ערוך השולחן הלכות תשעה באב
ספר
ערוך השולחן
על שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות תשעה באב
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך שולחן ערוך · אורח חיים · הלכות תשעה באב, עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים.
וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו בעזרת השם יתברך, על פי הצעות וראיות מגדולי הפוסקים.
והכל בלשון צח וקל, ובסדר נכון, כאשר עיניך תחזינה מישרים בפנים הספר.
מאת הגאון המפורסם מורנו ורבנו הרב רבי יחיאל מיכל זצ"ל בהרב רבי אהרן הלוי עפשטיין ז"ל, אב בית דין קהילת נאווהרדק; בעל המחבר ספר אור לישרים על ספר הישר לרבנו תם, וערוך השולחן על ארבעה חלקי שולחן ערוך.[1]
תוכן · הקדמת המחבר · מידע על הספר · המהדורה המקורית · מידע על מהדורה זו
מהדורה מקורית: ווארשא-פיעטרקוב, תרמ"ד-תרס"ז
מהדורת ויקיטקסט מבוססת על המהדורה המקורית ודפוסי הצילום שנעשו ממנה, עם תיקונים והוספות
מלאכת העריכה החלה בחודש סיון, תשס"ו
תוכן
עריכההלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקמט
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקמט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תקמט סעיף א
עריכהדבר ידוע שמצות עשה מן התורה לזעוק ולהתחנן על כל צרה שלא תבא, ולהתענות בהם; ויתבאר בהלכות תענית.
ויש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזכרון דברים אלו נשוב להטיב, כדכתיב (ויקרא כו מ): "והתודו את עונם ואת עון אבותם" (רמב"ם פרק חמישי מתעניות).
סימן תקמט סעיף ב
עריכהוארבעה ימים הם:
יום שלישי בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ונכבה גחלת ישראל הנשארת. וזה היתה סיבה לתגבורת הצרות.
ועשרה בטבת, שבו סמך נבוכדנצר הרשע על ירושלים. כדכתיב במלכים (ב כה א) ובירמיה (נב ד), שבשנה התשיעית למלכות צדקיהו, בחדש העשירי בעשור לחדש – בא נבוכדנצר וכל חילו על ירושלים.
ויחזקאל שהיה בבבל עם גלות יכניה – גילה לו הקדוש ברוך הוא זה בנבואה באותו היום, כדכתיב ביחזקאל (כד א-ב): "ויהי דבר ד' אלי בשנה התשיעית, בחדש העשירי בעשור לחדש, לאמר: בן אדם! כתב לך את שם היום, את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה."
כלומר: שצוה לו לכתוב שם היום, היינו החדש וגם היום הזה הפרטי, וכתב "בעשור לחדש העשירי", ולא ידע הנביא על מה צוה לו לכתוב כן. ואחר שכתב גילה לו: דע לך כי סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה, ובזה ראו הכל הנבואה האמיתית, שבבבל נתגלה להנביא אותו יום ואותו שעה. ד"עצם היום" מקרי עיצומו של יום, כחצות היום. ועל כי היו אז נביאי שקר שהטעו את ישראל, כמו חנניה בן עזור וחביריו, שהתנבאו שבית המקדש לא יחרב וישראל לא יגלו מעל אדמתן, וחזקו ידי עוברי עבירה; וירמיה שהוכיחן שישובו אל ד', ואם לאו יחרב בית המקדש וישראל יגלו – הושיבוהו בחצר המטרה, ושמוהו בבור של טיט, כמבואר בירמיה; על כן הודיע ד' ליחזקאל הנביא בבבל שירמיה נביא אמת, וניבא בבבל כל מה שאירע בארץ ישראל, ועל כי בעשרה בטבת היתה התחלת הצרות. על כן קבעוהו לתענית לדורות.
ונמצא בשם הקדמונים דאלמלי היה חל עשרה בטבת בשבת – היה דוחה שבת, מפני דכתיב ביה "בעצם היום הזה" כמו ביום הכפורים (בית יוסף בסימן תק"ן בשם אבודרהם). ואנן לא קיימא לן כן, כמו שיתבאר.
סימן תקמט סעיף ג
עריכהושבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו:
- נשתברו הלוחות,
- ובטל התמיד בבית ראשון,
- והובקעה העיר ירושלים בחורבן בית שני,
- ושרף אפוסטמוס הרשע את התורה,
- והעמיד צלם בהיכל.
וכן תשעה באב, אירעו בו גם כן חמשה דברים בו:
[א] נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ.
[ב-ג] וחרב הבית בראשונה ובשנייה. דבסוף מלכים (ב כה ח-ט) כתיב: "ובחדש החמישי בשבעה לחדש, בתשע עשרה למלכות נבוכדנצר... בא נבוזראדן... וישרוף את בית ד'...". ובסוף ירמיה (נב יב) כתיב על זה המעשה עצמו "בעשור לחדש". ואמרו בתענית, תניא: אי אפשר לומר "בשבעה", שהרי כבר נאמר "בעשור". ואי אפשר לומר "בעשור", שהרי כבר נאמר "בשבעה". הא כיצד? בשבעה נכנסו להיכל, וכו', ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל יום העשירי (תענית כט א).
[ד] ונלכדה בו ביתר, והיו בה אלפים ורבבות מישראל. והיה שם מלך, ורבים דימו שהוא מלך המשיח. וגרמו העונות ונהרגו כולם, וגם לא ניתנו לקבורה, והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש.
[ה] וביום הזה המוכן לפורעניות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל, לקיים מה שנאמר: "ציון שדה תחרש".
סימן תקמט סעיף ד
עריכהוארבעה צומות הללו – הרי הן מפורשין בקבלה על ידי הנביא זכריה (ח יט): "כה אמר ד' צבאות: צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה."
"צום הרביעי" הוא שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש הרביעי; ו"צום החמישי" הוא תשעה באב שהוא בחדש החמישי; ו"צום השביעי" הוא צום גדליה שהוא שביעי לחדשים; ו"צום העשירי" הוא עשרה בטבת שהוא עשירי לחדשים. ונהגו כל ישראל להתענות באלו הימים.
ואף על גב דבבית ראשון הובקעה ירושלים בתשעה בתמוז, כדכתיב במלכים שם, מכל מקום לא תקנו בו התענית רק בשבעה עשר, שבשנייה בו הובקעה העיר. ואצלינו חמיר לן חורבן בית שני, דמאז נתדלדלנו ונתפזרנו לארבע רוחות העולם. ולתקן שיתענו בתשעה ובשבעה עשר – אין גוזרין על הציבור יותר מדאי.
(והבית יוסף הביא בשם רבנו ירוחם דגדליה נהרג בראש השנה, ונדחה ליום מחר, עיין שם. ומכל מקום אין לו דין תענית הנדחה לעניין בעל ברית, כיון דבכל השנים כן הוא. ולא דמי לתענית הנדחה משבת ליום ראשון, דהכל רואים הדחייה, משאין כן בצום גדליה, שכל השנים שוים. וכמסקנת הט"ז, עיין שם.)
סימן תקמט סעיף ה
עריכהבגמרא שם דריש מקראי דזכריה, דבזמן המקדש היו הצומות האלו לששון ולשמחה, וכן יהיה לעתיד אם ירצה השם.
ובזמן החורבן, ועם בני ישראל שרוין בצער – חייבין להתענות. והוה עשה דדברי קבלה, וכל ישראל קבלו עליהם.
ובזמן שאין שרויין בצער: רצו רוב הציבור – מתענין, לא רצו – אין מתענין. והאידנא רצו, וקבלו עליהם להתענות (טור). ובפרט עתה יש צער.
ומכל מקום לא קבלנו עלינו כתענית ציבור גמור להיות מפסיקין מבעוד יום, ולילך יחף, ורחיצה וסיכה, ותשמיש, אלא בתשעה באב בלבד, לפי שאז תקפו עלינו הצרות, ואינו תלוי ברצון. אבל שארי שלשה הצומות אוכלין בלילה, ואין נוהגין בכל החומרות, אלא להתענות מבוקר עד ערב כדין תענית יחיד.
והאידנא בעונותינו הרבים מזלזלים בתעניתים אלו, ועתידים ליתן את הדין. דכל מי שהוא בריא – אסור לו לפרוש מן הציבור, ועובר על מצות עשה דדברי קבלה. ואף מי שצריך לאכול מפני חולשתו – לא יאכל סעודתו כבכל הימים, אלא מאכל ומשקה לקיום גופו בלבד. וכן אנו נוהגים.
</noinclude>
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקן
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקן | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
הבדל שיש בין תשעה באב לשארי צומות
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד
סימן תקן סעיף א
עריכההכל חייבין להתענות ארבע צומות הללו, ואסור לפרוץ גדר. ואפילו חולי עינים, אם התענית לא יקלקל עיניו. וכן כל בעל מיחוש, אם אינם מהמיחשים שהתענית קשה להם, כמו מיחושי הלב והראש – יתענו.
ועוברות ומניקות – לא יתענו בכל השלושה צומות, לבד מתשעה באב. אמנם הנשים הבריאות נהגו להחמיר בהשלושה צומות. ואף על גב דבתענית גשמים אסור להן להחמיר, כמו שאכתוב בסימן תקעה, מכל מקום בתעניות קבועות לכל ישראל – רשאות להחמיר. אמנם כשמצטערות הרבה – אסור להן להחמיר, אף על פי שלא יהיה בזה סכנה לה או להולד (ועיין מגן אברהם סעיף קטן ב). וכן החלוש בגופו – לא יחמיר עליו להתענות, לבד תשעה באב.
סימן תקן סעיף ב
עריכהושלושה צומות הללו – מותרים ברחיצה וסיכה, ונעילת הסנדל, ותשמיש המטה. ואינו צריך להפסיק בהם מבעוד יום, דאין האידנא תענית ציבור רק בתשעה באב.
וכל הצומות הללו, אם חלין להיות בשבת – מדחין אותן על לאחר השבת. ולמה לא מקדמינן לפני השבת, כבתענית אסתר? משום דאקדומי פורעניתא לא מקדמינן. אך לפי הקביעות שלנו אי אפשר להיות עשרה בטבת בשבת, ורק בערב שבת יכול עשרה בטבת לחול, ואז מתענין בו ומשלימין, וקורין "ויחל" בבקר ובמנחה. ואף על גב דאנשי מעמד לא היו קורין בערב שבת במנחה מפני כבוד השבת, כדאיתא בתענית (כו א), זהו מפני שלא היו מתענים בערב שבת, כמבואר שם, מה שאין כן בתענית ציבור. ועוד: דשם היתה בכל שבוע, אבל בכאן – מקרה הוא בהרבה שנים (עיין מגן אברהם סעיף קטן ו, ולעניות דעתי כמו שכתבתי).
ואין אומרים במנחה וידוים, ו"אבינו מלכנו", אבל "ענינו" אומרים. ואם חופה ביום התענית בערב שבת – נוהגין להתפלל מנחה, ולקרות "ויחל", ואחר כך עושין בחופה. ולא ישתו החתן והכלה מהכוס, כי צריכים להתענות עד הערב, וישתו תנוקות הכוס. וכל שכן כשחל תענית בשבעת ימי המשתה, שמחוייבים להתענות. אבל יארציי"ט לא יתענה בשבעת ימי המשתה (עיין ט"ז). ודע כי תשעה באב, ושבעה עשר בתמוז, וצום גדליה – אי אפשר לחול בערב שבת לפי הקביעות שלנו.
סימן תקן סעיף ג
עריכהמדינא אין איסור רחיצה בחמין בכל השלושה צומות, ומכל מקום המנהג לאסור, רק בערב שבת רוחצין בחמין מפני כבוד השבת (ב"ח). אבל בצונן אין מנהג כלל, ויכול לרחוץ בצונן. וכן להזיע במרחץ גם כן מותר, דאין זה תענוג אלא הסרת צער זיעה.
סימן תקן סעיף ד
עריכהוכתב רבינו הב"י בסעיף ד דבשבת קודם הצום – מכריז שליח צבור הצום, חוץ מתשעה באב, וצום כיפור, ותענית אסתר; וסימנך אכ"ף עליו פיהו: א = אב, כ = כפור, פ = פורים. והטעם משום דאלו השלוש תעניות אין תלוי ברצון הציבור. אבל שבעה עשר בתמוז, וצום גדליה ועשרה טבת – אמרו בגמרא שם: רצו מתענין, וכו'. לכך מכריזין דרוצים. ולכן לפי מה דקיימא לן – דעכשיו אינו תלוי ברצון, דכבר קבלנו עלינו התעניתים. ולכן כתב רבינו הרמ"א דמנהג האשכנזים שלא להכריז שום אחד מהם, עד כאן לשונו, משום דעכשיו אין תלוי ברצון (הגר"א).
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקנא
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקנא | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני ימים שמן ראש חודש אב, ושבוע שחל תשעה באב בתוכה
ובו שלושים ותשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט
סימן תקנא סעיף א
עריכהתנן בשלהי תענית (כו ב): משנכנס אב ממעטין בשמחה. ולא פירש לנו התנא במה ממעטין. וכן העתיק הרמב"ם בפרק חמישי מתענית, וכן כתבו הרי"ף והרא"ש. והכוונה ד"ממעטין" כלומר: שלא יעסקו בענייני שמחה כלל. וכן בהכרח לומר, דאם לא כן, איזה שיעור יש להמיעוט? (וכעין זה כתבו התוספות במגילה ה ב, עיין שם.)
וסתמא דשמחה הוא אירוסין בסעודה, ונישואין אף בלא סעודה, כמו בחול המועד דאסורים בכי האי גוונא משום שמחה, כמו שכתבתי בסימן תקמו. וכך שנינו בברייתא ביבמות (מג ב), דמארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין. וכן הוא בטור ושולחן ערוך. ומה שהרמב"ם לא הזכיר זה – סמך אהך דחול המועד, שביאר שם דאין מערבין שמחה בשמחה, ולכן אסור לישא בחול המועד אף בלא סעודה, ואירוסין מותר, אבל לא בסעודה. וכיוון שכתב "ממעטין בשמחה" – ממילא ידענו שכן הוא, כמו בחול המועד.
סימן תקנא סעיף ב
עריכהומכל מקום דברי הרמב"ם חסירים, שהרי ביבמות שם שנינו בשני ברייתות דמראש חודש עד התענית העם ממעטין מעסקיהם, מלישא מליתן, מלבנות מלנטוע, וכו'. ולמה לא הזכיר זה כלל? וכן הרי"ף והרא"ש לא הזכירו זה. אבל הטור והשולחן ערוך כתבו זה, כמו שיתבאר.
ואפשר לומר מדשנינו "העם ממעטין מעסקיהן" ולא שנינו "אסור לישא וליתן" וכו', כמו ששנינו שם באותה ברייתא: שבוע שחל תשעה באב בתוכה – אסור לספר ולכבס ערב שבת, שמע מינה דזהו לאו מדינא, אלא שנהגו כן מעצמן. והיכא דנהוג – נהוג, והיכא דלא נהוג – לא נהוג. ולפי זה ניחא מה שבזמנינו אינם יודעים מאיסור זה כלל, ונושאים ונותנים, ובונים ונוטעים. וכבר תמהו הגדולים בזה (ט"ז סעיף קטן א, ובית יוסף). ולדברינו אתי שפיר.
(ועיין בית יוסף שכתב כעין זה, והלחם משנה כתב שדוחק, עיין שם.)
סימן תקנא סעיף ג
עריכהויותר נראה לומר דהוה קשה להו לרבותינו, לפי שלשון ברייתא זו שנינו גם כן בסוף פרק קמא דתענית, בתעניות של גשמים בשבע אחרונות. והכי איתא במשנה שם (יב ב): עברו אלו ולא נענו – ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, וכו'. ותניא שם (יד ב): בניין – בניין של שמחה, נטיעה – נטיעה של שמחה, עיין שם. וכן פסק הרמב"ם בפרק שלישי דתענית דין ח, עיין שם. ואי סלקא דעתך דתשעה באב שוה בזה לתעניות, למה שינתה המשנה בלשונה? דבתעניות פירשה, ובתשעה באב לא אמרה רק "ממעטין בשמחה". אלא וודאי דלעניין משא ומתן אינן שוין, דבתעניות אסורין גם במשא ומתן, כמו שמסיימת המשנה שם: כבני אדם הנזופין למקום, כלומר: מפני שהתפללו ולא נענו. וזה לא שייך רק בצער חדש, ולא בתשעה באב, דצער ישן ואבלות ישנה היא, ולא שייך לומר שכנזופין אנחנו, חס ושלום. ולמה נאסור עלינו משא ומתן, שאין בזה שמחה כלל? אלא וודאי דסתם משא ומתן – מותר.
והך דיבמות: הכוונה משא ומתן של שמחה, ובניין ונטיעה של שמחה. ומה הוא משא ומתן של שמחה? כמו לקנות בגדים להחתן או להכלה, או לעצמו בגדים יקרים לקנות ולתפור, ואינו כמשא ומתן של תעניות. ובזה באמת אנחנו נזהרים, ואתי שפיר לפי זה מנהגינו שאין אנו מופרשים ממשא ומתן כבכל השנה.
(והמפרשים רוצים להשוות זה המשא ומתן עם המשא ומתן דתעניות, וזהו דעת הטור והשולחן ערוך, וזהו גם דעת התוספות ביבמות שם, דיבור המתחיל "מלישא", עיין שם. ולא כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, ולפיכך לא הוצרכו להזכיר זה, דכיון שכתבו "ממעטין בשמחה" – כולל הכל, כל מין שמחה. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקנא סעיף ד
עריכהוזה לשון הטור, והשולחן ערוך סעיף ב: מראש חודש עד התענית – ממעטין במשא ומתן; ובבניין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו, או בניין של ציור וכיור; ובנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים שנוטעים לצל להסתופף בצילו, או מיני הדס, ומיני אהלים. ואם היה כותלו נוטה ליפול – אפילו של שמחה מותר לבנות; עד כאן לשונו. ואפילו ליכא עדיין סכנה בנטיית הכותל, אלא שיהיה הפסד ממון – מותר (ט"ז סעיף קטן ב).
וברור הוא בכוונתם, דכוונתם על כל משא ומתן דאסור, שהרי על משא ומתן לא כתבו "של שמחה", ואין לומר דשל שמחה דבניין קאי אתרווייהו. דאם כן הוה ליה לומר "כגון משא ומתן של חופה", כמו שאמרו על בניין בית חתנות.
(וצריך עיון על המגן אברהם סעיף קטן ז, שכתב ד"של שמחה" קאי גם א"משא ומתן", כמו צרכי חופה, עיין שם. ומה שכתב בשם בית יוסף וב"ח – אינהו אמנהג העולם כתבו, מה שלא נהגו בזה, כמו שכתבתי. ולא על דברי הטור, שהם כדברי השולחן ערוך, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקנא סעיף ה
עריכהיש מי שכתב בלשון זה: במקום שנהגו איסור בכל משא ומתן – צריך התרה. אבל במקום שנהגו למעט בכל משא ומתן – לא מהני התרה; כיון דיש פוסקים סוברים כך, כבר קבלו אבותיהם כדעת ההיא (מגן אברהם שם). כלומר: דהתרה לא מהני אלא בדברים המותרים, ואחרים נהגו בהן איסור, כמו שכתוב ביורה דעה סימן ריד; ולא בדברים שמדינא אסור. אבל אם כן, גם במקום שנהגו איסור לגמרי במשא ומתן – לא מהני התרה, שהרי גם בזה יש סוברים כך, דכן מבואר מתוספות מגילה (ה ב) שכתבו דממעטין. בע"כ פירושו "לגמרי", דאין לומר שרק בריבוי אסור, אבל במיעוט שרי, הוה ליה לפרש כמה הוא המיעוט, עיין שם. ואם שכתבו זה אשמחה – ממילא דזהו גם במשא ומתן, מטעם זה עצמו. ולכן כתבו שם דמשא ומתן הוא של שמחה, עיין שם.
אבל לפי דברי התוספות ביבמות שם, שדחו פירוש זה, ופירשו דאכל משא ומתן קאי, עיין שם – וודאי דלגמרי אסור. ותדע לך שכן הוא, דהא התנא כללינהו בבניין ונטיעה של שמחה, ואינהו הא לגמרי אסור. וזה שכתבו התוספות ביבמות שם, וזה לשונן: דריבוי משא ומתן קא אסר, וכו', עיין שם. וודאי כן הוא, דהא בהכרח לקנות ולמכור צרכי אוכל נפש לסעודת הלילה, ופשיטא דבתענית שם שהם שבעה ימים – איך אפשר בלא משא ומתן באכילה ושתייה וכיוצא בזה? ולכן תנן לשון "ממעטין", אבל מסחור – כלל כלל לא. וכן זה ששנינו: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – גם כן כן הוא, דאיך אפשר זה? ואם כן, אם נולד לו בן זכר – לא ישמח? או באה לו איזה בשורה טובה, או הרויח מעות, וכיוצא בהם. אלא הכוונה: "ממעטין בשמחה" – מה שביד האדם לעשות, או שלא לעשות. וכן במשא ומתן ממסחור. אבל מה שאסור – אסור לגמרי, דאם לא כן תשאר קושית התוספות במגילה שם: כמה הוא שיעור המיעוט? ולכן, לעניות דעתי להנוהגין כן – לא מהני התרה.
(ואמת שהמגן אברהם הולך בשיטת הבית יוסף בספרו הגדול, שייחס טעות לבני בודי"ן שאסרו כל המשא ומתן. וכתב דממה נפשך: אי לתוספות מגילה – אינו אלא של שמחה, ואי לתוספות יבמות – הא רק ממעטין ,עיין שם. ולעניות דעתי אינו כן, וכמו שבארנו, דאין כוונתם כן. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקנא סעיף ו
עריכהכתב המהרי"ל שהסרסורים לא ישאו כלי כסף לסרסר בעיר מראש חודש, מפני ששמחה הוא להרואים (שם). וכל בניין שאינו אלא להרווחה בעלמא – הוי כבניין של שמחה, ואסור (שם).
וגם על ידי אינו יהודי אסור, דסוף סוף שמחה היא לו. ואם מקודם ראש חודש קצץ עם אינו יהודי על בניין של שמחה, או על ציור וכיור – מותר להניחו לצייר ביתו, דהאינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד. ומכל מקום אם ביכולתו לפייסו בדבר מועט, שיצייר אחר תשעה באב – יש לעשות כן (שם), ותבא עליו ברכה.
סימן תקנא סעיף ז
עריכהוכתב רבינו הרמ"א דלצורך מצוה הכל שרי; עד כאן לשונו; כמו: בנייני בית הכנסת ובית המדרש.
ונראה דכל צורך רבים – מותר, דכל צורך רבים הוי כלצורך מצוה. ויש מי שכתב דהוא הדין בית חתנות, למי שלא קיים פריה ורביה. וכן: בגדים חדשים לצורך נשואין – מותר למי שלא קיים פריה ורביה (מגן אברהם סעיף קטן ח).
ולא עוד, אלא אפילו נשואין מותר למי שלא קיים מצות פריה ורביה. וזה שאין נושאין בימים אלו – משום דלא הוי סימן טוב לישא בימים הרעים האלו, ולא מפני האיסור (שם בשם הר"ן, עיין שם). ואמת שכן כתב הר"ן בשם רב האי גאון בסוף פרק קמא דתענית, על תעניות גשמים, עיין שם.
אבל מדברי רבינו הרמ"א, שכתב זה רק אמלאכה ולא אנשואין – שמע מינה דנשואין בכל עניין אסור לפני תשעה באב, אך אפשר מטעם דאינו סימן טוב. והרי אף משבעה עשר בתמוז אין נושאין. ולפי זה אתי שפיר מה שיש מכינים בגדי חתן וכלה בימים אלו. וכן אם הדבר מוכרח לישא בימים אלו – יש להתיר לפי זה. אך בשבוע שחל בה תשעה באב – וודאי אסור.
סימן תקנא סעיף ח
עריכהוכן אין נושאין נשים מראש חודש, ואפילו בלא סעודה, אחד בחור ובתולה או אלמון ואלמנה. אבל מחזיר גרושתו – נראה דמותר, כמו בחול המועד. אבל ליארס בלא סעודה – מותר, ואפילו בתשעה באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר. אבל לעשות סעודת אירוסין – אסור, ובזה אפילו במקום מצוה אסור. ויראה לי דאף על גב דלעניין חול המועד, נתבאר בסימן תקמו דסעודת אירוסין אינו אסור אלא בשעת האירוסין ובבית הכלה, מכל מקום – בכאן בכל עניין אסור, דבשם הטעם משום דאין מערבין שמחה בשמחה. לפיכך כשאינו בשעת מעשה, ובבית הכלה, אינה חשובה שמחה כזו לבטולי שמחת הרגל. אבל הכא, דכל מין שמחה אסור – פשיטא דגם בכי האי גוונא הוי שמחה, ואסור. ואפילו שמחת מריעות – נראה דאסור. והוא הדין שידוכין אצלינו: מותר להתקשר מראש חודש ולהלן, אבל בלא סעודה, וכל שכן בלא ריקודין ומחולות. ואפילו בשבת אסור לעשות סעודה בשביל זה. ואפילו משבעה עשר בתמוז – אסור ריקודין ומחולות, כמו שאנו נוהגין, לבלי לעשות נשואין משבעה עשר בתמוז עד אחר תשעה באב. ולא דמי לסעודת מילה ופדיון הבן, שמותר, דהזמן גרמא. וגם אין בזה שמחה, דאין שמחה אלא בענייני זיווגים, שעליהם מברכין "שהשמחה במעונו". ולכן כל השייך לזה האירוסין, והקישורי תנאים – הוי שמחה, ולא מילה ופדיון הבן.
סימן תקנא סעיף ט
עריכהאמרו חז"ל בתענית שם: האי בר ישראל דאית ליה דינא בהדי אינו יהודי – לישתמיט מיניה כל החודש, דריע מזלא בכל החודש. ומילה שהיא מראש חודש עד תשעה באב נוהגין שהמוהל, והבעל ברית שהוא הסנדק, ואבי הבן – לובשין בגדי שבת. אבל שארי בעלי הכיבודים, אפילו הקוואטי"ר – אין לובשין בגדי שבת. אך הנשים נוהגות ללבוש, לפי שזהו עיקר מצוה שלהן, במה שלובשות בגדים יקרים לכבוד המילה (מגן אברהם סעיף קטן ג).
סימן תקנא סעיף י
עריכהכתב רבינו הרמ"א בסעיף א: דאפילו בשבת של חזון – אין מחליפין בגדי שבת, רק הכתונת לבד. ומותר אפילו חל תשעה באב בשבת (לבוש). והמחמיר בזה אינו אלא טועה, דכתונת אינו אלא מפני הזיעה (מגן אברהם סעיף קטן ד). אבל פורשין פרוכת של שבת, אם לא שאירע שבת בתשעה באב ונדחה, דאז אין פורשין גם פרוכת של שבת. והמפות והמכסאות – דינן כפרוכת. ורק מי שיש לו נשואין בשבת נחמו – מותר לו ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. אבל בגדים חדשים – אסור אפילו לחתן (מגן אברהם סעיף קטן ו). וגם אבי החתן יכול ללבוש בגד עליון של שבת לכבוד החתן, וכן עשה מהרי"ל (שם).
סימן תקנא סעיף יא
עריכהודע שאצלינו יש שנים או שלושה דורות שאין נוהגין כמנהג הזה בשבת חזון, אלא לובשין כל בגדי שבת. וגדולי הדור שהיו אז הנהיגו כן, באמרם שזהו כמראים אבילות בשבת בפרהסיא. ולכן אפילו בשבת שחל בו תשעה באב ונדחה – אנו לובשין בגדי שבת מטעם זה. ולכן בימינו אלה, כמעט נשכח הדבר שאין ללבוש בגדי שבת בשבת חזון.
ותמוה אצלי דבר זה, דאטו קדמונינו לא ידעו זה? ועם כל זה נהגו בזה, אף שאינו כן מדינא; ואיך נבטל מנהגם?
ולכן נראה לעניות דעתי דזה תלוי באופן ההלבשה. דאצל הקדמונים היתה הלבשת שבת וחול שווים בדמותם ובתמונתם, אלא שההפרש היה בין סחורה יקרה ובין סחורה פשוטה, ולא היה ההפרש ניכר כל כך, שהרי עניים גם בשבת יוצאין בסחורה פשוטה. ולכן הנהיגו ללבוש בגדי חול.
מה שאין כן זה כמה דורות מקודם, שבשבת היתה תמונה אחרת לגמרי להבגדים, בין עני בין עשיר. כמו שבחול היו נושאין כובע של קלאפי"ן, ובשבת שטריימי"ל. וכן שארי בגדים – היה ניכר לכל שזה בגד חול, כמו קיטאי"י, וזה בגד שבת, כמו של משי לעשיר, ומשי פשוט לעני. ולפיכך הנהיגו הגדולים שלא לנהוג מנהג זה, מפני שההפרש ניכר הרבה, והוי כאבילות בשבת.
ולכן אני אומר דבזמנינו זה, שעל פי פקודת המלכות כבר החלפנו תמונת הבגדים, ושבת וחול תמונה אחת להן, אלא שההפרש בין זול ליוקר – וודאי נכון לקיים מנהג הקדמונים.
(כן נראה לעניות דעתי. ודע דזה שנתבאר בסעיף ט דבכל חדש אב לישתמט אינש וכו', מבואר בזוהר יתרו דף עח ב דרק עד תשעה באב לישתמיט ולא יותר, עיין שם.)
סימן תקנא סעיף יב
עריכהשבוע שחל תשעה באב בתוכה – אסורים לספר ולכבס, אפילו אינו רוצה ללובשו עתה, אלא להניח לאחר תשעה באב. ואפילו אין לו אלא חלוק אחד – אסור, אם לא לכבוד שבת, כמו שיתבאר. והמכובסים מקודם – אסורים, בין ללבוש בין להציע על המטה. ואפילו מטפחות הידים והשולחן – אסור. ונראה לי דלכבוד שבת – גם זה מותר, כלומר: דאנו נוהגים כל הדברים הללו מראש חודש, ולכן לכבוד שבת מותר בכתונת ובמטפחות וכיוצא בהם.
סימן תקנא סעיף יג
עריכהודע דמדינא דגמרא בתענית (כט ב), הא דאסור לכבס – אינו אלא כיבוס שלהם, שכיבוסם היה צח ויפה, ולא כיבוס שלנו. ושלנו אין איסור, רק כיבוס עם גיהוץ, והיינו שמעבירין על הבגדים אבן חלק להחליקו. וכלי פשתן – גם גיהוץ מותר. וכך אמרו שם, דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, והרי הן ככיבוס שלנו, ומותר. והטעם לפי שהן קרובין לבשר, ומתמלאין זיעה תמיד, ואין חוששין לגוהצן יפה (טור). וזה שמותר – אינו אלא דווקא לגוהצן, ולהניחן אחר תשעה באב. אבל אסור ללובשן בשבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה, וזהו מדינא דגמרא שם.
סימן תקנא סעיף יד
עריכהאבל אנחנו נהגנו לאסור אפילו כלי פשתן, ואפילו בכיבוס שלנו בלא גיהוץ, בין לכבס וללבוש, ובין לכבס ולהניח. וכיון שאבותינו קבלו זה לאיסור, ממילא שאסור לנו מדינא. דלבד זה יש אומרים דכיבוס שלנו מדינא אסור, דזה שאמרו בגמרא דכיבוס שלנו מותר – זהו אצלם בבבל, לפי שמימיהם היו עכורים, מפני שבבל אינה ארץ הרים ובקעות כארץ ישראל. לכן היו המים עכורים, ואין מתכבסין יפה כבארץ ישראל. אבל בשאר חוץ לארץ יש לומר דאסור כבארץ ישראל, מפני שהמים שלנו יפים, ומתכבס יפה.
ועוד יש איסור אחר דיש אומרים דכיבוס שלנו הוא עם גיהוץ, דגיהוץ אינו אבן מלובנת, אלא מים ואפר, אי נתר ובורית. ואצלינו הלא מכבסים בנתר ובורית, ונמצא דמדינא אסור, ואפילו בכלי פשתן. הא על כל פנים ללובשן אסור מדינא דגמרא, כמו שכתבנו.
ועוד, דהא חזינן דכלי פשתן שלנו מתכבסים יפה, ואדרבא בהם עושים גיהוץ גמור לכל הדיעות, בנתר ובורית, ובאבן מלובנת ו.לכן אצלינו מדינא – כל מין כיבוס אסור בשבוע שחל תשעה באב בתוכה.
סימן תקנא סעיף טו
עריכהומנהגינו לאסור כל מין כיבוס מראש חודש אב עד אחר התענית, אם לא לצורך מצוה. כגון אשה הלובשת לבנים – מותרת לכבס, וללבוש, ולהציע תחתיה. וזהו עד תשעה באב. אבל בתשעה באב עצמו – לא תלבש לבנים, רק תלבש חלוק בדוק ונקי. וכן לכבוד שבת – לובשין כלי פשתן, ומציעין לבנים, כמו בשארי שבתות. וגם לכבס היה מותר ביום חמישי לכבוד שבת, אלא שבזה נהגנו איסור. והרי אף ברחיצה נהגנו איסור, כמו שיתבאר, וכל שכן בכיבוס. ומכל מקום אם אין לו כתונת להחליף לכבוד שבת – יכול לכבס וללבוש (מגן אברהם סעיף קטן יד).
אבל תגלחת ותספורת – אסור מן ראש חודש לגמרי. ורק נטילת צפרנים מותר, וכל שכן לכבוד שבת (שם סעיף קטן יא). וקל וחומר לסרוק במסרק דמותר בכל יום, דאפילו באבל מותר, אפילו תוך שבעה (ש"ת סעיף קטן טז).
ודע דבכיבוס אסור – אפילו למסור לכובסת אינה יהודית, מראש חודש ואילך, ואפילו תביא אחר תשעה באב. דאסור לגמרי לעסוק בכיבוס מן ראש חודש ואילך, לבד בגדי קטנים שמלפפין אותם שקורין וויעלא"ך, דבהכרח לכבסם בכל יום. אך אם מסרו להכובסת קודם ראש חודש – אין צריך למחות בידה שלא תכבסם בימים אלו, אך יזהירה שלא תביאם עד אחר תשעה באב.
סימן תקנא סעיף טז
עריכהודע, דאף על גב דכיבוס אין אנו מחמירין רק מראש חודש, אבל תספורת אנו נוהגין לאסור משבעה עשר בתמוז, משום דתספורת אינו שכיח ככיבוס. ולכן בתשעה ימים לא יהא ניכר איסורו, ולכן מאריכין אותו מן שבעה עשר בתמוז. ואחר תשעה באב – מיד מותרין לספר ולכבס, ואף על פי שיש בגמרא מי שאוסר בשבוע שחל תשעה באב, בין לפני תשעה באב ובין לאחר תשעה באב – לא קיימא לן כן, ומיד בעשירי מותר בכל דבר. ונראה שיש להמתין בעשירי עד אחר חצות, כמו באכילת בשר, שיתבאר בסימן תקנח.
סימן תקנא סעיף יז
עריכהומדינא דגמרא כשחל תשעה באב ביום ראשון, או בשבת ונדחה ליום ראשון – מותרים בכל דבר בשני השבועות: דקודם תשעה באב אין זה שבוע שחל תשעה באב בתוכה, והשנייה הרי היא אחר תשעה באב. ודעת הטור לאסור שבוע שלפניו, מפני שגם זה מקרי כשבוע שחל תשעה באב בתוכה, לבד ביום חמישי ויום שישי – מותר הכל לכבוד שבת. אבל אנו אין מנהגינו כן, אלא אוסרים הכל מן ראש חודש אב ואילך, כמו שבארנו, ותספורת משבעה עשר בתמוז.
וזה שאסור בתכבוס, הוא אפילו לכבס בשכר בגדי אינו יהודי. ובזה וודאי מדינא שרי, שאין בהן שמחה; אלא מפני החשד, שלא יאמרו ששלה היא כובסת, ולכן בצינעא מותר (מגן אברהם סעיף קטן יט). וכן אם ידוע לרבים שהיא כובסת שלהם, או שהבגדים ניכרים שהם שלהם (שם) – מותרת לכבסן.
סימן תקנא סעיף יח
עריכהבגדים חדשים – בין לבנים בין צבועים, בין של צמר בין של פשתן – אסור ללבוש בשבת זה, ולדידן מראש חודש, דהחילוק בין צמר לפשתן אינו אלא בישנים, ולא בחדשים, דחדשים יש בהן משום שמחה בכל מין שהוא. וכל שכן כשכובשין אותן במכבש, דהוויין כמו מגוהצים, דאסור מדינא גם בלא חדשים. ולכן בגדי שבת מגוהצים – אסור אף ישנים (שם סעיף קטן כ). ואפילו מנעלים חדשים אין ללבוש בשבוע זו, ולדידן מראש חודש, דכל בגד או מנעל חדש, אף שאין בזה חשיבות, מכל מקום יש בזה קצת שמחה, ואסור.
אבל משבעה עשר בתמוז עד ראש חודש – מותר ללבוש בגד חדש. אך אם הוא בגד חשוב שצריך לברך עליו "שהחיינו" לא ילבשנו, לפי המנהג שאין מברכין "שהחיינו" בין המצרים. ולכן בשבת שמברכין "שהחיינו", כמו שיתבאר, מותר ללבוש (שם סעיף קטן כא). אמנם אנחנו מונעים עצמינו מללבוש בגד חדש חשוב משבעה עשר בתמוז, ואפילו בשבת.
(כתבו הב"ח, והמגן אברהם סעיף קטן יח, דאבל שחל יום שלושים שלו בי"ח בתמוז – מותר לו לגלח, כיון דמדינא מותר, כמו שכתבתי, ורק ממנהגא, ובכי האי גוונא הוי כתכפוהו אבלות, עיין שם.)
סימן תקנא סעיף יט
עריכהוכשם שאסור ללבוש בגדים חדשים ומנעלים חדשים מראש חודש ואילך, כמו כן אסור לתקנם ולהכינם, (על) [עד] לאחר תשעה באב. וכן אסור לקנותן.
ורק לחתן וכלה בחור ובתולה, או אלמן וגרוש שלא קיים עדיין פריה ורביה – אפשר יש להתיר, שמו שכתבתי בסעיף ז, דלדבר מצוה מותר.
(מה שכתב המגן אברהם בסעיף קטן כג, דלהבית יוסף מותר ללבוש, כוונתו מראש חודש אב, כלומר: דרק בשבוע שחל תשעה באב אסור ללבוש בגדים חדשים. ולכן בדין לבישה בסעיף ו לא כתב שיש אוסרים מראש חודש, כמו שכתב בסעיף ז בתקונם. אך לדידן אין נפקא מינה, כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)
סימן תקנא סעיף כ
עריכהוכן חייט ישראל – אסור לו לתפור בגדים חדשים מראש חודש, בין לישראל בין לאינו יהודי, מפני החשד שיאמרו: של ישראל הוא. אבל נהגו להקל בזה, ואפילו הם של ישראל, אם קבלן קודם ראש חודש – מותר לו לתקן.
ונראה לי דלא נהגו להקל רק בשכר משום פרנסתו, אבל לא בחנם. וכל שכן אם ידוע ומפורסם שהם של אינו יהודי דמותר. וכן נהגו לתת לאומנים אינם יהודים לתקן כלים חדשים תוך זמן זה, כדי שיהיו מוכנים לאחר תשעה באב מיד. ואף על גב דבכיבוס אסור, שמו שכתבתי בסעיף טו, זהו מפני שאיסור כיבוס הוזכר בגמרא, מה שאין כן עשיית בגדים חדשים. ולצורך חתן וכלה – אפילו בתשעה באב עצמו יכול האינו יהודי לתקן (שם סעיף קטן כה). ומכל מקום ראוי למעט בכל מה דאפשר, שהרי אפילו במשא ומתן אין להרבות לכמה פוסקים, כמו שכתבתי בסעיף ה, וכל שכן בכי האי גוונא. ואצלינו אין נותנים מלאכה מראש חודש אב, אפילו לאינו יהודי, אלא אם כן לצורך מצוה. ודע דזה שנתבאר בבגדים חדשים – הוא הדין לקנות כלים חדשים טובים של כסף, וכי האי גוונא. וכן ליתן לאומן לעשות כלים יקרים – אסור מראש חודש.
סימן תקנא סעיף כא
עריכהאיתא בירושלמי ריש פרק רביעי דפסחים: הני נשי דנהיגי לא למשתי עמרא מדעייל אב מנהגא, כלומר: הוי מנהג טוב, על שם "כי השתות יהרסון". והכי פירושו: שהנשים נוהגות שלא לעשות חוטי שתי מצמר, מראש חודש עד אחר תשעה באב. ו"למשתי" הוא מלשון או בשתי או בערב. ולמה עושין כן? מפני ששתי הוי לשון יסוד, כמו "כי השתות יהרסון", ובית המקדש שנחרב ובו האבן שתייה. ואינן עושות לא לעצמן ולא לאחרים, בין בחנם בין בשכר (ט"ז סעיף קטן ז). ורק השתי, אבל הערב – עושות, וכן שארי מיני טווייה.
וזה שלא נהגו רק בצמר – לא ידעתי טעם, דאי לזכרון התכלת והארגמן שהיו בבגדי כהונה – הא בגדי שש היו יותר. ובאמת לפנינו בירושלמי ליכא תיבת עמרא, אלא סתם ד"לא למשתי", על שם "כי השתות יהרסון"; ורק בטור ושולחן ערוך כתוב "עמרא".
סימן תקנא סעיף כב
עריכהוכתב רבינו הרמ"א בסעיף ח, דנוהגין שלא לקדש הלבנה עד אחר תשעה באב; עד כאן לשונו. ויש מי שכתב דגם אחר תשעה באב, אין לקדשה אחר התענית, כמו שכתב בסימן תכו (ט"ז סעיף קטן ח).
אבל בשם האריז"ל כתבו דאדרבא יש לקדש במוצאי תשעה באב, כי בו נולד בן דוד, כמבואר במדרשים, וכן כתב בפרי עץ חיים (דף קכח א), עיין שם. ויש שמפקפקים בעיקר דין זה, דאיך נעבור על המצוה הבאה לידינו? וגם יש לחוש שמא יחלה או ימות, ולא יקיים המצוה. ומכל מקום היכא דנהוג – נהוג; אך אנחנו במדינתינו – אין ממתינים בלאו הכי, מפני שהעבים מצויים הרבה במדינתינו, ומי יודע אם לא תהיה מכוסה בעבים? ולכן אנו מקדשין הלבנה קודם תשעה באב.
סימן תקנא סעיף כג
עריכהמדינא דגמרא אין איסור באכילת בשר, רק בערב תשעה באב, ובסעודה המפסקת. אבל כבר קבלו אבותינו זה הרבה מאות בשנים: שלא לאכול בשר, ושלא לשתות יין, מן ראש חודש אב עד אחר תשעה באב, לבד מיום השבת, לזכר הקרבינות והנסכים שנתבטלו בעונותינו. ויש שנהגו מן שבעה עשר בתמוז, שבו בוטל התמיד. ויש שכתבו רק בשבוע שחל תשעה באב, אבל עתה בכל ארצות פזורינו – נוהגים מן ראש חודש.
ועתה בעוונותינו הרבים – כמה שמזלזלים באיסור זה! ולבד שהן עוברים איסור דאורייתא מטעם נדר, דכיון שאבותינו קבלו עליהם מנהג זה – הוי נדר של כלל ישראל. ולבד זה, איך לא נבוש ולא נכלם? הלא הרבה מהאומות שאין אוכלים הרבה שבועות לא בשר, ולא חלב, ולא ביצים; ואנחנו עם בני ישראל, שעלינו נאמר "קדושים תהיו" – לא יאבו לעצור את עצמם שמונה ימים בשנה, לזכרון בית קדשינו ותפארתינו? ועל כיוצא בזה אמר הנביא (יחזקאל לו לב): "בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל", ועונשם גדול מאד.
סימן תקנא סעיף כד
עריכהושארי משקים מותר, ואפילו חומץ של יין. והאיסור הוא בין בשר בהמה ובין בשר עוף. רק מי שהוא חלוש – יכול לאכול בשר עוף אם צריך לזה. ויש מי שמתיר ברוטב של בשר, ואין המנהג כן. ואפילו בשר שהיה אצלינו מקודם ראש חודש – אסור לאכול, ואפילו הנשאר משבת.
ולא דמי למה שכתב הרא"ש בפרק קמא דחולין, גבי איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ, דבעיא להו אם מותרין או אסורין; וכתב הרא"ש דנפקא מינה לנודר מדבר, ויש לו מהדבר מקודם הנדר, עיין שם, דזהו בנדר חדש ולא בנדר שמדור דור, והוי כאיסור ישן.
ולעניין תערובות בשר בשאר דבר, נראה דלא הלכו בזה אחר נתינת טעם, דלא גזרו בכי האי גוונא. ועוד, דהנודר מיין – מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, כמו שכתוב ביורה דעה סימן רטז, עיין שם. ואפילו מה שהיה יין באלו הימים, ונהפך לחומץ – גם כן מותר (ט"ז סעיף קטן ט).
ומי שנדר שלא לאכול בשר משבעה עשר בתמוז – מותר לאכול בשבתות, דכל הנודר – אדעתא דמנהגא נודר (מגן אברהם סעיף קטן כז). ויש חולקין, ומצריכין התרה (שם בשם ב"ח). מיהו אם לא אמר בלשון נדר, רק בלשון קבלה – וודאי מותר (שם).
סימן תקנא סעיף כה
עריכהויש שנהגו להצניע הסכין של שחיטה מראש חודש ואילך, ואין שוחטין כי אם לצורך מצוה: לחולה, או לשבת, או מילה, ופדיון הבן, וכיוצא בו. ומובן ממילא דבעיר גדולה שיש בה תמיד כמה חולאים וכמה יולדות, והרבה חלושי הבריאות – לא שייך להצניע הסכין. וישראל שצריך להעמיד בשר להשר – מותר לשחוט בעדו לשבוע זו שחל תשעה באב בתוכו, ולדידן מראש חודש, רק לא יברכו על השחיטה, כיון שאין ישראל אוכל ממנו. וטוב לראות להצניע חתיכה לשבת, או לחולה ויולדת הצריכין לבשר, ויהיה ביכולתו לבדוק ולברך על השחיטה. אך אם אי אפשר שהישראל יאכל מזה – ישחוט בלא ברכה ובלא בדיקה. אבל לנחור – יש מהגדולים שאין דעתם נוחה מזה, ויש מתירין (ש"ת סעיף קטן כח). וטוב לנחור על ידי אינו יהודי ולא על ידי ישראל. וביורה דעה סימן קיז נתבאר בזה, עיין שם.
ובעיר לא ישחטו השוחטים עד אחר תשעה באב. אך כשחל תשעה באב בחמישי – מותרין לשחוט בתשעה באב אחר חצות לכבוד שבת (מגן אברהם סעיף קטן כח). ובמקומות שהאינם יהודים אין אוכלין בשר ביום ששי וביום שבת, ולא יהיה למי למכור חלק האחורים, או אולי תיטרף הבהמה – יכולין לשחוט ביום רביעי, קודם תשעה באב (שם). והכל לפי העניין, ולפי ראות עיני המורה. דבאמת אין בזה שום טעם לאסור, דאין כאן מין שמחה. וגם לא שייך למיגזר דילמא אתי למיכל מיניה, כמו שיש מי שחשש לזה (שם בשם אבודרהם). ודברים תמוהים הם, דהא אי אפשר לאכול עד שיבשל הבשר, ואתי למידכר. ואי משום אכילת מזיד – לא חשידי ישראל על זה.
סימן תקנא סעיף כו
עריכהכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף י: יש מי שאומר שהנוהג שלא לאכול בשר בימים הנזכרים – מותרים בתבשיל שנתבשל בו בשר, ואסורים בבשר מלוח, ובשר עוף, ויין תוסס. ומותר לשתות יין הבדלה, וברכת המזון. ונוהגין להחמיר שלא לשתות יין, לא בברכת המזון ולא בהבדלה, אלא נותנים לתינוק. ובמקום דליכא תינוק – מותר בעצמו לשתות ההבדלה; עד כאן לשונו.
ואנחנו נוהגים לאסור בתבשיל שנתבשל בו בשר (מגן אברהם סעיף קטן כט), וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות. וביין לברכת המזון, גם בלא זה אין אנו נוהגין בחול בכוס לברכת המזון. ופשוט הוא דאם יש כוס, יהיה של שכר או מי דבש. אך בהבדלה יש נוהגין לשתות, ואנחנו אין שותים, ועושים הבדלה על השכר. וזה שכתבו ליתן לתינוק, ויש מי שדקדק מדבריהם דמותר ליתן לתינוק בשר ויין בכל ימים אלו (שם סעיף קטן לא), ואין המנהג כן אצלינו. ובוודאי תינוק שצריך לזה מפני חלישותו מותר, וגם בגדול מותר כשהוא חלוש לאכול בשר עוף, כמו שכתבתי.
וגם המעוברות והמניקות, אם קשה עליהן מאכלי חלב – וודאי מתירין להן בשר עוף. ואם אין בשר עוף – יאכלו בשר בהמה, דבמקום חשש בריאות הגוף – לא גזרו. אך בסתם תינוקות – בוודאי אין להאכילם מאכלי בשר, וכן המנהג, ואין לשנות. וזה שכתבו ליתן ההבדלה לתינוקות – זהו מפני שגם בעצמו מותר לשתות, כמו שכתבנו, דאם אין תינוק – ישתה בעצמו, אך כשיש תינוק – מוטב שישתה התינוק משישתה הגדול; ולא מפני שלתינוקות הותר ליתן להם בשר לכתחלה (וצריך עיון על המגן אברהם).
סימן תקנא סעיף כז
עריכהעוד כתבו דבמילה, ופדיון הבן, וסיום מסכת, וסעודת אירוסין – אוכלין בשר ושותין יין, כל השייכים לסעודה. אבל יש לצמצם שלא להוסיף. ובשבוע שחל תשעה באב בתוכה – אין לאכול בשר ולשתות יין רק מניין מצומצם, וזה אפילו בערב תשעה באב – שרי, ובלבד שלא יהיה בסעודה המפסיק בה. וכל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור – פורץ גדר הוא, וינשכנו נחש. ומותר לשתות כל שכר, אפילו של דבר שקורין מע"ד; עד כאן לשונו.
וחילקו בין מן ראש חודש, לבין שבוע שחל תשעה באב בתוכה, דבשבוע זו יראו שלא יהיה יותר ממניין מצומצם, ומן ראש חודש יכול להיות יותר, ורק לבלי להוסיף קרואים שאין להם שייכות להברית מילה. ואלולי האכילת בשר לא היו קוראים אותם – בוודאי יש לאסור.
סימן תקנא סעיף כח
עריכהודע שיש שמניחים הסיום מסכת על ימים אלו, כדי לאכול בשר. ודבר מכוער הוא, דאף על גב דבמועד קטן (ט א) מוכח דמותר לשייר מקצת הגמר לסיום מצוה, כדאיתא שם בבניין בית המקדש עיין שם, מכל מקום להניח לכתחילה בשביל אכילת בשר – לא נאה ולא יאה.
ויש שלומדים לכתחלה מסכת כדי לעשות סיום בימים אלו, ודבר זה אפשר, כדי לעשות שעל ידי זה יעסוק בתורה. מיהו, אין לבקש על הסיום רק תלמידי חכמים השייכים ללימוד התורה. ואנחנו לא נהגנו בסיום, ואפילו כשיארע סיום בימים אלו – אנו מניחין הסיום עד אחר תשעה באב, כדי שנוכל לשמוח בשמחת הסיום לכבוד התורה כראוי.
סימן תקנא סעיף כט
עריכהוזה שכתבו סעודת אירוסין וודאי – דבר תמוה הוא, שהרי כבר נתבאר דאסור לעשות סעודת אירוסין. ויש שבאמת מחקו זה (מגן אברהם סעיף קטן לד בשם הש"ך). ויש שכתבו דמיירי באין לו אשה ובנים, שלא קיים פריה ורביה, דמותר לעשות סעודה. אך לפי מה שכתבתי בסעיף ח, גם בכי האי גוונא אסור לעשות סעודה.
ויש שכתבו דלא מיירי בשעת ארוסין, ומכל מקום מצוה היא (שם). וזה יותר תמוה, דאיזה מצוה יש בזה? וכבר כתבנו שם שאסור.
ולכן נראה עיקר כדיעה ראשונה, וגם הלבוש השמיט זה. ויש מי שאומר דזהו למי שאין אוכלין משבעה עשר בתמוז, דאז מותר באירוסין, ולעשות סעודה (אליהו רבה סעיף קטן כה).
וערב תשעה באב במילה – יעשו קודם חצות.
סימן תקנא סעיף ל
עריכהוראיתי להגדולים שביארו מי המה שרשאים לאכול בסעודת מצוה בשר, וגדרי הקרובים והשייכים לזה (עיין מגן אברהם סעיף קטן לה, וט"ז סעיף קטן יב, ואליהו רבה סעיף קטן כה).
וקשה לברר הפרטים, אך באמת כלל אחד יש בדבר: דמי שהיה אוכל בסעודה זו גם בשאר ימות השנה – מותרים לאכול בשר. אבל מי שהולך רק בעבור שיאכל בשר, ובשארי ימות השנה לא היה קרוא לסעודה זו – אסור לו לאכול בשר, אלא מאכלי חלב. וכן נראה להדיא מדברי מהרי"ל שהביאו, עיין שם. וזהו דעת כל הגדולים, וכן בנשים כן הוא.
סימן תקנא סעיף לא
עריכהתספורת שאסרו חכמים בשבוע שחל תשעה באב, ולדידן מן שבעה עשר בתמוז: אחד ראשו, ואחד כל שיער שבו – אסור. ובשפה של הזקן: כל שמעכב האכילה מותר.
ואסור לגדולים לספר לקטנים, דאף על גב דאין אבלות לקטן, כמו שכתבו ביורה דעה סימן שפד, זהו בסתם אבלות. אבל באבלות דרבים, שהוא זכרון לחורבן בית קדשינו – ראוי לחנך גם הקטנים (מגן אברהם סעיף קטן לח). ולאו משום דאבלות זו חמירא מסתם אבלות, דאדרבא שיש דברים שמקילינן באבלות ישנה, כדאמרינן ביבמות (מג ב), עיין שם. אלא דבזה יש חינוך ליראת השם, שהקטן כשישאל על מה זה – יבינו לו עניין חורבן בית המקדש.
סימן תקנא סעיף לב
עריכהוכן אין לכבס כסותי הקטנים בשבת שחל תשעה באב בתוכה, ולדידן מראש חודש. מיהו בגדים שמלפפין בהם הקטנים לגמרי, שמוציאין בהם ריעי ומשתינין בהן – הני וודאי מישרא שרי, ואפילו בבגדי שאר קטנים – נוהגים להקל, ויכבסו בצינעא.
ונטילת צפרנים – יש אוסרין (ט"ז סעיף קטן יג) בשבוע שחל תשעה באב. ויש מתירין, דזהו בצינעא, ואינו ניכר כל כך (מגן אברהם סעיף קטן יא). ואנחנו נוהגים להקל, כי גם לעניין נטילת ידים טוב יותר כשיטלו הצפרנים.
סימן תקנא סעיף לג
עריכהוכתב רבינו הבית יוסף בסעיף טו: מי שתכפוהו אבלות של מת ושל שבת זו, והכביד שערו – מיקל בתער אבל לא במספרים, ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ובחול; עד כאן לשונו.
ולדידן לעניין כיבוס, כשפגע סוף האבלות בראש חודש, ולעניין תספורת כשפגע בשבעה עשר בתמוז, ואז גם במספרים מותר. ורק בשבוע שחל תשעה באב בתוכה, דמדינא דגמרא אסור – לא התרנו במספרים, ולא מקודם שנהגנו מחמת מנהג בעלמא. וכן בתכבוסת מראש חודש לעניין נתר וחול (ב"ח וט"ז סעיף קטן יד).
וכן יש מי שמתיר ביוצא לדרך בשבוע שחל בו תשעה באב, לכבס לו בגדי פשתן כמה שצריך לדרכו (שם), כיון דבגדי פשתן מותר מדינא דגמרא, כמו שכתבתי בסעיף יג – אין להחמיר בכי האי גוונא.
סימן תקנא סעיף לד
עריכהוכן נראה לעניות דעתי, דכל אותן שהתירו חכמים לגלח ולכבס בחול המועד, כמו ששנינו במשנה ד"ואלו מגלחין", כמו שכתבתי בסימן תקלא – מותרים לספר ולכבס גם בשבוע שחל תשעה באב בתוכה, וכל שכן מקודם, שאינו אלא מנהג בעלמא. דהא במועד, לבד האיסור מלאכה, גזרו גם כן מפני שלא יכנוסו לרגל כשהן מנוולין, כמו שכתבתי שם. ומכל מקום לאלו התירו – כל שכן באבלות ישנה, דניכר לכל שלא היו יכולין לגלח ולהסתפר עד כה, ולא גרע מתכפוהו אבלות. ושם מבואר כל אותן שהתירו חכמים ערב שבת.
סימן תקנא סעיף לה
עריכהיש נוהגין שלא לרחוץ בחמין מראש חודש, ויש שאין נמנעין אלא בשבת שחל בו תשעה באב. ויש מתענים משבעה עשר בתמוז.
ומנהגינו לעניין רחיצה בחמין לאסור מראש חודש, אך אם חל ראש חודש ביום ערב שבת קודש – רוחצין בו לכבוד שבת, ואין מבטלין ממרחץ רק בשבת חזון, ולא שני שבתות.
אבל שלא לכבוד שבת, מנהגינו שלא לרחוץ אפילו בצונן מראש חודש ואילך. ולכן אין הולכין להקר בנהרות ומעיינות מראש חודש ואילך, רק לכבוד שבת.
אמנם ההולך בבוקר קודם התפילה למקווה – מותר, אפילו בערב תשעה באב, דאין זה רחיצה אלא טבילת טהרה. ובערב שבת חזון – אין רוחצין בחמין.
וזה לשון רבינו הרמ"א בסוף סעיף טז: ואפילו בערב שבת של חזון – אסור לרחוץ כי אם ראשו, פניו, ידיו ורגליו בצונן. ויש מקילין בחפיפת הראש בחמין, למי שרגיל בכך כל שבת; עד כאן לשונו. אבל אסור לרחוץ בבורית (לבוש ומגן אברהם סעיף קטן מא). וכן לרחוץ כל גופו – אסור (שם).
וטבילה במקווה: מי שטובל בכל ערב שבת – רשאי לטבול גם בערב שבת זה; ומי שמחסר לפעמים, אין לו לטבול (שם).
סימן תקנא סעיף לו
עריכהודע שבדורינו התחילו לזלזל ברחיצה בחמין בערב שבת חזון, ומרגלא בפומייהו: שמי שרוחץ כל ערב שבת – רשאי גם בשבת זו.
ואינו כן, שהרי רבינו הרמ"א לא התיר רק חפיפת הראש, כמו שכתבתי. ותמיד היו המרחצאות נעולים בערב שבת חזון. וזה לא כביר התחילו לזלזל, ועתידים ליתן את הדין. ופשוט הוא דלרפואה – מותר לרחוץ בחמין, אפילו בערב תשעה באב.
סימן תקנא סעיף לז
עריכהולצורך מצוה – מותר רחיצה, ולכן הנדה רוחצת וטובלת. ואפילו אם טובלת ליל שאחר תשעה באב – רשאה לרחוץ בערב תשעה באב, אם אי אפשר לה לרחוץ במוצאי תשעה באב. וכן אשה הלובשת לבנים – יכולה לרחוץ מעט כדרכה בכל השנה, הואיל וצורך מצוה היא, ואינה עושה זאת לתענוג.
וכל שכן מי שאינו נקי בגופו – דמותר לו לרחוץ אפילו בחמין, כדי שיהיה נקי.
סימן תקנא סעיף לח
עריכהוכתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף יז: טוב ליזהר מלומר "שהחיינו" בין המצרים על פירי, או על מלבוש. אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה. וכן בפירי שלא ימצא אחר תשעה באב – מותר לברך ולאוכלו בין המצרים; עד כאן לשונו. ובשבת יש אוסרים, ויש מתירים (מגן אברהם סעיף קטן מב).
ואין הטעם משום אבילות, דלא מצינו שיהא אבל אסור לברך "שהחיינו"; אלא כיוון דהזמן הוא זמן פורעניות – אין לברך "שהחיינו... והגיענו לזמן הזה" (שם).
ויש מתירין לברך "שהחיינו" (ט"ז סעיף קטן יז). ומנהגינו לבלי לברך שהחיינו מראש חודש אב ואילך, ואפילו בשבת; אבל מקודם – מברכין. ויש שגם מראש חודש מברכין "שהחיינו".
סימן תקנא סעיף לט
עריכהעוד כתבו בסעיף יח: דצריך ליזהר משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב – שלא לילך יחידי מארבע שעות עד תשע שעות, משום שבהם קטב מרירי שולט. ולא יכו התלמידים בימים ההם; עד כאן לשונו, אפילו ברצועה.
ונראה דהקפידא הוא על הליכה בדרך, ולא בעיר. וזהו במדרש שוחר טוב תהילים, על "מזמור יושב בסתר עליון", על פסוק "מדבר באופל יהלוך" וזה לשון המדרש: "קטב מרירי" – עשוי כמין קליפין ושערין וכו', ושולט מארבע שעות ועד תשע; ושולט משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב וכו'. ר"י הוה מפקיד לספריא, דלא ליהוי מחין לטליא, וכו'; עד כאן לשונו, עיין שם.
ודע דרבים נהגו על פי האריז"ל לומר תקון חצות בין המצרים לאחר חצות היום, לבד ערב שבת, וערב ראש חודש, וראש חודש, וערב תשעה באב.
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקנב
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקנב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני ערב תשעה באב
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
סימן תקנב סעיף א
עריכהשנינו במשנה דתענית (כו ב): ערב תשעה באב – לא יאכל אדם שני תבשילין, ולא יאכל בשר, ולא ישתה יין. ומפרש בגמרא (ל א) דזהו רק בסעודה שמפסיק בה מלאכול עוד, וגם אחר חצות היום. אבל קודם חצות, אף שמפסיק בה שלא יאכל עוד, ולאחר חצות ואינו מפסיק בה, והיינו שעוד יאכל סעודה המפסקת – יכול לאכול כל מה שירצה.
והנה לעניין בשר ויין, כבר נתבאר בסימן הקודם שאין אנו אוכלין בשר ולא שותין יין מראש חודש. ולכן אצלינו אין השינוי בסעודה המפסקת רק לעניין שני תבשילין, שיתבאר מה המה.
סימן תקנב סעיף ב
עריכהומדינא דגמרא: גם בשר ויין – לא כולם אסורים, רק בשר שנשחט שני ימים מקודם. אבל בשר מלוח, והיינו שהוא יום השלישי לשחיטתו – מותר. וכן יין מגיתו, והיינו תוך שלושה ימים לדריכתו – מותר. וכן כתב הרמב"ם בפרק חמישי מתענית דין ז, עיין שם.
והטעם: דכיון שזהו לזכרון הקרבנות והנסכים – אין איסור רק באופן שהקרבנות נאכלו כן. והנה בקרבנות: בשלמים הוי הזמן היותר גדול לאכילתן, והם שני ימים ולילה אחד, כדתנן בפרק איזהו מקומן. ולפיכך, כל שאינו נאכל בשלמים – מותר. וגם יין לנסכים – פסול כשלא עברו עליו יותר משלושה ימים לדריכתו. לפיכך מותר לשתותו.
ולפי זה גם עופות, לבד תורים ובני יונה, וכן בשר צבי – מותר לאכול, שהרי אין קרבנות בָאין מהן. וכן כתב הטור בשם ראבי"ה ורשב"ט, עיין שם.
סימן תקנב סעיף ג
עריכהאבל הטור בעצמו חולק בזה, וזה לשונו: שלא משום זה בלבד אסרו בשר, אלא כדי להרבות אֵבל. ותדע, שהרי אֵבל אחֵר – מצוה להשקותו יין; והכא אסרו יין, דאם ישתה ישכח רישו, ומצוה שיזכור חורבן הבית ויצטער עליו. הלכך מטעם זה יש לאסור אפילו בעופות, כמו בשר.
ובסמ"ק כתב: עתה שרוב מאכל שלנו בשר, לאחר שעברו עליו שתי ימים – נראה שאסור. ומותר לשתות יין מגיתו, דהיינו רק שלושה ימים לדריכתו; עד כאן לשונו.
ולמה לא החמיר ביין כמו בבשר? משום שאין אנו רגילין לשתות יין פחות משלושה ימים לדריכתו, וגם אין בו חשש שישתה וישכח רישו, לפי שאין בו עדיין שום חוזק וטעם יין. אבל רבינו הבית יוסף בסעיף ב כתב דגם יין מגיתו – נהגו לאסור, עיין שם.
(ומ"ש בשולחן ערוך "דגים" – וודאי הוא טעות הדפוס, וכן בהג"א. והמגן אברהם סעיף קטן ב נדחק לקיים הגירסא, משום דבנדרים הוא בכלל בשר. ואינו כן אלא למקום שרגילין כן, כמ"ש ביורה דעה סימן ריז. וכן מה שכתב משום דעולה על שולחן מלכים – מה ענין זה לזה? וכמה מאכלים טובים יש, ומותרים. וממנהגינו מוכח כן, שאין אוכלין בשר מראש חודש, ואוכלין דגים. וכן כתב הגר"א שטעות הוא, וכן בעטרת זקנים.)
סימן תקנב סעיף ד
עריכהגם ממשקים אחרים לבד יין, שמותר לשתותם בסעודה המפסקת – ראוי למעט בסעודה המפסקת ממה שרגיל לשתות. וגם אין לשתות שכר, אלא אם כן הוא חלוש. וכן לא יאכל אחר סעודתו צנון, ומליח, דברים שנוהג בהם בשאר פעמים, כדי שיתנהג בפרישות.
וז"ל הרמב"ם שם (פ"ה מהל' תעניות ה"ט): חסידים הראשונים, כך היתה מדתן: ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חריבה במלח, ושורה במים, ויושב בין תנור וכירים ואוכלה, ושותה עליה קיתון של מים, בדאגה ובשממון ובבכיה, כמו שמתו מוטל לפניו. כזה ראוי לחכמים לעשות, או קרוב מזה. ומימינו לא אכלנו בערב תשעה באב תבשיל, אפילו של עדשים, אלא אם כן היה בשבת; עד כאן לשונו.
סימן תקנב סעיף ה
עריכהונוהגים לאכול עדשים, או ביצים מבושלים, שהם מאכלי אבלים. ויש נוהגים לאכול ביצים קשים וקרים, שהיא גם כן מאכלי אבלים. וכן נוהגים לאכול פת מעגולים שקורין ביג"ל, שבזה מברים אצלינו לאבלים, מפני עיגולן – לרמז שהאבלות והמיתה הוא גלגל החוזר בעולם.
ויש מחמירים לטבל אחר האכילה פת באפר ולאכלו, על שם "ויגרס בחצץ שיני, הכפישני באפר" (איכה ג טז). והכי איתא בירושלמי דשלהי תענית (פרק ד הלכה ו), שכן עשה רב, עיין שם. ויזהר ליקח אפר של מאכלי חלב, ולא אפר של תערובת בשר וחלב, כמ"ש ביורה דעה סימן פט, עיין שם.
סימן תקנב סעיף ו
עריכהונהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת, כאונן על המת בשפלות; ולא יחלוץ מנעליו כאבל, דאבלות אינו חל עד הלילה. ולכן אחר האכילה – יושב על הספסל.
ויש ליזהר שלא יאכלו שלשה בסעודה המפסקת, ויתחייבו בזימון; אלא כל אחד ישב לבדו, ויברך לעצמו. ואם אירע שאכלו שלושה כאחד – יזמנו. כן פסק הטור. ובשם ר"י כתב שלא יזמנו, ותמה הטור על זה, עיין שם. ויש אומרים הטעם: דלא חשיב קביעות, אלא אם כן הסבו, או ישבו בשלחן אחד, כמו שכתבתי בסימן קסז. והכא אין דעתן לקבוע, כיון שכל אחד אוכל על שלחן קטן בפני עצמו (מגן אברהם סעיף קטן ט). ולכן אם אירע ששלשה אכלו על שלחן קטן כאחד – בוודאי יזמנו.
סימן תקנב סעיף ז
עריכהומהו שני תבשילין? הנה דברים הנאכלים חיים, כמו פירות וירקות הנאכלים חיים – אינן בכלל תבשילין, ויכול לאכול מהם כמה מינים, דתבשיל אינו אלא "תבשיל", כשמו שמתבשל.
ואם בשלם, אפילו הם נאכלים חיים – חשיבי תבשיל. דלא כיש אומרים דדבר שנאכל כמות שהוא חי – לא חשיב תבשיל, אף כשבשלם, כמו לעניין בישולי עבודת כוכבים, דבכאן לא נחתינן לזה, וכמה מאכלים טובים עושים מזה, ולכן חשובים תבשיל (טור).
ויש להסתפק אם כבוש ומליח חשובים תבשיל, כמו דג מלוח שקורין הערינ"ג, או ירק כבוש בחומץ, או במים, מעת לעת.
