רש"ש על הש"ס/שבת/פרק א

ב ע"א

גמרא פשט העני וכו' בהרע"ב דקמ"ל מצוה הבאה בעבירה חייבין עליה, וכ"ע התוי"ט ואפי' כו' ולר' יוסי דסוכה כו' דלא נאמר שבת לדחות אצל צדקה כו'. ובתוס' רעק"א הקשה עליו דהא גבי לולב ג"כ לא נאמר שבת לדחות אלא בטרדא הדבר תלוי ע"ש. ולפלא שנעלם משניהם ז"ל התוס' (ביבמות לד) ד"ה טעה, שהוכיחו להדיא דלא בדחיה תליא אלא בטרחא ע"ש. והכא דחייב נראה משום דאין זמנו בהול, וכדאיתא חילוק זה ביבמות (שם), ובפסחים (ע"ב ב).

ג ע"א

רש"י ד"ה פטורי דאתי. כגון עקירות כו' נראה לעניות דעתי דלפי מה דקיימ"ל דחצי שיעור אסור מן התורה, ואף באיסורי שבת כדפירש רש"י לקמן (עד.) ושם (קב.), קרי לכהאי גוונא חצי שיעור וביומא (עד.) מפרש הטעם דחזי לאיצטרופי וזה לא שייך רק בעקירות,אתי על נכון דמתני' לא חשיב רק איסורי דאורייתא.

בא"ד ורבותי אומרים פשיטות יד גבי שניהם כו' כצ"ל. ותיבת לפנים מיותר.
[תוד"ה מ"ט ידו לא נייח. ורש"י פי' כו' ואין נראה כו' וכיוון דהוי הנחה כו'. נ"ל דכאן שייך הת"י ולרשב"א שמחלק כו' והמציין לדיבור הקודם על קושיית ואמאי לא פשיט כו' טעה והטעה להגאון רע"א בחדושיו עי"ש גם מה שהקשה שם על הרשב"א ממה שאמר ואינו דומה לידו כו' דהא על כרחך רב נמי ידע החילוק לעניין הנחה עי"ש תמוה דהרי התו"י בעצמם הרגישו בזה ותירצו דרב לא היה מחלק רק לענין אם היה היד ברשות אחרת ומטעם דידו בתר גופו גרירא ורבי חידש לו דאפילו ברשות אחת וטען לו בידו פטור מטעמא דלא נייח]

ג ע"ב

גמרא משחשיכה דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת. מכאן נראה לי דאם העביר חפץ ב' אמות ברשות הרבים וא"כ זרקו ב' אמות ונח חייב דמצטרפי ב' אמות דזריקה וב' אמות דהעברה אהדדי כמו דכאן מצטרפי הנחה דברשות הרבים דאתי מכח זריקה לעקירה דהושטה מרה"י. וכן מתבאר להדיא מדברי התוס' בעירובין (צח) סוף ד"ה דאמר.
שם תפשוט דר"ב כו'.בת"י הקשה התם ודאי אתי לידי דאורייתא. והכא אינו אלא ספק. ונראה לי ליישב דזה פשוט דספק דאורייתא חמיר מודאי דרבנן (וביותר לשיטת הסוברים דספק דאורייתא מן התורה לחומרא) וראיה מפורשת מר"ה (לד ב')לא צריכא דאע"ג דהא ודאי והא ספק עי"ש. ולכן כמו דחזינן הכא דהעמידו דבריהם נגד ספק דאורייתא דחמיר מיניה הוא הדין נגד ודאי דאורייתא זכר לדבר ביבמות (ז') מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה: ומה שהקשה הגאון רעק"א בחידושיו על הריב"א בתוס' לק' (ד) ד"ה וכי דהכא החשש דיעשה איסור בידים. נראה לי דלא קשה מידי דהמעשה עצמה דהיינו הזריקה מידו אינו אלא איסור שבות. ומחמת זה לא יניחו מלהעמיד דבריהם מאי אמרת דעל ידי זה יבוא ממילא לידי איסור דאורייתא. זה דומה לאפייה דגם כן יבוא לידי איסור דאורייתא.
תוס' ד"ה כאן למעלה מי' וא"ת לכתחילה נמי מותר כו'. לכאורה למטה מי' מאי טעמא אסור [ר"ל אפילו אי לא ככרמלית דמיא כדאמר לקמן משחשכה קנסוהו רבנן והיינו על מה שעבר והוציא]. ע"כ משום שאם יפיל מידו תהיה מלאכה שלימה למעלה מי' נמי דהאמר רב לקמן (סוף דף ח')המעביר כו' דרך עליו חייב. ופירש"י שהגביהו למעלה מי' כו'. ואף התוס' שפי' בענין אחר מכל מקום בעיקר הדין לא פליג. וכמו שהביא מהמוציא כו' דרך סטיו חייב. ועיין לקמן צ"ט ב' בתוס' ד"ה או דלמא ובמהרש"א שם ובחדושי הרשב"א כאן. וברש"י ר"ד ק"א ד"ה אבל ואע"ג דברשויות דאורייתא מר"ה לרה"י מיחייב בכה"ג כו' עי"ש.

ד ע"א

[גמרא ואלא לאו דאיהדר ואידכר מי מחייב והתנן כו'. קשה דהא