מלאכת שלמה על שבת יד
<< · מלאכת שלמה · על שבת · יד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
שמנה שרצים וכו': ומייתי לה פרק עגלה ערופה (סוטה ד' מ"ז) אהא דאלישע היה עוסק בפ' שמנה שרצים א"ל רשע וכו':
והחובל בהן חייב: פי' החובל בהן עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים ורמשים כיון שאין להם עור שיעכב את הדם אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ פטור ובכי האי גוונא ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור אבל כשיצא לחוץ אף בשאר שקצים ורמשים חייב משום נטילת נשמה והכי איתא בהדיא בפ' אלו טרפות. הר"ן ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל בפירוש ראשון שפירש והחובל בהן חייב דיש להם עור כדמפרש בגמ' והויא ליה חבורה שאינה חוזרת והויא ליה תולדה דשוחט , לישנא אחרינא כיון דיש להם עור נצבע העור בדם הנצבע בו וחייב משום צובע ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל דלשון ראשון עיקר וכן הכריחו הם ז"ל באורך פרק קמא דכתובות דף ה'. ולשון ראשון שהביא ר"ע ז"ל הוא פירוש הרמב"ם ז"ל. ובגמ' גרסי' מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית להו עור מאן תנא אמר שמואל ר' יוחנן בן נורי היא דתנן בחולין פ' העור והרוטב רי"ב נורי אומר שמנה שרצים יש להם עורות רבה בר רב הונא אמר רב אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עליה דריב"נ אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות שערותיהם כבשרם אבל לענין שבת אפי' רבנן מודו והא דקתני בברייתא הצד אחד מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב דברי ריב"נ מסקי' בגמ' דה"ק דברי ריב"נ ומחלוקותו דהיינו ר' יהודה דלא פליגי עליה רק בטומאה משום ה' יתירה דהטמאים וכדכתבינן. ועיין במה שכתבתי בפ' העור והרוטב סי' ב':
ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור: בגמ' דייקי' הא הורגן חייב מאן תנא א"ר ירמיה ר' אליעזר היא דתניא רא"א ההורג כנה בשבת כאילו הורג גמל ופריך עלה רב יוסף דילמא ע"כ ל"פ רבנן עליה דר"א אלא בכנה דאינה פרה ורבה אבל שאר שקצים ורמשים דפרים ורבים ל"פ וכנה לאו פרה ורבה היא והא אמרי' יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים מינא הוא דמתקרי ביצי כנים. והא דקאמר ר' אליעזר בברייתא הצד פרעוש בשבת חייב ור' יהושע פוטר ופרעוש פרה ורבה הוא דחי לה רב אשי בגמ' וקאמר הכי צידה אהריגה קא רמית ע"כ ל"פ ר' אליעזר ור' יהושע אלא דמ"ס דבר שאין במינו ניצוד חייב ומ"ס פטור אבל לענין הריגה אפי' ר' יהושע מודה:
הצדן לצורך חייב: וא"ת מ"ש דאיצטריך הכא למיתני טפי הצדן לצורך בכל חיובי שבת נמי לא מחייב ר"ש אלא לצורך ואומר ר"י דלהכי תנא ליה הכא לאשמועי' דבשאר שקצים ורמשים שאין להם עור צריך שיתכוין לשום צורך דסתמייהו לאו לצורך קיימי אבל בשמנה שרצים דרישא דיש להם עור סתמייהו נצודין לצורך עורן ולהכי קתני צדן בהדי דמחייב נמי משום עור. תוס' ז"ל:
שלא לצורך פטור: ביד פ' עשירי סי' כ"א פסק דבין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב דלא כר"ש דאוקימנא מתני' כותיה וע"ש במגיד משנה סי' י"ז שנתן טעם לשבח דס"ל להרמב"ם דדוקא מתני' דהכא היא כר"ש אבל במפיס מורסא ובצידת נחש פסק דמותר משום דבהנהו אפי' לר' יהודה דס"ל שאינה צ"ל חייב עליה אתיין ע"ש:
