פתיחת התפריט הראשי

ערוך השולחן אורח חיים תקסח

סימן תקסח סעיף אעריכה

איתא בירושלמי נדרים (פרק שמיני): נדר להתענות, ושכח ואכל – איבד תעניתו. והוא שאמר "יום" סתם. אבל אם אמר "יום זה" – מתענה ומשלים, כלומר: דוודאי ביום המיוחד לתענית, כמו כל תענית ציבור, או תענית חלום, או יארציי"ט והוא יום שמת בו אביו ואמו כשרגיל להתענות; או המתענים ערב ראש חודש, ושני וחמישי ושני שאחר הפסח וסוכות, או עשרת ימי תשובה, וכיוצא בהם, ושכח ואכל או אפילו הזיד ואכל, אפילו אכל הרבה – מה שעשה עשה, וישא עונו. ושאר היום מתענה ומשלים, דלא מפני שעשה עבירה או נכשל בשוגג יהיה מותר לו לאכול עוד?! בתמיה. ולא שייך בזה לומר שאיבד תעניתו, ויאכל וישלם יום אחר בעד יום זה, כיון שהתענית מיוחד להיום הזה דווקא.

סימן תקסח סעיף בעריכה

אבל אם יום זה אינו מיוחד להתענית, אלא שנדר להתענות יום אחד או שני ימים, והתחיל להתענות, ושכח ואכל כזית בכדי אכילת פרס, או שתה רביעית או מלא לוגמיו (מגן אברהם סעיף קטן ב) – איבד תעניתו, ויכול לאכול עוד, וחייב לצום יום אחר. וזהו כשנדר סתם להתענות יום אחד או שני ימים. וכן כשנדר להתענות שני ימים ולילה רצופין שלא יאכל בלילה שביניהם, ושכח ואכל בלילה שביניהם – איבד תעניתו, ויכול לאכול, ויתענה אחרים תחתיהם.

סימן תקסח סעיף געריכה

אבל אם אמר "הריני בתענית יום זה", כגון שנדר במנחה שלפניו על יום מחר או על יום פלוני, ושכח ואכל או הזיד ואכל – משלים תעניתו. ואינו בתשלומין כביום המיוחד לתענית, דמה לי אם היום מיוחד מכבר או שהוא ייחדו – סוף סוף היום הזה הוא חובה עליו להתענות. וזהו דעת רוב הפוסקים.

אבל הראב"ד סובר ד"יום זה" הוי כיום סתם ואיבד תעניתו, ויפרע יום אחר אם ירצה, ואם ירצה ישלים תעניתו, ואינו חייב בתשלומין. וזהו ההפרש בין "יום" סתם ל"יום זה": דב"יום" סתם בעל כרחו חייב בתשלומין, וב"יום זה" תלוי בדעתו (כסף משנה מתשובת הרשב"א שהביא בבית יוסף, עיין שם). וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף א, וזה לשונו:

ויש מחמירין דאפילו בנדר להתענות "יום זה", דחייב להשלים, מכל מקום מחמירין להתענות יום אחר.

עד כאן לשונו, כלומר: שנותנין עליו חומר שני הדעות: חומר דעה ראשונה שחייב להשלים, וחומר דעת הראב"ד שיכול להשלים יום אחר. ואף על פי שפרשנו דגם להראב"ד אינו מוכרח בכך, מכל מקום כדי שלא יהיה עליו עונש במה שאכל ביום התענית – נותנין עליו חומרא זו, שיתענה יום אחר תחתיו. דבאמת אפילו בתענית הקבוע נכון שיתענה יום אחר לכפרה על אכילתו.

ויראה לי דאם אכל במזיד – וודאי דנכון לעשות כן, כדי שיהיה לו כפרה. ולא בשוגג.

סימן תקסח סעיף דעריכה

אמרינן בתענית (יב ב): לוה אדם תעניתו ופורע. ופירשו רבותינו דזהו גם כן כשנדר לצום יום או יומים או הרבה ימים, והתחיל להתענות ביום מן הימים, ולא היה מוכרח להתענות יום זה דווקא, ואירע לו דבר מצוה שנכון לאכול שם; או שאירע לו אדם נכבד שמפני כבודו ראוי שיאכל; או שנתארח אצל אדם נכבד ומבקשנו שיאכל; או שמצטער להתענות – הרי זה יכול לאכול, ופורע יום אחר תחתיו, שהרי לא קבע הימים בתחילת הנדר. ואף על פי שקבלו במנחה הקודמת – מכל מקום הא לא אמר להתענות "למחר" או ב"יום פלוני", אלא להתענות "יום אחד".

ולדעת הראב"ד אפילו אם אמר "למחר" או "ביום פלוני" – גם כן יכול ללוות. ולא קיימא לן כן, דרוב הפוסקים לא סבירא להו כן. ולכן אם לא קיבל עליו להתענות "יום אחד", אלא להתענות "למחר" או "ביום פלוני" או ביארציי"ט, וכל שכן בתענית ציבור הקבוע – אינו יכול ללוות וליפרע יום אחר תחתיו.

וכן תענית חלום (שבת יא א), דהסגולה הוא שיתענה יום שאחר החלום דווקא. וכן מי שנדר להתענות יום שני ויום חמישי כל השנה – הוי כ"יום זה", ואינו יכול ללות, וכיוצא בזה. אבל אם נדר להתענות חצי שנה יום שני ויום חמישי, ולא אמר "שנה זו" – יכול ללוות. ולכן מי שנדר להתענות סך תעניות כך וכך – יכול לדחותם עד ימות החורף שהימים קצרים, ויכול ללוות יום ארוך ולשלם יום קצר, דאידי ואידי מקרי "יום".

ויש מי שאומר דזהו רק לזמן מועט, אבל לזמן מרובה חיישינן שמא ימות (מגן אברהם סעיף קטן יג). ומלשון הפוסקים לא משמע כן.

(ולא דמי לנדר שהוא ב"קום ועשה", שצריך לעשות מיד כשיבוא לידו. דתענית הוא "שב ואל תעשה", שלא יאכל. ויכול לדחותם לאיזה זמן שירצה, ואם ימות – הרי לא עבר על נדרו. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקסח סעיף העריכה

כתב רבינו הרמ"א בסעיף ב:

מיהו תענית שני וחמישי ושני שנוהגים להתענות אחר פסח וסוכות, או אפילו עשרת ימי תשובה, ואירע ברית מילה – מותר לאכול. ואינו צריך התרה, כי לא נהגו להתענות בכי האי גוונא. ודווקא כשאוכלים שם, אבל אם שולחים לו לביתו – אין לו לאכול.
ואם קיבל עליו התענית במנחה – צריך להתענות.
ויש אומרים שאם מצטער הרבה בתעניתו – יכול לפדותו בממון, והוא הדין באונס אחר. ונראה דווקא אם קבל עליו תענית בעלמא, אבל אם קבלו דרך נדר – צריך לקיים נדרו.

עד כאן לשונו, ודבריו צריכין ביאור.

סימן תקסח סעיף ועריכה

ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: דכבר בארנו בריש סימן תקסב דתענית אינו נדר אלא מצוה דרבנן. ומי שנהג להתענות איזה פעמים – נתבאר גם כן ביורה דעה סימן ריד דהוי כעין נדר. ושם בארנו דעם כל זהז אינו בגדר נדר כלל, עיין שם.

ולכן אף על פי שבתעניות ציבור הקבועים או ציבור שגזרו תענית – אסור לאכול בשום סעודת מצוה, מכל מקום בתעניתים שיש מתענים בהם ורובם אינם מתענים; וגם המתענים אינם על פי נדרי תענית אלא שנהגו כך, כמו שני וחמישי ושני ועשרת ימי תשובה וערב ראש חודש ויארציי"ט – אם אירע סעודת מצוה יכולים לאכול בלי התרה כלל. ואמרינן דאדעתא דדבר מצוה לא נהגו, כיון דתעניתא דמנהגא קיל טובא, ואדרבא מצוה לאכול. ולכן אם בימים אלו אירע ברית מילה, או פדיון הבן, או סיום מסכתא – אוכל בלא התרה כלל. ופדיון הבן שלא בזמנו לא יאכל, ויעשו הסעודה בלילה.

(מגן אברהם סעיף קטן י. ומה שכתב בסעיף קטן ט, דאם ידע לפני ראש השנה שיהיה לו ברית מילה יתענה יום אחר תחתיו, עיין שם – הוא דבר תמוה, וכמדומני שאין המנהג כן. וגם מה שכתב בסעיף קטן ה, דיתענה מקצת היום, עיין שם – גם כן אין המנהג כן. ומה שכתב שם להקל בסעודת מצוה, אף על גב שאינו שייך לה, עיין שם – כן נהגו בזמנינו גם בערב פסח בבכורים. ומה שכתב אפילו לשמחת מריעות, עיין שם – הוא דבר תימה. וכן מה שהביא מגמרא: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה – כאילו נהנה מזיו השכינה, עיין שם, מכל מקום קשה לחשבה לסעודת מצוה. ולא שמענו מי שיורה כן, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקסח סעיף זעריכה

וימים אלו שאוכלים בהם בסעודות מצוה – אינו אלא כשמזמינים אותו לאכול שם. אבל כששולחים מנות לביתו – אינו רשאי לאכול.

וכל זה במנהג בעלמא. ואפילו אם ענה "אמן" על ברכת שני וחמישי ושני – מכל מקום אינו כקבלת תענית, שהרי אינו מחוייב להתענות על פי עניית "אמן". ולכן מותר לאכול בסעודת מצוה; ואפילו אם קבלם במנחה שלפניו – קיבלם על דעת המנהג (מגן אברהם סעיף קטן יא).

אבל בתענית אחר שקבלו מפורש במנחה שלפניו – אסור לו לאכול בסעודת מצוה, וצריך להתענות. אך יש אומרים דכיון דקבלת תענית אינו כנדר, ולכן אם מצטער הרבה בתעניתו יכול לפדותו בממון, וכן באונס אחר, ואמרינן דאדעתא דהכי לא קיבל עילויה – אך מכל מקום זהו בקבל עליו רק בשם תענית בעלמא. אבל אם קבלו בלשון נדר, אף על פי שאין זה נדר גמור בלי איסור חפצא, כמו שכתבתי בריש סימן תקסב, מכל מקום כיון שהוא לשון נדר – אינו יכול לפדותו בממון. וכמה הוא דמי הפדיון נתבאר לעיל סוף סימן שלד, עיין שם (כן נראה לעניות דעתי בביאור דברי הרמ"א).

סימן תקסח סעיף חעריכה

ביורה דעה סימן רכח נתבאר דאין מתירין כל נדר עד שיחול הנדר. כגון אם נדר שלא לאכול בשר מראש חודש אייר ואילך, ורוצה להתיר נדרו – אין מתירין לו קודם אייר. ואפילו בדיעבד אינו מועיל, עיין שם.

ולכן הנודר להתענות שנה אחת שני וחמישי ושני – אין מתירין לו אם ירצה להתיר נדרו עד שיכנס יום שני. וכן הנודר להתענות כל ערב ראש חודש, או עשרת ימי תשובה, או שני וחמישי ושני של אחר פסח וסוכות, ורוצה להתיר נדרו – לא יתירו לו עד שיכנס היום של ערב ראש חודש, או יום ראשון דסליחות שהוא נחשב בכלל עשרת ימי תשובה, או יום שני הראשון מימי השני וחמישי ושני. וכן כל כיוצא בזה.

ומי ששרוי בתענית, ושכח ובירך על איזה פירי, ואחר הברכה נזכר – יסיים "למדיני חוקיך". ואם אוכל ושותה שמדמה שהוא לילה, ואמרו לו שכבר עלה עמוד השחר – יפלוט מפיו (עיין שערי תשובה).

סימן תקסח סעיף טעריכה

כתבו הקדמונים ששני ימים ושני לילות רצופים – יש להשוותם לארבעים ימים שאינם רצופים. ויש אומרים דבאדם חלש סגי בשני ימים רצופים, אבל באדם בריא צריך שלושה ימים רצופים.

ואין זה עניין כלל למי שנדר להתענות, אלא לעניין תשובת המשקל של בעלי תשובה שרוצים לקבל עליהם תשובה וכפרה – הוי זה כזה, שצער זה כזה. וגם בזה כתבו שיותר טוב שיהיו מפוזרים, שבכל עת יהיה לבו נכנע, ויהיו חטאיו נגדו תמיד (מגן אברהם סעיף קטן ו).

ובעונותינו בזמנינו מפני חולשת הדורות – לא שמענו מי שיצום שני ימים רצופים, שלא יאכל בלילה שביניהם.

סימן תקסח סעיף יעריכה

אבל מי שנדר לצום ארבעים יום – צריך לקיים מה שנדר. דלא גרע מ"יום זה" דאינו לוה ופורע. ואפילו להראב"ד דסבירא ליה דגם ב"יום זה" לוה ופורע, כמו שכתבתי, הכא מודה דצריך לקיים נדרו. דהתם אמרינן אדעתא שיצטער לא קיבל עליו, ולכן יכול ללוות; מה שאין כן הכא דסוף סוף יצטער, לכן צריך לקיים מה שקיבל עליו (שם סעיף קטן טז).

וכל שכן לארבעים יום שלפני יום הכיפורים, שמתחילין להתענות אחר ט"ו באב ולא יתענו בשבת וראש חודש (שם סעיף קטן יז), ומתענים לזכר עליית משה רבינו בהר סיני; שמי שקיבל עליו שאין להם תשלומין בשנים או שלושה ימים רצופים, ואפילו לא קיבל דרך נדר אלא בלשון תענית בעלמא – אין ללוות. וכל שכן לשלם תחתיהם שנים או שלושה ימים.

סימן תקסח סעיף יאעריכה

לעיל סימן רפח נתבאר דמתענין תענית חלום אפילו בשבת. וצריך למיתב תענית לתעניתו, לכפרה על מה שהתענה בשבת, עיין שם. והוא הדין המתענה תענית חלום ביום טוב או בחול המועד או בראש חודש, דצריך למיתב תענית לתעניתו. וכן בחנוכה ופורים וערב יום הכיפורים – גם כן צריך למיתב תענית לתעניתו.

אבל המתענה תענית חלום בט"ו באב או בשבט, או אסרו חג, ול"ג בעומר – אינו צריך למיתב תענית לתעניתו, וכן בשלושת ימי הגבלה. ויש מי שאומר דגם בראש חודש ניסן או בראש חודש אב אינו צריך למיתב תענית לתעניתו, משום דיש אומרים שמצוה להתענות בהם, כמו שכתבתי בסימן תקפ (שם סעיף קטן יט).

סימן תקסח סעיף יבעריכה

קיימא לן דאין תענית ציבור בחוץ לארץ לעניין להפסיק מבעוד יום, ובכל חומרותיו, ולאסור במלאכה – אלא תשעה באב בלבד. הלכך יחיד שקיבל תענית – לא חיישינן שתענית ציבור קבל עליו, ומותר בכולן.

ומכל מקום טוב לכתחילה לומר בשעת קבלת תענית "הריני בתענית יחיד למחר". ואם אמר "הריני בתענית ציבור למחר" בעל כרחו מפסיק מבעוד יום, עד שיתיר נדרו. וכבר כתבנו זה.

סימן תקסח סעיף יגעריכה

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז:

כשאירע יום שמת בו אביו ואמו באדר, והשנה מעוברת – יתענה באדר שני.

עד כאן לשונו, ודבריו תמוהים: דלהדיא כתב ביורה דעה סימן רכ דזהו להרמב"ם; אבל רוב הפוסקים חולקים עליו, וסבירא להו דסתם "אדר" היא אדר ראשון. ולכן כתב עליו רבינו הרמ"א:

ויש אומרים דמתענה בראשון, אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני, דאז נוהגים להתענות בשני. וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירים להתענות בשניהם.

עד כאן לשונו. וביורה דעה סימן תב פסק בפשיטות להתענות באדר ראשון, ולא הזכיר להתענות בשניהם, עיין שם.

ובאמת דבר תימא הוא: אטו יש בזה איסור דאורייתא או דרבנן? והרי מנהגא בעלמא הוא, ומה שייך חומרות בזה? וכיון שלדעת רוב רבותינו העיקר הוא אדר הראשון – כן הלכה. ורק מי שהתחיל לנהוג להתענות בשניהם צריך התרה.

סימן תקסח סעיף ידעריכה

וראיתי מי שחולק על רבינו הרמ"א, וסבירא ליה דהעיקר להתענות בשניהם, מטעם דכל המצות הנוהגות בשני – נוהגות בראשון (הגר"א).

ותמיהני: דאטו מצות הם, הלא מנהגא בעלמא הוא! וביותר תמיהני: דהא במתים תנן שמשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש, ואם כן אם מת באדר פשוטה – הרי כלו שנים עשר חודשיו באדר הראשון. ולפי המנהג שמפסיקין לומר קדיש בחודש מקודם – הרי אנו מפסיקים בשבט. ואם כן הרי ממילא דהיארציי"ט הוא באדר הראשון, ואין זה ענין כלל לשארי דברים. הלכך נראה לעניות דעתי העיקר כדברי רבינו הרמ"א, ומתענין רק באדר הראשון בלבד.

(והמגן אברהם סעיף קטן כ הביא ראיה מתענית יח א, דאמר אביי: לא נצרכא אלא לחודש מעובר. וכוונתו לפירוש ראשון דרש"י, עיין שם. ותמוה הוא: דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר. אלא שתאמר שלא נראית הלבנה עד שלושים, אם כן מאי צריך לשני אדרים? ועוד: דהוה ליה לומר לשנה מעוברת. ועוד: דאף לפירוש הראשון מסמך גאולה לגאולה עדיף, כמו קריאת מגילה, ומה עניינו ליארציי"ט? והראיה השנייה מיום טוריינוס וניקנור, וכוונתו שיתרץ דעל שנה מעוברת קאי. תמיהני: הא סתמא קתני? ואי משום דנפקא מינה לעניין שנה מעוברת, הא אסתם אדר קאי. ועוד: דמיסמך גאולה לגאולה עדיף, כמו שכתבתי. ולכן העיקר כהרמ"א; וגם מסקנת המגן אברהם כן הוא כמו שכתבתי בשם הר"ש הלוי, עיין שם. וכן פסק האליה רבה בסימן תרפה סעיף קטן ו, עיין שם.)

סימן תקסח סעיף טועריכה

אינו צריך להתענות אלא ביום מיתת אביו ואמו, ולא ביום קבורה, ואפילו בשנה ראשונה. ויש אומרים דאם אירע יום מיתת אביו ואמו בשבת או בראש חודש – ידחה למחר. ואין נוהגין כן, אלא אין מתענין כלל. וכן בשארי ימים שאין אומרים בהם תחנון.

וחשון וכסלו שלפעמים מלאים ולפעמים חסרים – הולכים אחר שם היום. כגון שמת בראש חודש כסלו והיה אז יום אחד ראש חודש, ולשנה הבאה שני ימים ראש חודש – היארציי"ט הוא ביום השני דראש חודש. ואם להיפך שמת ביום ראשון דראש חודש, ולשנה הבאה ראש חודש יום אחד – מכל מקום היארציי"ט הוא בראש חודש ולא בערב ראש חודש. ואף על פי שיום ראשון דראש חודש הוא שלושים לחודש העבר – מכל מקום שם ראש חודש עליו (עיין ט"ז סוף סעיף קטן ד שלא כתב כן, וכבר תמהו עליו), וכן כל כיוצא בזה (וגם על דברי המגן אברהם סעיף קטן כ תמה הפמ"א, כמו שכתבתי המחצית השקל). וכן אם מת בשנה מעוברת ביום ראשון דראש חודש אדר שני, ולשנה הבאה הוא פשוטה – יתענה ביום ראשון דראש חודש אדר (מגן אברהם שם, ויש שם טעות הדפוס כמו שכתב המחצית השקל, עיין שם). וכן כל כיוצא בזה.

סימן תקסח סעיף טזעריכה

הנודר לילך על קברי צדיקים שבמקום פלוני, ונתעכב ימים רבים, ואחר כך אירע שהשכירוהו ללכת שם – די בהליכה זו. וכן כל כיוצא בזה. אך אם נדר שיוציא כך וכך הוצאות על נסיעה זו – לא יצא ידי חובתו עד שיתן ההוצאות לצדקה (עיין מגן אברהם סעיף קטן כא, ודייק ותמצא קל).

וכן הנודר לצום סכום ימים רצופים, ואירע בהם תענית חובה – עולין לו. וכן המתענה תענית חלום, או שמיתב תענית לתעניתו, ובאותו יום הוי תענית חובה – עולה לו.

(ובשני נדרים – אין אחד עולה לחבירו, כמו שכתב המגן אברהם סעיף קטן כב. ועיין ב[[ערוך השולחן יורה דעה רלט|יורה דעה סימן רלט.)

סימן תקסח סעיף יזעריכה

כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו, ובין שהיה מתענה עם הציבור על צרתם – הרי זה לא ינהג עידונין בעצמו. כלומר: שיתענג באיזה מין תענוג. ולא יקל ראשו, ולא יהיה שמח וטוב לב. וכן ישמור עצמו מכעס וממריבות וקטטות אלא דואג ואונן, כעניין שנאמר "מה יתאונן אדם חי...".