רמב"ם על שבת יד
שבת פרק יד
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה שבת יד רמבם
דע כי החובל, והוא העושה חבורה, אינו חייב אלא בשני תנאין, האחד שיעשה חבורה בנפש חיה שיש לו עור ויצא ממנו דם, או שיהיה הדם צרור תחת העור כמו שיארע מהכאות האבן וכיוצא בו, והתנאי השני הוא שיתכוון באותה חבורה שיהנה באותו דם או באותו בשר לרפואה או להאכילה לבהמה. אבל אם לא נתכוון אלא היזק הבהמה או לצערה הרי הוא מקלקל, וכבר קדם באמרם "כל המקלקלין פטורין". וזה הוא עניין אמרם "החובל בצריך לכלבו, והמבעיר בצריך לאפרו, אז יהיה חייב". והשורף דבר מן הדברים ומתכוון לאפרו הוא מבעיר המנוי בכלל אבות מלאכות, והחובל ונתכוון למה שאמרנו הוא תולדת דש, לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו.
ואמר בכאן כי אלו השמונה מינין הנזכרים בתורה לענין הטומאה, והן "החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת"(ויקרא י"א, כ"ט-ל'), הם כולם בעלי עור ולפיכך החובל בהם כמו שהתנינו יהיה חייב, וזולתם מן השרצים והרמשים אין להם עור, ולפיכך החובל בהם פטור לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו, וכמו כן ההורגן פטור אלא הנולד מהם מזכר ומנקבה. וכבר נתברר במלאכת הרפואות כי העור כשיחבול לא ישוב כמו שהיה לעולם, ולפיכך הוא חייב על כל מה שיש לו עור:
הילמי - הוא המים והמלח. ואין בין הילמי ובין מי המלח, אלא שהילמי שיעור גדול ומי מלח שיעור קטן.
ורבי יוסי מחמיר ואוסר אפילו מי מלח, ואינו מתיר אלא כשישפוך שמן על המלח או על המים.
ואין הלכה כרבי יוסי:
אזוביון - הוא בערבי "אסטוכדוס".
ויועזר - הוא בערבי "פורנג" וכיוצא בו.
ואבוב רועה - בערבי "אצאלדעי".
ומה שאמרו כל האוכלין אוכל אדם לרפואה - עניינו כי כל דבר שדרכו שאוכלין אותו הבריאים ויזונו בו, שהוא מותר לאדם לאכלו על דרך רפואה, כיון שהוא מזון אצל בני אדם בכלל.
ובארץ ישראל שני דקלים וביניהם מעין מים, והשותה מהם ישלשל אותו וירפה בני מעים, ואלו המים נקראים מי דקרין. ואסור לאדם לשתות אספרגוס, והוא סם משלשל, בשבת כלל.
וכוס העקרין - הוא שיחברו העיקרין בד בבד ודכין אותן ושותין אותן ביין, ומי שהיא זבה ושותה מהם שלש כוסות תתרפא ותחיה מחוליה. וכששותה ממנו בעל הירקון באחד ממיני היין יתרפא ויהיה עקר ולא יוליד, ולפיכך הוא נקרא "כוס העקרין".
וירוקה - שם החולי הנקרא ירקון, ובערבי "ירקאן".
ואותן העיקרים הם "זאג" מ"אסכנדיאה", ועשב "סרו" בערבי "עשבה אלסדור", ופירוש "עשבה" שמחה וכרכום:
החושש בשיניו - לחזק רפיון בשר השנים.
אסור לו לגמוע החומץ ולזורקו מפיו אבל מותר לו לגמוע ולבלוע, והוא אמרם "לא יגמע ויפלוט, אבל מגמע ובולע". ומגמע כמו מגמא, מגזרת "הגמיאני נא"(בראשית כד, יז).
והלכה כרבי שמעון.
וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה בני אדם הרבה:
משנה שבת, פרק י"ד:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב