קטגוריה:בראשית ג ז
נוסח המקרא
ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃
וַ/תִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵי/הֶ֔ם וַ/יֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽ/יִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַ/יַּעֲשׂ֥וּ לָ/הֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאִתְפַּתַּחָא עֵינֵי תַּרְוֵיהוֹן וִידַעוּ אֲרֵי עַרְטִלָּאִין אִנּוּן וְחָטִיטוּ לְהוֹן טַרְפֵי תֵּינִין וַעֲבַדוּ לְהוֹן זְרָזִין׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וְאִתְפַּתַּחָא עֵינֵי תַרְוֵיהוֹן וִידָעוּ אֲרֵי עַרְטִילָאִין אִנּוּן וְחַטִיטוּ לְהוֹן טַרְפֵי תְּאֵנִין וַעֲבָדוּ לְהוֹן זְרָזִין׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאִתְנַהֲרָן עֵינֵי תַּרְוֵויהוֹן וִידָעוּ אֲרוּם עַרְטִילָאִין אִינוּן דְאִיתְעַרְטְלוּ מִן לְבוּשׁ טוּפְרָא דְאִיתְבְּרִיאוּ בֵּיהּ וַהֲווֹ חַמְיַין בְּהַתַתְהוֹן וְחַטִיטוּ לְהוֹן מְטַרְפֵי תֵּנִין וַעֲבָדוּ לְהוֹן קִמוּרִין: |
| ירושלמי (קטעים): | וְעָבָדוּ לְהוֹן אִיצְטַלְוָון: |
רש"י
"וידעו כי עירומים הם" - אף הסומא יודע כשהוא ערום אלא מהו וידעו כי עירומים הם מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה (ב"ר)
"עלה תאנה" - הוא העץ שאכלו ממנו בדבר שנתקלקלו בו נתקנו (סנהדרין ע) אבל שאר העצים מנעום מליטול עליהם ומפני מה לא נתפרסם העץ שאין הקב"ה חפץ להונות בריה שלא יכלימוהו ויאמרו זהו שלקה העולם ע"י (מדרש רבי תנחומא)
והקשה הרא"ם דמנא ליה לפרש "וידעו כי ערומים הם" - 'מצוה אחת היה בידם ונתערטלו ממנה', ולמה לא נפרש כמו שמפרש לקמן (פסוק יא) "מי הגיד לך כי עירום אתה" ופירש רש"י 'מי הגיד לך שיש בושת בעומד ערום', כך יש לפרש גם כן כאן "וידעו כי ערומים הם", ואין זה קשיא, דלקמן בודאי יותר מסתבר לפרש 'מי הגיד לך שיש בושת בעומד ערום', ולא נפרש "כי ערום אתה" שאתה ערום מן המצוה, דמצוה לא כתיב בקרא, רק "כי ערום אתה". אבל כאן ליכא למימר "וידעו כי ערומים הם" שיש בושת בעומד ערום, דאם כן היה להם לכסות גופם מיד, אלא אין בושת בעומד ערום - רק כשעומד ערום לפני השם יתברך, ולכך לא אמר כך, רק כאשר דבר עמו שכינה אמר "ואירא כי ערום אנכי" (פסוק י). ואף על גב דכתיב (פסוק ז) "ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות", בזה לא היו מתקנין מה שהיו ערומים, דבר זה פשוט:
[יב] בדבר שנתקלקלו כו'. פירוש מה שלקחו עלי תאנה דווקא היינו מפני שבו נתקלקלו, ושאר עלים מנעו לקחת עליהם, רק תאנה לא מנעה, דצריכה לעשות, דאחר שעל ידה נתקלקלו הוצרכו ליתן עלים לחזור ולתקן:בד"ה לענין החכמה כו' נ"ב ולי נראה דהכי דייק מדכתיב אחר כך וידעו כי ערומי' הם ולא כתי' ותפקחנ' עיניהם ויתבוששו דאין לומר כבר לא ידעו כי ערומים הם מאחר שעיניהם לא נתפקחו הלא אין זה תלוי בראייה שאף הסומא ידע כו' אם כן מה שכתב וידעו כי ערומי' הם היינו שנתערטלו במצוה אחת אם כן ותפקחנה נמי איירי בהאי חכמה ודוק ומ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו ואף לענין הבושה איירי מדלקחו להם חגורות והא דאמר אחר כך ואירא כי עירום אנכי משום דס"ס הוא ערום וגנאי הוא כלפי מעלה מאחר שאינו מלובש בכתנות וק"ל מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּים הֵם – אַף הַסּוּמָא יוֹדֵעַ כְּשֶׁהוּא עָרוֹם? אֶלָּא מַהוּ "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּים הֵם"? מִצְוָה אַחַת הָיְתָה בְּיָדָם וְנִתְעַרְטְלוּ הֵימֶנָּה (בראשית רבה יט,ו).
עֲלֵה תְאֵנָה – הוּא הָעֵץ שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנּוּ: בַּדָּבָר שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ בּוֹ נִתַּקְּנוּ, אֲבָל שְׁאָר הָעֵצִים מְנָעוּם מִלִּטּוֹל עֲלֵיהֶם. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִתְפַּרְסֵם הָעֵץ? שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ לְהוֹנוֹת בְּרִיָּה, שֶׁלֹּא יַכְלִימוּהָ וְיֹאמְרוּ: זֶהוּ שֶׁלָּקָה הָעוֹלָם עַל יָדוֹ. מִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (וירא יד).
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
ועוד באותו הקול מה היה אומר לו הוא יתברך, אם קורא אותו, הרי זה היה אחרי התחבאו כאומרו ויתחבא כו' ויקרא כו'. ועוד מה ענין אומרו איכה, והנה רבותינו ז"ל (בראשית רבה יט יח) אמרו שקונן עליו איכה, ואין זה פשוטו כי אם ששואל לו איה אתה, וחלילה לאל יתברך יצטרך לשאול מהמתחבא איה הוא, כי אין נסתר מנגד עיניו. וכיוצא בזה קשה עד מאד, אומרו מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ כו', שיראה כמסתפק ושואל האם אכל ממנו, ומהראוי יאמר למה מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול כו'. ועוד באומרו מי הגיד לך כו' הלא דבר טבעי הוא שבאכול טוב ורע, יבחין מה בין ערום ללבוש ויבוש מהיותו ערום ועריה. ועוד מי שבראו ועשה לו ולה כמה חופות, האם יבצר ממנו להכין ולתת להם בגד ללבוש או כסות אחר לפי כבודם. וגם שאחרי כן הוא אומר ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור, למה לא עשה כן מתחלה ולא יהיו ערומים, עד אחר העוותם והתקללם המה והנחש. ועוד כי הלא לרבי מאיר (שם כ כט) שמפרש כתנות אור, הלא מה הועיל בתקנתו, כי הלא ברבוי האור תרבה חרפתם בהגלות בשר ערותם מבלי כסות ממשיי. ועוד בתשובתו אל קונו באומרו האשה אשר נתת עמדי כו', איה דעת יציר כפיו יתברך יענה דעת רוח, כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ולא עוד אלא שהוא יתברך נתן לו האשה לטובתו כאומרו לא טוב היות האדם לבדו כו', והוא אמר האשה אשר נתת עמדי, שמורה כי היתה לרעתו, עד אומרם ז"ל (עבודה זרה ה ב) שבגלל הדבר הזה בני כפויי טובה קראם ה':
אמנם הנה אין ספק כי טרם יחטא אדם היה זך גם חומרו, עד אומרם ז"ל (ויקרא רבה כ ב) שהיה תפוח עקבו - שהוא האבר היותר כעור שבכל האדם - היה מכהה גלגל חמה. וכמו שכתבנו למעלה שהיה חומרו זך, מעין מלבוש אשר יתלבש בו כל מלאך עליון, בבואו אל העולם השפל להתראות כבן אדם. ועד ממהר מאמרם ז"ל (בראשית רבה ח ט) שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו הימנון, לולא ראו שהפיל ה' בו תרדמה, ונוסף על כל בהירותו ניתן בגן עדן בגוף ונפש. על כן אומר כי הוא יתברך אז הלבישו כתנות אור והיא חלוקא דרבנן, והוא המלבוש המפורסם בספר הזוהר שיש לכל צדיק בגן עדן. אחד ממעשה המצות בגן עדן של מטה - לנפש, ואחד דק ובהיר הרבה מכוונת המצות בגן עדן של מעלה - אל הרוח, והוא ענין כתנות אור כאשר נבאר לפנים בס"ד:
והנה לא יבצר מהאדם עסק תורה על דרך הסוד שהיה עוסק וסוד המצות דרך רוחניותם, כי על זה נאמר לעבדה אלו מצוות עשה ולשמרה אלו מצות לא תעשה. ואין ספק כי לא היו אז רק דרך רוחניותם, בתורה שהיתה אצלו יתברך אמון, וגם במעשה נשא אשה וקיים מצות פרו ורבו. על כן לא יבצר ממנו כי שם בגן עדן שהוא מקום המיוחס למלבוש, כי שם הלבישם ה' אותה החלוקא רוחנית בגוף ונפש, כי גם גופו רוחניי כמעט היה, ומה גם שנזדכך יותר להכניסו לגן עדן ככתוב למעלה, נוסף על דקותו להיותו יציר כפיו יתברך, כי לא עשה אלהים דבר ממשיי בידיו. והוא מה שנאמר למעלה ויהיו שניהם ערומים, הוא כי בבחינת מלבוש גשמי לכסות בשר ערוה היו ערומים, אך בבחינת קדושה היו מלובשים כתנות אור בגן עדן, כי שם מקום החלוקא דרבנן כמו שאמרו בספר הזוהר (בראשית דף קמב) על פסוק וירח את ריח בגדיו כו' הם בגדי יעקב שבגן עדן. ואחשוב כי מי הביאם שם, אלא כמו שאמרו ז"ל במדרש רבה (סה יח) כי כשנכנס יעקב נכנס גן עדן עמו, ועל כן עלה ריח בגדיו, כי שם נמצאו ושם היו. על כן היותם ערומים מלבוש גשמי לא יתבוששו, כי היו מלובשים בקדושה בגוף ונפש, ולא יחשבו את בחינת החומר לכלום ותהי להם בשר ערוה לאבן, או כשאר איברים כמדובר:
והן זה היה להם טרם יחטאו, אך בהעוותם הפשיטום מחלוקא דרבנן וסרו מהם כתנות אור, כי מי יתן טהור מטמא לא אחד. והן אמת כי כאשר יחטא איש יתאטמו עיניו, ויתאטם לבו מהביט, אל טומאתו בו, והיותו ערום מקדושת קונו אשר היתה דבקה בנפשו טרם יחטא. כי אם אשר יערה עליו רוח ממרום, על כי נמצא בו דבר טוב, או על גודל איכות קדושת נפשו אם רבה היא שיתפקחו עיניו להכיר ברעתו, והפשטת קדושתו אשר היתה בו, שאם לא כן זה דרכו של יצר הרע שיטמטמנו מהשכיל חסרונו וטומאת נפשו בו כנודע. והנה גודל איכות נשמת אדם הראשון מפורסם בספרים, על כן זכה אל הדבר הגדול הזה הוא ובת זוגו. וזהו "ותפקחנה עיני שניהם", מטמטום עונם להביט ברעתם ולתהות על אשמתם, "וידעו" על ידי התעוררותם "כי ערומים הם" מהכתנות אור הקדושים, אשר היו בם הבלתי נרגש לכל חוטא, וזהו אומרו "וידעו כי ערומים הם". וקרא להם כמאמר הנביא (ירמיה לא) כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי כו', כי אמר הנה טרם שובי בתשובה, חשבתי - לאוטם עיני שכלי - כי לא בלתי כשר הייתי, אך אחרי התעוררי והרהרתי תשובה ופשפשתי במעשי אז נחמתי, ואחרי הודעי כי ערום אנכי מקדושה ובלתי כשר, כי ידעתי את עצמי כי לא צדיק אני כאשר חשבתי, אז נצטערתי וספקתי על ירך כו'. כן קרה לאדם וחוה שאחר התעוררות ופקיחת עיניהם להביט ברעתם, ידעו כי ערומים הם ממלבוש הקדושה, וזה בטוב שכל שלא בטבע, על כן בחרו בעצת דוד המלך ע"ה האומר (תהלים נא) וחטאתי נגדי תמיד. ולכן למען יהיה להם מזכרת עונם תמיד נוכח פניהם, לשוב בדאגה ובשממון על אשמתם, תפרו עלה תאנה על עצמם, לזכור תמיד מה שחטאו בפריה. וזהו "ויעשו להם חגורות", שיהיה זה להם לזרוז מתנים לעומת יצרם. ומעין זה יהיה מאמרם בספר הזוהר שהוא על הציצית שיהיה לזכור את כל מצות ה':
