כתובות פב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מהו דתימא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה והשתא תיקום עליה באיסור אשת אח קא משמע לן ואימא הכי נמי אמר קרא (דברים כה, ה) ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו:
בלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון:
מאי טעמא אשה הקנו לו מן השמים ואי לית לה מראשון אית לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:
לא יאמר לה הרי כתובתיך:
מאי וכן מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא אבל הכא דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא סמכה דעתה קמ"ל:
גרשה אין לה אלא כתובתה:
גרשה אין לא גרשה לא קא משמע לן כדרבי אבא:
החזירה הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובתה:
החזירה מאי קא משמע לן תנינא המגרש את האשה ומחזירה על מנת כתובה ראשונה מחזירה מהו דתימא אשתו הוא דאיהו כתב לה כתובה מיניה אבל יבמתו דלא איהו כתב לה היכא דגרשה ואהדרה אימא כתובתה מיניה קא משמע לן:
אמר רב יהודה בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים עד שבא שמעון בן שטח ותיקן כל נכסיו אחראין לכתובתה:
תניא נמי הכי בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה:
רש"י
עריכה
נעשית כאשתו - דכתיב לאשה קרא יתירא:
אשה הקנו לו - ליבם זה מן השמים אין עליו לכתוב לה שטר נישואין:
מאי וכן לא יאמר - פשיטא מי גריעה אשתו מיבמתו:
התם הוא - גבי יבמתו קאמרינן שלא ייחד לה מעות לפני שולחנו:
דלא כתב לה - כתובה האי יבם דליכתוב בה נכסים:
דקנאי - כבר:
ודקנינא - שאני עתיד לקנות הלכך איכא איבה דלא סמכה דעתה שלא יאבדו המעות:
גירשה אין - הוא דאמרינן אין לה אלא כתובה ואם בא למכור מן השאר ימכור:
לא גירשה - לא ימכור כלום:
קא משמע לן כדרבי אבא - דלעיל אם ישראל הוא מגרשה בגט ומחזירה ואם תאמר מרישא שמעינן לה דקתני כל נכסיו אחראין התם עצה טובה הוא דהא גבי אשתו נמי תנן הכי אבל מהך משנה יתירא שמעינן דווקא גירשה דאי לא למאי קתני לה אי משום היא גופה פשיטא דאין לה אלא כתובתה אלא ודאי לדיוקא דיליה תנייה למידק הא לא גירשה לא:
מאי קא משמע לן - ביבמה:
תנינא - לה באשתו ומאי אולמיה דיבמתו דאיצטריך למיתנייה:
דלית לה כתובה מיניה - אלא על נכסי בעלה הראשון:
היו כותבין כו' - ולא היו משעבדים נכסיהן לאחריות הכתובה:
ולא היו נושאין נשים - שלא היו רוצות לינשא להם אמרו לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשין יצניעו מעות של ירושה:
בבית חמיה - בבית בעלה:
עשירות - שכתובתן מרובה:
קלתות - כמין סל שמנחת על ראשה ונותנת בה פלכיה לאחר שנתמלא הפלך טווי:
עביט - למימי רגלים:
טלי כתובתיך וצאי - לפי שהיתה מיוחדת לכך:
כל נכסי אחראין - ולא ייחד לה כתובה במטלטלין:
תוספות
עריכה
מהו דתימא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה כו'. הא פשיטא דכשיבמה מותר לבא עליה ביאות הרבה כמו שירצה ולית לן למימר מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה בביאה ראשונה דסברא הוא דלא אמר רחמנא ויבמה כדי לגרשה לאלתר אבל בנישואי אחריני אימא תיקום באיסור אשת אח:
התם הוא דלא כתב לה דקנאי כו'. מתוך פירוש הקונטרס משמע דבאשתו כיון שכתב לה אם יאבדו חייב לשלם והוה אמינא דיכול לייחד קא משמע לן דאפילו הכי אינו יכול לייחד דכיון דסבורה דלית לה לא סמכה דעתה אע"ג דאית לה הויא בעילתו בעילת זנות כדמוכח באע"פ (לעיל דף נו: ושם) וקשה לרשב"א דמשמע בריש אע"פ (שם דף נה.) דבאשתו כשמייחד לה מטלטלין סתמא אין אחריותן עליו אע"ג דכתב לה דקנאי גבי אין עושין כתובת אשה מטלטלין בשלא קיבל עליו אחריות ועוד הקשה דמה מפסדת יבמתו כשמייחד לה דכי היכי דבאשתו קאמר כשייחד לה סתם ונאבדו חייב לשלם יבמתו נמי כשייחד לה סתם ונאבדו חוזרת על נכסי בעלה הראשון דאחריות כתובתה עליהם ורבינו יצחק פירש התם הוא דלא כתב לה כלומר אי לא תנא אלא רישא הוה אמינא דטעמא כדבעינן למימר לקמן דלא ייחד לה ליבמה כדי למכור שאר נכסים דאינו יכול למכרם כיון דלא כתב לה דקנאי אבל באשתו לא שייך לומר שלא יוכל למכור מהאי טעמא דהא כתב לה דקנאי:
קא משמע לן כרבי אבא. שאינו יכול למכור בנכסי אחיו כלל וא"ת והא מרישא שמעינן לה דתנן הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע כו' וכיון דצריך לקנות אם כן אי אפשר לו למכור וי"ל דאי מרישא ה"א דוקא כנגד כתובתה אבל כל הנכסים לא קמ"ל ממשנה יתירא:
אבל יבמתו דלא איהו כתב לה כו'. תימה וליתני ההיא דהכא ולא ליתני ההיא דלקמן דאשתו שמעי' מק"ו דיבמתו וי"ל דשמא הוה אמינא סברא איפכא:
בתחלה היו כותבין לבתולה מאתים כו'. פירוש היו מיחדים לה כתובה ולא היה אחריות הכתובה על כל הנכסים אם יאבדו אלו המעות והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים שלא היו רוצות לינשא שהיו יראות שמא יצניעו היורשין אותם מעות שיחדו לה לכתובתה התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה שאין היורשין יכולין להצניען ומה שלא תיקנו מתחלה ליתן לידה אותן מעות כמו שתיקנו בסמוך כשהיו עושין מהן קלתות היינו משום דאין דרך ליתן לה מעות לשמור אבל כלים רגילה היא לשמור א"נ. לא ממש היה נותן מעות ומיהו אין כל כך המעות ברשותה כמו הקלתות שנותנת בהם חפציה והם כל שעה אצלה ולא היו היורשין יכולין להצניעם כמו המעות ואפילו היו יכולין להצניען כמו המעות אינן רשאין דכשרואין אותן ניכר לכל שהוא שלה וכן פירש ר"ח שהיו נותנים לה ועדיין כשהיה כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך שבתחילה לא היה אומר לה שפעמים כשהיה דחוק למעות היה מפייסה ומלוה לו והוא משלם לה אבל עכשיו אינם ברשותה ולא היה נהנה מהם כלל התקינו שיהו מניחין אותם בבית חמיה והיתה עושה מהן . קלתות וכשהיה דחוק למעות ביותר היתה משאלת לו למשכנם ועדיין כיון שלא היה אלא ריוח מועט כשכועס הרבה אומר לה טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהיו כל נכסיו אחראין ולא היה מייחד לה כלום וסומכת על כל נכסים שעתה היה קשה עליו להוציא מעות וליתן לה:
עביט של נחושת גרסינן. שנותנין בו ענבים ומוליכן למעצרתא ודוגמתו בפרק איזהו נשך (ב"מ דף עב:) ועל העביט של ענבים כן נראה לרבינו תם:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ח (עריכה)
לז א מיי' פכ"ב מהל' אישות הל' יד, סמג עשין נא, טוש"ע אה"ע סי' קסח סעיף ח וסעיף ט בהג"ה:
לח ב מיי' שם הלכה יא, טוש"ע שם סעיף ג וסעיף ט:
מ ה מיי' פט"ז שם הלכה ל, טוש"ע אה"ע סי' ק סעיף טו:
מא (ו) מיי' שם הלכה י, טוש"ע שם סעיף א:
ראשונים נוספים
ואי לית לה מראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה: ואם תאמר, כיון דלעולם אית לה כתובה מיניה, מאי נפקא ליה מינה אי אית ליה מראשון או מיניה, דהא איהו ירית נכסי אחוה ולעולם מיניה גביא. יש לומר נפקא מינה למוכר נכסים ואחר כך נשתדפו נכסי אחיו דאינה יכולה לטרוף מן הלקוחות שלו, דהא לא משתעבדי ליה. אי נמי למנה ומאתים דאי על נכסי אית לה מאתן, ואי משני לית לה אלא מנה, דכי תקינו לה רבנן משני דוקא מנה דהא לדידה בעולה נשאת לו ולא בתולה.
ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני: פי' תקינו לה רבנן משני מנה דהא בעולה נישאת לו וכן דעת רבותי' ז"ל. קמ"ל כדר' אבא קשיא לן א"כ אמאי לא מותבינן ליה מינה לעיל כי מותבינן מדר' אבא וי"ל דהשתא דאיתא לדר' אבא ניחא לן לאוקמי יתורה דמתני' להכי הא אלו ליתא לדר' אבא לא לא מוקומינן בהכי ואע"ג דבגופא ליכא רבותא ה"א דנקטה אגב אידך דתני במתניתין ואשכחן דכוותא בתלמודא כההיא דאמרינן וקמשמע לן דאין חומש מעכב ולא מוכחינן ליה מהתם בפרק הזהב. בראשונה היו כותבין לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים פי' רש"י ז"ל דלא משעבדים נשייהו נכסייהו לאחריות כתובה ולא נושאות נשים שלא היו רוצות להנשא להם דאמרה לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשים יצנעו מעות של ירושה ע"כ. ולשון הזה בא כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וס"ל נמי דאמר אחריות טעות סופר הוא אבל אליבא דהלכתא כותבין היו בפירוש שלא ישתעבדו מנכסיהם לכך והיו הנשים חוששין שיבריחו נכסיהם ולא ימצאו נכסים בני חורין לגבות מהם:
ה"ג עניות עושין אותן עביט : ולא גרסינן עביט של מי רגלים שהרי אי אפשר לומר כן בשום פנים ומנה ומאתיים עדיפים טפי מעביט של מי רגלים אלא עביט שמניחים שם כליהם קאמר והוא של נחושת או כיוצא בו וכן כתבו בתוס' עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב כל נכסים אחראין לכתובתיך ומיהו אף לר"ש כל שכתב לה אחריות נכסים יכול הוא לייחד ואח"כ חזרו ותקנו שלא יוכל לעשות כן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כדתנן וכן לא יאמר לאשתו וההיא בתר שמעון בן שטח נשנית מפי' רבינו ז"ל:
ובלבד שתהא וכו'. מ"ט אשה הקנו לו מן השמים ואין עליו לכתוב לה כתובה ואי לית לה מראשון תקינו לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:
לא יאמר לה וכו'. וכן לא יאמר וכו'. מאי וכן פי' אטו גריעא אשתו מיבמתו מ"ד התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודאיקנינא. פי' דלא כתב לה כתובה שיכתוב לה דקנאי ודאיקנינא הלכך לא סמכא דעתה שמא יאבדו המעות אבל הכא דכתב לה דקנאי ודאיקנינא אימא סמכא דעתה קמ"ל שאסור לאדם לייחד מטלטלין לכתובת אשתו:
גירשה אין לה כתובה. גירשה אין לא גירשה לא קמ"ל כדר"א פי' כדאמרינן לעיל שאין היבם רשאי למכור מכל נכסי אחיו אך אם יגרשנה:
החזירה הרי וכו' מאי קמ"ל תנינא המגרש את האשה והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה הוא מחזירה פי' שאינו נותן לה כתובה אחרת וה"נ היבם כיון דשקלה כתובתה מנכסי בעלה כשגירשה ועכשיו שהחזירה אין לה אלא אותה כתובה. מ"ד אשתו הוא דאיהו כתב לה כתובה ומ"ה לא כותב לה כתובה אחריתי אבל יבמתו דלאו איהו כתב לה כתובה היכא דגרשה ואהדרא אימא ניתקין ונכתוב לה כתובה אחריתי מיניה קמ"ל. תניא בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים זוז ולאלמנה מאה והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים. פי' לא היו כותבין בכתובותיהן שיעבוד נכסים שיהיו נכסיהם אחראין לכתובת' וע"י כך אם היה הבעל מוכר נכסיו הית' מפסדת כתובתה או אם מת ולא תפשה מחיים לא היו היורשים פורעים אותה דכיון שלא היה בה אחריות נכסים כלקוחות דמי לכל מילי ומפני זה מזקינין ולא היו נושאים נשים עד שבא שמעון בן שטח והתקין שיהיו כותבין כל נכסי אחראין לכתובה. תנ"ה בראשונה היו כותבים לבתולה ר' ולאלמנה ק' והיו מזקינים ולא היו נושאים נשים התקינו שיהיו מניחין כתובה בבית אביה וכשהיה כועס עליה א"ל לכי אצל כתובה התקינו שיהיו מניחין אותן בבית חמיה עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב עניות עושות אותה עביט של מ"ר. פי' וכ"ז היה עושים מפני שלא היו רוצים לשעבד נכסיהם וכדי שיוכלו למוכרם אם יצטרכו ולא ימנעו לקוחות מפני האשה שיש לה עליהן שיעבוד כתובתה. ועדיין כשהוא כועס עלי' אומר לה טלי כתובתיך וצא. פי' מפני שהיתה מיוחדת ומוכנת לו הי' קל בעיניו להוציאה התקין שמעון בן שטח שיכתוב כל נכסי אחראין לכתובה. פי' ולא לייחד לה מטלטלין לכתובה ומה ששנינו לעיל בפ' נערה לא כתב לה כל נכסי דא"ל אחראין לכתובה חייב מפני שהוא תב"ד זהו ב"ד של שמעון בן שטח ובימיו נשנית משנה זו:
(לא) [ולא] יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן ואע"פ שכתב לה כל נכסי אחראין לכתובה אסור לייחד לה מטלטלין כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה עיין בריש פרק קמא דמכילתין:
מצוה דרמא כו'. מצות יבום עבדה שהרי כנסה השתא כי גרשה. ואימא הכי נמי אכולה מלתא קאי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אמר קרא ולקחה לו לאשה לישנא יתירא הוא ולדרשא אתא. הריטב"א ז"ל:
מ"ט אשה תקנו כו'. פירוש מאי טעמא אין לה שתי כתובות אחת מן הא' ואחת מן השני משום דאשה הקנו לו מן השמים ואינו חייב ליתן לה הוא כלום משלו. הרא"ה ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מ"ט כתובתה על נכסי בעלה הראשון ולא על נכסי שני אשה תקנו לו ולא ע"י כתובה אתיא לה. ע"כ:
ואי לית לה מראשון כו'. שלא הניח ראשון נכסי. רש"י במהדורא קמא:
צ"ת כיון דמיניה נמי אית לה מאי האי דשני לן בה מאיתתא אחריתי דעלמא ואיכא דאמרי דאי לית לה מראשון לית לה משני אלא מנה ולא נהירא ואיכא למימר דנפקא לן מינה היכא דזבן נכסי מקמי דכלו נכסי קמא ובתר הכי אשתדוף להו נכסי דקמא דלא נדרא עליה ושלא היה שעבודה אלא על נכסי הראשון א"נ דאלו אתי וזביין נכסי קמא אתיא ומפקא מנייהו כדקי"ל בין יבם ואח"כ חלק בין חלק ואח"כ יבם לא עשה כלום. הרא"ה ז"ל:
והריטב"א כתב תקינו לה משני מנה דהא בעולה נשאת לו וכן הורו רבותי ע"כ. ויש מי שכתב דמשני נמי יש לה מאתים דכל מה שיש לה מראשון תקינו לה משני. ריב"ש ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל אי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני כלומר אף על פי שמן הדין אין שעבוד כתובתה אלא מן הנכסים שהניח המת אפ"ה היכא שלא הניח המת שיעור כתובתה דהיינו מנה מאתים תקינו לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וי"א דלא שנא לא הניח בשעת מיתה לא שנא הניח ונפסדו לו אח"כ לעולם תקנו חכמים דכיון דלית לה מראשון שיהיו לה משני כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ומורי הרב נר"ו כתב דדוקא בשלא הניח האח אבל היכא שהניח ונפסדו אינה גובה מן השני אלא שאסור לו להשהותה עד שיכתוב לה כתובה. והא דאמרינן דאי לית לה מראשון כו' דוקא עיקר כתובה אבל תוספת לית לה שיכול לומר אחי היה רוצה ליתן ואני איני רוצה ליתן ואפילו כתובה לית לה משני אלא כשיעור הראוי לה היכא שנשאת לאחר שאם יבם אותה מן האירוסין אית לה מאתים ואם מן הנשואין אין לה אלא מנה ע"כ. וכתב בגליון תוספות ואי לית לה מראשון תקינו לה משני לא ידע ר"י מנ"ל הך תקנתא ומיהו איכא ברייתא ביש מותרות דקאמר חסורי מחסרא והכי קתני כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואית לה כו' אבל לא אתי שפיר דהא לא הוו ידעי הך ברייתא ואפילו הכי פשיטא להו התם הך תקנה. ע"כ:
מתני' לא יאמר לה ליבמתו הרי כתובתיך כו' ומשום עצה טובה דסתמא דאינש כי מייחד לאשתו כתובתה ודאי דעתיה למזבן נכסיה וסברה דילמא ליזבון כולהו נכסי דבעל ראשון ובין כך ובין כך אירכסה כתובתה שייחד לה ובעי למהדר עלייהו דלקוחות ולהוי להו ללקוחות תרעומות דברים וקא טעני לה הרי ייחד ליך כתובתיך ולית ליכי למהדר עלן ומתוך כך הויא לה איבה בהדי דיבם ולא סמכה דעתה אנכסי דעתיד יבם למקני אלא כל נכסיו אחראין לכתובה משום טעמא דפרישנא דאי אשתדוף הני תגבה מאחריני כיון דלית לה כתובה משני:
גרשה אין לה אלא כתובתה איבמה קאי והא קמ"ל שאף על פי שכל הנכסים אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור מהם כלל אפ"ה אם ירצה לגרשה זוכה בכל שאר הנכסים. תלמידי רבינו יונה:
גמרא מאי וכן כלומר פשיטא דה"ה לאשתו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכיוצא בזה פריך תלמודא בפרק חזקת הבתים גבי הא דתניא וכן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית כו' מאי וכן ופי' רשב"ם מאי וכן דמשמע ואפילו האשה דינה כן ומאי רבותא איכא טפי דקתני וכן הכי הוה ליה למתני אשה שהיתה נושאת ונותנת כו' ודרך תנא לומר שני דברים שוין וזימנין דאמרי דצריכי תרווייהו אבל היכא דקתני וכן משמע דלא זו אף זו קתני. ע"כ:
מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודאקנינא דהא לית לה כתובה משני והוי חזיא דמייחד לה כתובתה לא סמכה דעתה אמאי דעתיד למקני ואי מרכסא כתובתה הלכך הויא איבה אבל אשתו דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא לא איכפת לה אי מייחד לה כתובתה דסברה אי מרכסא הך דאמר איהו לקני נכסי אחריני וגבינא מינייהו ולא בעיא למיגב' בתרעומות דלקוחות הלכך לית לה איבה קמ"ל דאפ"ה לא יאמר לה וטעמא משום שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא קצר הרב ופירשו דבריו התוספות בענין אחר ולא נהירא. והרא"ה ז"ל פי' וז"ל מאי וכן מהו דתימא התם הוא דלא כתב לה דקנאי ודקנינא פי' דאלו במתני' תנן גבי יבמה דכתובתה על כל נכסי בעלה הראשון ולדברי ר"מ דקסבר מטלטלי משתעבדי לכתובה הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע ולכולי עלמא בפירות המחוברים לקרקע שהן כקרקע ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואלו בא ליטול מטלטלין או פירות אלו כדי כתובתה ואינו רוצה ליקח בהן קרקע ולאכול הפירות וליקח דמיהן ומניח על השלחן קאמר במתני' דלא ליעבד הכי ותנא דבאשתו נמי לא ליעבד הכי. ומהדרינן השתא דתרוייהו איצטריכו דאי תנא יבמה הוה אמינא התם הוא לא כתב לה דקנאי ודקנינא. כלומר שהרי הוא לא כתב לה כתובה ולא שיעבד לה נכסיו ובהא לא סמכא דעתה דמסתפיא דילמא מוכרי להו ותו לית לה כתובה ואף על גב דכי לית לה מראשון תקון לה רבנן משני אפשר דכיון דעיקר שעבודה על נכסי קמא לא סמכה דעתה אי נמי אפשר דזבין להו או שיאבד להו ביני ביני ופסדה לה לכתובתה לגמרי אבל אשתו דכתב לה דקנאי ודקנינא וכולהו נכסי משתעבדי לכתובתה אימא סמכה דעתה דמה איכפת לה אי מוכרי להו הני הא כולהו שאר נכסים אחראין לכתובתה קמ"ל דאפ"ה כיון דמיחד להו על השלחן לשמה לא סמכא דעתה והיינו עצה טובה דאמרינן לעיל דקמ"ל. וכי תימא ולמה ליה למיתי עלה מהאי טעמא תיפוק ליה משום תקנתא דשמעון בן שטח יש לומר דשמעון בן שטח לא תיקן שלא ליחד לה לכתובתה דהא לא אשכחן אלא שיהא כותב לה שיהו כל נכסיו אחראין לכתובתה ומשום דנהוג קמאי דלא כתבי לה הכי וכיון שלא היו כותבין לה שיעבוד נכסים היו צריכין כולן ליחד כתובתה משום דלא תפסוד ונפקא מינה חורבה דכי קא מינצי בהדה אמר לה טלי כתובתיך וצאי. ואתא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה שיעבוד נכסיו ובתר הכי לא איצטריכו ליחודי לה כתובה ולא נהגו בכך אבל ודאי אם בא אחד ורצה לעשות כן רשאי ומתני' אחר תקנה לפום הכי קאמרינן דדוקא מהאי טעמא הוא דלא לעביד הא לאו הכי רשאי. והיינו דאמרינן לעיל בפרק אף על פי דאיכא מאן דאמר דעושין כתובת אשה מטלטלין בשקיבל עליו אחריות ובכולי תלמודא אמרינן דרשאי לייחד לה קרקע בכתובתה דמשום שמעון בן שטח ליכא כדפרישית. ומשום מתני' ליכא דהכא ליכא למיחש משום אבודי בקרקע וכן במטלטלין כשקיבל עליו אחריות אותן מטלטלין בפי' דהא ודאי סמכא דעתה וזהו הנכון. ע"כ:
וז"ל הרא"ש יבמתו היא דלא כתב לה דקנאי כו'. מתוך פרש"י משמע דמפרש גבי יבמתו כשייחד לה מעות בסתם אין אחריותן עליו אם נאבדו דלא כתב לה דקנאי ודקנינא לפי' אסור לייחד לה דלא סמכא דעתה אבל גבי אשתו היכא שמייחד לה בסתם אחריותן עליו דכתב לה דקנאי ודקנינא הלכך אם נאבדו חייב לשלם ויכול לייחד לה קמ"ל שאף על פי שכל נכסיו אחראין לכתובתה כשמייחד לה היא סבורה שאבדה כתובתה כשנאבדו המטלטלין שאינה סומכת על שאר נכסיו והויא בעילתו בעילת זנות אע"ג דאית לה כיון דלא סמכה דעתה כדמוכח באף על פי וקשה לי דבריש אף על פי מוכח דבאשתו כי מייחד לה מטלטלי סתם אין אחריותן עליו אף על גב דכתב לה דקנאי ודקנינא גבי אין עושין כתובת אשה מטלטלין בד"א בשלא קבל עליו אחריות ועוד תימה מאי מפסדה יבמתו כשמייחד לה כי היכי דאמרת דבאשתו היכא דמייחד לה סתם ונאבדו חייב לשלם יבמתו נמי כשמייחד לה סתם ונאבדו חוזרת על נכסי אחיו דנהי דאיהו לא קבל עליו אחריות מ"מ אחריות כתובתה על נכסי בעלה הראשון. לכנ"ל אי ליכא אלא רישא ה"א לענין דינא קאמר וה"ק התם דלא כתב דקנאי ודקנינא מ"ה לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן כדי למכור השאר אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה ואינו יכול למכור כלל אבל הכא דכתב לה דקנאי ודקנינא אימא סמכה דעתה שפיר אפילו אי מייחד לה ומצי לייחד לה קמ"ל דלא משום עצה טובה ע"כ. וכן כתוב בתוספות והא כתיבנא לעיל במהדורא קמא האריך ופי' כוונתו ז"ל:
וז"ל הר"י מטראני התם הוא דלא כתב לה וקנאי כו'. פירוש דלא כתב לה כתובה שיכתוב בה דקנאי ודקנינא הלכך לא סמכה דעתה שמא יאבדו המעות אבל הכא דכתב לה דקנאי אימא סמכה דעתה קמ"ל שאסור לייחד אדם מטלטלין לכתובת אשתו. ע"כ:
גרשה אין לא גרשה לא כלומר גרשה אין לה בנכסי ראשון אלא כתובתה בלבד ויכול למכור הוא נכסים שנשתיירו מכדי כתובתה אבל לא גרשה לא דאין יכול למכור כלל בכולהו נכסים מראשון כדרבי אבא דאמר לעיל אם ישראל הוא מגרש בגט ויחזור ומרישא דקתני פירות המחוברין לקרקע שלה ליכא למשמע הכי דאיכא למימר היינו היכא דליכא נכסים אלא כדי כתובתה א"נ איכא לאוקמה בכדי כתובתה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הר' יהונתן הכהן ז"ל וא"ת מכמה משניות נוכל להוכיח זה דהא קתני כל נכסיו אחראין לכתובתה א"נ מהא דקתני פירות המחוברין לקרקע שלה וילקח בהן קרקע י"ל דאיצטריך דאי מהני איכא לאוקמינהו בשאין שם נכסים טובא אלא מועטין דאיכא למיחש דילמא משתדפי הני ולית ליה מידי דתגבה מינייהו והכא קמ"ל אפילו במאה מנה דהא לא אשכח שום תקנה אלא א"כ בגירושין א"נ י"ל דמשום סיפא דהחזירה הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובה. ע"כ:
וז"ל ריב"ש קמ"ל כרבי אבא כלומר שאינו יכול למכור בנכסי אחיו כלל וא"ת הא מרישא שמעינן דקתני הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות וכיון דצריך לקנות אלמא לא אפשר למכור י"ל אי מרישא הוה אמינא דוקא כנגד כתובתה אבל כל שאר נכסיו לא קמ"ל ממשנה יתירא והא דקאמר כדרבי אבא מנלן דרבי אבא איירי ביתר מכתובתה י"ל מדקאמר מנכסי אחיו משמע אפילו שאר נכסים מרובין כך כתוב בתוס' ונ"ל מדקא מגרש בגט ומחזיר כדי למכור בנכסי אחיו אלמא הם עודפים על כתובתה שיש לו לפרוע לה. ע"כ:
קמ"ל כדרבי אבא קשיא לן א"כ אמאי לא מותבינן ליה מינה לעיל כי מותבינן מדרבי אבא וי"ל דהשתא דאיתא לדרבי אבא ניחא לן לאוקמי יתורא דמתניתין להכי הא אלו ליתא דרבי אבא לא מוקמינן לה בהכי ואף על גב דבגופא ליכא רבותא ה"א דנקטה אגב אידך דתני במתניתין ואשכחן דכותה בתלמודא בההיא דאמרי' וקמ"ל דאין חומש מעכב ולא מוכחינן לה מהתם בפרק הזהב. הריטב"א ז"ל:
תנינא המגרש כו'. קס"ד דה"ה למגרש יבמתו והחזירה אימא השתא כי מחזיר לה וקבלה כתובה מיניה דלא על דעת כתובה שהיה לה מראשון מחזירה. רש"י במהדורא קמא:
וכתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל אבל יבמתו דלאו איהו כתב לה כתובה ולית לה כתובה מיניה היכא דגרשה והחזירה אין לה אלא כתובתה והרי כתובתה על נכסי בעלה הראשון כבתחלה מיהו מסתברא דהני מילי היכא דלא פרעה מקמי דלהדרה אבל אי פרעה והדרה אית לה מנה מיניה וכן הלכתא והכי נמי מסתברא גבי המגרש את האשה והחזירה דלא אמרינן על מנת כתובתה הראשונה החזירה אלא בזמן שהחזירה עד שלא תפרע אבל אי פרעה ואח"כ החזירה מיחייב לה בכתובה אחריתי כשאר נשים דהא ליכא למימר על מנת כתובתה הראשונה החזירה ולא מבעיא לענין שעבודה דכתובה משתעביד בתנאי ב"ד אלא דאפילו מקום שכותבין כתובה הוא ופרעה ואהדרה מקמי דליקרעי' איהו לכתובה לית ליה רשות למסמך בכתיבת כתובה אכתובה ראשונה אלא צריך שיכתוב לה כתובה שניה דהויא ליה קמייתא שטר שנמחל שעבודו וקי"ל שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ע"כ:
וז"ל הר' יונתן הכהן ז"ל מאי קמ"ל תנינא המגרש את האשה והחזירה על מנת כתובתה כו'. כלו' ואין לה אלא כתובה אחת אם יגרשנה פעם אחרת או תתאלמן ומשני איצטריך אשתו דאיהו כתב לה כתובה דעתה על אותה כתובה בלחודא אבל יבמתו דאיהו לא כתב לה כתובה אימא היכא דגרשה ואהדרה נתקין לה כתובה מיניה קמ"ל דעל נכסי בעלה הראשון לחודייהו אית לה שעבוד כתובה כדמעיקרא ע"כ. הקשו בתוס' לא לתני ההיא דאשתו ושמעינן ליה מק"ו דיבמתו ותירץ הרא"ש דשמא הייתי אומר סברא איפכא גבי יבמתו אינו רוצה לשעבד לה נכסיו אבל אשתו שכבר היו נכסיו משועבדים לכתובה הראשונה אימא ניתיב לה אחריתי קמ"ל:
בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולא היו כותבין כל נכסי אחראין לכתובתה והיו מוכרים נכסים שלהם ולא היו נוטלות כתובה אחר מיתת בעלים לפיכך היו מונעות לינשא ותקן שמעון בן שטח כו'. והא דתנן בפרק נערה לא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתה חייב מפני שהוא תנאי ב"ד היינו אחר תקנת שמעון בן שטח. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל היו כותבין כו'. ולא היו משתעבדין נכסיהון לאחריות הכתובה. ולא היו נושאין נשים שלא היו רוצות לינשא להם אמרו לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשין יצניעו מעות של ירושה. ע"כ:
וכתב הרא"ש וז"ל היו מזקינים ולא היו נושאים נשים פרש"י שלא היו רוצות הנשים לינשא פן יצניעו היורשין המעות כשתבא ליטול הכתובה וקשה תגבה ממקרקעי מנלן שבתחלה היו משעבדין לה מטלטלי ולא מקרקעי ועוד אם בראשונה היו משעבדין לה מטלטלי ולא מקרקעי למה תקנו לבסוף להפך שלא יהיו משעבדין רק מקרקעי. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל בראשונה היו כותבין כו'. פרש"י ולא היו משעבדין כו' עד מעות של ירושה ע"כ. והלשון הזה בא כרבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וס"ל נמי דאחריות טעות סופר הוא אבל אליבא דהלכתא כותבין היו בפי' שלא ישתעבדו נכסיהם לכך והיו הנשים חוששות שיבריחו נכסיהם ולא ימצאו נכסים בני חורין לגבות מהן ע"כ:
והר"י מטראני כתב וז"ל בראשונה היו כותבין כו'. פירוש לא היו כותבין בכתובתן שעבוד נכסים שיהיו נכסיהם אחראין לכתובתה ומתוך כך אם היה הבעל מוכר כל נכסיו היתה מפסדת כתובתה או אם היה מת ולא תפסה מחיים לא היו היורשין פורעין אותה דכיון שלא היה באחריות יורשין כלקוחות דמו לכל מילי ומפני זה היו מזקינין ולא היו נושאין נשים התקינו שיהו מניחין כו'. פי' היו מייחדין שיעור כתובתה ומניחין אותה בבית כדי שלא תכלה כתובתה וכשהיה כועס כו' התקינו כו' בבית חמיה פי' שהיו מייחדין מטלטלין כשיעור כתובתה ומניחין אותה בבית חמיה כו' וכל זה היו עושין מפני שלא היו רוצים לשעבד נכסיהם כדי שיוכלו למוכרם אם יצטרכו ולא ימנעו הלקוחות מפני האשה שיש לה עליהם שעבוד כתובתה ועדיין כשהיה כועס כו' מפני שהיתה מיוחדת ומוכנת לו היה קל בעיניו להוציאה התקין שמעון ב"ש שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך ולא ייחד לה מטלטלין לכתובתה ומה ששנינו לעיל בפ' נערה לא כתב לה כל נכסי אחראין כו' חייב מפני שהוא תנאי ב"ד זהו ב"ד של שמעון בן שטח ובימיו נשנית משנה זו לא יאמר לה הרי כתובתיך עומדת ליך על השלחן ואף על פי שכותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה אסור לייחד לה מטלטלין כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ע"כ:
וריב"ש כתב וז"ל בראשונה היו כותבין כו'. פירוש שלא היו כותבין אחריות נכסיהם ולא בסתם דהא קי"ל אחריות טעות סופר הוא אלא שהיו כותבין בפי' בלא אחריות ועל כן הנשים לא היו רוצות להנשא שהרי ביד הבעל למכור כל נכסיו ולא תטרוף מהם וגם מטלטלי דיתמי לא תגבה אלא א"כ תפסה מחיים התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה כלומר היו מייחדין שעור כתובתה שתהיה בבית אביה למשכון כנגד כתובתה וכשכועס עליה היה אומר לה לכי כו' שכיון שלא היתה כתובתה ברשותו היתה קלה בעיניו להוציאה התקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה כלומר בבית בעלה אבל היו בידה לתשמישה והיו עושות קלתות כו' ואז לא היה כל כך קלה בעיניו להוציאה כדי שלא יצאו המטלטלין שבביתו מרשותו וכל זה עושין לפי שלא היו רוצים לשעבד נכסיהם כדי שיוכלו למכור ועדיין כשכועס וכו' כיון שהיו מיוחדים ומזומנים לכתובה התקין שמעון בן שטח שיהא כותב לה כו' ולאו דוקא יכתבו כן בפירוש אלא שיכתבו בסתם ובזה די דאחריות טעות סופר א"נ אפשר דתקן שיהו כותבין כך בפי' כדי לפרסם הענין דבסתמא אפשר דלא סמכה דעתייהו כיון שהורגלו בלא אחריות ומיהו לעולם אפילו יכתוב כל נכסי אחראין אין לייחד כתובה על מטלטלין כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ע"כ:
והרא"ה ז"ל פי' וז"ל בראשונה היו כותבין כו'. פי' שלא היו מתחייבין להם סתם אלא מתנין היו עמה בפירוש שאם תתאלמן או תתגרש יתנו לה מאתים או מנה ולא היו אומרין לה מעכשיו וכיון שכן לא היה זוכה בה אלא באותה שעה ולא היתה יכולה לגבות מן המשועבדין ומשום אסמכתא ליכא דכל מידי דהוי בידו לגמרי כגירושין או לאו בידו כלל כאלמנות ליכא משום אסמכתא כדפי' בדוכתא לפיכך מזקינין ולא היו ונשאין נשים שלא היו יכולות לגבות כתובתן אלא מבני חורין ופעמים שלא היו שם בני חורין התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה או קלתות של כסף ושל זהב בבית חמיה והרי הן מיוחדין לכך וגובה מהן ותו לא אפשר לה דפסדה ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך כו' עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך והרי היא בעלת חוב כשאר בעלי חובות דעלמא ותו לא היו צריכין ליחד כדפרישנא לעיל ותו לא מידי ע"כ. מ"מ לדעת רש"י ולשיטת כל הני בראשונה לא היו מייחדין לה כלל אלא היו כותבין לבתולה מאתים כו' וכדכתיבנא אבל התוס' לא פירשו כן אלא בראשונה היו מייחדין לה כתובתה דאי לאו הכי מן הסתם נמי היה אחריות כתובה על כל הנכסים אבל השתא דהיו מייחדין לה כתובתה לא היה אחריות כתובתה על כל הנכסים אם יאבדו אלו המעות והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים כי היו יראות שיצניעו היורשין המעות שייחדו לה לכתובתה התקינו שיהו מניחין אותה בבית אביה שאין היורשין יכולין להצניעם ולשיטת רש"י ניחא לשון בראשונה היו כותבין כו' דמשמע דלא היה שם רק כתובה ולשיטת התוס' נמי היו מייחדין וזה חסר מן הלשון ולשיטת התוס' ניחא דאיכא טעמא רבה שהיו מזקינין ולא היו נושאין נשים דבקל היו יכולין להצניע המעות שיחדו לה בכתובתה. אבל לשיטת רש"י אף על גב דלא היתה יכולה לטרוף ממשעבדי מ"מ כולהו בני חרי דידיה אשתעבדו לה בכתובתה ואף על גב דהיה בידו למכור הקרקעות מ"מ חלופיהן דהיינו מעותיהן היו נשארין עמו ודוחק לומר דמעות אלו עם שאר כל המטלטלין שהניח היו מצניעין היורשין ולשיטת התוס' ניחא נמי דקתני התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה דאלמא משמע דלא הוצרכו לתקן אלא שהונחו בבית אביה אבל היחוד מבראשונה נמי היו מיחדין אבל לשיטת רש"י ז"ל הרי התקינו שיהו מייחדין ומיהו בבית אביה דמקודם זה לא היו מיחדין ועיקר התקנה חסר מן הספר. ומיהו קשיא לשיטת התוספות כיון דמעיקרא נמי הוי מיחדין לה כתובתה למה להו שוב למידנא מהא כולי האי ולאותובי כתובתה בבית אביה במאי דליתבו לידה סגי כמו שתקנו בסמוך בענין הקלתות דמה לי מעות מה לי קלתות אבל לשיטת רש"י ניחא דעד השתא לא היו מיחדין כלל השתא הוא דתקינו יחוד לכך בעי לתקוני תקנתא אלמתא שלא יהא יד היורשין שולטת בהן כלל ותירצו בתוס' דמשום הכי לא תקינו ליתן לה אותן המעות לידה משום דאין דרך לתת לה מעות לשמור אבל כלים רגילה היא לשמור. עוד פירשו בתוס' דאיברא נמי ודאי דבראשונה נמי היו מיחדין לה כתובתה ובידה ממש היה נותן המעות ואם תקשה אם כן מה חזרו ותקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות אותם קלתות כו' והרי בראשונה נמי היו נותנין המעות בידה ממש והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים ומה חזרו ותקנו דמה לי מעות מה לי קלתות. תשובתך שאני מעות מקלתות דאע"ג דנותן המעות ממש בידה מ"מ אינם ברשותה כמו הקלתות דאינה מוליכה המעות לעולם בידה ולכך אף על גב דיתן לה המעות אפשר דיצניעו אותם היורשים אבל הקלתות שנותנת בהם חפצים והם כל שעה אצלה ליכא למיחש שמא יצניעו ועוד כליה יהיו נכרים לכל אדם שיראו אותן ולכך אפילו יכולין להצניעה אינם רשאין. ועוד קשיא לשיטת התוספות דהא משמע דכל תקלה דאידכר הוה נפיק מתוך התקנה שהתקינו ואם אתה אומר דבראשונה נמי היו מייחדין היכי קאמר ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך דמשמע דמתוך תקנה יצאתה תקלה זאת והרי מקודם נמי היתה תקלה זו דכיון דהיו מייחדין לה ובידה ממש היה נותן לה הרי יכול לומר לה לכי בכתובתיך ואינהו אתו לתקנו כל התקלות דהוו מעיקרא ומאי תקנו במה שהיו מניחין אותה בבית אביה אלא ודאי כעת צריכין אנו לומר דכל תקלה יצתה מתקנתא ולא היתה מקודם. ותירצו בתוספות דתקלת לכי אצל כתובתיך לא היתה מקודם כשהיו מייחדין לה מעות בידה לפי שכיון שהיו המעות עמו בבית לפעמים היה דחוק למעות והיה מפייסה ולוים לו והוא משלם אבל כשהתקינו שיהו בבית אביה אינו נהנה מהם כלום כיון שאינם ברשותו. ואכתי קשיא תקנת קלתות היכי דמיא אי דמיא לייחוד מעות דהויא מקודם עד שלא התקינו כלל ואיכא למיחש פן יצניעו אותן היורשין מה התקינו בקלתות ואמאי נדו ממה שהיו בו בראשונה ואי דמיא תקנת קלתות לתקנת בית אביה שלא היה נהנה מהם הבעל כלל מה חזרו והתקינו והרי לעולם יאמר לה לכי אצל כתובתיך ותירצו בתוס' דלא דמיא לא לזה ולא לזה דאיברא דלא דמיא ליחוד מעות דבראשונה משום דחפצים הם אצלה תמיד ואינם רשאין להצניען וכדכתיבנא לעיל ומיהו לא דמיא לתקנת בית אביה דמ"מ היה נהנה מהם קצת יותר משאם היו בבית אביה דכשהיה דחוק למעות ביותר היתה משאלת לו למשכנם ומיהו לא הויא הנאה כל כך כמו הלואת המעות עצמן הלכך כשהיה כועס הרבה כיון שלא היה לו ריוח אלא מועט היה אומר לה טלי כתובתיך כו' אבל כשהיה בבית אביה בכעס מועט היה אומר לה לכי אצל כתובתיך כו' אבל ביחוד מעות אפילו בכעס הרבה לא היה אומר לה לכי אצל כתובתיך. נמצא שלש חלוקות בדבר בראשונה היו מייחדין ממש לידה מעות כנגד כתובתה ולא היו מיוחדין לה לעולם דלפעמים היה מפייסה והות מלוה לו והרי יש לו בזה ריוח גדול ואפי' בכעס גדול לא היה אומר לה טלי כתובתיך אבל כשהיה מת היו מצניעין אותן היורשים ולכך היו מזקינים ולא היו נושאים נשים ולכך התקינו שיהו מניחים אותם בבית אביה והרי אין חששת הצנעות היורשין כלל אבל בקל היה כועס ואומר לה לכי אצל כתובתיך לפי שהיתה מוכנת ולא היה נהנה ממנה. ותקנו שיהו מניחין אותה בבית חמיה ועושות קלתות והצנעת יורשין ליכא כדכתיבנא ומיהו אכתי היה נהנה קצת שהיתה משאלת לו למשכנם ובכעס הרבה היה אומר לה טלי כתובתיך ובא שמעון בן שטח ותקן הכל שלא יהיה מייחד לה כלום והיה קשה עליו להוציא מעות. זו היא שיטת התוספות כנ"ל. ולשיטת התוס' כי אמרינן התקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה עשירות עושות כו' לא חדשו תקנה אלא בעשיית הקלתות אבל היחוד היה נמי מקודם ואין במשמע לשון הברייתא כן:
וז"ל תלמידי רבינו יונה בראשונה היו כותבין פירוש מתחלה היו כותבין שטר כתובה והיו מייחדים מטלטלי לשיעור הכתובה ולא היה לה אחריות על שטר נכסים ולפעמים הבעל היה מוכר כל הקרקעות שלו והאשה לא היתה יכולה לטרוף מהלקוחות ומתוך המטלטלים שהיו מייחדין לה היו אובדין שלא היו נזהרים בשמירתם והלקוחות לא היתה יכולה לטרוף היו יוצאות שלא בכתובה ולפיכך היו הנשים נמנעות מלינשא והיו בני אדם מזקינים ולא היו מוצאים נשים התקינו שיהו מניחין מטלטלין שיעור כתובתה בבית אביה כי בבית אביה יהיו נזהרים בשמירתם ועדיין תקנה זו לא היתה מספקת כי היה מכשול בדבר מצד אחר כי כשהיה כועס עליה היה קלה בעיניו להוציאה שלא היו צריכין ללכת לב"ד לגבות והיה אומר לה לכי לבית אביך ולכי אצל כתובתיך חזרו והתקינו שיהו מניחין אותה בבית חמיה כדי שלא תהא אצלה בגבי' ולא מצי אמר לה לכי אצל כתובתיך אלא תתבע כתובתה על יד ב"ד ובנתיים תתפייס דעתו. עשירות היו עושות מכסף כתובתן קלתות כלים של כסף ושל עניות שהיו צריכין כלים היו עושות ממנו כלים אחרים שאינם חשובין ואפילו של מימי רגלים ורבני צרפת אינם גורסין של מימי רגלים דמה ענין הוא לעשותו למימי רגלים ולפיכך אינם גורסין אלא עביט ומפרשין אותו מלשון על העביט של זיתים והוא כלי שעוצרין בו הזתים ועדיין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח והתקין שלא ייחד לה קרקע ולא מטלטלין אלא שיהו כל הנכסים אחראין לכתובה ובשעה שירצה להוציא יצטרכו ללכת לב"ד ולבקש בני אדם שבקיאין בשומאי ובנתים תתפייס דעתו הלכך כיון שכל הנכסים אחראין לכתובה אפילו יחד לה קרקע אם נפסד אותו הקרקע תחזור על השאר. ע"כ:
עביט של נחושת למימי רגלים ואותו כלי היה צריך להם. רש"י ז"ל במהדורא קמא, והריטב"א ז"ל כתב דלא גרסינן עביט של מימי רגלים שהרי אי אפשר לומר כן בשום פנים ומנה ומאתים טפי עדיפי מעביט של מימי רגלים אלא עביט שמניחין שם כליהם קאמר והיה הוא של נחושת או כיוצא בו וכן כתבו בתוס'. ע"כ:
עד שבא שמעון בן שטח כו'. והיינו כרב יהודה. רש"י ז"ל במהדורא קמא.ומיהו אף לר' שמעון בן שטח כל שכתב לה אחריות נכסים יכול הוא לייחד ואח"כ חזרו ותקנו שלא יוכל לעשות כן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכדתנן וכן לא יואמר לאשתו כו' וההיא בתר שמעון בן שטח נשנית מפי' רבינו ז"ל ותו לא מידי. הריטב"א ז"ל:
;סליק פרק שמיני
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה