ערוך השולחן אורח חיים תקעה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקעה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני תענית שבארץ ישראל על הגשמים
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן תקעה סעיף אעריכה

סדר תעניות שמתענין בארץ ישראל על הגשמים כך היא: דהנה זמן שאלת גשמים בארץ ישראל הוא בשלושה מרחשון, כמו שכתבתי לעיל סימן קיז. ואם לא ירדו אז גשמים – ממתינין עד שבעה עשר בו, משום דעד זמן הזה אין שום קלקול בהתבואות עדיין. ואם הגיע שבעה עשר ולא ירדו גשמים – מתחילין תלמידי חכמים לבד להתענות שני וחמישי ושני.

וכל התלמידים ראויים לכך, והיינו אם יודע להשיב דבר הלכה בכל מקום – חייב להתענות. ואם לא הגיע למידה זו – אינו חייב. ומכל מקום אם רצה – יכול להכניס עצמו בכלל תלמידי החכמים, ואין בזה משום יוהרא (עיין מגן אברהם וט"ז סעיף קטן א).

אבל סתם בני אדם אין יכולין להתענות, מפני שאינן כדאי להכניס עצמן בכלל תלמידי החכמים. ואף על פי שבגמרא (י ב) יש שמתיר לכל להתענות – לא קיימא לן כן. ואף על גב דבסימן תקנד לעניין מלאכה בתשעה באב, קיימא לן דכל אדם רשאי לעשות עצמו תלמיד חכם, עיין שם – לא דמי כלל. דלעניין מלאכה הרבה יש שאין עושין מלאכה, וגם יש מקום שנהגו שכולם אין עושין מלאכה, כמו שכתבתי שם. וגם אין בזה חשיבות כל כך. מה שאין כן בתעניות הקבועים רק לתלמידי חכמים בלבד – יש בזה יוהרא, וגם שמחשיב עצמו שראוי שתקובל תפילתו. ולכן אין לעשות כן.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן א שהקשה בזה ותירץ. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר בפשיטות. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקעה סעיף בעריכה

ותעניתים אלו הם כתענית יחיד, בלי הפסקה מבעוד יום, ובלי חומר תענית ציבור, מפני שעדיין אין העצירת גשמים גדולה כל כך. אבל אם הגיע ראש חודש כסלו ולא ירדו גשמים – בית דין גוזרין שלושה תעניות על כל הציבור, שני וחמישי ושני. וכל העם נכנסין לבתי כנסיות, ומתפללין וזועקין ומתחננים כדרך שעושין בכל התעניות: בקריאת "ויחל", וב"ענינו" ו"אבינו מלכנו".

ועדיין אינם כתענית ציבור להפסיק מבעוד יום, לפי שאין מטריחין על הציבור כל כך, ועדיין יש תקנה להתבואות אם ירדו גשמים מכאן ולהבא.

סימן תקעה סעיף געריכה

עברו גם אלו ולא נענו – בית דין גוזרין על הציבור עוד שלושה תעניות שני וחמישי ושני, ובאלו מפסיקין מלאכול מבעוד יום כמו בתשעה באב. אבל תוספת כיום הכיפורים – וודאי אינו צריך, דלא יהא חמירא מתשעה באב. ובין השמשות שלו אסור כתשעה באב.

ואסורים בהם בעשיית מלאכה ביום ולא בלילה. ואף על גב דבתשעה באב תלוי במקום שנהגו, מכל מקום בתעניות אלו שצריכין לתת לב למעשים שבידיהם – בהכרח שלא יעשו מלאכה ביום, דאם לא כן יהיו טרודים, ולא יתנו אל לבם לפקח על מעשיהם.

ואסורים ברחיצת כל הגוף בחמין, לפיכך נועלין את המרחצאות. אבל פניו ידיו ורגליו בחמין, וכל גופו בצונן – מותר. וקילא בזה מתשעה באב, מפני שקשה על הציבור להיות שלושה ימים בלא זה. ואסורים בסיכה, אלא כדי להעביר את הזוהמא; דבסיכה הוי כתשעה באב, מפני שיכולים לעמוד בלא סיכה. ואסורים בהם בתשמיש המטה כבתשעה באב, וכן אסורים בנעילת הסנדל בעיר כתשעה באב.

ומתפללין בבתי כנסיות ומתחננים כבשאר תעניות, ואין מוסיפין ברכות בתפילה אלא "ענינו" בלבד.

סימן תקעה סעיף דעריכה

ואם עברו גם אלו ולא נענו – בית דין גוזרין עוד שבע תעניות על כל הציבור: שני וחמישי, ושני וחמישי, ושני וחמישי, ושני. ופשיטא דכל מה שאסור בשלושה שלפני אלו – דאסור בשבע אלו.

ויתירין אלו השבע על השלושה הקודמין שמתריעין בהם בשופר על הברכות שמוסיפין בתפילת שמונה עשרה, ומתפללין ברחוב העיר כדי לעשות זעקת שבר.

ומורידין זקן וחכם להוכיחם כשיש זקן וחכם. ואם לאו – מורידין חכם אף על פי שאינו זקן. ואם לאו – מורידין אדם של צורה, שדבריו מקובלים. ועומד ואומר: "אחינו! לא שק ותענית גורמין...", כמו שיתבאר בסימן תקעט. וגם הברכות שמוסיפין יתבאר שם בסייעתא דשמיא.

סימן תקעה סעיף העריכה

ולבד זה מחמירין באלו האחרונות שנועלין את החנויות לתוספת צער. ובשני לעת ערב פותחין מעט אותן החנויות המוכרות אכילה ושתייה, כדי שימצאו לקנות לסעודת הלילה. ובחמישי פותחין כל היום אלו החנויות, מפני כבוד השבת. ואם יש להחנות שני פתחים – נועל אחת ופותח אחת. אך אם אין לה אלא פתח אחת – פותחה כדרכה. ואם יש להחנות אצטבע כנגד הפתח, דהשתא אין פתיחתה נראית כל כך לרשות הרבים – פותחה כדרכה אפילו בשני (רש"י יד ב), ואפילו בשני הפתחים. אבל רבינו הבית יוסף כתב בסעיף ד דדווקא בחמישי מותר באצטבא, שכן כתב הרמב"ם בפרק שלישי. והטור כתב סתם, עיין שם.

סימן תקעה סעיף ועריכה

עוברות ומניקות מתענות בשלוש האמצעיות. ולא בשלוש ראשונות מפני שהם קלים עדיין, ולא בשבע אחרונות משום דאי אפשר להטיל עליהם כל כך תעניתים, אחרי שהתענו כבר שלוש תעניות (ומתורץ קושית המגן אברהם סעיף קטן ה, עיין שם). ואסור להן להחמיר להתענות, כדי שלא יבואו לידי סכנה. ומיהו לא יאכלו אלא כדי קיום הולד.

וכן כל מקום שגוזרים איזה תענית על הציבור – אין החלושין בכלל. וכל שכן עוברות ומניקות, דבוודאי לא חמירא משלוש הראשונות שאין מתענות, כמו שכתבתי. והרמב"ם כתב דעוברות ומניקות אינן מתענות רק בשבע אחרונות, עיין שם. ואין זה לפי נוסחא שלנו בגמרא (יד א) ובירושלמי אומר שמתענות בראשונות ובאמצעיות, ולא באחרונות, עיין שם. ואין זה לפי הש"ס שלנו שם.

סימן תקעה סעיף זעריכה

בזמן שבית המקדש היה קיים כשהיו גוזרין תעניות אלו, ובבית המקדש היו אנשי משמר שהיה משמר שלהם בשבוע זו, ואנשי בית אב שממשמר זה היו חלוקין לבתי אבות, וכל בית אב עובד ביומו.

והנה שלוש ראשונות אפילו אנשי משמר לא מתענין. ובשלוש האמצעיות אנשי משמר מתענין מקצת היום ולא משלימין, ואנשי בית אב, שעבודת היום מוטלת עליהם, אין מתענין כלל. ושבע אחרונות אנשי משמר מתענין ומשלימין, ואנשי בית אב מתענין מקצת היום ולא משלימין.

סימן תקעה סעיף חעריכה

ואחר שגזרו שלוש עשרה תעניות אלו – אין גוזרין עוד, אף על פי שלא נענו. והני מילי כשמתענין על הגשמים, לפי שכשעברו אלו – כבר עברו זמן הגשמים, ואין בהם תועלת. אבל על שארי פורעניות – מתענים והולכים עד שיענו אותם מן השמים.

סימן תקעה סעיף טעריכה

וכשמתענים על הגשמים, ועברו אלו שלוש עשרה תעניות ולא נענו – ממעטין במשא ובמתן, ובבניין של שמחה, אלא אם כן כותלו נוטה ליפול. וגם משא ומתן – אינו אסור אלא בשל שמחה.

ומהו בניין ומשא ומתן של שמחה? של אירוסין ונישואין; ונתבאר לעיל סימן תקנא לעניין קודם תשעה באב, עיין שם.

וממעטין באירוסין ונישואין, כלומר: שלא יארסו ולא ישאו אלא אם כן לא קיים עדיין פריה ורביה. וממעטין בשאילת שלום בין אדם לחבירו. והיינו למעט בכל מאי דאפשר, דלבטל לגמרי הוא מן הנמנעות אצל המון בני אדם. אך תלמידי חכמים לא ישאלו כלל, ויהיו כנזופין למקום, שהרי צעקו ולא נענו. ועם הארץ שנתן שלום לתלמיד חכם – משיבין לו בשפה רפה וכובד ראש.

ואף שפסקו מלהתענות – מכל מקום התלמידי חכמים לבדם מתענים שני וחמישי ושני עד שיצא ניסן של תקופה, והיינו לאחר תקופת ניסן שלושים יום. ומותרין לאכול בלילה, ומותרין במלאכה, ומפסיקין בראש חודש ופורים. וכשיצא ניסן של תקופה, והוא כשהגיע השמש לתחילת מזל שור – אין מתענין עוד, שאין הגשמים בזמן הזה אלא סימן קללה, כשלא ירדו כלל עד הזמן הזה.

(מה שכתב בשולחן ערוך סעיף ז: ומפסיקים בראש חודש חנוכה..., הוא טעות הדפוס. דחנוכה הלא כבר עבר.)

סימן תקעה סעיף יעריכה

וכל זה הסדר כשלא ירדו גשמים כלל. אבל ירדו ברביעה, כדרך ירידת הגשמים שמרביע את הארץ, וצמחו העשבים, ונפסקו הגשמים והתחילו להתייבש – הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים, או להיפך עד שיתייבשו הצמחים חס ושלום ואין תועלת עוד.

וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו, שהוא זמן פריחת האילנות בארץ ישראל, ולא ירדו גשמים – הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו גשמים הראויים לאילנות, או להיפך עד שיעבור זמנם ולא יהיה תועלת כלל.

וכן אם הגיע חג הסוכות ולא ירדו גשמים הרבה, כדי למלאות מהם הבורות והשיחין והמערות – הרי אלו מתענים עד שירד גשם הראוי לבורות. ואם אין להם מים לשתות – מתענין על הגשמים בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות, ואפילו בימות החמה. ואם פסקו הגשמים בין גשם לגשם ארבעים יום בימות הגשמים – הרי זה מכת בצורת, ומתענים וזועקים עד שירדו גשמים, או להיפך עד שיעבור זמנם.

סימן תקעה סעיף יאעריכה

אין כל הדברים הללו אמורים אלא בארץ ישראל וסביבותיה, שזמן גשמים שלהם במרחשון, והולך הסדר שאמרנו. אבל מקומות שזמן גשמים שלהם הם בשארי עיתות השנה, כמו אצלינו שהזמן גשמים הוא אחר הפסח, כשיגיע זמנם ולא ירדו גשמים – יחידים מתענים שני וחמישי ושני, ומפסיקין בראש חודש חנוכה ופורים אם זמני הגשמים אז, ושוהין אחר כך כמו ששה ימים. אם לא ירדו גשמים – בית דין גוזרין שלוש עשרה תעניות על הסדר שאמרנו.

אמנם אין להם חומר תעניתי ארץ ישראל שמפסיקין מבעוד יום. ובחוץ לארץ אינו כן, אלא אוכלין בהם בלילה, ודינם כשאר תעניות של יחידים. דאין חומר של תענית ציבור כתשעה באב וכיום הכיפורים אלא בארץ ישראל ובגלל מטר, ובאותם עשר תעניות שהם שלושה האמצעיים ושבעה האחרונים, ולא בשביל גזירה אחרת. ובחוץ לארץ אפילו בשביל מטר לא.

סימן תקעה סעיף יבעריכה

היו מתענים על הגשמים ונענו, כמה ירדו ויהיו פוסקין מן התענית? משיכנסו בעומק הארץ החריבה טפח, ובבינונית שני טפחים, ובעבודה שלושה טפחים. וכמה ירדו גשמים שיברכו עליהן נתבאר לעיל סימן רכא, וכשירדו גשמים כפי שיעור הזה אם ירדו אחר חצות – משלימין אותו היום, ואם ירדו קודם חצות – לא ישלימו אלא יאכלו וישתו ויעשו יום טוב. ולערב יתקבצו ויאמרו "הלל הגדול", שהם עשרים וששה "כי לעולם חסדו". שאין אומרים "הלל הגדול" אלא על כרס מליאה ונפש שביעה. וזה שאנו אומרים אותו בשבת ויום טוב בפסוקי דזמרה בתוך התפילה – לית לן בה. ובמקום דשכיחי שכרות אומרים "הלל הגדול", ואחר כך אוכלין ושותין (גמרא). וכן אם רצו רוב הציבור להשלים התענית – יאמרוהו קודם אכילה (מגן אברהם סעיף קטן יא). ויש חולק בזה (אליה רבה).

סימן תקעה סעיף יגעריכה

יראה לי ברור דדווקא כשירדו גשמים כשיעור שנתבאר קודם חצות לא ישלימו, דומיא דירדו אחר חצות. דוודאי כן הוא, דאם לא כן אין רבותא. וכן מבואר מלשון הגמרא והרמב"ם.

ולפי זה אינו מובן לשון הטור והשולחן ערוך סעיף יא שכתבו: התחילו לירד קודם חצות, דמשמע דרק אם התחילו הגשמים לירד קודם חצות, אף על פי שלא נתמלא השיעור עד אחר חצות – לא ישלימו. ותימא: הא לא נפטרו מהתענית בלא השיעור? ואם כן נפטרו אחר חצות, ולמה לא ישלימו? ועוד: מי הכריחם לשנות מלשון הש"ס? ולכן נראה לי דלאו דווקא הוא, ובלשון "התחילו" כלול ההתחלה והגמר כמו בלאחר חצות. דוודאי כן הוא, ומכל מקום צריך עיון.

סימן תקעה סעיף ידעריכה

אין אומרים "הלל הגדול" אלא כשנענו ביום תעניתם דווקא. אבל אם לא נענו עד יום שלאחר תעניתם – לא, דלא נענו מפני התענית, אלא מן השמים רחמו עליהם. וכן אם ירדו להם גשמים בליל תעניתם, קודם שעלה עמוד השחר – גם כן אין אומרים "הלל הגדול", דעיקר הענייה הוא לאחר עמוד השחר (ט"ז ומגן אברהם). ולא ידענו טעמו של דבר.

סימן תקעה סעיף טועריכה

יש אומרים דבעת אמירת "הלל הגדול" יאמרו אחר כך: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה...", כמו שכתבתי בסימן רכא. ואחר כך אינו צריך כל יחיד לברך ברכת הגשמים המבואר שם (מגן אברהם סעיף קטן יב). ובפסקי תוספות נמצא דיש להתחיל קודם "הלל הגדול": "שיר המעלות הנה ברכו... העומדים בבית ה' בלילות...", מפני ששירת הגשמים בלילות. ואומר "מעלה נשיאים מקצה הארץ..." (שם).

ונראה לי דטעות הוא, וכן צריך לומר: מפני שירידת הגשמים בלילות, שזהו סימן ברכה כמו שדרשו חכמינו ז"ל בתענית (כג א) על פסוק ד"ונתתי גשמיכם בעיתם" – בלילי רביעית ובלילי שבתות, עיין שם. וכן איתא במדרשות שכן היה בזמן בניין בית המקדש. אמנם בפסחים (קיח א) יש פלוגתא בזה, עיין שם. ובירושלמי סוף פרק שלישי דתענית משמע גם כן כן, עיין שם שיאמר "העומדים בבית ה'". אך יותר נראה דעל מזמור "הללויה הללו עבדי ה' שעומדים בבית ה'" קאי, מדאומר שם: דכתיב "מעלה נשיאים", וזהו במזמור הזה. וגם בפסקי תוספות מצריך לומר מקרא זה.