(ח) ועל ידי זכות זה שהחלו לשוב, זכו כי "וישמעו" כו' שאם לא כן גם שמיעת קול ה' היה נמנע מהם. ולבא אל ענין הכתוב נזכירה מאמר רש"י ז"ל על פסוק (במדבר ז) וישמע את הקול מדבר אליו, כי הוקשה לו אומרו מדבר בחירי"ק המ"ם, ואמר כי אינו כבוד אלהים לדבר עם בשר ודם פנים בפנים לנוכח עם ה', על כן מה עשה, מוציא את הקול כמתדבר ומתהלך אצלו, כאילו הקול מתדבר בעצמו ומתהלך מאליו, ועל פי דרכו משה שומע:
ונבא אל הענין, והוא, כי הנה טרם יחטא האדם, והיה מלובש בחלוקא דרבנן אף בגוף ונפש, לא יעצרנו הגשם הדק וזך ההוא מלשמוע את קול ה' מדבר בעצם לנוכח אתו כאב את בן ירצה, ככל אשר ידבר הוא יתברך עם הצדיקים בגן עדן המלובשים בכתנות אורם. אמנם אחרי אשר הוטמא בעון, חולל כבודו והופשטה כתנתו, וגם שנתחרט על אשמתו עדיין לא הטהר מחלאתו. ועל כן בבואו יתברך לדבר אתו, לא היה כמאז שהיה מדבר בו לנוכח אתו, עד העשות כשליח צבור בנשואין ומברך ברכת חתנים ועושה לו חופות. רק טרם יקראנו עשה יהיה "קול מתהלך בגן" כבלתי מדבר עמו רק כמתהלך ומתדבר מאליו, והוא שומע הברה כלאחר יד, ואף גם זה לא היה זוכה אדם אז, אם לא בשביל "רוח היום" שהיה ערב שבת אחר חצות הרבה, והיה רוח היום קדוש על השבת שהיה מתקרב, כמאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה כב כח) כי אמר מזמור שיר ליום השבת, על כי השבת הגינה עליו מטרם יבא שהוא על תוספת השבת המתקרב, וזה יאמר "לרוח היום":
או ירצה ענין שעתיד לשוב לתקן העולם, כי אדם הוא מלך משיחנו. וזהו "לרוח היום" לומר מה שלא מנע גם זה ממנו הוא בשביל רוח - הוא רוח אלהים מרחפת שאמרו רבותינו ז"ל (שם ב ה) שהוא מלך משיחנו - והוא של "היום" הידוע הנזכר, הוא היום הבא האמור במלאכי (פרק ג) הוא יום משיחנו. והנה אף גם זאת לא היה יכול לסבול, ועל כן לא היה יכול לשמוע רק קול הברה ולא קריאה ממש, כי היה ערום מקדושת חלוקא דרבנן, ולא עצר כח לסבול קול ה' הקדוש והנורא. והוא כי המשולל קדושה וישמע קדוש מדבר, יפול עליו מורא ופחד כנודע. על כן מה עשה הלך ויתחבא בתוך עץ הגן. והנה אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה טו ח) שהוא אילן שחטא בו, והלא כמו זר נחשב כי אדרבא היה לו לברוח ממנו. אך הוא כי אמר בלבו הנה בכל מקום יבא קול ה' כפי הכנת המקום, כי במקום קדוש ורוחני מאד יבא שם בהפלגת דקות קדושה רבה, ובמקום אשר איננו קדוש כל כך יבא בהתפשטות ובהתלבשות מה, ובמקום שקדושתו קלה יבא שם בעביות יותר. על כן אמר אדם, הנה פה אינו יכול לסבול את קול ה', כי בא בדקות קדושה רוחנית זך מאד ומי יכילנו כמוני היום שנתמעטה קדושתי, על כן הלך לו אל מקום עץ הדעת טוב ורע, כי מפאת בחינת הרע המעורב בו משולל דקות, יבא שם הקול מעובה, מתייחס אל כח אדם בעת ההיא שדבק באותו העץ, וזהו "ויתחבא" כו' "בתוך עץ הגן":
(ט) ואז "ויקרא" כו', כי שם שמע קריאה מפורשת כפי הכנת המקום. וכל זה עשה האלהים למען יכיר אדם בעצם את אשר הפסיד, כי היה מתחלה בכל עץ הגן - רבו הקדושה - שומע בקול ה' בלי התלבשות כלל, ועתה הוצרך ללכת אל מקום אשר הוא שפל אשר הרחיקו משם ה'. וזה מאמרו יתברך אליו באמור לו "איכה", כלומר איה אתה, האם זה המקום היה המיוחד לך לשמוע בקולי, איך נפלת משמים:
(י) והשיב ואמר לא נטמאתי עתה כלל, רק שלא עצרתי כח לשמוע את קולך בזולת מקום זה, כי הנה "את קולך שמעתי בגן", אלא שואירא שהיתה אימה נופלת עלי לגודל הקדושה שהיה הקול ברוחניות רב, והיה זה לי על "כי עירום אנכי" ממלבושי הקדושה אשר היו בי, כי גודל קדושה תטיל מורא בבלתי קדוש מאוד, על כן "ואחבא" לשמוע בלי פחד כמדובר, אך לא שאני חפץ עוד לידבק באילן זה:
(יא) אז "ויאמר" לו ה' "מי הגיד לך כי ערום אתה" כו', לומר הנה כל חוטא מתאטמות עיני שכלו להכיר כי ערום הוא מהקדושה, ועל כן מן התימה הוא "מי הגיד לך כו' כי ערום אתה" ממלבושי הקדושה, "המן העץ אשר צויתיך לבלתי" כו'. והוא בשום לב כי היה לו לומר אשר צויתיך לא תאכל ממנו, מאי לבלתי אכול ממנו. אך יש חוטא בלתי דואג על עבור רצון קונו, ויש שיצרו תוקפו והוא עושהו בלב רגז, ואומר בלבו כי אך הפעם הוא עושה כי תקפו יצרו, אך לא ישנה לעשותו עוד.
והנה העושה באופן זה, ודאי לא יטמטם יצרו עיני שכלו מהכיר רעתו, כי הלא גם בהעוותו היו עיניו פקוחות כל שכן אחרי כן. והנה חוה לא שתה לבה, כי אם ותרא האשה כי טוב כו' ותאכל ותתן גם לאישה עמה - כלומר כמוה, בלב בלתי כואב על המעשה:
ובזה נבא אל הענין, אמר "מי הגיד לך" כו' שנפקחת, "ה"אם מן "העץ אשר צויתיך", האם בכוונה "לבלתי אכול ממנו" עוד, היה מה שאכלת, שהיה לך לב רגז על שהיית אוכל, שאם היה כך אינו מן התימה פקיחת עיניך להכיר עונך. אך לא כן היה - כלומר אך החזיק לי טובה שהעירותיך ופקחתי עיניך לבל תאבד לגמרי:
ובמה שכתבנו למעלה כי כל עיקר רעת העץ ההוא, הוא על פרי הנמשך ממנו, שאם היה עוסק בו בענין חקירות חצוניות, ובלתי נמשך אחר פריו, רק נכנס בשלום ויוצא בשלום אין רע כל כך. על כן אמר אלהים לא תאכל ממנו, פן תבא לאכול מהפרי היוצא מהחקירה. והאשה אמרה ומפרי העץ כו' לומר שעל הפרי הוא אשר אמר אלהים כו', כי על כן גם את הכל אסר עם היות שאם לא היה נדבק בו רק אכילת עסק העץ ולא הפרי לא היה נאשם כל כך, אך גם סחט ענבים בחקירות אשכלות מרורות לשתותם, עד אומרם ז"ל (סנהדרין לח ב) שנעשה מין שהוא הפרי. על כן אמר לו "מי הגיד לך כי ערום אתה", שזכית מיד להכיר חסרונך, מ"ה" שאין כן דרך חטאים. "ה"אם מן "ה"עץ עצמו "אשר צויתיך לא תאכל ממנו אכלת" בלבד ולא מפריו, שאם כך היה אינו מהתימה שלא תתאטם לבלתי הכיר כי ערום אתה, כלומר אך לא כן הוא, כי הפרי אכלת כאומרו ותקח מפריו ותתן גם לאישה, כלומר אך החזק לי טובה שעם שהכעסתני, נתתי בך דעה לפקוח עיניך להכיר פגימתך, נמצא שהייתי כמגיד לך כי ערום אתה. ושיעור הכתוב "מי הגיד לך" אם לא אני ה', כי לא לקלות העון הכרת, כי "אכלת מן העץ" כו' באופן שלא היית כבד עון:
(יב) והשיב ואמר אין אשמתי כל כך גדולה לבלתי יפקחו עיני להכיר ברעתי, כי הנה "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי" כו'. כי הנה אתה אמרת לא טוב היות האדם לבדו כו', על כן אמרתי כי ממה שנתת "לי" לטוב לא יאונה "לי" רע, וזה אומרו "האשה אשר נתת עמדי". ושמא תאמר והלא צויתיך לא תאכל, הנה אמרתי כי יש חילוק בדבר, כי הנה אמרת לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו, ולמה אמרת ממנו זה פעמים, אם לא שעיקר הצווי הוא הלקיחה מהאילן בעצמו, ואני לא לקחתי ממנו כי אם "היא נתנה לי מן העץ", ולא לקחתי אני ממנו:
או יאמר הנה בעלילה באת עלי, כי אם לא הייתי מזומן לחטא ולמות, למה נתת אשה עמדי אם לא להוליד ולהיות קיום במין בלבד ולא באיש. וזהו אומרו "אשר נתת עמדי", כי על כן נתגלגל הדבר על ידה כי "היא נתנה לי מן העץ ואוכל". ולדעת האומר (בראשית רבה ח א, ברכות סא א) שהיו תחלה דו פרצופין והפרידן הוא יתברך, יאמר חבל על "האשה אשר נתת עמדי" נפרדת מעצמותי גוף אחד, כי הנה "היא נתנה לי מן העץ", מה שאין כן אם היתה דבקה בי, לא היתה היא מתפתת מהנחש בהיותה עמי, כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יט ג) אדם היכן הלך, הלך בארץ לגזור יישוב המקומות הראוים, כד"א (ירמיה ב) לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. שאם היו גוף אחד היתה הולכת עמו, כי לא פתה אותה רק כי מצאה יחידה והיא קלה להתפתות:
או יאמר במה שכתבנו למעלה כמאמרם ז"ל (בראשית רבה יט ח, כ יט) שהתחילה מייללת עליו, כי היא עשתה כדי שלא יתפרדו, כיון שהיא בת זוגו נפשותם אחוזות זו בזו, ואיך תמות היא ולא יתחברו עוד כי הוא ישאר חי לעולם. וכתבנו שזהו אומרו "גם לאישה עמה", כי זאת היתה מאמרה אליו כאשר היתה מייללת עליו בקולה. וזה יאמר פה, "האשה אשר נתת" להיות "עמדי" תמיד - "היא נתנה" שעשתה לשיתקיים זווגנו שנתת על ידך, וזהו אומרו "עמדי" כי להיות "עמדי" - כאומרו עמה -נהיה הדבר:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ותפקחנה עיני שניהם. וכי סומין היו? לעירוני שהיה עובר לפני חנותו של זגג, והיתה לפניו קופה מלאה כוסות ודייטרוטין, והפשיל מקלו ושברן. עמד ותפסו, אמר לו: ידע אנא דלית אנא מהני מינך כלום, אלא בוא וראה כמה טובות איבדת. כך הראה להם כמה דורות אבדו.
כי עירומים הם, אפילו מצוה אחת שהיתה בידם נתערטלו ממנה.
ויתפרו עלה תאנה, עלה שהביא תואנה לעולם. אמר ר' יצחק: קלקלת עובדך, סב חוט וחייט.
ויעשו להם חגורות. 'חגורה' אין כתיב כאן אלא חגורות, איסטכיון גליון סדינין, ולאשה צלצלין דקיסלוון סבכיון.רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ג ז.
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם
דַּעַת טוֹב וָרָע
לא אלוהים ולא אדם, אלא הנחש הסביר לאישה: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ביאור:בראשית ג ה).
רוב הדברים הטובים והרעים בחיי בני אדם באים מבן/בת זוג ומשפחתם (שבטם ועמם). את הדעת הזאת אלוהים הכין לאדם ואשתו, ואת זה הם למדו מיד כאשר שניהם אכלו מהעץ וגילו את אהבתם אחד לשני, אהבה הדדית, כדי לקיים: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח).
דַּעַת טוֹב וָרָע - וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם
הנחש דיבר ברבים, כלומר ברכת העץ תקרה רק כאשר שניהם יאכלו מהעץ. ואכן בדיוק כך קרה. רק כאשר האישה הגישה מתנה נפלאה לאדם, עיניו נפקחו לראות את מסירותה לו, ועיניה נפקחו לקבל את אהבתו - אהבה ממבט ראשון - ככתוב: כאשר אדם אכל אז נפקחו "עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" ביחד, באותו הזמן. ייתכן שאם אדם היה מסרב ולא אוכל מהפרי, אז עייניה לא היו נפקחות לבדה. וכדי שנבין שזה באמת ההסבר, מיד לאחר אכילת הפרי, ולפני הגרוש מגן עדן, אדם מעניק לאישה באהבה והערכה שם מפואר: "חַוָּה, כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (ביאור:בראשית ג כ), ומבין שהיא תביא לו צאצאים. היא, כאלוהים, תהיה מסוגלת ליצור בני אדם. ניתן להבין שכך גם חוה חשבה, כי היא בפליאה ובהערצה קוראת לבנה הראשון קין, כי "קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה"(ביאור:בראשית ד א)
בספר היובלים נעשה שינוי לסיפור, ונכתב: "ותכס בראשונה את ערוותה בעלי תאנה ותתן ממנו לאדם ויאכל" (ספר היובלים ג לג), אולם בתורה שלנו הדבר הזה לא מוזכר, ולכן השינוי מראה שהיתה לכותבי ספר היובלים בעיה, וכך הם פתרו אותה. סביר שאם האישה היתה באה עם כיסוי לערוותה, אדם היה שואל לפשר העניין לפני שהיה אוכל מידה.
הכתוב בתורה מראה מחשבה מעמיקה יותר, ולא מציין שעייני האישה נפקחו קודם והיא כסתה את מערומיה, וכך נאמר בפרוש "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת", ולא נאמר שרק אדם עשה חגורה, הן האישה עשתה את החגורה שלה כבר לפני כן. הכתוב המדויק נועד להדגיש שרק לאחר ששניהם אכלו, שניהם ביחד קיבלו את הדעת טוב ורע.
ניתן ללמוד מזה:
- דעת נוצרת ומתקיימת רק כאשר היא מופצת.
- דעת גדלה כאשר יותר ויותר אנשים עוסקים ותורמים לה.
העיקרון הזה כלול כאשר אלוהים אמר: "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ביאור:בראשית ב יח), והכוונה לבעל, אישה, ילדיהם, ורעיהם.
וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם
מה בדיוק קרה לאיש ולאשתו, שגרם ל"וידעו כי עירומים הם"?
1. פקיחת עיניים כמשמעה
הפירוש המילולי של הפסוק הוא, שלפני האכילה, אדם וחוה היו עיוורים או מאד קצרי-ראיה, ואחרי האכילה נפקחו עיניהם והם ראו שהם עירומים.
לפי זה, יש לפרש את הפסוק הקודם (בראשית ג ו): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל..."במשמעות סמלית, כמו הביטוי שנזכר פעמים רבות בפרק א "וירא אלהים כי טוב", כלומר, האישה הגיעה למסקנה שהעץ טוב למאכל (למשל בגלל הריח או בגלל פיתוייו של הנחש).
את המשך הפסוק: "...וכי תאוה הוא לעינים ..." - אפשר לפרש במשמעות מילולית - האישה הבינה שהעץ הוא דבר שהעיניים מתאוות אליו, הוא מועיל לעיניים ומשפר את הראיה.
לפי פירוש זה קל להבין מדוע ה' היה צריך להביא את החיות אל האדם (בראשית ב יט) - האדם היה עיוור ולא יכל לראות... (ע"פ נריה קליין) .
- אולם, אין ספק שיכולת הבחנה של חוש ראיה היה להם מבריאתם, הרי ראו את הנחש ראו את העץ, ראו אחד את השני. גם כושר שיפוט היה להם, הרי הם ניהלו שיחה עם הנחש ועם ה' עם טיעונים בעד ונגד (דוד אקסלרוד)
- ועוד: לפי פירוש זה לא ברור השימוש במושג " דעת " ו" וידעו " - היה מתאים יותר לקרוא לעץ "עץ הראיה " ולכתוב "ותפקחנה עיני שניהם ויראו כי עירומים הם".
- ועוד: הראיה היא תכונה כל-כך בסיסית באדם, שאילו האדם ואשתו היו נבראים עיוורים, הכתוב בוודאי היה מתייחס לכך בפירוש, למשל, בפסוק ג 1: "ויהיו שניהם ערומים... ולא יתבוששו כי לא ראו".
2. פקיחת עיניים לענייני העולם הזה
ישנו קטע אחר בתנ"ך, שגם בו אנשים הסתובבו עירומים (שמואל א יט כב): " "וַיֵּלֶךְ גַּם-הוּא" [שאול] "הָרָמָתָה וַיָּבֹא עַד בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּשֶּׂכוּ וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד, וַיֹּאמֶר הִנֵּה בנוית [בְּנָיוֹת קרי] בָּרָמָה: וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל נוית [נָיוֹת קרי] בָּרָמָה, וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בנוית [בְּנָיוֹת קרי] בָּרָמָה: וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם-הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה, עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם:" " האם שאול ידע שהוא עירום? נראה שלא: הוא היה כל-כך שקוע בנבואה, שהוא בכלל לא שם לב למה שקורה איתו.
ייתכן, שגם אדם וחווה לפני החטא היו במצב דומה לנבואה - מצב של קשר מתמיד עם ה'; הם נמצאו בעולם נעלה יותר, ובכלל לא היו מודעים למה שקורה איתם בעולם הזה. ברגע שהם אכלו מהעץ, נפקחו עיניהם, הם "חזרו למציאות" וראו שבעולם הזה הם עירומים.
- אולם, אדם וחווה היו מודעים לעולם הזה עוד לפני החטא - הם יכלו לאכול פירות, ידעו שהפירות הם טעימים, וכו'. לא ברור מדוע המצב הנפשי הנעלה שלהם גרם להם להיות "עיוורים" דווקא למצב הגופני שלהם, ולא למצב הסביבה.
הכותב משתמש במשחק מילים: אדם וחווה פקחו פתחו את עיניהם לקבל ידע, ונעשו פיקחים, חכמים, משכילים - יודעי טוב ורע.
3. עירום מן המצוות
חז"ל דרשו, שאחרי האכילה הם נעשו עירומים מן המצוות, כי הם עברו על המצוה היחידה שהיתה להם (ראו רש"י) .
- אולם, עוד לפני שחטאו נאמר עליהם, (בראשית ב כה): "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ".
4. רק עכשיו החליטו שלהיות עירום זה מגונה
הרמב"ם כתב: " "התבונן במה שנאמר: ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עֵרֻמים הם (בראשית ג', 7). לא נאמר: ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי מה שראה קודם הוא מה שראה אחרי-כן. לא היה לו מעטה על העין והוסר, אלא ש בא לו מצב אחר, בו חשב למגונה את אשר לא חשב מגונה קודם" " ( מורה נבוכים א ב ) .
לפני החטא, האדם פעל רק על-פי שכל אובייקטיבי, הוא חשב רק במושגים של אמת ושקר; בעקבות החטא, האדם התחיל לחשוב בצורה סובייקטיבית, במושגים של טוב ורע - "מה טוב לי ומה רע לי" - ואז החליט שלהיות ערום זה מגונה: " "השׂכל, שאותו השפיע אלהים על האדם - והיא שלמותו האחרונה - הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלהים ובדמותו... וכאשר המרה, ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, נענש בכך שנשללה ממנו אותה השׂגה שׂכלית... ונשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים" " (שם) .
דוד אקסלרוד הסביר את הביטויים:
1. " ותיפקחנה עיני שניהם "- קיבלו יכולת ליצירת יחס עצמי (סובייקטיבי) באופן כללי.
2." ויידעו כי עירומים הם "- הקביעה הראשונה שהסיקו היתה, שעירום זה מגונה.
ואפשר גם להסביר:
2." ויידעו כי עירומים הם, ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות " - הקביעה הראשונה שהסיקו היא, שהעירום שלהם (שידעו עליו עוד קודם) הוא מגונה, ושיש לכסות אותו.
- אולם, לענ"ד המילים "ותיפקחנה" ו"וידעו" אינן מתאימות לתיאור של יחס סובייקטיבי, אלא דווקא לתיאור של מידע אובייקטיבי. לפי פירוש זה, היה ראוי לכתוב, למשל, "ותעצמנה עיניהם" (כדי ללמד שהם איבדו את השכל האובייקטיבי שהיה להם קודם), "ויצטערו כי עירומים הם" (כדי להדגיש שהם קיבלו יחס סובייקטיבי לעירום שלהם).
- תשובה (דוד אקסלרוד) : "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" - שים לב לשימוש במונח "לפקוח" באותה פרשה עצמה. "לפקוח עיניים" בלשון הנחש אינו ראיה עובדתית אלא "לדעת טוב ורע". ההבחנה בין טוב ורע אינה הבחנה אובייקטיבית. שים לב - גם הפועל "לדעת" משמש בקשר לידיעה סובייקטיבית במהותה " ידעי טוב ורע". ולחיזוק, מלכים ב ו יז: "וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר ה' פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע:"
- מבחינה אובייקטיבית לא היה שם שום סוסים ורכב אש. גם בעלי מגמות מיסטיות מוכרחים להודות שבאותו סיפור לא היו שום סוסים כי סוף דבר אלישע נחלץ משם על ידי כך שהאויב הוכה בסנוורים ולא על ידי רכב אש.
- בשני המקרים "לפקוח עיניים" פירושו "שינוי תפיסה" או "מבט אחר" ולא "ראיה אובייקטיבית".
- הכתוב השתמש במונחים אלה, כי הנחש משתמש במונחים אלה - " ... כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" . סיבתו ברורה - הוא מפתה. הכרחי להמשיך להשתמש באותם מונחים, כדי לשמור על קשר סובב-מסובב ברור.
- גם הצורה הדקדוקית של מילים אלה רומזת לכך שהאירועים התרחשו בזה אחר זה - הם אכלו מהעץ, ואז נפקחו עיניהם, ואז הם ידעו - קיבלו ידע (אובייקטיבי) חדש שלא היה ברשותם לפני כן. עוד לפני שחטאו נאמר עליהם "ויהיו שניהם ערומים", כקביעה אובייקטיבית ולא כקביעת יחס סובייקטיבי שלהם. לפני החטא הם היו עירומים (אובייקטיבית) אך לא ידעו זאת, ואחרי החטא הם ידעו כי עירומים הם - ידעו את העובדה האובייקטיבית שהיתה קיימת גם לפני החטא.
- תשובה (דוד אקסלרוד) : אכן לפני החטא הם היו עירומים אובייקטיבית וגם ידעו זאת. יתרה מזו הם היו יחפים וגם זה היה ידוע להם. אחרי החטא הם גילו עניין בעירום ולא גילו עניין ביחפות. אחרת תצטרך להסביר איך כיצד ומדוע הנציג הראשון של האנושות שנעל מנעל עשה זאת? ולמה תורה דילגה על צעד חשוב זה בציביליזציה אנושית?
5. רק אחרי האכילה נוצר הצורך בבגדים
יש מפרשים, שלפני האכילה באמת לא היה להם כל צורך בבגדים - מסיבות שונות (מפני שלא היתה להם תאווה גסה, או מפני שלא היתה להם בחירה חופשית, או מפני שהם לא הרגישו נבדלים זה מזה, או מפני שלא חשדו זה בזה, או מסיבות אחרות). אחרי האכילה האישיות שלהם השתנתה, ואז נוצר גם הצורך להתלבש.
- אולם, מלשון הכתוב "ותיפקחנה עיני שניהם, ויידעו כי עירומים הם" נראה שהאכילה לא שינתה את המצב אלא רק גילתה להם עובדה חדשה שהם לא ידעו קודם.
6. האכילה נתנה מודעות ותשומת-לב חדשה
"וידעו" = קיבלו מודעות, שמו לב. לפני האכילה הם לא היו מודעים לכך שהם עירומים; הם פשוט לא שמו לב במיוחד לגוף הפרטי שלהם. הם לא הרגישו את עצמם נבדלים מהסביבה, ולא חשו כל צורך לשים מחיצות בינם לבין הסביבה. העירום שלהם היה פרט שולי וחסר-חשיבות, בדיוק כמו המיקום המדוייק של גרגר חול מסויים על עלה של פרח. ברגע שאכלו מהעץ הם הרגישו פתאום את העצמיות שלהם, ושמו לב לכך שהגוף הפרטי שלהם הוא עירום (ע"פ אריך פרום, 'אומנות האהבה'; וכפי שהסביר לי אלחנן לוטוק) .
- בפירוש הזה יש שתי בעיות: א. לא ברור מה הקשר בין המושג "דעת טוב ורע" לבין תחושת העצמיות וההיבדלות מהסביבה. ב. מלשון הכתוב "ותיפקחנה עיני שניהם" נראה שלפני האכילה הם לא היו מסוגלים לדעת שהם עירומים, ולא רק שהם לא היו מודעים לכך.
7. עירום יחסי
כל תואר הוא יחסי. למשל, אם כל האנשים בעולם הם בדיוק באותו גובה - אז אף אחד לא יכול לדעת שהוא גבוה או נמוך, כי אין לו למי להשוות את עצמו. כך גם התואר "עירום": אדם לא יכול לדעת שהוא עירום אלא-אם-כן הוא מכיר אנשים לבושים ויודע שיש אפשרות אחרת. מכיוון שכל היצורים בעולם נבראו עירומים, לא היתה לאדם וחוה שום אפשרות לדעת שהם עירומים. אבל הפרי של עץ הדעת טוב ורע פקח את עיניהם - הוא נתן להם אפשרות לדמיין מצבים שונים מהמצב הנוכחי, ולהחליט האם המצבים האלה טובים יותר או רעים יותר מהמצב הנוכחי ( "דעת טוב ורע" = דמיון של טוב או רע). ורק אז הם ידעו שהם עירומים [ע"פ גיטה קלר].
- הפירוש הזה שונה מהפירושים המקובלים לגבי המושג "דעת טוב ורע" , וכדי לבדוק אותו צריך לבדוק איך הוא מסתדר עם שאר הסיפור: האם ייתכן שאדם וחוה נבראו ללא כוח הדמיון? ואם כן - איך ייתכן שהיתה להם בחירה חופשית? (האם תיתכן בחירה חופשית ללא כוח הדמיון?) ומה הקשר בין כוח הדמיון לבין העונשים שקיבלו חוה ואדם - "הרבה ארבה עיצבונך והרונך -- בעצב תלדי בנים; ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך... ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך; ואכלת את עשב השדה. בזיעת אפיך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה, כי ממנה לוקחת: כי עפר אתה, ואל עפר תשוב. "? ומה פירוש הפסוק "הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת, טוב ורע; ועתה פן ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל, וחי לעולם"?
8. עירום = צריך להתלבש
המילה "עירום" משמעה לא "בלי בגדים" אלא "צריך להתלבש" [רש"י]. לפני האכילה אדם וחוה לא ידעו שצריך להתלבש (הם לא ידעו טוב ורע), ואחרי האכילה הם גילו את העובדה הזאת. כאמור למעלה, אדם וחוה היו 'עירומים', גם במובן זה, עוד לפני האכילה. כלומר - גם לפני האכילה אדם היה צריך להתלבש (ראו עירום בתנ"ך ).
פירוש זה מעורר כמה שאלות [ע"פ יעל]:
- שאלה: אם אדם היה צריך להתלבש, מדוע ה' לא ציווה על אדם להתלבש מייד לאחר שבראו? תשובה: מעשה בראשית היה מעשה הדרגתי: כל העולם נברא בהדרגה - מהפשוט אל המורכב: אנרגיה - חומר - צמחים - דגים - עופות - חיות - אדם. השלב הבא אחרי "האדם העירום" הוא "האדם הלבוש". ה' באמת התכוון לברוא את "האדם הלבוש", וכל מעשה גן-עדן קרה בפרק-הזמן שבין בריאת "האדם העירום" לבריאת "האדם הלבוש". ואכן, אחרי פרשת גן-עדן ה' המשיך את בריאת העולם על-פי התוכנית, עשה לאדם בגדים והלביש אותו(בראשית ג כא): "ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כותנות עור - וילבישם";
- שאלה: למה בדיוק אדם צריך להתלבש? מה רע בלהיות עירום? - תשובה: אנחנו לא מבינים את הסיבה לכך, כמו שאנחנו לא מבינים את הסיבה למצוות רבות אחרות בתורה, כמו דיני טומאה וטהרה, איסורי אכילה, איסורי עריות וכו'. יש דברים שהם מעבר להבנתנו, ואנחנו צריכים לקיים אותם רק משום שה' ציווה.
- אם האדם לא היה אוכל מהעץ, ה' היה מצווה עליו להתלבש, כפי שציווה על בני-ישראל (למשל) לא לאכול מאכלים טמאים. האדם לא היה מתבייש להיות עירום, אך הוא היה צריך להתלבש כי כך ה' ציווה.
- לאחר שהאדם אכל פעם אחת מהעץ, הוא פתאום "ידע טוב ורע", והתחיל להרגיש שזה רע להיות עירום; הוא התחיל להרגיש שצריך לעבור לשלב הבא בבריאת העולם. בכך הוא נעשה דומה לבורא - "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע". [אם האדם היה מספיק לאכול עוד פעם מהעץ, ייתכן שהוא היה מרגיש דברים נוספים - הוא היה מתבייש להיות טמא, לאכול מאכלים לא-כשרים וכו'].
- החיסרון במצב הזה הוא, שברגע שהאדם "יודע טוב ורע", הוא מתערב בתוכניות של ה', ועלול לשבש את סדר הבריאה, להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם. ואכן, לאחר שאדם וחוה אכלו מהעץ, הם ניסו לעבור בכוחות עצמם לשלב הבא בבריאה, ועשו לעצמם חגורות מעלי-תאנה; במקום לחכות שה' יעשה עבורם כותנות-עור.
- אם האדם היה ממשיך להתערב בבריאה, הוא היה עלול לגרום לשיבושים נוספים, ולכן ה' הרחיק אותו מגן-עדן, והטיל עליו עבודות קשות כדי שלא יהיה לו זמן לגרום נזקים נוספים.
ראו: פירושים נוספים על דעת טוב ורע.
9. עירום = כיסוי הפשע, והודיה באשמה
סביר שאדם לא היה ליד אשתו כאשר הנחש דיבר איתה, כי הוא לא הצטרף לשיחה, הנחש דיבר רק עם האישה, האישה לא שאלה לדעתו, והוא לא אסר על האישה לאכול. לאחר שהאישה אכלה מהפרי, כתוב: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל" (ביאור:בראשית ג ו), היא לא כיסתה את מערומיה, היא לא התבישה ללכת ערומה לאדם ולתת לו לאכול מהפרי.
כידוע, ילד קטן עוצם את עיניו כאשר הוא מודע שהוא עשה דבר רע, ואנשים מכסים את פניהם מבושה. כך נוצר הביטוי "קבר את עצמו מבושה", וגם על המן נאמר: "וּפְנֵי הָמָן חָפוּ" (ביאור:אסתר ז ח), לאחר שהוא הלך לביתו "אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" (ביאור:אסתר ו יב). כך גם הזיקית מחליפה צבעים, כדי לכסות את עצמו בהסוואה.
האישה לא הבינה שהיא חטאה. לדעתה אדם אמר לה לא לאכול ולא לגעת פן היא תמות, והיא חשבה שהעץ הוא עץ רעל. אולם היא ראתה חיות נוגעות בעץ ואוכלות את הפרות הרקובים, ולא מתות. לאחר שהיא אכלה ולא מתה, היא חשבה שאדם לא הבין את דברי אלוהים, ולכן היא מיהרה להראות לאדם שהעץ אינו עץ רעל. כאשר אדם אכל וגילה שהוא אכל מהעץ האסור, הוא הבין שהעץ אינו עץ רעל, אבל אלוהים יעניש אותו. אדם הכיר בחטאו, ולכן, מרוב בושה והצורך בהגנה עצמית, הוא ניסה לכסות את עצמו בעלים כדי להתחבא מאלוהים, וכך הוא מסביר לאלוהים: "וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא" (ביאור:בראשית ג י), אחבא במשמעות כיסוי הגוף.
אין ספק שעלה של תאנה מגרד ואינו מתאים לבגד, לכן הסיבה לשימוש בעלי התאנה לא היה ללבוש אלא נסיון להתחבא.
תגובות
מאת: צביקה גרץ
אני לא יודע אם זה נאמר לפניי או לא, כי לא היה לי זמן לבדוק, למרות שמנסיוני הדל אין חדש תחת השמש.
אבל נאמר על הנחש שהוא ערום ואחר כך על בני האדם שידעו כי עירומים הם. אם כן כשמישהו יודע שהוא ערום, הוא מייד רוצה להתכסות, ולהראות כתמים. מישהו שמתלבש רוצה לכסות על משהו, להסתיר. אדם וחווה רוצים להסתיר את מיניותם הגורמת להם (כל אחד בדרכו/דרכה) לערמומיות.
זהו משחק מילים ברור של המקרא, במילים ערום-עירום, וההוכחה לכך היא שמילים זהות אלו מופיעות באותו הסיפור ובהקשר התנהגותי מאוד דומה.
כל סיפורי אדם וחווה, ובמיוחד זה, באים להסביר לקוראים מדוע בני האדם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, וזהו ההסבר המאוד מתוחכם של המקרא, לסיבה בגינה בני אדם מתלבשים (בהשוואה ברורה לנחש המשיל את הנשל-הלבוש שלו, ובכך גורם לאשלייה שהוא נוצר מחדש). הרעיון שבסוגריים לקוח מעולם התנ"ך.
צביקה גרץ
- מאת: מוטי אהרוני
- מעניין שלא רק העירום והערום "קרובים", גם לכמה פריטי לבוש ישנן קונוטציות שליליות, למשל: מעיל - מעילה, בגד - בגידה.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-02-18.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "בראשית ג ז"
קטגוריה זו מכילה את 20 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 20 דפים.