ילקוט שמעוני על בראשית ב טז

<< | ילקוט שמעוני על בראשיתפרק ב' • פסוק ט"ז | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית ב', ט"ז:

וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃


ויצו ה' אלהים על האדם. תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי. רבי חידקא אומר: אף על הסירוס. רבי שמעון אומר: אף על הכשוף. רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מכשף, בן נח מוזהר עליו; "לא ימצא בך מעביר בנו" וגו' "ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך", לא ענש אלא אם כן הזהיר. רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים; אין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן.

מנא הני מילי? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא: ויצו, אלו דינין, וכן הוא אומר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו'. ה', זו ברכת השם, וכן הוא אומר: "ונוקב שם ה'". אלהים, זו עבודת אלילים, וכן הוא אומר: "לא יהיה לך אלהים אחרים". על האדם, זה שפיכות דמים, וכן הוא אומר: "שופך דם האדם". לאמר, זה גלוי עריות, וכן הוא אומר: "לאמר הן ישלח איש את אשתו". מכל עץ הגן, ולא גזל. אכל תאכל, ולא אבר מן החי. כי אתא רבי יצחק תני איפכא: ויצו, זה עבודת אלילים. מאי משמע? רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי; חד אמר: "סרו מהר מן הדרך" וגו' [אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה], וחד אמר: "עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו". איכא בינייהו גוי שעשה אלילים ולא השתחוה לה. מאן דאמר: "עשו", משעת עשיה; מאן דאמר: "כי הואיל הלך אחרי צו", עד דאזיל בתרה ופלח לה.

תנו רבנן: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", זה אבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: על הדם מן החי. מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל? קרי ביה "בשר בנפשו דמו לא תאכלו", דמו בנפשו לא תאכלו. ורבנן? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. כיוצא בו אתה אומר: "רק חזק לבלתי אכול הדם"; ורבנן? ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו. למה לי למיכתב בבני נח, ולמה לי למיכתב בסיני? כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: כל מצוה שנאמר לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה.

רבי שמעון אומר: אף על הכשוף, דכתיב: "מכשפה לא תחיה", וכתיב: "כל שוכב עם בהמה" וגו'; כל שישנו בכלל "כל שוכב", ישנו בכלל "מכשפה לא תחיה". רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים, דאמר קרא: "את חקותי תשמורו", חקים שחקקתי לך כבר.

"בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, מה בהמתך בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך וכו'. אלא מעתה, "ושמרתם מצותי" וגו', חקים שחקקתי לך כבר? התם "ושמרתם את חקותי", חקים דהשתא; הכא "את חקותי תשמרו", חקים דמעיקרא תשמורו.

ודינין בני נח אפקוד? והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה; ז' שקבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין, דכתיב: "שם שם לו חק ומשפט"; שבת, וכיבוד אב ואם, דכתיב: "כאשר צוך ה' אלהיך", ואמר רב יהודה אמר רב: כאשר צוך במרה. אמר רב פפא: האי תנא דבי מנשה היא אפיק ד"ך ומעייל ס"ך, דתנא דבי מנשה, ז' מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, גזל ואבר מן החי, סירוס וכלאים. רבי יהודה אומר: אף על ברכת השם; ויש אומרים: אף על הדינין. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה: ויצו ה' אלהים על האדם, אלהים אני ולא תקללני, אלהים אני ואל תמירני, אלהים אני יהי מוראי עליך? כמאן? כיש אומרים. ותנא דבי מנשה, אי לא דריש ויצו, הני מנא ליה? לעולם לא דריש, והני כל חדא וחדא באפי נפשייהו כתיבי. עבודה זרה וגלוי עריות, דכתיב: "ותשחת הארץ", ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא עבודה זרה וגלוי עריות. עבודה זרה, דכתיב: "פן תשחיתון"; עריות, דכתיב: "כי השחית כל בשר". ואידך? בעובדייהו הוא דקא מגלי. שפיכות דמים, דכתיב: "שופך דם האדם". ואידך? קטלייהו הוא דקא מגלי. גזל, דכתיב: "כירק עשב נתתי לכם", ואמר ר' לוי: "כירק עשב", ולא כירק גינה. ואידך? ההוא למישרי בשר הוא דאתא. אבר מן החי, דכתיב: "אך בשר בנפשו דמו". ואידך? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. סירוס, דכתיב: "שרצו בארץ ורבו בה"; ואידך? לברכה בעלמא. כלאים, דכתיב: "מהעוף למינהו"; ואידך? לצוותא בעלמא: