משום דלא נתכוון להונות דטוב טוב יאמר המוכר ומתחלה היה יודע שהן רעות אבל באונאה דעלמא אמרינן דסתמא לא היה יודע המאנה שיש שם אונאה הילכך גם המאנה חוזר ולא אמרינן אי לאו דאוניתן. ורבינו חננאל ז"ל גריס קמשמע לן ואפילו הכי ומתניתין היינו טעמא כלומר לאו שהוקרו והוזלו אחר כך מיירי שאם הוקרו או הוזלו אחר כך מצו הדרי בהו. וכי תימא אם כן מאי קמשמע לן מהו דתימא רע רע יאמר הקונה הלכך אין כאן אונאה כלל ולא מצי הדר ביה לא לוקח ולא מוכר קמשמע לן.

עלה בידינו מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר ואפילו אם הוקרו עד כדי ביטול מקח דאמר ליה אי לאו דאוניתן כו'. יתר משתות שניהם חוזרין ובלבד בזמן שהמתאנה יכול לחזור בו אף אם נתרצה המתאנה במקח. אבל נתאנה לוקח ושתק בכדי שיראה לתגר או לקרובו כיון שאין המתאנה יכול לחזור בו אין המאנה יכול לחזור בו לפי שאין המתאנה עומד לחזור לפיכך אומר לו אי לאו דאוניתן כו' ואם הוזלו וכן אם הוקרו כיון דמעתה אין שם אונאה יתר משתות אין המאנה יכול לחזור בו לפי שאין המתאנה עומד לחזור בו ומכל מקום יכול המתאנה לחזור בו אף על גב דעכשיו אין בו אונאה דתיהוי מה שהוקרו כחזרת אונאה הרי אין המאנה יכול לומר באונאת יתר משתות אחזיר לך וכטעם שאמרו בירושלמי לית הוא יקרי דליהוי אמרין כלן אינהך. יפות ונמצאו יפות רעות ונמצאו רעות אין אחד מהם יכול לחזור בו ואינו יכול לומר הייתי חושב שהן יפות שביפות אלא כיון שקרואין הן יפות אף על פי שנמצאין בעיר חטין יותר יפות מהן אין אחד מהם יכול לחזור בו. ויש מי שפירש יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור אם רצה יכול לומר תן לי מה שהוניתני ולפי דבריהם אין הלכה כמשנתנו דהא קיימא לן שתות קנה ומחזיר אונאה. ומסתברא דמתניתין דברי הכל היא. עליות הר"י ז"ל.

אמר רב פפא שמע מינה האי שמשא סומקתי היא. ונפקא מינה לנודר מן האדום כמו שכתוב בתוספות ואין צריך לומר אורו של האור דודאי אדום הוא. עד כאן משטה לא נודע שם מחברה.
על מה שכתבו בתוספות ואותו נהר יוצא מעדן אם כן מסתמא עומד במזרח כתוב בגליון תוספות ופרת היה הולך מבבל לארץ ישראל דהיינו ממזרח למערב ודאמרינן בבכורות הני מורדיא דבבל מהדרי מיא לעין עיטם שהוא בירושלים שמעין עיטם היו באין מים לים שעשה שלמה והא דאמר מטרא במערבא סהדא רבה פרת אלא שהפרת הולך מארץ ישראל לבבל אלא כן הוא דרך כשהנהר מתרבה על ידי גשמים חוזר לאחריו. עד כאן.


דף פד עמוד בעריכה


אפילו תימא רבנן כו'. הוה מצי למימר וליטעמיך שחמתית ונמצאת לבנה הכי נמי דשני מינין נינהו דתנן כל מין חיטים אחד הם. תוספי הרא"ש ז"ל.

אם אינו קדוש נשיאות חטא למה. ואם תאמר לעולם אימא לך אינו קדוש ונשיאות חטא משום דעבר אמאי דאמר רחמנא כדפליגי אביי ורבא במסכת תמורה דאמר אביי כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי רבא אמר לא מהני ולקי משום דעבר אמאי דאמר רחמנא. ויש לומר כיון דבעלמא לא מהני ואפילו הכי לקי אמאי איצטריך לפרש הכא כיון דלא מהני אלא ודאי אשמעינן קרא דמהני. אי נמי יש לומר היכא אמרינן דלא מהני לקי הני מילי כגון אלמנה לכהן גדול דכיון דקדשה כבר עבר אלאו דלא יקח אבל הכא אם אינו קדוש אם כן לא עשה ולא כלום כי לא נתכוון שלא יהא תרומה ואפילו הכי נתנו לכהן מתנה בעלמא ושיהא צריך להפריש פעם אחרת. תוספי הרא"ש ז"ל.

מתניתין המוכר פירות לחברו משך ולא מדד קנה. פירוש והוא שפסק קודם שמשך הא לא פסק לא קנה וכדתניא בברייתא לקמן וכטעמא דמפרש בגמרא דכל שלא פסק לא סמכא דעתייהו. ושמעינן מיהא דמדידה לא מעכבא. ולאו דוקא במכר כל הפירות אלא אפילו מכר לו סאה בתוך כור ומשך כל הכור אף על פי שצריך עדיין למדוד מתוכן אותה סאה אפילו הכי קנה דסתמא שנינו משך ולא מדד קנה שאין המדידה אלא לברר כמה הן ואין ידיעת שיעורין מעכבת בקנייתן וכן פירש ר"ש ז"ל דמדידה אינה מעכבת שאינו אלא גלוי מלתא כמה מכר. מדד ולא משך לא קנה פירשו בתוספות מדד מי שדרכו למדוד דהיינו מוכר ומשך מי שדרכו למשוך דהיינו לוקח ולפיכך כל שלא משך הלוקח לא קנה אבל אם מדד הלוקח אין לך משיכה גדולה מזו ולא עוד אלא הרי הוא מגביהן במדידתו ודוקא במודד במדה דמוכר ואי נמי אפילו במדה דסרסור או במדה דלוקח ובחצירו של מוכר לפי שאין כליו של סרסור ושל לוקח קונין בחצירו של מוכר אבל אם מדד אפילו המוכר בסימטא ובמדה דלוקח ראשון ראשון קנה וכשיש שנתות במדה כדאיתא בגמרא ואי נמי במדה דסרסור בשנתמלאת המדה וכן דעת רבותי נ"ע. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאפילו כשהלוקח מודד לפי שהמדידה וההגבהה ההיא אינו עושה אותה הלוקח לצורכו אלא לצורך שניהם וכל שאינו עושה לצרכו לא קנה. ולי היה נראה דכל שאינו מתכוון לקנות בה לא קנה דומה למה שאמרו ביבמות בפרק החולץ למה הדבר דומה למחזיק בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה. אמר ליה דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא מדד לתוך קופתו מאי למימרא. פירוש דסבירא ליה לרבי אסי דכליו של קונה בכל מקום קונה ואפילו ברשות מוכר וברשות הרבים מדריש לקיש ורבי יוחנן דאמרי לקמן אפילו ברשות הרבים ודלא כרב פפא דפירשה בסימטא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: הא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גבי סימטא קנה ואמרינן במסקנא דוקא במודד לתוך קופתו איכא מאן דקשיא ליה היאך אפשר למדידה בלא משיכה או אפילו בלא הגבהה כי בודאי כשהלוקח מודד לעצמו קאמרינן דאי במוכר מי איכא מאן דאמר דקני מאי עביד בהו דליקנינהו ואי בלוקח אי אפשר בשפיכתו למדה או מן המדה לסימטא שלא יהא שם הגבהה או משיכה. נשיב ונאמר המשיכה צורך הלוקח הוא וכיון דמסרן לו למשכן ומשכן בסימטא או בחצר של שניהם קנה אבל כשמסרן לו למוד לצורך עצמו הוא לידע כמה מדות יש בהם והלוקח אינו מתעסק בקניות הפירות לעצמו רק לצורך שניהם ובהא פליגי רבי אסי ורבי זירא דרבי אסי סבר אף על גב דמדידה צורך שניהם היא קונה ואפילו הניח בקרקע בסימטא לפי שאי אפשר לו בלא הגבהה או בלא משיכה ורבי זירא סבר לאו משיכה מעלייתא היא הלכך בעי שיתן לתוך קופתו דכליו ודאי קונה לו בסימטא ואפילו נתנו מוכר לכלי של לוקח בסימטא דאמרינן הכי בשמעתא והיינו דאמר ליה רבי אסי בתוך קופתו מאי למימרא כלומר אפילו מוכר נתנו נמי קאמר דקנה. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן במסכת עבודה זרה המוכר יינו לנכרי מדד עד שלא פסק דמיו אסורים פסק עד שלא מדד דמיו מותרין ואקשינן מינה למאן דאמר משיכה אינו קונה אמאי דמיו מותרין אלמא מדידה משיכה הוא. ועוד דאמרינן התם ולדידך נמי דאמרת משיכה קונה מדד עד שלא פסק אמאי דמיו אסורין אלמא פסיקא ליה מלתא דמדידה משיכה היא והכא אסקינן דלאו משיכה היא דבעינן לכליו של לוקח. מאן דקשיא ליה הא מילתא אמרינן ליה לא נהריתו ולא תוריתו בפירוש דמתניתין ומתניתין הכי מיפרשא כגון שמדד יינו של ישראל לתוך מדה כשרה של ישראל והנכרי נטל אותה המדה והריקה לכליו ואם מדד עד שלא פסק והריקה העכו"ם לכליו דמיו אסורין לפי שלא קנה אותו עד שנעשה יין נסך בהרקתו לכליו כי משהתחיל להריקו נעשה כלו יין נסך ולא קנה אותו אף על פי שהגביהו להריקו דכיון שלא פסק לו דמים לא סמכא דעתיה אבל פסק דמיו ואחר כך מדד אף על פי שנטלו העכו"ם והריקו לכליו דמיו מותרין דכיון שהגביהו לזרקו קנאו יין נסך לא הוי עד דמוריק ליה והאי דקאמר ליה אי סלקא דעתך משיכה אינה קונה לאו דוקא משיכה דרבי אסי סבירא ליה משיכה בעכו"ם אינה קונה הוא הדין נמי בהגבהה קאמר דעכו"ם לא קני אלא בנתינת מעות ומדידה בין שהוא משיכה בין שיש בה הגבהה לרבי אסי סבירא ליה דלא קני אלא בכסף ומשום הכי אקשי ליה פסק עד שלא מדד אמאי דמיו מותרין וכי הגביה או משך הא ליכא נתינת מעות ואמאי קני ואי קרי ליה משיכה לא קשיא ולא מידי דתרווייהו איקנו מקמי דנוריק ליה לכליו והוא דהוו בחצר של שניהם דאי ממטי ליה מלא ארך המדה כבר משך אותו ומאן דלא ידע פירושא דמתניתין לאו לותיב תיובתא מינה. ורבינו האי גאון ז"ל דאוקים להאי פיסקא פסק עד שלא מדד שזקפו עליו במלוה דהוה ליה כמי שנתן מעות לא מחוור ולא צריך כלל. עד כאן לשונו.
והר"י ז"ל בעליות כתב שאם מדד לוקח קנה מדתניא משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין מדד עד שלא פסק בין פסק עד שלא מדד שניהם יכולים לחזור בהן הא מדד ופסק אין שניהם יכולים לחזור בהן ומיירי כשמדד הלוקח ומתניתין כשמדד המוכר. עד כאן לשונו.
וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גבי סימטא. פירוש מדד המוכר במדתו אי נמי מדד הסרסור במדת המוכר והניח על גבי סימטא כלומר והניח הפירות עצמן בקרקע על גבי סימטא קנה לוקח דכיון דסימטא רשות דתרווייהו הוא נעשה כמי שהניחן ברשות הלוקח ואינו צריך משיכה. ודוקא בשעירה הפירות מן המדה שלו ונתנן על גבי קרקע בסימטא הוא שקנה לוקח אבל אם לא עירה הפירות מן המדה אלא הניח המדה כשהיא מלאה באותן הפירות על גבי סימטא לא קני דהוה ליה כליו של מוכר וקיימא לן דכליו של מוכר ואפילו ברשות לוקח לא קנה וכל שכן בסימטא. וזה שהוצרכנו להעמיד הא דרבי אסי אמר רבי יוחנן במדת המוכר לפי שאלו היתה המדה של סרסור הא קיימא לן דמשנתמלאה המדה ללוקח ואף על פי שהפירות עדיין במדה ולא הערה אותן על גבי סימטא ואלו היתה המדה של לוקח הא אמרינן דראשון ראשון קנה בשיש שם שנתות ואף על פי שעדיין לא נתמלאת המדה וכל שכן שלא יהא צריך שיערה אותן מן המדה על גבי סימטא כדתניא ארבע מדות במוכרין וכו' והוצרכנו להעמידו כשהיה המורד או המוכר או הסרסור לפי שאלו היה הלוקח המודד משעה שהגביה המדה מלאה בפירות קנה אותן באותה הגבהה ואף על פי שהיתה מדת המוכר ולא היה צריך להניח אותן על גבי סימטא. עכ"ל.

מדד והניח על גבי סימטא. מיירי שהמוכר מדד אף על פי דמשיכת מוכר לא מהניא ללוקח שאני הכא כיון דנסתלק המוכר ומדד והניח לרשות הלוקח קני אבל מדד לוקח פשיטא דבהא לא הוה אמר רבי זירא שמא לא שמע רבי אלא במודד בתוך קופתו אבל על גבי קרקע לא דפשיטא דקני שהרי משיכה גמורה היא שמשך התבואה לרשותו אבל כשהמוכר מודד והניח על גבי קרקע לא אף על גב דמשיכה מועלת בסימטא כאלו מושך ברשותו בלא משיכה מיהא לא קני מטעם חצר. לשון תוספות הרא"ש ז"ל.

וכן כתוב בעליות וזה לשונו: מדד והניח על גב סימטא קנה. פירוש אפילו מדד המוכר כשהוא מניח על גבי סימטא דהוה ליה כמניח בחצרו של לוקח שהסימטא כרשות השותפין וכשאדם מניח שם פירותיו הרי היא מושאלת לו בשעה שכליו נתונין שם הלכך כשהמוכר מניח שם פירותיו לצורך הלוקח זכה לו סימטא. עד כאן.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי שמא לא שמע רבי אלא במודדן לתוך קופתו. אית ספרים דגרסינן בהו בפירוש אלא במודד לתוך קופתו של חבירו. עליות.

אלא לאו שמע מינה כאן במודד לתוך קופתו כאן במודד על גבי קרקע. ונראה לי דרבי אסי הוה אפשר ליה לאוקמה במודד לתוך קופתו של מוכר כי היכי דלא תיקשי ליה מרבי יוחנן לרבי יוחנן אלא דגמרא לא משמע ליה הכין לפי שאין דרכו של מוכר למדוד מתוך כליו ונותן לכליו.

מדד ולא משך לא קנה מאי לאו בסימטא לא ברשות הרבים. וקשיא לי אמאי לא אוקמה בחצרו דמוכר ובהכי הוה מיתרצה ליה שפיר סיפא דקתני אם היה פקח שוכר את מקומו. ולא איצטריכן לאקשויי ואי ברשות הרבים ממאן אגר. ולא לדחוקי ולפרוקי ואי רשות בעלים היא שוכר את מקומו. ויש לומר דטפי ניחא ליה בהכין משום שאין דרכן של מוכרי פירות למכור בחצרן אלא מוציאין הן בשוק כדי שיקפצו עליהם לוקחים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וליכא לשנויי נמי במודד לתוך כליו של מוכר דסתם מודד ונותן בכלי לתוך כליו של לוקח הוא נותן הלכך אי מיירי בנותן לתוך כליו של מוכר הוה מיבעי ליה לפרושי. עליות. והתוספות תירצו בענין אחר.

כל מקום שיש לו רשות להניח. כתוב בתוספות ואומר ר"י דבעי למימר זיל קני וכיון דמדד כו' פירוש סתמא זיל קני א"ל אבל אם אמר קני לך כלי ברשותו נמי קנה כדאמרינן לקמן. גליון תוספות. וכתוב בתוספות הרא"ש ז"ל דהא דאמרינן דמדידת המוכר לתוך כליו של לוקח הוי כמאן דאמר ליה זיל קני דאי לא מדד בעי למימר זיל קני דלא הוי דעתיה דליקני ליה כליו אנחינהו כיון דמחוסרין מדידה אלא לדעת שימדדם ואחר כך ימשוך ויזכה בהם אבל כשמדד המוכר והניח לתוך כליו של לוקח לא בעי למימר ליה זיל קני ודוקא מדד בסימטא אבל כליו של לוקח ברשות מוכר ומדד לתוכו הלוקח לא הוי כמאן דאמר ליה זיל קני דמהני אפילו כשהכלי של לוקח ברשות מוכר שאין המדידה אלא גלוי דעת שאינו מעכב על קניית הלוקח ורוצה הוא שיקנה באופן שיש לו לקנות אבל אין בה גלוי דעת שיקנה לו הוא את רשותו שיקנה לו שם כליו עד כאן. וכן כתב הר"י בעליות.


דף פה עמוד אעריכה


יש לי רשות להניחו אין אין לו רשות להניחו לא. והכי קיימא לן. ומינה דמדד והניח על גבי סימטא לא קנה. ומסתברא לי דוקא בשלא קדם לוקח ועמד שם בסימטא הא קדם לוקח למוכר זכה בארבע אמותיו וקונין לו אפילו במציאה שאין שם דעת אחרת מקנה כל שכן במכר שיש דעת אחרת מקנה. ואם תאמר אם כן למה לא העמידו ההיא דרבי אסי וההיא דרבי יעקב תרווייהו על גבי קרקע וכאן שקדם הלוקח למוכר וכאן שקדם המוכר ללוקח. הא ליתא דרבי אסי מסבר סבר דסימטא וחצר השותפים זוכין הן ללוקח שמדד מוכר והניח על גבי קרקע ואם אתה בא להעמיד ההיא דרבי אסי בקדם לא הועלנו כלום להעמיד דברי רבי אסי. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אם היתה מדה של אחד מהן. פירוש האחד מיוחד כלומר מן הלוקח. הרשב"א ז"ל. ואיידי דקאמר במדה שאינה של שניהם נקט נמי במדה של אחד מהן. עליות.

ראשון ראשון קנה. אוקימנא לה לקמן דוקא כשיש שנתות במדה וכשאמר לו כל שנתא ושנתא בכך וכך ואפילו הכי במדה של סרסור דהיינו הך קמייתא לא קנה עד שתתמלא לפי שאינו משאילה ללוקח עד שתתמלא כל שמכר לו כו' המוכר ללוקח מלא המדה אבל אם לא מכר לו אלא עד אחד מן השנתות קנה לוקח כל שנתמלאת עד אותו שנתא. הרשב"א ז"ל.

במה דברים אמורים ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. ברשות מוכר לא קנה לוקח עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו. תמיהא לי למאי דאמרינן לקמן דכי קתני ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח בכליו דלוקח הוא וכי קתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנו או עד שיוציאנו מרשותו בכליו דמוכר הוא אם כן מאי במה דברים אמורים והיכי פליג להו לשלש רשויות והרי דינן שוה דבי היכי דאמרינן דברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח בכליו דלוקח הכי נמי ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דהא אמרינן אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה וכי היכי דאמרינן דברשות מוכר ובכליו של מוכר לא קנה עד שיגביהנו הכי נמי ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דהא אמרינן לעיל עד שלא נתמלאת המדה למוכר וטעמא דמשלא נתמלאת המדה הוי כליו דמוכר ואם כן מאי במה דברים אמורים ואמאי פליג להו לתלת הרי דינן שוה. וניחא לי דכי מוקמינן לקמן הך בבא דברשות לוקח בכליו דלוקח לאו דוקא בכליו דלוקח אלא למעוטי כליו דמוכר שכל שאין שם כלי כלל קונה דרשותו קונה לו ומשום הכי קתני במה דברים אמורים דבעי שיקנה לו כליו ומשנתמלאת המדה ללוקח ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אבל ברשות לוקח אין שם צורך לכלי וכיון שקבל עליו מוכר קנה כל שאינו עומד בכליו של מוכר. ולפום מאי דמוקמינן לה לקמן ברשות מוכר בין דקיימי אארעא בין דקיימי במאניה דמוכר לא קנה לוקח אבל אי קיימי במאניה דלוקח קנה לפום האי אוקמתא וכי תימא אם כן הרי רשות מוכר שוה לרשות הרבים ולחצר שאינה של שניהם שבשניהם קונה כליו דלוקח אין הכי נמי שהן שוין בכליו דלוקח אבל בנתמלאת המדה אין דינו שוה דברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אפילו במדה שאינה של שניהם משנתמלאת המדה קנה לוקח מה שאין כן ברשות מוכר והיינו טעמא משום שכל שהרשות שוה לשניהם כשנתמלאת המדה היא מושאלת ללוקח שמכיון שאין הרשות מכרעת כלום דעתו של משאיל להשאילה למוכר עד שלא נתמלאת וללוקח משנתמלאת אבל ברשות מוכר לעולם דעתו של משאיל שתהא מושאלת למוכר עד שתצא מרשותו שהרשות מכרעת והיינו דקתני במה דברים אמורים אתרווייהו. כן נראה לי. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: הכי גרסינן וכן הוא בספרי ספרד ובהלכות הריא"ף ז"ל ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם. ומפרש לה תלמודא ואזיל בסימטא ובחצר שאינה של אחד מהם אלא של שניהם. ויש ספרים שכתוב בהן במה דברים אמורים ברשות הרבים כו'. ונראה בעיני דגירסא לאו דוקא היא דלקמן מיבעיא לן כליו של לוקח אם הוא ברשות מוכר אי קני ואי סבירא ליה דקני אשתכח דמדה דלוקח קונה בין ברשות הרבים דהיינו סימטא בין ברשות מוכר וכל שכן ברשות לוקח ואם כן היכי ליתני במה דברים אמורים ומאי אתא למעוטי אי אתא למעוטי רשות הרבים גמורה ליכא דהיאך ימעט התנא רשות הרבים בלשון זה שהוא שונה להפך ומעמידה בסימטא. אלא ודאי לא גרסינן במה דברים אמורים ומה שהוא שונה ברשות הרבים וברשות שאינה של שניהם לא למעוטי בא אלא לומר דבמדה דלוקח קנה אפילו בסימטא דלא תימא דהוי כרשות הרבים מיהו הוא הדין ברשות מוכר קנה דטפי עדיפא ליה לאשמועינן דקני בסימטא דאלו ברשות מוכר איכא למימר דניחא ליה שיקנה שם כליו כיון שנתרצה לו במכר אבל בסימטא שהיא משותפת לרבים הוה אמינא דלא קניא ואיידי דתנא סימטא תנא חצר שאינה של שניהם דדמיא לה. ועוד כיון דמוקמינן לקמן ולמאן דבעי למימר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה הא דקתני ברשות מוכר כגון בכליו דמוכר והא דקתני ברשות לוקח בכליו דלוקח דבי לוקח שכיחי מאני דלוקח ובי מוכר שכיחי מאני דמוכר הלכך לא בעי תנא למנקט מידי בלוקח ברשות מוכר לא למעט בא אלא לרבות דהא למאי דסלקא דעתין ברשות הרבים ממש קאמר על כרחך לא בא למעט כלום דכל שכן ברשות מוכר דקני כדמוכח סוגיין. עד כאן.

ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. לקמן מוקמינן לה בכליו דלוקח למאן דאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. ויש לי לדקדק הא תנא ליה דמדה דלוקח קונה אפילו ברשות הרבים דהיינו סימטא ואין צריך לומר ברשות לוקח ומאי אתא לאשמועינן הך בבא. ויש לי לפרש דעיקר הך בבא אתא לאשמועינן דאף על פי שהיו הפירות בפקדון כבר ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר למוכרן קנה ללוקח ולא צריך למימר ליה שיקנה לו כליו ורשותה דאלו מרישא שמעינן אלא כשנותן המוכר בכלי~ של לוקח לאחר שקבל עליו למכור דמסתמא אדעתא דליקני ליה כליו אותבינהו בגויה כיון שקבל עליו למכור והוא מניחן אחר כך בכליו דלוקח או שהסרסור מניחן בכליו דלוקח בפני המוכר אבל כשהיו ברשות הלוקח קודם לכן הא אין כאן הוכחה שנתרצה המוכר דליקני ליה כליו וצריך למימר ליה שיקנה לו כליו. וצוד כיון דכליו וחצרו מושאלין למוכר עד עכשיו הוה אמינא ברשות מוכר קיימי וצריך למימר ליה קני קמשמע לן דכיון שקבל עליו מוכר לאלתר כלתה שאלת הכלי והחצר לקנות לו ללוקח והאי דינא צריך למיתנייה ברשות לוקח ולא בסימטא לפי שאין דרך להפקיד לחברו בסימטא. ועוד דנקט ברשות לוקח משום דסתמא בי לוקח שכיחי מאני דלוקח כדאמר לקמן ולומר שהפקדון בכלי הלוקח ולא בכלי המוכר ולמאן דמוקי לה ברשות הלוקח ואפילו בכליו של מוכר הא קיימא לן דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח מה שאין כן בסימטא. עוד יש לי לפרש דעיקר הא בבא אתא לאשמועינן דברשות לוקח אף על פי שלא מדד קנה כגון שמכר לו סאה בתוך סאתים והם ברשות לוקח דדוקא בסימטא בעי מדידה כדאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן מדד והניח על גבי סימטא קנה ואוקימנא לה במודד לתוך קופתו ואפילו הכי דוקא מדד אבל לא מדד צריך שיאמר לו זיל קני אבל רשות לוקח אף על פי שלא מדד אין צריך לומר זיל קני דרשות לוקח כמסירה דמי ותנן משך ולא מדד קנה. ועוד תנן בהדיא פרקן והכניסן בתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולים לחזור בהם ומוכח סוגיין דרשותו של לוקח קונה לו ולא המשיכה שמשך ולישנא דברייתא הכי משמע כיון שקבל עליו מוכר קנה ואין צריך מדידה דעד הכא איירי בדין מדידה דקתני במדת סרסור משנתמלאת המדה ללוקח וקתני במדה דלוקח ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם דראשון ראשון קנה ומתוקמא במדה שיש בה שנתות כן נראה בעיני וכן נראה דברי הריא"ף ז"ל ולשון זה נהירא טפי מן הלשון הראשון שכתבתי מדלא קתני ברשות לוקח שמופקדים אצלו כדקתני ברשות הלה המופקדים אצלו. ואי קשיא לך לפי מה שכתוב הא דאמרינן לקמן תא שמע ברשות מוכר לא קנה מאי קפשיט מינה דלמא ברשות מוכר לא קנה כיון דלא מדד דודאי סיפא דקתני ברשות מוכר לא קנה דומיא דרישא קתני לה ואי מוקמית לה לרישא דקתני ברשות לוקח כו' כשמכר לו סאה בתוך סאתים להך סיפא נמי בהכי מיירי. לא קשיא דשפיר פשיט מינה דכליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה מדקתני לא קנה עד שיגביהנה כו' ולא קתני לא קנה אלא אם כן מדד וכדקתני ברישא ראשון ראשון קנה דאיירי בדאיכא שנתות ורישא דרישא נמי דקתני עד שלא נתמלאת המדה כו' משמע בהדיא דאפילו מדד לא קנה. ונראה לי דאפילו בסימטא אם מכר לו כל הפירות הנמצאים שם לשער כך וכך והניחן בכליו של לוקח כיון שאין מחוסרים מדידה אלא לידע כמה דמים יתן לה קנה מיד אף על פי שלא מדד ותדע דבעינן למימר דהא דקתני ראשון ראשון קנה מיירי בלא שנתות וקנה ואף על פי שאין ידוע כמה יש שם ולא אידחיא אלא משום דאינו קונה מקחו לחצאין אבל כשהמוכרן מודדן לידע כמה יתן מהם ללוקח אין כליו של לוקח קונה לו אלא אם כן מדד. עליות.

ברשות הלה מופקדין אצלו. אית דגרסי לא קנה עד שיקבל עליו הלה או עד שישכיר את מקומו וכך היא שנויה בתוספתא. ונראה לי טעמו של דבר דכיון דקיימא לן חצר משום יד איתרבאי כמו שאדם זוכה לחברו כך חצרו זוכה לחברו אם אמר בעל החצר תזכה חצרי לפלוני הלכך כיון שקבל עליו הנפקד לזכות ללוקח זכה הלה ברשותו והוא הדין אם קבל עליו ליתן דכל האומר תנו כאומר זכו דמי. והיינו טעמא נמי דהא דקתני רישא משנתמלאת המדה ללוקח ואף על פי שעדיין לא נתן הלוקח שכירות לסרסור ולא משך המדה קונה בה דכיון דמסתמא קא מושיל ללוקח משנתמלאת רוצה הוא שיקנה הכלי שלו ללוקח אבל מוכר שאינו יכול לזכות בשלו בשביל הלוקח חצרו נמי לא זכיא ליה ללוקח. ועוד מטעם אחר קונה כיון שקבל עליו הנפקד פירוש שכלתה שאלת רשותו שהיתה מושאלת עד עתה לראשון כיון שהוא מתרצה שיהיו שם פירות אלו מונחים בשביל הלוקח הרי זו חזקה לשאלת רשותו ללוקח. והא דאמרינן בגיטין פרק א' מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואמרינן התם מסתברא מלתיה דרב בפקדון אלמא אין הלה זוכה בו אלא במעמד שלשתן. התם דליתיה גביה אבל איתיה בחצר כיון שקבל עליו נפקד קנה עליו הלה. עליות.
ויש מי שאומר משום דלא אמרינן תן כזכי אלא בדבר שמוציא עכשיו מרשותו ונתנו לו אבל לא בדבר שהיה כבר תחת ידו ככתוב בתוספות. וכי תימא אפילו הכי למה לי מעמד שלשתן לימא להו זכה. לאו קושיא הוא דדינא קאמר שאף על פי שלא אמר כן קנה. ועוד דלאו כולהו אינשי גמירי למימר הכי. הר"ן ז"ל.
ובשיטה לא נודע שם מחברה כתוב ברשות הנפקד היינו טעמא דקבלה קניא דכיון שקבל עליו נפקד ליתן לזה הלוקח במצות המוכר הרי זכה לו כדין מעמד שלשתן. ונראה לי מכאן ראיה דבקנין מעמד שלשתן בעינן מדעתו של הנפקד דהא מסתמא לוקח נמי באותו מעמד קאי דמתרצה במקח ואז הוא רשות זכות לו ואף על פי כן קאמר דוקא קבל עליו אבל לא קבל עליו לא אלמא דבעל כרחו לא קנה שלא כדברי ריב"א. עד כאן לשונו.


דף פה עמוד בעריכה


והא דומיא דחצר שאינה של שניהם קתני. בדין הוא דהוה מצי למפרך מהיא גופא דחצר שאינה של שניהם גופא דינה כרשות הרבים אלא דניחא ליה למפרך הכי לאוקמי פירכיה קמא בדוכתא דפריך מאי לאו ברשות הרבים. הר"ן ז"ל.

אלא דתרווייהו. אם תשאל היכי סלקא דעתין מעיקרא דהאי חצר שאינה של שניהם דקתני חצר של אדם אחר הוא דאלמא כליו של לוקח ברשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר קניא והא קתני בהדיא ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה אצלו ברשותו אלמא כליו של לוקח בחצר שאינה של שניהם לא קנה. תשובתך רשות שאינה של שניהם היינו רשות שאינה של שניהם אלא לאדם אחר ולית ליה בה רשותא לחד מינייהו ולא למוכר ולא ללוקח ומשום הכי סלקא דעתין כלי של לוקח קניא ביה דהא לית ביה רשותא למוכר אבל רשות הלה המופקדים אצלו כיון שהשאילו בעל החצר מקום למוכר להניח שם פקדונו נמצא אותו מקום קנוי למוכר וכרשותו דמי ומשום הכי לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. תדע דהא גבי רשות מוכר קתני ליה אלמא דיניה כדין רשות מוכר. הרא"ם ז"ל.

בעא רב ששת מרב הונא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא קנה אמר ליה לא קנה. כך היא הגירסא בהלכות הריא"ף ז"ל ואינה ברוב הנסחאות. ומיהו אף על גב דלהנך נסחי משמע דלא איפשיטא נקטינן דלא קנה דכיון דאיכפול ואתו כל הנך אמוראי למחויי מאה עוכלי כי היכי דלא נפשוט דקנה משמע דלא קנה ורבא נמי משמע דהכי סבירא ליה מדמפרש טעמא דרבי יוחנן אלמא דהכי הלכתא דלא קנה כיון שהוצרך תנא דההיא ברייתא לומר דטעמא דמגורשת משום דמקום חיקה קנוי לה מקום קלתה קנוי לה ואף על גב דלא פשטינן לה הכא מההיא אשכחן דכוותה בתלמודא והכי נמי משמע בפרק איזהו נשך דאמרינן התם אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקים ואפילו מתמרי דאבודיא ואי אגבהינהו בסיסני קני ולמאן דאמר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח אף על גב דלא אגבהינהו בסיסני נמי קני אלמא דאיהו אליבא דנפשיה סבירא ליה דלא קנה והיינו דמהדרינן מעיקרא דמסלק ליה אפילו מתמרי דעל בודיא הלכך כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אלא היכא דאמר ליה דליקני וכמסקנא דשמעתין וכן נמי כל היכא שאינו מקפיד על כל מקום כליו ומשאיל לו מקום דומיא דאשה.
ולענין כליו של מוכר ברשות לוקח לכאורה משמע דקנה דהא בהא תליא מדאמרינן והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח כליו דלוקח ברשות מוכר נמי לא קנה לוקח ומדמסקינן דכליו דלוקח ברשות מוכר לא קנה דבתר רשות אזלינן מינה דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה. אלא שהריא"ף ז"ל פסק בשניהם לא קנה וכן הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות מכירה וצריך טעם למה ואפשר דכי פרכינן הכי בגמרא מכל שכן מקשינן דאי כליו של מוכר ברשות לוקח קנה כל שכן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה שמרובה מדת לא קנה ממדת קנה לפי שהקונה מוציא מחברו וכן כתב רשב"ם ז"ל.

אבל מלא קנה. דמסקינן בכליו דלוקח ברשות מוכר לא שמעינן קנה בכליו של מוכר ברשות לוקח. אבל עדיין צריך עיון דאף על גב דלא איפשיטא לא הוה להו ז"ל לכתוב בהדיא דלא קנה. אלא שאפשר שכיון שהוא ספק ודינו לא קנה כתבוה ז"ל כאלו איפשיטא ויש כיוצא בזו בעיא דסלקא בתיקו. וכתב הריא"ף ז"ל כאלו איפשיטא לפטור וכמו שכתבתי בפרק קמא דבבא מציעא בשמעתא דתקפה אחד בפנינו ושם נתבאר מאי דלא איפשיט בגמרא בדיני ממונות מהו דינו אם בא תובע ותקף. הר"ן ז"ל וכן דעת הרא"ם ז"ל. ולהלן אכתוב לשונו.

תא שמע זרקו לה לתוך חיקה או לתוך קלתה כו'. וקסלקא דעתין כגון שמונחת על גבי קרקע. כגון שהיה בעלה מוכר קלתות. פירש הרא"ם ז"ל כגון שמכר לה הבעל קלתה זו דבההיא הנאה דזבנה לה מיניה קא מושאל ביתו לקלתא זו וגבי כליו של לוקח ברשות מוכר לא שייך לומר דמוכר משאיל מקום לכליו של לוקח בההוא הנאה דקא זבין ליה מינה כיון שעדיין לא נגמרה המכירה אינו משאיל מקום לכלי דמה לו למהר הקנאתו ולהשאיל מקום לכליו של לוקח וכדי שיקנה בו הפירות ושמא יותר טוב בעיניו שלא תגמר הקנייה עד שימשוך כדי שיוכל לחזור בו בתוך כך אבל אתר שמכר הכלי משאיל הוא מקום לכלי עד שיקחנו הלוקח. ולי נראה לפרש כגון שהיה בעלה מוכר קלתות וטוב בעיניו שיהיו קלתות של אשתו מצויות בבית שאם יצטרך אדם לקנות בעת שמכר כל הקלתות הנמצאות בידו ימכור לו הקלתא של אשתו ויעשה לאשתו קלתא אחרת ובקלתא חדשה הראויה למכירה מיירי. עליות.

והקשו בתוספות נהי דנותן לה רשות ומשאילה כו'. ותירץ ריב"א דאף על גב דאין המקום קנוי לה כו' והשתא ניחא הא דמתרץ לקמן הא דאמר ליה זיל קני דבדיבורא בעלמא שנתן לו רשות להניח כליו שם קונה לו ואף על פי שהמקום אינו קתי לו שהרי המקום אינו יכול להקנותו לו אלא בקנין כדפרישית לעיל. תוספי הרא"ש ז"ל.

רבי יוחנן אמר מקום חיקה קנוי לה. פירוש כי היכי דפשיטא מלתא דזרקו לתוך חיקה מגורשת דמקום חיקה קנוי לה והם שולי בגדיה הנגררים לארץ כך מקום קלתה קנוי לה. עליות.

לא בכליו של מוכר. מהכא משמע דמשיכה מועלת ללוקח כו' ככתוב בתוספות. ועוד היה נראה להביא ראיה מהא דאמרינן בפרק ב' דעבודה זרה דאמר ליה רב להנהו סבוייתא כי כייליתו חמרא לעכו"ם שקילו זוזי מינייהו והדר כיילן להו משום דמדמשכיה עכו"ם קניה ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה וקאמר התם אי דקאי במנא דישראל הכי נמי הכא במאי עסקינן דקאי במנא דעכו"ם משמע דאי אמרינן משיכה בעכו"ם קונה משיכה קונה במנא דישראל אלמא משיכה קניא בכליו של מוכר. ואין ראיה משם דמשיכה דהתם על כרחך לאו דוקא משיכה אלא הגבהה דהא ברשותו של ישראל איירין כדמוכח בתר הכי. תוספות הרא"ש ז"ל.
והא דאיבעיא לן בפרק שנים אוחזין קנה בהמה וקני כלים שעליה מהו דוקא בבהמה איבעיא לן ובכפותה כדאיתא התם לפי שאין דרך משיכת כלים בבהמה כפותה אי נמי לפי שאין הבהמה נעשית בסיס וטפלה לכלים הנמשכים אבל כלים נעשים בסיס לפירות ומשום הכי איכפל וקא בעי לה בבהמה כפותה במשיכה ולא בעי לה בכליו של מוכר. ואיכא מאן דאמר דלהכי לא פשטוה התם מהא דקתני הכא עד שיוציאנה מרשותו משום דאיכא למימר דמרשותו ומכליו קאמר ועודן דדלמא בכליו דלוקח מיירי דספוקי מספקא לן מלתא בשמעתין.

ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח. דכי היכי דכליו של לוקח כו' והוה מצי לדחויי אף על גב דכליו של לוקח לא בטיל כו' ככתוב בתוספות. אלא דאיכא למימר גם סברא אחרת שאין המוכר חפץ במהירות קיום המקח שאם יוקרו הפירות שיהיו ברשותו לחזרה. תוספות הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח. כלומר אי אמרת בשלמא הא דקתני רישא ברשות מוכר לא קנה לוקח כו' בכליו דלוקח דאלמא כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה דשמעינן מינה דבתר חצר אזלינן ולא בתר כלי היינו דקתני סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו קנה לוקח משום דחצר וכלי תרווייהו דלוקח נינהו ואפילו הוה ליה כלי דמוכר נמי כיון דחצר דלוקח נינהו בתר חצר אזלינן ולא בתר כלי אלא אי אמרת דרישא בכליו של מוכר הוא אבל בכליו של לוקח ברשות מוכר קנה דבתר כלי אזלינן אמאי קתני סיפא ברשות לוקח כו' ואף על גב דכליו דמוכר הוא והא אמרת דבתר כלי אזלינן ולא איכפת לן בחצר וכו'. עד כאן לשונו.

תא שמע משך חמרין ופועלין. ואית דגרסי חמריו ופועליו. פירוש חמריו ופועליו של לוקח וכגון שלא נתכוונו לזכות בפירות ללוקח בהגבהתן. והכניסן לתוך ביתו כו' שניהם יכולים לחזור בהם ואתא לאשמועינן דאין משיכת החמרין והפועלין נחשבת משיכה לגבי הפירות שעליהן ואשמועינן נמי שאין רשותו של לוקח קונה לו הפירות קודם שפורקן דכל זמן שהחמרין והפועלים טוענין אותם אינן כמונחין ברשותו ואף על פי שמשכן והכניסן לתוך ביתו המה וחמוריהם אין משיכת החמורים משיכה לגבי פירות שעליהן דעד כאן לא מיבעיא לן בפרק שנים אוחזין משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה מהו אלא כשאומר לו בפירוש שיקנה הכלים שעליו באותה המשיכה. ועוד הא מסיק התם על האי בעיא והלכתא בכפותה קא מיבעיא ליה אם תועיל המשיכה לגבי כלים שעליה כשהיא כפותה דמיא טפי למשיכה שמושך פירות בכלי. בין מדד עד שלא פסק בין פסק עד שלא מדד. יש מפרשים דהוא הדין אף על גב דמדד ופסק ואיידי דבעי למיתני בסיפא כו' ככתוב בתוספות. והוא הדין מדד עד שלא פסק דקתני רישא כגון שמדד על צוארי החמורים דהא רישא לא בפרקן איירי ואי הוה מיירי בפרקן אם כן פסק עד שלא מדד אמאי לא קני תיקני ליה רשותו. וזה הפירוש דחוק מאד דפסק עד שלא מדד משמע בהדיא הא מדד קנה. לפיכך אני אומר דמיירי כשמדד הלוקח בבית המוכר או בשוק ואלו פסק ומדד קנה בהגבהה. עליות.

בין פסק עד שלא מדד כו'. פירוש כגון שמדדן החמר מעל גבי החמור ולא הורידן לקרקע שלו. מדדן בעל הבית אם פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן לפי שכיון שמדדן בעל הבית הרי הגביהן באותה מדידה וקנאן בהגבהה הלכך הא דקתני בין פסק עד שלא מדד כו' אי אפשר להעמידן אלא כשמדדן החמר ולפיכך לא קנה בעל הבית שהרי לא הגביה ולא משך ולא הורידן לקרקע כדי שתקנה לו חצרו. פרקן. פירוש בין החמר בין בעל הבית ונתנן בקרקע שהוא חצרו של בעל הבית פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן. פירוש דלא מהניא משיכה והגבהה וכל מיני הקנאה אלא לאחר פסיקת הדמים דסמכא דעתיה דמוכר ולוקח כדבעינן למימר קמן. אבל אם לא פסק אף על פי שמשך והגביה או נעשו בחצרו כיון שיכול המוכר לומר לו איני מוכר לך אלא בכך וכך וגם הלוקח יכול לומר איני לוקח ממך אלא בכך וכך עדיין לא קנה הלוקח כלום ולפיכך אף על פי שפרקן והכניסן לתוך ביתו ונעשו ברשותו דלוקח אם מדד עד שלא פסק עדיין לא קנה הלוקח כלום ואף על פי שהם בחצרו אמר ליה הונא בריה דמר זוטרא מכדי פרקן קתני. פירוש כלומר כיון שפרקן והכניסן לחצרו דלוקח תיקני ליה חצרו ואמאי מפליג בין פסק עד שלא מדד למדד עד שלא פסק אמר ליה פסק סמכא דעתיה כו'. ושמע מינה דמשיכה והגבהה ומסירה וכלהו אנפי דהקנאה לא מקניאן וקני בהו לוקח אלא בפסק עד שלא עשאן אבל אם לא פסק עדיין לא סמכא דעתיה דמוכר ולא מקנה ליה ללוקח מידי. ומסתברא לי דהני מילי במידי דאין דמיו קצובין אבל מידי דדמיו קצובין אינו צריך פסיקא ואף על גב דקא תבע השתא טפי לאו כל כמיניה דאמרינן האי מהדר קא הדר ביה הלכך כיון דמשך או הגביה או עבדינהו לחד מאנפי דהקנאה ואף על פי שלא פסק הדמים קני לה הלוקח ויהיב ליה דמים כמה דשוה. הדין סברא דילן אבל רבינו הרב ז"ל לא הוה סבירא ליה הכי אלא אפילו בדברים שדמיהן קצובין נמי פסק אין לא פסק לא דכיון דלא פסק לא סמכא דעתיה ואכתי אית ליה למוכר למיתבע ביה טפי ממאי דשוה. הרא"ם ז"ל.


דף פו עמוד אעריכה


הכי גרסינן התם דאמר ליה זיל קני. כלומר קנה בכליך ולומר שאמר לו בפירוש שאינו מקפיד על הנחת כליו שם בחצרו אלא יקנה לו כליו. הרשב"א ז"ל.

דאמר ליה זיל קני. וכן כתוב בספרי ספרד ואני תמה על זה הלשון דקאמר שאני התם דאמר ליה זיל קני משמע דדבר פשוט הוא דבדאמר ליה זיל קני מיירי. ותו למה הוצרך לומר דאמר ליה זיל קני לוקמיה כשנתן לו רשות להניח שם כליו דבהכי קני כדאמרינן כגון שהיה בעלה מוכר קלתות כלומר ויש לה רשות להניח שם קלתה. ונראה בעיני דלהכי פשיט ליה דמיירי דאמר ליה זיל קני משום דקא פסק ואמר סתמא כליו של אדם קונין לו בכל מקום דמשמע בין כשמדד בין שלא מדד ואין כליו קונין לו בשלא מדד אלא אם כן אמר ליה זיל קני בכליך וכמו שכתבתי למעלה וכי אמר ליה מיהת זיל קני בכליך יש בכלל זה נתינת רשות להניח שם. והא דאיבעיא לן כליו של לוקח ברשות מוכר קנה או לא כשמדד מיבעיא ליה דאברייתא קא מיבעיא לן דקתני ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם וקא מיבעיא לן ברשות מוכר מהו.

עלה בידינו. כליו של אדם קונין לו בסימטא ובחצר של שניהם ודוקא דמדד או אמר ליה זיל קני. ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אף על פי שמדד ואף על פי שאמר ליה זיל קנה לא קנה. ברשות מוכר אי אמר ליה זיל קנה קונה ואף על פי שלא מדד. מדד ולא אמר ליה זיל קנה לא קנה. ברשות לוקח אף על פי שלא אמר ליה זיל קני קנה ואף על פי שלא מדד כדתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן והסוגיא מוכחת שהטעם מפני שקונה לו רשותו ללוקח ולא משום משיכה. עליות. והא דאמרינן כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלא היכא דאמר ליה זיל קנה הני מילי היכא דאייתי ליה כלי מעלמא אבל היכא דזבניה לוקח לההוא כלי מיניה דמוכר ואגבהה דקנייה בההיא הגבהה והדר אנחיה ברשות מוכר קני ליה ההוא כלי כל מאן דמנח ביה כיון דזבניה מיניה לא קפיד עליה לאנוחי ברשותיה נמי וכמי שהשאילו מקומו והוי ליה כליו של לוקח ברשות לוקח. ודוקא היכא דאגבהיה לוקח לההוא כלי והדר אנחיה ברשות מוכר אבל אי לא אגבהיה אכתי כליו של מוכר הוא ברשות מוכר והוה ליה כמקח עצמו דכיון דלא אגבהיה לא קני. ואם תאמר הכי נמי לימא כיון דזבנה מיניה לא קפיד עליה מוכר למשבקיה ברשותיה וכמאן דאישיילה מקומו דמי והוה ליה כמאן דאיתא ברשותיה דלוקח דלא צריך מידי כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. יש לומר כי אמרינן כיון דזבנה מיניה לא קפיד עליה למשבקיה ברשותיה הני מילי היכא דקנייה בהגבהה או במידי אחריני והוי ליה כליו מקמי דלינחיה ברשותיה דמוכר אבל הא לאו הכי אכתי כליו דמוכר הוא דהא לא קני ליה לוקח מקמי הכי כי היכי דלשייליה ההוא מקום דמנח ביה והיינו דתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיוציאנה או יגביהנה.
ולענין כליו של מוכר ברשות לוקח הא ודאי בתר כלי אזלינן ולא קני דהא אוקמה רב נחמן בר יצחק להא דתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן בששפכן ומר בר רב אשי אוקמה במתאכלי דתומי דליתנהו בכלי אלא קשורין הן בחבלים בלבד דשמע מינה הא איתנהו בכליו דמוכר לא קני. וליכא למפשט מינה לכליו של לוקח ברשות מוכר דבתר כלי אזלינן נמי וקני דהא רב נחמן בר יצחק דאוקמא לה ברייתא בששפכן ומר בר רב אשי דאוקמה במתאכלי דתומי בדרך איפשר. ויש לומר הא דאוקמה בהכי דכיון דלוקח מוציא הוא מיד המוכר במה שאיפשר לשנויי כי היכי דליקום ליה המקח בידא דמוכר משנינן הלכך לענין כליו של מוכר ברשות לוקח אמרינן דלמא בתר כלי אזלינן ומוקמינן להאי ברייתא בששפכן כרב נחמן בר יצחק אי נמי במתאכלי דתומי כמר בר רב אשי ולענין כליו של לוקח ברשות מוכר אמרינן דלמא בתר חצר אזלינן ומוקמינן להא דרב ושמואל דאמרי כליו של אדם קונה לו בכל מקום ואפילו ברשות מוכר כדאמר ליה זיל קני אבל לא אמר ליה זיל קני לא קנה תדע דהא לבתר דאוקמה רב נחמן בר יצחק להאי ברייתא בששפכן ומר בר רב אשי במתאכלי דתומי קא אתינן למפשט מהא דרב ושמואל דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה ודחינן לה ואמרינן התם דאמר ליה זיל קני אלמא האי אוקמתא דרב נחמן בר יצחק ודמר בר רב אשי ליכא למפשט מינה דכליו של לוקח ברשות מוכר דקנה אלא אכתי איכא למימר דלא קנה. הרא"ם ז"ל.
וכתב הר"י ז"ל בעליות דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ואף על פי שאמר ליה זיל קני שהרי לא השאיל לו כליו בלשון הזה כדי שתקנה לו ביתו כליו של מוכר בשאלה ואחר כך קנה בו ואינו דומה לכליו של לוקח ברשות מוכר דכשאמר ליה זיל קני ודאי נתן לו רשות להניח שם כליו ואף על פי שלא הקנה לו כלום וכליו הוא קונה.

ועלה בידינו עוד. מדת סרסור עד שלא נתמלאת המדה היא מושאלת למוכר ואף על פי שיש בה שנתות משנתמלאת המדה מושאלת ללוקח ויקנה בה. וכיון שאמר אדם יזכה הכלי שלי לחברו או תזכה חצר לחברו במקח שהוא לוקח מחברו קנה שחצרו כידו והרי הוא יכול לזכות לחברו בשל אחרים אבל בשל עצמו אינו יכול לזכות לחברו אלא על ידי אחרים והיינו דתנא ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו הלה או עד שישכיר את מקומו. אתה למד מכאן כיון שקבל עליו הנפקד זכתה חצרו ללוקח בלא חזקה שהרי אלו הפירות לא הניחו שם כדי שיהא מקומן מושאל ללוקח בנתינת הפירות שם. וכל דברי ההקנאות שאדם קונה בהן כגון משיכה והגבהה במטלטלין או חצרו של אדם שהוא זוכה לו או כסף ושטר וחזקה אינו קונה בהן אלא אם כן פסק דמי המכר. ואם הגביה או משך ואחר כך פסק אינו קונה עד שיגביה או ימשוך אחר שפסק דתניא פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן ואוקימנא טעמא משום דרשות הלוקח קונה לו אבל במשיכה שמשך תחלה לא קנה לפי שלא פסק עדיין בשעת המשיכה. מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. ובדברים שדמיהן קצובין אף על פי שלא פסק קנה. ואם אמר לו הריני מוכר לך על פי מה שישומו שלשה אפילו בדברים שאין דמיהן קצובין קנה. המוכר פירות לחברו מדד ולא משך לא קנה וכגון שמדד המוכר. משך ולא מדד קנה שאין המשיכה צריכה מדידה. אף על פי שאינו קונה בכליו של מוכר אלא אם כן מדד משיכה בכליו של מוכר קנה כדתניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. עליות.

לא שנו אלא דברים שאין דרכם להגביה כו'. בהגבהה אין במשיכה לא. פירוש דברים שדרכן להגביה קרי כל שאפשר בהגבהה בשליפי מציעאי דאף על גב דאורחייהו נמי במשיכה לא מיקני אלא בהגבהה דלא מיקני במשיכה אלא דברים שאין דרכן להגביה כלל בשליפי רברבי והיינו דמוקמינן מתניתין דהמוכר פירות בשליפי רברבי ולא מוקמינן לה במציעי נמי דאצטריכי לפרוקי בהא דברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו דלצדדין קתני דאם איתא דמידי שדרכו בהגבהה ומשיכה בשליפי מציעאי מיקנו בתרווייהו למה ליה לדחוק דלצדדין קתני לוקמה בהכי אלא ודאי לא מיקנו במשיכה אלא כגון שליפי רברבי דלא דרכייהו בהגבהה כלל ומשום הכי אצטריך למימר דלצדדין קתני דלא מצי לאוקמה בשליפי רברבי דנהי דודאי הנהו מיקנו בתרווייהו דהגבהה קונה בכל מקום כיון דלאו אורחייהו לעולם בהגבהה היכי ליתני עד שיגביהנו. ואף על גב דבסוגיין דפרק אלו נערות משמע דשליפי מציעאי מיקנו במשיכה כיון דמחלפא בסוגיין דהכא מאי דאיתמר הכא עיקר דמתאמר בדוכתיה. ואם היה מגרר ויוצא פטור הא דאייתינן לה מהכא משום משיכה לא אתיא כמאן דמוקי לה התם בפרק אלו נערות בשלשל ידו למטה משלש וקבלה דלההוא פירוקא לאו משום משיכה הוא אלא משום ידו שהוא קונה לו בכל מקום שלא כדברי רשב"ם ז"ל אלא אתיא כמאן דאמר כשהוציאו לצידי רשות הרבים ואף על גב דסבר דלענין שבת כרשות הרבים דמי לענין קנייה לאו כרשות הרבים דמי אלא כסימטא ונמצא שחיוב שבת וגנבה באין כאחת. ומאן דמשני לה נמי במידי דבעי מיתנא לפום טעמיה אהדר ליה דאתי עלה משום משיכה ונהי דלההיא אוקמתא מקשינן התם אי הכי לפלוג וליתני בדידה הכא כיון דלאו דוכתה היא לא דחיק בה דאי מקשי הכי מצי מוקי לה בצרוף ידו למטה משלשה ואפילו בשליפי זוטרי שלא משום משיכה הוא קונה אלא משום ידו. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה. פירוש מתוך כובד משאן אין דרכן להגביה ולישא אותם בידם אלא מושכין אותם או עומסים אותם על כתף אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. והא דכייל תנא ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה לא אתא אלא למעוטינהו מדין כסף ושטר וחזקה לומר שאין נקנין באלה אלא במשיכה וכיוצא בה דהיינו הגבהה והראוי למשיכה משיכה והראוי להגבהה בהגבהה. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: לא שנו שנכסים שאין להם אחריות נקנין במשיכה אלא בדברים שאין דרכן להגביה. כלומר דברים גדולים שאין אדם יכול להגביהם אבל דברים קטנים שדרכן להגביה. בהגבהה אין במשיכה לא. עד כאן לשונו.

אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין כו'. והא דפריך בפרק מי שמת גבי מלוגא דשטרי והא לא משך כו'. יש לומר דהתם שטרות הרבה היו ביחד ולא היו דרכן בהגבהה אי נמי יש לומר דאין לדקדק בלשון אלא במשנה או בברייתא אבל אחיו של רב עמרם לא דקדקו בלשונם במה שאמרו והא לא משך שהיה להם לומר והא לא הגביה. תוספי הרא"ש ז"ל.
הא דמותיב מן הגונב כיס בשבת אליבא דמאן דמוקי לה בפרק אלו נערות במוציא לצדדי רשות הרבים ואליבא דרבי אליעזר דאמר צדי רשות הרבים כרשות הרבים לחיוב שבת אבל לענין מיקנא קני אליבא דידיה מקשינן הכא. דאינו קונה אלא מדין משיכה אבל אליבא דרב אשי דמוקי לה התם בצירף ידו למטה משלשה וקבל לא קשיא מידי דהתם לא משום משיכה הוא דקני אלא משום דידו קונה לו בכל מקום. והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכא הכי ואפילו בזוטרי אלא דניחא ליה לתרוצי אפילו לדעת המקשה דמקשי ליה כמאן דמוקי לה כרבי אליעזר ומדין משיכה. הרשב"א ז"ל.

אמר ליה במיתנא כיון שיש בה מיתנא דרכו במשיכה. אמר ליה אנא נמי במיתנא קאמינא דאפילו הכי קא מותיבנא לך דכיון שהוא קטן אף על פי שהוא במיתנא אין דרכו בהגבהה אמר ליה במידי דבעי מיתנא מפני שאין דרכו בהגבהה מפני כובד משאו ולפיכך קונה במשיכה ומכל מקום בהגבהה נמי קני ליה אף על גב דאין דרכו בהגבהה. תא שמע ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה כו' אלמא כל מידי דבר הגבהה כו'. והא דלא מוקמא ליה במידי דבר משיכה ואין דרכו להגביה קנה בין במשיכה בין בהגבהה כמו שכתבנו נראה בעיני משום דקשיא ליה לתלמודא כיון דהגבהה קונה בכל ענין אפילו בדברים שאין דרכן בהגבהה כל שכן בדברים שדרכן בהגבהה אשתכח דהא דקתני עד שיגביהנה בכל ענין מיירי והדר קאמר או עד שיוציאנה ~מרשותו דמשמע בכל מידי דקני בהגבהה מצי למיקני נמי במשיכה. ומפרקינן דלצדדין קתני מידי דבר הגבהה בהגבהה והכי קאמר זימנין דבהגבהה וזימנין דבמשיכה נמי כגון מידי דדרכו במשיכה ואין דרכו בהגבהה. ויש לומר כיון דקתני עד שיגביהנה תחלה משמע דררכו בהגבהה. עליות.

וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: לצדדין קתני מידי דבר הגבהה כו'. יש אומרים דהוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשליפי רברבי ובמשיכה וכל שכן אם הגביה דהגבהה עדיפא ממשיכה וכל שבמשיכה קונה כל שכן בהגבהה ואף על פי שאינו בהגבהה אלא ניחא ליה לפרושה לצדדין משום דאין דרך התנא עצמו לומר שיגביה מה שאינו בר הגבהה אלא הראוי להגביה בהגבהה והראוי במשיכה במשיכה. אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דדבר הראוי במשיכה ולא בהגבהה אינו נקנה בהגבהה אלא דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה ומידי דבר משיכה במשיכה ולא בהגבהה והראשון נראה עיקר. עד כאן לשונו.


דף פו עמוד בעריכה


אי הכי סיפא דקתני בלוקח פשתן מחברו לא קנה עד שיטלטלם ממקומו אטו פשתן לאו שליפי רברבי עביד. פירוש אי אמרת בשלמא בזוטרי מיירי פירות דדרכן בין במשיכה בין בהגבהה קנה להו במשיכה אבל פשתן אין דרכו במשיכה כלל כיון שעשוי שליפי זוטרי ולא להגביהו ואין דרכו במשיכה לפי שהוא נשמט מתוך החבילה על ידי המשיכה והא ודאי דכולי עלמא דברים שדרכן בהגבהה ואין דרכן במשיכה לא קנה אלא בהגבהה אלא אי אמרת דבשליפי רברבי עסקינן פשתן נמי קני ליה במשיכה דמתוך כובד משאו דרכו במשיכה ולא בהגבהה. ופרקינן שאני פשתן דמשתמט ולפיכך אף על פי שהוא עשוי שליפי רברבי אין דרכו במשיכה אלא דרך לטרוח בהגבהתו אי נמי מתירין אגדו ומגביהין אותו על יד. ופירוש דמשתמיט שהוא נשמט מתוך החבילה על ידי המשיכה. ובפרושי רבינו חננאל ז"ל והרא"ם ז"ל פירשו דשאני פשתן דמשתמט דראוי להתיר אגדו ולשמטו ולפיכך דרכו בהגבהה וזו ששנינו עד שיטלטלנו ממקום למקום להכי לא נקט עד שיגביהנו משום דלמאי דמוקמינן לה בשליפי רברבי דרך להתיר אגדו ולטלטלו על יד ולהכי נקט לה ממקום למקום מיהו ודאי הוא הדין שאם יטרח ויגביהנו כולו בבת אחת קני כדאמרינן במידי דבעי מיתנא דנקנה בהגבהה. ולמאי דהוה סלקא דעתין דמתניתין בשליפי זוטרי להכי נקט ממקום למקום משום דאין דרך ליקח שליף אחד קטן מפשתן שאינו מנופץ לפי שצריך לטרוח במלאכות הצריכות לו אלא לוקחים אגודות הרבה ומהגבהה אחרת ובפשתן שאינו מנופץ עסקינן דדומיא דסיפא דקתני ואם היה מחובר לקרקע כו'. כן נראה בעיני. עליות.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: שאני פשתן דמשתמיט. כלומר אף על גב דעבידי בשליפי רברבי אפשר למשמטינהו חדא חדא ומעבד בהו הגבהה דהויא להו דברים שדרכן להגביה. ואיכא מרבוותא דפריש הכי שאני פשתן כלומר אם ימשכנו על הארץ מתנתק ומתפרק לפיכך אמרו בטלטול שאין דרכו לימשך. והאי פירושא לא דאיק משום דאיכא לאקשויי עליה אטו היכא דאין דרכו במשיכה נעביד בהגבהה קאמרינן כי היכי דנימא שאני פשתן דמשתמיט הא אנן אפילו מאי דדרכיה במשיכה אי דרכו בהגבהה בהגבהה אין במשיכה לא קאמרינן. אלא ודאי הא דקאמר שאני פשתן דמשתמיט לאו למימרא דלא אפשר במשיכה בההיא אלא למימרא דאפשר בהגבהה הוא ואפילו דאפשר נמי במשיכה בהגבהה אין במשיכה לא. וכי היכי דדיינינן בפשתן הכי נמי דיינינן לכל מידי דאפשר למישמטה ומעבד בה הגבהה ולא קא מבדר אארעא אף על גב דאיתיה בשליפי רברבי דלא אפשר למגבהינהו כיון דאפשר למשמטינהו חדא חדא אי נמי תרתי תרתי ועביד בהו הגבהה לא מיקנו אלא בהגבהה אבל ודאי מידי דאי אפשר דכי שמיט להו מהנך שליפי דאיתנהו בהו מיבדרי אארעא כגון פירי כיון דשליפי רברבי נינהו דלא אפשר למגבהינהו בחדא מיקנו במשיכה דהוה להו מדברים שאין דרכן להגביה. כללא דמילתא כל מידי דצריך למעבדינהו במנא ולא אפשר לאייתינהו כדאיתיה אלא עד דעביד להו בשליפי כגון חיטי ושעורי ושאר פירי אי עבידי בשליפי רברבי דלא אפשר למגבהינהו מיקנו במשיכה דהא לא אפשר למגבהינהו ולא למשמטינהו וכל מידי דלא בעי כלי ואפשר לאייתינהו כדאיתנהו בדלא שליפי כגון פשתן ושיראין ומיני משאות ומאי דדמי להו אף על גב דעבדינהו בשליפי רברבי כיון דאפשר למשמטינהו ומגבה להו חדא חדא אי נמי תרתי תרתי לא מיקני אלא בהגבהה. עד כאן לשונו.
הכי גרסינן תא שמע בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ורבי אלעזר וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה ומשנה היא בקידושין ומדברי חכמים מקשינן דקסלקא דעתך דבהמה דקה דרכה בהגבהה ואפילו הכי נקנית במשיכה. ולא גרסינן וחכמים אומרים זו וזו במשיכה דברייתא היא ולא שביק מתניתין ומותיב מברייתא. ובספרי ספרד גרסינן זו וזו במשיכה. ונראה בעיני דלהכי שביק מתניתין ומקשה מברייתא משום דקיימא לן כרבנן דברייתא כדאיתא בקידושין דאי הוה מקשה מרבנן דמתניתין הוה מצי לדחויי דילמא כי אמרינן אנן כרבי מאיר ורבי אלעזר סבירא לן דאמרי הדקה בהגבהה ולא במשיכה משום דדרכה להגביה משום הכי מקשינן מדברי חכמים שכבר נפסקה הלכה כדבריהם דהכי פסק רב התם דהוא רביה דרב כהנא ורבא ורביה דרב חסדא. עליות.
וכן כתב הרא"ם ז"ל וזה לשונו: אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה וכן הלכתא וכיון שכן והא בהמה דקה דבת הגבהה היא וקני ליה במשיכה. ופריק שאני בהמה דמסרכא כלומר שורקת ברגליה על נושאה ולפיכך נקנית במשיכה דהויא לה דברים שאין דרכם להגביה ומסקנא דשמעתין בקידושין כמאן דתני וחכמים אומרים זו וזו במשיכה וכן הלכתא. עד כאן לשונו.

וקיימא לן בהך שמעתתא דדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. ורבינו הננאל ז"ל כתב אף על גב דפריקי כל הני לא סמכינן עלייהון דדחייתא נינהו ובהדיא קיימא לן דכל מילי מיקנו במשיכה. וכדמעיינת בכלהו שינוייא לא משכחת בהו שינוייא דחיקא בר מהא דקא מוקי הגונב כיס בשבת בשאין דרכו להגביה והאי לא מצטריך לן לפום אוקמתא דאוקמה רבא למתניתין כשצירף ידו למטה משלשה וקבלו ודבר מצוי דסף הבית גבוה מן הקרקע שבחוץ ונמצא מוגבהה עם הוצאתו לחוץ ומתורת הגבהה קני ליה והא דמקשה תלמודא מינה בשמעתין היינו לפום שינוייא דמאי דמוקמינן לה התם בדאפקי לצידי רשות הרבים ומתורת משיכה קני לה. עליות.
וגם הרשב"א ז"ל כתב דדברי רבינו חננאל ז"ל תימה דהיכי דחינן מימרא דרב חסדא ורב כהנא משום הני פירכי וכל שכן דפריקו להו כולהו אלא כל מידי דבר הגבהה בהגבהה ולא במשיכה כפומבדיתא או כסוראי. עד כאן לשונו.
רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה ומכל מקום כשמדד לו סאה אחרונה אינו יכול לחזור בו ואף על פי שמדד לו את הכור סאה בסאה והניח על גבי סימטא ולא אמרינן כיון דבעידן מדידה כל אחת מן הראשונות לא קנה לפי שלא זכה בכל המקח השתא נמי כשמדד לו סאה אחרונה אינו קונה הראשונות הואיל ועכשיו אינו בכליו וכדקיימא לן שהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תיקני לך עד שלשים יום לא קנה כיון שלא קנתה לו המשיכה בשעה שמשך דשאני הכא דאמרינן כך היה דעתו של מוכר שיוכל לחזור בו בכל המקח כל זמן שיכולין לחזור במקצתו אבל כשמדד מדידת כל הכור בכליו של לוקח איגלאי מילתא שקנה כל סאה וסאה משעה שהיה מושך אותה או משעה שהיה מודד אותה המוכר בכליו של לוקח בסימטא. כן נראה בעיני. וראיה לדבר מהא דתנן עד שיטלטלנו ממקום למקום ואוקימנא בשליפי רברבי וחד מקח הוה וקני ליה כשמטלטלה ומניח וחוזר ומטלטל ומניח ולא אמרינן הואיל ולא קנה בשעת הטלטול הו~אשרן לא קנה אחר כך אלא כשהשלים לטלטלו איגלאי מילתא שראשון ראשון שטלטל קנה. והא דקאמר דיכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה איתיה בין בקנין משיכה והגבהה שאם משך סאה בסאה יכול לחזור בו עד שימשוך כל הכור וכדאמרינן בפרק הזהב כגון דאמר ליה חמור בפרה וטלה משכה לפרה ולא משכה לטלה דלא הויא משיכה מעליא. מיהו היכא דמכר לו סאה בתוך כלי שיש בה סאתים ושלש ומשך כל הכלי קנה ואף על פי שלא מדדו וכדתנן משך ולא מדד קנה דכיון שמשך בפניו לא צריך למימר ליה זיל קני. אבל אם נתן סאתים ושלש סאין בכליו של לוקח כיון דלא מדד לא אמרינן דדעת המוכר דליקני ליה כליו ללוקח עד דאמר ליה זיל קני. ויש לפרש עוד ולומר דכי אמרינן יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דוקא בקניית כלי אבל במשיכה או בקניית רשות ראשון ראשון קנה. והא דאמרינן התם דמשיכת פרה בלא טלה לא הויא משיכה מעלייתא לפי שלא קנה זה את החמור אלא בפרה וטלה ומקצת החמור אינו קונה לפי שאינו ראוי ליחלק אבל כשאמר לו כור בשלשים אני מוכר לך כל סאה וסאה שמשך קנה ונתחייב לו סלע בכל סאה שהרי הדמים ראוין ליחלק. ומסייענו להך סברא מההיא דאמר רבא בפרק הזהב ערבון כנגדו קונה ולא אמרינן כיון דחד מקח הוא אינו קונה מקצתו עד שיקנה כולו והא ודאי לא מיירי בענין דאמר ליה סאה בסלע אני מוכר לך ונתן ערבון כנגד סאה דבהא לא הוה אמר רבי יוחנן קרקע כנגד כולו הוא קונה. והוה מסייענא לה מהא דתנן הלוקח פשתן מחברו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ומדלא קתני עד שיגבהנו משמע דהכי קאמר מתיר את החבילה הגדולה ומטלטל ומניח וחוזר ומטלטל ומניח ואי אמרת דבמשיכה והגבהה לא קני מקצה המקח עד שימשוך את כולו אם כן תיבעי משיכת כל המקח כאחת דכשמגביה קצת וחוזר ומגביה קצת כיון דבעידן הגבהה ראשונה לא קנה אותו מקצת שהגביה תו לא קני ליה אף על פי שגמר הגבהתו אחר כך דמשיכה והגבהה כל זמן שאינן קונין בשעתן אין קונין לאחר זמן וקיימא לן משוך פרה זו ולא תקני לך עד שלשים יום לאחר שלשים יום לא קנה אלא אם כן עומדת לאחר שלשים יום בחצרו והא אמרינן הכא יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה דמשמע דקסברי דבמדידת סאה אחרונה מיהא קני אף על פי שמדדן סאה סאה לאו במודד לתוך כליו של לוקח ונותן על גבי הקרקע מיירי דבכהאי גוונא כיון דלא קנה משעת מדידה לא קני לבסוף אלא במודד לתוך כליו של לוקח מיירי דכיון שהשלים מדידת שלשים סאים והם נתונים בכליו של לוקח קנה והיינו טעמא דמשיכה והגבהה קונה ראשון ראשון ובכליו אינו קונה אלא עד שיתן שם בכליו כל הפירות שהוא מוכר לו משום דלא גלי מוכר דעתיה כשנותן בכליו של לוקח שהיה חפץ דיקנה לו כליו ללוקח וכיון דמדד ונתן כל הפירות בכליו אמרינן מסתמא ניחא ליה דיקנה לו כליו אבל משיכה והגבהה כיון שמושך ומגביה בפניו אדעתא דלמקני עביד דכיון דשתיק מוכר ודאי קנה דכל בפניו לא צריך למימר ליה לך משוך וקנה כדקיימא לן גבי חזקה וכי היכי דלא בעינן מדידה במשיכה כדתנן משך ולא מדד קנה הכי נמי לא בעי בקניית משיכה שימשוך כל הפירות אבל בקניית כלי לא קנה עד שימשוך סאה אחרונה. וכתב הריא"ף ז"ל בהלכותיו רב ושמואל דאמרי תרווייהו כו' משכחת לה בסימטא כו'. ואתה למד מדבריו דבסימטא אין כליו קונה לו אלא אם כן מדד. עליות.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: הא דאמרי רב ושמואל כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה הא לאחר שהשלים למדוד כל הכור אינו יכול לחזור דוקא בשמדד ונתן לתוך כליו של לוקח והן כולן בתוך כליו לבסוף אבל אינן כולן בתוך כליו לבסוף לא קנה דנתינת סאה ראשונה לא קנה לו כליו כיון דבשעת מדידה אותה סאה והנחתה לתוך כליו של הלוקח לא קנה ומכל מקום אם הגביה כל סאה וסאה בפני המוכר קנה לאחר גמר כל הכור דכל שמגביה בפני מוכר כמאן דאמר ליה קני דמי דכל שבפניו אינו צריך לומר לו לך חזק וקני. ותדע לך מדתניא גבי פשתן עד שיטלטלנו ממקום למקום ואוקימנא לה בשליפי רברבי ושצריך להתיר ולטלטל כל אגד ואגד אחד אחד בפני עצמו ואפילו הכי קנה לאחר שטלטל את כולו ואין להעמידה בשאמר ליה כל אגד ואגד בכך וכך הוא. כן דעת הרב מורי ז"ל. עד כאן לשונו.
נראה לי דבסימטא ואיתנהו בכליו דלוקח כיון שקבל עליו קנה ואף על פי שלא מדד וכן ברשות שהיא של שניהם דכליו במקום שיש לו רשות להניחו כחצרו הילכך מילתא קמייתא דקאמר רבינו הריא"ף ז"ל נמי לא משכחת לה. וראיתי מאן דכתב כיון דאיתפרש בגמרא טעמא דרב דאמר ראשון ראשון קנה משום דסבירא ליה תפיס לשון אחרון וטעמא דשמואל משום דמספקא לן וראשון ראשון קנה משום דתפיס ולא מפקינן מיניה אם כן נראה דלשמואל לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר ולרב אין אחד מהם יכול לחזור בו וקיימא לן כשמואל. עד כאן משיטה לא נודע שם מחברה.
הכי גרסינן תא שמע אבל אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ואם איתא לדרב ושמואל הוה ליה למימר שעד שתתמלא המדה יכול לחזור. ופרקינן לה במדה שיש בה שנתות וכגון שאמר לו סאה בדינר שנתא במעה אני מוכר לך כגון שמחזקת סאה ויש בה שנתא לכל קב וקב ואמר ליה שנתא שנתא במעה אני מוכר לך ראשון ראשון קנה דקתני היינו כשהגיע לשנתא. ודוקא כשיש בה שנתות אבל אם אין בה שנתות אף על פי שאמר ליה קב במעה אני מוכר לך לא אמרינן כשיתן שם קב קנאו וכגון שהדבר ברור למראית העין שיש שם קב או יותר אלא עד שתתמלא המדה לא קנה לפי שאין ידוע בכיון מתי יש שם קב מצומצמת וכשיש שם יותר מקב נמצא שאין כאן מדידה לקב שהרי מותר הקב המעררב עם הקב ודאי לא קנאו כיון שאין קב שלם וכליו אינו קונה לו בסימטא בלא מדידה וכמו שכתבנו למעלה ומכאן יש ראיה לדבר. ויש לדחות דלהכי אוקמוה בשיש בה שנתות דלאו אורחא דמילתא למכור קב קב בפני עצמו כיון שאין שם שנתא לקב ואין ידוע מתי יש שם קב. עליות.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: תא שמע ואם היתה המדה של אחד מהם. פירוש שהוא הלוקח ראשון ראשון קנה ואף על גב דלא נתמלאה המדה דלא אפשר לאוקמה כשנתמלאת המדה מדקתני רישא עד שלא נתמלאת המדה מוכר כו' מכלל דסיפא דקתני לה במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם כו' ראשון ראשון קנה אפילו לא נתמלאת והא הכא דזבין ליה מלא המדה דדמי לכור בשלשים אני מוכר לך ואפילו הכי קנה ראשון ראשון שנתן במדה ואף על פי שלא נתמלאת המדה. ופריק כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין שבמקדש פירוש סימנים היו בהין כמה שריטות כדי שידע הכהן עד היכן מגיע רביעית ההין שהוא נסכו של כבש וכן לפר וכן לאיל הכי נמי שנתות היו במדה עד כאן קב עד כאן סאה עד כאן תרקב פירוש וכי זבין ליה לאו מלא המדה סתם זבין ליה דהא כי אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך אפילו בסאה אחרונה יכול לחזור בו והני שנתות לאו אלימי מהנך סאין דאמרינן דאפילו לקח עשרים ותשע סאין ונשתיירה סאה אחרונה יכול לחזור בו אלא כי זבין ליה הכי קאמר ליה זבנית לך האי מדה דאית ביה סגי סימנין כל סימן וסימן בכך וכך דדמיא לכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך. ומשום הכי ראשון ראשון קנה דהוה ליה כל סימן וסימן אי נמי כל קב וקב זביני באנפי נפשיה והיינו דאהניין להו הני שנתות כי היכי דנפלגינהו בעיקר זביני ולאוקמי דכל סימן וסימן זביני באנפי נפשיה נינהו דאי לאו שנתות ליכא לאוקמא בהכי אלא ודאי מלא המדה זבין ליה וחד זבינא הוא כוליה. עד כאן לשונו.

הרב בעל המאור ז"ל האריך בסוגיא זו ועל מה שכתב רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים סאה בסלע כו'. עד או אם אמר לו כור בשלשים. סאה בסלע ראשון ראשון שנתמלאת סאתו קונה כדרב ושמואל והשיג עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו אמר אברהם ההפרש ששם בעל החיבור הזה בין מוכר כל מה שיש לו ברשות לוקח למוכר ממנו מקצת ואמר דהא דרב ושמואל דבעי מילוי המדה או לשנתות אפילו ברשות לוקח היא הואיל ולא מכר לו אלא כור אחד. הטעם הזה חלוש הוא מאד חדא דהא ודאי דאמר כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך הא שתי לשונות נינהו וטעמיה דרב משום תפוס לשון אחרון הילכך הוה ליה כמאן דאמר ליה אלו הפירות אני מוכר סאה בסלע ולא הזכיר לו כור ומשום הכי אמרינן ראשון ראשון קנה. ועוד האי גירסא דאיהו סמיך עלה תא שמע ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר כו' ומנא ליה להאי דמותיב תיובתא מינה דכהאי גוונא איירי מתניתא דאידכר ליה כור דילמא בדאמר ליה חיטים שיש לי ברשותך אני מוכר לך סאה בסלע ובכי האי גוונא הא קא מודה דפסק ולא מדד סגי ליה שהמקח נקנה מיד בקבלת המוכר. ברם נראין דברי רבינו חננאל וגירסתו נכונה. אבל אני דקדקתי על הרב ז"ל במה שכתב בדרב ושמואל ואמר ולא משכחת לה אלא בהני ולפי דעתי לא היה לו לכתוב כמו שכתב ואף על פי שטרח אדוני הרב ז"ל לקיים דבריו ולא נתקיימו. עוד אשיב על בעל החיבור הזה אשר ישרה הגירסא ~זאת בעיניו שישבה תא שמע ברשות לוקח משקיבל עליו מוכר קנה לוקח דמוקים לה בשנתות תמה גדול אשר לא נשמע כמוהו ואיך תלה התנא את הקנייה בקבלת המוכר ועדיין הוא צריך למלויי השנתא ורישא הפליג במילוי המדה וכיון שכן היה לו להפליג במילוי השנתא ולא לתלות בקבלת המוכר שאין זה דומה לזה כלל. אלא ודאי בלי ספק כיון שהפירות ברשות לוקח וקבלו עליו המוכר מיד הוא נקנה בלא שום מדידה כסתמא דמתניתין וברייתא משך ולא מדד קנה וכל לשון שיאמר לו שאין כאן הפלגה.

עוד כתוב שם וכן במדה דמוכר נמי לא קנה כדקא מתמהינן על האי פיסקא דהמוכר יין ושמן אם מדת מוכר משנתמלאת המדה אמאי ללוקח הא מדה דמוכר אלמא במדת מוכר לעולם לא קנה לוקח כו'. אמר אברהם הא מילתא לאו מיחוורא לן דכי אקשי ליה הכי לעיל בשמעתא אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו כו' הא מדה למוכר היא ואי טעמא דהוה סבור למימר דכלי של לוקח הוא ברשות מוכר קנה לוקח אלמא בתר כלי אזלינן מעתה כליו דמוכר ברשות לוקח אמאי קנה כליו דמוכר הוא אבל השתא דקיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה דבתר רשותא אזלינן ומתניתין דהמוכר יין ושמן דאזלינן בתר מילוי המדה על כרחך בסימטא או בחצר של שניהם דאי ברשות לוקח בקבלה תליא מילתא ואי ברשות מוכר אפילו במילוי המדה לא קני משום הכי אקשינן ואי במדה דמוכר אפילו בסימטא ומילוי המדה נמי לא קנה ואי במדה דלוקח אפילו במילוי שנתות נמי קני ומשום הכי אוקמה במדת סרסור ולעולם מדת מוכר ברשות לוקח קנה ואפילו בלא שום מדידה מאחר שקבל עליו מוכר כן נראה לי. אבל הרב ז"ל לא השוה לזה דאיהו תרתי בעי.

עוד כתוב שם מיהו מסתברא לן דאי הוו תרי זביני בהדדי לההיא לוקח גופיה ולההוא מוכר גופיה חד כליו של לוקח ברשות מוכר וחד כליו של מוכר ברשות לוקח הא ודאי קנה לוקח אחד מהם ממה נפשך כו'. אמר אברהם זה אי אפשר דכל מה שהוא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר מיד הוא נקנה בלא שום מדידה ואפילו הוא בכליו של מוכר זהו לפי דעתי. אבל דעת הרב ז"ל אינו אומר כן אלא ראשון ראשון קנה ובהכי מוקי לה למילתא דרב ושמואל וכליו דלוקח ברשות מוכר הא פשט ליה דלא קנה הילכך אין כאן ספק באחד ממן דליקני חד מינייהו מספק ובפחות שבהן אבל מאי דאית ליה מדינא דליקני קני או פחות או מיטב כדחזי ליה עד כאן לשון הראב"ד ז"ל בהשגותיו שהשיג על הרב בעל המאור להציל את הריא"ף ז"ל מידו.

תא שמע האומר לפועל הילך מנה זה ויהיה בידך שתעשה עמי מדינר ליום והיה יפה סלע ביום אסור. פירוש משום דאגר נטר ליה הוא שהרי הקדים לו שכירות קודם שיתחלל לו לעשות דהויא לה כעין הלואה. מהיום מדינר ליום והיה יפה סלע ביום מותר. כלומר אם התחיל לעשות עמו בפעולה מאותו היום ואף על פי שהיה יפה סלע ביום מותר כיון שהתחיל לעשות עמו מאותו היום אין כאן הלואה כדי שיהיה אגר נטר ליה ואף על גב דקיימא לן שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הני מילי היכא דלא בעי משכיר למיתן ליה מתחלה הוא דלא מחייבינן ליה לשלומי אלא לבסוף אבל היכא דיהיב ליה מדעתיה מתחלה מכל מקום שכירות מיקריא ולא הלואה ואין כאן אגר נטר ליה. ואי סלקא דעתך דהיכא דאמר ליה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה מכלל דכל סאה וסאה באנפי נפשיה הוא ולא שייכא סאה בחברתה הכי נמי כיון דאמר ליה מדינר ליום כל יומא ויומא באנפי נפשיה הוא ולא שייך יומא בחבריה וכי עביד עמיה בפעולה מההוא יומא אמאי מותר נהי דיומא קמא מותר כיון דאתחיל בפעולה לית בהו אגר נטר לה אלא זלזולי בשכירות בעלמא הוא אבל מההוא יומא קמא ואילך כיון דלא שייכי בהדי יומא קמא כי יהיב ליה אגריה מקמי דליעביד בהו בהדיא הלואה הוא והוה ליה אגר נטר ליום. אמר רבא ותסברא זלזולי בשכירות מי אסור וכיון שכן ל"ל דכיון דאמר ליה מדינר ליום כל יומא ויומא באנפי נפשיה ולא שייך יומא בחבריה ודקאמרת אמאי מותר משום דאוזלי בעלמא בשכירות הוא דקא מוזיל ולאו אגר נטר ליה הוא ודמיא לההיא דתנן מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כו' דאוקימנא לטעמא דמילתא משום דאוזולי הוא דקא מוזיל ביה בשכירות. מאי שנא רישא דקתני מותר ומאי שנא סיפא דקתני אסור כלומר רישא נמי אמאי אסור. ומהדרינן רישא לא עביד בהדיה מההוא יומא מיחזי כאגר נטר ליה דהוה ליה כעין הלואה גביה עד דעביד בהדיה סיפא כיון דמתחיל למעבד בהדיה ליכא נטירותא כי היכי דליהוי ההוא אוזולי דקא מוזיל גביה אגר נטר ליה. הרא"ם ז"ל.


דף פז עמוד אעריכה


אמר רבא ותסברא האי שכירות הוא וזלזולי בשכירות מי אסור פירוש הלא מן הדין אף על פי שלא שכרו עד ימות הגורן מותר דמעות שהקדים לו לאו הלואה נינהו כלל אלא אגריה הוא דקא מקדים ליה שהרי מעכשיו הוא נשכר לעשות עמו בגורן ודמי ללוקח חפץ הנמצא ביד חברו אף על פי שמתנה עמו שלא יתן לו החפץ עד חדש או שני חדשים מותר להקדים לו המעות ולאוזולי גביה ולא אמרינן דמעות הלואה נינהו וכי יהיב ליה אותו החפץ בזול הוי אגר נטר אלא כיון דמעכשיו מכר לו אותו חפץ מכר גמורה היא הכי נמי שכירות גמורה היא והיכי דמי דאסרינן במכר להקדים לו מעות ולאוזולי גביה כגון שמוכר לו דבר שלא בא לעולם שאין כאן תורת מכר. ואם תאמר והלא בשכירות אפילו שהתחיל עמו במלאכה לא קנאו להשתעבד בו כדקיימא לן פועל יכול לחזור בו בחצי היום התם לא משום דלא חיילא שכירות אלא משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים וכל זמן שאינו חוזר בו הרי הוא נשכר בכסף שנתן לו ואף על פי שלא התחיל עמו במלאכה וכשוכר בית לדור בו לאחר חדש או שני חדשים דמי שמותר להקדים לו מעות ולאזולי גביה הכי נמי כיון שגוף הפועל מצוי בעולם חלה עליו תורת שכירות ואף על פי שיכול לחזור בו ומעות לאו הלואה הן הילכך הא דקתני רישא השוכר את הפועלים לעשות עמו בגורן לא היה לאסור דזלזולי בשכירות מי אסור אלא חומרא הוא דאחמור רבנן דכיון דלא עביד בהדיה מתחזי כאגר נטר ליה משום דפועל יכול לחזור בו ודמי להו לאינשי כהלואה וסיפא דקא עביד בהדיה לא דמיא להו לאינ.שי להלואה אף על גב דיכול לחזור בו הילכך לא אחמור ביה רבנן ואף על גב דכל יומא שכירות באנפי נפשיה. כן נראה פירושא בעיני. ורש"י ז"ל פירש ולזלזולי בשכירות מי אסור פירוש דדרך פועל שמשכיר עצמו בזול כשאינו מוצא להשתכר ולא הוי מאן דקא מוזיל גביה ברבית. ולא נהירא לן דהא אפילו שכירות כלי או בהמתו יש לו אונאה ולא אמרינן דבכל דהוא מוכר בשאינו מוצא להשכירן. ויש אומרים דכי היכי דאסרינן גבי פועל להקדים לו מעות ולאוזולי גביה היכא דלא עביד בהדיה הכי נמי לענין זו ששנינו מרבין על השכר דוקא כשהוא דר בבית מעתה אבל אם שכרו לדור בו לסוף חדש או שני חדשים אסור להקדים לו מעות ולאוזולי גביה ומסתברא לן שלא אסרו כן אלא גבי פועל דכיון שהוא יכול לחזור בו לא קעביד בהדיה מיחזי כאגר נטר ליה והיינו דקא מקשה רבא בפשיטות וזלזולי בשכירות מי אסור דהא שנינו מרבין על השכר ויכול לומר אם מעכשיו אתה נותן הרי הוא שלך בעשר סלעים כו' וסתמא תנן אפילו לא שכרו לדור שם מיד אלא עד חדש או שני חדשים אלא רישא חומרא הוא דכיון דלא עביד בהדיה מתחזי כאגר נטר ליה כיון דשכירות פועל לא הויא קניה ממש דיכול לחזור בו ותדע דהאי דינא בפועל דוקא מדלא תנן ליה לא במשנה ולא בברייתא גבי שכירות חצר וקתני לה גבי פועל.

עלה בידינו. נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. במה דברים אמורים בדברים שאין דרכם להגביהם אבל אם דרכן להגביהם אף על פי שדרכן למשכן גם כן לפעמים לא קנה אלא בהגבהה. ודברים שאין דרכן להגביהם שנקנין במשיכה כל שכן שנקנין בהגבהה. כללו של דבר הגבהה קונה בכל מקום ובכל הדברים. וחבילות גדולות של פשתן אף על פי שמשאן כבד אין נקנין אלא בהגבהה שאין דרכן למשכן לפי שהפשתן נשמט מהחבילה במשיכתו וכיצד הוא עושה מתיר אגדו ומגביה מקצתו ואם טרח והגביה הכל כאחת אף על פי שאין דרך לעשות כן קנה. אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה עד אם כלו למדוד ולתת בתוך כליו של לוקח שהוא קונה בו בסימטא ובחצר של שניהם. היה מודד בכליו ונתן על גבי קרקע בסימטא אף לאחר שהשלים למדוד כל הכור לא קנה הואיל ולא קנה כל סאה וסאה בשעה שהיתה נתונה בכליו שכל קנין כלי או קנין משיכה והגבהה שאינן קונין בשעתן אין קונין לאחר זמן. האומר לחברו משוך פרה זו ולא תיקני לך עד לאחר שלשים יום לא קנה לאחר שלשים יום אף על פי שלא קנתה לו המשיכה חצרו קונה לו. אמר ליה כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך כל סאה בסאה שמודד לתוך כליו של לוקח קנה לפי שאנו מסופקים אם יש לתפוס לשון ראשון או לשון אחרון לפיכך כיון שהלוקח מוחזק שהפירות בתוך כליו המוציא מחברו עליו הראיה ולמה אמרו שהלוקח מוחזק מחמת תפיסתו ולא אמרו שהמוכר מוחזק מחמת שהיו מתחלה שלו ולא יהא הספק מוציאן מחזקתו לפי שתפיסת הלוקח ברשות המוכר היתה שהרי המוכר היה מודד ונותן לתוך כליו אמר ליה כור בשלשים אני מוכר לך ומשך סאה בסאה ראשון ראשון קנה שכיון שהוא מושך בפניו אין צריך לומר לו קנה והרי הוא כמי שאמר ליה קנה מה שאתה מושך. היו הפירות ברשות לוקח הן על גבי קרקע הן בכליו של לוקח הרי קנה מיד כל הכור אף על פי שלא משך ואף על פי שלא מדד כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. עליות.

משום דתלש כל שהוא קנה. כלומר דמטלטלי נינהו דהעומד לתלוש כתלוש דמי אינו קונה עד שיתלוש את כולו. ואוקמה רב ששת כגון דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא באותה תלישה ובשכר יפוי זה קנה הקרקע וקנה אגבו כל מה שעליה. ולפי זה אצטרכינן למימר דיש בשכר אותה תלישה כדי שוה פרוטה דקרקע נקנית בכסף ושוה פרוטה בעינן מיהא. אבל ר"ש ז"ל פירש החזק באותו יפוי וכדאמרינן בשילהי פרק חזקת האי מאן דזכי זכיא אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני וכיון דקנה הקרקע קנה כל המחובר לקרקע כקרקע.
וכתב הרמב"ן ז"ל דלפי זה צריך להעמידה בשאינו עומד ליתלוש. ולא ידעתי למה דאפילו במוכר את השדה מכר את התבואה שהגיע לקצור וכדאיתא בפרק המוכר וכל שכן אי מוקמינן לה בנותן מתנה דאפילו התלושה יש לומר דקנה דומיא דבור ומימיו. הרשב"א ז"ל.
והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: הכא במאי עסקינן דאמר ליה יפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה. יש מפרשים דשאלת הקרקע נקנית בחזקה שמחזיק הקרקע ומיפה אותו בניכוש כל שהוא וקונה הפשתן המחובר בה שהשדה שהיא מושאלת לו זוכה לו. ולא נהירא לן האי פירושא שאם בא להשאיל לו קרקע זו בחזקה לא הוה ליה למימר יפה לי שאין לו כאן חזקה אם הוא מתכוון בתלישה זו ליפות השדה לבעליה אלא אם כן מתכוון להקנות בה שדה זו בתורת שאלה והוה ליה למימר לך ויפה לך קרקע כל שהוא או ויפה סתם. ועוד לשמואל דלא קנה אלא מקום ניכושו בלבד תקשי ליה מתניתין דהכי נמי לא ליקני אלא מקום ניכושו ויפויו בלבד. אלא שאפשר לך לומר בזו דמודה שמואל היכא דפירש לו שיקנה לו כל הקרקע במכוש אחד שקנה את כולה. ויש מפרשים יפה לי קרקע כל שהוא ובכסף שאתחייב לך בשכרך תקנה כל הפשתן שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה בכסף. ונראה בעיני דאפילו למאן דאמר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה שמרויח נעשית הלואה ואין קונין בהלואה הכא אין מתחייב לו בתלישה זו אלא פרוטה ולא שייך לומר בפרוטה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דעד שיתחייב לו פרוטה אינה נעשית מלוה עליו וכשנתחייב לו פרוטה קנה הפשתן מיד עד שלא הספיקה להעשות. ועוד דבתלישה כל שהוא מתחייב עצמו בפרוטה ואין כאן מלוה כדאמרינן התם דאגריה לביטשי ביטשא במעיתא. עליות.

וה"ר יהונתן ז"ל כתב דבספרים ישנים כתוב לך ויפה לך קרקע כל שהוא כו'. עד כאן.
והרא"ם ז"ל כתב וזה לשונו: הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה והאי דקתני ותלש כל שהוא קנה לאו בתלישת ההוא כל שהוא הוא דקנה הכל אלא מה שיפה הקרקע בתלישתו ממנו דהוה ליה כמי ששכרו ליפות קרקע כל שהוא באותו פשתן שבקרקע כולו שכיון שיפה הקרקע קנה הפשתן בתורת שכירות. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בספר מקח וממכר שכיון שתלש כל שהוא מן הפשתן קנה כל הפשתן שבשדה באותו התלישה משום דתלישת כל שהוא חד אנפא הוא מאנפי ההקנאות. וקשה לן האי פירושא נהי דמאנפי ההקנאות הוא מיהו עד דאמר ליה תלוש כל שהוא וקנה והא דקא מתמהינן משום דתלש כל שהוא קנה משום דקא סלקא דעתין דלא אמר ליה מידי הוא דתלש לההוא כל שהוא מדעתיה דנפשיה ולהכי קא מתרצינן ליה בהכי הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה אי הכי לך ויפה לי מאי עבידתיה לאו הכי איבעי ליה למימר אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה לך ותלוש קרקע כל שהוא וקנה מה שעליה. אלא מיתחזי מילתא דהא דקתני כל מה שעליה בתורת שכירות הוא דקני להו ולא משום דתלישת כל דהו אנפא הוא מאנפי ההקנאות. ומכל מקום עדיין לא נתברר לן פירוש הלכה זו כהוגן. האי מחובר לקרקע דקתני הכא לא תימא דכקרקע דמי ומיקני בכסף בשטר ובחזקה כקרקע אלא לעולם כמטלטלי דמי דכל העומד לגדור כגדור דמי וכיון דלתלישה קאי תורתו כתלוש ולא מיקני לא בשטר ולא בחזקה אלא במאי דמיקנו מטלטלי נינהו והיינו דקא מתמהינן בגמרא משום דתלש כל שהוא קני אלמא לאו כקרקע דמי דמיקניא בגדר ונעל ופרץ כל שהוא אלא כמטלטלי דמי דהא עומד לתלישה הוא ולא מיקני אלא בהגבהה ובמידי דמקנו כלהו מטלטלי ומשום הכי הוא דקמתמהינן משום דתלש כל שהוא קני שהרי לא הגביה אלא אותו תלוש בלבד. ואי קשיא לך הא דתנן רבי מאיר אומר יש דברים שהם כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים כו' וקיימא לן כחכמים ההוא לאו למתלש מסריה ניהליה כי היכי דליהוו כתלושין אלא לנטורי בעלמא הוא דמסרן ניהליה בהדי קרקע ומשום הכי שוו לקרקע דהא למתלש קיימי אבל הכא דזבוני זבנינהו למתלישנהו כתלושין דמו. והקשה רבינו הרב זצ"ל בתשובה ומעשים טובים בכל יום וקא מחייב בהו שבועה דאית בה דין אונאה כדין מטלטלין. עד כאן לשונו.
וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות שכירות ועיין במגיד משנה בפרק ה' מהלכות טוען ונטען (דף תשה א').

מתניתין: ואם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור. פירוש כגון שהיה סרסור מודד להם בשכר לפיכך הסרסור חייב בשמירת החבית כדין שומר שכר וכגון שלא היה באונס אף על פי שלא פשע אלא שדומה לגנבה ואבדה כך פירש ריב"ם. ומשום דאיירי במדת סרסור כדמוקי לה בגמרא קא מפרש הכא דין חיוב שמירת הסרסור ואשמועינן שאף על פי שלא פירש לו שנותנין לו שכר על שמירת החבית אלא על המדידה אפילו הכי יש לו דין שומר שכר. והראב"ד ז"ל פירש נשברה הימנו חבית של סרסור ואף על פי שהיא מושאלת למוכר וללוקח אין חייבים באונסיה דשאלה בבעלים היא שהסרסור נשכר להם למוד. וקשיא לי אם כן ליתני נשברה המדה כלישנא דנקט ברישא עד שלא נתמלאת המדה כו'. עליות הר"י ז"ל ותוספי הרא"ם ז"ל.

וחייב להטיף שלש טיפין. פירש הרא"ם ז"ל חייב בעל הבית להטיף שלש טיפין ללוקח יותר על המדה מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלש טיפין שמוסיף עליו לו. וזה תימה בעיני וכי מקיתון של בעל הבית צריך להטיף לו אם כן ליתני שיעורא לתוספת כדתני בשילהי מתניתין נותן לו גירומיו אחת לעשרה בלח ומאי שיעור שלש טיפין דקאמר. ועוד אי שלש טיפין לתשלומי מה שמשתייר במדה קאמר הרכינה ומיצה מאי קא קשיא ליה לרבי אלעזר בגמרא למה של מוכר והלא כבר נשתלם ממנו. ועור חנוני למה פטור וכי בשביל שהוא חנוני מוחלין לו משל לוקח. ועוד ערב שבת עם חשכה למה פטור מן התוספת ועוד יוסיפו בגירומין כדי אותן שלש טיפין. אלא הכי פירושו מטיף שלש טיפין מן המדה קאמר ולפיכך החנוני פטור מפני שהוא טרוד למכור לזה ולזה ואין לו פנאי להטיף וכן ערב שבת עם חשכה מפני הטרדא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: וחייב להטיף לו שלש טיפין. פירוש וחייב בעל הבית שהוא המוכר להטיף לו שלש טיפין ללוקח יותר על המדה מפני שמשתייר במדה כדי אותן שלש טיפין שמוסיף לו הרכינה ומיצה הוא של מוכר פירוש כשמדד בעל הבית שהוא המוכר ונתן לתוך כליו של לוקח והלך לו הלוקח אם הטה המוכר המדה לצד אחד ונתמצה השמן משוליה ונתקבץ למקום אחד הרי הוא של מוכר ואינו חייב להוליכו אצל הלוקח ואוקימנא משום יאוש בעלים שכיון שמדד המוכר לתוך כליו של לוקח והלך לו הלוקח בידוע שנתיאש מאותו המצוי שיש בשולי המדה ולפיכך הרי היא למוכר והחנוני חייב להטיף לו שלש טיפין. עד כאן לשון הרא"ם ז"ל.

גמרא: האי מדה דמאן אילימא מדה דלוקח כו'. איכא לאקשויי הכא היכי מתמהינן עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח דאלמא מדת הלוקח קניא ואף על פי שלא נתמלאת המדה והא אוקימנא להא דתניא ראשון ראשון קנה בדאיכא שנתות במדה אבל ליכא שנתות במדה לא קנה אלא אם כן נתמלאת המדה. ואם תאמר דהאי מתניתין בחצר דלוקח הוא ומשום הכי היכא דהויא מדה דלוקח קניא ואף על פי שלא נתמלאת המדה ואף על גב דליכא שנתות דלא גרע מדה דלית בה שנתות בחצר לוקח מקרקע החצר דהא בדאיתנהו בקרקע חצר דלוקח קנאן כדתניא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. הא ליכא למימר הכי דהיכא דליכא שנתות במדה אף על גב דאיתא בחצר דלוקח נמי לא מהני מידי דכי אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח הני מילי היכא דאיתיה לזבינא כוליה בחצר דלוקח אבל היכא דאשתייר מיניה מקצת דליתיה בחצר דלוקח אכתי לא קנה מידי דהא אמרינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דשמע מינה דאף על גב דמשכיה לוקח לרובא דזבינא או אגבהה ומטא לרשותא כיון דאשתייר מיניה כמאן דלא משך מידי דמיא משום דכוליה זבינא כחד גופא דמי וכיון דאשתייר מיניה קצת דלא מטא לרשותיה כמאן דלא מטא כלל מההוא זביני דמי ואכתי לא קני ליה ואפילו לההוא דמטא ליה ברשותיה והאי מדה דלוקח אי לית ביה שנתות כוליה חד גופא הוא וכמה שלא נתמלאת המדה אף על גב דברשות דלוקח הוא אכתי לא קני הילכך ליכא לאוקמא אלא במדה דאית ביה שנתות בין דאיתא לההיא מדה בסימטא בין דאיתא בחצר דלוקח והוא דאמר ליה מדה זו כל קב וקב בכך וכך אני מוכר לך דהוה ככור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דראשון ראשון קנה כדברירנא לעיל ומשום הכי מתמהינן בגמרא עד שלא נתמלאת המדה למוכר מדה דלוקח הוא ואוקימנא במדה דסרסור. ואם תאמר וכיון דאמרינן מדה דאית בה שנתות הוא אי הכי במדת סרסור נמי אמאי עד שלא נתמלאת המדה למוכר והא מדת סרסור כמדה דלוקח דמיא מדאמרינן משנתמלאה המדה ללוקח וכיון דמדה דלוקח כי אית בה שנתות ראשון ראשון קנה מדה דסרסור נמי. לימא דכי אמרינן מדת סרסור כמדת לוקח הני מילי הכא דנתמלאת המדה אבל היכא דלא נתמלאת המרה אף על גב דאית בה שנתות אכתי לא קני לוקח מידי דהא תנא בהדיא ארבע מדות במוכרים עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם פירוש דהיינו מדת סרסור אבל אם היתה מדה של אחד מהם כלומר דלוקח ראשון ראשון קנה אף על גב דאית בה שנתות עד שלא נתמלאת המדה למוכר הילכך האי מדה דסרסור עדיפא ממדה דמוכר דאלו מדה דמוכר אף על גב דנתמלאת המדה לא קנה לוקח ואלו מדת סרסור היכא דנתמלאת המדה קנה לוקח וגריעא ממדה דלוקח דאלו מדה דלוקת היכא דאית בה שנתות ראשון ראשון קנה ואלו מדת סרסור אף על גב דאית בה שנתות אם נתמלאה המדה אין אי לא לא. הרא"ם ז"ל.
וכתב הר"י ז"ל בעליות וזה לשונו: הא דלא אוקמה בשאין בה שנתות ומשום הכי מוכר יכול לחזור בו עד שלא נתמלאת המדה. משום דסתמא מתניתין מיירי על אנפא דמיירי ברייתא דארבע מדות במוכרים דקתני כי האי לישנא עד שלא נתמלאת המדה למוכר ועל כרחך מיירי אפילו בשיש שם שנתות מדקתני סיפא ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ואוקימנא לה בשיש בה שנתות ורישא דקתני עד שלא נתמלאת המדה למוכר צריך אתה להעמידה במדה דסרסור ומשום הכי פירשה דמתניתין נמי במדה דסרסור לפרושי ביה פירושא דסליק למתניתין ולברייתא דקתני בה כי האי לישנא כן נראה בעיני. עכ"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: הוא הדין דהוי מצי לאוקמה במדה דלוקח וכשאין בה שנתות ואי נמי בשיש בה וכשלא אמר ליה כל שנתא ושנתא בכך וכך אלא משום דבמתניתין וברייתא קתני מדות סתם ואוקימנא על כרחך ברייתא בשיש בה שנתות ואמר ליה כל שנתא בכך וכך ניחא ליה טפי לאוקמה מתניתין נמי בהכי. כן נראה לי. עד כאן לשונו.


דף פז עמוד בעריכה


הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה. ואם תאמר כיון דמדות של חולין בלא מיצוי ותרומה אחד מחמשים כו' כמו שכתוב בתוספות. ואם תאמר היכי מוכח ממתניתין דתרומות דמיצוי בכלל המדה ותקשי אמתניתין דהכא דלמא התם היינו טעמא משום דאין ברירה כו' כמו שהקשו בתוספות. יש לומר אם כן ליתני הרכינה ומיצה הרי זו אסורה ומדקתני הרי היא של תרומה משמע שחייב ליתן המיצוי לכהן ואם המיצוי אינו בכלל המדה אלא דאסור לזרים משום דאין ברירה אינו חייב ליתן המיצוי לכהן דספק ממון להקל אלא מוכרו לכהן בדמי תרומה. כן נראה בעיני. והא דקתני הרכינה ומיצה לאו דוקא הרכינה אלא לכתחלה נמי יש לו להרכינה כיון שהמצוי מכלל המדה. ועוד יש לפרש דאיירי כשאינו קורא שם תרומה מעכשיו על המדה אלא דעתו שתהא תרומה לאחר שיריק אותה הלכך אם אין המיצוי בכלל המדה אשתכח דחולין הוי ואין כאן תערובת של תרומה כלל וכיון ששנינו הרי היא של תרומה שמע מינה שהמיצוי בכלל המדה וכי קתני נמי הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה לא חל שם תרומה על המיצוי אלא לאחר שיריק אותו והיינו דקתני הרכינה ומיצה דוקא הרכינה אבל אם לא הרכינה ועירה לתוכו יין ושמן של חולין אין כאן לתרומה כלום. ושלשה דינים יש בדבר אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה מעכשיו למאן דאמר אין ברירה אין תרומה על אותן שני לוגין שהפריש ולמאן דאמר יש ברירה מיחל ושותה מיד ולכשיפריש שני לוגין הוברר הדבר שעל אותן שני לוגין חלה התרומה ולא על השאר. אמר הרי תרומה ומעשר בפי החבית על זה שנינו קדש מפיה לא ישתה משוליה לא ישתה. אמר מה שאני אריק מן הכלי יהיה תרומה אין במה שנשתייר מן הכלי שום תערובת תרומה. עליות.

והא אנן תנן הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה. הכי איתא למתניתין התם בפרק בתרא דתרומות מגורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבים אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג כדרך שנוהג בחולין. המערה מכד לכד ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין. ואיכא למידק בה למה אמרו דכי הטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין בשלמא במוכר ולוקח היינו טעמא מפני שאין הלוקח מקפיד בכך דבהכי ניחא ליה טפי שלא יצטרך לעמוד שם כל היום כולו אבל בתרומה על כרחך כל מה שבכלי תרומה היא ולמה התירו מאחר שנטף שלש טיפין לתת לתוכה חולין והכי נמי היכי מקשינן מהרכינה ומיצה הרי היא של תרומה והיכי תיסק אדעתין שלא תהא תרומה. יש לומר דהתם היינו טעמא משום דכיון דבטול איסורן מדרבנן הוא לא רצו להטריח יותר מדאי ולפיכך התירו לתת לתוכה חולין ולבטלה ומשום הכי מקשינן הכא מהרכינה ומיצה דהאי כשם שלא הטריחו הכא על המוכר כך לא הטריחו שם על המודד ואמרו שמכיון שהטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין ואפילו הכי בהרכינה ומיצה אמרו הרי היא של תרומה כלומר שאינו מותר לבטלה לפי שאין בדבר זה טורח והכי נמי לימא דכותה דלהוי דלוקח. ומפרקינן דלא דמי ואין הכי נמי דבהרכינה ומיצה ליכא טרחא ומשום הכי התם הרי היא של תרומה ואין הכי נמי משום יאוש בעלים נגע בה. ומיהו הא דשרינן בתרומה מכי הטיף שלש טיפין נותן לתוכה דוקא בצונן לפי שכיון שהוא דבר מועט אי אפשר לחולין שנתנו בה שלא יהא בהם כדי לבטל אבל בקדרה שבלעה על ידי האור אי תרומה דאורייתא הוא הכשרה כשאר איסורין במריקה ושטיפה ואם של חרס היא לשבירה והכי איתא בפרק דם חטאת ואי תרומה מדרבנן היא הקילו בה בשל חרס להגעילה שלש פעמים אף על פי שאין אומרים כן בשאר איסורין והכי איתא בירושלמי דמסכת תרומות פרק אין נותנין דבלה וגרוגרות לתוך המורייס דגרסינן התם רבי תחליפא בר שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה בחמין שלש פעמים ודיו אמר רבי בא אין למדין ממנה לענין נבלה אמר רבי יוסי קשיתא קומי רבי בא תרומה בעון מיתה נבלה בלא תעשה ואיתמר הכי כמאן דאמר מאליהן קבלו עליהן את המעשרות כלומר דלא התירו אלא אליבא דמאן דאמר דקדושת הארץ לא קדשה לעתיד ומאליהן קבלו עליהם דהויא לה תרומה דרבנן. רבי יוסי בר שינה בעי קומי רבי מנא תמן איתמר ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין והכא אתמר הכין כלומר שצריך להגעיל שלש פעמים אמר ליה התם בצונן הכא על ידי האור הוא נגעל הרי למדנו דבצונן אפילו בתרומה דאורייתא מכיון שהטיף שלש טיפין נותן לתוכה חולין דהא מתניתין דפרק בתרא דתרומות אפילו בתרומה דאורייתא היא וטעמא דמלתא דכיון שהצבור עסוקין תדיר בתרומות לא רצו להטריח עליהן יותר מדאי וסתם תרומה דאורייתא הרי היא ככל איסורין שבתורה להטעין שבירה לכלי חרס וכמו שאמרו בירושלמי אמר רבי בא אין למדין ממנה לענין נבלה אבל בתרומה דרבנן מגעילה שלש פעמים ודיו. וכתב הרמב"ן ז"ל ואומר אני אין למדין ממנה אפילו לשאר איסורין דרבנן ואין צריך לומר לסתם יינם לפי שהוא חמור יותר מאיסורי תורה בשיעורין. עד כאן.
אבל הרשב"א ז"ל כתב בספר תורת הבית הארוך דלמדין ממנה לכל איסורין של דבריהם אף על פי שיש להם עיקר בדאורייתא שאם לא כן רבי בא דאמר אין למדין ממנה לענין נבלה לשמעינן שאר איסורין של דבריהם וכל שכן נבלה אלא משמע ודאי דהוא הדין לכל שאר איסורין דדבריהם. והקשה הרב ז"ל על דבריו דאם כן היכי אמרינן בפרק כל הבשר בפנכא דאמלח בה בשרא בי רבי אמי ותברה אמאי תברה נעביד בה הגעלה שלש פעמים דהא בפרק הקומץ רבה משמע שדם שמלחו לאו איסור תורה הוא ותירץ דכיון דבעינן הגעלה תלת זימנין חש לה דלמא יפשע וישתמש בה בינתיים או משאילה. ותדע לך דאי לא תימא הכי ליהדרה לכבשונות דבהכי סגיא אלא שבין זו ובין זו מפני שהוא דבר של טורח ואינו מצוי היה חושש שמא יפשע וישתמש בה בינתיים זהו דעת הרב ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דלא מיבעיא באיסורין דרבנן שיש להם עיקר בדאורייתא שאין למדין ממנה אלא אפילו כשאין להם עיקר דומיא דתרומה לא סגי להו בהגעלה שלש פעמים דתרומה מתוך שהוא איסור שאינו שוה בכל מקום הקלו בה. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ורמינהי הרכינה קמיצה הרי היא של תרומה. הקשה הרמב"ן ז"ל מאי קא מדמה תרומה למוכר חולין התם איסורא ועל כרחין תרומה היא. ועוד דמתניתין גופא קשיא מאי שנא מיצת הכלי והלא הכלי עצמו אסור לחולין ואפילו הטיף ממנו כמה טיפין. ולענין הקושיא הראשונה צריך לומר דרבי אלעזר סבירא ליה דמן הדין אמר שאם הרכינה ומיצה הרי הוא של מוכר דאלמא אין דעת שניהם אלא על מה שנשפך מן המדה ולא על המיצוי וכן הדין לתרומה שאינו קורא שם אלא על הנשפך אבל לא על המיצוי ואמר ליה רבי יצחק בר אבדימי דבלוקח ומוכר לאו מן הדין אלא משום יאוש בעלים הוא. ומכל מקום הקושיא השנייה במקומה עומדת. ותירץ הוא ז"ל דמה שנשאר בדפני הכלי דבר מועט הוא ומותר לבטלו לכתחלה ברוב חולין וכן ענין המשנה שם שכך שנינו שם מגורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה כו' המערה מכד לכד ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חוליו הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה אלמא קל הוא שהקלו לבטלו ברוב לפי שלא הטריחו יותר מדאי אבל כלי שבשל בה תרומה ליכא לבטולי לפי שלא יש לה שיעור דטובא בלעה וטובא פלטה וזה נכון. והרי אמרו קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדימה דין מבשל חולין בקדרה שבשל בה תרומה לאותה של מגורה שפינה ממנו חיטי תרומה וכמו שהשיב לחכמי לוניל ואינה.

הכי גרסינן איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולקולא או דלמא אסיפא קאי ולחומרא. והכי פירושו ארישא קאי ולקולא דקאמר תנא קמא דחייב להטיף לעולם שלש טיפין ואפילו בערב שבת קאמר רבי יהודה דבערב שבת פטור או דלמא אסיפא ולחומרא דקאמר תנא קמא והחנוני אינו חייב להטיף לעולם דטרוד הוא וקאמר רבי יהודה דדוקא בערב שבת פטור הא בשאר ימים אפילו חנוני חייב כן פירש ר"ש ז"ל. והרא"ם ז"ל גרס איפכא ארישא ולחומרא או דלמא אסיפא קאי ולקולא ופירושו ארישא דקתני הרכינה ומיצה דאמר תנא קמא שאין חייב להחזיר המיצוי ללוקח ואמר ליה רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד או דלמא אסיפא קאי ולקולא דאמר תנא קמא דחנוני חייב. להטיף שלש טיפין ואמר ליה רבי יחודה דבערב שבת פטור. ואני תמה שהחנוני אינו חייב להטיף שכך שנינו והחנוני פטור וכן גריס ר"ש ז"ל ונראה שהרב ז"ל גורס במשנתנו והחנוני חייב להטיף שלש טיפין וכן מצאתיה בפירוש רבינו (חיים) חננאל ז"ל וכן פירש בפירושו ובדקתי אחר המשניות המדויקות ומצאתי בהן כגירסת רבינו חננאל ז"ל. וכן בהלכות הריא"ף ז"ל. עכ"ל.
מתניתין: השולח בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ונתנו לתינוק ונשברה הצלוחית בידו של תינוק ואבד השמן שנתן לו החנוני באיסר חייב לשלם לו הצלוחית והשמן רבי יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו. דייקינן בגמרא בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי דהאי דשדריה אבוה לחנוני לאו לשדורי בהדיה השמן הוא דשדריה אלא לאודועי לשדורי ליה השמן בהדי אחרינא ומשום הכי כי משדר ליה החנוני בהדי התינוק מחייב. ורבי יהודה סבר לשדורי ליה בהדיה שדריה ומשום הכי פטור דדמיא להאי דתנן אמר ליה שלחה לי ביד בני ושלחה ביד בנו ומתה פטור אלא צלוחית אמאי חייב אבדה מדעת היא דהא יהבה ניהליה אבוה בודאי אסוקי מסיק אדעתיה דלמא תבר לה מקמי דנמטייה לחנוני ואפילו הכי יהבה ניהליה דהויא לה אבדה מדעת וכיון שכן אף על גב דלא תברה אלא לבתר דאמטייה לחנוני ושקלה מניה והדר אהדרה ניהליה אמאי מיחייב בדמי הצלוחיח לרבנן והא אבדה מדעת היא מעיקרא דהא אדעתא דאפשר דמיתברא הוא דיהבה ניהליה מעיקרא. הרא"ם ז"ל.

אבל רשב"ם ז"ל גריס בשלמא באיסר ושמן כלומר שבעל הבית שלח פונדיון שהוא שני איסרין לחנוני ואי בנו כו'. והוא עיקר וכבר דחה הוא ז"ל מי שגורס באיסר שמן. הרשב"א ז"ל.

ואם תאמר באיסר ושמן נמי אבדה מדעת היא שהרי שלח לו בעל הבית הפונדיון ביד בנו. יש לומר דאפילו הכי כיון דחנוני נטל את הפונדיון אף על גב דמתחלה בדידיה נמי אבדה מדעת היא מכל מקום לא נאבד' דברשותו של חנוני היא. ומשום הכי לרבנן חייב כיון דלאודועי שדריה אבל בצלוחית אמאי חייב ואף על פי שנטלה מידו של תינוק שכיון שהבעלים מדעת עצמן הניחוהו במקום שאין משתמר אין החנוני חייב להחזירה במקום המשתמר ודיו שיחזירנה למקום שהניחוה הבעלים דמאי עביד. הר"ן ז"ל.

לימא דשמואל תנאי היא. אי קשיא לך היכי אמר לימא דשמואל תנאי היא אלמא טעמא דרבי יהודה משום דלית ליה דשמואל הוא והא אמרינן דרבי יהודה סבר לשדורי בהדיה שדריה וכיון שכן דלמא לעולם אימא לך דרבי יהודה נמי כשמואל סבירא ליה והכי נמי היינו טעמא דאפשר דגבי צלוחית נמי משום דסבירא ליה לשדורי ליה בהדיה שדריה וכיון דלא אפשר לשדורי שמן בלא צלוחית בודאי לשדורי ליה בהדיה צלוחית שדריה. אית לן לפרוקא דכיון דאוקי פלוגתייהו לענין שמן לאודועי שדריה ולשדורי ליה שדריה אי סלקא דעתך בצלוחית הכי נמי הוא דפליגי לשמעינן לפלוגתייהו גבי שמן ואנא ידענא דהוא הדין נמי צלוחית ומדקתני לפלוגתייהו גבי שמן וקתני לה גבי צלוחית שמע מינה ממשנה יתירה דבמלתא אחריתי הוא דפליגי בצלוחית הכי נמי איכא לפרוקי כן ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. הרא"ם ז"ל.

אי הכי אימא סיפא מודים חכמים כו'. ורבה ורב יוסף דהוו מתרצים רישא דמתניתין ודאי הוו ידעו סיפא דמתניתין אלא הוה סבירי להו דסיפא הכי קאמר בזמן שהצלוחית כבר ביד התינוק שהביאה בידו מבית אביו פטור דאבדה מדעת היא וכי תימא אמאי לא בעי תלמודא לפרושה לסיפא הכי משום לפי האי פירושא לא הוה צריך למתני ומדד החנוני לתוכה אלא ודאי הכי קאמר מדד חנוני למוד בתוכה וכדקא סלקא דעתא מעיקרא ודקא קשיא לך אבדה מדעת היא כדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה פירוש לענין זקן ואינו לפי כבודו אתמר אף על גב דפטריה רחמנא מהשבת אבדה כיון שנטלה נתחייב בהשבתה. עליות.


דף פח עמוד אעריכה


וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה. ואם תאמר אמאי לא אמר לימא דרבה תנאי היא. לאו קושיא דרבי יהודה אפילו סבירא ליה כרבה פטור לפי שלא נעשית בה מעשה שלא מדעת בעלים דכי הכישה ונטלה מדעת בעל הבית (הכישה ונטלה מדעת בעל הבית) מחזירה למקום שנטל משום הכי בנטלה על מנת לבקרה או להשתמש בה שלא ברשותו למאן דאמר דשואל שלא מדעת גזלן הוא דבתרווייהו קמה ליה ברשותיה. הר"י ז"ל. וכן תירץ הרמב"ן ז"ל.
וכן פירש הרא"ם ז"ל וזה לשונו: הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני למוד בתוכה כלומר זו הצלוחית אביו של תינוק הוא ששלחה בידו אצל החנוני למוד לו בתוכה שמן ואלו מדד לו השמן בצלוחית והיא ביד התינוק שאין נוטל אותה מידו בודאי שלא היה אחנוני מתחייב כלום לפי שאבדה מדעת היא אלא הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני מיד התינוק למוד בתוכה ומדד בתוכה נתחייב בשמירתה כדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה ורבי יהודה דפטר סבר לשדורי ליה שדריה ומן הדין פטור גם מן הצלוחית דהא לשדורי שדריה בהאי צלוחית. עד כאן לשונו.
הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני למור בה לאחרים וסיפא דקתני ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית בידו הוא הדין אם נטלה חנוני למוד לתינוק ולא אתא לאפוקי אלא נטלה למוד בה לאחרים שלא מדעת קמפלגי מר סבר שואל הוי לכך לאלתר שהשלים למוד בה כלתה שאלתו וכיון שהחזיר למקום שנטל דיו. וקשיא לי הא דאמרינן לעיל כגון שנטלה חנוני למוד בתוכה וכדרבה דאמר רבה הכישה נתחייב בה כי נתחייב בה מאי הוי להוי כשואל דהא פשיטא לן הכא דלמאן דאמר שואל שלא מדעת שואל הוי דיו שיחזיר ליד התינוק ואף על גב דאידחיא ליה ההיא אוקמתא הא לא פירכא תלמודא מההוא טעמא. ויש לומר כיון דסלקא דעתא דנתחייב מטעם השבת אבדה וכאלו היא אבדה שלא מדעת אם כן השבה ליד תינוק לאו השבה היא ואף על גב דקיימא לן הכל צריכים דעת חוץ מהשבת אבדה השבה למקום המשתמר בעינן.

מהא דאמרינן בשמעתין כגון שנטלה למוד בתוכה וכדרבה כו'. ודמינן אימר דשמעת ליה לרבה גבי בעלי חיים כו' שמעינן מינה דכי היכי דאמרינן בבעלי חיים לענין זקן ואינו לפי כבודו הכישה נתחייב בה הכי נמי לענין אבדה כגון ששלח רגל בהמתו לרעות במקום שאין משתמר כלל ומצאה חברו והכישה נתחייב. הר"י ז"ל בעליות.
גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן כדי לבקרו ונאנס בידו חייב דכדידיה ממש דמה לפי שאין האומן יכול לחזור בו אלא דעתו להקנותו לו לגמרי הוא משנטלו וכדאמרינן בעובדא דקרי דבסמוך דהקדישן המוכר ואתא לקמיה דרב כהנא ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ודוקא דקיץ דמו מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש כלי זה בכך וכך אי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי זה. והיינו דאמרינן לעיל בבעל הבית מוכר צלוחיות ונטלה חנוני לבקרה וכדשמואל והנה אין שם בעל הבית אלא התינוק אלא שאותו בעל הבית קצץ דמים לצלוחיות כל שבא לקנות מי שרוצה לקנות הא לאו הכי לא קנה ואף על פי שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידועה דאכתי לא סמכה דעתייהו דלמא אין המוכר מתרצה בכך ואין הלוקח מתרצה בכך וכדאמרינן לעיל מדד עד שלא פסק לא קנה. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בשם הריא"ף ז"ל.
אבל הר"ן ז"ל כתב דמסתברא דכל שהדבר קצוב במדינה והדבר ידוע שאינו שוה יותר כגון פת פלטר וכיוצא בו בכלל קיץ דמים הוא דכל שהוא עושה אותו דבר ומניחו במקום ידוע למכור על דעת כן הוא עושה ויכול כל אחד ואחד ליקח כרצונו בלא רשותו וזכה בו אלא אם כן מיחה בו קודם נטילה. וכן דעת הרא"ה ז"ל.

האי דאמרינן דכי קייצי דמי כמאן דקניה דמי הני מילי לאיחיובי באונסיה אי נמי דלא מצי מוכר למהדר ולאפוקי מניה דאף על גב דמוכר לא אמר ליה משוך וקנה ולא זבין מניה מידי כיון דשוייה קמיה לזבוני לעלמא ואתא האי ושקליה למחזיה אדעתיה למקנייה ולא קאמר ליה מידי קנייה לוקח דהא גלי מוכר אדעתיה במאי דלא אמר ליה דמינח ניחא ליה דלקנייה האי לוקח ולא מצי לאהדוריה מניה כמעשה דההוא גברא דאייתי קרי לפום נהרא כו'. ושמע מינה דכיון דלזבנינהו קיימי וקייצי דמי לא מצי מוכר לאהדורינהו מנייהו אף על גב דהא לא זבין ליה מנייהו מידי. אבל ודאי אי בעי לוקח לאהדורי מצי הדר ליה דהא לא בתורת מקניא בהגבהתו הוא דשקליה אלא לבקוריה הוא דשקליה וכיון שכן מצי אמר ליה שקול דידך דשפיר מהאי בעיא ל4 למזבן. ולענין איחיובי באונסי נמי אוקמוה בגמרא דנדרים דלא מחייב באונסיה אלא היכא דהוי זבינא חריפא דהנאת לוקח הוא למזבניה ומשום הכי אמדינן לדעתיה דכי שקליה גמר בלביה למקנייה ואכתי לאו ברשותיה קאי ואי אתניס ברשותיה דאומן אתניס. הרא"ם ז"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל.

ולעשרו ולהחזירו לו אי אפשר מפני שמפחיתו למוכר בדמים. לפי שהקונה אותו אינו מאמינו שהוא מעושר ובחזקת שאינו מעושר הוא שקונה ממנו ונמצא מוכר מפסיד דמי אותו מעשר הא כיצד כו'. הרא"ם ז"ל.

עלה בידינו. השולח בנו אצל חנוני ופונדיון וצלוחית בידו למכור לו שמן באיסר ויחזיר לו איסר ומכר לו החנוני באיסר שמן ואיסר נתן לו ושבר התינוק את הצלוחית ואבד את האיסר שבידו החנוני חייב על השמן ועל האיסר שלא שלחו בעל הבית אלא להודיעו שהוא צריך שמן ושישלח לו ביד אחר השמן והאיסר ואין החנוני חייב על הצלוחית לפי שהיא אבדה מדעת ואינו מתחייב בנטילתה מדין השבת אבדה לפיכך כיון שהחזירה למקום שנטל פטור. נטל החנוני אח הצלוחית למוד בה לאחרים ואחר כך נתנה ביד התינוק חייב גם על הצלוחית לפי ששואל שלא מדעת גזלן הוא וחייב בהשבה ונתינה הצלוחיח ביד תינוק אינה השבה. היה בעל הבית מוכר צלוחיות ודמי הצלוחיות קצובין ונטל החנוני הצלוחית על מנת לבקרה והדבר ידוע שבעל הבית רוצה שיקחנה כל הרוצה ליקח בדמים הקצובין ולאחר שבקרה החנוני לא חפץ בה והחזירה ליד התינוק הרי החנוני חייב על הצלוחית לפי שנעשה לוקח עליה ונתחייב באחריותה לפיכך אינו פטור בהשבתה ליד התינוק. הגביה חתיכת בשר מבית הטבח לקנותה ודמיה קצובים בזמן שצריך לקנות את כולה נעשה עליה לוקח וחייב באונסיה אינו צריך אלא למקצת לא נעשה עליה לוקח. במה דברים אמורים כשהגביה לראות ולהמלך אם טוב בעיניו לקנותה שהמוכר אינו יכול לחזור בו כיון שהניח לו להגביה והלוקח יכול לחזור בו אבל אם נתרצה כבר לקנות חצי החתיכה או שלישיתה כיון שהגביהה קנה בה כפי אותו השיעור שנתרצה לקנות וכדתנן משך ולא מדד קנה. הרי שהיו לפניו כלים למכור ודמיהן קצובין ובא אחד והגביה אחד מהם והקדישו המוכר אינו קדוש לפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל אם אין דמיהן קצובין והקדישו המוכר הרי הוא קדוש ואף על פי שאינו ברשותו לפי שהוא כפקדון ביד זה שהרי לא נתכוון לגזלו אלא להקנותו לרצונו של זה ופקדון הרי הוא ברשות בעליו להקדישו ולמוכרו. גזל ולא נתיאשו הבעלים אין שניהם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. הלוקח ירק בירר והניח אפילו כל היום כולו לא קנה. וירא שמים והוא השלם במדרגת הקדושה שהיא מביאה לידי יראת חטא כיון שגמר בלבו לקנות אינו חוזר בו שנאמר ודובר אמת בלבבו. עליות.

משום דגמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר. פירוש דלא אמרינן דקנה לוקח אלא לענין אתנוסי בלמוד דהיכא דאיתניס מיחייב ביה אבל לענין מקניא ללוקח כי היכי דלא מצי אהדורי למוכר אכתי לא קנייה ומצי לאהדורי דהא לאו בתורת מיקנא ליה אגבהיה כדאמרינן לעיל. הרא"ם ז"ל.
הא דאמרינן כיצד הוא עושה מעשרו ונותן לו דמי מעשר מסתברא דוקא בשנתרצה לו המוכר לקבלו ממנו הא לאו הכי אסור להחזירו ואף על פי שנותן לו דמי מעשר דכיון דירא שמים הוא קנייה לגמרי כאלו גמר בלבו והוציא בשפתיו. הרשב"א ז"ל.

מתניתין: הסיטון מקנח את מדותיו כו'. פירוש בעל הבית הוא בעל האוצר שאינו מוכר אלא הרבה במקום אחד והסיטון הוא שקונה מבעל האוצר ומוכר לחנוני הרבה במקום אחד והחנוני הוא בעל החנות שמוכר לכל אדם מעט מעט לצורך אכילתו ולפי שבעל האוצר אינו מוכר מעט אלא שבפעם אחת מוכר הרבה ואינו מוכר בכל עת ועת לא הצריכוהו לקנח מדותיו אלא פעם אחת בשנה והסיטון שהוא מוכר יותר ממנו לפי שהוא מוכר לחנוני בכל עת שצריך צריך לקנח מדותיו אחת לשלשים יום והחנוני שהוא מוכר בכל יום ובכל שעה לכל עובר ושב מעט מעט כדי צורך אכילתו צריך לקנח פעמים בשבת. פירוש גירומין תוספת. הרא"ם ז"ל.


דף פח עמוד בעריכה


ואי הכרעה דאורייתא היכי יהיב ליה עין בעין. ואפילו שכבר שקל ליה גירומין כיון שעוות המאזנים צריך לשקלו פעם אחרת בהכרעה ואין לו תקנה על ידי נתינת הגירומין אלא רישא במקום שנהגו ולכתחלה צריך להכריע אפילו לעיין על מנת ליתן גירומין אסור כדאמרינן לקמן שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין לפחות מן הדמים אסור אבל דיעבד אם שקל עין בעין נותנין גירומין.

וקללן בעשרים ושתים מוהיה כו'. פירש רבינו נסים הא דמפלגינן וילך מואתם נצבים כו' ככתוב בתוספות. דנראה שאין נקראין קללות מה שבואתם נצבים אלא דוקא דבאם בחוקותי ודוהיה כי תבא כדאמרינן הכא משה קללן והיה אם לא תשמעו עד ואין קונה אבל הנך דאתם נצבים לא חשיב כקללות אלא העברת ברית שהעביר ישראל בברית. תוספות הרא"ש ז"ל.


דף פט עמוד אעריכה


תנו רבנן מנין שאין מוחקין במקום שגודשין. פירוש מי שלקח סתם ולא התנה עמו לא לגדוש ולא למחוק מנין שאין המוכר רשאי לגדוש במקום שמוחקין ולא למחוק במקום שגודשין תלמוד לומר איפה שלימה וכו'. ומנין שאם אמר המוכר לאחר שקנה ממנו הלוקח סתם הריני מוחק במקום שגודשין לפתוח מן הדמים שמכרתי לך בהם או הריני גודש במקום שמוחקים להוסיף לי על הדמים שמכרתי לך בהם תלמוד לומר איפה שלימה וצדק כלומר אל תשנה עצמך אלא איפה שהיא שלמה וצדק של אותו מקום תן לו.

תנו רבנן יהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמין למדות. פירוש לבית דין קא מזהר רחמנא כלומר יהיה לך אדם ממונה על המדות שיתקן אותם ויחתום עליהם בחותמו כדי שלא ימצא הרמאי מקום לרמות וכל מי שנמצא שהוא מודד במדה שאין עליה חותם מכין אותו ועונשין אותו. וסוגיא דשמעתא דמעמידין אגרדמים בין למדות בין לשערים כלומר שגוזר על בעלי החנויות שלא יהיו מוכרין אלא בכך וכך כדי שלא יפקיעו את השערים וכדאמרינן בפרק קמא דמסכת יומא שהיו מעמידין פלהדרין כו'. תנו רבנן היה מבקש ממנו ליטרא שוקל לו ליטרא חצי ליטרא שוקל לו חצי ליטרא רביע ליטרא שוקל לו רביע ליטרא מאי קמשמע לן דמתקנינן מתקלי עד הכי. פירוש קמשמע לן שאין עושין משקל ליטרא פחות רביע לפי שמתחלף בליטרא וחוששין שמא ירמה בו אחרים ושוקל להם בו במקום ליטרא אבל עושין חצי ליטרא לפי שאינו מתחלף בליטרא ואין עושין שלשה שמיני ליטרא לפי שמתחלף בחצי ליטרא אבל עושין רביע ליטרא לפי שאינו מתחלף בחצי ליטרא. ולענין שמינית ליטרא יש לומר דעושין כדי שאם ירצה ליקח שלשה שמיני ליטרא שוקל לו חצי ליטרא ומניח שמינית ליטרא עם הבשר כמו שעושין למי שרוצה ליקח שלשה רביעי ליטרא ששוקל לו ליטרא ומניח רביעית ליטרא עם הבשר והאי דאמרינן מאי קמשמע לן דמתקנינן מתקלי עד הכי, לאו למעוטי שמינית ליטרא דאין עושין, אלא למעוטי שלשה רביעי ליטרא ושלשה שמינית ליטרא לפי ששלשה רביעית ליטרא מתחלף בליטרא ושלשה שמיני ליטרא מתחלף בחצי ליטרא אבל שמינית ליטרא עושין לפי שאינו מתחלף ברביעית ליטרא מפני שהוא כפלים ממנו. ויש לומר מדאמרינן מאי קא משמע לן דמתקנינן מתקלי עד הכי מכלל דאפילו שמינית ליטרא נמי לא עבדי מפני שמתחלף ברביע ליטרא אף על פי שלא מצינו משקל שהוא מתחלף במשקל אחד שהוא כפלים ממנו שהרי עושין רביע ליטרא וחצי ליטרא וליטרא שכל אחד מהן כפלים כחבירו שמינית ליטרא מיהא אין עושין לפי שאף על פי שרביע ליטרא כפלים ממנו הוא כיון שבמראה קרובין זה לזה חוששין שמא ירמה לו וישקול בו במקום רביע ליטרא. ואם תאמר אם כן מי שרוצה ליקח שלשה שמיני ליטרא היאך עושין. ויש לומר ששוקל לו חצי ליטרא ומניח שלשה משקלות קטנים הנקראים בלשון ערבית אוקיא עם הבשר. והדין סברא דרבינו הרב זצ"ל דשמיע לי מפומיה ומסתברא כוותיה. ואי קשיא לך ההיא דאמרינן לקמן אבל עושה רביע ותומן ועוכלא. ההוא במדות כיון דנפיש לא אתי לאיחלופי אבל משקלות כיון דרביע ותומן משקלות קטנים נינהו ודמיין להו להדדי אתי לאיחלופי. נפש מאזנים קבה אל מיזא"ן. פירוש גרומי פסולת של צמר גפנים והוא הנקרא בלשון ערבי חב אלקט"ן. טורטני יש מי שפירש מאזנים של שולחני. בעץ פירוש ערבי אלרנא"ץ.


דף פט עמוד בעריכה


אבה בערבי אל קאזדיר כדמתרגמינן ית אבצא וית אברא. גסטרון אל פגר"ה. והיינו טעמא דאין עושין משקלות משאר מיני מתכות לפי שהן מתחתכין ונפחתין. אין עושין את המחק לא משל דלעת מפני שהוא קל. כלומר ואינו מוחק כלום ונמצא מפסיד המוכר. ולא של מתכת מפני שהוא מכביד כלומר וגודש המחק במקום המדה ונמצא מפסיד המוכר. והכי פירש הרב ז"ל ששניהם בהפסד המוכר. אשכרועי בלשון ערבי אלבקץ. הרא"ם ז"ל.

ובמשורה שלא ירתיח וקל וחומר ומה כו'. ואם תאמר היכי דמי אי דליכא שוה פרוטה מאי איסורא איכא ואי דאיכא שוה פרוטה פשיטא שהוא גזל גמור. ועוד מה שייך למימר הכי מה לי מדה גדולה מה לי מדה קטנה כיון שהוא גוזלו שוה פרוטה. יש לומר דאסרה תורה לחיובי משעת הרתחה כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

תומן הוא רביע הרביע שהוא אחד מששה עשר בקב. עוכלא אחד מחמשה ברובע שהוא אחד מעשרים בקב נמצא בין תומן לעוכלא חומשא שזה אחד מארבע ברובע וזה אחד מחמשה ברובע והיינו דאקשינן אי טעו אינשי בריבעא תומן ועוכלא לא לעביד דכיון דטעו בריבעא כל שכן דטעו בחומשא ופריק רב פפא מדות קטנות בקיאי בהו אינשי ולא טעו. הרא"ם ז"ל.


דף צ עמוד אעריכה


אילימא משום אפקועי תרעא. יש לפרש שאם יוסיפו במדה הרבה ימנעו בעלי בתים מלמכור מפני המדה שיש בה תוספוה הרבה ואתו לאפקועי תרעא. הרא"ם ז"ל.
הא דאמרינן אלא משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח והאמר רבא אפילו פחות מכדי אונאה חוזר פירשו רוב המפרשים חוזר המקח כלומר אפילו פחות מכדי אונאה הוא ביטול מקח. וקשיא לי דאם כן בטל הוה ליה למימר. ועוד דאם כן כוליה פרקין דבית כור קשיא לן דהוי דבר שבמדה ואפילו הכי קתני פחות כל שהוא ינכה יותר כל שהוא יחזיר. אלא הנכון מה שפירש הרא"ם ז"ל חוזר פחת אף על פי שהוא פחות מכדי אונאה שלא נאמרו דמי אונאה במחילה. וחזרת אונאה וביטול מקח אינו אלא בשיש טעות בדמי מכר. שבמדה ושבמשקל ושבמנין לא שייך בה אונאה כלל אלא הרי הוא כאלו נתן לו מקצת ומשלים השאר והלכך אין הפרש בדברים אלו בין יתר מכדי אונאה לפחות מכדי אונאה אלא לעולם המקח קיים ומחזירין זה לזה הפחת והיתרון וכבר נתפרש יותר מזה בריש פרק האומר בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

כי היכי דלא להוי פסידא לתגר. כלומר דהא זבין במדה קטנה וקא מזבין השתא במדה גדולה פירוש ואף על גב דאפשר דקא מתוסף בדמי המדה בכדי ההוא תוספת דאיכא במדה. פסידא הוא דלא להוי הרוחא לא בעי. כלומר אי הכי שתות נמי לא לוסיף דאף על גב דלית ליה פסידא דהאי פורתא הוי תוספת מכל מקום הא לית ליה רווחא דרווחא דאפשר דקא רווח בה נפק בה בהאי תוספת דאיתוסף ביה במדה ואתבד ליה רווחא אין לך פסידא גדולה מזו דזבן וזבין תגרי איקרי. אלא שמע מינה תלת. מנה של קדש כפול היה ועיקרו לא היה אלא מאתים שהוא כפלים כמנה שלנו של חול והוסיפו עליו אחר כך ארבעים ומדהוסיפו עליו הני ארבעים שמע מינה מוסיפין על המדות ומדלא הוסיפו אלא ארבעים בלבד שהוא שתות מלבר ולא היה התוספת חמשים שהוא מנין קרוב לארבעים שמע מינה אין מוסיפין על המדות יותר משתות. ושמע מינה שתות מלבר דאי מלגאו תלתין ותלתא הוא דאיבעי להו לאוסופי דפחות מאתן מלגאו הכי הוא דהוי. פירוש כוז פפא מדה של פפא.


דף צ עמוד בעריכה


אבוה דשמואל מזבין לפרי בתרעא חרפא. פירוש היה מוכר פירותיו בשעה שמביא אותם משדותיו ולא היה מכניס אותם לאוצר כלל אלא היה מוכרן בלבד בשער החדש שהוא תחלת יציאת השער והוא הנקרא תרעא חרפא ולא היה משהה אותן אצלו כלל. ושמואל בנו היה משהה אותן אצלו עד אחרית הביעור שהפירות ביוקר והוא מוכר אותם בשער הזול כמו שהיו בשער ראשון. שלחו מתם דאבא עדיף מדברא דכיון דרווח רווח. כלומר שהיה מוכר אביו פירותיו בחרפא ולא משהה אותם אצלו כלל אינו בא השער מתחלתו לידי יוקרא וכיון דרווח רווח אבל בנו שלא היה מוכר פירותיו בחרפא אלא משהה אותם עד שיוקרו ואף על פי שלא היה מוכרן אלא כשער הזול לא היה מהנה אותם בשער כלום שכיון שהוקר השער הוקר ולפיכך מעשה האב עדיף ממעשה הבן. הרא"ם ז"ל.

אין אוצרין בארץ ישראל דברים שיש בהם חיי נפש. מסתברא דלאו דוקא בארץ ישראל דאפילו בחוץ לארץ נמי אסור אלא להכי נקט תנא דברייתא אין אוצרין פירות בארץ ישראל משום דבארץ ישראל הוו ישראל רובא אבל הוא הדין בחוץ לארץ במקום שרובו ישראל והכי מוכחי עובדי דשמואל ואבוה דשמואל דהא אינהו בחוץ לארץ הוו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות מכירה ואף רשב"ם ז"ל כן כתב דדוקא בעיר שרובה ישראל. הר"ן ז"ל.


דף צא עמוד אעריכה


מהפרכיא להפרכיא. פירוש מן עמאלה קאיד אלי עמאלה קאיד אכר.

וסימניך הטמא טמא והטהור טהור. פירוש המן שהיה טמא אמיה אמתלאי כו' ואברהם שהיה טהור שם אמו אמתלאי בת קרנבו שהוא עוף טהור. למאי נפקא מינה לתשובות המינים שאינם מודים בתורה שבעל פה אלא בתורה שבכתב בלבד וזו היא תשובתם שאומרים להם אלולי הקבלה מניין היינו יודעים דבר זה ומאחר שאתם מודים בזה שהוא מקבלה הודו גם בתורה שבעל פה וכל דבר שהוא בידינו קבלה. אמר רבי חייא אפילו מצאו אלימלך מחלון וכליון סובין בארץ ישראל לא יצאו לחוץ לארץ אלא מפני מה נענשו לפי שהיה להם לבקש כו'.


דף צא עמוד בעריכה


דמודה להון נפיל בידיהון. דמתרחיץ וליהון דיליה דילהון. פירוש דמודה לעכו"ם משבח מעשיהם מענישו הקב"ה במעשיהם מדה כנגד מדה. והנשען עליהם כלומר שיהנה בממון על ידיהם או שיצילו ממונו מיד האונסים סופו שיהא הממון שלהם שכיון שהיה הוא נשען עליהם שיתרבה ממונו על ידיהם מענישו הקב"ה בהם ולוקחים ממונו מדה כנגד מדה. הדברים עתיקים דברים הללו עתיק יומין אמרם פירוש הקב"ה גזר שיצאו מחלון וכליון לחוץ לארץ וישאו שם נשים כדי שיתגלגל הדבר ותבא רות המואביה לבית לחם יהודה ותנשא לבועז ויצא ממנו דוד. רב נחמן אמר בלא רצינתא. פירוש שלא עלה בה רקב ואכלת גוף החטה מחמת הרקב. ורב ששת אמר בלא שדיפא שלא יפסיד טעמו מחמת שנתיישן. תניא כוותיה דרב נחמן ואכלתם מן התבואה ישן יכול יהיו ישראל מצפין לחדש מפני ישן שכלה כלומר שכלה גופו מחמת רקבון שעלה בו תלמוד לומר עד בא תבואתה תאכלו ישן כלומר עד שתבא תבואה מאליה. תנו רבנן ואכלתם ישן נושן מלמד שכל המיושן מחברו כו' ואין לי אלא דברים שדרכן להתיישן. פירוש כגון היין שהיין ישן מעולה מן החדש. דברים שאיך דרכן להתיישן כגון תבואה ודגן וכיוצא בהן שהחדש מעולה מן הישן מנין כלומר מנין שמתברכים בו ומתיישן גם הוא אצלם תלמוד לומר ואכלתם ישן נושן מכל מקום. הרא"ם ז"ל.
סליק פרק חמישי