ולעניות דעתי נראה דאין זה בגדר תבשיל, ויש שאוסר בכבוש (ש"ת בשם כנה"ג). וטעמו נראה: משום דקיימא לן כבוש כמבושל. ולדעתי אין עניין זה לזה, דאין זה רק לעניין בליעה ופליטה, ולא לעניין חשיבת תבשיל. וראיה מנדרים, דהנודר מתבשיל – אין אסור אלא בתבשיל של צלי, או שלוק, או מבושל – ולא בכבוש ומליח, כדמוכח ביורה דעה סימן ריז, עיין שם. וכיון דחכמים אסרו רק שני תבשילין, אין הכבוש והמליח בכלל זה. וכן נראה לי עיקר.
ואף על גב דלעניין עירוב תבשילין מהני גם כבוש, (בסי') כמו שכתבתי [בסימן] תקכז, אין זה דמיון. והרי בשם לא מהני תבשיל שאין מלפתין בו הפת, כמו דייסא, כמו שכתבתי שם. ובכאן וודאי חשיב תבשיל. אלא דאין עניין זה לזה, דהתם תלוי במה שמלפתין בו את הפת, ובכבוש וודאי מלפתין. ובכאן בחשיבות תבשיל תלוי, וכבוש אין עליו חשיבות תבשיל.
סימן תקנב סעיף ח
עריכהשני תבשילין אסורין, אפילו שני מיני תבשילין בקדירה אחת. כמו שיבשל דגים וביצים בקדירה אחת – חשיב שני תבשילין, וכל כיוצא בזה.
במה דברים אמורים? בדברים שאין דרכן להתבשל תמיד ביחד. אבל דברים שמתבשלים תמיד ביחד, כמו אצלינו שמבשלים דגים עם תפוחי אדמה שקורין בולבע"ס, או שמבשלין מין גרופי"ן עם תפוחי אדמה, או שני מיני גרופי"ן, או גרופי"ן עם קטניות, שכן דרך בישולם – אינו חשוב אלא תבשיל אחד. או לפי זמן הקדמון, שהיו נותנים בצלים וביצים בתוך זרעונים, וכן כל כיוצא בזה.
ויש מי שכתב דלביבות ממולאים בגבינה – הוי שני תבשילים (מגן אברהם סעיף קטן ד). ודבר תימא הוא, דכל לביבות הרי ממלאים בגבינה, או בביצים ובצלים, כידוע. ואפשר שבזמן הקודם לא היה כן. מיהו בזמנינו וודאי אין זה אלא תבשיל אחד. ולכן מותר לאכול קרעפלא"ך מטוגנים, או בלינצע"ס הממולאים בגבינה, או בביצים ובצלים, וכן כל כיוצא בזה.
סימן תקנב סעיף ט
עריכהוכן אסור תבשיל אחר בשני קדירות, כגון תבשיל אחד מבושל ומטוגן, שבקדירה זו בשלו, ובקדירה זו טיגנו. או צלי ובישול, כגון שרוצה לאכול דגים מבושלים, ודגים צלויים או מטוגנים. אבל מטוגנין בלבד, אפילו טיגנן עם חמאה וחלב – הוי תבשיל אחד, מפני שכן דרכן.
או שבישל בשני קדרות מאכל אחד בשינוי, כגון שבאחד בלילתו עבה, ובשני בלילתו רכה; אבל כששוים לגמרי – לא שייך לקרותם שני תבשילין. ויכול לאכול תבשיל אחד עם כמה מיני פירות, וזרעונים, וירקות חיים.
ולכן לפי מנהגינו שאוכלים ביצים – אסור לאכול עוד תבשיל אחר. ושתיית טיי"א וקאוו"א – נראה לי דלא חשיב מין תבשיל כלל, שאין זה אלא כשתיית מים, או שארי משקים המותרים לבד יין. ויש שמסתפק בזה, ולא ידעתי למה.
(עיין שערי תשובה, שכן מנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים לשתות קאוו"א בסעודה המפסקת.)
סימן תקנב סעיף י
עריכהוכל דברים אלו הם בסעודה המפסקת, שאין דעתו לאכול עוד אחריה סעודת קבע, וגם שהוא אחר חצות היום. אבל אם היה קודם חצות, או אחר חצות ודעתו לאכול אחריה סעודת קבע – אין צריך ליזהר בכל הדברים שנתבארו, כמו שכתבתי בסעיף א.
וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ט: דמנהג לאכול סעודה קבועה קודם מנחה, ואחר כך מתפללין מנחה, ואוכלין סעודה המפסקת. ונוהגים להרבות קצת בסעודה ראשונה, כדי שלא יזיק להם התענית, הואיל ופוסקים מבעוד יום כמו ביום הכיפורים. ויש קצת ראיה לזה ממדרש איכה רבתי. מיהו, מי שיוכל לסגף בעצמו, ויודע שאין התענית מזיק לו, ומחמיר על עצמו – נקרא "קדוש"; עד כאן לשונו.
סימן תקנב סעיף יא
עריכהאבל רבים וגדולים התמרמרו על המנהג הזה, והרמב"ן ז"ל קרא עליהם" "ובטן רשעים תחסר" (משלי יג כה). ואין זה אלא כהערמה בעלמא.
ואנחנו חלילה אין נוהגין כן, אלא שאנו אוכלין כל הסעודה על הארץ, ואנו אוכלין לחם עם איזה דבר הנאכל כמות שהוא חי, ואוכלין ביצים כפי המנהג. ומה שנוהגים לבשל לאקשי"ן עם חלב – אין אנו אוכלין בעת סעודה המפסקת, מפני שעם הביצים יהיו שני תבשילין. וכך ראוי לנהוג.
ורבינו הרמ"א – אוהב ישראל היה, וטרח ליישב המנהג. אבל אינו נכון. וזה שכתב ראיה ממדרש, הוא בפתיחה דאיכה רבתי (סימן שבעה עשר), וזה היה בבית שני שהיה להם יום זה לששון ולשמחה, כמו שיהיה לעתיד. והיו שותין ומשתכרין, ועם כל זה קראו מגילת איכה לזכרון חורבן בית ראשון. כן כתבו המפרשים, ונכון הוא.
(ותמיהני על המגן אברהם: בסעיף קטן יא רמז לזה, ולמה טרח על המדרש בסעיף קטן יב?)
סימן תקנב סעיף יב
עריכהאם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה ליום ראשון – אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. ומכל מקום לא ינהוג בשמחה כבשארי שבתות, ולא ישב בסעודת חבירים. ואם חל מילה באותו שבת – יעשו הסעודה קודם מנחה (מגן אברהם סעיף קטן יד). וגם יפסיק מבעוד יום קודם השקיעה.
סימן תקנב סעיף יג
עריכהמי שקבל עליו תענית שני וחמישי כל ימות השנה, ואירע ערב תשעה באב להיות בשני – אבל בחמישי אי אפשר, דאין תשעה באב חל בערב שבת, אבל כשחל תשעה באב ביום שלישי הוי ערב תשעה באב בשני – וקשה עליו להתענות שני ימים כאחד, ישאל על נדרו לחכם, ויתירנו, או ילוה תעניתו על יום אחר ופורע. ואף על גב דבכי האי גוונא אין ללוות, כמו שיתבאר בסימן תקסח, מכל מקום באין ברירה בהכרח לעשות כן. והגאונים כתבו דמתענה עד אחר תפלת המנחה, ואוכל סעודה המפסקת קודם ביאת השמש, ונוהג בה כל חומר סעודה המפסקת. ושני פעמים לא יאכל מפני הנדר. וכן הדין בתענית חלום, או יארצייט, מי שרגיל להתענות. ויש אומרים דבנדר מכל מקום ישלים יום אחר (עיין ט"ז סעיף קטן ד). והדרך היותר נכון לשאל על נדרו, וכן יעשה (מגן אברהם סעיף קטן יז).
סימן תקנב סעיף יד
עריכהאין אומרים תחנון במנחה בערב תשעה באב, משום דאקרי "מועד". וכן אין אומרים "צדקתך צדק" במנחה שבת ערב תשעה באב. וגם בתשעה באב עצמו כן. והעניין הוא לסימן כי אנו מובטחים בהשם יתברך, שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים.
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקנג
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקנג | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דינים שאחר סעודה המפסקת, וליל תשעה באב
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד
סימן תקנג סעיף א
עריכהאף על פי שאכל סעודה המפסקת, ואין דעתו לאכול עוד, מכל מקום אם רצה – מותר לו לחזור ולאכול, אלא אם כן קבל עליו בפירוש שלא לאכול עוד היום; דאז הוי כקבלת תענית, ואסור באכילה ובשתייה, וברחיצה. וכן אם אמר: "הריני בתענית למחר" – גם כן אסור (מגן אברהם סעיף קטן א), דבעל כרחך פירושו שמקבל עתה התענית, דאם לא כן למה צריך לקבלו על למחר? הלא בלא קבלתו הוא מצווה ועומד.
סימן תקנג סעיף ב
עריכהוכתב רבינו הרמ"א בסעיף א: דקבלה בלב אינה קבלה, אלא צריך להוציאו בשפתיו; עד כאן לשונו.
ויש חולקין, דגם קבלה בלב מהני (ב"ח), ולכן טוב להתנות בשעת סעודה המפסקת (מגן אברהם סעיף קטן ב) שאינו מכוין עדיין לקבלת תענית. וכן אם מחשב כך בלבו, או אם דרכו כן הוא. וכן הוא המנהג הפשוט אצלינו, דאחר סעודה המפסקת אוכלין ושותין אם ירצו, וכל אדם עושה על דעת המנהג.
סימן תקנג סעיף ג
עריכהתשעה באב לילו כיומו לכל דבר, ואין אוכלים אלא מבעוד יום. ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים. ואף על פי שהוא דרבנן – לא שייך לומר ספיקא דרבנן לקולא, כיון שהחמירו בו חומרות הרבה, ברחיצה ושארי עינוים. והוא מדברי קבלה חמיר כשל תורה, לעניין בין השמשות.
אבל תוספת מבעוד יום – אין צריך כיום הכיפורים, ועד בין השמשות מותר ברחיצה וסיכה, ונעילת הסנדל. אך אם קיבל עליו התענית – ממילא דאסור ברחיצה וסיכה, דאין סברא לומר שקבלו למחצה, רק לאכילה ושתייה. מיהו בנעילת הסנדל, אם לא חלצן – בעל כרחך שלא קבל עליו (ט"ז סעיף קטן א).
וכשחל תשעה באב בחול – נוהגים לחלוץ המנעלים קודם "ברכו". וכשחל במוצאי שבת – רק השליח צבור חולץ קודם "ברכו", וכל העם חולצין אחר "ברכו". ויזהרו לבלי ליגע בהמנעלים בידיהם, שלא יצטרכו נטילה. ולמה השליח צבור חולץ קודם "ברכו"? כדי שלא יתבלבל בתפלתו, אם יחלוץ אחר ברכו. וסדר הקינות יתבאר בסימן תקנט.
סימן תקנג סעיף ד
עריכהכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב: ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כי אם בדברים המותרים בתשעה באב. ולכן אם חל בשבת – אין אומרים פרקי אבות. וכן לא יטייל ערב תשעה באב; עד כאן לשונו.
וממילא דאם חל תשעה באב בשבת ונדחה, דאין ללמוד כל היום רק בדברים המותרים, דדברים שבצינעא נוהג (מגן אברהם סעיף קטן ז).
ויש חולקים, דכיון דבשבת אוכלים בשר ושותין יין – איך נאסור בתלמוד תורה? ולכן מותר ללמוד כל היום בשבת (ט"ז סעיף קטן ב). ויש מתירין ללמוד בכל ערב תשעה באב אחר חצות (שם בשם רש"ל), ויש לסמוך על המקילים בשביל ביטול תורה.
ויש מי שכתב: הרי יכול ללמוד בדברים המותרים (מגן אברהם סעיף קטן ז). ואין זו טענה, דאנו רואים בחוש דכיון דמפסיק מלימודו הרגיל – אינו לומד עוד.
(וכן כתב הגר"א סעיף קטן ט, דחומרא יתירה היא, עיין שם. ולכן מי שלומד בכל ערב תשעה באב עד הלילה – לא הפסיד שכרו. כן נראה לעניות דעתי.
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקנד
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקנד | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דברים האסורים בתשעה באב
ובו עשרים ושנים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב
סימן תקנד סעיף א
עריכהתשעה באב אסור באכילה, ושתייה, ורחיצה וסיכה, ונעילת הסנדל, ותשמיש המטה. ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא, והלכות ואגדות, משום שנאמר (תהלים יט ט): "פקודי ד' ישרים משמחי לב".
ותינוקות של בית רבן – בטילים בו. ויש להבין בטעם איסור תינוקות: אי משום שמחה – בודאי לית להו שמחה כשלומדים. ובמדרש על פסוק "יסעו מהר ד'" אומר: כתינוק הבורח מבית הספר.
ויש מי שאומר דטעם האיסור: מפני המלמד שהוא שמח בהלימוד (ט"ז סעיף קטן א). ואינו מובן כלל, דאיך אם כן מבטלין לימוד תינוקות של בית רבן בשביל שמחת המלמד? והרי באבלות קיימא לן דכשהמלמד אבל – צריך ללמוד עם התינוקות, מפני ביטול תורה של תינוקות של בית רבן, כמו שכתוב ביורה דעה סימן שפד. ועוד: דידוע שגם המלמדים מצטערין הרבה להסבירם, ולכן שכרן גדול מאד, כדאיתא בבבא בתרא (ח ב).
סימן תקנד סעיף ב
עריכהועוד דבשלהי תענית (ל א) פליגי רבי מאיר ורבי יהודה: דרבי מאיר מתיר לקרות ולשנות במקום שאינו רגיל, מפני שבזה יש לו צער להבין, ורבי יהודה אוסר. והלכה כרבי יהודה. ולגירסת הרי"ף והרא"ש פליגי גם כן בתינוקות של בית רבן, דרבי מאיר מתיר ורבי יהודה אוסר, וגם כן הלכה כרבי יהודה.
ויש להבין מאי טעמא דרבי יהודה, דאוסר במקום שאינו רגיל. הא וודאי צער הוא לו! ויש מי שכתב דטעמו מפני שאחר כך ישמח כשיבין (שם סעיף קטן ב). אבל אם כן, באיזה סברא נחלקו בתינוקות, דבתינוקות לא שייך שישמחו אחר כך? ועוד: איך מתיר רבי מאיר? הא למלמד הוי שמחה בשעת מעשה, לסברא הקודמת בסעיף א.
סימן תקנד סעיף ג
עריכהולכן נראה לעניות דעתי דהעניין כן הוא: דוודאי גם בלימוד התורה יש שמחה, וגם צער ביגיעת התורה, אף להיותר גדול. כי אין סוף לעומק תורתנו הקדושה.
אמנם עיקר עסק התורה משמח את הנפש הישראלי, אף שיש לו צער ויגיעה בשעת מעשה. ורבי מאיר סבירא ליה דדבר חדש, וכן תינוקות ומלמדיהן, כיון שיש להם בשעת מעשה קצת צער – מותרים ללמוד. ורבי יהודה סבירא ליה דאין הצער שוה בעיקר שמחת הנפש כשלומדת תורת ה', אף על פי שאינו שמח שמחת הגוף בפועל, מכל מקום הנפש הישראלי שמח מזה.
וזהו כמו שהסביר הרמב"ם ז"ל בפרק שני מגירושין, בעניין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני": מפני שכל נפש מישראל רוצה באמת לעשות רצון קונו, אף שאין הגוף רוצה, עיין שם.
האמנם בדברים הרעים מותר ללמוד, מפני שגם לנפש יש צער מצרות ישראל. ולכן אף גם שבדברים הרעים הוי תורה ושמחה, מכל מקום הצער מבטל השמחה, ולכן מותר. אבל צער של הלימוד עצמו – אינו מבטל שמחת הנפש מלימוד התורה.
סימן תקנד סעיף ד
עריכהולפי זה אני אומר דהנה מפרשי השולחן ערוך כתבו דאפילו בדברים הרעים – אין מותר רק לקרות, ולא להעמיק ולפלפל בהן (ט"ז סוף סעיף קטן ב, ומגן אברהם סעיף קטן ה). ובאמת הדבר קשה מאוד לתלמיד חכם הלומד, שבעל כרחו השכל יחשוב קושיא ותירוץ, וכיוצא בזה.
אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר, דוודאי טעם ומתיקות התורה יש בכל דברי תורה, אף בדברים הרעים, אלא שהצער מבטל השמחה. אם כן, אף אם מחדש איזה חידוש, עם כל זה לא נתבטל הצער של הצרות.
(ומה שמצויין במגן אברהם שם, דמהרי"ל כתב כן, אדרבא הב"י הביא בשמו דעל ידי עיון עדיף טפי, שמצטער בעיונו, עיין שם. רק בשם הר"פ כתב דבפירוש איוב אין לעיין, דהוא עמוק טפי, וסברא אסור, עיין שם. ומזה אין ראיה, דאיוב הוא חקירה עמוקה. וגם זה, שום אחד מהפוסקים לא הזכיר זה, וגם בשולחן ערוך פסק להיפוך.)
סימן תקנד סעיף ה
עריכהומה המה דברים הרעים? ספר איוב, ודברים הרעים שבירמיה השייכים לישראל; ודברי נחמות שבהם – מדלג. וכן הרעות של עמון ומואב ושארי אומות – מדלג.
ויראה לי דכן דברים הרעים שבשארי נביאים – מותר לקרות. ומה שהש"ס חשיב רק ירמיה – משום דבירמיה יש הרבה דברים רעים.
וכן מגילת איכה, ומדרש איכה, ופרק "אלו מגלחין", דרובו בהלכות אבלות. ואף שיש שם גם דיני הרחקות ונזיפות – אך גם הם כאבלות.
ומותר ללמוד פירושי איכה ואיוב.
וכן יש מי שאוסר ללמוד על ידי הרהור, דאף על גב דקיימא לן: הרהור לאו כדיבור דמי – מכל מקום שמחה איכא.
ואין לשאול על מה שאנו מסיימין אחר קינות בפסוקי נחמה: "תרחם ציון...", "שבתי לירושלים...", "ביתי יבנה בה...", "עוד תפוצנה ערי מטוב..." – אמנם זהו כעין תפלה בעלמא, ולא לשם לימוד, והוי כמו שמתפללין "ותחזינה עינינו..." וכיוצא בזה.
ואין להורות הוראה – רק הצריכה לשעתה. ופשיטא שאין לדון דין תורה ביום המר הזה. ומכל מקום, אם הבעלי דינים נחוצים לדרכם – יכול לדון להם אחר חצות היום, וכל שכן אם הדבר נוגע לדבר מצוה. והכל לפי ראות עיני המורה.
סימן תקנד סעיף ו
עריכהבתפלה אין שום שינוי, דבתורה אסור ולא בתפלה, לבד ברכת "שעשה לי כל צרכי" שיש אומרים שאין לאומרה בתשעה באב ויום הכיפורים, מפני שהולכין יחף. אבל כל סדר התפלה – יתפללו כמו בכל יום.
ואפילו פרשת עקדה, ופרשיות הקרבנות, ומשנת "איזהו מקומן", וברייתא דרבי ישמעאל, וכן שירת הים – אף על פי שהם דברי תורה, מכל מקום כיון שהם מסדר התפלה אינו כלימוד תורה.
אבל אמירת תהלים לאחר התפלה, ושיר היחוד, במקום שנהגו בכל יום לאמרם – לא יאמרו. ויש אומרים זה במנחה, כיון שהם דרך בקשה (מגן אברהם סעיף קטן ו).
וכתב רבינו הרמ"א בסימן תקנד סעיף ד: דמותר לחזור הפרשה בתשעה באב; עד כאן לשונו. ואם כוונתו על פרשת השבוע – הוא דבר תימה, אם לא כשחל בשבת, דהוי כסדר היום.
(וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ז, והאליהו רבה דלא כט"ז סעיף קטן ג.)
סימן תקנד סעיף ז
עריכהעוברות ומניקות – מתענות ומשלימות בתשעה באב, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים.
אבל בשלושה צומות אחרות – פטורות מלהתענות, וכל שכן בתענית אסתר, ולא יחמירו על עצמן. ואף על פי כן ראוי שלא יאכלו להתענג במאכל ומשתה, אלא כדי קיום הולד; וכן כל מי שאינו יכול להתענות.
ואפילו בתשעה באב, אם הן חלושות שקרוב שיפלו לחולי, אף בלא סכנה – אין להן להתענות. וזה הוא ההפרש בין תשעה באב ליום הכיפורים, דביום הכיפורים אין לאכול רק במקום סכנה, ובתשעה באב – אפילו שלא במקום סכנה, דבמקום חולי לא גזרו רבנן.
ולכן כתב הטור בשם הרמב"ן, וכן רבינו הבית יוסף בסימן תקנד סעיף ו, דחיה כל שלושים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול – אין צריך אומד, אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן; עד כאן לשונו.
ואפילו הוא חולי שאינו מוטל במטה - דאלו מוטל במטה גם ביום הכיפורים אינו מתענה, דכל שמוטל במטה הוא בסכנה, כדמוכח בשבת (לב א), עיין שם, ויתבאר בסימן תריח בסייעתא דשמיא. אבל בעלי מיחושים בעלמא – מתענים.
כללו של דבר: כל שהוא בגדר חולה – אינו מתענה בתשעה באב, וכל שאינו בגדר חולה – מתענה. וסתם עוברות ומיניקות – מתענות, אלא אם כן חלושות, וקרובות לחולי. וקטנים – אינם מתענים כלל בתשעה באב, אפילו תענית שעות. ומי שהיה חסר דיעה ונתרפא, ומשתבח מיום ליום – לא יתענה בתשעה באב, ולא ימנע את עצמו מבשר ויין (מגן אברהם סעיף קטן ח, בשם מהרי"ל) עד שיתרפא לגמרי, דהתענית ישיבנו לחסרון דעתו, וכן מניעת בשר ויין, וכל מה שצריך אפילו משארי עינויים, כמו רחיצה וסיכה, ונעילת הסנדל, כי צריך הרבה שמירה.
(פחות מכשיעור לא שייך בתשעה באב, שהוא מדרבנן.)
סימן תקנד סעיף ח
עריכהורבינו הרמ"א כתב בסימן תקנד סעיף ו על חיה וחולה, וזה לשונו: ומיהו נוהגות להתענות כל זמן שאין להן צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד; עד כאן לשונו. כלומר: שמחמירות על עצמן כביום הכיפורים, דכל שאין סכנה בדבר – מתענות. ויש שפוסקים כן, דלאחר שבעה – היולדת מתענה, אם לא שאמרה צריכה אני. ויש חולקים בזה (עיין ט"ז סעיף קטן ד, ומגן אברהם סעיף קטן ט, ואליהו רבה סעיף קטן ח, ושערי תשובה סעיף קטן ז).
ואולי זהו בימיהם, שהדורות היו בריאים וחזקים. אבל עכשיו – חלילה להיולדת להתענות בתשעה באב תוך שלושים, כי עדיין חלושה היא, והיא ממש כחולה. ולכן אין להניחן להתענות בתשעה באב.
סימן תקנד סעיף ט
עריכהרחיצה אסורה בתשעה באב, בין בחמין בין בצונן. ואפילו להושיט אצבעו במים – אסור.
וטבילה של מצוה לאשה – לא שייך בתשעה באב, דאסורים בתשמיש. אך בזמן הקדמון, שהיו שומרים טבילה בזמנה, והוי מצוה – והיו טובלות. אמנם עתה ליכא טבילה בזמנה, מפני ספק זיבות, ולכן אסורות לטבול בתשעה באב.
והאשה שצריכה טבילה במוצאי תשעה באב – תרחוץ ותחוף ערב תשעה באב, ובלילה במוצאי תשעה באב תחוף מעט, כדי שתהא סמוך לחפיפה טבילה, ותטבול, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קצט. וגם רוחצות מעט במוצאי תשעה באב, וכן נהגו.
סימן תקנד סעיף י
עריכהולתפילה מותר לרחוץ ידיו, דהוי כטבילת מצוה.
וכן מי שנכנס לבית הכסא, או השתין – צריך ליטול ידיו מפני הנקיות, שהרי צריך לברך "אשר יצר". מיהו לא ירחוץ כל היד, אלא לפי מה שצריך להעביר הלכלוך.
ואפילו שלא לצורך תפלה וברכה, אלא שהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, ורוחץ כדי להעבירם – מותר.
כללו של דבר: כל רחיצה שאינה של תענוג – מותר בתשעה באב. ולכן נשים המבשלות בתשעה באב, וצריכות לרחוץ בידיה איזה מאכל – רוחצת ואינה חוששת, כיון שאינו לתענוג (אליהו רבה סעיף קטן י).
סימן תקנד סעיף יא
עריכהונוטל אדם ידיו שחרית כשעומד ממטתו, דסתם ידים מלוכלכות הן. ולא יטול כל היד, אלא עד קשרי אצבעותיו.
ולאחר שנטל ידיו, ועדיין הן לחות קצת לאחר הנגובה – מותר לו להעבירן על גבי עיניו. דפניו – אסור לרחוץ, רק העינים בידים לחות קצת – מותר.
אך אם היה לפלוף בעיניו, ודרכו לרוחצם במים – רוחץ עד שמעביר הלפלוף, דזהו כטיט וכצואה שרוחץ כדרכו. ואינו חושש, כיון שאין זה לתענוג, אלא לנקות את העינים מלפלופן.
סימן תקנד סעיף יב
עריכהוההולך להקביל פני רבו, או אביו, או מי שגדול ממנו; או שהולך לצרכי מצוה – עובר במים עד צוארו אם הדרך כן היא, ואינו חושש כיון שאינו לתענוג. ואפילו בחזרה מדרכו – מותר, דאם לא תתיר לו בחזרה – גם הוא לא ילך, וימנע ממצוה.
וכן ההולך לשמור פירותיו שלא יגנבום, או שמוכרח למוכרם, וכיוצא בזה, או שהולך למסחרו – עובר עד צוארו במים, ואינו חושש כיון שאינו לתענוג. אבל בחזרתו – אסור, דבזה לא שייך לומר דאם לא תתיר לו חזרה אף הוא לא ילך, דוודאי ילך משום הפסד ממונו. וגם כשלא ילך – מה איכפת לנו?
וכן הבא מן הדרך, ורגליו כהות – מותר לרוחצם במים, כיון שהוא להסיר צער בלבד, ולא לשם תענוג. וכל שאינו לתענוג – מותר, כמו שכתבתי.
סימן תקנד סעיף יג
עריכהאיתא ביומא (עח א) על אחד מהחכמים, שמטפחת היתה לו, והיה שורה אותה במים בערב תשעה באב, ולמחר מעבירה על גבי עיניו, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו, עיין שם. וכיוצא בזה אומר שם על יום הכיפורים. והרמב"ם ז"ל ביום הכיפורים מביא זה בפרק שלישי (הלכה ה) משביתת עשור. (פ"ג מהל' שביתת עשור ה"ה).
ולעניין תשעה באב – לא הביא זה. אבל הטור בסימן תריג בהלכות יום הכיפורים הביא זה, ובכאן גם כן הביא זה.
ונראה דדעת הרמב"ם, משום דדבר זה מיישב לבו של אדם, ולכן ביום הכיפורים, שהוא יום קדוש, וצריכא צילותא דדעתא – נכון לעשות כן. אבל בתשעה באב – כל מה שדעתו מבולבלת טוב יותר, כיון שהוא יומא דצערא. ובגמרא, מי שעשה כן גם בתשעה באב – לפי שהיה אסטניס גדול, ולא היה יכול לחיות בלא זה, ולא בסתם בני אדם.
וכן משמע מלשון הטור שם, שזהו כדי ליישב הדעת, עיין שם. והטור סבירא ליה דגם עתה יש אניני הדעת שצריכין לכך, וכן הביאו רבינו הרמ"א בסימן תקנד סעיף יד. ולדבריהם: מוציאה מן המים בלילה, עד שביום היא כנגובה, ורק בלחלוחית קצת. וכתבו דבכי האי גוונא – אפילו לתענוג שרי, עיין שם. והוא פלא, דאיך מותר בתשעה באב לתענוג? וצריך לומר דלאו תענוג ממש הוא, אלא להסיר שיעמומו. וצריך עיון.
סימן תקנד סעיף יד
עריכהסיכה אסורה בתשעה באב, בין סיכת הראש בין סיכת הגוף.
וכל זה הוא סיכה של תענוג. אבל מי שיש לו חטטין בראשו, או צרעת על גופו, וצריך לסוך – סך כדרכו ואינו חושש, כיון שאין הכוונה לשם תענוג. וכן לחוף ראשו במסרק – מותר, שגם זה אינו לשם תענוג, אלא כדי שלא יצטרך להתחכך בראשו, כידוע. אבל אסור לרחוץ השיער אפילו במעט מים, אלא יחופם יבישים, אם צריך ומוכרח לכך.
סימן תקנד סעיף טו
עריכהנעילת הסנדל – אסור דווקא של עור. אבל של בגד, או של עץ, או של שעם והם קליפי עץ, או של גמי – מותר. ושל עץ, או גמי, או שעם, ומחופה עור – אסור. וכן בתי שוקיים שמקצתן מחופין עור – אסור.
והנה אצלינו הולכין בקאלאסי"ן, שהם של איזה מין שנראה כעור, ואינו מעור אלא מאיזה מין דבק. וקורין לזה רוזינ"י, ונראה שהוא מין דבק. וחששתי שעל פי רוב, דבק הוא מעור שלוק, ואולי דינו כעור. אך כיון שנשלקו – נתבטלו משמם הקודם, כמו לחם כשנשלק – נתבטל מתורת לחם. והכא נמי כן הוא.
ואף על גב דבישול בעור אדרבא מקשה אותו, כדמשמע בשבת (עט א) – זהו בבישול בלבד. אבל הדבק הוא בישול ונימוח, ובזה וודאי נתבטל משמו הקודם. והרי אפילו קלף, שהוא העור בשלימות, אלא שעיבדוהו וגררוהו – נשתנה בכל דיניו מעור, וכל שכן בכי האי גוונא.
ומיהו, מנעלים של קלף – וודאי אסור, כיון שהם עור ממש.
סימן תקנד סעיף טז
עריכהוכן האבל והמרוחק – אסורים בנעילת הסנדל, כמו בתשעה באב.
ואם היו מהלכין בדרך – נועלין, כי קשה לילך בדרך בלא סנדל, וכשיגיעו לעיר יחלוצו. אבל לשדה סמוך לעיר, או לבית הקברות – אסור במנעל.
ובמקום שדרים בעיר עם האומות – לא יחלוצו כי אם ברחוב היהודים. וכן נהגו בזמן הקדמון, שרחוב היהודים היתה מיוחדת. ועכשיו שדרין מעורבין, אם יש הרבה מהם כמו בעיירות גדולות – יש להקל, ועכשיו מקילין הרבה מטעם זה. אך זה אינו רק בעיירות גדולות, ולא בקטנות.
ופשוט הוא, דכשיורד גשמים בתשעה באב – רשאי לנעול הסנדל. ואף על גב דגבי יום הכיפורים אין היתר רק לאסטניס, כמו שיתבאר בסימן תריד, מכל מקום בתשעה באב דרבנן – מותר לכל.
סימן תקנד סעיף יז
עריכהיש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה אחת. ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. ונכון שלא יגע בה בלילה, אבל ביום – אין לחוש. וגם בלילה אין לחוש, רק לעולי ימים.
ומעולם לא נזהרו בזה, דישראל לא חשידי חס ושלום. ושבת שחל בו תשעה באב ונדחה, כמו שמותר באכילה ושתייה – כמו כן מותר בתשמיש המטה. ויש אוסרין בתשמיש המטה, וכן נוהגין. והשמש מכריז לאחר תפלת ערבית: דברים שבצנעא נוהג.
ואם היה ליל טבילה – מחוייב לשמש, דכן עיקר לדינא (עיין מגן אברהם סעיף קטן כ, ואליהו רבה סעיף קטן יט). וכמדומה שכן המנהג, דכן דעת רוב הפוסקים. ואין אומרים "צדקתך צדק" במנחה בשבת שחל בו תשעה באב, או שתשעה באב ביום ראשון. ולעניין "אב הרחמים" – יש אומרים, ויש שאינם אומרים, ויעשו כמנהגם.
סימן תקנד סעיף יח
עריכהשאילת שלום – אסור בתשעה באב, דאינו יום של שלום, כמו באבל, כמו שכתוב ביורה דעה סימן שפה.
ושם יש אומרים דשאילת שלום שלנו – לא מקרי שאילת שלום. אבל מהירושלמי שהביא הטור שם, משמע להדיא דאמירת "שלום עליכם" הוה שאילת שלום, ולכן אין להקל (מגן אברהם סעיף קטן כא).
והדיוטות שאינם יודעים הדין, ונותנים שלום – מחזירים להם בשפה רפה ובכובד ראש. אבל שלא להשיבו כלל – אין נכון, כדי שלא יתבייש.
וכן אין לילך ולטייל בתשעה באב בשוק וברחוב, דהטיול בעצמו אסור בתשעה באב. ולבד זה, עוד בנקל לבא לידי שחוק וקלות ראש, והיתול וליצנות.
אלא בתשעה באב, כשאינו מוכרח לצאת – ישב בפינת ביתו בעצבות. ואם מוכרח לילך – ילך בראש כפוף, וימהר לעשות מה שצריך, וישוב לביתו מהר.
וגם יש למנוע ההולכים לבית הקברות, כי הולכים בחבורות, ואין הדבר כדאי, והיראים נמנעים מזה.
וכן לומר בתשעה באב "צפרא דמרי טב", ובלשונינו "גוט מארגין" – אין לומר בתשעה באב.
סימן תקנד סעיף יט
עריכהתנן בפסחים (נד ב): מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב – עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות – אין עושים.
והטעם: כדי שלא יסיחו דעתם מאבלות (רע"ב). ולפי זה, גם בלילה אסור (מגן אברהם סעיף קטן כג). וכן מבואר מרש"י פסחים שם, עיין שם. אבל בתענית (יג ב) לא פירש רש"י כן, עיין שם.
ומלאכה שאין בה שהייה – מותר (שם). ובכל מקום תלמידי חכמים בטילין, דתלמידי חכמים אין עושין מלאכה אף במקום שנהגו לעשות. וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לעניין זה – עושה, ולא אמרינן דמיחזי כיוהרא, משום דהרואה אומר שאין לו מלאכה לעשות.
סימן תקנד סעיף כ
עריכהואפילו במקום שנהגו שלא לעשות – מותר לעשות על ידי אינו יהודי, אבל לא בדבר מפורסם כבניין, וכיוצא בו (שערי תשובה בשם כנסת הגדולה).
ופרקמטיא להרויח ולהשתכר – הוי כמו מלאכה, ובמקום שנהגו שלא לעשות – אין עוסקים. גם כן בסחורה, וישיבת חנויות.
ובמקום שנהגו לעשות – מותר, אלא שממעטין במשא ומתן, שהרי אפילו משנכנס אב – ממעטין במשא ומתן, כמו שכתבתי בסימן תקנא. ואפילו לפי מה שכתבתי שם דאינו אלא משא ומתן של שמחה, מכל מקום בתשעה באב וודאי דממעטין בכל משא ומתן.
סימן תקנד סעיף כא
עריכהובמדינתינו המנהג: עד חצות היום שלא לעשות מלאכה.
והאמת שעכשיו המנהג רק עד אחר אמירת הקינות, והיה מהראוי להאריך בהם עד חצות, אך אי אפשר להנהיג כן, מפני דוחק הפרנסה. אך כיון שנהגו כן – אין איסור בדבר, כיון דתשעה באב תלוי במנהג לפי דין המשנה. ומכל מקום היראים נזהרים שלא לעשות קודם חצות, וכן שלא לפתוח החנות קודם חצות.
וכל זה הוא במלאכה מרובה, שיש בה שיהוי קצת, אפילו מעשה הדיוט. אבל דבר שאין בה שיהוי, כגון הדלקת נרות, וקשירה, וכדומה – לית לן בה, אפילו קודם חצות.
וכן אין מציעין המטות קודם חצות, ואין מכבדין הבית בתשעה באב. ולחלוב הפרות – טוב לעשות על ידי אינו יהודי, ואם אי אפשר – יחלוב בעצמו, דזהו כדבר האבד, ומלאכת דבר האבד מותר, כדרך שאמרו בחול המועד. וגם באבלות מותר בדבר האבד.
ומטעם זה כשחל יום השוק בתשעה באב – אנו מתירים להאופים לאפות לחם בבוקר, כדי שיהא מוכנים ליום השוק, דגם זה הוי כדבר האבד. וכן ביריד, או שיירות באים – מותר לקנות מהם, אפילו במקום שאין עושין מלאכה, וכל שכן למכור. אך מה שיכול לעשות בצינעא – יותר טוב (עיין מגן אברהם סעיף קטן כו).
סימן תקנד סעיף כב
עריכהואמרו חז"ל שלהי תענית (ל ב): כל העושה מלאכה בתשעה באב – אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומשמע: אפילו במקום שנהגו לעשות (שם סעיף קטן כז).
ולכן יראה כל אחד למשוך מעסקים בתשעה באב, כל מה שיוכל.
ועוד אמרו שם על כל העושה מלאכה בתשעה באב, ואינו מתאבל על ירושלים, שנאמר (ישעיה סו י): "שמחו את ירושלים, וגילו בה כל אוהביה; שישו אתה משוש, כל המתאבלים עליה".
ולכן כל שאינו מתאבל על ירושלים – אינו זוכה ורואה בשמחתה. וכל האוכל ושותה בתשעה באב, עליו נאמר: (יחזקאל לב כז): "ותהי עונותם על עצמותם", דבהעצמות של המת – ניכר אם שתה יין או מים, כדאיתא בנדה (כד א). וכן כל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת, ולדידן מראש חודש אב.
וכל המתאבל על ירושלים – יזכה ויראה וישמח בבניין ירושלים ובית המקדש, במהרה בימינו, אמן.
ואין לכתוב חידושי תורה בתשעה באב.
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקנה
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקנה | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תקנה סעיף א
עריכהאף על גב דכמה דברים דין תשעה באב כאבל, מכל מקום לא חייבו חכמים בתשעה באב בכפיית המטה ועטיפת הראש כאבל, דדווקא לעניין מצות לא תעשה שבאבל חייבים בתשעה באב, כגון: תלמוד תורה, ורחיצה וסיכה, ונעילת הסנדל, ותשמיש המטה. ולא עשה שבאבל, ככפיית המטה ועטיפת הראש (טור).
ומה שאין מניחין תפילין – לא נזכר בגמרא מזה. והרא"ש סוף תענית התפלא בזה: והרי גם האבל אינו אסור אלא ביום ראשון? ויש מהגדולים שהניחו בבוקר תפילין בביתם, וקראו קריאת שמע וחלצום, והלכו לבית הכנסת (באר היטב בשם הר"ם גלאנטי). ואומרים שכן עשה האריז"ל.
סימן תקנה סעיף ב
עריכהאבל כל ישראל נהגו שלא להניח תפילין וציצית בבוקר בעת התפלה.
והטעם נראה ברור, שהרי מה שהאבל פטור מתפילין ביום ראשון, משום דכתיב (עמוס ח י): "ואחריתה כיום מר", ועיקר מרירות האבלות הוא יום ראשון. ולכן אין ללבוש תפילין, שנקראין "פאר"; וקל וחומר בתשעה באב, היום המר והנמהר לכל ישראל, שאין לנו לשאת את הפאר של תפילין.
וכן ציצית, דכתיב (איכה ב יז): "בצע אמרתו". ואיתא במדרש (ויקרא רבה פרשה ו) ובתרגום: "בזע פורפירא דיליה" (טור). אלא לובשין טלית קטן תחת בגדיו בלא ברכה.
ובמנחה מניחים ציצית ותפילין, ומברכין עליהן, וכך נהגו כל ישראל. ותפילין דרבינו תם – אין להניח בתשעה באב, גם במנחה. ויש מניחין (עיין שערי תשובה). ולמה מניחים במנחה? דבמנחה אנו מקבלים תנחומין, שאומרים "נחם".
סימן תקנה סעיף ג
עריכהואף על פי שאין נוהגין בכפיית המטה, מכל מקום מנהגינו לישב על הארץ, או סמוך לארץ, ולא על הספסל – עד חצות היום.
ויש מי שנוהג לשכב בליל תשעה באב מוטה על הארץ, ומשים אבן תחת ראשו, ולא כל אדם יכול לעשות כן. אך איך שהוא יש לאדם להצטער קצת בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם היה רגיל לישן בשני כרים – יישן בכר אחד. ויש משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר (בראשית כח יא): "ויקח מאבני המקום", דאיתא במדרש: שראה החורבן.
מיהו החלשים ועוברות, שאין ביכולתן להצטער – לא יעשו כל אלה. אך בכלל ימעט אדם בכבודו ובהנאתו בתשעה באב, בכל מה דאפשר.
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקנו
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקנו | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תקנו סעיף א
עריכהתשעה באב שחל ביום ראשון בשבת, כיצד יעשה בהבדלה? דלהבדיל מבעוד יום, ולשתות הכוס – אי אפשר, דכיון דאבדיל – קביל תשעה באב עילויה, ואסור לשתות (טור).
ולכן במוצאי שבת, כשרואה הנר, מברך "בורא מאורי האש". ועל הבשמים – לא יברך, דאף על גב דמותר להריח בתשעה באב, מכל מקום כיון דבשמים במוצאי שבת באים להשיב את הנפש – אין נכון לעשות כן בתשעה באב.
סימן תקנו סעיף ב
עריכהובליל מוצאי תשעה באב – מבדיל על הכוס.
ואז אינו מבדיל לא על הנר ולא על הבשמים. דעל הנר – כבר בירך, ובשמים לא שייך רק במוצאי שבת.
וגם לא יבדיל על היין, אלא על שאר משקה, דיין אסור במוצאי תשעה באב, אפילו בנדחה ליום ראשון, כמו שאכתוב בסימן תקנח.
ודע דאפילו למי שסובר בסימן רצט דאין תשלומין להבדלה רק ביום ראשון, מכל מקום בתשעה באב – מודה שמבדיל בהתחלת יום שני, כיון שלא היה אפשר להבדיל עד עתה.
ומי שמתענה שני ימים – ישמע הבדלה מאחרים (מגן אברהם).
ו"בורא מאורי האש" יכול לברך כל הלילה של מוצאי שבת, ולא יותר.
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקנז
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקנז | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תקנז סעיף א
עריכהבירושלמי פרק רביעי דברכות (הלכה ג) איתא: בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע. מאי ניהו? "נחם ד' אלקינו את אבילי ציון", וכו'. והיכן אומרה? ב"עבודה", ככל דבר שהוא להבא שאומרים ב"עבודה", כמו: "יעלה ויבא".
מיהו בזה אנו נוהגים דלא כהירושלמי, אלא מזכירים אותה בברכת "בונה ירושלים", שקודם החתימה אנו אומרים "נחם..." ומסיימין הברכה "מנחם ציון ובונה ירושלים". וכתב הרי"ף שלהי תענית דאנן סמכינן אהא דאמרינן בפרק "לפני אידיהן" (ח א): דאע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו "בשומע תפלה", אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין אותה ברכה – אומר, עיין שם. וכאן הוא מעין הברכה כמובן.
סימן תקנז סעיף ב
עריכהומכל מקום צריך טעם: איך נעשה דלא כהירושלמי, במה שאין חולק עליה?
ונראה לי דהעניין כן הוא: דהנה בתוספתא ברכות סוף פרק שלישי איתא שכולל את "צמח דוד" ב"בונה ירושלים", וכן הוא בירושלמי פרק רביעי שם. ולפי זה היו אלו שני הברכות – ברכה אחת. ולכן לא היה ביכולת הירושלמי לתקן הברכה דנחמת ציון מקודם בברכת ירושלים, כיון דבה נזכר מלכות בית דוד, ובנחם אין רמז לזה. לכך תקנוהו בברכת "המחזיר שכינתו לציון".
אבל אחר כך שתקנו ברכת "את צמח" ברכה בפני עצמה, וברכת ירושלים – עיקרה רק על ירושלים, אם כן למה נאחרה עד אחר כך? וטוב יותר לקדמה.
ואף על גב דגם עתה נזכר בברכת "בונה ירושלים": "וכסא דוד", מכל מקום עיקרא דברכה היא על ירושלים, מה שאין כן כשהיו שתי הברכות ביחד – היה עיקרה על מלכות בית דוד.
סימן תקנז סעיף ג
עריכהוהנה אין אנו אומרים "נחם" רק במנחה. ותמה הרא"ש שם על זה: דלמה לא נאמרה גם בערבית ושחרית? אך הטעם דכל היום אי אפשר לומר תנחומים, דהוה כמתו מוטל לפניו. אך במנחה יכולים לקבל תנחומים (ב"ח). ועוד: דלעת ערב הציתו את האש במקדש, הלכך באותה שעה מזכירין שפלותה, ומתחננים לבנותה (בית יסף בשם ר"ס גאון, עיין שם).
ומי שאוכל בתשעה באב יאמר נחם בברכת המזון, קודם "ובנה ירושלים". ואם לא אמר – אין מחזירין אותו. ובתפלה, כששכח לומר אצל "בונה ירושלים" – יאמרנה ב"עבודה". (ומה שכתב בבית יוסף ומגן אברהם לומר אצל "ועל כולם" – הוא טעות, ונגד הירושלמי.) ואם שכח גם בשם, נראה לי דאין מחזירין אותו, ויאמרנה בסוף התפלה בלא חתימה.
וגם "ענינו" צריך לומר במנחה ב"שומע תפלה", והשליח צבור אומרה בשחרית ומנחה בין "גואל" ל"רופא", כמו בכל תענית ציבור.
(וכתב המגן אברהם דמי שמתענה בעשירי – יאמרנה בכל התפלות, עיין שם.)
(וראיתי מי שרוצה לומר שהשליח צבור לא יאמר "ענינו" בשחרית, ודבר תמוה הוא זה.)
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקנח
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקנח | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תקנח סעיף א
עריכהכתב הטור: תניא: בשביעי באב נכנסו העובדי כוכבים להיכל, ואכלו ושתו וקלקלו יום שביעי ושמיני ותשיעי. ולעת ערב הציתו בו את האור, ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי. והיינו דאמר רבי יוחנן אלו: הוואי התם קבעתי בעשירי, שרובו של היכל בו נשרף (תענית כט א).
ואיתא בירושלמי (פרק רביעי הלכה ו): רבי אבין ציים תשיעי ועשירי; רבי לוי ציים תשיעי וליל עשירי מפני שלא היה בו כח לצום כל יום עשירי. ואנו בזמן הזה – תש כחינו, ואפילו ביום הכיפורים שהיה ראוי לעשות מספק שני ימים – אין אנו מספיקים.
סימן תקנח סעיף ב
עריכהולכן ראוי וכשר שלא לאכול בשר בליל עשירי ויום עשירי, וכן שלא לשתות יין. ויש מחמירין עד חצות היום, ולא יותר, וכן המנהג שלנו. ואם חל תשעה באב בשבת, ונדחה ליום ראשון – מותר לאכול בשר ולשתות יין ביום שני, אבל בלילה במוצאי תענית – אסור משום אבלות של יום.
וסעודת מצוה, אפילו חל בחול, ואפילו בלילה שלאחר התענית – מותרים כל הקרואים לאכול בשר ולשתות יין, דלילה זו קילא לגמרי (מגן אברהם). אך סעודה שלפני החתונה – אין לעשות אז, דלא הוי סעודת מצוה (שם). וכל שכן שלא ישמע שם קול כלי שיר (שם).
וכן אין לרחוץ ולספר ולכבס ביום עשירי עד אחר חצות. ואם חל תשעה באב ביום חמישי, למחרת בערב שבת – הכל מותר, מפני כבוד השבת (שם). אבל לאכול בשר קודם חצות – פשיטא שאסור, דלא כיש טועים בזה (עיין מגן אברהם סעיף קטן ג).
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקנט
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקנט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
מנהגי תשעה באב, ודין מילה בתשעה באב
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
סימן תקנט סעיף א
עריכהחל תשעה באב בשבת או ביום ראשון – אין אומרים "צדקתך" במנחה בשבת, ולא פרקי אבות. ונראה דבחל ביום ראשון – אומרים פרקי אבות.
וכן אין לומר "צידוק הדין" בתשעה באב. ויש אומרים שאומרים "צידוק הדין", דלא גרע משאר קינות (ט"ז סעיף קטן א בשם רש"ל). ומותר לעשות הספד על חכם שמת, דכל היום הוי יום בכייה (שם סעיף קטן ו).
ואומרים "אתה חוננתנו" בתפלה של ערבית, כמו בכל מוצאי שבת. וזה שאין מבדילין על הכוס – מפני שאסור לשתותו. ואם שכח לומר "אתה חוננתנו" – נתבאר לעיל סימן רצד, עיין שם.
סימן תקנט סעיף ב
עריכהומתפללין ערבית בנחת, ודרך בכייה כאבלים, וכן עושים בקריאת איכה. ובכל איכה מגביה קולו יותר, ומפסיק בין כל פסוק מעט, ובסוף כל "איכה" יותר מעט. ופסוק האחרון שבכל "איכה" אומר בקול רם, וכשמגיע הקורא לסוף לפסוק "השיבנו" – אומרים אותו הקהל בקול רם, ואחר כך מסיים הקורא, והקהל חוזרין ואומרים אותו בקול רם, וכן הקורא.
ויש שכתבו שמברכין לפני איכה "על מקרא מגילה" (מגן אברהם סעיף קטן א), ואין מנהגינו כן. והיחיד יאמר "איכה" גם ביום. ואצלינו קורא הקורא כל ה"איכות" ביום, לאחר הקינות והתפלה.
סימן תקנט סעיף ג
עריכהבליל תשעה באב מתפללין ערבית, ואומרים איכה וקינות. ואחר שמונה עשרה אומר השליח צבור קדיש עם "תתקבל", ואחר הקינות אין אומר תתקבל. וכן למחר בשחרית – אינו אומר "תתקבל"; כן כתוב במנהגים (ט"ז ומגן אברהם סעיף קטן א).
ואני מתפלא על זה: דאם כן הא אומרים "תתקבל" בערבית כמו בשארי ימים, ומה שייך לומר שאינו אומר "תתקבל" לאחר הקינות? היכן מצינו שיאמרו שני פעמים "תתקבל" בתפילה אחת? ולעניות דעתי היה נראה שלא לומר "תתקבל" אחר שמונה עשרה בערבית, וזהו השינוי מכל הימים. ורבינו הבית יוסף בספרו הגדול הביא באמת שיש מקומות שעושין כן, עיין שם. וזה שכתב הטור שאומרים קדיש שלם – יש לומר שאין כוונתו על "תתקבל", אלא שלא יאמר חצי קדיש. ועיין מה שכתבתי בסימן תרצג.
(ואין מברכין את הבנים כשחל במוצאי שבת.)
סימן תקנט סעיף ד
עריכהואחר איכה וקינות אומרים סדר קדושה, ומתחילין "ואתה קדוש". ואפילו חל במוצאי שבת אין אומרים "ויהי נועם", דאין נעימות ביום זה. ועוד: ד"ויהי נועם" נתייסד על הקמת בית המקדש, ועתה נחרב בעונותינו. וכן אין אומרים "ויתן לך", ולא "למנצח בנגינות".
ומסירין הפרוכת מלפני הארון, על שם "בצע אמרתו" (איכה ב יז), ומתרגמינין "בזע פורפירין דיליה".
וליל תשעה באב ויומו יושבים בבבית הכנסת לארץ עד תפלה המנחה. ואנחנו נוהגים עד חצות היום, ועד אחר קינות, שראוי להאריך בהם עד חצות. ולאו דווקא על הארץ אלא מציעין תחתיו דבר מה, או על ספסל קטן נמוך לארץ.
ואין מדליקין הרבה נרות בלילה, כי אם נר אחד לפני החזן, כדי שיקרא לאורו. ואם אין מספיק זה להציבור – ידלוקו במקומות מפוזרים, עד כדי שיוכלו לראות, ולא יותר (עיין ט"ז סעיף קטן ה). ובמקום שהציבור אין אומרים, רק שומעים מהשליח צבור – לא ידלוקו לפניהם כלל, רק עוד נר אחד, דאולי תכבה נר של השליח צבור, ידלקוהו מנר זה (מגן אברהם סעיף קטן ד בשם מהרי"ל).
וגם בשחרית מדלגין ב"ובא לציון" פסוק "ואני זאת בריתי".
סימן תקנט סעיף ה
עריכהאין אומרים תחנון ולא סליחות בתשעה באב, משום דכתיב: "קרא עלי מועד" (איכה א טו). ואין נופלין על פניהם. ובארנו טעם עניין זה בסימן תקנב, עיין שם. ו"מזמור לתודה" אומרים, ואין אומרים "מזמור... יענך" ולא "אל ארך אפים" כשחל ביום חמישי.
ומשכימין לבית הכנסת, ואין קורין לבית הכנסת אלא באין מעצמן.
וקורין בתורה "כי תוליד בנים" ומפטירין בירמיה "אסוף אסיפם", וקורין בניגון איכה, לבד הפסוקים האחרונים. ואיתא במסכת סופרים דכל אחד מהקרואים, קודם שיעלה לתורה, מברך "דיין האמת"; ולא נהגו כן. אך מי שאומר – יאמר בלא שם ומלכות.
ואין אומרים "פטום הקטורת" שאחר התפלה, להנוהגין כן בכל יום. ויש מי שכתב דגם מה שקודם התפלה – לא יאמרו, וכן כל פרשיות הקרבנות (מגן אברהם סעיף קטן ז). והוא דבר תימה, דלהדיא כתבו בטור ושולחן ערוך סימן תקנד להיפך, עיין שם. ואין צריך לשנות מקומו בתשעה באב. ואחר שגמרו המפטיר –מכניסים הס"ת להיכל, ויושבין על הארץ, ואומרים קינות.
סימן תקנט סעיף ו
עריכהמנהגים שונים יש במסכת סופרים, והטור הביאם, וזה לשונו: יש קורין ספר קינות בערב, ויש שמאחרין עד הבוקר לאחר קריאת ספר תורה, שאחר קריאת ספר תורה – עומד ומתפלש באפר, ובגדיו מפולשין, וקורא בבכייה ויללה. אם יודע לתרגמו – מוטב, ואם לאו – נותנו למי שיודע לתרגם, כדי שיבינו כל העם, והנשים והתינוקות. שהנשים חייבות כאנשים, וכל שכן בנים זכרים. והקורא בתשעה באב אומר "ברוך דיין האמת". ויש מניחין את תיק הספר על הקרקע, ואומרים "נפלה עטרת ראשנו". וקוראין ומספידין, כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין מקומותיהן, ויש שיורדין מספסליהם – וכולם מתפלשים באפר. ואין אומרים "שלום" זה לזה וכו'; עד כאן לשונו. והוא במסכת סופרים פרק שמונה עשר.
סימן תקנט סעיף ז
עריכהאומרים קינות בבכי והספד. ובשעת הקינות – אין לדבר דבר, ולצאת חוץ, כדי שלא להסיח דעתו מאבלות. וקל וחומר שלא ישוח עם אינו יהודי.
ונוהגין לומר קצת פסוקי נחמה אחר הקינות, כדי לפסוק בדברים טובים. ואם יש אבל בעיר – הולך בלילה לבית הכנסת, וגם ביום, עד שיגמורו הקינות, ואפילו תוך שלושה ימים. ויש רוצים לומר דווקא אחר שלושה, ואינו כן (עיין מגן אברהם סעיף קטן ח).
ונהגו לילך על הקברות מיד כשיצאו מבית הכנסת, דאף המתים מצטערים בצער החיים. ולכן אין לילך רק על קברי ישראל. והאריז"ל – אין דעתו נוחה לילך על הקברות (עיין מגן אברהם סעיף קטן טו), זולת להלוויית המת. וכבר כתבנו דעכשיו שהולכין בחבורות, ומשיחין שיחות בטלות – יותר טוב שלא לילך.
סימן תקנט סעיף ח
עריכהאם יש תינוק למול – מלין אותו אחר שגומרים הקינות. ויש שאין מלין עד אחר חצות, ואין המנהג כן. ובמקום שמברכים על הבשמים במילה – לא יברכו עתה. והסנדק, והמוהל, ואבי הילד – לובשים טליתם בשעת המילה, אך לא ילבשו בגדי שבת. ויברך המוהל על הכוס, ותשתה היולדת מהכוס, אם המילה בבית היולדת. ואם לאו – יתן לתינוקות שישתו. וכשהיולדת שותה – צריכה לשמוע הברכה, ושלא תפסיק בין ברכה לשתייה. ואף שכתבנו שאין לובשין בגדי שבת, מכל מקום לובש הבעל ברית בגדים אחרים, אך לא לבנים ממש. ואבי הבן, והמוהל, והסנדק – כולם נקראים "בעלי ברית", ומותרים ללבוש בגדים אחרים לאחר שגמרו הקינות, ובאין למול. אבל לא לבנים ממש.
(ומ"ש ברמ"א סעיף ח: בגדי שבת. נראה לי דלאו דווקא, דאם כן איך אומר "לא לבנים ממש"? וכן מוכח במרדכי שלהי תענית, עיין שם.)
סימן תקנט סעיף ט
עריכהמדינא דגמרא (סוף פרק שלישי דערובין): כשחל תשעה באב בשבת, ונדחה ליום ראשון, ואירע בו ברית מילה – בעלי הברית מתפללים מנחה בעוד היום גדול, מנחה גדולה או מנחה קטנה (עיין מגן אברהם סעיף קטן יג). ורוחצים פניהם, ידיהם, ורגליהם, ועושים סעודה מבשר ויין, ואוכלים, מפני שהוא יום טוב שלהם.
ומכל מקום לא ראינו ולא שמענו מי שיעשה כן. ובפרט אצלינו, שרוב הסעודות הם בלילה. ולא לבד תשעה באב, אלא אפילו כל תענית, ואפילו תענית הנדחה – אין עושין שום סעודה, בין של מילה בין של פדיון הבן, עד הלילה. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות. ודע שאין שוחטין, ואין מכינין צרכי סעודה, עד אחר חצות היום, אם לא שנצרך לצורך סעודת מצוה, שלא תספיק ההכנה לאחר חצות, דאז יכולים להכין גם קודם חצות. ולא שכיח דבר זה. וגם אין מציעין המטות, ולא מכבדין הבית, עד אחר חצות. ומהראוי שלא לכבד כל היום כולו.
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקס
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקס | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
לעשות זכר לחורבן
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
סימן תקס סעיף א
עריכהבסוף פרק שלישי דבבא בתרא (ס ב) שנינו שלושה ברייתות.
ראשונה: אין מסיידין, ואין מכיירין, ואין מפייחין בזמן הזה. לקח חצר מסויידת, מכויירת, ומפוייחת – הרי זו בחזקתה. נפלה – אין חוזר ובונה אותה. והכי פירושו: אין עושין בית בסיד לבן, משום אבלות ירושלים. ואין מכיירין צורות שצר בסיד. ויש מפרשים שזהו סיוד, אלא שהוא לבן יותר (רשב"ם דיבור המתחיל "ואין מכירין"). ולא מפייחין צורות של מיני צבעונים (שם). לקח חצר מסויידת וכו' – הרי זה בחזקתה שנעשית קודם החורבן. ולכן אין לנו נפקא מינה לדינא בפרט זה.
עוד תניא: לא יסוד אדם את ביתו בסיד. ואם עירב בו תבן או חול – מותר.
סימן תקס סעיף ב
עריכהעוד תניא: משחרב הבית – רבו פרושין בישראל, שלא לאכול בשר, ושלא לשתות יין. נטפל להם רבי יהושע... אמר להם: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר – אי אפשר... ולהתאבל יותר מדאי – אי אפשר... אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמה על אמה, וכנגד הפתח.
סימן תקס סעיף ג
עריכהוהנה לקיים כל הברייתות, שלא יחלוקו זה עם זה, נראה ברור דכן הוא העניין: דברייתא ראשונה אוסרת לסוד בסיד, וברייתא שנייה מתרת בעירב בו חול או תבן. וגם הראשונה סוברת כן, אלא דהיא מיירי בלא עירוב חול או תבן. ובכי האי גוונא, בעירב בו חול או תבן – אין צריך שיור כלל.
וברייתא השלישית, דמצריך שיור אמה על אמה – זהו בלא עירוב חול או תבן. וכן כתב הר"ן בשלהי תענית, וזה לשונו: גרסינן... סד את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. משמע שאם עירב בו חול או תבן – אין צריך לשייר; עד כאן לשונו.
וכן כתב הנמוקי יוסף בבבא בתרא שם, וזה לשונו: עירב בו חול – מותר, מפני שמשחירו קצת, ובכי האי גוונא אין צריך שיור אמה. דאלו בשיור אמה – אפילו בסיד גמור מותר; עד כאן לשונו.
סימן תקס סעיף ד
עריכהולפי זה יש לנו ללמד זכות על רוב ישראל, שאין נזהרין עתה בדין זה, לשייר אמה על אמה כשסדין בסיד כותלי הבית. לפי שידוע שעתה מערבין בהסיד הרבה חול, כמעט מחצה על מחצה. ואם כן, מדין גמור אין צריך שיור כלל.
ואף על פי שהרי"ף והרא"ש, וכן הרמב"ם והטור והשולחן ערוך, לא הביאו רק הברייתא האחרונה, לא חששו להאריך. אבל גם בדבריהם יש לומר כן, דבעירוב חול אין צריך שיור. וראיה ברורה לזה: שהרי הר"ן והנמוקי יוסף הם מפרשי הרי"ף, ואי סלקא דעתן שאינו כן דעת הרי"ף – איך לא הזכירו זה? אלא וודאי כדברינו.
(וגם בבית יוסף הזכיר כעין זה, והב"ח חלק עליו, עיין שם. ותמיהני למה לא הזכיר זה כלל בשולחן ערוך? וצריך עיון.)
סימן תקס סעיף ה
עריכהוזה לשון רבינו הבית יוסף בסעיף א: משחרב בית המקדש, תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בניין מסוייד ומכוייר, כלומר מצוייר כבניין המלכים. אלא טח ביתו בטיט, וסד בסיד, ומשייר אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. והלוקח חצר מסויידת ומכויירת – הרי זה בחזקתה, ואין מחייבין אותו לקלוף בכותלים; עד כאן לשונו, והוא מלשון הרמב"ם בסוף פרק חמישי דתענית, עיין שם. ומפרש דמסוייד ומצוייר – אסור לגמרי. והטור חולק בזה, עיין שם. ומב שכתב טח בטיט: נראה שכן היתה גירסתו.
ובבית הכנסת ובבית המדרש – אין צריך שיור (מגן אברהם סעיף קטן ב).
ו"כנגד הפתח" הוא כנגד ממש, כגון אם הפתח במזרח – צריך לעשות דווקא בכותל מערב. ומי שעושה בכותל שהפתח שם, למעלה מהפתח – אינו כלום. וגדולי האחרונים כתבו דלא מהני מה שמשחירין אמה על אמה, אלא דווקא להניח ריק מסיד (שם סעיף קטן ג).
ואצלינו משחירין, וכיון דרגילין שזהו ההיכר לחורבן – מה לנו אם כה ואם כה? ואותן התולין בגדי רקמה סביבות הכתלים – ישיירו גם כן אמה (שם). וכן המדבקים על הכתלים נייר יפה שקורין אבאייע"ס, גם כן ישיירו אמה, או להשחיר המקום. וכבר כתבנו דבסיד שלנו – אין צריך כלום.
סימן תקס סעיף ו
עריכהוכן התקינו שהעורך שלחן לפני אורחים, לעשות סעודה בעדם – מניח מקום פנוי, בלא קערה מהקערות הראויות לתת שם. ומחסר איזה תבשיל לסימן על החורבן.
ועכשיו אין אנו יודעין מזה. וקשה הציור לפנינו: מהו המקום הפנוי? וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב, משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם, כדי שלא יהא תכשיט שלם, שלא תתקשט בכולם כאחד. וכשהחתן נושא אשה – לוקח אפר פשוט, ונותן בראשו במקום הנחת תפילין.
ואצלינו המנהג במקום אפר מקלה – לשבר הכוס בשעת החופה, או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבלות בראש החתן. וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: (תהלים קלז ה-ו): "אם אשכחך ירושלים... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
ודע דתענוגים לא נאסרו, רק תענוג שיש בו שמחה (מגן אברהם סעיף קטן ז משבת סב א). וצריך לעשות היכר להשמחה.
סימן תקס סעיף ז
עריכהוכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר, לשמח בהם. ואסור לשומען מפני החורבן, שנאמר (הושע ט א): "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים".
ויש אומרים דווקא מי שרגיל בזה אסור, כמו השרים שעומדים ושוכבים בכלי שיר. וכן בבית המשתה – אסור, אם אינה שמחה של מצוה. ואפילו מי שאינו רגיל בזה – אסור. אבל לצורך מצוה, כגון בבית חתן וכלה – הכל מותר. וגם שם אין לשמוח ביותר. ובסעודת הסיום – מותר, ומצוה לשמוח בשמחת התורה.
וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג: דכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות, או שיר של הודאות, וזכרון חסדיו של הקדוש ברוך הוא על היין; עד כאן לשונו. כלומר: דבכי האי גוונא – אפילו בסעודת רשות מותר.
(עיין ט"ז ומגן אברהם, שהתרעמו על מה שמשוררים דברים שלא בשעתן, עיין שם).
סימן תקס סעיף ח
עריכהוכן גזרו על עטרות חתנים, שלא יניח כלל. ושלא יניח החתן בראשו שום כליל, שנאמר (יחזקאל כא לא): "הסר המצנפת, והרם העטרה". וכן גזרו על עטרות הכלה, אם היא של כסף. אבל של גדיל – מותר לכלה. ודווקא לחתן וכלה, אבל בשאר כל אנשים ונשים – לא גזרו. ואנחנו לא ידענו כלל מה המה העטרות האלה, כי אינם נוהגים בנו.
ואסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. וזהו אפילו בזמן המקדש אסור. וזהו כשעוסקין בהשחוק זמן מרובה עם אחרים. אבל שחוק בעלמא – לית לן בה. ופשוט הוא דאסור לשמוע זמר אשה, דזהו קירוב לעריות.
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
סימן תקסא
עריכהאורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקסא | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
דיני הרואה ערי יהודה, וירושלים, והמקדש בחורבנם
ובו שני סעיפים:
א | ב
סימן תקסא סעיף א
עריכההרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: "ערי קדשך היו מדבר", וקורע. ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם, כמו מן הצופים לירושלים.
והרואה ירושלים בחורבנה אומר: "ציון מדבר היתה, ירושלים שממה", וקורע. וכשרואה בית המקדש אומר: "בית קדשינו ותפארתינו, אשר הללוך אבותינו, היה לשריפת אש, וכל מחמדינו היה לחרבה", וקורע.
ומהיכן חייב לקרוע? מן הצופים. יש אומרים שזהו מכל מקום שיכול לראותם, ויש אומרים שזהו מקום מיוחד, שמשם נראה ירושלים (עיין מגן אברהם סעיף קטן ג).
ואחר כך כשיראה המקדש – קורע קרע אחר. וכל קריעה טפח. ואם בא דרך המדבר, שאז רואה המקדש תחלה – קורע על המקדש טפח, ואחר כך כשיראה ירושלים – מוסיף על קרע ראשון כל שהוא. אבל להיפך – אינו יוצא בתוספת, לפי שהמקדש חמור מירושלים.
סימן תקסא סעיף ב
עריכהואם קרע על אחת מערי יהודה – אינו חוזר וקורע כשיראה שארי ערי יהודה, חוץ מירושלים, שחוזר וקורע עליה קרע אחר בפפני עצמו. ואם קרע על ירושלים תחלה – אין צריך לקרוע על שאר ערי יהודה.
וכל הקרעים האלו – צריך לקרוע בידו, ומעומד. וקורע כל בגדיו שעליו, עד שיגלה את לבו, כמו קריעה על אביו ואמו, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן שמ. ויקרע בצד שמאל (מגן אברהם).
ואינו מאחה קרעים אלו לעולם. והיינו תפירה טובה, אבל רשאי לשללן, למללן, ללקטן, ולתופרן כמין סולמות; והיינו תפירת הדיוט, לא תפירת אומן. ואם היה הולך ובא לירושלים – הולך ובא תוך שלושים יום – אינו קורע קרע אחר. לאחר שלושים יום – קורע קרע אחר, כדין כל ברכות הראייה, וכן הדין בערי יהודה ובמקדש.
והרואה ירושלים תוך שלושים – לקרוע על שארי ערי יהודה, אף על פי שראן אחר שלושים. ומי שנולד בירושלים, אפילו הגדיל – אין צריך לקרוע, דבקטנותו פטור, וכשהגדיל – הרי זהו תוך שלושים (מגן אברהם). אמנם אם הלך מירושלים, ושהה שלשים יום – חייב לקרוע בחזירתו. אבל על שארי ערי יהודה – אין צריך לקרוע בצאתו מירושלים. אך בשובו אחר שלושים – הרי הוא ככל אדם, וחייב לקרוע כסדר כשהיה בחוץ לארץ.
בסייעתא דשמיא, סליק הלכות תשעה באב
הלכות תשעה באב: תקמט · תקן · תקנא · תקנב · תקנג · תקנד · תקנה · תקנו · תקנז · תקנח · תקנט · תקס · תקסא
- ^ נוסח השער המופיע כאן מבוסס בעיקרו על שער הספר כפי שהוא מופיע ברבות ממהדורות הצילום, אבל נעשו בו כמה שינויים קלים כדי להתאים אותו לצרכי מהדורת ויקיטקסט.