חיה ועוף שברשותו: עוף כגון אווזין ותרנגולין:
אין עושין הילמי וכו': נלע"ד דמעיקרא תני שמנה שרצים כדי להשלים לפרש דיני צידה שהוא אב מלאכה וקתני בה והחובל בהן חייב שהוא חייב משום שוחט כמו שכתבנו לעיל שהכריעו לפי' זה תוס' ז"ל וכיון שפירש הצד צבי והשוחטו הנזכר באבות מלאכות אתא השתא לפרושי והמולחו והמעבדו דקתני באבות מלאכות בתרייהו וקתני אין עושין הילמי בשבת דהוי טעמא משום מעבד וכדפי' כבר ר"ע ז"ל:
הילמי: שלמורא בלע"ז. רש"י ז"ל. ירושלמי א"ר אבהו כל שנותנין לתוכה ביצה והיא שוקעת זו היא מי מלח ושאינה שוקעת זו היא הילמי. ובבבלי קרי לכשאין הביצה שוקעת מי מלח עזים:
אלא אלו הן מי מלח וכו': גרסי':
נותן שמן כתחלה: כך צ"ל:
אין אוכלין וכו': וראיתי מי שדקדק לגרוס אזוב יון בחול"ם היו"ד וכולה תיבה אחת [עיין מ"ש על זה בערוך השלם ערך אזביון.] וקשה הוא בעיני דמ"ש ממאי דתנן בפ' בתרא דנגעים ובפי"א דמסכת פרה לא אזוב יון ולא אזוב כוחלי וכו' ומ"מ הערוך בכמה דוכתי משמע דגריס אזוביון מלה אחת בחול"ם או בשור"ק גם לשם. ובגמ' גם ברש"י ז"ל דומה שהיא מלה אחת ורש"ל ז"ל הגיה אין אוכלין אוזביין בשבת כצ"ל וכן ברש"י ע"כ ודומה ששם ברש"ל ז"ל נפל ג"כ טעות ובמקום מלת יין צ"ל יון בוי"ו. אח"כ מצאתי שכתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת האזינו בפסוק אמרתי אפאיהם וז"ל והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן הוא שהחכמים קורין אותו סמבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים אתה גוזי כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר היא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון אזוביון אוריון מוליון וכן הרבה עכ"ל ז"ל:
אבוב רועה: לשון הערוך וכן בפי' הר"ן ז"ל מפ' בגמ' חוטרא דרעיה ע"כ אלא שאין הלשון כך בגמרות שבדפוס:
כל האוכלין: [עיין תוי"ט] וק"ק לע"ד דהתם בפ' כיצד מברכין משמע דלא התירו כל האוכלין לרפואה אלא היכא דגברא לאכילה קמכוין ורפואה ממילא קא הויא ובטור וגם בהרמב"ם ז"ל מבואר דמותר אע"פ שהוא מתכוין לרפואה וכמו שפי' ר"ע ז"ל:
חוץ ממי דקלים: תנא חוץ ממי דקרים מאן דתני מי דקרים שהן דוקרין את האשה:
מפני שהן לירוקה: בעל חולי וכוי. לשון ר"ע ז"ל עד ולא יוליד. אמר המלקט ובגמ' פריך ומי שרי לאדם להעשות סריס והתניא וכו' ומסיק דמתני' מיירי באשה שאינה מצווה אפריה ורביה ולר' יותנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו מיירי בזקנה או בעקרה:
החושש בשיניו וכו': וכתב הר"ן ז"ל בריש פירקין דבמיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא אפי' דברים שהן מותרין לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוון וזו היא ששנינו החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ ואמרי' נמי בפרק אין מעמידין דאפי' היכא דכייבי ליה טובא חושש קא קרי לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא ע"כ. ואית דגרסי לא יגמא באל"ף כמו הגמיאיני וכן בפסוק יגמא ארץ. ובגמ' וגם בירוש' רמי ליה רב אחא אריכא דהוא רב אחא בר פפא לר' אבהו תנן החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ למימרא דחומץ מעלי לשנים והכתיב כחומץ לשנים וכעשן לעינים לא קשיא הא בקיוהא דפירי פי' רש"י ז"ל יין שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשנים הא בחלא. ואיבעית אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה הא דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכי רפי:
אבל סך הוא את השמן: היינו אפי' ע"ג מקום המכה. עיין בתוס' דפ' ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל"ד) ושמא בזה יתיישב קצת הא דלא קתני אבל סך הוא בשמן. וביד ה' שבת פכ"א נקט כלשון משנתנו לגמרי אכן שם בטור א"ח ריש סמן שכ"ז כתב כלשון הזה החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ אבל סך הוא שמן לבדו ואפי' בשמן ורד במקום שהוא מצוי שדרך בני אדם לסוך בו אפי' בלא רפואה ע"כ. משמע מתוך לשונו זה דמתני' דקתני לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ר"ל לא יסוך יין וחומץ מעורבים והה"נ שמן וחומץ מעורבים אבל סך הוא את השמן לבדו וכ"ש יין או חומץ כל אחד בפני עצמו כן נראה לעניות דעתי. והילך כל לשון התוספות אשר שם בפרק ר"א דמילה אמר רב אין מונעין חמין ושמן מע"ג מכה בשבת פי' ה"ר יוסף פורת בשם רבינו שמואל דבמעורבין יחד מיירי דאי כל חד באפי נפשיה מאי קמ"ל בשמן מתני' היא בפ"ח שרצים אבל סך הוא את השמן והיינו אפילו ע"ג מכה מדקתני בני מלכים סכין ע"ג מכותיהם שמן ורד מכלל דבשאר שמן מותר לאחר אפילו ע"ג מכה ושמואל נמי היכי הוה פליג ע"כ:
בני מלכים סכין ע"נ מכותיהן שמן ורד: כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
בסוף פי' ר"ע ז"ל ואין הלכה כר"ש: אמר המלקט [בראשונה כתב המחבר. אמר המלקט צריך להיות והלכה כר"ש ואח"כ מחק בעצמו את המלות "צריך להיות" וכתב ביני שיטי כפי אשר לפנינו ואת הו"ו של המלה והלכה תקן לשי"ן - שהלכה , אך באמת יש ידים גם לתקונו הראשון כי ברע"ב ד"ר כתוב. "ואין והלכה כר"ש" ובדפוסים שאח"כ השמיטו את הו"ו של "והלכה", ובאמת יוכל היות כי המלה "ואין" היא טעות וצ"ל והלכה כר"ש כדעת הרמב"ם ועי' תוי"ט.] אע"ג רהוו ר"ש בשיטה כמו שנכתוב בסמוך מ"מ נראה שהלכה כר"ש שכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל וגם בפוסקים. ובלבד שתהא מצויה אותה סיכה באותה מדינה בין בני האדם הבריאים כדעת רב כמו שאכתוב בסמוך. ומ"מ עיין בספר החכם ה"ר מנחם עזריה נ"ע בסימן י"ג ובגמ' אמר רב הלכתא כר"ש ולאו מטעמיה דאילו ר"ש סבר אע"ג דלא שכיח שמן ורד במקומו של זה הסך שרי ור' יהודה אסר דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד כיון דלא שכיח ורב נמי כר' יהודה ס"ל אלא במקומו הוא דשרא דשכיח התם דסכין שמן ורד ולא מוכחא מילתא. ובפ' מפנין (שבת דף קכ"ח) ובמציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף קי"ג) אמר אביי ר"ש ורשב"ג ור' ישמעאל ור' עקיבא כולהו ס"ל כל ישראל בני מלכים הם ר"ש הא דאמרן רשב"ג דתנן לקמן בפ' מפנין רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים ר' ישמעאל ור' עקיבא דתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו ותנא משום ר' ישמעאל ומשום ר' עקיבא יכל ישראל ראוין לאותה איצטלא. ובדרושים של מורנו הרב האלהי כמהר"ר חיים ויטאל זלה"ה נתן טעם לשבח ע"ד הסוד אמאי קתני בני מלכים ולא קתני כל ישראל מלכים: