תפארת ישראל על שבת יד

משנה שבת, פרק י"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על שבת · יד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שמונה שרצים האמורים בתורה:    בפרשת שמיני:

הצדן:    והרי יש במינן ניצד:

והחובל בהן:    דיש להן עור (ועי' בל"ט מלאכות במלאכת שוחט). וחייב עי"ז משום מפרק שהוא תולדת דש. ואע"ג דאין דישה רק בגידולי קרקע. בהמה מקרי גדולי קרקע. וי"א משום צובע. וי"א משום נטילת נשמה שבאותו מקום. ולזה הסכימו רוב הפוסקים (שט"ז מג"א סק"ט):

חייב:    ואפילו לא יצא דם רק נצרר. חייב:

ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור:    דמדעורן רך נצרר הדם מהר גם בלי חבורה בהבשר שתחת העור. אבל ביצא דם. וכ"ש כשהרגן חייב (שם ס"ח). ודוקא בפרין ורבין. אבל הנולדין מזיע ורפש ורקבון. כתולעים שנולדין בגבינה ובבשר. או כנה שבראשו. אפילו להרגן מותר. מיהו כנה שבבגדיו. אסור להרגן. דאף דנולדים מזיע. עכ"פ מדגדילה במקום פרעושין דפרים ורבים. חיישינן שמא יהרוג גם אותן. ואפי' לצוד פרעוש אסור. דאע"ג דהו"ל מלאכה שאצל"ג. עכ"פ לכתחילה אסור:

הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור:    ה"ה נמי בח' שרצים. בצדן שלא לצורך פטור. רק מדסתמא צדן לצורך בשרן ועורן. להכי בסתם חייב. אבל הנך סתם צידתן שלא לצורך הוא. כדי שלא יזיקו. להכי דוקא בידוע שצדן לצורך חייב. מיהו כל שבודאי אין במינן ניצד אפילו צדן לצורך פטור אבל אסור (שם ס"ג):

חיה ועוף שברשותו הצדן פטור:    ודוקא בלא מרדו (שם סס"י):

והחובל בהן חייב:    וכל חובל דמתני'. היינו בצריך לדם. או שרוצה לרפא הבהמה. אבל בחבל דרך נקמה. לרמב"ם דמחייב במלאכה שאצל"ג ה"נ מחייב מדמתקן אצל יצרו. ולראב"ד דפטר במלאכה שאצל"ג. ה"נ פטור (שם):

משנה ב

אין עושין:    לבתר דתנא חובל. דהוה תולדת שוחט. מפרש השתא מעבד דסמיך לשוחט בפ"ז לעיל:

הילמי בשבת:    ר"ל מי מלח מרובין. שכובשין בהן ירקות לקיום. דאע"ג דמדאורייתא אין עיבוד באוכלין. עכ"פ מדרבנן אסור:

אבל עושה הוא את מי המלח:    מועטין. לאכלן השתא והיינו דמסיים תנא וטובל וכו'. ר"ל רק כדי לטבול וכו' שרי לעשות. וכל שיש בו ב' חלקים מלח. אפי' מועטין אסור (שכ"א ס"ב):

אמר רבי יוסי והלא הוא הילמי בין מרובה ובין מועט:    ר"ל דבזה ובזה הו"ל מעבד. ולת"ק לצורך אכילה ולשעתו. לא הוה כמעבד:

ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן בתחלה לתוך המים או לתוך המלח:    קודם שיערב המלח והמים. וקיי"ל כת"ק (שם):

משנה ג

אין אוכלין איזוב יון בשבת:    שממית התולעים שבבטן. ואיידי דתני הילמי שאינו מאכל. רק תיקון למאכל. תני נמי הנהו שאינן בעצמן מאכל:

לפי שאינו מאכל בריאים:    וכל הרפואות אסורות גזירה משום שחיקת סממנים לרפואה. דהו"ל תולדת טוחן. ודוקא בבריא אבל חולה ממש שרי. מיהו שרפים מתוקים להנעים הקול. מותר לשתותן (שכ"ח סל"ח):

אבל אוכל הוא את יועזר:    (פאליא קרויט). שממית תולעים שבכבד:

ושותה אבוברועה:    (וועבער דיסטעל). וי"א שהוא מין עץ שגדל בלי ענפים. ששורין אותו במים לשתות מי שבלע ארס נחש ומותרים מדחזו נמי לבריאין:

כל האוכלין:    שנאכלים ג"כ לבריאים:

אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה חוץ ממי דקלים:    הוא מעין ידוע. שמים שלה משלשלין לשותן:

וכוס עיקרים:    שנעשה ממים שבישלום עם עקרי בשמים ידועים:

מפני שהן לירוקה:    מרפאין (הגעלבזוכט):

אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו:    באין לו שום מיחוש (מג"א שם סקמ"ג):

משנה ד

החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ:    ר"ל לא ימלא פיו חומץ ויפלוט דמתרפא עי"ז מכה שבשניים (דקרא דכחומץ לשניים כן העצל לשולחיו דמשמע דחומץ קשה לשניים היינו בליכא מכה). מיהא בדכאיב לי' טובא ועי"ז נחלש כל הגוף שרי לעשות כל הרפואות. ובכאיב לי' השן טובא אומר לעובד כוכבים להוציאו (רט"ז שם סקכ"ד):

אבל מטבל הוא כדרכו:    ה"ה דמותר לגמע ולבלוע:

החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן:    אפי' על גבי מכה דסיכה נמי חזי לבריאים:

ולא שמן ורד:    דמדדמיו יקרים מוכח דלרפואה קעביד:

בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן שכן דרכם לסוך בחול:    גם בלי מכה:

רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם:    והלכה כר"ש. דכל מילי דחזי למאן דהו. שרי להכל (שכ"ח. ועי' רמג"א ססי' ש"ח. ותוס' חולין דפ"ד ב' ד"ה תקיעת. ע"ש).