משנה שבת יד ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יד · משנה ג | >>
אין אוכלין אזוביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים, אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבוברועה.
כל האוכליןו אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין שותה, חוץ ממי דקלים וכוס עיקריםז, מפני שהן לירוקה.
אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו, וסך שמן עיקריןח שלא לרפואה.
אֵין אוֹכְלִין אֵזוֹבְיוֹן בְּשַׁבָּת,
- לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים.
- אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר, וְשׁוֹתֶה אַבּוּבְרוֹעֶה.
- כָּל הָאֳכָלִין אוֹכֵל אָדָם לִרְפוּאָה, וְכָל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה,
- חוּץ מִמֵּי דְּקָלִים וְכוֹס עִקָּרִים,
- מִפְּנֵי שֶׁהֵן לִירוֹקָה.
- אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא מֵי דְּקָלִים לִצְמָאוֹ,
- וְסָךְ שֶׁמֶן עִקָּרִין שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה:
- חוּץ מִמֵּי דְּקָלִים וְכוֹס עִקָּרִים,
אין אוכלין איזוביון בשבת,
- לפי שאינו מאכל בריאים.
- אבל אוכל הוא - את יועזר,
- ושותה - את אבוב רועה.
- כל האוכלים,
- אוכל אדם - לרפואה.
- וכל המשקין הוא שותה -
- חוץ ממי דקרים,
- וכוס העיקרין,
- מפני - שהן לירוקה.
- וכוס העיקרין,
- אבל -
- שותה הוא מי דקרין - לצמאו,
- וסך שמן העיקרין - שלא לרפואה.
- חוץ ממי דקרים,
אזוביון - הוא בערבי "אסטוכדוס".
ויועזר - הוא בערבי "פורנג" וכיוצא בו.
ואבוב רועה - בערבי "אצאלדעי".
ומה שאמרו כל האוכלין אוכל אדם לרפואה - עניינו כי כל דבר שדרכו שאוכלין אותו הבריאים ויזונו בו, שהוא מותר לאדם לאכלו על דרך רפואה, כיון שהוא מזון אצל בני אדם בכלל.
ובארץ ישראל שני דקלים וביניהם מעין מים, והשותה מהם ישלשל אותו וירפה בני מעים, ואלו המים נקראים מי דקרין. ואסור לאדם לשתות אספרגוס, והוא סם משלשל, בשבת כלל.
וכוס העקרין - הוא שיחברו העיקרין בד בבד ודכין אותן ושותין אותן ביין, ומי שהיא זבה ושותה מהם שלש כוסות תתרפא ותחיה מחוליה. וכששותה ממנו בעל הירקון באחד ממיני היין יתרפא ויהיה עקר ולא יוליד, ולפיכך הוא נקרא "כוס העקרין".
וירוקה - שם החולי הנקרא ירקון, ובערבי "ירקאן".
ואותן העיקרים הם "זאג" מ"אסכנדיאה", ועשב "סרו" בערבי "עשבה אלסדור", ופירוש "עשבה" שמחה וכרכום:
אזוב יון - מין אזוב שגדל בין הקוצים וממית התולעים שבמעים:
שאינו מאכל בריאים - ומוכחא מלתא דלרפואה אכיל ליה, ואסור לאוכלו בשבת גזירה שמא ישחוק סממנים, דהוי תולדה דטוחן ה:
אבל אוכל הוא את יועזר - דהרבה אוכלין אותו כשהן בריאים. יועזר, פולי"ו בלע"ז והוא מכלה התולעים שבכבד:
אבוב רועה - עץ שגדל יחידי ואין לו ענפים, וקורין אותו בערבי עצא"ל רע"י, והוא טוב למי שניזק על ששתה מים מגולים:
כל האוכלים אוכל אדם לרפואה - כל דבר שהוא אוכל והבריאים אוכלים אותו, יכול אדם לאוכלו בשבת אף ע"פ שהוא מתכוין לרפואה:
חוץ ממי דקלים - הם שני אילנות ממיני הדקלים שהיו בארץ ישראל וביניהם מעין מים, והשותה מהם כוס ראשון מרפה הזבל שבמעיו, וכוס שני משלשל, וכוס שלישי מנקה את בני מעים עד שאדם מוציאם צלולים כדרך שהכניסם:
וכוס של עיקרין - לוקחין שרף אילן שקורין לו בערבי זא"ג אלכסנדרי"א, ועשב שקורין לו עשב"א אלסדו"ר, פירוש עשב של שמחה, וכרכום, וכותשין אותן ונותנין את עפרן ביין. והאשה זבה שתשתה מהן ג' כוסות תרפא:
מפני שהן לירוקה - בעל חולי הנקרא ירקון, אם ישתה מהן ירפא מחולי הירקון אבל ישאר עקר ולא יוליד, ולכך נקרא כוס עיקרין:
לצמאו - אם אינו חולה:
אין אוכלין איזוב יון כו'. וטעמא משום טוחן כמ"ש הר"ב ומשום דאיירי במי מלח שהן עשויין למתק האוכל ואינן דבר מאכל בעצמו נקט נמי להני שאינן מאכל ממש ואגבן נקט נמי אינך שיש בהן רפואה. וכתב המגיד בפרק כ"א דכל אלו הדינין הן בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה דהא תנן במשנה ו' פרק אחרון דיומא דחושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו משום ספק נפשות:
כל האוכלים וכו'. גמ' לאתויי טחול לשניים וכרשינין לבני מעיין כלומר שקשים להם וסד"א דלאו אורחא למכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מלתא ולתסר קמ"ל. וכל המשקין לאתויי מי צלפין בחומץ:
וכוס עיקרים. אף ע"ג [א) בדפוסים הראשונים: דמרפא לירוקא ועוד דמרפא לזבה כו'] דמרפא לזבה כמ"ש הר"ב ולא מעקרא כדאיתא בגמרא קרי להו אינשי בשם עקרים כדי שיהא מפורסם בשם זה ויזהרו מהם בני אדם לשתותו וישתדלו אחר רפואה אחרת לאלו החליים:
שמן עיקרים. נראה שר"ל שנתבשם בעיקרי בשמים וירקות ורש"י פי' כן בכוס של עיקרים:
(ה) (על הברטנורא) ומשום דאיירי במי מלח שהן עשויין למתק האוכל ואינן דבר מאכל בעצמו נקט נמי להני שאינן מאכל ממש ואגבן נקט נמי אינך שיש בהן רפואה. וכתב המגיד בפכ"א דכל אלו הדינין הן בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה דהתנן במ"ו פ"ח דיומא דחושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו משום ספק נפשות:
(ו) (על המשנה) כל האוכלין. לאתויי טחול לשינים וכרשינין לבני מעיין כלומר שקשה להם וסד"א דלאו אורחא למכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מלתא ולתסר קמ"ל וכל המשקין לאתויי מי צלפין בחומץ. גמרא:
(ז) (על המשנה) וכוס עיקרים. אע"ג דמרפא לזבה ולא מיעקרא כדאיתא בגמרא. קרי להו אינשי בשם עיקרים כדי שיהיה מפורסם בשם זה ויזהרו מהם בני אדם לשתותו וישתדלו אחר רפואה אחרת לאלו החליים:
(ח) (על המשנה) שמן עיקרין. נראה שר"ל שנתבשם בעיקרי בשמים וירקות רש"י פירש כן בכוס עקרים:
אין אוכלין וכו': וראיתי מי שדקדק לגרוס אזוב יון בחול"ם היו"ד וכולה תיבה אחת [עיין מ"ש על זה בערוך השלם ערך אזביון.] וקשה הוא בעיני דמ"ש ממאי דתנן בפ' בתרא דנגעים ובפי"א דמסכת פרה לא אזוב יון ולא אזוב כוחלי וכו' ומ"מ הערוך בכמה דוכתי משמע דגריס אזוביון מלה אחת בחול"ם או בשור"ק גם לשם. ובגמ' גם ברש"י ז"ל דומה שהיא מלה אחת ורש"ל ז"ל הגיה אין אוכלין אוזביין בשבת כצ"ל וכן ברש"י ע"כ ודומה ששם ברש"ל ז"ל נפל ג"כ טעות ובמקום מלת יין צ"ל יון בוי"ו. אח"כ מצאתי שכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת האזינו בפסוק אמרתי אפאיהם וז"ל והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן הוא שהחכמים קורין אותו סמבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים אתה גוזי כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר היא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון אזוביון אוריון מוליון וכן הרבה עכ"ל ז"ל:
אבוב רועה: לשון הערוך וכן בפי' הר"ן ז"ל מפ' בגמ' חוטרא דרעיה ע"כ אלא שאין הלשון כך בגמרות שבדפוס:
כל האוכלין: [עיין תוי"ט] וק"ק לע"ד דהתם בפ' כיצד מברכין משמע דלא התירו כל האוכלין לרפואה אלא היכא דגברא לאכילה קמכוין ורפואה ממילא קא הויא ובטור וגם בהרמב"ם ז"ל מבואר דמותר אע"פ שהוא מתכוין לרפואה וכמו שפי' ר"ע ז"ל:
חוץ ממי דקלים: תנא חוץ ממי דקרים מאן דתני מי דקרים שהן דוקרין את האשה:
מפני שהן לירוקה: בעל חולי וכוי. לשון ר"ע ז"ל עד ולא יוליד. אמר המלקט ובגמ' פריך ומי שרי לאדם להעשות סריס והתניא וכו' ומסיק דמתני' מיירי באשה שאינה מצווה אפריה ורביה ולר' יותנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו מיירי בזקנה או בעקרה:
יכין
אין אוכלין איזוב יון בשבת: שממית התולעים שבבטן. ואיידי דתני הילמי שאינו מאכל. רק תיקון למאכל. תני נמי הנהו שאינן בעצמן מאכל:
לפי שאינו מאכל בריאים: וכל הרפואות אסורות גזירה משום שחיקת סממנים לרפואה. דהו"ל תולדת טוחן. ודוקא בבריא אבל חולה ממש שרי. מיהו שרפים מתוקים להנעים הקול. מותר לשתותן (שכ"ח סל"ח):
אבל אוכל הוא את יועזר: (פאליא קרויט). שממית תולעים שבכבד:
ושותה אבוברועה: (וועבער דיסטעל). וי"א שהוא מין עץ שגדל בלי ענפים. ששורין אותו במים לשתות מי שבלע ארס נחש ומותרים מדחזו נמי לבריאין:
כל האוכלין: שנאכלים ג"כ לבריאים:
אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה חוץ ממי דקלים: הוא מעין ידוע. שמים שלה משלשלין לשותן:
וכוס עיקרים: שנעשה ממים שבישלום עם עקרי בשמים ידועים:
מפני שהן לירוקה: מרפאין (הגעלבזוכט):
אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו: באין לו שום מיחוש (מג"א שם סקמ"ג):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת