ביאור:אסתר ו יב
אסתר ו יב: "וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ו יב.
וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ
עריכההמן ביצע את פקודת המלך. הוא לא ראה כבוד במעשה. הוא לא הבין שהוא נבחר בגלל נאמנותו למלך ושארגון ושמירה על כבוד המלך, והיקר לו, הן משימות חשובות. הוא הרגיש מושפל. עכשו הוא לא יכול לטעון שהוא שני למלך, ורק המלך מעליו. עכשו הוא נעשה רק 'שר' שאינו יכול ל"אמר למלך". אולם אם הוא היה מקבל שמרדכי קיבל פטור מהמלך, כל בעיותיו היו נפתרות, ושאין צורך להמשיך להרוג את מרדכי והיהודים.
המן יכול היה לנסות להשלים עם מרדכי במשך התהלוכה. אולי מרדכי לא היה סולח, אבל אנו רואים שהמן אפילו לא ניסה.
אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ
עריכהלעייני עבדי המלך המן לא הצליח להסתיר את צערו, והוא חזר "אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ" כשם שמרדכי הלך אבל אבל לא חפוי ראש, לאחר שקרא את פקודת ההרג (ביאור:אסתר ד א).
וַחֲפוּי
עריכהחפוי מהשורש חפה - לכסות להסתיר. לחפות הוא כלל התגובות שאדם נוהג כדי להסתיר את רגשותיו מבושה "בֹּשׁוּ וְהָכְלְמוּ, וְחָפוּ רֹאשָׁם" (ירמיהו יד ג). חיפוי ראש כולל: הטיית הראש הצידה, הפניית הראש מטה או כלפי מעלה כדי להסתיר את הפנים, כסוי הפנים ביד אחת, שתי ידיים, זרוע, מניפה, מטפחת או מטריה וכדומה. בושה נובעת מחשיפת רגשות של אשמה או שמחה.
מרדכי התאבל אבל לא הרגיש בושה באבלו, לכן הוא כיסה את פניו. המן התבייש בעלבונו ולכן הלך "חֲפוּי רֹאשׁ".