פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים תקנג

טורעריכה

כתב הרמב"ן: משהתחיל לאכול סעודה המפסקת מו' שעות ולמעלה, אסור לרחוץ ולסוך כמו בט' באב עצמו, וטעמא, משום כיון שהתחיל באבילות, אסור לרחוץ, אע"ג דאכתי לא עייל ט' באב, דהנאה דסיכה ורחיצה הנאה שלאחר שעה היא ונראה כרוחץ לצורך ט' באב. אבל נעילת סנדל ושאר אבילות אין נוהגין עד שתחשך. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: דבר תימה הוא שיהא מותר לאכול ולשתות ויהא אסור לרחוץ ולסוך.

כתב הראב"ד: כיון שהפסיק סעודתו, חל עליו התענית מן הסתם, ואסור לאכול. ואפילו לרחוץ, אע"פ שלא פירש מן הרחיצה, כיון שהפסיק סעודתו ופירש ממנה ונאסר לו עוד לאכול, נאסר נמי ברחיצה. ואדוני אבי הרא"ש והתוספות פירשו, דאפילו לאחר שהפסיק יכול לחזור ולאכול, וכן כתב רי"ף משום גאון לעניין תענית ציבור שפוסק מבעוד יום, אע"פ שפסק חוזר ואוכל עד שיבוא השמש.

וכתב הוא: ומסתבר הני מילי דלא קבליה עליה לתענית, אבל קבליה עליה, איתסר למיכל ולמשתי. וכתב הרמב"ן דלא שייך למימר קבלה אלא ביום הכיפורים, שצריך להוסיף עליו מבעוד יום; אבל בשאר תעניות, אפילו ט' באב שבין השמשות שלו אסור, אם הפסיק ונמלך, דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל, עד כאן. ואין נראה לחלק, דוודאי קבלה אוסר בכל תענית שצריך להפסיק בו מבעוד יום.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כתב הרמב"ן משהתחיל לאכול סעודה המפסקת משש שעות ולמעלה אסור לרחוץ ולסוך וכו' כ"כ בספר ת"ה וטעמו מדתניא בפ' דתעניות (ל.) כל שהוא מחמת ט"ב אסור לאכול בשר ולשתות יין ואסור לרחוץ רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ פירוש כל שהוא מחמת ט"ב זהו הסעודה המפסיק זה שאסור לאכול בשר ולשתות יין ומכיון שקבל עליו מקצת אבילות אסור לרחוץ ואע"ג דאכתי לא עייל ט"ב רחיצה הנאה דלאחר שעה הוא ונראה כרוחץ לט"ב ומש"ה אסור הא בנעילת הסנדל ובשאר דיני אבילות אינו נוהג אלא משתחשך ור' ישמעאל בר' יוסי לית ליה האי סברא אלא כ"ז שמותר לאכול דהיינו עד שתחשך מותר לרחוץ ולישנא דתוספתא כל שהוא מסעודת ט"ב אסור לאכול בשר וכו' ואסור לרחוץ ולסוך ור' ישמעאל בר' יוסי מתיר והלכתא כת"ק דסתמא תניא ורבי ישמעאל בר יוסי משום אביו יחידאה הוא ולא סבירא לן כוותיה עכ"ל והרי"ף לא הביא ברייתא זו בהלכותיו ותמהו עליו הרמב"ן והר"ן והעלו דמכי מתחיל בסעודה המפסיק בה מו' שעות ולמעלה אסור לרחוץ אפי' פניו ידיו ורגליו ואסור לסוך כט"ב עצמו. והרא"ש אחר שהביא בפ' בתרא דתענית כל דברי הרמב"ן כתב ולא כן עמא דבר ודבר תימא הוא שיהא מותר לאכול ולשתות ויהא אסור לרחוץ ולסוך והראב"ד פי' כל שהוא משום ט"ב כלו' סעודה המפסיק בה אסור לרחוץ משהפסיק כמו שאסור לאכול אפי' לא פירש כלו' מרחיצה כיון שפירש מאכילה וחל עליו התענית לענין אכילה אסור גם ברחיצה וכל שאינו משום ט"ב כגון תענית צבור אע"פ שמפסיק מבע"י מותר לאכול בשר ולשתו' בסעודה שהוא מפסיק בה ומותר לרחוץ ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל שעה שמותר לאכול פי' אם לא היה מפסיק מותר לרחוץ ואע"פ שהפסיק אכילה מותר ברחיצה ואני כתבתי לעיל בשם ר"י שאע"פ שהפסיק מותר לאכול והביא ראיה מעובדא דאיכא רבתי שר' יהודה בן בתירא אכל ערב י"ה אחר שהפסיק ואם כן גם לרחוץ ולסוך מותר וכן עמא דבר עכ"ל. וכ' הרמב"ן בשם הראב"ד שאע"פ שהוא סובר שכיון שהפסיק סעודתו אסור לשתות ולרחוץ אם התנה תנאו מועיל לרחיצה ולשתות מים ואפי' לרחוץ כל גופו עד שקיעת החמה ודע שיש ט"ס בספרי רבינו וכך היא הנוסחא הנכונה כתב הראב"ד כיון שהפסיק סעודתו חל עליו התענית מן הסתם ואסור לאכול ואפי' לרחוץ אע"פ שלא פירש מן הרחיצה כיון שהפסיק סעודתו ופירש ממנה ונאסר לו עוד לאכול נאסר נמי ברחיצה וא"א התוס' פירשו דאפי' לאחר שהפסיק יכול לחזור ולאכול וכ"כ רי"ף משום גאון לענין ת"צ:

ומ"ש רבי' וכ"כ הרי"ף משום גאון לענין ת"צ שפוסק מבעוד יום וכו' עד איתסר למיכל ולמשתי בפ"ק דתעניות. והרמב"ם כ' בפ"ג כל תענית שאוכלין בה מבע"י אם אכל ופסק וגמר שלא לאכול אינו חוזר ואוכל אע"פ שיש שהות ביום וכתב הר' המגיד זו הוא סברת ההלכות שכתבו ולענין תענית שפוסק בה מבע"י חזינן לגאון דקאמר הכי וכו' ולזה כתב רבינו אם אכל ושתה ופסק וגמר שלא לאכול וכו' לפי שאינו אסור אלא בשגמר שלא לאכול אבל אם לא גמר שלא לאכול ודאי אינו אסור והגמר הזה הוא קבלת התענית שהזכירו בהלכות ויש מן האחרונים שחלקו בזה ואמרו שאפילו פסק על דעת שלא לאכול חוזר ואוכל כל היום והביאו ראיה מעובדא דאיכה רבתי דר' יהודה בן בתירא אכל ערב י"ה אחר שהפסיק ואני אומר שאם כוונת ההלכות ורבי' היא בשקבל עליו בפירוש והוציא בשפתיו שלא יאכל עוד היום וקבל עליו תענית אין מן המדרש הזה תשובה עליהם עכ"ל ובאמת שכך נראה מדברי הרא"ש דלא אסר הרי"ף אלא בשקבל עליו בפירוש שלא יאכל עוד היום ואע"פ שההגהות פירשו דברי הרמב"ם כפשטם דבגמר בדעתו שלא לאכול אסור אע"פ שלא קבל בפי' ודע שהגמ"י בפ"ג כתבו שהר"מ דחה אותה ראיה דר"י ב"ב שאותו מעשה היה בבקר ודקאמר אכלי ופסקי פירושו שבעתי כבר דאת"ל בער' היה ופי' אכלי ופסקי נתכוונתי שלא לאכול עוד היום א"כ הרי קבלו עליו והיאך חזר ואכל וכן פי' אבי"ה עכ"ל אבל סמ"ג הביא ראיה מההוא עובדא שאע"פ שפסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש וכדברי ר"י:

ומ"ש רבי' בשם הרמב"ן דלא שייך קבלה אלא בי"ה וכו' כ"כ שם הר"ן בשמו וגם הרב המגיד כ' בפ"ג דברי הרמב"ם וכתב שאע"פ שמדברי הרמב"ם נראה דת"צ יש להם תוספ' שהרי כתב שאוכלין ושותין בהם מבעוד יום כמו שעושין בצום כיפור דברי הרמב"ן נראין עיקר לא יהו חמורין אלו מט"ב שאין לו תוספת עכ"ל:

ומ"ש רבינו ואין נראה לחלק דודאי קבלה אוסר בכל תענית שצריך להפסיק בו מבע"י י"ל דלא קשיא דהיכא דתוס' אסור מדינא כיון דתוספ' אין לו שיעור למעלה כל מה שהוא מוסיף לקבל עליו להתענות מכלל תוספת הוא ואסור משום דהוי כמרחיב זמן התוס' ובידו הוא להרחיבו אבל כל תענית שאין לו תוס' כשמקבל עליו להתענות בסוף יום זה כיון שאכל ושתה בתחלת היום לא מיקרי תענית אפי' תענית שעות לא הוי כדעת הרא"ש שכ' רבינו בסי' תקס"ב ולענין הלכה נראה דלא נאסר מלאכול אלא כשקבל עליו בפי' שלא יאכל עוד היום כיון שהרי"ף סובר כן והרמב"ם אפשר שסובר כן ושאר מפרשים חוץ מהראב"'ד סוברים כן ומיהו היכא שקבל בפירוש שלא לאכול אסור כמבואר בדברי הרי"ף ולא כדברי הרמב"ן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם הקבלה שהזכיר הרי"ף אינו ענין אלא לי"ה מפני שיש לו תוספת אבל י"ל שהקבלה אוסרת עליו בזמן הזה שהוא משקיעת החמה והוא מפלג המנחה ולמעלה הואיל והוא יכול לעשותו תוספת בימים של תורה יכול נמי לעשותו ביום של דבריהם הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשותו כיום עצמו. כתב הרמב"ם בפ"ה ט' באב לילו כיומו לכל דבר ואין אוכלין אלא מבע"י ובין השמשות שלו אסור כי"ה וכתב ה"ה זה נתבאר בהרבה מקומות ועיקר בפסחים פ' מקום שנהגו (נד:) שם נתבאר שבין השמשות שלו אסור כאן למד הרמב"ן שאין לט"ב תוספת מבע"י כמו שיש לי"ה שאם היה לו תוספות לא היה צורך לומר שבין השמשות שלו אסור שהרי תוספת מבעוד יום הוא ודבר ברור הוא עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • כתב הרמב"ן משהתחיל וכו' אע"ג דלפי מה שהעתיקו הרא"ש והר"ן לא הוזכר להדיא בדברי הרמב"ן משהתחיל מ"מ רבינו דקדק דלפי טעמו של הרמב"ן שכתב דכיון שהתחיל באבלות שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מחמת תשעה באב כך יש לו לנהוג אבלות שלא לרחוץ ושלא נסוך דכיון דהנאתם לאחר שעה נינהו הוי כרוחץ לצורך ט' באב א"כ לפי טעם זה ודאי מיד משהתחיל לאכול סעודה המפסקת ונמנע מבשר ויין ושאר חומרות שבו אסור נמי לרחוץ ולסוך כמו בט' באב עצמו: ומ"מ הרא"ש שחולק עליו וכתב ודבר תימא הוא חולק נמי אהיכא שכבר פסק מסעודתו דמאחר דיכול לחזור ולאכיל כל זמן שלא קבל עליו התענית לדעת הרא"ש והתוס' א"נ לדעת הרמב"ן שחוזר ואוכל עד חשיכה ה"ה נמי שמותר לרחוץ ולסוך כל אותן הזמן ומ"ש רבינו אדברי הראב"ד וא"א הרא"ש והתו' פירשו דאפי' לאחר שהפסיק יכול לחזור ולאכול היינו נמי לומר וכיון שמותר לאכול גם לרחוץ ולסוך מותר אע"פ שהפסיק מסעודתו וכ"כ הרא"ש להדיא בפסקיו ורבינו קיצר לשם מפני שנסמך על מה שכתב תחלה ודבר תימא הוא ומבואר לפע"ד מדברי הרא"ש שלא חלק אהראב"ד אלא כל זמן שלא קבל עליו התענית אבל משקבל עליו התענית שאסור לו לאכול אסור נמי לרחוץ ולסוך אלא שמתוך תשובת מהר"ש לוריא סימן צ"ב יראה שהבין לדעת התוס' והרא"ש אפילו קבל עליו התענית מותר לו לרחוץ ולסוך ולא נהירא:
  • וכתב הרמב"ן דלא שייך למימר קבלה כו' כ"כ בספר המלחמות בפ"ק דתעניו' גם בעל המאור נחלק על הרי"ף בדין זה מטעם אחר ע"ש וכתב שכן נמצא בפירוש בתשובה לרבינו האי גאון ז"ל וכמדומה שהמנהג להחמיר כדעת הרי"ף ואין לשנות וכך פסק גם הב"י להחמיר ועיין לקמן בסימן תר"ח כתבתי דהמנהג הוא שאף בקבלה בלב הוי קבלה ואסור לו לחזור ולאכול ע"ש: